תרגול דיני חוזים – המרכז האקדמי כרמל

תרגיל בדיני חוזים – עו”ד אפי יגל

דרכי התקשרות:

מייל:

טל’

מבוא

המשפט מחולק לדין הפלילי, הציבורי והפרטי.

המשפט הפרטי המתחלק לדיני חיובים ודיני קניין.

בדיני חיובים יש חלוקת משנה לדיני נזיקין ודיני חוזים.

דיני חוזים הם חיוביים רצוניים, האדם התחייב מרצונו לשלם לאדם אחר, בניגוד לדיני נזיקין שאז החיובים הם לא רצוניים, האדם חוייב לשלם גם נגד רצונו עקב נזק שעשה.

ההבדל בין דיני קניין לדיני חיובים הוא שדיני קניין כולל מחוייבות לא רק של שני הצדדים אלא גם של כולם לכבד את ההסכם שנחתם בין הצדדים (הדירה שייכת לאדם אחר).

אינטרס ההסתמכות

בעת החדשה שלטה הגישה האנגלו-אמריקאית של חופש החוזים. שהמדינה לא מתערבת בהסכמים שאנשים כורתים ביניהם.

חופש החוזים נובע מהרצון לתת לאדם להגשים את עצמו ולהחליט לעצמו בצורה חופשית, ולאחר שאדם הסכים לחוזה על מנת לייצר ודאות כלכלית, המדינה עוזרת לאכוף את רצון האדם מתוך העיקרון של “חוזים צריך לקיים” אחרת יהיה  חוסר ודאות כלכלית. וזה נקרא אינטרס ההסתמכות.

כיום הגישה השלטת היא הגישה הניאו-קלאסית-מודרנית, שהמדינה מגבילה את החוזים. מתוך תפיסה שכאשר חופש החוזים מלא, יש בעיה לאדם מול גופים גדולים. כמו היחיד מול הבנק.

ולכן המדינה מתערבת בחוזים שנכרתו מול שני צדדים.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

כל אדם כשר לפעולות משפטיות. אלא אם בית המשפט החליט אחרת.

עקרונות חופש החוזים –

אם נגיד שכל הפעולות שהקטין עושה לא תקפות, אני שולל את החופש של הקטין לעשות דברים וכן מונע מכל בעלי החנויות למכור דברים לקטינים, ואפילו ארטיק וקניות פשוטות.

מצד שני, להגיד שכל פעולה משפטית של קטין היא תקפה זה יכול ליצור בעיה שכל מיני שרלטנים יגרמו לקטינים להתחייב על דברים ויכניסו את עצמם לכל מיני בעיות והתחייבויות.

סעיף 4 בחוק קובע שכל פעילות של קטין חייבת הסכמת נציגו.

סעיף 5 קובע שפעולה משפטית שלא בהסכמת הנציג ניתנת לביטול. כלומר, הפעולה המשפטית היא תקפה אבל אפשר לבטל אותה עד חודש לאחר שנודע לנציג או חודש לאחר שעבר גיל 18.

סעיף 6 מדבר על פעולות תקפות שהנציג לא יכול לבטל. כאשר מדובר בפעולה שקטין רגיל לעשות זאת או כאשר הקטין נראה מעל גיל 18 ולכן הנציג לא יכול לבטל את הפעולה הזו.

אבל אם היה בפעולה נזק של ממש לקטין או לרכושו – ניתן לבטל את הפעולה.

סעיף 6א אלו פעולות שלא תקפות כלל. כמו רכישת נכס ושכירות באשראי, הם פעולות בטלות. אלא אם כן הנציג מאשר.

סעיף זה הוא הפוך מסעיף 5, שכן בסעיף 5 הפעולה תקפה אלא אם כן הנציג ביטל ובסעיף זה הפעולה לא תקפה אלא אם כן הנציג אישר.

סעיף 20 מדבר על פעולות שצריכות אישור בית משפט מעבר לאישור הנציג. למשל: פעולות במקרקעין, קטין שמחלק מתנות וצדקה בסכומים מעבר לנהוג ע”י קטינים, נתינת ערבות ועוד.

פס”ד כהן נ’ שר הבטחון

בשנות ה-70, מדובר בהורים ששלחו את הילד לפנימיה צבאית כאשר הצבא משלם את הלימודים כולל תואר ראשון והתלמיד מחוייב להישאר בשירות קבע.

כאשר הגיע התלמיד לצבא קבע, הוא ביקש להשתחרר מקבע וטען שהוריו לא יכלו לחייב אותו להישאר בקבע.

בית המשפט אמר שההורים יכלו להתחייב בשמו שכן ההתחייבות הזו היא לגיטימית ולא היה צריך אישור בית משפט לפי סעיף 20.

ד”נ 17/75 פס”ד נחול נ’ לוי

מדובר על אישה ו-3 ילדיה, כאשר האב נפטר.

הם ירשו ממנו מקרקעין שהייתה קרקע חקלאית. הם חתמו חוזה למכירת המקרקעין בחודש 8/71 בעלות של 3,000 ל”י לדונם.

לפי חוק הירושה האמא והילדים ירשו חצי כל אחד. ולמעשה, הילדים מכרו את המקרקעין והיה צריך אישור בית המשפט (לפי סעיף 20).

בחודש 5/72 משפחת לוי שינו את ההסכם והסכימו לשלם 4,000 ל”י. הקרקע הייתה שווה 10,000 ל”י.

בחודש 7/73 בית המשפט אישר את העיסקה ב-4,000 ל”י למרות שערך הקרקע היה שווה 20,000 ל”י. ואז באו משפחת נחול וטענו שהם לא ידעו שערך הקרקע היה הרבה מעבר לסכום ששילמו.

משפוט יחסים חוזיים

פס”ד לוין

ישנם מקרים בהם נכרת חוזה והצדדים לא מתכוונים לתת לו תוקף משפטי וזה נקרא הסכם ג’נטלמני אולם לעתים המחוקק יכול לקבוע שהסכם ג’נטלמני יהיה בעל תוקף.

מדובר בזוג שהתגרש בהסכם. ובהסכם הייתה הפניה להסכם מזונות שם הוגדר שהאישה תקבל מזונות עד לגירושין כן היה כתוב שהוא רכוש הבעל ולא ישמש כראיה בבית משפט.

אחרי שנתיים וטרם מתן הגט החליט הבעל שהוא לא מעוניין יותר לשלם מזונות בגלל שהאישה בזבזה את הזמן, האישה תבעה בבית המשפט לקבל מזונותיה והבעל טען שההסכם הוא לא שפיט.

השופט זמיר קבע שצריך לבדוק מה היו כוונותיהם בזמן חתימת החוזה. במקרה הזה להסכם המזונות הם קראו “חוזה” דבר שני חוזה המזונות נוסח כחוזה משפטי, דבר שלישי אחד הסעיפים בחוזה המזונות קובע פיצוי מוסכם ומכאן שיש כוונה ליצור חוזה משפטי.

לכן מכריע השופט זמיר שזה חוזה משפטי והבעל חייב בכיבוד חוזה המזונות.

כמו כן, בחוזה שכתוב בו שהוא לא ראיה לבית המשפט יש שיקול של השופט להתערב לפי מס’ דברים שהוא בודק:

1.         בכך שהוא בודק את כיבוד חיוב המערער.

2.         תום לב.

3.         לתת סעד לצד החלש שנפגע.

פס”ד נחמני

זוג שהיו נשואים והם החליטו לבצע הפריה ולשלוח את זה לאם פונדקאית בחו”ל. מפה לשם הם התגרשו ומר נחמני התחתן עם אחרת ונולדה לו ילדה ולכן חזר בו מההסכמה.

גב’ נחמני תבעה בבית משפט שהוא יקיים את ההתחייבות שלו. בית המשפט דן בפן החוזי שכן אין ספק שהם הסכימו להביא ילד לעולם, אבל החוזה הוא לא מושלם.

ישנם חוזים מושלמים (הקלאסיים), חופפים, בטלים, פסולים, בלתי-שפיטים. במקרה זה קובעת השופטת שרסברג-כהן שזהו חוזה רופף. ולמה ?

יש הסכם, אבל המשפט שחל על החוזה הזה הוא לא דווקני וצר.

הרציו – אין ספק שהם הסכימו להביא את הביצית המופרית לארה”ב לאם פונדקאית אבל הם לא הסכימו מה יקרה אם הם יתגרשו.

השופטת מפנה לסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), חוזה שאינו בר-ביצוע לפי סעיף 3 (1) לחוק זה או השלמת חסר בהסכם לפי סעיף 39 לחוק החוזים (הכללי).

ולכן לפי החוסרים הללו – קובעת השופטת שהצדדים לא הסכימו שהביצית תופרה גם לאחר הגירושין.

האוביטר – גם אם הם הסכימו להעביר את הביצית המופרית לאחר הגירושין, לא נכוף את הבעל להיות אבא.

ע”א 5258/98 פלונית נ’ פלוני

לפלונית שהיא אישה נשואה עם ילדים היה רומן עם אחד העובדים, אותו עובד פירנס אותה ושידל אותה להתגרש והבטיח לה להינשא.

היא התגרשה מבעלה, ויתרה על זכויות שהיו מגיעות לה מבעלה, כמו כן היא הרתה לו 4 פעמים והפילה ובפעם החמישית לא הפילה ואז נתגלה הסיפור. לאחר גירושיה התברר שהוא לא הסכים להינשא לה.

היא תבעה אותו בגין הפרת חוזה.

המשפט האנגלי קבע שהסכם כזה לא שפיט.

השופט ברק קבע שיש לבדוק אם הם התכוונו לפעולה משפטית. יש לבחון את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ביניהם ותוכן ההבטחות.

אם צד שינה את מצבו לרעה יש בזה אינדיקציה לכך שהוא הסתמך והתכוון שזה יהיה שינוי משפטי.

ולכן, קובע השופט ברק, מגיע לה פיצוי נזיקי (על מה שהפסידה) ולא פיצויי קיום (מה שיכלה להרויח).

השופט ריבלין, בדעת מיעוט, אמר שמאד קשה להחיל את דיני החוזים במקרה זה.

לסיכום:

יש מקרים בהם בית המשפט יאכוף חוזה גם אם הוא לא משפטי מיסודו, וזה נתון לשיקול דעת של השופט בהסתמך על דעת הצדדים, על ההפסד שנגרם להם וכד’.

הצעה וקיבול

פרק א’ לחוק החוזים (חלק כללי).

חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול.

סעיף 2 – הצעה – הצעה צריכה להיות לאחר פניה המעידה על גמירת דעתו והיא מסויימת, הפניה יכולה להיות לציבור ולא לפרט ספציפי,.

מסויימת – הצעה מפורטת. ההצעה צריכה להיות מפורטת מהבחינה הראייתית כדי שנוכל לדעת על מה הם הסכימו, ומהפן המהותי צריך לדעת מהי מהות העסקה.

סעיף 5 – קיבול – הקיבול צריך להיות גם בהודעת המציע שמודיע למציע, צריך להעיד על גמירת דעתו ושהקיבול הוא בהתאם להצעה.

ע”א 1932/90 פרץ בוני הנגב נ’ בוחבוט

השופט שמגר התערב בממצאים העובדתיים, ואמר שמדובר באדם מבוגר שיכור שאמרו לו לחתום על מכירת הדירה של הבן שלו תמורת 1,000 ₪ ואמרו לו שהבן שלו הסכים. הוא חתם והדירה נמכרה. התברר שהבן לא הסכים וכמובן ש-1,000 ₪ זהו לא סכום הגיוני ואז הבן והאב הלכו לבית המשפט.

השופט שמגר דן במשמעות המילה “גמירות דעת” אומר שגמירות דעת זו כוונה ליצור יחסים משפטיים עם צד מסויים.

גמירות דעת

זהו עניין סובייקטיבי. ובגלל שאי אפשר לדעת מה הכוונה הסובייקטיבית בית המשפט מכריע לפי ההתנהגות, לפי המבחן האובייקטיבי עפ”י נסיבות חיצוניות. עפ”י אמת מידה של האדם הסביר.

המבחן האובייקטיבי נבדק ע”י:

1.         התנהגות הצדדים.

2.         דברים שאמרו לפי כריתת החוזה ולאחריו.

3.         תוכן החוזה עצמו.

וכן, המבחן האובייקטיבי הוא לא של אדם זר חיצוני אלא של המתקשרים עצמם. ולכן, היות וכאן הם יכלו לראות שהוא אדם מבוגר ושיכור – הם לא ראו בפניהם אדם שגמר בדעתו למכור להם את הדירה.

פס”ד בר-אשי

יש חברה קבלנית הקרויה “זלמן, בר-אשי” וכאשר זלמן היה בערוב ימיו אחד הנכדים לקח אותו לעו”ד והחתימו אותו שהוא מעביר את כל החברה ל-2 מנכדיו. וזה חוזה מתנה.

חוזה מתנה לפי חוק המתנה צריך מסמך בכתב.

בית המשפט קובע שהמשקל של ההסתמכות הוא פחות, כי המקבל את המתנה פחות מסתמך על המתנה שכן הוא לא נותן משהו על מנת לקבל את התמורה.

השופטת בייניש אומרת שבחוזה מתנה נותנים משקל לצד הסובייקטיבי ופחות לאינטרס ההסתמכות ומוצדק להגן על אינטרס ההסתכמות רק כאשר המצב האובייקטיבי של המעניק הוא ברור והחלטי.

פס”ד ש.ג.מ.

חניון ציבורי שכתוב בכניסה שהחניה עולה 15 ₪. כאשר אדם חונה בחניון הוא לא יכול להגיד שהוא לא התכוון ליצור חוזה כזה ורוצה לשלם 10 ₪.

בית המשפט פסק שלפי סעיף 2 ההצעה יכולה להיות לציבור ואדם שחונה בחניון מבצע קיבול לפי סעיף 6 שהקיבול יכול שיהיה במעשה או בהתנהגות אחרת אם מההצעה אפשר להבין שהוא מוכן לקבל קיבול בהתנהגות.

מעצם טיבהּ של ההצעה לציבור משתמעת דרך של קיבול ע”י מעשה או התנהגות. יש חזקה שהצעה לציבור ניתן לבצע קיבול ע”י התנהגות או מעשה.

פס”ד אדרת שומרון

לחברה ישראלית התקלקלו המכונות שנוצרו בגרמניה וביקשו לשלוח ציוד חדש וטכנאי מגרמניה. אחרי החלפת מסמכים החברה הגרמנית שלחה “טופס אישור הזמנה” ושם היה כתוב שסכסוך משפטי ידון בבית המשפט בגרמניה.

החברה הגרמנית תיקנה את המכונה בצורה לא טובה והחברה הישראלית תבעה את החברה הגרמנית בבית המשפט בארץ.

החברה הגרמנית הפנתה לטופס אישור ההזמנה ששם כתוב שבית המשפט יהיה בגרמניה, החברה הישראלית טענה שטופס אישור ההזמנה אינו חלק מהחוזה שכן החוזה נכרת בשאר המסמכים ולא בטופס אישור ההזמנה.

בית המשפט פסק שהיות והחברה הישראלית קיבלה את התיקון ושילמה עבורו היא הסכימה לעיסקה הכוללת גם את טופס אישור ההזמנה וזה קיבול במעשה ואי-אפשר להגיד שהם לא הסכימו לתנאי הזה.

לפי ההלכה הפסוקה שתיקה זה ניטראלי לא דחיה ולא קיבול. אבל בהצטרף נסיבות מסויימות שתיקה כהודאה. לפי סעיף 6(ב) לחוק המציע לא יכול להגיד שהשתיקה שלו תחשב כהסכמה אבל בנסיבות מסויימות השתיקה יכולה להיות כקיבול.

סעיף 11 – קיבול תוך שינוי

קיבול שיש בו שינוי מההצעה זה כמו הצעה חדשה ואז אין חוזה תקף אלא יש חוזה חדש.

פס”ד נווה עם

הייתה הצעה לציבור מסויים של מתגוררים בבית מסויים לרכוש את הדירות בסכום כסף מסויים עד תאריך מסויים ואז הם ירכשו את הדירה בה הם מתגוררים.

יעקובסון אמר לעו”ד של החברה שהציעה את ההצעה שאין לו כסף וניסה לשנות את תנאי התשלום. וביום האחרון הוא הביא את הכסף.

החברה טענה שהיות והוא קיבל את החוזה עם תוספת / הגבלה או שינוי אחר ולכן זה כמו הצעה חדשה ולא ביצעת קיבול של ההצעה המקורית. ולפי סעיף 11 יש כאן הצעה חדשה וההצעה הקודמת לא תקפה.

בית המשפט קבע שזה לפי סעיף 3(ב) שניתנה הצעה שיש בה מועד לקיבולה ועד התאריך הזה המציע לא יכול לחזור בו. דבר נוסף, לא תמיד כאשר עושים מו”מ ומוצעת הצעה נגדית הכוונה היא שבאופן מיידי דוחים את ההצעה הראשונית.

זכרון דברים ודרישת הכתב

סעיף 23 לחוק קובע שחוזה יכול להיות גם בע”פ אלא אם כן החוק מחייב שהחוזה יהיה בכתב או בצורה מסויימת.

פס”ד פרוינדליך

פרוינדליך הם עולים חדשים שחתמו על חוזה עם הסוכנות היהודית שתממן להם את דמי הנסיעה לארץ וגם את משלוח החפצים. הם הבטיחו לסוכנות בחוזה שהם יחזירו את עלות ההובלה הזו.

אחרי 3 שנים שהם בארץ הסוכנות תובעת אותם על החזר ההוצאה.

אומרים פרוינדליך ששליח הסוכנות בארה”ב אמר להם שאם הם יהיו מעל לשנתיים בקיבוץ, הקיבוץ יצטרך לשלם במקומם.

בעדויות שליח הסוכנות הודה שהבטיח להם את זה בעל-פה ובית המשפט פסק שדבריו הם חלק מההסכם.

פס”ד רבינאי

הגב’ רבינאי ערכה זכרון דברים עם חברת שקד למכירת המגרש שבבעלותה.

בזכרון הדברים פורט הנכס, המחיר, פריסת התשלומים והצדדים. אבל לא נכתב מועד העברת הבעלות.

גב’ רבינאי התחרטה והיא לא מתכוונת לכבד את זכרון הדברים.

עלתה השאלה האם זכרון הדברים מחייב ?

השופט ברק (כתוארו אז) אמר שבעיסקה יש מו”מ, כתיבת החוזה ושכלולו וביצוע העסקה.

השאלה היא האם זכרון דברים הוא סיכום המו”מ עד כה או שזכרון דברים הוא חוזה מחייב והצדדים מסכמים לעשות חוזה פורמאלי יותר מאוחר.

השופט ברק אומר שזה תלוי בנסיבות.

יש שני מבחנים מצטברים להכריע במעמדו של זכרון דברים:

1.         כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב.

2.         יש הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העיסקה.

למעשה, זכרון הדברים נבחן כמו כל חוזה.

בתנאי הראשון אנחנו בוחנים אם התנאים היסודיים של העיסקה כתובים בזכרון הדברים, זה מוכיח חלק עיקרי בתנאי הראשון. זה מוכיח את גמירות הדעת. התנאי השני מוכיח על קיומו של התנאי הראשון. נוסחת הקשר. אם כתוב “זכרון הדברים לא מחייב אלא לאחר חתימה על חוזה” זו אינדיקציה לכך שזכרון הדברים לא מחייב אולם אם כתוב “חוזה פורמאלי יחתם תוך 10 ימים” זה מראה שזכרון הדברים מחייב.

התנאי השני, בחוזה דירה בודקים מס’ פרמטרים המהותיים: מסויימות (גוש וחלקה), מחיר, הצדדים, מועד העברת הנכס. אם אחד מהפרטים המהותיים של העיסקה חסר ניתן להשלמה.

השופט ברק אומר שהמבחן הראשון התקיים. הוא אומר שאין נוסחת קשר אבל כל הפרטים המהותיים סוכמו והיא אף קיבלה סכום מסויים וזה משהו מהותי להראות את גמירות הדעת.

לפי המבחן השני, היה חסר מועד המסירה.

ולכן, קובע השופט ברק, היות ורואים שלפי הסעיף הראשון הייתה גמירות דעת ניתן להשלים את התנאי החסר שהוא מועד המסירה לפי החוק (סעיף 9 בחוק המכר).

פס”ד דור אנרגיה נ’ סמיר

לסמיר הייתה תחנת דלק והיה לו חוזה עם חברת דלק, הוא ניהל מו”מ עם חברת דור אנרגיה והצדדים נפגשו, הייתה טיוטת הסכם ועורכי הדין כתבו הערות על טיוטת ההסכם. ואז הם כתבו שהטיוטא סופית ומחייבת וההסכם יחתם ביום שבת.

סמיר, אחרי סיכום הדברים, הפסיק את המו”מ עם חברת דלק. אז אמרו לו שטיוטת ההסכם היא הסכם מחייב לפי כל ההתנהגות, הפרטים המהותיים שהתווספו על ההסכם וכו’.

סמיר טען שהוא לא חתם על ההסכם אלא עו”ד שלו חתם.

אמרו לו דור אנרגיה שהחתימה לא מחוייבת, שכן עורכי הדין חתמו, וכן היו מסמכים שעברו בין הצדדים ויש כאן גמירות דעת ולכן ההסכם מחייב.

פס”ד קלמר נ’ גיא

גיא זה זוג אדריכאלים ולקלמר היה מגרש. הם הסכימו בעל פה שגיא יבנו 2 קוטג’ים על המגרש וקוטג’ אחד ילך לקלמר והשני לגיא.

הם בנו וקלמר היה מעורב בבניית הקוטג’ שלו. היו 3 דברים בכתב: הוא חתם על התוכניות לבקשת ההיתר לעירייה, הם פתחו ביחד חשבון משותף לפרוייקט ונעשה הסכם קומבינציה בין הצדדים ועליו חתם הבן שלו ולא הוא.

הוא לא חתם הסכם בכתב כדי להימלט מהמסים.

וכשבאו גיא וביקשו שירשום את הדירה על שמם, הוא סירב שכן ההסכם לא היה בכתב.

השופט זמיר, בדעת מיעוט, פסק שאם זה היה בנושא שלא במקרקעין, ברור שזה היה חוזה תקף. אבל היות ומדובר במקרקעין ויש חובת הכתב וכאן לא היה בכתב החוזה לא תקף. היות ותכלית דרישת הכתב במקרקעין תלויה בחשיבות העיסקה ובצורך להבטיח את רצינות העיסקה.

היות וברור שהצדדים התכוונו לתת להתחייבות תוקף משפטי בעזרת אסופת המסמכים הנלווים, אפשר להקל בחיוב בדרישה בכתב.

היות וכאן המסמכים הם רק חתימה על חשבון בנק ועל בקשת תוכניות מהעירייה, אין כאן את דרישת הכתב. אבל היות והבניין התקיים – הוא תחליף לדרישת הכתב.

השופט ברק, בדעת רוב, פוסק שאין כאן דרישת כתב ושהקמת הבניין אינה יכול להיות תחליף לדרישת הכתב.

אולם, אומר השופט ברק, קלמר עבר על עקרון תום הלב. לפי סעיף 12(ב) בשל חוסר תום לב מגיע לצד הנפגע פיצויים. אומר השופט ברק שבגלל הפרת תום הלב ניתן לצד הנפגע סעד נוסף מעבר לפיצויים. וכאן הסעד שצריך לתת לצד הנפגע הוא ההתגברות על דרישת הכתב.

השופט ברק אומר שעקרון תום הלב הוא עיקרון מלכותי המרחף מעל לכל החוזים. במקרים קיצוניים נשתמש בעקרון זה על מנת להתגבר על דרישת הכתב. וזה יעשה בשני מקרים: כאשר יש הסתמכות, צד אחד הסתמך על הצד השני בצורה כזו שגרם לעצמו נזקים וכאשר מידת האשם של המפר את חובת תום הלב, ככל שהוא יותר רע לב נשתמש בתום הלב על מנת להתגבר על דרישת הכתב.

פס”ד רמות הרזים נ’ שירן

נחתם זכרון דברים שהיו בו את כל הפרטים המהותיים אבל החברה הקבלנית לא גילתה שיש חריגות בניה בבניין וכשבאו לחתום את החוזה הסופי ולאחר ששילמו 600,000 ₪ על החשבון התברר שיש חריגות בניה ואז הקבלן חייב את הקונים לחתום שיש חריגות בניה ושיוותרו על כל טענה. ואז העסק התפוצץ. וקרע את זכרון הדברים ואמר שמעולם לא מכר עסק נדל”ן בלי זכרון דברים.

הוא תבע קיום העיסקה וזכרון הדברים מחייב.

השופטת ארבל אמרה שהקבלן בעצמו קרע את החוזה ואמר שמעולם לא חתם על מכירת דירה עם זכרון דברים דהיינו הצדדים לא גמרו בדעתם לעשות חוזה מחייב, ואין כאן חוזה מחייב.

השופט ברק, בדעת מיעוט, אמר  שהחוזה כן מחייב אולם בגלל שהייתה כאן הטעיית הקונים זה נעשה בחוסר תום לב ולכן החוזה בטל.

תום לב

סעיף 12 לחוק החוזים (כללי) מחייב שמו”מ צריך להיות בתום-לב.

נקבע בפסיקה שתום לב הכוונה לנהוג ביושר ובהגינות.

אדם צריך להיות שאדם לאדם – אדם, הכוונה היא לא אדם לאדם – מלאך.

השופט ברק אומר “כל צד ידאג לאינטרס שלו עצמו אך באופן הוגן תוך הבטחת משימה משותפת של הצדדים”.

לפי סעיף זה הפיצויים הם לפי נזק, אם לא נגרם נזק – לא מגיעים פיצויים.

הנזק יכול להיגרם בין עקב המו”מ ועקב כריתת החוזה.

פס”ד עטיה נ’ אררט

חברת הביטוח אררט שלחה הצעת ביטוח למר עטיה, שהיה מתחת לגיל 21, הוא חתם על ההצעה וזמן קצר לאחר מכן הייתה לו תאונת דרכים והוא נפגע בתאונה.

בהצעה נאמר שבמידה ומישהו פחות מגיל 21 יש כל מיני תנאי פטור ולכן חב’ הביטוח התנערה מהפוליסה ומהחבויות שלה ואמרה שבמקרה הזה הפוליסה לא חלה.

חברת הביטוח טענה שלפי תנאי הפוליסה היה מותר לנהוג ברכב לאדם מתחת גיל 21, אולם למעט הנהגים העיקריים – בעלי הפוליסה. שהם היו חייבים להיות מעל גיל 21.

השופט ויתקון פוסק שגם אם נקבל את דברי חברת הביטוח, היא פעלה בחוסר תום לב. חברת הביטוח הייתה צריכה להודע לו במפורש שהוא לא מבוטח.

הסעד הוא לפרש את החוזה כפי שעטיה האמין בו.

מכאן לומדים שלחברה גדולה ביחס לאדם הפשוט יש חובה יתרה להסביר את התנאים לאדם הפשוט.

כמו כן, לומדים שבעקבות חובת תום הלב בית המשפט יכול לשנות את מובן החוזה ולפצות את האדם בצורה שהיא מעבר לכתוב במפורש בסעיף 12 בחוק.

ע”א 829/80 שיכון עובדים נ’ זפניק

במקרה זה שיכון עובדים פרסם הודעה עם תנאים מאד טובים לאנשים שיקנו את הדירה, מועד הקניה היה יום שישי מר זפניק הגיע מוקדם ולא הספיק לחתום ביום שישי שכן היה שם תור ארוך ומעט פקידים. בפועל, לא בוצע כאן חוזה שכן לא בוצע קיבול.

בגלל זה שיכון עובדים ביקש מהם לחתום על הנחה של 10% הנחה ושאין יותר טענות. זפניק חתם תוך מחאה.

לאחר מכן תבע זפניק אכיפה של החוזה באותם תנאים כפי שנחתמו ביום שישי.

השופטת בן-פורת אמרה שחובת תום הלב מחייבת פיצויי הסתמכות.

אם בגלל שהחברה לא נהגה בתום לב ובגלל החברה לא נכרת החוזה, זה נקרא אשם בהתקשרות ולכן בית המשפט מדמה כאילו נכרת חוזה וקובע ששיכון עובדים תיתן להם את ההנחה המקסימלית.

בפועל, שיכון עובדים זכו בערעור שכן זפניק חתמו על כתב ויתור על טענותיהם.

פס”ד פנידר נ’ קסטרו

קסטרו הוא ישראלי שחזר מחו”ל וביקש מבעל חברת פנידר, מר פניני, לרכוש לו דירה בעלת 3 חדרים ושילם לו את כל התשלום.

פנידר נכנסה להליכי פשיטת רגל. היות וכך, אין למר קסטרו שום זכות על הדירה.

חוסר תום הלב היה שחברת פנידר שהם קנו לו דירה לא על קרקע של פנידר, אם הייתה זו קרקע של פנידר והחברה נכנסה להליכי פשיטת רגל היו לו זכויות בדירה.

קסטרו טוען שמר פניני היפר את חובת תום הלב. מר פניני טוען שהוא לא צד לחוזה, כישות משפטית נפרדת, אלא ניתן לתבוע רק את החברה (דבר שלא אפשרי בגלל מצב של פשיטת הרגל).

אומר בית המשפט כי סעיף 12 מדבר על חובת תום-לב גם כלפי כל אדם שהוא מעורב במו”מ.

הנשיא שמגר אומר שההגיון מאחורי זה עומד בכך שהפרת תום-לב היא הוראת חוק במשפט לא קשורה לדיני החוזים, שכן החוזה טרם נכרת, והיא חלה גם במו”מ.

המבחן של תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, שכן רוצים להכיל תום לב אובייקטיבי אחיד לכולם.

ע”א 5893/91 פס”ד טפחות נ’ סבח

היו 5 זוגות שהתקשרו עם חברה קבלנית כדי לרכוש דירה. לזוגות הללו לא היה הרבה כסף והם פנו לבנק טפחות לקבל משכנתא, וקיבלו מהבנק משכנתא.

הבנק היה גם הבנק של החברה הקבלנית.

בשלב מסויים הסתבר שהחברה לא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, ומצד שני הזוגות נדרשו לפרוע את המשכנתא לבנק.

הקונים חיפשו ומצאו בתקופה שהם קיבלו את המשכנתא הבנק כבר ידע שהיכולות של החברה הקבלנית קלושות ויש סבירות גבוהה מאד שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה.

הבנק חייב לגלות מידע מסויים, ולמרות שידע שהחברה הולכת להתמוטט הוא העניק את כספי המענק הממשלתי לזוגות.

הנשיא שמגר פסק שהבנק הפר את חובת תום-הלב והבנק היה צריך להגיד שהוא בניגוד אינטרסים ולכן הסעד שנפסק היה להחזיר את המצב אחורה, להחזיר את הכספים ששולמו על חשבון המשכנתא, הזכויות במקרקעין חזרו לבנק והבנק החזיר את הכספים ללקוחות.

ע”א 4850/96 קל בניין נ’ ע.ר.מ רעננה

חברת ע.ר.מ רעננה פרסמה מכרז לעבודות תשתית והזמינה 10 חברות להציע הצעות, הן היו צריכות להפקיד ערובה ועשו להם סיור במקום.

ע.ר.מ. רעננה היא גוף פרטי והיא לא צריכה לפרסם מכרז.

וכשפתחו את הצעות המכרזים ניהלו מו”מ נוסף לאחר המכרז, היה כתוב במפורש שיש זכות לחברה לנהל מו”מ בין ההצעות של המכרזים.

הנציג של קל בניין נפגש עם ועדת המכרזים של ע.ר.מ רעננה והם אומרים שהם ציפו ל-6.5 מליון ש”ח ובהתחלה ההצעה של קל בניין הייתה יותר גבוהה ואח”כ חברת קל בניין ירדה להצעת המחיר שע.ר.מ רעננה ואמרו לה שהיא זכתה במכרז.

הוועדה מציגה את ההצעות לדירקטוריון. חוץ מהצעת חברת קל בניין הביאו עוד 2 חברות שלא היו במכרז והן בעלות הצעות נמוכות יותר.

השופט לוין, בדעת מיעוט, קובע שהחוזה נכרת עם חברת קל בניין. משום שהחובות והזכויות הולכות לפי חוק החוזים. במקרה הספציפי ע.ר.מ. קיבלה על עצמה דברים מהתחום הציבורי. במשפט הציבורי הודעה על זכיה במכרז כמוה כקיבול ולכן יש כאן הצעה וקיבול.

השופט גולדברג, בדעת רוב, אמר שלא נכרת חוזה שכן היה ידוע במפורש שוועדת החוזים לא יכולה לסגור חוזה אלא רק אישור הדירקטוריון ופוסק לפי חוק החוזים הכללי.

ע.ר.מ. הפרו את חובת תום הלב. ע.ר.מ. פרסמו מכרז סגור. 10 חברות הציעו הצעות. ובסוף הביאו עוד 2 חברות שלא עמדו במכרז. ולמעשה, המכרז היה מכרז סתם. אפילו שלא היה קיבול ולא היה חוזה – הייתה כאן הפרת תום לב במו”מ. וכן הייתה כאן הפרת שיוויון והגינות שזה חלק מהמכרז.

הסעד שנפסק היה להחזיר את זה לבית המשפט המחוזי לקבוע את העובדות ואת הדיון בעניין הפיצויים.

ע”א 6370/00 קל בניין נ’ ע.ר.מ רעננה – השני

בית המשפט המחוזי פסק לחברת קל בניין פיצויים בסך 20,000 ₪ בלבד.

קל בניין ערערו שוב לבית משפט העליון, שם פסק הנשיא ברק שהם זכאים לפיצויי קיום (לפי סעיף 10), דבר נוסף גם לפי סעיף 12 לא ברור שלא מדובר על פיצויים שליליים בלבד אלא גם על פיצויים חיוביים – פיצויי קיום.

בדרך כלל הסעד העיקרי של חוסר תום לב הוא פיצויי הסתמכות, פיצויים שליליים – לעבר. משום שמדובר בסיטואציה שעדיין לא נכרת חוזה. בשביל לפצות פיצויי קיום צריך לדעת מה תנאי החוזה כדי להעריך את המצב שהיה מתקיים לו החוזה היה מתקיים.

אולם, בדרך כלל לא נכרת עדיין חוזה ואי אפשר לתת פיצויי קיום.

ולכן בראש ובראשונה הולכים בחוסר תום לב לפיצויי הסתמכות.

אולם כאן יודעים מה היה קורה אם היה נכרת חוזה, שכן הצדדים הגיעו להסמכה. ואני יודע שקל בניין היו צריכים לקבל סך של 6.5 מליון. והשופט ברק עושה פיצויי קיום ונותן להם 400,000 ₪.

השופט ברק פסק שצריך לבדוק בנסיבות באיזה שלב היה החוזה, מה היה צריך להיות הרווח ובהתאם לנסיבות לפסוק את הסכום של פיצויי הקיום.

פס”ד אלריג נ’ ברנדר

ברנד היה יהודי אוסטרלי המחזיק מקרקעין ברמת גן. השכנות למקרקעין שלו היו 3 חלקות קטנות השייכות לעיריית רמת-גן.

התב”ע הייתה לאחר את החלקות הללו ולבנות עליו מגדל גבוה.

מתוך התוכנית לבניית הבניין, ברנדר החזיק ב-75% מהקרקע.

ברנדר בא במו”מ עם ריגר שהוא ישלם 2 מליון דולר כדי לקבל את החלקות של עיריית רמת גן. והוא יקבל 25% מהפרויקט.

בסוף ריגר שילם 800,000$ ובכספים אלו ברנדר רכש את הקרקעות מעיריית רמת-גן, הצדדים לא הגיעו להסכמות איך יבנה הפרוייקט ובסופו של דבר ברנדר מוכר את הפרוייקט לקבלן חיצוני ב-12 מיליון דולר.

ואז ברנדר רצה להחזיר לריגר את ה-800,000$ וזהו. וריגר טען שהוא רוצה לקבל 25% מתוך הסך של 12 מליון דולר.

במקרה זה בין ריגר לברנדר אין הסכם תקף.

בוודאי שברנדר לא פעל בהגינות שכן הוא מכר בלי ידיעת ריגר לאחר שריגר דאג לו ל-800,000$.

איך בית המשפט יפצה את ריגר ?

השופט מצא פוסק שידוע שהחלקה הייתה צריכה להתחלק ביניהם 75/25, אי אפשר לדמות מה היה קורה על הפרוייקט העתידי. אבל אפשר לתת פיצויי קיום על הסכום שהתקבל בפועל מהרוכשים.

ריגר היה צריך לשלם 2 מליון עבור 25%. לאחר המכירה 25% הם שלוש מליון, ולכן יש רווח של מליון $.

השופט מצא מדמה כי אם היה פוסק פיצויי הסתמכות היה צריך להחזיר את ה-800,000$ והרווח עליהם כ-400,000$.

חוזה למראית עין

חוזה למראית עין בטל, אולם חוזה נסתר – מקיימים אותו.

אם יש סיבה אחרת לביטול – זו הסיבה לביטול אולם אם לא ניתן לבטל את החוזה מסיבות של טעות והטעיה ניתן לבטל מסיבה של חוזה למראית עין.

כדי להוכיח טעות, צריך להוכיח שהייתה טעות וקשר סיבתי בין הטעות לקשר הסיבתי.

פס”ד ארוסטי

התקבלה גישת פרופ’ פרידמן מסביר שטעות בכדאיות העיסקה זה לא טעות שכן בכל עיסקה יש סיכונים שכל צד לוקח על עצמו.

אולם כאשר יש טעות ולא יודעים על דבר מהותי בעיסקה – זו טעות.

המקרה הקלאסי של סעיף 14(א) כאשר אדם טועה והאדם השני יודע על הטעות.

פס”ד קנאפי

השופטת בן-פורת אומרת שאפשר להפעיל את הכלל גם אם הצד השני יודע שיש טעות יסודית במחיר, זה נחשב כטעות יסודית. פרופ’ בן-שלו אומרת שזה לא נכון להגיד שטעות במחיר זו טעות הנחשבת ששניהם לא יודעים.

סעיף 14(ב) כאשר שני הצדדים טועים. ואז בית המשפט מפעיל שיקול דעת אם לבטל את החוזה ויתכן ויפסוק פיצויי הסתמכות על המתקשר. לפי בן-פורת ניתן להחיל על טעות משותפת את 14(א) שכן הוא ידע שהמחיר שבהסכם הוא לא המחיר האמיתי.

סעיף 18 – עושק

ישנם 3 תנאים מצטברים:

1.         מצוקה של המתקשר.

2.         תוך ניצול המצוקה, נחתם חוזה.

3.         תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה.

בג”צ 403/80 פס”ד סאסי נ’ קיקאון

סאסי וקיקאון החליפו דירה תמורת דירה. והתברר שהדירה של קיקאון שווה שליש מהדירה של סאסי. התברר שקיקאון היא רפת-שכל.

השופט טירקל אמר שהניצול הוא שהעושק יודע שהוא מנצל וגם אם העושק עוצם את עיניו ברשלנות גסה, מתקיים הרכיב הסיבתי של הידיעה.

כמו כן, מוסיף השופט שמדובר רק במקרה בו החוזה הוא באופן מהותי לרעת צד אחד. ככל שהחוזה יותר לא הגיוני צריך להוכיח בצורה קלה יותר את הרכיבים האחרים.

סעיף 18 לחוק לא חל על אנשים הנמצאים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

סעיף 17 – כפיה

בעבר כפיה פורשה ככוח של אלימות פיזית.

ע”א 8/88 פס”ד רחמים

בית המשפט הכיר בכך שיש כפיה כלכלית. כמו כן, בית המשפט קבע שאם יש זמן לקבל צו מניעה מבית המשפט – צריך ללכת לבית המשפט וזה מוריד את הטענה של הכפיה.

ע”א 1569/93 פס”ד מאיה נ’ בנפורד

מאיה קנה יהלומים מקבוצת יהלומנים בנפורד ונתן להם צ’קים על סך של 1.5 מליון ₪.

יום לפני הפיקדון של הצ’ק הראשון הוא ברח לחו”ל ושלח אדם שינהל מו”מ עם הנושים. הוא אמר שהוא מוכן לשלם להם חלק מהחוב בתנאי שהם יחתמו כתב ויתור על שאר הסכום אחרת לא יקבלו כלום.

הם הסכימו וקיבלו קצת מהכסף, שגם סכום זה חולק בין כל הנושים. ומייד לאחר מכן הם הודיעו למאיה שהסכם הויתור שלהם על שאר הכסף בטל ומבוטל.

השופט חשין אומר שיש כאן כפיה בכוח או באיום וכן קשר סיבתי – עקב הכפיה התקשרו בחוזה.

ולכן, פוסק השופט חשין, יש כאן כפיה כלכלית שהוכרה בפסיקה.

המאפיינים של הכפיה הכלכלית:

1.         איכותה של הכפיה – בודקים את הכופה. לחץ כלכלי שיש בו פסול מוסרי, חברתי או כלכלי. “שיקולים לבר-משפטיים שעניינם מוסר עסקים ויחסי אנוש ראויים ביחסי עסקים”.

2.         עוצמת הכפיה – האם הייתה לצד הנכפה אלטרנטיבה סבירה או לא.

השופט חשין קובע שמאיה כפה שכן הוא לא נהג כפי שאנשי עסקים נוהגים. אם הוא היה בא ישירות ולא להתחבא בחו”ל יתכן והיה הדין אחר. מאיה העמיד בפני נושיו עובדה מוגמרת או שיקבלו את החוזה או שלא יקבלו כסף בכלל וזה לא הייתה התנהגות ראויה.

השופט שמגר, בדעת מיעוט, חולק, הוא טוען שלחב’ בנפורד הייתה אפשרות ללכת לבתי המשפט ולפעול בצורות אחרות על מנת לקבל בחזרה את הכסף שהוא חייב להם.

ע”א 6234/00 פס”ד שאפ נ’ בנק לאומי לישראל

מקרה בו חב’ שאפ שנקלעה לקשיים כספיים הייתה חייבת הרבה כספים לבנק והבנק הציע לחברה אשראי נוסף בתמורה הוא דרש שהחברה תוותר לו על כל התביעות שלה כלפיו בגין העבר.

בסופו של דבר החברה התאוששה, ואז באה לבית המשפט וטענה שזו כפיה כלכלית.

השופט מצא אמר שלא מדובר בכפיה כלכלית. והמבחן עובר מהמבחן הסובייקטיבי למבחן האובייקטיבי וצריך לבחון האם החוזה הוגן. אמנם יש צדדים שיש להם המון כוח כלכלי המשפט מכיר בחובתם להגינות כלפי הצד החלש.

השופט מצא מחדש שכשאר צד חזק מתקשר לצד חלש בודקים אם החוזה הוגן, ואז זה מבחן אובייקטיבי. ובמקרה כזה אין כפיה. הרי כאן הבנק לקח סיכון ונתן עוד אשראי לחברה, דאג להוגנות ההסכם ואין כאן כפיה.

סעיף 19 – ביטול חלקי

אם עילת הביטול נוגעת רק לחלק מסויים וניתן לבטל את החלק המסויים הזה בלי לפגוע בשאר החוזה – ניתן לבטל את החלק הזה בלבד.

אולם, אם מדובר בעילה שבלעדיה לא היה נכרת החוזה – ניתן לבטל את החוזה כולו.

רויטר נ’ מורצקי בע”מ

רויטר מכרו למורצקי זכות חכירה במינהל מקרקעי ישראל.

בהסכם היה שאפשר לשלם דמי היתר למינהל מקרקעי ישראל, על מנת להוסיף זכויות בניה בנכס.

בחוזה היה כתוב שהמוכרים הם צריכים לשאת בדמי ההיתר. המוכרים לא הסכימו לשלם את דמי ההיתר וטענו שהתנאי שהם יצטרכו לשלם דמי היתר נכנס במירמה.

החברה הקבלנית טענה שבגלל שהמוכרים לא ביטלו את ההסכם כולו אסור להם לבטל כלום.

רויטר, המוכר, טען שניתן לבטל רק את נושא של דמי ההיתר.

בית המשפט פוסק ש”החלקים של החוזה לצורך עניין ההפרדה צריכים ללבוש צורת תניה או מערכת תניות היכולה לעמוד על רגליה היא ואינה שלובה בקיום ההתחייבויות אותה מבקשים להשאיר על כנן ולא לבטל” וממשיך “אם אין מדובר על יחידה שלמה הניתנת להפרדה, אין הברירה בידי מי שמבקש לבטל אלא לבטל את כולו.”

כלומר, היות ובכריתת חוזה מדובר על מערכת של תנאים כאשר בתנאי אחד המוכר מרויח ובתנאי אחר הקונה מרויח – אי אפשר לבטל רק תנאי אחד לטובת אחד הצדדים.

הדוגמא שמובאת לחוזה שניתן להפרדה היא מקרה של צבעי שכרת חוזה עם בעל 10 דירות של 100 מ”ר לצבוע כל דירה ב-2,000 ₪. וכשהצבעי רואה שאחת הדירות היא יותר גדולה, הוא יכול לבטל את החוזה ספציפית לאותה דירה שהיא גדולה מעל ל-100 מ”ר.

סעיף 20 – דרך הביטול

ביטול החוזה יהיה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנתגלתה הטעות, ובמקרה של כפיה תוך זמן סביר לאחר סיום הכפיה.

סעיף 21 – השבה לאחר ביטול

היום והפרק כולו מתעסק בחוזים שכבר נכרתו, מחייב סעיף זה שכאשר החוזה מתבטל כל צד מחזיר לצד השני את הדברים שקיבל. אם אי אפשר להחזיר – יש להחזיר את שווי הרכב.

סעיף 22 – שמירת תרופות

אין בהשבה לפי סעיף 21 לבטל תרופות אחרות מחוק החוזים (תרופות).

פס”ד פראג’ נ’ מיטל

פראג’ מכרו דירה למיטל. לאחר שנכרת ההסכם ומיטל נכנסו לדירה התברר שלחדר הזה אין היתר. מיטל נתנו אורכה לפראג’ להשיג היתר רטרואקטיבי ולאחר שפראג’ לא הצליחו מיטל ביטלו את ההסכם.

ביטול ההסכם נעשה כאשר מחירי הדירה ירדו פלאים.

השופטת ארבל אומרת שכאן זה מקרה קלאסי של הטעיה שכן פראג’ אמרו משהו שקרי למיטל. פסק הדין דוחה את טענת פראג’ שהביטול נעשה לאחר זמן שכן מיטל נתנו אורכה לפראג’ לתיקון המעוות והזמן שהם נתנו אורכה לפראג’ לא יכול להיות נזקף לחובתם וזה לא זמן לא סביר.

לעניין סעיף 21, חובת ההשבה, אם פראג’ יחזירו את הכסף למיטל ומיטל יחזירו את הדירה. פראג’ יפסידו הרבה כסף שכן ערך השוק ירד.

יש שני רציונאלים להשבה –

1.         החוזה לא נכרת – משיבים את המצב לקדמותו.

2.         מניעת התעשרות שלא כדין – משבוטל החוזה אני לא רוצה שהמטעה יתעשר שלא כדין.

השופטת ארבל פסקה שאין כללים מפורטים בעניין ההשבה ולבית המשפט יש שיקול דעת נרחב, בגלל שפראג’ נהגו שלא בתום לב הם צריכים להחזיר את הכסף עם הצמדה ורבית ומקבלים את הדירה למרות ששוויה ירד.

וכאן יש גם השבת המצב לקדמותו שכן במקום שהכסף של מיטל יהיה בבנק וירוויח ריבית הם שילמו את הכסף לפראג’ כמו כן העברת הדירה גם שערכה ירד מונעת את ההתעשרות שלא כדין.

השופטת פרוקצ’ה אומרת שירידת ערך הנכס יכולה להשפיע על כך שבימ”ש יפסוק שהביטול לא נעשה תוך זמן סביר לפי סעיף 20. השופטת פרוקצ’ה נותנת כללים לעניין השבה.

כללים לעניין ההשבה:

1.         כסף ששולם יש להשיבו בערך ריאלי (הצמדה וריבית).

2.         ירידת ערך השוק של הנכס אינה הופכת את ההשבה לבלתי אפשרית או בלתי סבירה. בלאי טבעי גם לא משוכלל במסגרת ההשבה.

3.         אם הנכס הושמד / אבד או הועבר לצד ג’ מכילים את סעיף 21 סיפא, אז קובעים שההשבה בלתי סבירה ומשיבים את הנכס בערכו ביום ההשבה.

4.         נכס שניזוק- זה שחייב בהשבה צריך להוסיף את תשלומי הנזק, ואם הושבח הנכס על המקבל את ההשבה להחזיר למשיב את עלות ההשבחה.

החריגים לכללים אלו שמורים למקרים חריגים ומתבססים על סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט האומר שבית משפט רשאי לפטור את החוזה מחובת ההשבה כולה או מקצתה אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

פס”ד זוננשטיין נ’ גבסו בע”מ

נחתם זכרון דברים בין הצדדים בסכום של 425,000 ל”י למכר דירה. החוזה לא נכרת לבסוף בגלל מחלוקת לעניין התשלום.

זכרון דברים נבדק כמו חוזה רגיל. מדובר בחוזה מכר למכירת דירה כאשר חייבת דרישת הכתב. בזכרון הדברים היו חסרים תנאי התשלום.

השופטת בן-פורת פוסקת שתנאי התשלום הם תנאים חיוניים להתגבשות זכרון הדברים לכלל חוזה מחייב. כאן הייתה הסכמה לדון בעתיד על תנאי התשלום ולא התקיימה דרישת המסויימות ולכן אין כאן חוזה.

החוזה לא ניתן להשלמה לפי החוק או לפי המקובל שכן היות וכאן הסכמת הצדדים הייתה ליצור תנאי תשלום הסוטים מהנוהג הרגיל – אי אפשר להשלים את החוזה.

השופט ברק, בדעת מיעוט, טוען שיש כאן הפרה של חובת תום הלב שכן בשלב בין זיכרון הדברים לחתימה על החוזה עלתה דרישה לכתוב בחוזה מחיר יותר נמוך לצורך תשלומי מס, ואז יש חשש של קיום מו”מ שלא בתום לב וכאן סעיף 12 יכול להתגבר על דרישת הכתב. השופט ברק אומר שנראה שהם סיכמו את תנאי התשלום בע”פ והמחלוקת בין הצדדים הייתה לעניין הסכום שירשם בחוזה ביחס לסכום שישולם, ולכן לפי סעיף 12 ניתן לקבוע כי זכרון הדברים מחייב ודרישת התשלום תהיה לפי הסיכום שהיה, ככל הנראה, בין הצדדים בע”פ.

תום הלב גובר על דרישת הכתב רק במקרים חריגים ונותנים משקל לשני מרכיבים עיקריים:

1.         הסתמכות.

2.         מידת חוסר תום הלב של אחד מהצדדים.

בזוננטשין וגם בקלמר נ’ גיא יש הפרה בוטה של חובת תום הלב ולכן נגיד שסעיף 12 מתגבר על חובת הכתב.

פס”ד לוין נ’ שולר

נחתם זכרון דברים שלוין יעבירו דירה לשולר לאחר שהדירה תהיה מוכנה ותשולם התמורה במלואה. לא היה כתוב מהו מחיר התמורה.

לוין היו חייבים במס שבח וחיכו לקבל פטור ושולר הרוויחו שהם לא צריכים לשלם מיסים עבור הדירה.

הדירה הועברה לשולר אבל לא התקיימה דרישת הכתב לעניין מחיר הדירה.

המשנה לנשיא שלמה לוין אומר שהיות ואין בזכרון הדברים את מחיר הדירה הוא לוקה באי מסויימות ולכן זכרון הדברים בטל. לפי סעיף 46 לחוק החוזים (כללי) וסעיף 26א’ לחוק המכר, ניתן להשלים את החסר ע”י מינוי שמאי.

השלמת המחיר לפי סעיף 46 מתבצעת כאשר שני הצדדים מסכימים לסכום אולם הסכום לא נרשם. אבל כאשר צד אחד (לוין) טוען שלא סוכם מחיר והצד השני (שולר) טוען שסוכם המחיר – בית המשפט לא משלים את החסר.

סעיף 24 קובע שהצדדים יכולים לסכם בחוזה כל תנאי שהם רוצים.

סעיף 25(א) קובע שחוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים. כפי המשתמעת מהחוזה ובמידה ולא משתמעת מהחוזה – לפי הנסיבות.

סעיף 25(ב) אם ניתן לפרש חוזה בפירוש שלא מקיים אותו ונוגד את החוק, צריך לפרש אותו לפי הפירוש המקיים אותו.

ע”א 244/76 חב’ נופש ערד בע”מ נ’ הסוכנות היהודית

חב’ נופש ערד שוכרת מלון בערד ומפעילה אותו. היא התקשרה בהסכם עם המלון לשיכון עולים תמורת תשלום. סעיף 16 קובע שהסוכנות תשלם למלון 24 ל”י בעד יום החזקה לכל אורח ולא פחות מ-110 אורחים ליום. סעיף 16(ד) קובע מנגנון הצמדה לשנה השניה והשלישית לחוזה.

סעיף 22 נותן לסוכנות אופציה להודיע 90 יום מראש במידה ומסיבות שאינן תלויות בה ושאין לה שליטה עליהן היא לא תוכל להפנות למלון אורחים ואז היא צריכה לשלם 12.5 ל”י ליום.

הסוכנות הפעילה את הזכות שלה לפי סעיף 22. בסעיף 22 אין הצמדה והסוכנות שילמה בלי הצמדה. חב’ נופש ערד תבעה את ההצמדה.

השופט עציוני פוסק שאם לא היה מנגנון הצמדה היינו מפרשים את החוזה כלא מוצמד, שכן כל אדם יודע שיש אינפלציה ואם לא כתוב בית המשפט הוא לא צד לחוזה ולא יוסיף דברים בחוזה. אומד דעת הצדדים שבסעיף 25(א) הוא סובייקטיבי, לפי מה הצדדים חשבו.

היות וכתוב הצמדה בסעיף 16, צריך לפרש את החוזה לפי התכלית שלו והתכלית היא עסקית ואין שום הגיון עסקי אם לא מצמידים תשלום של סעיף 22. ויש לפרש את סעיף 22 כחלק מסעיף 16. היות וסעיף 16 מוצמד יש להצמיד את סעיף 22.

דבר נוסף, יש כלל של “הפרשנות נגד המנסח” היות והסוכנות ניסחה את החוזה, מפרשים אותו נגדה ולכן קובעים שסעיף 22 הוא מוצמד.

ע”א 391/80 לסרסון נ’ שיכון עובדים

סעיף 3 לחוק בניינים גבוהים קובע שבכל בניין צריך להיות גנרטור.

כאן שיכון עובדים בנו להם את הבית בלי גנרטור.

השופט בייסקי פסק שחובת שיכון עובדים לעשות גנרטור נובעת מכח תום הלב. שכן הם בנו חדר גנרטור.

השופטת בן פורת פסקה שאם לא מתקינים גנרטור, החוזה לא חוקי שכן החוק מחייב גנרטור ולכן צריך לפרש לפי סעיף 25(ב) שפירוש המקיים את החוזה עדיף על פירוש המבטל את החוזה ולכן צריך לפרש שהוסכם ביניהם על התקנת גנרטור. השופטת אומרת שהצדדים נהנים מחזקה שהתכוונו לבצע את החוזה כחוק.

השופט אילון חולק על כך ואומר שהיות ואמרנו שחוזה יפורש לפי אומד דעתם הסובייקטיבית והחוק הוא אובייקטיבי. ואי אפשר לקבוע חזקה שהם התכוונו ללכת לפי החוק. אלא החוק הוא אחת מהאינדיקציות לבדוק מה היה רצון הצדדים. השופט אילון אומר שמתום הלב אי אפשר ליצור חיובים חדשים (עקרון זה השתנה מאז). השופט אילון פוסק שפירוש החוזה הוא שחובה על שיכון עובדים להתקין גנרטור שכן האדם הסביר שקונה דירה מקבלן גדול מסתמך שהבניין נבנה לפי החוק.

ע”א 554/83 אתא נ’  עזבון המנוח זולוטלוב יצחק ז”ל

המנוח היה סוכן של אתא ומכר עבורה בגדים את הפדיון העביר לאתא בניכוי של אחוז מסויים שהיה הרווח שלו.

המנוח הפקיד כסף פיקדון עם ריבית של 4%. וכשהסתיים החוזה הוחזר הסכום עם הריבית, אבל בלי שיערוך.

השופט ברק קובע שכשהחוזה מופר ההשבה היא לפי הוראות החוק ולכן ההשבה היא לפי החוק ואילו כשהחוזה מקויים הולכים לפי דעת הצדדים וצריך לפרש:

1.         פרשנות במובן הצר – לפי דעת הצדדים.

2.         פרשנות במובן הרחב – קובעים שיש לאקונה וצריך להשלים לפי הסדר חיובי או שלילי, חוק, היקש וכו’.

השופט ברק אומר שכאשר לא נמצאה פרשנות לפי המובן הצר או לפי המובן הרחב, בית המשפט יכול להתערב ביחסים החוזיים כאשר סבור שקיום החוזה עפ”י המוסכם יהיה חוזה שלא לפי תום לב ואז בית המשפט מתערב ביחסים החוזיים.

אומד דעת הצדדים, לדעת השופט ברק, הוא המטרה או התכלית שעמדו לנגד עיני הצדדים בעת כריתת החוזה וזה נלמד מתוך מכלול החוזה ואם אין שם פיתרון אפשר לפי הנסיבות. כגון: מכתבים שהחליפו הצדדים ביניהם, הידברות וכד’.

במקרה הזה, כתוב בחוזה “הפיקדון או יתרתו יוחזרו למוכר תוך 3 חודשים מתום ההסכם” וניתן לפרש פיקדון ריאלי או נומינאלי. לאחר התלבטות פוסק השופט ברק שהפיקדון צריך להיות מוחזר לפי ערך ריאלי (עם הצמדה). מאחר ותפקיד הפיקדון הוא להבטיח את חברת אתא מפני נזקים שעלול לגרום הסוכן ולכן יש הגיון בערך שמבטיח את עצמו באופן ריאלי וממילא החזר הפיקדון צריך להיות ריאלי.

ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים

התקופה הייתה עליה גדולה מרוסיה.

המדינה חילקה תמריצים שיבנו בתים. כאשר הייתה חלוקה בין שני איזורים.

באיזורים המבוקשים (איזור א’) המדינה התחייבה לרכוש 50% מהדירות ובאיזורים הלא מבוקשים (איזור ב’) המדינה התחייבה לרכוש 100% מהדירות.

באיזור א’ על הקבלן נקבע מועד Y שהוא צריך לדרוש את הכסף ומועד X לסיים את הבניה.

וכנ”ל באיזורי ב’.

בחוזים מסוג א’ נקבע כי אם הקבלן יאחר בדרישת תשלום עבור כל חודש ינוכה מהמחיר 2% לכל חודש, ואם הוא יאחר בבניה ינוכה מהמחיר 5% לכל חודש.

בדירות באיזור ב’ נקבע כי המדינה יכולה לנכות מהמחיר לדרישה 5%.

אפרופים טענו שאכן אין בחוזה ניכוי בגין איחור בבניה אלא רק באיחור הגשת הדרישה לתשלום.

השופט מצא קבע כי בחוזה לא כתוב שהמדינה רשאית לנכות בגין איחור בבניה. היות ובחוזה כתוב ניכוי רק בגין איחור בדרישה לתשלום אין לנכות בגין איחור בבניה, ואם החוזה מובן מתוכו לא צריך לגשת למקורות אחרים ולנסיבות החוזה (תורת “שני השלבים”).

השופט ברק אומר שהחוזה צריך להיות לפי אומד דעת הצדדים. השופט ברק דוחה את תורת “שני השלבים” שכן זה נוגד את עקרון תום הלב.

השופט ברק אומר שהפרשן-השופט צריך לבדוק ביחד גם את הנסיבות וגם את החוזה. ולא רק את החוזה ואז לעבור לנסיבות אלא צריך לבדוק את זה ביחד.

כן אומר השופט ברק שחוזה מתפרש על פי תכליתו. ולבירור התכלית צריך לבדוק למה הצדדים התכוונו בחוזה ואם אין הסכמה סובייקטיבית של הצדדים בית המשפט קובע תכלית אובייקטיבית של החוזה, שהן המטרות, האינטרסים והתכליות שהחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים.

השופט ברק אומר שניתן לשנות מלשון החוזה כאשר הטעות ברורה לעין כל וכן שופט רשאי להשלים את החוזה לפי סעיף 39 (קיום חוזה בתום לב).

כללי הפרשנות

1.         חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים. אומד דעת הצדדים הם התכליות והאינטרסים הסובייקטיביים של הצדדים. המקורות לדעת את אומד דעת הצדדים הנסיבות והחוזה עצמו.

הפרשנות תהיה תכליתית.

2.         אם לא ניתן ללמוד על אומד הדעת הסובייקטיבי או שהצדדים בעת כריתת החוזה היו חלוקים, אז פונים לאומד הדעת האובייקטיבי ואז בית המשפט מתערב. ובמסגרת הפרשנות האובייקטיבית ניתן לשנות מלשון החוזה.

ע”א 11418/03 אורנים

בחוזה היה כתוב “…לרכוש שתי חניות במרתף החניה המסומנות מס’ 15 וכן חניה נוספת במפלס המרתף שמיקומהּ יקבע ע”י המוכר בשלב מאוחר יותר במהלך הבניה…”

לכאורה, מלשון החוזה פשוט שרצו לקנות 3 חנויות.

לכל הדירות בבניין נתנו 2 חנייות, התקן קובע 2 חניות, ומהשרטוט עולה כי חניה 15 היא מתאימה לחניה אחת ולא לשניים.

כמו כן כל חניה עולה 25,000 ₪ והם שילמו 50,000 ₪.

ניתן יהיה לטעון טעות סופר שצריך לכתוב “החניה המסומנת מס’ 15”.

לפי פס”ד אפרופים אי אפשר ללמוד את אומד דעתם של הצדדים שכן בשרטוט יש 2 חניות ומצד שני כתוב “שתי חניות”.

לכן, הולכים לפי אומד הדעת האובייקטיבית שכן לפי כל הנתונים האובייקטיבים (מחיר החניה בבניין, השרטוט, התשלום שניתן) מדובר בסה”כ 2 חניות.

סעיף 39 לחוק – תום לב לאחר כריתת חוזה

בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ותום לב, וכך גם השימוש בזכות הנובעת מהחוזה.

ע”א 148/77 רוט נ’ ישופה

רוט רכשו מישופה דירה. בחוזה נאמר בסעיף 9 שהחברה תמסור לקונים הודעה מראש בדבר חובתם לקבל את הדירה ואם הקונים לא יקבלו את הדירה במועד הזה לא תהיה המוכרת אחראית לדירה ולשלמותה, סעיף 10 קובע שקבלת החזקה כשלעצמה משמשת ראיה סופית ומכרעת למילוי כל התחייבויות החברה.

היו ליקויי בניה בדירה ובימ”ש המחוזי דחה את התביעה על הסף

בבימ”ש העליון קבע הנשיא שמגר שהחוזה לא חוקי שכן נוגד את תקנת הציבור.

השופט אלון אומר שאם החוזה מקוטלג לפי סעיף 30 לחוק החוזים שהחוזה נוגד את תקנת הציבור זהו צעד דרסטי שבית המשפט ימעט להשתמש בו כדי לא להתערב בחופש החוזים, אם בית המשפט ישתמש בעקרון תום הלב הוא לא מתערב, למעשה, בחוזה עצמו אלא בהתנהגות הצדדים נוכח החוזה. לכן השופט אלון מחזיר את התיק לבימ”ש מחוזי וצריך לבדוק אם החברה נהגה בתום לב.

ע”א 59/90 שירותי תחבורה ציבורית נ’ בית הדין לעבודה

שירותי תחבורה ציבורית הפעילה שירותי תחבורה ציבורית בבאר שבע ויש הסכם עבודה עם ההסתדרות שהחברה משלמת פרמיה כל עוד לא נגרמים שיבושי עבודה (שביתה, הפסקת עבודה חלקית או מלאה שלא על דעת אישור ועד הפועל או אישור ההסתדרות).

היה כינוס של העובדים בשעות העבודה וזה גרם לשיבושים בשירותי האוטובוס וההסתדרות אישרה את הכינוס הזה. היות והאישור של ההסתדרות היה כחצי שעה לפני הפסקת העבודה החברה לא הספיקה להתמודד עם הפסקת העבודה בהתראה כזו.

השופט ברק פסק שהצדדים מחוייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, הגינות, נאמנות ומוטלת עליהם החובה לשתף פעולה תוך התחשבות אחד בשני. כמו כן, המבחן הוא אובייקטיבי אך יש כאן מבחן סובייקטיבי.

נקודה שלישית, חובת תום הלב חלה על זכויות וחובות שמקורן בלשון החוזה, כמו כן חובת תום הלב חלה גם הזכויות והחובות המוסדרים ע”י חקיקה וגם תום הלב יכול להכיל על הצדדים חובות שזכרן לא נמצא בחוזה.

כן, אומר השופט ברק, שהסעדים כתוצאה מהפרת תום הלב יכולים להיות אכיפה, פיצויים, שלילת פיצויים. וכן מתן כח לאחר לעשות פעולות שאחרת היו נחשבות להפרת הסכם.

ובמקרה הספציפי הזה גם אם מותר להם לעשות שיבושי עבודה עליהם לעשות זאת בצורת תום לב שהחברה תוכל להתארגן ולמזער את נזקיה, ממילא היות והם הפרו את חובת תום הלב אישור ההסתדרות בהתראה כל כך קצרה לא משכלל את שיבוש העבודה לכדי שיבוש עבודה המותר לפי החוזה, ולכן מותר לחברה להפסיק לתת לעובדים פרמיה.

ע”א 3912/90 EXIMIN נ’ טקסטיל בע”מ

EXIMIN הייתה חברת טקסטיל והם קנו מחברת טקסטיל בע”מ מגפיים לשיווק בארה”ב. בארה”ב לא שחררו את הסחורה שכן זה הפר סימן מסחרי של חברת LEVIS. הם תבעו את טקסטיל שהם לא קיבלו את הסחורה.

הנשיא שמגר אומר, בנוסף לאמור בפס”ד ע”א שירותי תחבורה ציבוריים, שדיני החוזים קובעים אחריות מוחלטת שהמפר צריך לשלם לנפגע אבל כאן בגלל הפרת תום הלב של שני הצדדים. האחריות מחולקת בין שני הצדדים בשווה. והסעד הוא שההשתתפות בהוצאות תחולק בין שני הצדדים.

הדרישה לקיום זכות מפורשת בחוזה איננה יכולה להיחשב כחוסר תום לב. רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבויות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לצד הנפגע.

ע”א 2643/97 גנץ נ’ בריטיש בע”מ

א’ מכר דירה ל-ב’ ולא הועבר הרישום בטאבו, ב’ מכר דירה לשני אנשים ג’ ו-ד’.

ג’ לא רשם הערת אזהרה.

לאחר מכן ד’ רשם הערת אזהרה.

ג’ הגיע לד’ ואמר לו שהיות והוא קנה קודם אסור ל-ד’ לרשום הערת אזהרה.

חוק המקרקעין סעיף 9 אומר שבמקרה של חוזים מנוגדים החוזה המוקדם גובר, אלא אם כן:

1.         העסקה נעשתה תמורת תשלום.

2.         החוזה נעשה בתום לב.

3.         רישום בטאבו (הערת אזהרה לא נחשבת רישום).

השופט ברק אמר שאם ג’ לא רשם הערת אזהרה זה חוסר תום לב ולכן הוא לא יכול לבטל את העיסקה שנעשתה בין ב’ ל-ד’.

כאן השופט ברק הרחיב את חובת תום הלב גם כלפי ד’, למרות שהחוזה נעשה בין ב’ ל-ג’.

סעיף 27 לחוק – חוזה על תנאי

יכול שבחוזה יהיה תנאי שרק אם התנאי יתקיים – החוזה יופעל, וזה תנאי מתלה.

ויכול שבחוזה יהיה תנאי שאם הוא יתקיים – החוזה יופסק, וזה תנאי מפסיק.

חוזה בתנאי מתלה – החוזה קיים וחייב גם לפני שהתנאי התבצע, לאחר שהתנאי התקיים – הצדדים חייבים לקיימו.

חוזה בתנאי מפסיק – החוזה קיים ופועלים על פיו, אולם החוזה נמצא תחת ה”איום” שהוא יופסק. אם יקויים התנאי – יופסק החוזה.

כאשר מופיע תנאי בחוזה פרשנותו אם מדובר בתנאי מתלה או מפסיק לפי אומד דעת הצדדים כללי פרשנות של חוזה.

ע”א 464/81 מפעלי ברוך שמיר נ’ אוח

אוח חתמה הסכם קומבינציה עם שמיר. שמיר התחייבה להשלים את בניית הבית תוך 18 חודשים מיום קבלת אישור תוכנית הבניין והיתר הבניה.

בפועל אישור תוכנית הבניין והיתר הבניה התעכב כי רצו לתכנן מחדש את כל האיזור, ולאחר 7 שנים אוח ביטלה את החוזה.

כל השופטים הסכימו שכאן מדובר על חיוב בחוזה ולא תנאי, שחברת שמיר התחייבה להוציא אישור.

השופט בך דן אם היה מדובר בתנאי מתלה. מדובר בחוזה שאי אפשר להוציא אותו לפועל שכן הוא תלוי בהתקיים תנאי שהוועדה המקומית תאשר את התוכניות. החוזה קיים אבל החיובים מוקפאים שכן אי אפשר להוציא אותם לפועל עד אישור תוכניות הבניין. אחרי מילוי התנאי המתלה החיובים בחוזה מופעלים.

השופט ברק סבר שאי-האישור הוא תנאי מפסיק והיות והוועדה לא אישרה את התוכנית החוזה מפסיק להתקיים.

סעיף 27(ב) לחוק אומר שכאשר חוזה תלוי בהסכמת אדם שלישי או רשיון, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה.

הפסיקה מתייחסת לחזקה זו כחזקה הניתנת לסתירה והיות ולא מנוסח, בדרך כלל, בלשון תנאי – אין חזקה שההסכמה היא תנאי מתלה.

פס”ד נתיבי איילון

חב’ נתיבי איילון מכרה מגרש לפלוני. חב’ נתיבי איילון הייתה צריכה לקבל את הבעלות מהעיריה על הקרקע ולזה היתה צריכה אישור שר הפנים ואז להעביר את המגרש לפלוני. שר הפנים לא אישר את העברת הבעלות מהעירייה לחברת נתיבי איילון.

ניתן לומר שחב’ נתיבי איילון לקחה על עצמה התחייבות להעביר את המגרש מעיריית ת”א לשמה וממנה לפלוני – אם זה לא קורה, זו הפרת חוזה.

אפשרות שניה שאישור שר הפנים זה תנאי מתלה, ואם המגרש לא הועבר לא התקיים התנאי המתלה – והיות והחוזה לא השתכלל, אין כאן הפרת חוזה.

בחוזה נאמר שהחברה נוטלת על עצמה את כל העברת הרישום, ולכן, נפסק, זה לא תנאי מתלה אלא התחייבות.

סעיף 27(ג) לחוק אומר שחוזה שהיה מותנה בתנאי מתלה, זכאי צד לכל הסעדים כדי למנוע הפרת החוזה גם לפני שהתקיים התנאי.

סעיף 28 – סיכול תנאי

אם אדם פעל כדי לסכל את קיום התנאי על מנת שהחוזה לא יופעל או שסיכל ומנע את קיום התנאי המפסיק, הוא לא זכאי להינות ממעשיו ובית המשפט יכול לפסוק כאילו התנאי המתלה קויים או שהתנאי המפסיק לא קויים בהתאם למקרה.

פס”ד זגורי

זגורי היה נהג של חברת אוטובוסים וכרתו איתו הסכם שהוא מקבל 200% פיצויים.

לפי החוק, היה צריך את אישור שר האוצר כדי לאשר כסף מעבר לקצוב. החברה מתחרטת ולא רוצה לקיים את התנאי, שר האוצר לא אישר את החוזה.

החברה טענה שהיות ולא אושר החוזה ע”י שר האוצר החוזה לא תקף.

השופט ברק אומר לחברה שהיות וכשהם הגישו את החוזה באיחור לשר האוצר וביקשו מהשר שלא לאשר את החוזה, הם לא יכולים להסתמך על כך שהחוזה לא התקיים. ולכן חברת האוטובוסים צריכה לנהוג כאילו התקיים התנאי ולקיים את החוזה.

סעיף 29 – בטלות החוזה או ההתנאה

כאשר קבוע זמן לקיום תנאי מתלה ואחרי הזמן הזה התנאי לא התקיים או כאשר לא נקבע זמן ואחרי זמן סביר התנאי המתלה לא התקיים – מתבטל החוזה.

אם התנאי מפסיק – מתבטלת ההתנאה.

פס”ד הוך

גב’ הוך חתמה עם חברה קבלנית לקניית דירה תוך 18 חודשים לאחר קבלת אישור מהעירייה. לאחר שבע שנים טרם ניתן האישור מהעירייה וגב’ הוך ביקשה לבטל את החוזה.

בית המשפט אמר שהיות ובזמן הזה היא שידרה לחברה שהיא רוצה ומעוניינת לקיים את החוזה לא יכול לאחר 7 שנים לטעון כי זה מעבר ל”זמן סביר” ולכן לא אישרו לה את ביטול החוזה.

סעיף 30 לחוק- חוזה פסול

חוזה פסול. כאשר כריתת החוזה לא חוקית, לא מוסרית או סותרת את תקנת הציבור.

פס”ד חיימוב

אכפו אדם ללכת לבוררות בשוק האפור, והיה חייב לשלם 25,000$. בימ”ש ביטל את החוזה שכן בוררות שכזו אינה חוקית וסותרת את תקנת הציבור.

פס”ד חברה קדישא נ’ קסטנבאום

כתיבת כתובת על מצבה לא בעברית.

השופט ברק פוסק שהיות ומדובר בעמותה פרטית, היא מחוייבת דרך סעיף 30 לפי תקנת הציבור והיות וצריך לאזן בין צרכי הנפטר לחברה קדישא. קיום החוזה של הכנת המצבות בעברית בלבד פוגעת בתקנת הציבור.

פס”ד דנילוביץ’

מדובר בדייל שהיה לו בן-זוג, ולא היה זכאי להטבה הניתנת לדיילים ובנות זוגם.

זהו גם תנאי הנוגד את תקנת הציבור, ולכן בית המשפט ביטל את החוזה המפלה דווקא לבנות זוג ולא לבני-זוג מאותו מין.

סעיף 31 – סעדים לסעיף 30

אם חוזה לפי פרק ג’ – צורת החוזה ותוכנו (תנאי מפסיק, חוזה פסול וכד), בטל.

ניתן לבטל את החוזה ביטול חלקי, אם ניתן להפריד חלק אחד מהחוזה, או ביטול מלא.

ואם יתבטל חוזה כל אחד צריך להשיב לשני הדברים שקיבל.

סעיף 33 – חוזה למתן ציונים

בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת של גוף שלישי המוסמך לקבוע את הציון / הפרס / תואר.

פס”ד אלבדה

האריכו את לימודי המשפטים בעוד סמסטר, ובימ”ש לא התערב שכן קבע שחוזה להענקת תואר הוא לא חוזה כמו הענקת מצרך ויש למוסד שיקול דעת על מנת ליתן ידע מספיק ולכן המוסד יכול להוסיף סמסטר ובית המשפט לא יתערב בשיקול דעת זה.

סעיף 34 – הקניית הזכות

בחוזה בין א’ ל-ב’ משתמע שגם ג’ יקבל זכות מסויימת. ג’ יכול לאכוף את א’ לקיום החוזה.

צריך להשתמע מהחוזה שצד ג’ באמת יקבל זכות זו.

סעיף 43 – דחיית קיום

ס”ק (א)(1) אם המועד לקיום החוב נמנע מסיבה התלויה בנושה (האדם שצריך לקבל את הכסף), המועד נדחה עד לאחר שהוסרה המניעה.

ס”ק (א)(2) אם התנאי לקיום החוב הוא רק לאחר שהנושה מחוייב לעשות מעשה, המועד נדחה עד שהנושה יעשה את המעשה.

ס”ק (א)(3) אם המועד לקיום החוב הוא רק לאחר ששני הצדדים יעשו מעשה, המועד נדחה עד שהנושה יעשה את המעשה המוטל עליו.

פס”ד גרבי

כאשר יש חיוב לקיים התחייבויות בד בבד.

כאשר יש קבלן ומזמין העבודה, כאשר הקבלן לא בא לשים את המערכת בבית מזמין העבודה לא חייב לשלם לו עד שלא יעשה את התחייבותו.

פס”ד עראבוש

כאשר אדם קונה קילו עגבניות אצל הירקן, החיוב של הירקן לירקות והחיוב לשלם הם מקבילים. אלא אם כן הצדדים הסכימו אחרת.

תמיד צריך לצאת מנקודת הנחה שכל עוד האדם לא קיבל את הממכר זכותו לא ליתן את התמורה.

סעיפים 34 עד 38 – חוזה לטובת צד ג’

סעיף 34 לחוק קובע שכאשר שניים עורכים חוזה אחד הוא החייב והשני נושה, ובחוזה לצד ג’ יש גם את המוטב שהוא זכאי לקבל דבר מהחוזה.

סעיף 35 לחוק קובע שהמוטב יכול לבטל את זכותו מתוקף החוזה תוך זמן סביר.

סעיף 36(א) לחוק קובע שכל עוד המוטב לא יודע על קיום החוזה, יכולים הצדדים לחוזה (החייב והנושה) לבטל את החוזה. לאחר שהמוטב יודע על החוזה – החייב והנושה לא יכולים לבטל את החוזה.

סעיף 36(ב) לחוק קובע שבחוזה שמקיימים אותו עקב מותו של הנושה (כמו ביטוח חיים, קופת תגמולים וכד’). הנושה יכול בהודעה לחייב או בצוואה לשנות את שם המוטב למרות שהמוטב יודע על זכותו.

סעיף 37 לחוק כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב.

לדוגמא: א’ עשה ביטוח חיים בחברה ב’, המוטב הוא ג’ והסתיר מחברה ב’ שהוא חולה במחלה קשה. לאחר מותו, טענה חברה ב’ שהיא לא ידעה על המחלה של א’ ולכן לא מוכנה לשלם את הביטוח למוטב ג’. הטענה של חברה ב’ על הסתרת המחלה ע”י א’ יכולה לעמוד לה גם כלפי המוטב ג’.

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל”א-1970

חוקי החוזים מגנים על האינטרסים הבאים:

1.         אינטרס ההסתמכות – הפיצוי לפי אינטרס ההסתמכות הוא שמחזירים את המצב לקדמותו כאילו לא נכרת חוזה. והכסף חוזר עם ריבית והצמדה. וזה נקרא פיצויים שליליים.

2.         אינטרס הציפייה – אדם מצפה שקיום החוזה יגרום לו רווח כלכלי. והפיצוי במקרה זו הוא מעין היוון לרווחים העתידיים. וזה נקרא פיצויים חיוביים או פיצויי קיום.

3.         אינטרס ההתעשרות שלא כדין – לפעמים המפר מתעשר על חשבון הצד השני, בלי להזיק לו. וזו עשיית עושר שלא במשפט. אינטרס זה הוא כלפי שני הצדדים.

פס”ד אדרס

חברה ישראלית רכשה מחב’ גרמנית ברזל. החברה הגרמנית סיפקה מחצית מהכמות ואז עקב עליית מחירי הברזל, החברה הגרמנית מכרה את שאר הברזל לחברה אחרת במחיר גבוה יותר. החברה הישראלית לא נפגעה שכן השיגה את הברזל בצורה אחרת.

אבל טוענים נגד החברה הגרמנית בכך שהיא הרויחה כסף והתעשרה על חשבון הברזל שהיה מיועד לחברה הישראלית.

כללי ברזל לקבלת תרופות:

1.         שלא תהיה סתירה בין הסעדים או התרופות.

2.         הנפגע שלא יתעשר שלא כדין.

דוגמא:

א’ רוצה לקנות דירה מ-ב’ והעביר לו 10,000 ₪ על חשבון. ב’ החליט שהוא לא מעוניין למכור את הדירה ל-א’.

א’ יכול לדרוש את אכיפת החוזה, ולכן הוא לא זכאי להחזרת הכסף.

אם א’ יבקש ביטול של החוזה, הוא זכאי להחזרת הכסף (כלל ההשבה) אבל לא זכאי לאכיפת החוזה.

פס”ד מדינת ישראל נ’ האחים אהרון

האחים אהרון עשו חוזה עם המדינה וקבעו בחוזה פיצוי מוסכם 150% בלי הוכחת נזק.

המדינה לא החזירה את הדירות לאחים אהרון.

האחים אהרון לא זכאים גם לפיצויי קיום (לפי חישוב שכ”ד עד המועד שהדירות הוחזרו) וגם ל-150% פיצוי מוסכם.

וזאת מאחר שגם לנפגע אסור להתעשר שלא כדין.

סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות)

סעיף זה קובע שהנפגע זכאי לתבוע את אכיפת החוזה או ביטול החוזה, אי אפשר לתבוע גם אכיפה וגם ביטול. אבל ניתן תמיד לתבוע בנוסף פיצויים.

תביעת אכיפה משרתת את אינטרס הקיום.

סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות)

סעיף זה קובע שהנפגע תמיד זכאי לאכיפה, למעט במקרים הבאים:

ס”ק (1) כאשר אי אפשר לקיים את החוזה. לדוגמא- האוניה טבעה.

דוקטרינת ביצוע בקירוב

כאשר החוזה דומה וניתן לעשות אכיפה דומה, נעשה אכיפה דומה.

לדוגמא – אדם קנה בית של 100 מ”ר והביאו לו דירה של 95 מ”ר. ניתן לאכוף את האדם לקבל את הדירה כמות שהיא, והתשלום יהיה בהתאם (שלא יצטרך לשלם את כל ה-100 מ”ר). וכנ”ל אם הדירה היא 105 מ”ר במקום 100 מ”ר.

פס”ד שירזי (?)

כאשר א’ מכר דירה ל-ב’ ו-ב’ מכר את הדירה ל-ג’.

ב’ לא העביר את הרישום בטאבו ל-ג’ ו-ג’ תבע אותו על כך. ב’ טען בבימ”ש שהרישום הוא על א’ ולכן הוא לא יכול לקיים את החוזה וזה חוזה בר-ביצוע.

בית המשפט דחה את טענתו, שכן ב’ יכול לתבוע את א’ להעברת הרישום בהתאם. ומאמץ שנדרש בקיום חוזה אי אפשר להגדיר את זה כחוזה בר-ביצוע.

ס”ק (2) כאשר החוזה הוא אישי, שאדם ספציפי צריך לקיימו – אי אפשר לאכוף זאת עליו. ניתן לתבוע פיצויי קיום או פיצויי הסתמכות.

בעבר, קבע בית המשפט העליון, שאי אפשר לאכוף להחזיר אדם לעבודה שכן זהו חוזה אישי.

עם הזמן בית הדין הארצי לעבודה פסק שניתן לאכוף להחזיר פועל לעבודה שכן הפועל אינו עובד ישירות מתחת למנכ”ל החברה.

ס”ק (3) כאשר אכיפת החוזה דורשת מידה בלתי סבירה של פיקוח. לדוגמא- אדם שלא דורש פיצויים בגין ליקוי בדירתו ורוצה שהקבלן יעשה כל דבר בדיוק לפי ההזמנה. וזה ידרוש שעל כל הפרה ואי-דיוק בעבודה ילכו לבית משפט, ולכן בימ”ש יכול לקבוע שזה דורש מידה של פיקוח בלתי סבירה.

בסעיף זה מדובר בחוזים סבוכים, משך זמן ארוך, מידת שיתוף הפעולה בין הצדדים.

ס”ק (4) כאשר אכיפת החוזה היא בלתי צודקת.

פס”ד ורטהיימר

לא מתחשבים בשיקולי צדק כלפי צד ג’. אלא רק בין החייב לנושה.

פס”ד אגד נ’ אדלר

א’ חבר אגד. חברת אגד פיטרה אותו שלא כדין. בבימ”ש א’ רוצה אכיפה כאשר הוא לא עושה להקטנת נזק כנדרש.

היות ואכיפה יכולה להיות גם בהחזרה לעבודה וגם בכסף, בימ”ש אוכף את החוזה ומחייב להחזירו לעבודה ולשלם לו את המשכורות מזמן הפיטורים ועד החזרה לעבודה.

אבל, היות והוא לא עבד במהלך השנתיים הללו ולא פעל להקטנת הנזק בחיפוש עבודה אחרת ולמעשה התנהג בחוסר תום לב, ולכן האכיפה של החזר המשכורות לא תהיה מלאה משיקולי צדק.

סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות)

כאשר בית המשפט אוכף חוזה הוא יכול להתנות את האכיפה בכך שהחייב (הזוכה באכיפת החוזה) ימלא את חיוביו על פי החוזה.

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) – ביטול חוזה

ניתן לבטל את החוזה בהפרה יסודית.

הפרה יסודית היא הפרה שניתן להניח שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אם ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.

בוודאי שניתן לראות מראש הפרה, שכן כל סעיף בחוזה יכול להיות מופר.

אבל, כאשר מדובר בהפרה יסודית הכוונה היא להפרה שתגרום לתוצאות ולא רק עצם ההפרה.

דוגמא- איחור בתשלום במשך זמן סביר (יום, שבוע) זה לא הפרה יסודית אבל איחור בתשלום במשך זמן ארוך זו הפרה יסודית שכן התוצאות של ההפרה יותר חמורות.

פס”ד ביטון

ב’ מוכר ל-א’ דירה. ובחוזה שנכרת ביום 1.12.07 נקבע ש-א’ מעביר ל-ב’ את הכסף ב-1.1.08, מליון ש”ח. א’ לא יודע דבר על ב’. ב-15.12.07, ב’ קונה את הדירה של ג’. וקובע שב-5.1.08 ישלם לו עבור הדירה מליון ש”ח.

ב-10.1.08 א’ משלם את הכסף ל-ב’. ב-6.1.08 מבטל ג’ את החוזה שכן ב’ לא שילם לו בזמן. ואז ב’ רוצה לבטל מייד את החוזה עם א’ שכן האיחור בתשלום הוא הפרה יסודית, אם זו לא הפרה יסודית הוא צריך לתת ל-א’ ארכה לתיקון החוזה ואז א’ למעשה יתקן את ההפרה שכן הוא שילם ב-10.1.08.

א’ לא יודע שהאיחור בתשלום של 10 ימים הם קריטיים.

אם ב’ היה אומר ל-א’ שהוא חייב את הכסף בזמן ואי תשלום בזמן היא הפרה יסודית.

מבחינה סובייקטיבית – ב’ יודע שהוא לחוץ על הכסף.

מבחינה אובייקטיבית – הלחץ של ב’ הוא לא ידוע. והאדם הסביר היה מוכן לקבל דחיה של 10 ימים בתשלום כהפרה רגילה ולא כהפרה יסודית.

ולכן, הפרה יסודית נקבעת לפי מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי.

סעיף 6 מדגיש כי התנית כל הסעיפים בחוזה כהפרות יסודיות – אין לה תוקף, אלא אם הייתה סבירה בזמן כריתת החוזה. במקרה זה, בימ”ש קובע מהו תנאי יסודי לפי המבחן של האדם הסביר.

בהפרה יסודית ניתן לשלוח הודעת ביטול, בהפרה לא יסודית צריך לתת ארכה לפני ביטול החוזה.

ההפרה עצמה לא מבטלת את החוזה, הביטול נעשה ע”י הודעה שנשלחת למפר על ביטול החוזה.

כאשר אדם ביטל את החוזה בגין הפרה שהיא לא יסודית, הוא מפר את החוזה.

נקבע בפסיקה שהתנהגות של צד יכולה לבטל את זכותו לבטל את החוזה. כלומר, אם הופרה הפרה יסודית והצד השני המשיך להתנהג כרגיל. הנפגע לא יכול לבטל את החוזה בגין ההפרה יסודית לאחר זמן שכן ההתנהגות הראתה ויתור על זכות הביטול.

השבה

כאשר בוטל חוזה ויש השבה. יש להחזיר הן את התשלומים שהועברו מחד והצד השני צריך להחזיר את הנכס ולשלם דמי שימוש בנכס באותה תקופה.

הנפגע יכול להחליט שהוא לא רוצה את הנכס אלא את השווי שלו, ולכן הוא יקבל הן את השווי והן את דמי השימוש.

סעיף 10 לחוק התרופות – פיצויים

כעיקרון, פיצויים הם פיצויי קיום. כאשר יש קושי להוכיח פיצויי קיום מבקשים פיצויי הסתמכות.

כאשר יש חוזה הפסד, כלומר חוזה שהוכח שאם הוא היה מתקיים – המפר היה מפסיד.

האם זכאי הנפגע לפיצויי הסתמכות ?

פס”ד מלון צוקים

הפסיקה חלוקה בעניין זה. השופט מלץ אומר שהולכים לפי פיצויי קיום שכן אנחנו הולכים לפי איך שהיה קיים החוזה. השופט חשין אומר שהיות וחוזים לקיום ניתנו המפר צריך להיענש ולכן הוא משלם פיצויי הסתמכות למרות שאי-קיום החוזה הצילה את הנפגע מנזק.

סעיף 11 – פיצויים ללא הוכחת נזק

א’ מכר את הדירה ל-ב’ ב-140,000$. ואח”כ קיבל א’ הצעה מ-ג’ לקנות ממנו את הדירה  ב-192,000$.

ואז א’ הלך ל-ב’ וביקש ממנו מחיר של 180,000$.

ב’ לא היה מוכן ותבע לקבל 52,000$. וזכה.

בגלל שהחוזה הופר שלא כדין, והנפגע (ב’) היה צריך לבטל את החוזה. ולאחר מכן מכר א’ את הדירה בסכום יותר גבוה. א’ ישלם ל-ב’ את ההפרש בין המחיר שנכרת מול ב’ ובין המחיר שנמכר ל-ג’.


טיפים

1.         להיצמד ללשון החוק ולא רק לפסיקה.

2.         צריך לסנן אילו הוראות חוק רלוונטיות במה שהעבודה מדברת עליהם. אם הוחלט שנושא מסויים רלוונטי צריך להתייחס לכל סעיפי החוק.

3.         צריך לשים לב בעבודה להתייחס רק לנושאים המוגדרים בעבודה. במבחן, צריך להתייחס לכלל החוק.

4.         אין דברים מובנים מאליהם. כאשר מדובר בחוזה, אלא אם כתוב לצאת מנקודת הנחה שנכרת חוזה, חייבים לבדוק הצעה וקיבול. אם לא כתוב צריך לדון בזה.

5.         קיבול במעשה צריך להיות רק כאשר המעשה נובע מההצעה.

6.         אם עולה מחלוקת פרשנית בין הצדדים צריך ללכת לפי כללי פרשנות חוזה.

7.         אם תנאי מתלה לא התקיים, זה אומר שהצדדים לא צריכים לקיים את החוזה. אם אין תנאי מתלה יתכן ויש כאן הפרת חוזה ואז צריך לדון בתרופות.

8.         צריך לדון בכל הנושאים ולהתקדם עקב בצד אגודל.

9.         במשפטים בודקים שהתלמיד בדק את כל הסוגיות המשפטיות הרלוונטיות.

10.        צריך להבחין – כשרות משפטית לא קשורה להצעה וקיבול, לא צריך לכתוב יותר מ-6 שורות. אח”כ צריך לכתוב בקצרה על הצעה וקיבול (במקרה הראשון ובמקרה השני לדון ביותר הרחבה).

11.        העבודה השניה היא מ”כפיה ועושק” (ד3 בסילבוס), לא לדון על דברים שקדמו לכך. עד “סדר קיום חיובים” (ה9 בסילבוס). ללמוד את הנושאים הללו. לא להתייחס לחוק החוזים (תרופות).

12.        כל טענה גבולית יש להעלות ולדחות אותה.

13.        במבחן לא יהיו שאלות על חוזים אחידים ולא על ריבוי נושים וחייבים.

14.        במבחן – צריך לבדוק בהתאם לסדר חוק החוזים. כלומר, האם יש כוונה ליצור יחסים משפטיים, אח”כ הצעה וקיבול וכו’.

 נכתב ע”י איתמר לנדאו

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *