סיכומי פסיקות – מבחן בדיני נזיקין

סיכומי פסיקות – מבחן בדיני נזיקין
4.3 (86.67%) 3 votes

סיכומי פסיקות – מבחן בדיני נזיקין

 

נושא העתירה

ההלכה הפסוקה

מקורות ופרשנות, מטרות דיני הנזיקין, עוולות מסגרת ועוולות פרטיקולריות

 

 

ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון

המשיב מכר את מכוניתו לפלוני. לאחר המכירה החל לקבל הודעות על קנסות חניה בירושלים. המשיב פנה לעירייה לגבי הטעות בדוחות ונאמר לו שהעניין בטיפול. לבסוף הוציאה העירייה פקודת מעצר נגד המשיב, שנעצר ליומיים.

המשיב תבע את העירייה ברשלנות וביקש פיצוים עקב נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מהמעצר.

ברק: ניתן לתבוע בעוולת מסגרת (רשלנות), גם כשקיימת עוולה פרטיקולרית לכאורה (נגישה).

לעירייה קיימת חובת זהירות כלפי המשיב, הגוברת על שיקולי מדיניות כמו הרפיית ידי עובדי ציבור. הוצאות המניעה נמוכות מאוד ביחס לנזק – התרשלות. שאלת הנזק – נזק מהטרדה – ניתן להגדיר נזק לא ממוני כנזק מעוולת הרשלנות.  יש קש"ס בין התנהגות העירייה לנזק שנגרם למשיב. העירייה תשלם פיצויים למשיב.

 

ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ

המערערת, רופאה במקצועה, נתנה חוות דעת גנטית שגויה כתוצאה מרשלנות לאשה, טרם נישואיה. בעקבות חוות הדעת נולד ילד עם מומים קשים. ההורים תבעו את המערערת בגין רשלנות.

הערעור נסב על השאלה, אם ניתן לתבוע בגין רשלנות רופא, שהתרשל במתן ייעוץ גנטי להוריו של קטין שנולד עם מחלה תורשתית, כאשר הקטין יכול היה להיוולד אך ורק במומו או לא להיוולד כלל.

ברק: יתכנו מקרים שבהם טוב לו לאדם אילו לא נולד, זהו הבסיס לנזק כדרישת פקודת הנזיקין.

הרופאה אחראית לרשלנות בחוות הדעת, ויש לפצות את הקטין בגין הנזק שנגרם כתוצאה מלידתו, אך רק אם המום שלו חמור מאוד. מום קל לא יקנה זכות תביעה.

ברק וש' לוין: על הרופא מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע מומים בילוד.

זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא מום, שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק, שההתרשלות גרמה לו ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן אין לקטין זכות לאי-חיים), אלא במתן חיים פגומים. מכאן שבמהותו נתפס נזק זה על על-פי השוואת החיים במום לאי החיים אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא מום.

כל נזק יזכה לפיצוי, ומידת הנדירות תשפיע על שיעור הפיצויים.

גולדברג (דעת מיעוט) העדפת אי הלידה על פני לידה עם מומים אינה אפשרית.

בית-משפט אינו יכול להכיר בעילת קטין נגד רופא, שעקב התרשלותו נולד בעל מום, כאשר ללא ההתרשלות לא היה הקטין נולד כלל.

 

ע"א 558/84 כרמלי נ' מ"י

המערערת אושפזה בבית חולים לחולי נפש. החוק מחייב לקבל הוראת אשפוז לאחר 5 ימים, אך הרופא שלח את בקשת האשפוז רק לאחר 9 ימי אשפוז. המערערת הוחזקה באשפוז 12 יום ללא בסיס חוקי. המדינה נתבעה ברשלנות.

בך: לא ניתן לתבוע בעוולת מסגרת כשיסודות העוולה הפרטיקולרית לא מתקיימים. במקרה זה, יסודות כליאת השווא לא מתקיימים,  לכן לא ניתן לתבוע לפי הפרת חובה חקוקה.

 

נתניהו (דעת מיעוט) : ניתן לתבוע בעוולת מסגרת (הפרת חובה חקוקה), גם כשקיימת הגנה מפני תביעה בעוולה פרטיקולרית (כליאת שווא).

ע"א 5604/94 חמד ואח' נ' מ"י

המערער נפגע כתוצאה מפינוי הפרות סדר בשטחים בירי של כדור גומי בעינו ע"י שוטרי מג"ב. המערער תבע את המדינה ברשלנות.

ברק: ההתרשלות נקבעת ע"י נוסחת איזון האינטרסים – של הניזוק, המזיק והחברה. כאשר הנזק לניזוק הוא רב, והסתברות התרחשותו היא ניכרת, וכאשר האמצעים הנדרשים למניעת הנזק הם פעוטים, ואין עניין לציבור בפעילות שגרמה לנזק – כאשר כל אלה מתקיימים, יקל עלינו לקבוע כי ההתנהגות שגרמה לנזק היא בלתי סבירה. "אכן, ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק"

 

ריבלין:  אפשר לגלם את כל השיקולים בנוסחת לרנד הנד, הנוסחה היא לא מתמטית טהורה. אין כאן התנגשות בין הרתעה לבין צדק מתקן, במקרה שבו הוצאות המניעה נמוכות או שוות לתוחלת הנזק – יש תשלום פיצויים ולכן ההרתעה עובדת. רק במקרה שבו הוצאות המניעה גבוהות מתוחלת הנזק, נפגעת ההרתעה. 

דורנר: האם מבחן הסבירות שצריך לחול על השוטרים הוא שונה ממבחן האדם הסביר הרגיל? לגבי מקצועות מסוימים, נדרשת מיומנות שונה משל כלל האוכלוסיה בטיפול במצב חירום – יש להפעיל סטנדרט גבוה יותר לגבי שוטרים במצב זה כי הם אמורים להיות מוכנים ומוכשרים לכך.

ע"א 2034/98 אמין נ' אמין

המשיבים הם ילדיו של המערער מאשתו הראשונה, שהתאבדה סמוך ללידת הבן הצעיר.

לאחר מותה שהו הילדים במוסדות רווחה ובמשפחות אומנות והידרדרו במורד הסמים והעבריינות. המערער נישא בשנית, ולפי הסכם שעשה עם אשתו השנייה, ניתק כל קשר עם המשיבים ואף סירב להניח להם לבקרו. המשיבים תבעו את המערער בגין הפרת חובה חקוקה לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

אנגלרד: החובה בחוק הכשרות המשפטית כלפי הילדים נוגעת גם לתחום הרגשי של הילד, לא רק לחומרי – פרשנות למושג "חינוך" בחוק.

בהתנהגותו של המערער יש משום הפרת חובת זהירות כלפי הילדים, במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומאחר שנגרם כתוצאה ממנה נזק לילדים, נתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות.

אור: מדיניות שיפוטית ראויה מכתיבה את הגישה שעל-פיה רק במקרים קיצוניים יימצאו מעשים או מחדלים של הורים כהתנהגות רשלנית המולידה עילה בנזיקין נגדם. במקרה זה, נסיבות המקרה כל כך קיצוניות, שיש להכיר בתביעה.


 

רשלנות

 

 

ע"א 630/68 כהן נ' עלי טבק בע"מ

פועל בביח"ר לטבק אשר נאלץ לעזוב את עבודתו בגלל אסטמה, אשר לטענתו לקה בה בגלל האבק אותו נשם בכמויות גדולות במפעל.

"חובת זהירות קונקרטית"

לנדוי: על שומת הנזק מותר להחיל את עקרון ה"גולגולת הדקה". יש לפצות את הניזוק כמות שהוא-על חולשותיו. עניין זה משפיע גם על קביעת קנה המידה לרשלנות.

לעניין הרשלנות אנו בודקים לא מה שאדם סביר היה צופה מראש, אלא מה שצריך היה לצפות מראש. אך משנמצא הנתבע אשם בהתנהגות רשלנית, נמדדת חובת הפיצוי בדרך כלל בקנה מידה מחמיר יותר.

ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש

המערער, בהיותו בן 15, קפץ קפיצת ראש לבריכה בשטח המועצה, למים הרדודים, ונפגע פגיעה קשה. המערער תבע את המועצה בגין רשלנות.

ברק: ברשלנות יש 3 שאלות: חובת זהירות, הפרת חובת זהירות, והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק.התשובה לשאלה של קיום חובת זהירות מצוייה במבחן הצפיות הכולל מבחן מושגי וקונקרטי. בעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין אפילו אם הפעלת הנכס נמסרה לאדם אחר.

כשמדובר בסיכונים טבעיים סבירים ורגילים נקבע כמדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית לא מתגבשת.סבירות אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיבית, על ביהמ"ש להתחשב בסכנה ובגודלה, באמצעים הדרושים למניעתם ובחשיבותה החברתית של הפעולה.

סטנדרט חוב"ח היא אינדיקאציה לרשלנות.

ע"פ 186/80 יערי נ' מ"י

המערערים הם נהגי קטר שדרסו שני אנשים שחצו את המסילה. הם הואשמו בגרימת מוות ברשלנות.

ברק: החובה לעניין עוולת הרשלנות בסעיף 36 מבוססת על מבחן הצפיות הטומן בחובו 2 היבטים:

מבחן מושגי אם ביחס לסיכום מסויים קיימת חובת זהירות.

מבחן קונקרטי אם ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של אירוע אלמוני קיימת חובת זהירות.

הצפיות היא לא רק טכנית אלא גם מהותית. הצורך לצפות ולא רק היכולת הוא הקובע את נקודת המוצא לבחינת השאלה העקרונית אם יש חובת זהירות.

הקטגוריות של הרשלנות נקבעות בהתאם לתחושת המוסר, הצדק החברתי סוציאלי, וצרכי החברה המשתנים.

ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה

שני נערים כבני 15 – נכנסו למועדון גדנ"ע נעול דרך חלון, שאחד הסורגים שהגנו עליו היה חסר, והפירצה נסתמה על-ידי שני קרשים ותיל. הם קרעו ממקומה את דלת הכניסה לחדר הנשק, שהייתה עשויה מעץ, שברו את המנעול שעל כנת הרובים ונטלו עמם מספר רובים וכדורים. מספר ימים לאחר מכן הם הזמינו את המערער לשחק עמם "משחק מלחמה" שבמסגרתו הם ירו על מחסה של חגורת בטון, שמעבר לו הסתתר המערער. כדור פגע בראשו של המערער, והוא נפגע קשה. כל אותה עת היה המועדון סגור, ודבר הפריצה טרם נודע. המערער תבע, בין היתר, את ברדה, האחראי על המועדון בגין רשלנות, ואת מדינת ישראל באחריות שילוחית.

ברק: היקפם של אמצעי הזהירות היא תולדה של הסיכון הצפוי. ככל שהסיכון גדול יותר כן יש להרבות באמצעי זהירות.המחזיק רובים וכדורים במועדון נוער צריך לצפות כי נערים הבאים למועדון יבקשו ליטול את הנשק ולעשות בו שימוש אסור ועליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע התרחשות זו.

אין זה מספיק שמזיק החב חובת זהירות התרשל כלפי הניזוק. תנאי לאחריות המזיק הוא כי קיים קש"ס עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. הסיבה המכרעת לנזק במובן סעיף 64 (2) לפקנ"ז נקבעת על פי אמות מידה משפטיות שבמרכזן 3 מבחנים חלופיים: הצפיות, השכל הישר, הסיכון. התערבותו של צד נוסף בין צד ג' לבין הניזוק עצמו, בין מעשי ההתרשלות לבין התרחשות הנזק אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקש"ס בין השניים.

השאלה היא תמיד אם התערבות זו צפויה היא אם לאו. במקום שהתערבות צפויה אין בה כדי לנתק את הקש"ס במקום שאינה צפויה תנתק את הקש"ס. במקרה זה צריך היה ברדה לצפות כי התרשלותו בשמירה על הנשק תביא לידי כך שהנערים יקחו את הרובים והכדורים וישחקו בהם וכי תוך משחקים אלו עשוי אדם להיפגע.

הערעור התקבל ברדה התרשל.

מדינת ישראל אחראית שילוחית.

ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן

המשיבה היא אשה שבמהלך הליכי הגירושין שלה מבעלה הוציא בית הדין הרבני נגד הבעל צו עיכוב יציאה מן הארץ. הצו הועבר למשטרת ישראל, אך בשל רשלנות, לא עבר למשטרת הגבולות. הבעל יצא את הארץ. המשיבה הגישה תביעה בגין רשלנות נ' מ"י.

ברק: חובתה של המשטרה כלפי האזרחים היא חובה ציבורית, אך במקרה זה מוטלת עליה חובה פרטית מול המשיבה. אין סיבה לא להטיל חובת זהירות מושגית על שוטרים בפעולותיהם. הדבר לא רק שלא יביא לשיבוש בפעולת המשטרה, אלא ישפר את עבודתה.

רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן

מדובר באיחוד של שתי תביעות דומות:

במקרה הראשון, המשיבים הם הורים לילד שנפגע בתאונה. הם לא היו איתו בשעת התאונה, הם הגיעו לאחר מכן לבית החולים ושהו איתו עד למותו. הם טוענים שהם סובלים מנזק נפשי בגין מותו של הילד.

 

במקרה השני: מדובר בתביעה של בת, שאמה נפצעה אנושות בתאונת דרכים. הבת, שלא נכחה בזירת ההתרחשות, ביקרה את אמה המנוחה בבית-חולים, בו הייתה מאושפזת 8 ימים עד למותה. היא גם חזתה בגוויית האם, שעה שזו הובאה הביתה לצורך הקבורה, וכתוצאה מכך לקתה במחלת נפש.

 

שמגר: יש לדון ב-5 יסודות שככל שיותר מהם מתקיימים יש יותר סיכוי לתביעה להכרה באחריות לנזק באחריות למעגל המשני:

1. התביעה תהיה רק על תגובות מהותיות שעולות כדי מחלת נפש ממש – פסיכוזה או נוירוזה.

2. מידת הקרבה המשפחתית – נדרשת קרבה ראשונה, אבל הדלת לא סגורה בפני יחסים אחרים שדרגתם כמו קרבה ראשונה (ידועים בציבור לדוגמה).

3. קרבה במקום ובזמן לאירוע. אם אדם הגיע שעה אחרי התאונה לבית החולים, זה לא ישלול בהכרח.

4. היתה התרשמות ישירה של התובע מהאירוע.

5. הנזק נגרם כתוצאה מאירוע פתאומי.

במקרה זה יש להכיר בנזק.

ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מ"י

למערערת יש מפעל יהלומים שחובר, ע"פ עצת המשטרה, באזעקה למוקד המשטרתי.  באחד הלילות אירעה פריצה למפעל, האזעקה המקומית הופעלה אך לא נקלטה בתחנת המשטרה, והפורצים, משנוכחו לדעת שהמשטרה אינה מגיעה, השלימו את מלאכתם, פרצו את הכספת החיצונית לחדר הכספות ונמלטו עם יהלומים. בדיעבד הסתבר, כי המשטרה לא הגיעה למפעל משום שקופסת המערכת שמוקמה במוקד המשטרה הייתה מנותקת מן המפעל.

 

בך: בין המערערת למשטרה לא היה חוזה לגבי השמירה על המקום, בנוסף יש קושי להוכיח הפרת חוב"ח משום שלמשטרה יש חובה כללית לשמור על הסדר אך לא חובה ספציפית כלפי המערערת.  

שוטר סביר צריך לצפות, כי אם לא ייתן לבו אל מערכת האזעקה המחוברת אל תחנת המשטרה, עלול להיגרם נזק למפעל עקב ביצוע התפרצות מצד עבריינים. שוטר היושב במוקד המשטרה או מפקדו, היודע כי היומנאי שבמוקד הוא המופקד על מערכת האזעקה של מפעל מלטשת יהלומים, צריכים לצפות, כי אם תתוחזק או תופעל המערכת באופן רשלני, או אם לא יידע היומנאי כלל כי מערכת כזו נמצאת בסמוך אליו, ולא כל שכן אם המערכת תהיה בכלל נותקת – אזי עלול להיגרם נזק למפעל עקב פריצה וגניבה.

המשטרה אינה חסינה מאחריות ברשלנות במקרים מתאימים, אך מן הדין לקבוע סייגים מסוימים לאחריות כזאת.

במקרה דנן, מוצדק להטיל על המשטרה אחריות. היא חבה לבעלי המפעל הן חובת זהירות מוחשית והן חובת זהירות מוחשית למניעת נזק מהסוג שנגרם. אין היא חייבת לחבר מלטשת יהלומים אל מוקד משטרתי, אולם אם היא מסכימה לעשות כן, היא חייבת להיות מודעת לכך, שאם תצא המערכת מכלל פעולה בגלל מעשה או מחדל רשלני של אנשי המשטרה, יועמד המפעל, שסמך על חיבור זה ונמנע בעקבותיו מלהתקשר עם חברה פרטית, בסיכון מיוחד.

ע"א 915/91 מ"י נ' לוי

לוי נהרג בתאונת דרכים לפי חקיקת הפלת"ד. הנהג הפוגע החזיק בתעודת ביטוח של חברת "מיד אטלנטיק", שהיתה מורשית לבטח רכב מנועי בשטחי יו"ש ועזה. החברה היתה נתונה בקשיים והמפקח על הביטוח סיכם עם החברה שהיא תפסיק לקבל מבוטחים חדשים. לבסוף, החברה פשטה רגל.  

שמגר:  מבחן הצפיות הנורמטיבית – "יחסי השכנות". יחסי השכנות הם מהות החובה המושגית – עד כמה הצדדים קרובים. ככל שהם יהיו קרובים, נקבע שקיימת צפיות נורמטיבית. הקריטריונים:

1.      יחסי השכנות – מורים לנו האם הצדדים קרובים או רחוקים. הקריטריונים לבחינת הקירבה:

  1. סוג הפעולה בה מדובר – האם האחריות מוטלת על המזיק כבעל מקרקעין, מקצוע, שליטה.
  2. האם מדובר במעשה או במחדל, מעשה מראה על קירבה, מחדל רחוק יותר.
  3. האם הנזק נגרם ממעשה או מחדל של הנתבע, או של אחר?
  4. האם מדובר בנזק פיזי או כלכלי? פיזי – קרוב, כלכלי – רחוק.

2.        שיקולי מדיניות – הרפיית עובדי ציבור, הצפת בתי המשפט, מדרון חלקלק וכו'.

קבע שישנה חובה מושגית של המפקח על הביטוח לגבי המבוטחים, אך השתמש בקריטריונים של חובת הזהירות המושגית כדי לצמצם את חבות המדינה ורשות מנהלית במקרים בהם ישנו שיקול דעת רחב. ישנם מס' טעמים לטובת אי הטלת אחריות על המפקח וצמצום האחריות על הרשות השלטונית: שיקול דעת רחב של הקצאת משאבים וקושי לבחון ע"פ סטנדרטים ברורים את פעולת הרשות. ישנו קושי בשקילת שיקול דעת. ישנה חסינות חלקית ואין להפוך את המדינה למבטח משנה בתחומים בהם יש לה סמכויות פיקוח.

1.         ע"א 935/95, משה נ' קליפורד

עובדות המקרה: בגיל 5 הגיעה המערערת לטיפול שיניים אצל המערער, במסגרתו נתן לה המערער זריקת אל-חוש. זמן קצר לאחר הזריקה, התמוטטה המערערת ונלקחה לבי"ח, שם היתה באישפוז שבועות רבים, ונותרה עם מגבלות בגפיים ונזק מוחי. היא והוריה תבעו את המשיב, בטענה שהנזק נגרם למערערת כתוצאה מהזרקת חומר האל-חוש ברשלנות, בין השאר בשל שימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה.

השאלה המשפטית:

1.       האם ניתן לקבוע כי התנהגות מסוימת, אשר הינה התנהגות מקובלת בקרב הציבור הרלוונטי, היא התנהגות רשלנית ?

האם, בנסיבות המקרה, בו הנזק שנגרם בפועל הינו חמור בהרבה מהנזק אותו ניתן וצריך היה לצפות, יש לחייב את המזיק ברשלנות בגין הנזק החמור

1.       התשובה לשאלה הנורמטיבית לגבי רמת ההתנהגות הנדרשת מרופא סבירה, יסודה בשיקולים המבוססים על ההנחה שעל המזיק לנקוט אמצעים סבירים להפחתת הסיכון הצפוי מפעולתו ככל הניתן. מהגדרה זו משתמע כי על הסיכון הכרוך בהתנהגות המזיק להיות צפוי בעת ההתנהגות. קיום קשר סיבתי-משפטי בין התנהגות המשיב לבין הנזק תלוי בשאלה אם היה צריך המשיב לצפות את הנזק שנגרם.

2.       בכל מקרה של רשלנות רפואית יש לפצל את הדיון לשניים: (א) האם קיימת חבות, עפ"י מבחן הצפיות. (ב) אם קיימת חבות, מהו הנזק לפיו זכאי הניזק לפיצוי, גם אם היקף הנזק לא היה צפוי.

3.       הצפיות המקיימת את דרישת הקשר הסיבתי-משפטי צריכה להתייחס לסוג הנזק שאירע בפועל, להבדיל מהנזק הספציפי שהתרחש. ככל שהגדרת סוג הנזק רחבה יותר, כך קל יותר לעמוד בדרישת הצפיות הנ"ל, ולכן אסור שהגדרה זו תהיה רחבה מדי. הגדרת סוג הנזק חייבת להותיר משמעות אמיתית לדרישת הצפיות, אחרת אנו פוסקים אחריות מוחלטת. בנוסף, מבחן זה יבחן בהתאם לרמת הידע שהיתה קיימת בעולם הרפואה בעת התנהגות המזיק.

4.       לאחר שקבענו חבות לפי השלב הראשון, יוטל בשלב השני חיוב על  מזיק, כשעל היקף הנזק לא מוטל מבחן הצפיות.

5.       במקרה שלנו – היה ידוע כי הזריקה טומנת בחובה סיכון, אשר השפעותיו קלות וחולפות. המקרה שלנו הינו הראשון מסוגו בו נגרמו מגבלות קשות וקבועות. גם אם קיים דימיון בין אופן התרחשות הנזק הצפוי לזה של הנזק הלא צפוי, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר באותו סוג נזק. גם אם ננקוט הגדרה מרחיבה של סוג נזק, לא ניתן לקבוע כי השניים משתייכים לאותו סוג, כיוון שדרגת החומרה של הנזק שנגרם בפועל, עולה בשיעורה פי כמה וכמה מדרגת החומרה של הנזק הצפוי.

6.       יתכן שבמקרים מסויימים לא תהווה הסתמכותו של הרופא על פרקטיקה נוהגת הגנה מפני חיובו באחריות בגין רשלנות, אולם בנסיבות שלפנינו , נראה כי הסתמכות זו כן פוטרת אותו מחבות. במקרה דנן לא התקיימה צפיות נורמטיבית של הנזק שנגרם, ולכן אין כאן רשלנות.

7.       מוסכם על הכל כי הנזק שנגרם בפועל לא היה צפוי, כי רמת זהירות הנדרשת מרופא נבחנת לפי ידיעותיו בעת הארוע, וכי ככל שעולה רמת הסיכון שבטיפול, כך נדרש הרופא ליתר זהירות.

2.       אחד האלמנטים המשפיעים על קביעת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא, הוא האפשרות לדעת על הסיכון מראש, ויכולתו להעריך את הנזק מהטיפול. בעניינינו, כל שיכול היה המשיב לצפות הוא שכתוצאה מפעולתו יגרמו תופעות חולפות בלבד.

3.       במקום שצפוי נזק שולי בלבד, לא נדרשים אמצעי בטיחות מיוחדים, והנוקט אותם לא יחשב לרשלן. העובדה שהרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת דאז, לא מעניקה כשלעצמה הגנה מוחלטת, ויכול ביה"מ לקבוע כי פרקטיקה זו אינה תואמת את חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל, אולם רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה נהוגה כרשלנית. רופא סביר לא צריך לעשות מעבר למקובל כדי למנוע אי נוחות זמנית הצפויה למטופל, וזה כל שהיה צפוי בעניינינו.

4.       צריך היה המשיב להשתמש במזרק הטוב יותר, ולו גם כדי למנוע את הנזק הצפוי, אך אין בכך כדי לקבוע כי העדר נקיטת אמצעי זה עולה כדי התרשלות. הרופא אמנם לא נקט את הטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. אין להגזים בקביעת הרף לרמת הזהירות, שמא נשתק את כל המערכת הרפואית.

לגבי הקשר הסיבתי משפטי בין ההתרשלות, לו היתה, לבין הנזק – אין צורך שהמזיק יצפה בדיוק את הנזק שאירע בפועל, ודי בכך שצפה שיכול להיגרם נזק מהסוג של הנזק שאכן נגרם. בעניינינו, ספק אם הנזק הנצפה (התופעות החולפות) הינו מאותו סוג של הנזק שנגרם בפועל. גם לפי מבחן הסיכון ומבחן השכל הישן, נגיע למסקנה כי סוג הנזק לא היה צפוי.

ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית

איחוד של שני תיקים, בהם נהרג אדם, ובת זוגו תבעה פיצויים כתלויה בשל היותה ידועה בציבור של המנוח.

ברק: השאלה היא מהי הגדרת "בן זוג" בס' 78 לפקודה.  האם מדובר בבן זוג נשוי או ידוע בציבור?

זכותה של אישה תלויה לפיצויים בגין מות בעלה על-פי פקודת הנזיקין באה לה לא באשר נישאה לו כדת וכדין, אלא באשר שכלה את מפרנסה. כמובן, בשל היעדר קשר נישואין כדת וכדין עשוי להתקיים סיכוי כי הקשר בין הידועה בציבור לבין המנוח לא היה נשמר בעתיד. קל יותר לנתק קשר של ידועה בציבור מקשר של נישואין. בנתון זה יש להתחשב. הוא עשוי להתבטא בהערכת הסיכוי של התלות במנוח בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הוא אינו יכול להתבטא בשלילה מוחלטת של אותה תלות עתידית

"בן זוגו" בסעיף 78 לפקודה משתרע גם על ידועים בציבור. משמעות זו של המונח "בן זוגו" נופלת למיתחם המשמעויות הלשוניות של הדיבור "בן זוגו". משמעות זו היא מובנו המשפטי של הדיבור "בן זוגו", שכן מובן זה מגשים את התכלית (הספציפית והכללית) המונחת ביסוד לשון החוק. לא מצאתי טעמים של ממש שלא לקבוע הלכה זו.

 

בר"ע (י-ם) 2315/00 מ"י נ' פרידמן

ראש ההוצאה לפועל הוציא פקודת מאסר כנגד המשיב. המשיב טוען שהפקודה הוצאה ללא בדיקה פשוטה במחשבי ההוצל"פ, ולכן תבע את ראש ההוצל"פ בגין רשלנות ואת המדינה באחריות שילוחית כמעביד. 

זיילר:ראש ההוצל"פ, המשמש כבית משפט מוגן מפני תביעות מכח ס' 8 לפקנ"ז. המשיב טוען שהמדינה חבה חבות מעביד לפעולותיו של ראש ההוצל"פ. יש לראות את המדינה כמעסיקה של השופטים, ולכן חבה לפי ס' 13. השאלה היא האם המדינה נהנית מחסינות מכח ס' 8? יש לאפשר תביעה כזו רק כשהרשלנות היא קיצונית מאוד.

לעניין התביעה, כיוון שהוצאה פקודת מאסר בשגגה, והטעות תוקנה לפני שהמשיב נעצר, ולכן לא ניתן לתבוע ברשלנות.

 

תמ"ש (י-ם) 19270/03 ב.ש. נ' ב.פ.

תביעה לפיצוי בגין סירוב בעל לתת גט לאשתו במשך 12 שנה לאחר שבית הדין הרבני ציווה עליו לתת גט לאשתו. התביעה הוגשה בגין רשלנות של הבעל והפרת חוב"ח.

הכהן: סירובו של הנתבע להעניק לאשתו גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות. הוא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אשתו, וסטה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי. זאת, בכך שסירב במשך שנים ארוכות לבקשת אשתו להתגרש, היתל בה במושכו אותה מרב אחד לרב אחר (שכולם חיוו דעתם כי על בני הזוג להתגרש), ובייחוד – משהפר את החלטת בית הדין הרבני הגדול שחייבו לתת גט לאשתו. אין ספק כי כל אדם סביר, היה צופה כי התנהגות זו תגרום לנזק רגשי לאישה ולפגיעה בכבודה. במסקנה כי הבעל חב חובת זהירות מושגית לאשתו, ניתן משקל ניכר למערכת היחסים בין בעל לאשה, שהיא מערכת יחסים של תלות וקרבה, ושמצופה בה זהירות מיוחדת לרגשותיו ורווחתו של בן הזוג, יותר מזו המצופה כלפי אדם זר.

התובעת זכאית לפיצוי בגין התקופה מיום מתן פסק הדין של בית הדין הרבני, שחייב את הנתבע ליתן גט לתובעת, ועד ליום הגשת התביעה. אין לומר כי הבעל ביצע עוולת רשלנות קודם למתן פסק הדין, ואולי את הרשלנות, קודם למועד זה, יש לתלות בגורם אחר.

לא ניתן להשעין את התביעה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה על הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה שכן חוק זה לא התכוון, לפי פירושו הנכון ותכליתו, להעניק תרופה אזרחית על הפרתו, מהסוג של הענקת פיצוי בשל גרימת עוולה של הפרת חובה חקוקה.

נזק כלכלי, חווי דעה, מצג שווא רשלני ואחריות מקצועית

 

 

המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה

קבלן בנה מיכל לפי תכנית של מהנדס שנלקח על ידי המזמינים. המזמינים הזמינו תוכנית, לקחו אותה ונתונה לקבלן ביצוע. התברר שהייתה רשלנות, המיכל לא היה בסדר הקבלן תובע את המהנדס בגין רשלנותו.

השאלה המשפטית אחריותו של בעל מקצוע בשל נזק שנגרם כתוצאה מהסתמכות על חוות דעתו המקצועית.

אגרנט התנאים ליצירת עוולת מצג שווא רשלני.

1.      במתן הודעות שהן פרי עבודה מקצועית וניתנות שלא בשיחה בדרך אקראי אלא במהלך הרגיל של עסקים על ידי בעל מקצוע עם זאת אין מקום להבחנה עקרונית בין הודעות על עובדות לבין הודעות שעיקרן חוות דעת מקצועית.

2.      הודעה רשלנית לא תגרור אחריות כאשר לא ניתנה למטרה של עסקה מסוימת שכתוצאה ממנה נגרם נזק.

3.      אין לחייב בתשלומי נזק על הודעות רשלניות שמביאות לתוצאות כספיות שהיקפן המקסימלי אינו ניתן להגדרה מראש.

4.      תהיה חבות רק שבעל המקצוע התכוון שהניזוק יסתמך על חוות הדעת שלו. זהות התובע לא צריכה להיות ידועה.

בעל המקצוע לא יהא אחראי אם יש לו יסוד לחשוב שדעתו תבדק שוב לפני שיפעלו.

 

העברת נטל הראיה

 

 

 

דנ"א 6714/02 קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' שי שמעון מרדכי

המשיב נולד עם שיתוק בידו, כתוצאה מסיבוך בלידה. לטענתו של המשיב, הסיבוך נבע מכל שהרופאים לא ביצעו ניתוח קיסרי, למרות גודלו של העובר. המשיב תבע את המערערת בגין רשלנות.

רק חלק מרישומי הלידה נותרו. המשיב דרש שנטל הראיה יועבר למערערת. המערערת טענה כי מדובר באירוע נדיר ולכן היא לא נהגה ברשלנות.

מצא: היעדר הרישום בדבר שקילת העובר מהווה התרשלות, ולכן נטל הראיה עובר למערערת. העברת הנטל לעותרת הייתה מוצדקת אף מטעם אחר, שלא לובן בפסק-הדין, ושעניינו הגברה רשלנית של הסיכון. שלושת שופטי ההרכב הסכימו, כזכור, כי העותרת התרשלה בכך שלא יילדה את המשיב בניתוח קיסרי. מחדל רשלני זה הגביר את סיכונו של המשיב ללקות בשיתוק מהסוג שבו לקה; ודי בכך כדי להצדיק את העברתו לכתפי העותרת של הנטל להוכיח כי לא מחדלה הוא שגרם לנזק, דהיינו כי לא "כליאת כתפיים" – שאותה ניתן היה למנוע על-ידי ניתוח קיסרי – היא שהביאה לשיתוק. אמנם שיעורו המדויק של הסיכון שהוגבר לא הוברר במשפט.

ע"א 2809/03 פלוני ואח' נ' ההסתדרות המדיצינית הדסה ואח'

אשה הרה הובאה לבית החולים עם דימום קשה, נקבע כי יש סכנה לחיי התינוק. לאחר מס' שבועות בוצע ניתוח קיסרי ונולד תינוק הסובל ממומים קשים. המערערים תבעו את המשיבה בגין רשלנות רפואית.

עדיאל: טענות המערערים בדבר הצורך להעביר את נטל הראיה למשיבה נדחות – הוכח כבר בערכאות הקודמות, שהסיבוך שממנו סבל המערער לא נגרם עקב פעולות המשיבה, וכי חוסר הרישום של האחיות לא קשור לענין. עובדות אלה גודרות את "מתחם הנטל", ולכן אין להטיל על המשיבה את נטל הראיה. ניתן היה להגיע למסקנות שהגיעו המומחים הרפואיים גם בהסתמך על הרישומים הרפואיים שנמסרו.

תקיפה, תקיפה ע"י כלב, כליאת שווא, תקיפה רפואית ורשלנות רפואית

 

 

ד"נ 25/66 ד"ר בר חי נ' שטיינר

סיבוך בניתוח שביצע המערער במשיבה. אמה של המשיבה שאלה את המערער לפני הניתוח האם יש סיכון בניתוח והוא השיב שלא. המשיבה תבעה את המערער בגין אי הסכמה

 

לנדוי: השאלה היא באיזו מידה חייב רופא לגלות לחולה עובדות לגבי הטיפול בעייתי מאוד.

"משנשאל רופא על הסיכון חייב הוא להסבירו רק כאשר התוצאה היא בלתי-נמנעת והנזק הנגרם הוא רציני ומתמיד."

הנזק שנגרם לנערה הוא ללא ספק רציני ויימשך במשך שנים. ההצעה שעל הרופא להסביר את הסיכון רק כאשר התוצאה בלתי-נמנעת, אינה סבירה על פניה ואין טעם להעמידה לדיון נוסף.

רופא סביר היה מיידע את האם בדבר הסיכון.

 

ע"א 347/72 שהלא נ' בן שבת

במהלך עבודות בניה בתחנת הכח בחדרה, התעורר סכסוך בין המערער למשיב. במהלך הריב הניף המשיב פטיש בידו ואיים על המערער. המערער תפס בידו, כופף אותה לאחור עד שהמשיב הפיל את הפטיש. המשיב נפל לאדמה ותבע את המערער בתקיפה. המערער טען להגנה עצמית לפי ס' 24(1).

ברנזון: יסודותיה של ההגנה העצמית לפי סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין, אשר הוכחתם מוטלת עד הנתבע, הם:

(א) התגוננות מפני שימוש בכוח מצד התובע;

(ב) השימוש בכוח נעשה שלא כדין;

(ג) הנתבע לא חרג במעשהו ממידת הנחיצות הסבירה למטרת ההגנה;

(ד) היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי-סביר.

גם איום של ממש לשימוש בכוח הוא בגדר תקיפה, אשר זכות הנתבע להתגונן מפניה.

הזכות להגנה עצמית קמה לאדם כאשר הוא ירא באורח סביר משימוש בכוח שלא כדין נגדו.

במקרה כזה אין הוא חייב להמתין עד אשר האיום ימומש ורק אז להשיב מנה תחת מנה.

 

ע"א 612/78 פאר נ' קופר

המערער עבר ניתוח להסרת בליטה בלתי אסתטית בשוקו הימנית. לאחר הניתוח הושמה רגלו בגבס, התפתח נמק והרגל נקטעה מתחת לברך. בדיעבד הסתבר, כי סבל ממום מלידה, שלא ניתן היה לגלותו באמצעות הבדיקה השגרתית המתבצעת לפני הניתוח. תביעתו בבית המשפט המחוזי נגד המשיבים נדחתה.

 

ש' לוין: האם בנסיבות המקרה דנן, חייבים היו המשיבים מבחינה משפטית לוודא לפני הניתוח אם סבל המערער ממום של הצרת העורקים מלידה? סבור אני, שהתשובה היא חיובית. פלוני הוא בעל סוג דם נדיר ביותר, תת-קבוצה של תת-קבוצת דם; בית החולים אינו עורך בדיקות של תת-קבוצות כאלה בגלל נדירותן, ובשעת הניתוח ניזק פלוני בשל עירוי-דם מתת-קבוצה אחרת. בית החולים יהא אחראי. החולה סמך עליו שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות. קיימת ספרות בנושא שלאנשי המקצוע יש גישה אליה. התופעה היא אמנם נדירה, אך פלוני היה רשאי לצפות, שבית החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר. הבסיס לקביעת החובה יכול שיהא חוזי ויכול שיהיה בנזיקין; במקרה הראשון מהווה היעדר הבדיקה הפרת חובה חוזית שמכללא; במקרה השני – קיימת התרשלות מצד בית החולים.

ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י

המערערת אושפזה לניתוח להסרת גידול בבטנה. במהלך הניתוח הרופאים מצאו גידול אחר סמוך לכבד וביצעו קשירה של חלק מהכבד. לאחר הניתוח התברר שסיבוך בטיפול בהסרת הגידול גרם למערערת לפגיעה קשה והיא הפכה לצמח.

ד' לוין: לגבי שאלת הצורך בניתוח: דעתם של הרופאים המנתחים, כי בנסיבות אותו מקרה – בהתחשב בעיקר בגודל הגידול, במקומו ובסימפטומטיקה שלו – ההחלטה על התערבות ניתוחית להרחקת הגידול מסתברת ביותר, ואין לומר לגביה, כי לוקה היא בחוסר מקצועיות או בחוסר מיומנות.

לגבי שאלת הבחירה בטיפול שניתן: שעה שמדובר בשתי שיטות רפואיות, אשר היו ידועות ומוכרות לרופאים המנתחים, הם בחרו בשיטת הטיפול בזהירות ובכובד ראש. לפיכך, ולאור מה שאמרתי לעיל, איני רואה בנסיבות המקרה כל פסול בדרך הטיפול, בה בחרו במרוצת הניתוח – המועד המתאים לקבלת החלטה לגבי שיטת הניתוח.

לגבי שאלת ההסכמה של החולה לטיפול: לא הובאו ראיות שההסכמה היתה שלא כדין. הרופאים עמדו בנדרש ע"פ החוק.

דעת המיעוט של בן יאיר מתייחסת לחות דעת רפואית בחכמה שלאחר מעשה. בנסיבות הענין פעלו הרופאים כדין לפי מה שידעו באותו רגע בניתוח.

 

בן יאיר: (דעת מיעוט)  הכלל הרחב הוא, שלשם פתרון השאלה, אם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראייה מאוחרת או ב"חוכמה שלאחר מעשה".

לצערנו, קיימים מצבים מסוימים, כמו תהליכים רפואיים מסובכים או מורכבים, שתוצאתם העובדתית היא הותרת נזק בלתי מתוכנן לחולה או למאושפז או למנותח. בנסיבות כאלו, שבהן הסתום והנסתר מרובים מן הבהיר והגלוי, תהיה זאת הכבדה רבה להטיל על החולה-הניזוק את החובה להוכיח שרופאיו התרשלו כלפיו. בכך, תוטל על החולה משימה שהיא, בדרך כלל, בלתי אפשרית. על-כן, אם מדובר בתהליך רפואי מסובך או מורכב, ואם תוצאתו העובדתית היא הותרת נזק בלתי מתוכנן לחולה, מן הראוי שיועבר הנטל על הרופאים להוכיח, שלא התרשלו במתן הטיפול הרפואי הראוי לחולה. כך בהיווצר מצב רפואי מסובך או מורכב, וכך בנקיטת גישה רפואית או במתן טיפול לפי תיזה רפואית, שתוצאתם העובדתית היא הותרת נזק בלתי מתוכנן לחולה.

מקבל את חוות הדעת של המומחה הרפואי, שהעיד שבמצב הדברים היו צריכים הרופאים לפעול אחרת, ולכן התרשלו.

 

ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל

המערער סבל מפגם מולד בגב התחתון. לאחר שניתוח גב שבוצע בו, ובו נכרת החלק האחורי של קשת החוליה בעמוד השידרה, לא הביא מזור לכאביו, הוחלט לבצע בו ניתוח של איחוי חוליות, ניתוח שאמור היה להיעשות כבר בניתוח הראשון, אך הוחלט אז לוותר עליו. בשלבים הראשונים של הניתוח השני, לאחר חשיפת עמוד השידרה ובטרם נעשה איחוי החוליות, כמתוכנן, החליט המשיב, שהיה המנתח בשני הניתוחים, להסיר צלקת עבה ורחבה, הדבוקה בין השרירים העוטפים את עמוד השידרה, והמכסה גם את שורשי העצבים היוצאים מעמוד השידרה. משחשף המשיב צלקת זאת, סבר, שייתכן שכאבי המערער נובעים מהלחץ המופעל על שורשי העצבים על-ידי הצלקת, והחליט להסיר את הצלקת מן המקום. במהלך פעולה זו גרם המשיב לפגיעה במעטפת חוט השידרה המכסה על האלמנטים העצביים המהווים את חוט השידרה. הוא המשיך בביצוע הניתוח, ורק לאחר שסיים לבצע את איחוי החוליות, טיפל בקרע שנוצר על-ידי כיסוי האזור בחומר אורגני סינתטי, המתקרש לאחר המנתח בשני הניתוחים, להסיר צלקת עבה ורחבה, הד זמן ואמור להגן על האזור הפגוע. לאחר הניתוח החל המערער להתלונן על תופעות של אי שליטה בסוגרים ופגיעה בכוח הגברא. תביעת הנזיקין שהגיש המערער כנגד המשיבים בעילות של תקיפה רפואית ורשלנות נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי.

שמגר: עובר לביצוע ניתוח בגופו של חולה חייב הרופא לקבל את הסכמתו החופשית של החולה לכך. ביצוע ניתוח שלא בהסכמת החולה הוא תקיפה, עוולה נזיקית לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הסכמה זו יכולה לקבל ביטוי מפורש, אך אין הכרח כי כך יהיה. ייתכן ללמוד על הסכמת החולה לטיפול גם מכללא, לאור מכלול נסיבותיו של המקרה. המערער הסכים לניתוח מסוים בגבו ולא לניתוח להסרת צלקת. ניתן לבצע את הניתוח ללא הסרת הצלקת.

בית המשפט קבע, כי הרופא לא היה זכאי ליטול סיכונים על חשבון החולה, וכי היה עליו להפסיק את הניתוח הן כדי לשקול מחדש את הגישה הטיפולית למקרה והן כדי להעמיד את החולה על מצב הדברים החדש. בית המשפט הדגיש, כי החולה לא הייתה צפויה לסכנת חיים או לסכנה חמורה אחרת אם הניתוח לא היה מבוצע או אם היה מופסק, ואישר את מסקנת בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנן התרשל הרופא בכך שנמנע מלשקול כהלכה את היחס שבין הסיכון לבחן והסיכוי כך לשיתוק. הרופא בחר להמשיך ולנתח, גרם לחתך בסיבי העצב, וכתוצאה מכך לשיתוק של היד. בית המשפט קבע, כי הרופא לא היה זכאי ליטול סיכונים על חשבון החולה, וכי היה עליו להפסיק את הניתוח הן כדי לשקול מחדש את הגישה הטיפולית למקרה והן כדי אשר היו צפויים לחולה עקב המשך הניתוח.

 

ע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן נ' גולן חפצדי

במהלך טיול לכרמל של בית הספר, רבו שני תלמידים. גולן צבע את פניו של המנוח בשנתו, המנוח דחף אותו וקילל אותו. לאחר מכן, ולאחר שילדים אחרים קינטרו את גולן, הוא נתן מכת אגרוף בחזהו של אייל, שהתמוטט ומת. גולן טען להגנה עצמית לפי ס' 24(1) לפקנ"ז.

אור: לגבי טענת ההגנה העצמית – לא מחשש בפני תקיפה נוספת מצד אייל תקפו גולן במכת אגרוף. היה זה אך כאקט של תגובה על תקיפה קודמת שהותקף על ידי אייל, וגם זאת רק לאחר שאחרים הסיתוהו למעשה תגובה כזה. גם בהודעתו בחקירה הראשונה שנחקר, לא טען גולן שנתן את מכת האגרוף כמעשה התגוננות.

הערעור נדחה.

ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה

המערערת הינה נכה הסובלת מדפורמציה בכף רגלה השמאלית. כמו כן התעורר חשש לקיומו של גידול בכתפה. המערערת אושפזה בבית החולים "כרמל", לשם ניתוח ברגלה, והוחתמה על טופס הסכמה לצורך זה. יומיים לאחר מכן, כשהייתה על שולחן הניתוחים, ולאחר שקיבלה תרופות מטשטשות, הוחתמה המערערת על טופס הסכמה לעריכת ביופסיה בכתף. זאת, ככל הנראה, בעקבות החלטת הרופאים, בסמוך לניתוח, שלפיה המימצא בכתף מחייב ניתוח דחוף יותר מניתוח הרגל. בעקבות הניתוח נותרה כתפה של המערערת קפואה, ונקבעה לה נכות בשיעור של 35%. המערערת הגישה לבית-המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבים לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה מהניתוח שנערך בכתפה. בתביעה נטען כי המשיבים התרשלו בעצם עריכת הביופסיה וכי המערערת לא הסכימה לניתוח הביופסיה. בית-המשפט דחה את התביעה. במרכז הערעור עמדה טענת המערערת כי המשיבים התרשלו בכך שלא קיבלו את הסכמתה המודעת לטיפול בכתפה. לטענת המערערת יש לחייב את המשיבים לפצותה הן ביחס לנזקי הגוף אשר נגרמו לה עקב אי-קבלת הסכמתה המודעת והן ביחס לנזק הלא גופני אשר נגרם לה עקב הפגיעה בזכותה לאוטונומיה על גופה.

בייניש:  נושא ההסכמה מדעת – על-מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא "הסכמה מדעת", יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור. זאת באופן שיהיה בידי המטופל מידע הדרוש לו באורח סביר כדי לגבש החלטה בדבר הסכמה או אי-הסכמה לניתוח או לטיפול רפואי. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של "הסכמה מדעת".

ככל שהניתוח או הטיפול אינם מיועדים למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק.

קשר סיבתי בין אי ההסכמה מדעת לנזק – במסגרת בחינת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות שבאי-קבלת "הסכמה מדעת" של המערערת לניתוח לבין הנזק הגופני שנגרם לה, על בית-המשפט להעריך את ההסתברות שמסירת המידע כנדרש הייתה גורמת לחולה להתנגד לביצוע הפרוצדורה הרפואית. כדי להכריע בשאלה זו, על בית-המשפט להביא בחשבון את סוג הטיפול שקיבל החולה ואת מידת חיוניותו אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של החולה על-פי אמות-מידה של חולה סביר בנסיבות דומות. הערכה זו צריכה להתייחס במקרה דנן למועד שבו נדרשה הסכמתה של המערערת, דהיינו לפני הביופסיה, במועד שבו היו מובאים בפניה כל הנתונים הרלוונטיים, והיה עליה להחליט אם מסכימה היא לניתוח.

בפס"ד הועלו שתי אלטרנטיבות לתביעה בשל אי ההסכמה מדעת – תקיפה רפואית ופגיעה באוטונומיה על הגוף.

תקיפה רפואית – כל טיפול רפואי שבוצע בגופו של אדם ללא הסכמתו מהווה תקיפה. הש' בייניש – דעתה לא נוחה מכך שרופא יואשם בתקיפה רפואית. לדעתה יש לתבוע ברשלנות.

פגיעה באוטונומיה – כל אדם זכות יסודית לאוטונומיה, שהינה זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ועל מאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה. זכותו זו של אדם חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו והינה מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של כל פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיותו ואת חייו של הפרט. הזכות לאוטונומיה של הפרט כוללת מעבר לאפשרות בחירה גם רובד פיזי הנוגע לזכותו של אדם כי יעזבוהו לנפשו. מזכות זו משתמע, בין השאר, כי לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו. פגיעה באוטונומיה של חולה בשל אי-קבלת הסכמתו המודעת לטיפול מהווה הפרת חובת זהירות של הרופא המזיק כלפי החולה, כנדרש בתביעה המבוססת על עילת הרשלנות. הרופא יכול לצפות, כעניין שבעובדה, את הנזקים הכרוכים בעצם הפגיעה בזכותו היסודית של החולה לאוטונומיה אם לא יינתן לו המידע הנחוץ לו לצורך הכרעה אם לקבל טיפול. בין הרופא לבין החולה קיימים יחסי "שכנות" המהווים רכיב

של חובת הזהירות בדיני הנזיקין. בין השניים יש זיקה הדוקה ביותר של יחסי אמון נוכח ההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות להיות לטיפול על חייו ועל רווחתו של החולה. החולה נמצא במעגל הסיכון הראשוני להיפגע אם עובר לטיפול לא יימסר לו כל המידע הרלוונטי. הרופא הוא זה שמצוי בעמדה הטובה ביותר למנוע את הפגיעה שעלולה להיגרם לחולה עקב אי-מסירת המידע החשוב לעניין עובר לביצוע הטיפול. ההכרה בזכותו של החולה לפיצוי על הפגיעה באוטונומיה שלו מקום שבו הופרה חובה זו עשויה לתרום לכך שחובה זו תקוים הלכה למעשה.

הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים:

 

ע"א 236/81 לסרי נ' "ציון" חברה לביטוח

המערערים ומשפחותיהם שהו בנופש בנביעות. הם שהו מתחת ליריעה שנמתחה מעל מכוניותיהם, שהועמדו בצורת האות "ח". הדופן הרביעית נסגרה על-ידי סירה. מפרנסם המנוח של המערערים 1-4 החליף בלון גז, ששימש את הנופשים. אירעה דליפת גז ומיד לאחריה פרצה דליקה, שאחזה, בין היתר, במכוניות ובדלק שבהן. כתוצאה מהדליקה נפטרו המנוח, מפרנסם של המערערים 5-6 וכן אח ואחות של מערערים אלה, ונפצעו מקצת מהמערערים.

 

ברק: (דעת רוב)  הערכאה הראשונה ביססה את פסק-דינה על הגישה, לפיה רק "שימוש תחבורתי" הוא "שימוש" כמשמעותו בחוק. כידוע, אין זו הלכתו של בית- משפט זה. מקובל עלי, כי המכוניות שהועמדו בצורת "ח" שימשו כקירות לסככה. שימוש זה אינו "שימוש", לעניין החוק. כפי שראינו, "שימוש" לעניין החוק הינו כל פעולה ברכב, הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי. השימוש יכול שיהיה שימוש עיקרי (כגון נסיעה) ויכול שיהיה שימוש לוואי (כגון כניסה ויציאה, טעינה ופריקה, סיכה, החלפת גלגל ותיקון). במקרה שלפנינו, שימש הרכב בתור קיר. שימוש זה אינו שימוש עיקרי ואף אינו שימוש לוואי. בצדק ציינה הערכאה הראשונה, כי אין הבדל בין המקרה שלפניה לבין המקרה בו משמש הרכב כסולם. בשני המקרים, אין כל קשר בין השימוש שנעשה ברכב בפועל לבין ייעודו הטבעי והרגיל של הרכב. על-כן, אילו נגרמה התאונה אך בשל כך שצורת העמדת הרכב היא שמנעה מהנופשים מלהימלט מהמקום – כפי שאכן נטען לפני הערכאה הראשונה – כי אז לא היה בכך כדי להכניס את המקרה למסגרת החוק. צורת העמדת הרכב, גם אם היא הסיבה לנזק, אין בינה לבין שימוש ברכב ולא כלום.

הנה כי כן, נזק גוף הנגרם כתוצאה מכך שמכונית היוותה קיר או סוכך או סולם, אינו נזק הבא "עקב שימוש" במכונית. אך במקרה שלפנינו, לא בא הנזק בשל היות המכונית קיר או סוכך. הנזק בא בשל כך שהמכונית עלתה באש והמצויים בה ולידה נשרפו ונפגעו. שריפה זו נסתייעה בדלק שהיה במיכלי המכונית. האם ניתן לומר, כי נזק זה נגרם "עקב שימוש" במכונית? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. קו מחשבתי הוא זה:

הימצאות בנזין במיכליו של רכב חונה הינה חלק מה"שימוש" ברכב. נזק גוף כתוצאה מהתלקחות הבנזין הוא נזק הנגרם "עקב" אותו שימוש. דומה שהכול יסכימו, כי אם תוך כדי נסיעה מתלקח מיכל הבנזין – או בנזין המוטען על המכונית בדרך אחרת – וכתוצאה מהשריפה נגרם נזק גוף, כי אז יש לראות בכך נזק הנגרם "עקב שימוש" במכונית. הסיכון של התלקחות דלק במכונית תוך כדי נסיעה כלול בתחום הסיכונים שמכונית עמוסת דלק יוצרת. סיכון התלקחות הדלק הוא איפוא סיכון שכל מכונית נושאת עמה. במקרה שלפנינו, הנזק נגרם שעה שהמכונית חנתה. האם יש בכך כדי לשנות את המסקנה? לדעתי, התשובה היא בשלילה. טול, למשל, מכונית חונה, אשר בתחנת דלק ממלאים את מיכליה בבנזין. פלוני מעשן בקרבת מקום, ניצוץ מדליק את הדלק שבמכונית, ופלוני נפגע.

 

גולדברג: (דעת מיעוט): שאלת הקש"ס – מבחן השכל הישר – מכאן שלא דומה, מבחינת הקרבה של ה"שימוש" לנזק, התלקחות הדלק בעת תדלוק המכונית להתלקחות הדלק במכונית חונה, כ"שאז תיחשב התלקחות כזאת כהתלקחות חבית דלק שהונחה בכביש" (שם). ולא דומה דליפת דלק ממכונית, אף שהיא חונה, אשר בעטיה נגרמה תאונה, להתלקחות הדלק שבמיכל כתוצאה מאש שהגיעה לקרבתו. במקרה הראשון עצם התדלוק או שימוש במכונית שאינה תקינה שממנה דלף דלק הם שגרמו להתלקחות, בעוד שבמקרה השני המרחק בין ה"שימוש" במכונית (דהיינו הימצאות הדלק) לבין התאונה גדול הוא ביותר.

לכן נזק, שנגרם מדלק שניצת בעת פריקתו ממכונית חונה, יהיה "נזק גוף" במובנו בחוק, אם הובלת דלק ופריקתו הינן הייעוד הנוסף של מיכלית זו. כך גם אם הפריקה קשורה בקשר אמיץ לשימוש אחר ברכב, למשל, הרקת מיכל הדלק לשם תיקון הרכב.

ולענייננו, הדליקה שפרצה ופגעה בנופשים לא נגרמה "עקב שימוש" ולכן אינה תאונת דרכים.

ש' לוין: דעת מיעוט – לדידי, לא נעשה במכוניות שימוש בעת פרוץ השריפה כ"רכב" אלא כקיר, בו נמצא מקור של דלק. אמת הדבר, שהיה זה מצב זמני, ובשלב מסוים, פרוספקטיבי, של פירוק האוהל, יכול היה השימוש במכוניות לשוב לקדמתו ולהיכלל בגדר החוק; אך למרבה הצער הדבר לא קרה במקרה דנן. דומה הדבר בעיניי לרכב ישן, שהועמד בניגוד לשימוש הטבעי באתר בנייה כדי לשמש כמשרד לקבלן, תוך קשירת גלגליו לרצפה או לקיר; גם אם נותר דלק במיכלו, שנדלק בפרוץ שריפה, לא היה ניתן לראות בפגיעת אדם בעטיה תאונת דרכים. אכן שאלה קשה היא במקרים רבים, אימתי חדל השימוש ברכב להיחשב טבעי ומתחיל להיחשב בלתי טבעי, אך במקרה שלפנינו – כך סבור אני – אין מנוס מהמסקנה, ששעה ששימשו המכוניות כדפנות של סככה או של אוהל, המכוסה ביריעה, מדובר בשימוש הנכלל בקטיגוריה השנייה.

ע"א 358/83 שולמן נ' "ציון" חברה לביטוח

המערערים הם אלמנתו ובנו של אדם, שנהרג לאחר שבעקבות התנעת מכוניתו התפוצץ טען נפץ. הם תבעו את המשיבה, שביטחה את השימוש במכונית על-ידי המנוח, בטוענם, כי המדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט המחוזי מחק את התביעה על הסף בקובעו, כי לא הייתה כאן "תאונת דרכים". המנוח אמנם עשה "שימוש" במכונית, אולם הוא לא נפגע "עקב" אותו שימוש.

ברק: אכן, אין לתת לחוק הפיצויים בכלל, ולמושג "שימוש" בפרט, לא פירוש מצמצם ולא פירוש מרחיב. יש ליתן לחוק הפיצויים פירוש מאוזן, באופן שנזקים הנגרמים בשל סיכונים הנוצרים על-ידי כלי הרכב יקבלו פיצוי במסגרתו ווטלו, בדרך של "פיזור הנזק", על כלל המשתמשים בכלי רכב. סיכונים שאינם נוצרים על-ידי כלי הרכב לא יקבלו פיצוי במסגרתו, והסיכון שבגינו נגרם הנזק יוטל על חוג האנשים היוצרים אותו סיכון.

מהו איפוא "שימוש" ברכב מנועי? לדעתי, שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. ניתן להבחין בין שימושים עיקריים לבין שימושי לוואי.

אכן, דעתי הינה כי תיקון ברכב, בין תוך כדי נסיעת הרכב ובין בעמידתו, בין בצדי הדרך ובין שלא בצדי הדרך, בין תוך התנעת המנוע ובין בדימומו, הינו שימוש בו. זהו שימוש לוואי חיוני לרכב. אין כל הבדל בין סיכה והחלפת גלגל לבין תיקון הרכב. אלה כאלה נחוצים לשם שימושו העיקרי, והריהם נופלים למסגרת השימושים הנלווים. הבחנות שונות בין דרכי התיקון השונות הן מלאכותיות ויוצרות הבחנות קשות שלא ניתן לעמוד בהן. הפעלה ודאית ובטוחה של החוק, מן הראוי לה שתימנע מהן.

הגעתי איפוא למסקנה, כי המבחן לקשר הסיבתי-משפטי, הנדרש בין השימוש ברכב המנועי לבין פגיעת הגוף שבאה כתוצאה מכך, הינו שהשימוש מהווה גורם ממשי לנזק הגוף, כלומר, שנזק הגוף נופל למסגרת הסיכון שהשימוש יוצר ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. כפי שראינו, נסיעה היא שימוש עיקר ברכב. על-כן, כל נזק גוף הנופל למסגרת סיכון שהנסיעה יוצרת נגרם "עקב" אותה נסיעה, וניתן לראותו כגורם ממשי.

דעתי היא, כי נזק, הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען (בין אם המטען הוא בכלי הרכב עצמו, בין אם הוא מוקש שכלי הרכב מפעילו בשל משקלו, ובין בכל דרך אחרת), הוא נזק הנגרם "עקב" השימוש בכלי רכב. התנעת המכונית אינה רק גורם עובדתי לנזק (הסיבתיות העובדתית), במובן זה שללא ההתנעה הנזק לא היה מתרחש, אלא גם גורם "משפטי" לנזק. ההתנעה היא גורם "משפטי", שכן היא גורם ממשי לנזק. הטעם לגישתי זו, הרואה בהתנעה גורם "ממשי" לנזק, מבוסס על ארבעה שיקולים: ראשית, התנעת מכונית היא שימוש בה. הסיכון הכללי שהשימוש (התנעה) יוצר היא תגובה מכאנית המביאה לפגיעת גוף. שנית, הגישה, הרואה בנזקי "פיצוץ" נזקים הנגרמים "עקב" שימוש ברכב מנועי, עולה בקנה אחד עם מצבים נוספים ודומים, שאין להפריד ביניהם. שלישית, לדעתי יש לראות בהתפוצצות הנגרמת בשל מיקוש או הטמנת רימונים סיכון שהשימוש ברכב גורר עמו. רביעית, יש לבחור, עד כמה שאפשר, בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות ודקיקות, השוללות כל ביטחון משפטי, והמתרחקות מהתמונה הכוללת.

 

ע"א 420/83 אשור נ' מגדל חברה לביטוח

המערער נהג בטרקטור ברצועת עזה במסגרת פעילות ביטחונית נגד מחבלים. הטרקטור עלה על מוקש, והמערער נפגע פצעי גוף. הוא הגיש תביעה על-פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. התביעה הוכרה, והוא החל לקבל תשלומים על-פי תביעה זו. הוא תבע גם את המשיבה, שהוציאה פוליסה לביטוח חובה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המשיבה סירבה לשלם לתובע פיצויים, בין היתר מהטעם שהפוליסה כללה הוראה, לפיה חברת הביטוח לא תהא אחראית בגין תאונת דרכים שנגרמה על -ידי פעולת איבה. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי, והתביעה נדחתה. מכאן הערעור.

ברק: חריג בפוליסה לביטוח חובה, לפיו היא לא תחול על נזק גוף אשר נגרם על-ידי פעולת איבה, קובע הגבלה שאינה בשליטת בעל הפוליסה, ולפיכך הפוליסה הזאת אינה מקיימת את דרישות הפקודה. לחריג האמור אין תוקף, ויש להתעלם ממנו. ניתן גם לראותו כבטל מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כשיתר סעיפי הפוליסה שרירים וקיימים. (אגב אורחא) לגבי פוליסה שהתנאים בה המגבילים את אחריות חברת הביטוח הם בשליטתו של בעל הפוליסה, ולכן הם תופסים, יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא להטיל על חברת הביטוח את החובה להעמיד את המבוטח על כך שאין בידו כיסוי "מלא". לכאורה דבר זה מתחייב מדרישת תום הלב בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי).

 

ש' לוין (דעת מיעוט): לא מצאתי יסוד משפטי להבחנה בין תנאים בפוליסה, המגבילים את חבותה של חברת הביטוח בנסיבות שהן בשליטתו של בעל הפוליסה ובמודעותו, לבין תנאים אחרים שבפוליסה; ייתכן שההבחנה האמורה היא רצויה, אך איני סבור שבית המשפט רשאי ל"יצרה" יש מאין כמעשה שיפוטי, כאשר הדין קובע במפורש, מה הן המגבלות של חופש ההתנאה החוזי שבין עלי הדין. גם לא נראה לי שיש מקום לפרש את אחריותה של חברת הביטוח באופן שונה במקרה שהנפגע הוא צד שלישי ובמקרה של תאונה עצמית; נראה לי, שלמען יציבות ההלכה אין צידוק מספיק לסטות מהלכותיו הקיימות של בית-משפט זה בסוגיה שלפנינו

 

ע"א 554/89 מ"י נ' אלראהב

חייל נהג ברכב בכביש בין-עירוני. משנוכח לדעת שהרכב התחמם יתר על המידה, העמידו על השוליים הימניים של הדרך, יצא מהרכב, פתח את מכסה המנוע ואת פקק הרדיאטור. מים התפרצו מן הרדיאטור והחייל קפץ אחורנית לכיוון הכביש ונפגע על-ידי משאית, שנהג בה המשיב 1 ושהשימוש בה בוטח על-ידי המשיבה 2. בשעת התאונה לא היה מגע בין החייל לבין מכוניתו וכן לא היה מגע בין המשאית הפוגעת לבין מכוניתו. הוא הוכר כנכה צה"ל, והמערערת נשאה ונושאת עקב כך בהוצאות שונות, כמתחייב מחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, והיא תבעה בתביעת שיבוב את המשיבים. בית המשפט המחוזי נעתר לעתירת המשיבים למחיקת התביעה משום שקבע שהחייל נחשב לנוהג ברכב בעת התאונה ולא כ"הולך רגל". מכאן הערעור לבית המשפט העליון.

 

"נוהג" שנגרמו לו נזקי גוף בתאונה מעורבת יכול לתבוע רק את מבטחו. אם לא ביטח את עצמו, אין לו עילה לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

תיקון הרכב ואחזקתו נכללים בין שימושי הלוואי ברכב מנועי. במקרה דנן, לא התחולל כל שינוי במעמדו של החייל כמשתמש ברכב, מרגע שעצר את הרכב הצבאי על-מנת לבדוק את סיבת התחממותו ועד שנרתע אחורנית אל עבר הכביש כדי להימלט מן המים הרותחים ונפגע על-ידי המשאית. אין לומר, כי הימצאות החייל על הכביש עובר לתאונה הייתה מנותקת מן השימוש שנעשה קודם לכן ברכבו. תאונת דרכים היא אירוע בו נפגע אדם עקב השימוש ברכב מנועי. נדרש קיום קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב לבין התאונה, שאם לא כן משמש הרכב כ"זירת האירוע" ותו לא. על-פי "מבחן הסיכון", שימוש בכלי-רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. במקרה דנן, הנזק שאירע לחייל מצוי היה לא רק בתחום הסיכון שהשימוש במשאית יצר, אלא גם בתחום הסיכון שהשימוש ברכב הצבאי יצר. עצירת הרכב הצבאי על אם הדרך על-מנת לבדוק תקלה שאירעה בו הייתה בגדר "שימוש" בו. שימוש כזה טומן בתוכו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך.

נוהג ברכב, היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על-מנת לבודקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש. במקרה דנן, הימצאות החייל בכביש נגרמה בעטייה של התקלה ועקב התפרצות המים הרותחים לעברו. בנסיבות אלה, הפגיעה מרכב חלף הייתה בהחלט בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר (343 ב-ג). (6) נוהג שנפגע בתאונה מעורבת, שעה שנמצא מחוץ לרכב, אך עדיין היה בחזקת "נוהג", אין לו עילה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים כנגד מאן דהוא זולת מבטחו.

ע"א 93 / 6000 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי

המשיב 1 נהג במנוף-מערבל. מערבל זה היה מבוטח אצל המשיבה 2. הוא הגיע לאתר בנייה ונשא עמו בטון מוכן. המערבל נעצר במרחק כעשרה מטרים מגדר בטון בגובה של כארבעה מטרים שהייתה בתהליך הקמה. הבטון המוכן נפרק מן המערבל בעזרת משאבת בטון הנפרדת מהמערבל. ממשאבת הבטון נמשך צינור נייד באורך של כשלושים מטר. משאבת הבטון הופעלה על-ידי מנוע המערבל. המנוח, שעיזבונו הוא המערער 1, עסק ביציקת גדר הבטון. הוא אחז בצינור הנייד על-מנת לפרק את הבטון לתבנית הגדר. מעל לגדר הבטון ובסמוך למשאבה היו מצויים חוטי חשמל של מתח גבוה. תוך כדי כיוון הצינור הנייד, הוסט הצינור לעבר חוטי החשמל, והמנוח התחשמל ומת. המערערים תבעו בבית המשפט המחוזי את העובד שנהג במערבל ואת חברת הביטוח. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה בקובעו כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990, וזאת משום שהשימוש במערבל לא היה מטרות תחבורה, והתאונה שהביאה למות המנוח לא נגרמה "עקב" ניצול הכוח המכאני של הרכב.

הגדרת "תאונת דרכים" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, כפי תיקונו בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (תיקון מס' 8), מתחלקת לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון של ההגדרה קובע את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים",והחלק השני קובע חזקות חלוטות – שלוש חזקות מרבות וחזקה ממעטת אחת – אשר בהתקיים מרכיביהן יראו כתאונת דרכים גם את האירועים הקבועים בהם או לא יראו כתאונת דרכים את האירועים הקבועים בהם 

ההליך הפרשני בהבנת הדיבור "תאונת דרכים" הוא דו-שלבי. בשלב הראשון נבחנת השאלה אם התאונה נכנסת למסגרת ההגדרה הבסיסית. אם התשובה הינה בשלילה, יש לעבור לשלב השני. בשלב זה נבחנות החזקות החלוטות המרבות. לפיהן, בתנאים מסוימים הקבועים בהן, יראו תאונת כ"תאונת דרכים" גם אם אין היא נכנסת לדל"ת אמותיה של ההגדרה הבסיסית. (3) במקרה דנן, התאונה אינה נופלת בגדר ההגדרה הבסיסית. אמת, התאונה הינה "מאורע", ולמנוח נגרם "נזק גוף", על-ידי מערבל שהוא "רכב מנועי", אולם שאר חלקיה של ההגדרה הבסיסית אינם מתקיימים. התאונה נגרמה בשל פריקתו של הבטון מהמערבל. פריקת מטען הוצאה במפורש מהגדרת הדיבור "שימוש". הפעלת הרכב לא נעשתה "למטרות תחבורה". היא נעשתה תוך ניצול ייעודו הלא תעבורתי. הסיכון שבגינו מצא המנוח את מותו לא היה סיכון תעבורתי.

ב. (1) החזקה החלוטה המרבה, הקובעת כי תאונה תיחשב כתאונת דרכים אם היא נגרמה עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב בלי שבעת השימוש כאמור שינה הרכב את ייעודו המקורי, עומדת על רגליה היא. תאונה תיחשב כ"תאונת דרכים" על פיה, גם אם התאונה לא נגרמה תוך "שימוש" ברכב מנועי וגם אם הפעלת הרכב לא הייתה "למטרות תחבורה"  (2) ביסוד חזקה חלוטה זו עומדים מצבים שונים שבהם "רכב מנועי" הוא בעל ייעוד דו (או רב) תכליתי. אחד מייעודיו הוא תעבורתי. ייעוד אחר – ותנאי הוא כי ייעוד זה יהיה ייעודו המקורי – אינו תעבורתי. נדרשים חמישה תנאים לשכלולה: (א) "מאורע"; (ב) שנגרם "עקב"; (ג) "ניצול הכוח המיכני"; (ד) של "הרכב" ; (ה) בעת הניצול "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". (3) במקרה דנן, מדובר במאורע שנגרם על-ידי ניצול הכוח המכאני של המערבל שהוא "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא נתבהרה כלל בערכאה קמא השאלה, מהו ייעודו המקורי של המערבל ומהן הפעילויות שניתן לעשות בו על-פי ייעוד מקורי זה. העובדות ששימשו בסיס לתביעה נקבעו בהסכמה בין הצדדים. במסגרת עובדות אלה אין כל התייחסות לייעודו המקורי של המערבל, ואין לדעת כלל אם השימוש בו כמקור כוח להנעת משאבת הבטון הוא חלק מייעודו המקורי, אם לאו. לפיכך אין להכריע בערעור על יסוד טענות הקשורות בשינוי ייעודו המקורי של הרכב  ג. (1) הדרישה כי התאונה נגרמה "עקב" ניצול כוחו המכאני של הרכב מבטאת דרישה סיבתית. נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה הוא כפול: ראשית, נדרש קיומו של קשר סיבתי-עובדתי המתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין. דיניו של קשר סיבתי עובדתי זה אינם מיוחדים לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ונדרש קשר סיבתי-משפטי הבורר מבין הסיבות-בלעדיהן-אין אותם גורמים אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות (670 א-ג).

מבחן הסיכון ראוי לאחריות על-פי החוק. כן הוא תואם אחריות שאינה מבוססת על אשמה. הוא יוצר קשר ראוי בין השאלה הסיבתית לבין תכלית החוק. הוא מבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית, המתחשבים באינטרסים ובערכים אשר החוק נועד להגשימם. ניתן וצריך לשלב בו את מבחן השכל הישר – הוא המבחן השלישי המקובל בסוגיית הקשר הסיבתי-המשפטי, והשאלה שיש להשיב עליה, בכל מקרה, הינה אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא החוק הנ"ל להסדיר. (4) מבחן הסיכון – תוך שילובו במבחן השכל הישר – ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8). תיקון זה לא שינה את מהות האחריות של המזיק על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אחריות זו ממשיכה להיות אחריות מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים (5) החזקות החלוטות שהוספו להגדרת "תאונות דרכים" בתיקון האמור לחוק עשויות לשנות מתוצאות מסוימות המתבקשות על-פי מבחן הסיכון. אין הן משפיעות על תחולתו העקרונית (6) בחזקה החלוטה הממעטת, הקובעת כי לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי, יש משום צמצום מסוים בתחולת מבחן הסיכון, אך אין בחזקה זו או בהסדריו האחרים של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), כדי למנוע את תחולת מבחן הסיכון או כדי להחליפו במבחן סיבתי אחר.

מבחן הסיכון, כמבחן לקשר סיבתי-משפטי, קובע כי ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי – בין שזה "שימוש" ברכב מנועי למטרות תחבורה על-פי ההגדרה הבסיסית, ובין שזה אחד האירועים שהחזקות החלוטות עוסקות בהם – כדבר אשר "גרם" לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה, ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות. לעתים המדובר בסיכון תעבורתי שבו מדובר בהגדרה הבסיסית, ולעתים בסיכון הייעודי כשחלות החזקות החלוטות, למשל, הסיכון אשר ניצול הכוח המכאני של הרכב יוצר, סיכון הקשור למבחן הייעודי והבוחן את ייעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב (672 ו-673 ה). במקרה דנן, אילו היה המנוח נפגע מהבטון שהוזרם בצינור הנייד, או מזרם חשמלי שמקורו בכוח המוטורי של מנוע המערבל, ניתן היה לומר כי הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המכאני של המערבל יצר, מה שאין כן במקרה דנן, שבו הפגיעה במנוח באה מחוטי החשמל ומהסיכון שאלה יצרו. לפיכך הפגיעה במנוח שגרמה למותו לא באה עקב הניצול של הכוח המכאני של המערבל.

ע"א 95 / 3765 חוסיין נ' טורם

התובע נפצע בתאונת דרכים. מאוחר יותר נקטעה רגלו. הוא הגיש תביעה על-פי חוק הפיצויים נגד המערער, אשר נהג ברכב שפגע בו, ונגד הסנה כמבטחת.

הסנה והמערער שלחו למשיבים הודעה לצד שלישי. בהודעה נטען, כי לאחר התאונה הועבר התובע לבית החולים רמב"ם, ובשלב זה אירעה רשלנות רפואית אשר ביטויה באיבחון לקוי של מצבו של התובע ובהיעדר טיפול הולם בו. עקב כך קטנו מאוד הסיכויים לרפא את פגיעתו של התובע ונגרמה קטיעת רגלו. על בסיס זה, נטען בהודעה לצד שלישי כי הסנה והמערער זכאים לקבל מן המשיבים "שיפוי, פיצוי ו/או דמי השתתפות" כדי אותם סכומים אשר יחויבו לשלם לתובע.

המשיבים הגישו בקשה למחוק את ההודעה לצד שלישי על ספה. לטענתם, לא עומדת לנתבע על-פי חוק הפיצויים עילה לתבוע השתתפות מצד שלישי, על בסיס חבות נזיקית של הצד השלישי כלפי הנפגע בתאונת הדרכים.

אור: האם יש עילת תביעה בנזיקין במקרה זה לאור יחוד העילה בס' 8 לפלת"ד?

על פניה מצביעה הוראת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים על שלילה מוחלטת של עילה בנזיקין מהנפגע, לעניין כל נזק אשר לגביו קמה לו עילת תביעה על-פי החוק. סעיף 8(א) שולל מן הנפגע, אשר יש לו עילה על-פי חוק הפיצויים בגין נזק גוף, כל עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בשל אותו נזק. לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעיקרון עילה מכוח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שאירעה עקב טיפול רפואי רשלני. תוצאה זו נובעת מסעיף 4(א) לחוק הפיצויים, המחיל על זכות הנפגע בתאונת דרכים את מבחני פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לעניין ריחוק הנזק.

המחוקק ביקש ליצור מנגנון, אשר לא יהיה חשוף לקשיים הכרוכים בשיטת האשם. הוא ביקש ליצור מנגנון מהיר ויעיל לבירון של תביעות אלה. הוא ביקש לייעל ולפשט את הדיון בהן על-ידי ייתור הדיון בשאלת האחריות. הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים נועדה להגשים תכלית זו. תכלית זו תומכת בפירוש המילולי של סעיף 8(א) לחוק הפיצויים. היא מלמדת כי המחוקק לא ביקש אך להציב מחסום דיוני בפני הנפגע. היא מצביעה על כך שהמחוקק ביקש ליצור מעין מערכת סגורה, שבה לא יהיה על בתי המשפט להידרש לסבך הסוגיות והשאלות המתעוררות בשיטת האשם. זהו תפקידה של הוראת ייחוד העילה.

נראה לי, כי פרשנות הוראה זו כהוראה דיונית, באופן שיתאפשרו תביעות חזרה נגד מעורבים רשלניים, תסכל תכלית חקיקתית זו, ותאפשר הכנסת שאלות של אשם "בדלת האחורית". לא לכך כיוון החוק. תכליתו, ככלל, אינה עולה בקנה אחד עם התדיינות – במסגרת קביעות אלה שיישאו בפיצויים של נפגעי תאונות דרכים – בשאלות, כמו רשלנות בתחזוקת הדרכים או במטרדים אשר גרמו לאירוע התאונה; כך גם בשאלה אם הנזק הוחמר עקב רשלנות רפואית. על-כן, דעתי היא כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) כהוראה מהותית השוללת זכות תביעה מעיקרה. מסקנת הדברים היא אפוא כי לחייבים על-פי חוק הפיצויים לא קמה עילה לשיפוי או להשתתפות כלפי מי אשר אשם מצדו, עלפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] , גרם או תרם לנזק הגוף שנגרם לנפגע. התוצאה היא, שדין הערעור להידחות.

ע"א 95 / 4469 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ

המערער הוא קבלן עצמאי. הוא בעל הטרקטור נשוא התאונה. הוא עבד יחד עם עובד משלו שנהג בטרקטור באתר עבודה. הטרקטור שימש לביצוע חפירה. בחלקו הקדמי של הטרקטור, וכחלק אינטגרלי ממנו, מצויה "כף". בחלקו האחורי של הטרקטור, וכחלק אינטגרלי ממנו, מצויה "זרוע". על הזרוע היה מורכב אותה עת "פטיש". לצורך המשך העבודה היה צריך להחליף את ה"פטיש" בכף אחורית ("הסל"). לשם התקנת ה"סל" במקום ה"פטיש" היה צריך להזיז את ה"סל" ממקומו, ולהניחו בתנוחה מסויימת לשם הרכבתו על זרוע הטרקטור. ה"סל" הוא כבד מאוד. הנהג דחף את ה"סל" ממקום עמידתו לתוך הכף הקדמית. המערער משך את ה"סל" לתוך הכף הקדמית. מטרתם היתה להניח את ה"סל" על "הכף" ולהעבירה ממקום למקום באמצעות הטרקטור כך שניתן יהיה להרכיבה ביתר קלות על "הזרוע". תוך כדי משיכת "הסל" לתוך הכף הקדמית החליק המערער, כנראה משמן או גריז שהיו על הכף הקדמית. הוא נפל לתוך הכף הקדמית. הוא נפגע בגבו. כל אותה עת פעל המנוע של הטרקטור.

ברק: השאלה הראשונה המתעוררת הינה, אם התאונה אשר בה נפגע המערער מהווה "תאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בהגדרה הבסיסית ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"). לדעתנו, התשובה על שאלה זו היא בשלילה. שני טעמים עיקריים לכך: ראשית, התאונה לא נגרמה עקב "שימוש" ברכב מנועי; שנית, בעת התאונה לא הופעל הרכב "למטרות תחבורה". נבחן כל אחד משני טעמים אלה בנפרד.

האם התאונה מקיימת את דרישותיה של החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב"? מנוע הטרקטור פעל בעת התאונה, אך לא פעילות זו של המנוע היא שגרמה לתאונה. זו נגרמה בשל החלקת המערער בעקבות פעולת משיכה שעשה ל"סל", בנסותו להכניסו לתוך ה"כף". כל אלה הן פעולות שאין בהן ניצול כוחו המיכני של הרכב. החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב" רואה כ"תאונת דרכים" פעולות ברכב שאינן ליעוד תעבורתי, ובלבד שהן באות להגשמת היעוד (הלא תעבורתי) הטבעי והרגיל של הרכב.

 

ע"א 95 / 8061 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ

המערער עבד בטעינת מטען על משאית עומדת. המטען הוטען באמצעות מנוף המהווה חלק בלתי נפרד מהמשאית ומופעל על-ידי הכוח המכאני של המשאית. בעת הרמת המטען על-ידי המנוף הוא נפגע מהמטען המורם ונגרם לו נזק גוף. המערער תבע את המשיב 2 שהיה נהג המשאית ואת המשיבה 1 שביטחה את השימוש באותה משאית. בית-משפט השלום קיבל את התביעה בקובעו כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע שהמאורע שבו נגרם נזק למערער אינו "תאונת דרכים". מכאן הערעור ברשות לבית המשפט העליון.

 

ברק:  מכוחה של החזקה החלוטה המרבה הנ"ל יראו כתאונת דרכים מאורע הנגרם על-ידי ניצול כוחו המכאני של טרקטור להפעלת מכונות חקלאיות ותעשייתיות. חזקה חלוטה זאת אינה חלה בכל אותם מקרים שבהם נזק הגוף שאינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית התרחש שלא עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, למשל כאשר נזק הגוף נגרם אגב טיפול-בית ברכב או אגב פריקה וטעינה וכאשר הנזק נגרם שלא על-ידי ניצול הכוח המכאני של הרכב. החזקה החלוטה המרבה הנ"ל אינה חלה בגין מאורע – שאינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית – הנגרם באמצעות ניצול הכוח המכאני של הרכב, אך כוח מכאני זה אינו חלק מייעודו המקורי של הרכב, למשל, מקום שהניזוק מאלתר מערכת מימסרים המשתמשת בכוח המכאני של מכוניתו – שאינה "רב-תכליתית" אלא משמשת לנסיעה בלבד – לפעילות לא תעבורתית.  החזקה החלוטה המרבה הנ"ל אינה חלה בגין מאורע שאינו נופל בגדריה של ההגדרה הבסיסית – שנגרם אמנם תוך כדי ניצול הכוח המכאני של הרכב לייעודו המקורי הלא תעבורתי, אך אותה עת חדל הרכב דרך קבע מלהיות בעל ייעוד תעבורתי. כך למשל, אם מטרקטור הורדו הגלגלים, ושוב אין הוא יכול לנוע ממקום למקום, והוא מנוצל אך באמצעות כוחו המכאני, הרי נזק גוף הנגרם בשל ניצול הכוח המכאני אינו נופל לגדר החזקה החלוטה הנ"ל.  

אם טעינת מטען על רכב עומד או פריקתו ממנו נעשו שלא על-ידי ניצול הכוח המכאני של הרכב – כגון שנעשו על-ידי כוח העבודה של בני-אדם (ידנית) – אין הם נתפסים בגדרי החזקה החלוטה המרבה הנ"ל. החזקה הזאת לא תחול גם מקום שטעינה ופריקה של רכב "חד-ייעודי", שייעודו הוא תעבורתי בלבד, עשו שימוש "מאולתר" בכוח המכאני של הרכב. בדומה, אם הרכב היה "דו-תכליתי" אך איבד את תכליתו התעבורתית (כגון, שהורדו ממנו הגלגלים והוא הפך למיתקן קבוע), לא תחול החזקה החלוטה. לעומת זאת, כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכוח המכאני של הרכב העומד הן חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל ייעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך כדי טעינה ופריקה נופל לגדר החזקה החלוטה המרבה. במקרה דנן, נפגע המערער בעת טעינה של משאית אשר בוצעה באמצעות מנוף המהווה חלק בלתי נפרד של המשאית והמופעל על-ידי מנוע המשאית. מאחר שמדובר בנזק גוף שנגרם בטעינה כשהרכב עומד, אין מדובר בנזק גוף שנגרם עקב "שימוש" ברכב מנועי, ולכן אין המקרה נופל בגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. עם זאת, מדובר כאן בניצול הכוח המכאני של משאית, שהיא רכב שייעודו המקורי הוא דו-תכליתי: הן הובלת משא והן הרמת מטען והורדתו. נזק הגוף נגרם למערער עקב השימוש בייעודו המקורי הלא תעבורתי. נזק גוף זה נגרם עקב ניצול כוח המנוע של הרכב. בנסיבות אלה חלה החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב", ויש לראות את האירוע כ"תאונת דרכים.

רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח

המשיב 1 (להלן – פרח), ביקש מחברו המשיב 2 (להלן – תפאל) לנהוג ברכבו, אשר הועמד לרשותו על-ידי חברה שבה עבד, שכן היה עייף. בנסיעה זו, בעוד תפאל נוהג במכונית, אירעה תאונה שבה נפגע פרח. הסתבר כי לתפאל לא היה רישיון נהיגה, ולפיכך סירבה חברת הביטוח לפצות את פרח. פרח פנה למבקשת בתביעה לפיצויים, אך גם היא סירבה לדרישה, בטענה כי בהתאם לסעיף 7(6) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק) אין היא חייבת בפיצויים. בית-המשפט המחוזי קבע כי המבקשת חייבת לפצות את פרח על נזקו וזאת כיוון שפרח לא ידע, ובנסיבות העניין גם לא היה זה סביר שידע, כי לתפאל לא היה רישיון נהיגה.

שמגר:  תכליתו של החוק היא תכלית סוציאלית כוללת, וממילא ראוי הוא לפרשנות ליברלית ומקלה. יש להעדיף פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיווידואלי. הוראת סעיף 7(6) לחוק הינה חריג לעקרון האחריות המוחלטת על-פי החוק לפגיעות שנפגע אדם בתאונת דרכים וככזו יש להתוות את גבולותיה בצמצום ובדווקנות. זאת באופן שיסוד האשם – במובנו הרחב של מושג האשם – ימצא את מקומו כיסוד יוצר בהוראת סעיף 7(6) לחוק.

אין ספק כי מודעות בעל הרכב שנפגע להיעדרו של ביטוח, תקים את הוראת סעיף 7(6) לחוק על רגליה. ראובן המתיר לשמעון לנהוג ברכבו ביודעו כי נהיגה זו נעדרת ביטוח, ייכנס בגדרי סעיף 7(6) לחוק. כך, למשל, אם ראובן יודע כי שמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה. הוא הדין בהרשאה לנהיגה תוך "עצימת עיניים" או ב"פזיזות", כגון ששמעון הוא נער רך-בשנים וברור לכול כי אין בידו – ולא יכול שיהא בידו – רישיון נהיגה. אשם יימצא גם במחדל רשלני מצד בעליו של הרכב. גם אם לא ידע ראובן, בעליו של הרכב, כי אין ביטוח לנהיגתו של שמעון – למשל, בשל כך ששמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה תקף – אך אדם סביר היה יודע זאת, יתפוס סעיף 7(6) לחוק וראובן שנפגע לא יזכה בפיצויים על-פי החוק. ב. במקרה דנן, פרח (התובע) לא ידע כי תפאל (הנהג) אינו מחזיק ברישיון נהיגה בר-תוקף. פרח אף לא עצם את עיניו ואף לא חייב עצמו ב"פזיזות" באשר לשאלה אם מחזיק תפאל ברישיון נהיגה בר-תוקף. בנסיבות העניין, כפי שנפרסו בפני בית-משפט קמא, אפשר וניתן היה להגיע למסקנה כי כאדם סביר היה על פרח לדעת כי תפאל אינו מחזיק ברישיון נהיגה בר-תוקף; ולפיכך תופסת בפרח הוראת סעיף 7(6) לחוק ואין הוא זכאי לפיצויים. ואולם בכך אין די כדי להצדיק התערבות בהכרעתו של בית-משפט קמא כי פרח נהג כאדם סביר.

רע"א 8548/96 פדידה נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ

המבקש הינו נהג משאית במפעל לייצור בלוקים. ביום 6.11.92 החנה המבקש את המשאית בחצר המפעל, על מנת שיעשה בה תיקון כלשהו, וירד ממנה. זמן קצר אחר כך נזקק המבקש למצית סיגריות אשר הושאר במשאית. המבקש חזר למשאית, נטל את המצית, וברדתו מתא הנהג במדרגות המשאית מעד ונפגע. האם מדובר בתאונת דרכים.

אור: פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו.

בענייננו, מעד המבקש בעת שירד מן המשאית, זמן קצר לאחר שעלה אליה בכדי ליטול ממנה מצית. הוא לא נכנס בהזדמנות זו אל הרכב כדי לעשות בו שימוש כלשהו למטרות תחבורה. הוא עלה אליו רק משום שהיה בו אותה שעה מצית, בו ביקש לעשות שימוש. העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. פגיעתו של המבקש ארעה, על כן, עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים.

רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי

בתאריך 23.5.1993 בוצעו פעולות סלילה וזיפות על-ידי המשיבה 3. אזור הסלילה והזיפות נסגר לתנועה ולכניסת זרים. לשם ביצוע עבודת הסלילה הופעל באתר מכבש אספלט (להלן – מכבש). בעת עבודת הסלילה, תוך כדי נסיעה לאחור, פגע המכבש במנוח ליאונד אטליס שעבד לצד המכבש, והרגו.

אור: השאלה העומדת במוקד ערעור זה היא כאמור, אם המכבש אשר פגע במנוח הוא "רכב" כמשמעו בחוק הפיצויים. במקור הוגדר המונח "רכב מנועי" או "רכב" בסעיף 1 לחוק הפיצויים.  המחלוקת נסבה על פרשנות מצב הריבוי "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש". בהקשר זה, הצדדים אינם חלוקים על כך שהמכבש הינו "מכונה ניידת" וכי הוא נע "בכוח מיכני". לוז הפלוגתא מתמצה בהבהרת מהותו של המונח "כשירות" במסגרת הביטוי "הכשירה לנוע". המערערת אוחזת בדעה שלפיה בכשירות פיזית עסקינן. אמנם המכבש פעל באזור אשר נסגר לתנועה והוא אינו מורשה לנוע בכביש, אולם הוא מסוגל, פיזית, לנוע עליו. עצם יכולתה המעשית של המכונה הניידת לנוע בכביש מכניסה אותה בד' אמותיה של הגדרת המונח "רכב". על-פי גישה זו, ממלא המכבש את כל תנאי מצב הריבוי. לעומתה, טוענים המשיבים כי בכשירות על-פי דין עסקינן, דהיינו כשירות משפטית-נורמטיבית (להלן – כשירות נורמטיבית). כשירות זו נחתכת לפי הוראות דיני התעבורה הקובעים לאילו כלים ניידים מותר לנסוע על הכביש ולאילו כלים ניידים אסור לנוע עליו. לפי תקנות התעבורה, המשתנים הרלוונטיים לבחינת כשירות התנועה בכביש של "מכונה ניידת", הכוללת בגדרה מכבש, הם כושר המהירות שלה ומידותיה.

הנה-כי-כן, על-מנת לתת משמעות לדרישת הכשירות שבהגדרה, אין היגיון לאמץ את מבחן הכשירות הפיזית. אימוץ המבחן של כשירות פיזית המביא לכך שבעצם כל מכונה ניידת תהיה רכב מנועי במובן ההגדרה, גם יביא לכך שבגדר מכונות ניידות המסוגלות לנוע בכביש ניתן לכלול אפילו מכסחות דשא מסוימות ורכבי צעצוע. כמו כן, ניתן אף לכלול בגדרן אווירונים, שעה שהם נעים על הקרקע בזמן נחיתה או המראה פירוש הכשירות ככשירות פיזית מרחיב אפוא עד מאוד את גדרו של מצב הריבוי.

מצדד במבחן הכשירות הנורמטיבית – האם לרכב מותר לנוע על הכביש ע"פ חוקי התעבורה.

בנסיבות אלו, המכבש אינו בעל כשירות נורמטיבית כללית לנוע בכביש. בנוגע להיתר חריג למכבש לנוע בכביש, אפילו ניתן ביחס למכבש היתר כזה לעניין ביצוע עבודה בכביש, הרי שלאור המבואר לעיל, אין במתן היתר כזה לשנות מהמסקנה כי המכבש נושא הדיון אינו נחשב "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. קרנית אינה אמורה לפצות אפוא את המערערת בגין התאונה. מכאן, שדין הערעור להידחות.

ע"א 97 / 3956 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן

ברכבו של המשיב אירעה תקלה בעת נסיעה, והמשיב עצר בצד הדרך.נוסע שהיה עמו ואדם נוסף ניסו לתקן את הרכב, והמשיב עמד ליד הרכב. אז פגע במשיב רכב שעבר במקום. בין המערערת, שביטחה את המשיב, לבין המשיבה 3, שביטחה את הנהג הפוגע (המשיב 2), נתגלעה מחלוקת בשאלה מי יפצה את המשיב. השאלה היא אם עמידתו של המשיב מחוץ לרכב הייתה חלק מתיקון דרך, שאז הוא היה בבחינת נוהג-משתמש ברכבו, או שהייתה מנותקת מכל שימוש ברכב, שאז היה הוא בבחינת נפגע מחוץ לרכב.

אנגלרד:  עצירת רכב על אם הדרך על-מנת לתקן תקלה שאירעה בו היא בגדר "שימוש" בו. שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על-מנת לבודקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך-כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה היא השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש. אין חשיבות לקביעת מימצא מה בדיוק עשה הנהג מחוץ לרכב. די בכך שנקבע שהייתה זיקה – שלא נותקה – בין היותו של הנהג מחוץ לרכב לבין מעורבותו בתיקון

במקרה דנן הימצאותו של המשיב מחוץ לרכב הייתה עקב הקלקול שחל ברכבו.

המשיב עמד סמוך לרכבו והיה נכון בכל רגע לסייע בתיקון הרכב או בבדיקת תקינותו של הרכב. בנסיבות אלה הפגיעה בנפגע על-ידי רכב חולף באה עקב השימוש ברכבו שלו.

ע"א 99 / 2199 עיזבון המנוח לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות

המנוח, שעיזבונו הוא המערער, נשכב על פסי הרכבת במטרה להתאבד ונדרס למוות על- ידי רכבת. הערעור נסב על השאלה אם אירוע זה נכנס לגדר החזקה הממעטת בהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק), שלפיה לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם.

 

 

 

אור: מעשה התאבדות שמעורב בו "רכב" כמשמעתו בחוק הפיצויים, כאמצעי ישיר או עקיף לביצוע המעשה, נכנס לגדר קטגוריית מקרים רחבה יותר המכונה – "תאונה מכוונת". קטגוריה זו מאגדת בחובה קשת מקרים אשר הצד השווה שבהם הוא שהתאונה לא התרחשה במקרה, באופן בלתי צפוי ופתאומי, כדרך התרחשותן של תאונות רגילות, אלא בהתרחשותה היה מעורב מעשה שנעשה במתכוון על-מנת לגרום נזק. האוקסימורון – "תאונה מכוונת" – בא לבטא את השניות המאפיינת מצבים אלה העשויים להיראות על פני השטח כתאונה, אולם בפועל התרחשותם לא הייתה מקרית אלא מכוונת.

על-מנת לבחון אם המקרה שבו עסקינן נופל לגדר החזקה הממעטת בסעיף 1 לחוק, יש לבחון תחילה אם מתקיימים שני התנאים הקבועים בה: היות המעשה מעשה מכוון וכמו כן שהמעשה נעשה כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם. בענייננו אין הצדדים מעלים טענה כלשהי בנוגע לשאלת היות המעשה "מעשה מכוון".

נוסיף כאן, במאמר מוסגר, שבענייננו לא נטען כי מצבו הנפשי של המנוח היה מעורער עד כדי כך שהיה במצב שלא ניתן לייחס לו כוונה כלשהי. לפיכך אין אנו נדרשים לשאלה מה הייתה התוצאה לו זה היה המצב.

לאחר שקילת העניין הגעתי לכלל דעה כי "אותו אדם" שעליו חלה החזקה הממעטת כולל אף מתאבד, ולפיכך, בכפוף לתנאי המסייג, אין לו או לתלוייו עילה לתבוע את נזקיהם לפי חוק הפיצויים במקרים שבהם הוא נפגע כתוצאה ממעשה התאבדות. מסקנתי זו נסמכת על לשון החזקה הממעטת, על תכליתה, כפי שזו נלמדת מסקירת ההיסטוריה החקיקתית של הטיפול בתאונה מכוונת במסגרת תיקון מס' 8, וכן על הגיונם של דברים.

ד"נ 4015/99 רותם חברה לביטוח נ' מזאווי

במהלך נסיעה ברכב נפלט כדור מנשק שהוחזק בידי חייל. הכדור נפלט עקב לחיצה בלתי מכוונת של החייל על ההדק ולא עקב טלטולי הדרך. כתוצאה מכך נפגע נוסע אשר ישב בתוך המכונית. האם נגרמה הפגיעה "עקב" שימוש ברכב מנועי, כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, או שמא שימש הרכב כזירה בלבד להתרחשות הפגיעה? זו השאלה העומדת במוקד דיון נוסף זה.

 

אור: במקרה דנן נגרם למשיב נזק בהיותו בתוך רכב עקב פליטה רשלנית של כדור מרובה שהוחזק על-ידי נוסע אחר. מבחינה קטגורית, משתייכת סיטואציה זו הן לקטגוריית המעשים הבלתי מכוונים הן למקרים של הובלת מטען במצב שבו הרכב מצוי בתנועה והפגיעה מתרחשת בתוכו. אולם כפי שהובהר לעיל, לסיווגים אלה אין חשיבות רבה, שכן השאלה המכרעת היא אם השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית לקרות הנזק.

במקרה דנן נגרם למשיב נזק בהיותו בתוך רכב עקב פליטה רשלנית של כדור מרובה שהוחזק על-ידי נוסע אחר. מבחינה קטגורית, משתייכת סיטואציה זו הן לקטגוריית המעשים הבלתי מכוונים הן למקרים של הובלת מטען במצב שבו הרכב מצוי בתנועה והפגיעה מתרחשת בתוכו. אולם כפי שהובהר לעיל, לסיווגים אלה אין חשיבות רבה, שכן השאלה המכרעת היא אם השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית לקרות הנזק.

על-מנת לחדד את השאלה במקרה שבפנינו נזכיר דוגמאות מספר למקרים אשר מתרחשים כולם בין כתליה של מכונית פרטית רגילה. מקרים אלה אינם קשורים בטיב הרכב או באביזר מאביזריו ואינם קשורים במצב הדרך או בסיכוניה, והם מעוררים שאלות דומות לאלה המתעוררות בענייננו. אדם עולה לרכב עם כלב, ועקב התרשלות בשמירתו נושך הכלב נוסע אחר שיושב ברכב; ילד עולה לרכב עם נחש ארסי הנתון בתוך קופסה, ועקב התרשלותו משתחרר הנחש מהקופסה ומכיש נוסע; אדם הנושא וירוס מידבק של שפעת קשה יושב ברכב, ועיטושיו ושיעוליו גורמים להדבקת נוסעים אחרים באותו וירוס.

אין ספק כי בכל המקרים המתוארים לעיל קיים קשר סיבתי-עובדתי בין השימוש של הנוסעים ברכב לבין הנזק שנגרם להם. השאלה היא אם מתקיים גם קשר סיבתי-משפטי הקושר בין השימוש ברכב לנזק שנגרם. יהיה מי שיאמר שיישום של מבחן הסיכון יוביל למסקנה שהנזקים המתוארים לעיל, כמו הנזק שנגרם במקרה דנן, נכללים בתחום הסיכון של השימוש ברכב מהטעם שמקרים של הובלת נשק, כלב, נחש ואף נוסעים הנושאים וירוסים למיניהם במכונית נוסעים הינם מצבים הקורים במהלך שימוש ברכב. לכאורה, נזק הנגרם בעטייה של הובלתם, כגון פליטת כדור מנשק, נשיכת כלב, הכשת נחש או נשימת אוויר הטעון בווירוסים, הוא נזק הנופל למסגרת הסיכון שהשימוש האמור יוצר. אך האם על- פי המצב המשפטי כפי שהיה בתוקף עובר לתיקון מס' 8 אכן נובעים הנזקים במקרים שתוארו לעיל, ובכללם המקרה דנן – פליטת כדור מרובה שאינה קשורה בתנועה כזו או אחרת של הרכב – מהשימוש ברכב מנועי? לדעתי, התשובה בכל המקרים המתוארים לעיל, כולל המקרה נושא דיון נוסף זה, היא שלילית. לדעתי, אף באחד מהמקרים שנמנו לעיל, כולל המקרה דנן, לא נגרם הנזק עקב "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותו בחוק. מבחן השכל הישר תוחם בהקשר זה את מבחן הסיכון. על-פי מבחן זה נשאלת השאלה אם השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק. בכל המקרים המתוארים לעיל, כולל המקרה של פליטה בלתי מכוונת של כדור מנשק שלא עקב מצב הדרך או טלטול המכונית, השימוש ברכב לא תרם תרומה רלוונטית כלשהי לנזק שנגרם. עצם נוכחותם של הנוסעים ברכב היא לבדה אינה תרומה כזו. נשיכת כלב, הכשת נחש, הידבקות בווירוסים ופליטת כדור אינם סיכונים האופייניים לנסיעה ברכב ואינם נכללים עם הסיכונים של שימוש ברכב. הם יכולים להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום – במסעדה, בבית, במוזאון, כמו ברכב. לפיכך התבוננות על כלל הנסיבות בענייננו תוך הפעלת שכל ישר, כשהשאלה היא אם הירי שגרם לנזק הגוף למשיב נגרם כתוצאה מהסיכון של שימוש ברכב, מחייבת לדעתי תשובה שלילית.

אשר-על-כן מצטרף אני לדעתו של השופט טירקל בפסק-הדין נושא דיון נוסף זה כי הנזק אמנם אירע במהלך השימוש ברכב אך לא "עקב" השימוש בו. הרכב שימש זירה בלבד להתרחשות הנזק.

דנ"א 10017/02, דנ"א 6971/03 קרנית ואח' נ' נגדל ואח'

נהג רכב אשר מפר בנהיגתו הגבלה או תנאי ברישיון הנהיגה שהוא מחזיק בו, נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. האם יש לראותו כ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו"?

אור: העיקרון המנחה את פרשנות סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק – שלילת פיצוי מן הנפגע – לבין ההפרה.

דעתי היא כי יש לקבל בעניין זה את עמדת קרנית, המשתקפת בעיקרה בעמדתו של בית-המשפט בפרשת לוי [2], נושא דיון נוסף זה בהתאם לגישה זו, סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב שהנהג נוהג בו. במונח "סוג הרכב" כוונתי להגבלות או לתנאים המתייחסים לממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. אין הכרח שתנאים או הגבלות אלה יופיעו בפרק בתקנות התעבורה הדן בסוגי רישיונות. די בכך שהם ינבעו מהגדרת הרכב בתקנה 1 לתקנות (כגון רכב שמשקלו הכולל המותר נקבע במסגרת הגדרתו שם). דוגמה להגבלה המתייחסת לממדיו הפיזיים של הרכב היא הגבלה שעניינה משקל הרכב. סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה של נהג המחזיק רישיון נהיגה דרגה 2, הרשאי לנהוג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר לפי רישיונו אינו עולה על 4,000 ק"ג (תקנה 178(א)(2) לתקנות), ואשר נפגע בתאונת דרכים שעה שנהג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר על-פי רישיונו עולה על משקל זה, ועל-כן על-פי התקנות הוא נדרש להחזיק לצורך נהיגה בו ברישיון נהיגה דרגה 3. בדומה, סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה 3 נפגע בתאונת דרכים בעת שהוא נהג ברכב מנועי מסחרי אשר משקלו הכולל המותר עולה על 14,999 ק"ג, ואשר על-פי התקנות נדרש רישיון מדרגה 13 על-מנת לנהוג בו. דוגמה נוספת להגבלה המתייחסת לסוג הרכב היא הגבלה שעניינה נפח מנוע של רכב מסוג אופנוע. כך, סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה שבו נהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה ב', שלפיו הוא מורשה לנהוג באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק (סעיף 176א(1) לתקנות), נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נהג באופנוע שנפח מנועו עולה על 500 סמ"ק, והוא נדרש לצורך נהיגה בו לרישיון מדרגה ג' (תקנה 176ב(1) לתקנות). דוגמה נוספת להגבלה מסוג זה הן הגבלות שעניינן מבנה הרכב. כך, מי שמחזיק ברישיון מדרגה ב', שהוא רישיון לנהוג באופנוע (תקנה 176א לתקנות), אינו מורשה לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", אשר לשם נהיגה בו נדרש רישיון דרגה 2, ולהפך.

לעומת זאת הפרת תנאים או הגבלות אחרים שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה שבו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק. כך הדבר גם אם נהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי דורשת כי הנהג יחזיק בדרגת רישיון אחרת מזו המוחזקת על-ידיו. לדוגמה, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שהופר תנאי ברישיון הנהיגה שעניינו ייעוד הרכב – כרכב פרטי, מסחרי, עבודה או אחר – כאשר הבחנה זו אינה מושתתת על מאפיין פיזי של הרכב, כגון משקלו. כך, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה 2, המאפשר לו לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שלצורך נהיגה בה נדרש רישיון נהיגה דרגה 5 (תקנה181 לתקנות). אם מבחינת סוג הרכב אין שוני בין השניים – לא יחול סעיף 7(3).

ע"א 8183/01 ספיאשווילי נ' מנורה חברה לביטוח ואח'

המערערת נפגעה בתאונת דרכים. בעת התרחשות התאונה הייתה המערערת בגדר נוהג חדש, וברישיון הנהיגה שלה נקבע שנדרש מלווה בעת נהיגתה, בהתאם לסעיף 12א1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. המערערת נהגה בעת התאונה ללא מלווה. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבות 1 ו-2 (להלן – המשיבות), שביטחו את הרכב שנהגה בו בעת התאונה, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב התאונה. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי הפוליסה שהוצאה על-ידי המשיבות אינה מכסה את נהיגתה של המערערת ברכב, היות שתחולת הפוליסה הוגבלה לבעל רישיון בר-תוקף לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב המבוטח, ובאין מלווה רישיון הנהיגה של המערערת לא היה בתוקף. מכאן הערעור.

אור:  תחולת הפוליסה שכיסתה את הנהיגה ברכב במקרה הנדון אינה חלה על "מי שאינו זכאי לפיצויים מכוח הוראות חוק נפגעי תאונות בדבר הגבלת הזכאות לפיצויים". כפי שהובהר לעיל, המערערת זכאית לפיצויים על-פי החוק, ועל-כן אין בהגבלה זו כדי להסיר את הכיסוי הביטוחי מהמקרה הנדון.

תחולת הפוליסה הוגבלה גם מכוח תעודת הביטוח למי ש"הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה…". בית-המשפט המחוזי סבר כי נהיגתה של המערערת ללא מלווה משמעותה שרישיון הנהיגה שלה אינו בתוקף לנהוג ב"סוג הרכב", לפיכך דעתו הייתה כי מצבה של המערערת אינו שונה ממצב של נהג ללא רישיון כלל, שלא עבר מבחן רישוי (פיסקה 4 לפסק-הדין). אין בידי לקבל גישה זו. פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה, שלפיה על המערערת להיות בעלת רישיון לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה. כאמור, המערערת החזיקה ברישיון לנהוג בסוג הרכב שבו נהגה, כמו כן, יש לפרש את תניית הרישיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3) לחוק. לפיכך דעתי היא כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הנדונה חל על המקרה הנדון.

סיבתיות, ריחוק הנזק וריבוי מעוולים, כולל פגיעה בסיכוי והגברת סיכון ונזק ראייתי

ד"נ 12/63 לאון נ' רינגר

דיון נוסף בענין שפסק בו בית-המשפט העליון לפיו הוחלט, ברוב דעות, כי חובל שחבל בחברו תוך רשלנות, אחראי לנזקים שנגרמו לנחבל כתוצאה ממחלת סרטן – סוג נדיר מאוד בשם כורדומה – שהתפתחה אצלו במקום החבלה, או באזור החבלה.

כהן:  אשר על כן עומדת לפנינו בדיון נוסף זה אך שאלה אחת ויחידה, והיא אם הכורדומה של התובע, או "הגולגולת הדקה" של ניזק פלוני המחמירה כל פגיעה בו, מסוג הדברים הם, אשר צריך היה המזיק לצפותם מראש, באשר נוגעים הם לטיב הנזק או לסוגו, או שמא מסוג הדברים הם אשר המזיק לא היה צריך לצפותם מראש, באשר נוגעים הם אך למידת הנזק ולהיקפו כלבד. השאלה הנוספת, אם הנזק המיוחד והנוסף אשר בא בעטיה של הגולגולת הדקה של הניזק המיוחד, נגרם אף הוא "טבעית במהלך הענינים הרגל", לא תתעורר אלא אם יתברר שאת הנזק הנוסף והמיוחד הזה לא צריך היה המזיק לצפות מראש, באשר לא היה בו כדי לשנות מטיב הנזק וסוגו. כי אם רק להגדיל את מידתו והיקפו.

בענין שלפנינו היו הנהגים חייבים לצפות מראש שנהיגתם הרשלנית תקפח חיי אדם. שיחק להם מזלם – אם לא מבחינת כספית, הרי על כל פנים מבחינה מוסרית – והתובע נשאר בחיים. אבל הנזק שנגרם לו על-ידי הפגיעה בגופו, נכלל -מבחינת הצפיות- בנזק שהיה נגרם לו על-ידי הפגיעה בחייו : הפגיעה בגופו היא המועט. והפגיעה בחייו היא המרו- בה, והמרובה מחזיק את המועט וכוללו בתוכו. לפיכך היו הנהגים צריכים לצפות מראש גם כל פגיעה בגוף התובע, שאינה מגיעה עד כדי קיפוח חייו, אך עלולה היא להשתרע על כל פצע וחבורה, מחלה ונכות, יהיו אשר יהיו, ותהא רעתם וחומרתם אשר תהא.

זילברג (דעת מיעוט) –  העמדה שנקטתי בפסק-דיני הראשון, והיא כי מכיון שנדירותה של הכורדומה היא בעלת פרופורציה של אחת למיליון, חלק אינפיניטיסימלי שאין בריה משגחת בו, אין בל טעם והצדקה להטיל אחריותה על המזיק.

ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס

ביום 5.1.1965, בבית שאן, ירה חיים אסולין בעורך-הדין שמואל וייס ז"ל וגרם למותו. ביום 7.1.1966 הורשע אסולין עקב פשעו, בעבירת רצח. לשם ביצוע העבירה השתמש אסולין באקדח שהגיע לרשותו עקב עבודתו כשומר במפעלה של המערערת בבית שאן. האקדח האמור הועמד לרשותם של אסולין ושל יתר השומרים לצורך ביצוע תפקידם בשעות הלילה. מחוץ לשעות השמירה צריך היה האקדח להימצא בקופסה נעולה, במשרדה של המערערת. המפתח לקופסה, שבה נשמר האקדח, היה מוחזק באותו משרד ולשומרים – ולאסולין בכלל זה – היתה גישה חופשית אליו. זמן קצר לפני קרות הרצח (ככל הנראה מדובר בענין של ימים) הסתבר כי האקדח חסר ממקומו, אחרי שהיה בידיו של אסולין, אך מאוחר יותר נתגלה מחדש במגרה שבמשרדה של המערערת.

שמגר:  מאחר ובהתנהגותה של המערערת נתגלתה התרשלות, כמבואר בסעיף 5 לעיל, עולה עתה השאלה השנייה, שהיא המרכזית המבקשת הכרעתנו, והיא שאלת הקשר הסיבתי המשפטי. במלים אחרות, האם בהתאם לאמות המידה שנקבעו בדיני הנזיקין ניתן לתלות בהתרשלותה המתוארת לעיל של המערערת את הקולר לגרימת מותו של המנוח וייס, למרות שהנזק, היינו מותו הטראגי של וייס, נגרם על-ידי מעשהו הרצוני של אדם אחר, אשר פעלו הפלילי היה לפי טענת המערערת, בגדר הסיבה המכרעת לנזק. בהקשר זה עלינו לבחון אם המעשה הרצוני והזדוני האמור של אסולין, לא ניתק את השרשרת של הסיבתיות המשפטית.

גם מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, אם נדרשת מן הגורם המתרשל הראשון חזות מראש של המעשה הזדוני, כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל המהווים אם האשם של הגורם המתרשל הראשון.

אך מובן הוא, כי אין זה תנאי שהחובה, כהגדרתה לעיל, תופנה כלפי האדם המסויים שסבל את הנזק, שהרי יתכן והמזיק לא יכירו כלל. אלא די בכך שהוא היה אחד מתוך סוג או קבוצה של אנשים אשר ציפיה מראש על ידי אדם סביר צריכה היתה לגלות כי הוא עלול להיפגע.

זאת ועוד, הציפיות הנדרשת אינה אלא חזות מראש של סוג הנזק אשר נגרם בפועל.

"מבחן הציפיות טומן בחובו את ההנחה, שאדם, שאינו פזיז וקל-דעת, לא היה מתנהג כפי שהתנהג המזיק, אילו נתן לעצמו את הדין, שהתנהגותו עלולה לגרום נזק לזולת – מהסוג שנגרם למעשה. "

בש"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד

המערערת נמצאה על-ידי בית-המשפט המחוזי כאחראית בנזיקין להתאבדותו של טל גלעד (להלן – החולה), בעת שאושפז, לאחר ניסיון התאבדות קשה, בבית חולים שמפעילה המערערת. בית-המשפט קבע כי המערערת לא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעת ההתאבדות ובכך הפרה את חובת הזהירות שאותה חבה לחולה. מכאן הערעור.

אנגלרד:  הטעות בהערכת הפסיכיאטר אשר טיפל בחולה, שסבר כי אין סכנה מיידית להתאבדותו, עולה, בנסיבות העניין, כדי רשלנות מקצועית. גם סדרי התיאום בין המחלקה אשר טיפלה בפציעתו של החולה בעקבות ניסיון ההתאבדות שבשלו אושפז ובין המחלקה הפסיכיאטרית היו לקויים באופן שיש בו משום הפרת חובת זהירות מצד הנהלת בית החולים.

במקרה שלפנינו יש לשלול את קיומו של אשם תורם, כי כאן אשמו יוצר-האחריות של בית החולים התבטא דווקא במחדל למנוע את מעשה ההתאבדות. בנסיבות אלה, שבהן נתון החולה למשמרת בית החולים, משמעותה של חובת בית החולים היא, כי הוא מקבל על עצמו את "חובת" החולה לשמור על עצמו. לכן – בדומה לסוגיות של הסתכנות מרצון ושל ניתוק הקשר הסיבתי – אין לתת משקל לאשם העצמי של המתאבד.

ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה

ראה רשלנות.

 

ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פתאח

אגב ניתוח, שנערך בבית החולים של המערערת, באוזנו הימנית של המשיב, שותק עצב הפנים הימני שלו. לא הייתה רשלנות בעצם הניתוח, אך הייתה רשלנות בגילוי הנזק, ולפיכך נערך ניתוח שני (שנכשל) לאיחוי עצב הפנים רק עשרה ימים לאחר הניתוח הראשון, ולא מיד לאחר מכן, כפי שצריך היה לעשות. הוברר, כי גם אילו היה הנזק מתגלה במועד, והניתוח השני היה נערך בעתו, היה הסיכוי להטבת הנזק כ-30%. בית המשפט המחוזי הטיל על המערערת את מלוא הנזק שנגרם למשיב. מכאן הערעור לבית המשפט העליון, שבו נטען כי היה מקום לדחות את התביעה, לאור הכלל הדורש הוכחה של הקשר הסיבתי ברמה של עודף ההסתברויות (לפחות 51%) לחלופין, אם היה מותר להתחשב בשיעור אובדן סיכוי ההחלמה של המשיב, היה מקום לפסוק לו פיצוי רק עבור אובדן אותו סיכוי. בערעור שכנגד משיג המשיב על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו.

ש' לוין:  אובדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב רשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי. לעניין זה אין הבדל בין דיני החוזים לבין דיני הנזיקין. לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, ל"אזן" את העוול שנגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע. לעניין זה אין הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%, הואיל ובשני המקרים לא יזכה הנפגע בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות.

את קביעת מידת הסיכון או הסיכוי יש לקבוע לפי מבחן עודף ההסתברויות או לפי אומדן, כשהדבר רצוי או ניתן, שאז אין מתעוררת כלל השאלה, אם מאן דהוא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו אם לאו. בדידן זה משמשים הנתונים הסטטיסטיים כראיה לכאורה וכמורה דרך. אם הנפגע יכול להראות, שבגלל תכונותיו המיוחדות אין להביא את עניינו בגדר הנתונים הסטטיסטיים, יפסוק בית המשפט לפי הראיות הקונקרטיות שלפניו.

 

ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר

העותר הותקף, שעה שהלך ברחוב, במשך כעשרים דקות על-ידי שלושה כלבים שנגסו חלקים מגופו וגרמו לו לנכות צמיתה גבוהה. לפחות שניים מבין שלושת הכלבים הללו שייכים למשיבים והכלב השלישי היה, ככל הנראה, כלב רחוב. בית המשפט המחוזי חייב את המשיבים לפצות את העותר על מלוא הנזק שנגרם לו. שופטי הרוב בבית המשפט העליון פסקו, כי המשיבים הינם מזיקים בנפרד שגרמו נזק הניתן לחלוקה ולכן הם חייבים לפצות את העותר רק בשני שלישים מהנזק. שופטת המיעוט סברה שיש לראות במשיבים מזיקים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן, לדעתה, צדק בית המשפט המחוזי בפסק-דינו. מכאן הדיון הנוסף.

ש' לוין: אין הבדל בין מזיקים במשותף, למזיקים בנפרד שגרמו נזק אחד שניהם נקראים מעוולים יחד וחבים בגין אותו נזק יחד ולחוד. שני בעלי כלבים שלא הכירו זה את זה ואין בניהם יחסי שליחות אי קרבה אחרים אינם מעוולים במשותף ואינם הופכים לכאלה משום שכלביהם פעלו במשותף.הכאב שנגרם לאדם שסובל מנזק מידי כמה מעוולים וכמו גם נזק נפשי שנגרם לו אינם ניתנים לחלוקה על פי כל קני מידה כלשהו. נטל השכנוע להוכחת הטענה שהנזק ניתן לחלוקה מוטל על כתפי הנתבעים.במקרה דנן טענו המשיבים כי הנזק שגרם הכלב השלישי אינו ידוע וממילא אין כל ידיעה על הנזק שנגרם על ידי הכלבים האחרים. המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה. במקרה דנן אמנם אין למשיבים אל מי לחזור בתביעת שיפוי, במקרה שתקבע החבות ביחד ולחוד, אולם גם לעותר אין אחר מלבדם, לתבוע על הנזק שנגרם לו על ידי אותו כלב שלישי.

בך: (דעת מיעוט) אחריות בנזיקין מבוססת על אשם אישי. אין מקום להטיל אחריות קיבוצית. כאשר נפגע אדם על ידי אחד משניים ואין בידן להוכיח מי מן השניים היה מעוול שניהם פטורים. עם זאת, מקום שמדובר בנתבע שברי ודבוקה בו אחריות אכן יודעים בדיוק את חלקו, בנזק ניתן ליחס לו חלק מהנזק על פי אומדן תרומתו המשוערת לגרימת הנזק.

הוחלט לקבל את העתירה ולחייב את המעוולים ביחד ולחוד.

ע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית

המערערת 2 (להלן – האם) ילדה את המערער 1 (להלן – המערער) בבית החולים השייך למשיבה, בלידה מוקדמת ובמשקל נמוך. במהלך הלידה אף סבלה האם מדימום. כמו כן, לאחר הלידה נמצא כי היא סבלה מזיהום. זמן קצר לאחר הלידה אובחן המערער כסובל משיתוק מוחין.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת הרשלנות של המערערים בגין פעילות הרופאים במהלך הלידה. בית-המשפט קבע, כי הגורמים האפשריים לשיתוק המוחין שבו לקה המערער הם: הפגות, הזיהום והדימום, כאשר הפגות היא גורם מרכזי להתהוות המחלה, ואילו הדימום והזיהום הם גורמים משניים המגבירים את הסיכון להתהוותה. נפסק כי אף לא אחד משלושת גורמי הסיכון הללו נגרם ברשלנות בית החולים או באחריותו.

 

ברק: המשיבה התרשלה גם בכך שלא ערכה בדיקות דם תדירות יותר לגילוי הזיהום, כאשר – לכל הדעות – זיהום הוא סיכון ממשי ומוחשי בנתונים שבהם התאשפזה האם וכרעה ללדת וכאשר ניתן לגלותו בבדיקת דם פשוטה, שאיננה כרוכה בסיכון כלשהו לאם או לעובר. לפיכך, טענת ההגנה כי הסיכון לא היה ידוע למשיבה מכיוון שבדיקת הדם שהצביעה על הזיהום נערכה לאחר הלידה – לאו טענה היא.

הדוקטרינה של אובדן סיכויים מאזנת באופן ראוי בין האינטרס הציבורי שבהרתעה מפני פעולות רפואיות רשלניות, לבין הימנעות מהרתעת-יתר של הרופאים בעבודתם ולבין אינטרס הניזוק להיפצות על הנזקים שנגרמו לו. כמו כן, היא מאפשרת להתמודד עם קשיים במישור הוכחת האחריות לנזק הסופי, בלי לפרוץ את הגדר של דרישת הסיבתיות העובדתית, שכן היא מביאה לפיצוי הנפגע על נזק אחר (אובדן הסיכוי) שלגביו אין מתעוררים קשיי ההוכחה. המקרה הטיפוסי שבו הוחלה במשפט הישראלי הדוקטרינה של אובדן סיכויים הוא אובדן סיכויי החלמה. בעניין דנן מדובר באובדן הסיכוי שלא ללקות בליקוי הולדה, או בהגברת הסיכון ללקות בו. הבדל זה אינו מהותי. כך או כך, קיימת אפשרות שלולא ההתרשלות היה התובע אדם בריא או בריא יותר. הדוקטרינה של אובדן סיכויים באה ליתן מענה לכל המקרים שבהם לא ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הנזק הסופי של המערער לבין ההתרשלות, מכיוון שלא ידוע מה היה קורה אילולא ההתרשלות.

במקרה דנן, הנזק שנגרם למערער עקב התרשלות המשיבה בגילוי הזיהום ובטיפול בו הוא הגברת הסיכון ללקות בשיתוק מוחין או פגיעה בסיכוי שלא ללקות בו. ניתן לאמץ את עמדת המומחה מטעם המערערים ולקבוע כי המשיבה אחראית להגדלת הסיכון של המערער ללקות בשיתוק מוחין ב-30%.

לתוצאה זהה ניתן להגיע גם לפי הדוקטרינה של "נזק ראייתי", שלפיה מתבטא הנזק הראייתי בכך שעקב התנהגותו העוולתית של המזיק, אין הניזוק יכול לדעת כיצד אירעו נזקיו הפיזיים ואין הוא יכול לתבוע פיצוי בגינם.

באותו אופן, לא הוכח בנסיבות המקרה, כי ההתרשלות המיוחסת למשיבה גרמה לנזק ראייתי שאינו מאפשר למערער להוכיח את שיעור הנזק שנגרם באשמתה של המשיבה. היעדר הוכחה מספקת להגברת סיכון בשיעור 30% משמיט גם הוא את היכולת להסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי.

 

דנ"א 6714/02 קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' שי שמעון מרדכי

ראה העברת נטל הראיה.

 

ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה ואח' נ' מלול ואח'

ניתוח קיסרי שלא בוצע במועדו, האם הגיעה לבית החולים עם דימום בשבוע 26 + 6 ימים. היא יולדה 45 דקות מאוחר יותר מהצריך, התעורר זיהום, ונגרם נזק קשה לעובר. נולדה ילדה שסובלת מפיגור שכלי. ההורים תבעו בשמה את בית החולים בגין רשלנות.

נאור: אין אני מציעה לזנוח את הכלל הרגיל לפיו על התובע בנזיקין להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות והנזק על פי מאזן ההסתברות. אין אני מציעה גם לקבוע כלל שכוחו יפה בכל מקרה של טענה בעניין רשלנות רפואית. אין בכך צורך, ובמקרים רבים ניתן וגם צריך להוכיח (או לשלול), בתביעה בעניין רשלנות רפואית, את מלוא שרשרת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק על-פי מאזן ההסתברות. ראוי עם זאת, לדעתי, לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות ונזק על פי מאזן ההסתברות רק באותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, בהקשרים בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה, נוכל לתת לכל גורם אפשרי, הן אלה שיש עמם והן אלה שאין עמם אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין. ועוד: אני מציעה להביא בחשבון רק גורמים משמעותיים ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים.

אכן, בית המשפט לא שלל את האפשרות שמצבה הטוב, לכאורה, של עדן לאחר הניתוח הקיסרי על פי הבדיקות, מעיד על כך שלא סבלה מצוקה עוברית; הוא לא שלל זאת, למרות דעתו הנחרצת של ד"ר וייץ, אך המשקל של "אי שלילה" שונה בעיני מהוכחה פוזיטיבית בדבר קיומה של מצוקה עוברית. כפי שביארתי, הדימום עצמו אינו באחריות בית החולים וקופת החולים, אלא, אי-הסרת הסיכון בהקדם, בדרך של ניתוח קיסרי. גם לכך שבית המשפט הזכיר שוב ושוב את ה"דימום" ולא את אי ביצוע הניתוח הקיסרי בהקדם כגורם אפשרי לנזק יש בעיניי משקל. בשל הנסיבות האלו מציעה אני להפחית את הפיצוי בו חוייבו בית החולים וקופת החולים הפחתה משמעותית, ולהעמידו על 20% במקום 40%.

ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' זכריה כהן

המשיב סובל משיתוק מוחין ספסטי ללא פגיעה בתפקוד השכלי. המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנכה בשיעור של 100%. על אף זאת, היה המשיב מסוגל להתהלך – אם כי באופן מוגבל – עד שבשנים 1998-1997 חלה ירידה בכושר הליכתו, בשל כאבים בפרק ירך ימין. ביום 6.1.1999 עבר המשיב ניתוח להחלפת מפרק הירך במפרק מלאכותי, בבית החולים שערי צדק. לאחר ימים מספר, ארעה פריקה של המפרק המלאכותי. המשיב עבר טיפולים וניתוחים נוספים, אולם נותר מרותק לכסא גלגלים. את נזקיו הוא תבע מבית-החולים המערער, וטען כי התרשלותו של זה האחרון היא שהביאה להרעה במצבו הבריאותי.

ריבלין:  ראוי עם זאת ליתן את הדעת לטענה אחרת שעלתה בערעור והיא נוגעת לתחולת הלכת פתאח בענייננו. בפסק-הדין פתאח איבד התובע, בשל התרשלות באבחון, סיכוי סטטיסטי של 30% להחלים. בית המשפט העליון קבע, כי "… אבדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי… התהליך הוא של אמדן לגבי 'מה היה קורא אילו', שאחד ממרכיביו הוא תחזית לאחור". בית המשפט הדגיש שם, מפי המשנה לנשיא ש' לוין, כי "לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ- 50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות".

דוקטרינה זו לא מתאימה למקרה זה – אכן, עולם הרפואה נתון לספקות ולאי-ודאות. כל טיפול רפואי עשוי לשאת עמו סיכון מסוים, אפילו הוא מבוצע כהלכה. אולם אין זה מקובל ואין זה ראוי, בכל מקרה שבו נכשל ניתוח בשל התרשלות הצוות הרפואי, להפחית מסכום הפיצוי סכום המתיימר לבטא את אותו סיכון, אפילו יהא זה סיכון ערטילאי או מזערי.

 

 

 

 

פיצויים בגין נזקי גוף

 

ע"א 15/60 שנער נ' חסן

ברנזון – הפיצויים שפוסקים בתי המשפט בגין ראש הנזק של קיצור חיים (במקרה מוות) נמוכים.

הדעה הרווחת היא שהדבר שיש להעריכו איננו הסיכוי של אורך החיים בלבד, כי אם הסיכוי לחיים מאושרים (מבחן אובייקטיבי). קנה המידה האפשרי היחידי הוא אורך החיים שאבד (מבוסס על סטטיסטיקה).

אדם שמת סמוך מאוד לפגיעה בתאונה – הפיצוי בגין סבל יהיה נמוך יותר לעומת המקרה אם היה ממשיך לחיות.

 

ע"א 610/75 רותם נ' נוף

שיטת הידות – כאשר בעל ואשה חיים יחד, הוצאותיהם המשותפות הן פחות מכפליים מההוצאות ה הנפרדות שכל אחד היה מוציא אילו היה חי בנפרד. לפי שיטה זו מחלקים את הכנסת המשפחה למספר הנפשות הנהנות ממנה, ועוד "ידה" נוספת, אשר משקפת את ההוצאות הקבועות של המשפחה.

לוין: הגעתי לכלל מסקנה שהדרך הטובה ביותר לנקוט בה במקרה שלפנינו היא לנהוג ב"שיטת הידות", אך להתאים אותה לרמת ההכנסות של המשפחה הנדונה, ולאחר שיקול נראה לי שיש לחשב את ה"ידה" הקבועה בשיעור העולה ב-50% על השיעור העולה בחלק "ידתו" של כל אחד מבני המשפחה. לפיכך יש לחשב את ה"ידה" הקבועה בכל אחת משתי התקופות הראשונות בשיעור של 3/11 כש"ידתו" של כל אחד מבני המשפחה 2/11; בתקופה השלישית תהיה ה"ידה" הקבוע 3/9 כש"ידתם" של כל אחד מבני המשפחה הנותרים 2/9, בתקופה הרביעית תהיה ה"ידה" הקבועה 3/7 כש"ידתם" של כל אחד מבני-הזוג 2/7, ולאחר שדחיתי את השגותיהם של המערערים לגבי חישוביו של השופט המלומד בתקופה החמישית, יש להשאיר את הסכום שנקבע על-ידו, לגבי תקופה זו, כמות שהיא.

 

ע"א 489/79, 505 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל

האם יש לנכות מדמי הפיצויים הנפסקים לתלויים בגין מות רעייה ואם, את הכספים, שנחסכו במותה?

הש' ברק: עולה מהאמור, כי עלינו להעריך, מחד גיסא, את החיסכון, שנגרם לתלויים במות האשה, ומאידך גיסא, את ההפסד הנגרם להם מאבדן הכנסותיה בעתיד. חשבון "רווח והפסד" זה הוא קשה ביותר, שכן אין בפנינו תשתית עובדתית עליה ניתן לבסס הכרעה. בנסיבות אלה אני מציע, כי נקזז את הרווח כנגד ההפסד, ונשאיר פסיקתה של הערכאה הראשונה על מכונה.

 

הש' חיים כהן: (דעת מיעוט) לא מסכים לקיזוז –

כולי עלמא לא פליגי שהפסד שירותיה של המנוחה כעקרת-בית בגדר הפסד ממון הוא, ומסכים אני עם השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, שהדרך הטובה ללכת בה לקביעת שיעורו של הפסד זה היא באומדן גלובלי. כותב השופט המלומד "כי יש שירותים של אם ושל רעיה שאין בשום פנים למלא על-ידי אחר, אולם זהו סוג שירות שאינו ניתן לפיצוי וממילא אינו משמש נושא לפיצוי כספי". אם מתכוון השופט המלומד לאושר, אשר העניקה המנוחה לבעלה ולילדיה ולאוירה הטובה שהשרתה בביתה, מסכים אני, עם כל הכבוד, שההפסד שנגרם במותה הפסד נפשי הוא ולא הפסד גשמי. אבל אלה אינם בגדר "שירותים": אין אני יכול להעלות על דמיוני "שירותים", שהרעיה והאם עושה לביתה ואשר הפסדם לא יהא הפסד גשמי מאד. והפסד זה אינו מתבטא בהכרח רק בהוצאה הכרוכה בהעסקת עובדת במקומה, ואפילו לכל ימות השבוע:

בדרך כלל יש להניח ששירותיה של עקרת הבית עצמה ערכם לאין ערוך גדול יותר משירותיה של כל ממלאת-מקום, ותהא היא היקרה שבשוק. הסיבה הפשוטה לכך היא, שיש להניח שהיא משקיעה בביתה ובמשפחתה שלה מאמצים וכוחות העולים בהרבה על אלה המושקעים על-ידי שכיר זר – אם לא לדבר כלל על הכישורים המיוחדים אשר בהם חנן אלהים אשת חיל בביתה פנימה. אשר על כן נראה לי, שאין לאמוד את הפסד הממון שבאבדן שירותיה של הרעיה והאם על-פי קנה-מידה של שכר העבודה במשק בית – לא משום שקנה-מידה הוא המביא לידי אומדן גבוה יתר על המידה, אלא משום שקנה-מידה הוא המביא לידי אומדן נמוך יתר על המידה.

139: יש בעצם העלאת הטענה, שבמות המנוחה זכו אבליה ברווח ממון, משום פגיעה גסה ברגשותיהם ומשום חילול כבודו של המת. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשהטענה באה מפיותיהם של אלה הנושאים, במישרין או בעקיפין, באחריות למות המת. הכלל הגדול שאין אדם יכול להיבנות ולהפיק תועלת מעוולתו שלו, צריך היה לחול בראש וראשונה על טענה מעין זו – אך הטענה נטענת ומתקבלת כדבר שבשיגרה לגיטימית.

ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש

האם ניתן לפסוק פיצויים בגין אבדן השתכרות לאישה שחיה מקצבאות סעד? האם הפיצויים הן בגין "אבדן השתכרות" או "אבדן כושר השתכרות"?

הש' ברק: מקובל על הכול, כי הניזק זכאי לפיצויים בגין הפסד השתכרותו. מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזק, לאחר העוולה, באותו מצב, בו היה נתון לולא העוולה מבחינת השתכרותו. הגשמתה של מטרה זו קשה היא, שכן היא מבוססת, בעיקרו של דבר, על הערכת סיכויי העתיד של הניזק בלא התחשבות בנזקו ועל סיכוייו לאחר נזקו. כיצד ניתן להעריך את סיכויי העתיד בהקשר זה? במיוחד קשות שאלות אלה, אם מטעם זה או אחר לא השתכר הניזק כלל (קטין, מובטל מאונס ומובטל מרצון…

לדעתי, אין לקבל את הגישה – בה דוגל, כנראה, חברי, השופט שילה – לפיה הפיצוי ניתן על הפסד כושר ההשתכרות על-פי בחינתו המופשטת. הטעם לכך הוא, שגישה זו מפצה ניזק על נזק, שלא התרחש ולא יתרחש בעתיד, ועל-כן אין היא עולה בקנה אחד עם מטרת הפיצויים, שהיא החזרת המצב לקדמותו. מתן פיצוי כספי לניזק, שלפני התאונה לא עבד כלל, ולולא התאונה לא היה עובד בעתיד כלל, תעמיד אותו לאחר התאונה במצב טוב יותר מאשר המצב, בו הוא היה נתון לולא התאונה, שכן הוא מקבל פיצוי על נזק, שכלל לא התרחש ולא יתרחש. חברי הנכבד, השופט שילה, מציין, כי "זכותו של כל אדם לנצל כל נכס שברשותו – כולל נכס כושר העבודה – בדרך, שהוא רואה לנכון, או להימנע מניצולו, וכל עוד אין הוא חורג מגדר החוק, אין איש (כולל המזיק, שגרם להפחתה בכושר עבודה) יכול להיבנות מכך, שבוחר הוא בחלופה השנייה". אכן, מקובל עליו, כי זכותו של כל אדם לנצל את הנכס הקרוי כושר עבודה כרצונו. על-כן, אם אדם מנצל נכס זה, אך מחליט ליתן את ההכנסה כמתנה, זכאי הוא לפצוי על הנזק שנגרם לו באי-יכולתו ליתן מתנה זו בעתיד.

 

הש' י' שילה (דעת מיעוט): קביעת אבדן כושר ההשתכרות כולו או מקצתו כראש נזיקין, אשר לפיו יש לדון בנזקים של הניזק, העתידים לבוא בגלל "מום" המגבילו בעיסוקיו, נראית כמקובלת בפסיקה, ולא הבאנו את כל פסקי הדין, שבהם נהגו לפי עיקרון זה. השוואת שיעורי ההשתכרות שלפני ה"מום" עם שיעורי ההשתכרות שלאחריו יכולה לשמש שיקול, אשר בין יתר השיקולים ניתן במקרים מסוימים לקחתו בחשבון, כאשר באים לערוך את החישוב המדויק, כי הלוא חישוב זה אינו, בסופו של דבר, אלא פונקציה של שתי שומות היפותטיות. סבורים אנו, בעקבות אימרתו של מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז), כי במידת האפשר יש להעדיף חישובים קונבנציונאליים על סכומים גלובאליים בשומות אלה, אך אולי ייתכנו מקרים, בהם הדבר בלתי אפשרי.

נסיגת ראש הנזיקין של "הפסד השתכרות" מפני ראש הנזיקין "אבדן כושר השתכרות" במערכת הנורמאטיבית של המשפט עולה גם בקנה אחד עם המטרה הכללית של קביעת פיצויים בדיני נזיקין.

בסופו של דבר מציע אני לקבל את הערעור רק בנקודה אחת, והיא לגבי זכותה של המערערת לקבלת פיצוי על אבדן חלקי של כושר ההשתכרות, ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, כדי שיקבע את הסכום, המגיע לה לפי ראש נזיקין זה.

ע"א 357/80 נעים נ' ברדה

פיצויים על נזקי גוף – עקרון השבת המצב לקדמותו – שהות בבית או במוסד?

הש' שמגר: הפיצוי בנזיקין הוא פיצוי הוגן ולא פיצוי מלא. יש לספק לנפגע את הטיפול ההוגן או ההולם ולא את הטיפול הטוב ביותר. הטיפול שינתן לנפגע במסגרתו של מוסד סיעודי בעל רמה ומיומנות נאותים יכול ליתן מענה הוגן והולם לצרכיו.

 

הש' ברק (דעת מיעוט) –  השבת המצב לקדמותו – "פיצוי מלא" – צרכיו של הניזוק ולא יכולתו של המזיק עומדים ביסוד הערכת הנזק בנזיקין.

הגישה האינדיבידואליסטית – אם שהות בבית ולא במוסד ציבורי היא הדרך הנאותה להשבת המצב לקדמותו, יפסקו ההוצאות שעל המזיק לשאת לפי הנחה זו.

ד"נ 24/81 חונוביץ' ואח' נ' אאידה כהן ואח'

הטבת נזקי גוף – הטבה מכוח חוק הטבת נזקי גוף

1.      האם דין תלויים בחבר קיבוץ כדין תלויים במי שאינו חבר קיבוץ?

2.      האם יש להפחית את סכום ההטבה שניתן לאלמנות על די הקיבוץ משיעור הפיצויים לו זכאיות האלמנות מהמזיק?

הש' ברק:

לאלמנה נגרם הפסד ממון עקב מות בעלה – האלמנה זכאית לפיצויים, משום שאלה אינם באים לתת לה סעד בגין תמיכתו של הבעל מחוץ למסגרת הקיבוץ, אלא באים לתת לה סעד בגין פגיעה בתלותה, בין במסגרת הקיבוץ ובין מחוצה לה.

במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי המזיק, נשללת זכות זו מהניזוק עצמו. עם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק.

הצדדים הגיעו להסכם, לפי לא יטענו המזיקים, שאין האלמנות זכאיות לסכומים בשל כך בלבד שהם שולמו בפועל ע"י הקיבוץ.

במקרה הרגיל – (ללא ההסכם) – תמיכת הקיבוץ, שניתנה לאלמנות לאחר מות בעליהן, מבטלת את זכותן לתבוע פיצויים בגבולות ההטבה.

ע"א 773/81 עזבון פרויליך ז"ל נ' מ"י

האם יש מקום לפצות ניזוק שאיבד את הכרתו בגין כאב וסבל או בגין קיצור תוחלת חיים?

ברק: בישראל, אב הנזק של כאב וסבל מבוסס על גישה אישית-פונקציונליסטית:

גישה פונק' – אם הניזוק איבד את הכרתו והוא לא חש דבר, אין לפצותו, כי אין כל אפשרות להעניק לו הנאות חלופיות.

גישה אישית – דומה לפונק' – ניזוק שאיבד את הכרתו, לא נגרע דבר מאושרו ולכן אין לפצותו באופן משמעותי על הפגיעה בו.

קיצור חיים או אבדן תוחלת החיים – גישה קניינית אובייקטיבית: חיי הנפגע, שלמות גופו, יכולתו להנות מחייו ומחירותו מכאב וסבל הם נכסים אישיים, ושלילתם מהווה פגיעה בקניין.

אבדן הכרה צריך להתייחס לאב הנזק של קיצור תוחלת חיים – אבל רק במקרים בהם למחוסר ההכרה אין כל תחושה סובייקטיבית של כאב וסבל וכי אבדן ההכרה הוא תמידי ולאחריו בא מוות.

יש לפצות ניזוק מחוסר הכרה על השנים שבהן היה מחוסר הכרה.

ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

פיצויים בגין מות הנפגע – הלכת הניכוי:  האם יש לנכות את תביעת העיזבון מתביעת התלויים?

ברק: לפי הלכת הניכוי, יש להפחית מתביעת התלויים את הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני, כגון כאב וסבל, שהתלויים זכו בו כיורשים במנוח, באותם מקרים בהם המנוח לא נפטר מיד לאחר התאונה.

התאונה האיצה את קבלת הירושה – יש להפחית את שווי ההאצה לגבי נכסים שהיורשים משתמשים בהם הלכה למעשה בחיי המנוח – כגון דירת מגורים או מכונית. הלכה זו מעוררת קושי כפול – קושי להעריך את ההאצה ואת שווי ההכנסות, ואי התחשבות בכך שפעילות המנוח היתה עשויה להגדיל את העזבון.

שינוי הדין הקיים – אין להתחשב בהאצה כלל.

רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן

הורים של ילד, שנפטר 24 שעות לאתר התאונה שבה נפגע. ההורים לא היו עמו בשעת התאונה אולם משנודע להם עליה, הם נסעו לבית החולים, ראו את בנם במצבו הקשה ובייסוריו הנוראים וישבו לידו במשך כל התקופה עד שנפטר. מצבם הנפשי התערער, והם סובלים ממתח, דיכאונות, פחדים ועצבנות, מרבים להיעדר מעבודתם וזקוקים לעזרה פיסית ונפשית.

הש' שמגר קבע שיש לדון ב-5 יסודות שככל שיותר מהם מתקיימים יש יותר סיכוי לתביעה להכרה באחריות לנזק באחריות למעגל המשני:

1.      התביעה תהיה רק על תגובות מהותיות שעולות כדי מחלת נפש ממש – פסיכוזה או נוירוזה.

2.      מידת הקרבה המשפחתית – נדרשת קרבה ראשונה, אבל הדלת לא סגורה בפני יחסים אחרים שדרגתם כמו קרבה ראשונה (ידועים בציבור לדוגמה).

3.      קרבה במקום ובזמן לאירוע. אם אדם הגיע שעה אחרי התאונה לבית החולים, זה לא ישלול בהכרח.

4.      היתה התרשמות ישירה של התובע מהאירוע.

5.      הנזק נגרם כתוצאה מאירוע פתאומי.

ע"א 87 / 702 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן

פיצויים בגין מות התובע – קטין – חישוב אבדן השתכרות

הש' ש' לוין: כבר ציינתי לעיל שיש לחשב את אובדן השתכרותו של המשיב – כפי שבית המשפט המחוזי חישב – לפי ערכים כלכליים, לאמור לפי אובדן ההשתכרות במקום מרכז חייו – ארצות-הברית. לעניין זה טענתה הראשונה של החברה היא שלא הייתה לפני בית המשפט המחוזי תשתית מספיקה כדי להניח שהמשיב, אלמלא מומו, היה עוסק מקצוע של עורך-דין.

בית המשפט המחוזי השתית את מסקנותיו בעניין זה על עדות אם המשיב (בעמ' 131-132), שלפיה התכוון בנה ללמוד משפטים. תחומי התעניינותו בבית הספר התיכון היו רבים: אנגלית, עיתונות, היסטוריה וספורט. הוא גם כתב מחזה והתעניין בשואה, היה פעיל בעיתון בית הספר וכתב בו מאמרים. לדברי אביו וחברו לטיול, התכוון המשיב ללמוד משפטים ולהיות עורך-דין. הוכח שאבי המשיב, רון, הוא רואה-חשבון עצמאי, אחותו סוזן היא עורכת-דין, וגם אחיו מייקל לומד משפטים בבית-ספר למשפטים שבמדינת ניו-יורק. בנסיבות אלו יכול היה השופט המלומד לקבוע שהייתה למשיב נטייה ללמוד משפטים ולעבוד כעורך-דין, ויש לדחות את טענות החברה בעניין זה.

כשקיים נתון ספציפי נוסף, למשל, כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות מחד גיסא, או כאשר קיימת אי-בהירות באשר לנכות התפקודית, למשל, מאידך גיסא, כי אז ייטה בית המשפט לתקן את החישוב הקונוונציונאלי בדרך האומדן הגלובאלי, בהתאמה לנתוניו האינדיווידואליים של התובע, שעדיין אינם ניתנים למדידה מדויקת".

ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ'

שהות בבית או במוסד?

פיצויים חד פעמיים או תשלומים עיתיים?

הש' אור – התובעת זכאית לפיצוי על בסיס ההנחה שתישאר בבית. אין להתפשר על הטיפול האופטימלי שניתן להגיש לילדה בבית, גם אם הטיפול יקר יותר.

שיטת התשלומים העיתיים מגשימה באופן הטוב ביותר את עקרון השבת המצב לקדמותו, שכן בית המשפט אינו עוסק בסיכוי שאירוע יתרחש או לא יתרחש ופוסק תשלומים עיתיים אשר יכולים להשתנות בהתאם לשינויים שיחולו לאחר מתן פס"ד.

השיטה נוגדת את עקרון הסופיות, אך בית המשפט יכול להגביל את העילות לעיון חוזר.

חסרון שני – חשש לכשל כלכלי של המזיק. יש להגביל את השיטה למקרים שבהם המזיק הוא המדינה ולנקוט בשיטה רק כאשר הערכת הנזק מבוססת על סיכוי עתידי שהערכתו היא קשה.

ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו

האם יש לחשב את הפיצויים לניזוק בהנחה שישהה בבית או בהנחה שישהה במוסד?

הש' אור –  סוקר את הגישות השונות לנושא:

גישת ברק: די שהפתרון של שהות בבית מחזיר את מצבו של הנפגע לקדמותו על מנת שיועדף פתרון זה, וזאת גם עם המזיק ישא בהוצאות גדולות יותר עקב כך. 

גישת שמגר: יש לאמץ את אמת המידה של "הוגן" ו"הולם" ולא להעניק לניזוק את הטוב ביותר.

מעדיף את גישת ברק – מיישמת את עקרון המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר.

יש להעדיף שהות בבית על פני שהות במוסד.

ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית

ראה רשלנות.

ע"א 3375/99, 3613/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

חישוב פיצויים לפי העסקת עובד זר בבית

הש' אור – יש לפסוק את הפיצויים רק על פי הוצאות סבירות.

אין הצדקה להעסקת עובד זר דרך חברת כ"א – עלות גבוהה ובלתי סבירה.

העדפת העסקת עובד זר על פני עובד ישראלי נובעת  מחובת הקטנת הנזק. 

קודם למועד פסק הדין, העסיק התובע, בנוסף לעובדת פיליפינית שסייעה לו, עובדים ישראלים שעבדו לסירוגין. העובדים הישראלים נשלחו על ידי חברת כוח אדם. בית המשפט סבר שהתובע הגזים בעבר בהוצאות על עזרת הזולת, וכי העובדה שבחר בעבר לקבל שירותים מחברת כוח אדם היקרה ביותר אינה עילה לאשר לו את ההוצאה. בענייננו אין מחלוקת שעתידו של התובע הוא שישהה בביתו ולא במוסד, ושם יקבל את העזרה והסיעוד להם הוא נזקק במצבו. על אף מצבו הפיסי הקשה, מבחינה שכלית לא נפגע התובע כלל. טובתו היא, וזה גם רצונו, לחיות את חייו שלא במסגרת מוסדית.

 במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר, וכפי שנאמר בע"א 2934/93 הנ"ל, "במסגרת קביעת סבירותן של ההוצאות יילקח בחשבון העיקרון שעל הניזוק להקטין את נזקו".

(1) האם יש הצדקה להעסקת חברת כוח אדם אשר היא שתספק עובדים אשר יסעדו את הנפגע משך כל שעות היממה, כשבדרך כלל נשלחים על ידה שלושה עובדים מידי יום, כל אחד למשך שמונה שעות של היממה? חברות כוח האדם מקבלות עמלה בגין משלוח העובדים וכן הן דואגות לכך שהנפגע לא יישאר פרק זמן כלשהו ללא עזרה וסיעוד. במקרה כזה, מלמד הניסיון, עלות הסיעוד היא גבוהה ביותר.

מהאמור לעיל עולה, שבית המשפט סבר שראוי היה שהתובע יעסיק עובד זר. בית המשפט גם סבר, שיש להשתית את חישוב צרכי הסיעוד של התובע על קביעתו של פרופסור שאקו, והאחרון חזר ואמר שדי לתובע בעובד אחד שיסעד אותו. והנה, על אף כל אלה, כשסיכם בית המשפט את עמדתו, קבע שנדרשים לתובע שני עובדים: האחד זר שיתגורר עמו, והשני ישראלי שיטפל בו במשך היום. עלותם של שני עובדים כאלה, הצורך במחליפים להם, עלותן של הוצאות נילוות להעסקת עובדים וכן התחשבות בסיכון ש"ייבוא" עובדים זרים ארצה עלול להיפסק – כל אלה הביאו את בית המשפט לאמוד את העלות החודשית של הסיעוד לתובע לסכום של 17,000 ש"ח. ברי, שאם היה בית המשפט קובע את עלות הסיעוד תוך השמטת עלותו של העובד הישראלי משך שעות היום, היה מגיע לעלות נמוכה בצורה משמעותית מזו שקבע. אכן, על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט לגבי עלות עובד זר, כולל כל ההוצאות הנילוות ובהתחשב בצורך במחליף לו מידי פעם ובסיכון שיהיו קשיים והפסקות בהעסקת עובדים זרים בארץ – הרי שהסכום צריך להיות נמוך בצורה ניכרת.

ע"א 140/00, 550/01 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בע"מ

שאלת השנים האבודות – פיצויים בגין קיצור חייו של הניזוק

הש' ריבלין: כושר ההשתכרות, כך טוענים המערערים, בא בגדר הזכות החוקתית לקניין, ופגיעה בזכות זו, בדרך של קיצור תוחלת החיים מחייבת, לדעתם, פסיקת פיצויים. לשיטתם, לא הרי זה כהרי זו, בכל הנוגע להצדקת הפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות".

הסוגיה שבפנינו נוגעת, אפוא, לאותם מקרים, אשר בהם מתקצרת תוחלת חייו של הניזוק, כתוצאה ממעשה העוולה, אל מתחת לגיל הפרישה מעבודה, שהיה צפוי לו אלמלא אותו מעשה. יש וקיצור תוחלת החיים הוא חלקי, לאמור – הניזוק אינו נפטר בסמוך לתאונה, אולם הוא צפוי לחיות פרק זמן קצר יותר עקב התאונה. במקרים אחרים, קיצור תוחלת החיים הוא מלא, משמע – הניזוק נפטר במהלך התאונה או בסמוך לאחריה, באופן שנבצר ממנו להגיש תביעה בגין נזקיו. כך או כך, מתעוררת השאלה האם זכאי הניזוק (שתוחלת חייו קוצרה באופן חלקי והוא מגיש תביעה בעודו בחיים) או עזבונו (מקום שהניזוק נפטר בטרם הגיש תביעה) לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים אבודות" – אותן שנים בהן צפוי היה להשתכר מעמלו, אלמלא קוצר פתיל חייו בעוולה.

הנשיא ברק סבר, כי יש להכיר בזכאות לפיצויים לפי ראש-הנזק של "השנים האבודות" – הן בתביעת הניזוק-החי והן בתביעת העיזבון. כושר ההשתכרות, כך ציין, הוא נכס השייך לבעליו, והפחתת תוחלת חיי העבודה של הניזוק-החי יש בה משום פגיעה בנכס זה – פגיעה שראוי כי תזכה בפיצויים. לעניין זה – כך סבר הנשיא ברק – אין נפקא מינה, ואין זה מעניינו של המזיק, אם יוכל הניזוק ליהנות מכספי הפיצויים אם לאו.

אף ניזוק אשר כתוצאה ממעשה נזיקין הפך ל"צמח" – כך הדגיש – אינו יכול ליהנות מכל הבלי העולם הזה, אולם זכאי הוא, על-פי הפסיקה, לפיצוי בגין הפסד השתכרות. גם שיקולים של מדיניות, כך קבע, תומכים במסקנה כי יש להכיר באובדן השתכרותו של הניזוק-החי "בשנים האבודות" כנזק בר-פיצוי. לעניין זה ציין הנשיא ברק את עניינם של התלויים ושל הנתמכים שאינם תלויים, אשר פסיקת פיצויים בגין "השנים האבודות" תבטיח את התמיכה בהם.

אשר לעיזבון, קבע הנשיא ברק כי הכרה בזכותו של הניזוק-החי לפיצויים בגין "השנים האבודות" גוררת אחריה, לפי הדין הקיים, גם הכרה בזכותו של העיזבון לפיצויים בראש-נזק זה. ולא זו בלבד, אלא שפסיקת פיצויים לעיזבון בגין "השנים האבודות" משמעותה תמיכה באנשים שונים שאינם "תלויים". את החשש מפני חיוב המזיק בתשלום כפול, כך קבע הנשיא ברק, ניתן להסיר באמצעות הפחתת הסכומים המשולמים לתלויים בגין הפסד התמיכה מן הפיצויים לעיזבון.

טלו אדם בן 50, המשתכר למחייתו וצפוי להמשיך ולעשות כן עד לגיל 65. אותו אדם הופך לצמח בשל מעשה נזיקין, ורופאיו מנבאים לו תוחלת חיים של שנתיים, אשר במהלכן יוותר צמח ולא יפקח את עיניו. לפי הדין הקיים, יהא אותו אדם זכאי לפיצויים בגין השנתיים שבהן ישהה, מחוסר-הכרה, בבית החולים, אך לא תקום לו עילה לפיצויים בגין שלוש-עשרה שנות ההשתכרות שהיו ואינן עוד. תוצאה זו אין בה צדק ואין בה היגיון.

אשר על כן, מסקנתנו היא כי ההנחה לפיה הניזוק לא יהיה בחיים על-מנת ליהנות מכספי הפיצויים בגין "השנים האבודות", אין בה כדי לחתור תחת עצם הזכות לפיצויים. הפיצוי משקף את אובדן יכולתו של הניזוק להשתכר ולעשות בהכנסתו כאוות נפשו, והעובדה הטרגית של מות הניזוק בטרם-עת אינה מאיינת אובדן זה.

מסקנתנו היא, אם כן, כי משקבענו שיש להכיר בזכותו של הניזוק-החי לפיצויים בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות", יש להכיר גם בזכות דומה של עזבונו. זהו "הקשר הגורדי" בין דין העיזבון לדין הניזוק-החי, עליו עמד גם הנשיא ברק בפרשת גבריאל הנ"ל, ואת הקשר הזה – בין אם משפט רצוי הוא ובין אם לאו – לא ניתן להתיר אלא באמצעות שינוי בחוק.

ע"א 8022/00 רז ואח' נ' צור ואח'

האם חלה הלכת אטינגר על תביעות לפי חוק הפלת"ד?

הש' ריבלין: בפסק-הדין בעניין אטינגר בוטלה הלכה שנפסקה בבית משפט זה בע"א 295/81 עיזבון המנוח גבריאל ז"ל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, ונקבע כי ניזוק שתוחלת חייו קוצרה אל מתחת לגיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא העוולה, זכאי לפיצוי בגין שנות ההשתכרות העבודות. הלכה זו הוחלה הן על תביעת הניזוק החי, הן על תביעת עיזבון מקום בו הניזוק הלך לעולמו בטרם היה סיפק בידיו להגיש תביעה. פסק-הדין בעניין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין. התביעה שלפנינו היא לפי חוק הפיצויים. האם יש להחיל דין דומה שם וכאן? לשאלה זו נדרשו הצדדים בכתב ובעל-פה. שקלנו את עמדתם ונתנו דעתנו גם לדברי מלומדים. באנו לכלל מסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, ואלה טעמי לכך:

 ראשית, ההלכה שנתחדשה בעניין אטינגר לא ייחדה עצמה לתביעות על-פי פקודת הנזיקין דווקא. בפסק-דין זה נהפכה – כך נקבע בו במפורש – ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, וזו, מצדה, עסקה בתביעה לפי חוק הפיצויים. לא בכדי נזכרו בפסק-הדין אטינגר סוגיות הנוגעות לחוק הפיצויים, ולא בכדי נמנע בית משפט זה, שם, מלאבחן בין תביעות לפי הפקודה לבין תביעות לפי חוק הפיצויים.לעניין הפיצויים לפי חוק הפיצויים יחולו העקרונות של דיני הנזיקין, בין אם דינים אלה נראים לנו כרצויים ובין אם לאו. אמת הדבר, בידינו הכוח לשנות דינים אלה במסגרת דיני הנזיקין עצמם, ושינוי זה ישתקף ממילא גם בחוק הפיצויים, אך אין בידנו לקבוע מערכת אחת של דיני פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומערכת אחרת לפי חוק הפיצויים, מבלי שיש לכך בסיס מפורש בלשון חוק הפיצויים.

רע"א 8925/04 סולל בונה נ' אחמד עבד אלחמיד

האם חלה הלכת אטינגר גם על הליכים שהיו תלויים ועומדים בטרם ניתנה?

הש' ברק:  בית המשפט העליון פסק כי אדם שניזוק עקב עוולה, ונתקצרה תוחלת חייו, זכאי לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות בשנים בהם קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו. כן זכאי העזבון לפיצוי בראש נזק זה, במקום בו קוצרה תוחלת חייו של הניזוק והוא נפטר במהלך מעשה העוולה או בסמוך לאחריה. זוהי הלכת "השנים האבודות". היא נפסקה בפרשת אטינגר. בפרשה זו סטה בית המשפט העליון מהלכה שנפסקה עשרים שנה לפני כן בפרשת גבריאל (ע"א 295/81 עיזבון המנוח שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533). בעת פסיקת הדין בפרשת אטינגר היה מספר רב של תביעות בעניין פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות תלוי ועומד בבתי המשפט לערכאותיהם. מה השפעה יש להלכה החדשה על תביעות אלה? זו השאלה הכללית המתעוררת לפנינו. השאלה הספציפית היא, מה השפעתה של פרשת אטינגר על הסכם פשרה בעניין שיעור הפיצויים בין ניזוק למספר מזיקים שניתן לו תוקף של פסק דין חלקי, תוך שהתביעה נמשכת לעניין היחסים בין המזיקים בינם לבין עצמם.

הערעור שלפנינו מעורר שתי שאלות עיקריות. האחת, האם פרשת אטינגר חלה באופן פרוספקטיבי בלבד (מעתה ואילך) או שמא יש לה גם תחולה רטרוספקטיבית (שינוי המצב לעבר). אם לפרשת אטינגר אין תחולה רטרוספקטיבית, אין היא חלה על התאונה שלפנינו, וממילא אין כל טענה המאפשרת חזרה מהסכם שבין הצדדים. אם לעומת זאת לפרשת אטינגר יש תחולה רטרוספקטיבית, קמה ועולה השאלה השניה: עניינה של זו השפעתה של פרשת אטינגר על ההסכם שבין הצדדים.

על רקע מכלול השיקולים עליהם עמדנו, הנני סבור כי אין כל טעם של ממש שלא ליתן לפרשת אטינגר תוקף רטרוספקטיבי. היא תחול, איפוא, הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. היא תחול על כל מעשה נזיקין שהתרחש לפניה ולאחריה. זוהי נקודת המוצא העקרונית ואין מקום לסטות ממנה בפרשת אטינגר. לעניין פרשה זו הטעם המרכזי המונח ביסוד גישתי הינו, כי החלה רטרוספקטיבית של פרשת אטינגר לא תיפגע באופן ממשי באינטרס ההסתמכות. המזיקים והניזוקים הפוטנציאליים לא סמכו על פרשת גבריאל, אותה ביטלה פרשת אטינגר, בקביעת סדרי התנהגותם. פרשת אטינגר לא הטילה חובות חדשות, וכל השפעתה על שיעור הפיצויים, ואף כאן השפעתה אינה ניכרת. זאת ועוד: אחריותו של המזיק מכוסה לרוב על ידי ביטוח. גם אם חברת הביטוח סמכה עצמה בצורה זו או אחרת על פרשת גבריאל, בקביעת הפרמיה, היא מסוגלת לספוג את התשלומים הנוספים שפרשת אטינגר גוררת אחריה. בהתייחסו למשקלו של אינטרס ההסתמכות בדיני הנזיקין במקום שקיים ביטוח, מציין קיטון, כי הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות במצב זה הוא קטן, שכן הפגיעה באינטרס ההסתמכות של מבטח ספציפי, או מבוטח ספציפי, היא פחות רצינית. כן מציין קיטון כי בדרך כלל קשה לקבוע את השפעתה של דוקטרינה משפטית על שיעור הפרמיה (ראו קיטון, שם, עמ' 42). על כל פנים, לא הובאו בפנינו כל נתונים כי גישה זו אינה תופסת לעניין הלכת "השנים האבודות". הנטל בעניין זה מוטל על הטוען לתחולה פרוספקטיבית בלבד של ההלכה החדשה.

העיזבון והתלויים כרתו הסכם עם המזיקים לתשלום סכום פיצויים פלוני לסיום הסכסוך ביניהם. להסכם זה ניתן תוקף בהחלטת בית המשפט. ההסכם ומתן התוקף השיפוטי התקיימו בטרם נפסק הדין בפרשת אטינגר. עתה באה פרשה זו ושינתה את דיני הפיצויים רטרוספקטיבית. על פי הדין החדש, יתכן והעיזבון והתלויים זכאים לפיצויים נוספים. על רקע זה מתעוררת השאלה אם העיזבון והתלויים רשאים להשתחרר מן ההסכם, לאור השינוי בהלכה שהתרחש בפרשת אטינגר. זו השאלה השנייה הניצבת בפנינו בערעור זה. את התשובה לשאלה זו יש למצוא בדין הטעות שבחוזים…

לדעתנו, התשובה היא בשלילה. טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אכן, כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית".

 

הש' חשין: בסיכומם של דברים אני מצרף דעתי למסקנתו של חברי הנשיא כי יש להחיל את הילכת אטינגר באורח רטרוספקטיבי, אך בכפיפות לטיעונים ספציפיים – בהם טיעוני הסתמכות וטיעונים אחרים – שעשויים נתבעים להעלות בהליכים נגדם.

 

 

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*