סיכומי פסקי דין בדיני עונשין

שמש נ’ היועמ”ש

בעל חנות שלאחר שריפה שפרצה בחנותו, מסר עדות כוזבת בדבר הנכסים שהיו בחנות בעת השריפה. בימ”ש דוחה את ערעורו המסתמך על משפט בו אדם ניסה לרמות את חברת הביטוח, ובבדיקת המשטרה בביתו כבר גילו את הרמייה והדבר נשאר בגדר הכנה בלבד. במקרה דנן, המערער כבר החל בפעולת הרמייה, ואם הדבר לא היה מתגלה היה מצליח במעשיו. ע”כ רואים זאת כניסיון  לביצוע העבירה.

וידנפלד ואח’ נ’ היוהמ”ש

זוג שניסה לרמות את שלטונות גרמניה ע”י שליחת נתונים כוזבים בדבר היותם במחנות במלחמה באמצעות זוג שכביכול שהה איתם במלחמה. השתמשו בעו”ד וידנפלד לשם הזיוף וממשלת גרמניה איתרה את התרמית. מערערים על הרשעתם בנסיון להוציא כספים במרמה. אין הגישה הישראלית פועלת ע”פי המעשה האחרון אלא כל מעשה גלוי בשרשרת המעשים ובלבד שנעשה למען ביצוע העבירה. כל המעשים של הזיוף היו גלויים  וברורים והתכוונו לבצע את העבירה. בשילוב הכוונה הפלילית המוכחת, כל אחד מהמעשים שביצעו די בהרשעתם בנסיון. נדחה

יוסף סרור נ’ מדינת ישראל

סכסוך על בחורה בין שניים הוביל אותם ליישב את הסכסוך מחוץ לבניין. כאשר המערער אוחז בידיו רימון שגנב מצה”ל. המתלונן הפתיע אותו ונתן לו אגרוף והרימון (שהיה כבר בלי ניצרה) התפוצץ ופצע את שניהם. הואשם במחוזי בניסיון לרצח. עצם השלב בו הוציא את הניצרה ואחז ברימון, גם אם לא פעל מעבר לכך, הייתה בו כוונה להרוג. התערבותו של המתלונן ששמטה את הרימון לא משנה את הרצון שלו ונסיונו. מעשה גלוי +כוונה הינם ניסיון. טוען שהתכוון להוציאו רק מחוץ לבנין ואין בכך מעשה גלוי בשלב הזה בחדר מדרגות. טוען להכנה בלבד. הערעור נדחה. כלל “המעשה האחרון ” לא תקף במשפט ישראלי.

לוי נ’ מדינת ישראל

המערער שימש שנים כממונה על מחוז י-ם מטעם משרד הפנים.הואשם ונחקר בדבר טובות הנאה ועבירות שונות שעבר במהלך כהונתו. במהלך החקירה שלח מכתבים באמצעות בנו ל3 עדים בפרשה ובהם הנחיות כיצד להתנהג בחקירתם ומה לומר ומה לא. המכתבים נתפסו ולא הגיעו ליעדם . הואשם בנסיון לשידול והדחה ע”פ ס’ 245 (א). טוען כי במעשיו היה הכנה בלבד שלא הגיע לידי הדחה או נסיון להדחה ויש לראות את הס’ כמצמצם. הכתוב בס’ 245 אינו בא לצמצם ההפך, המניע אדם או מנסה להניעו”. כתוב במפורש בעבירה. המחוקק בא להגן על עשיית צדק וקבע שדי במעשה גלוי הניתן להגשמה ולא משנה אם הגיע לידיעת המודח או לאו. הערעור נדחה.

 

פאיז סריס נ’ מדינת ישראל

ערעור על הרשעה בניסיון לאונס. המערער רדף אחרי אישה בכרמיאל חסם את פיה וניסה להפשיטה. כשהגיע רכב זר והאיר עליו – ברח. טוען כי לא ניסה לאנוס מקסימום לתקוף בלבד. כ”כ לא נגע באבריה באינטימיים לכן לא מוכח שרצה לאנוס.  היסוד הנפשי התקיים – אמר שרצה לשכב איתה. העובדתי התקיים – תקף אותה. מדובר במעשה גלוי וברור ואין להכניסו בגדר הכנה ואף רחוק ממנו. יש יסוד נפשי + עובדתי. לא משנה איפה נגע או לא. זכותה של התביעה לתקוף את עבירת ניסיון האונס במקרה כזה. המעשה הוא על גבול האונס עצמו לכן אין ויכוח כי מדובר בניסיון לאונס. הערעור נדחה.

משה מדר נ’ מדינת ישראל.

המערער תקף נערה לפני שנכנסה לביתה, שכב עליה והחל להפשיטה. מהצעקות באו השכנים והוא נמלט. מערער על אופי גביית העדות ומיהמנותה. כ”כ טוען, כי מעשיו אינם בגדר ניסיון לאונס אלא מעשה מגונה בכוח. כמו שכבר נפסק, צריך להוכיח התנהגות שכבר יצאה מגדר ההכנה, ויסוד נפשי אותו ניתן להבין ממכלול המעשים והנסיבות לא מחוייבת הצהרה מפי התוקף כי תכנן לאנוס, מעשיו של התוקף מדברים בעד עצמם. ע”כ, לא מתקבל ערעורו שכן כל מעשיו מוכיחים כי תכנן ואף החל לאנוס בפועל. הערעור נדחה.

גרציאנו נ’ מדינת ישראל

משלוח של קוקאין שהוסתר באלבום תמונות נתפס ע”י המשטרה והוחלף רובו באבקת תירס. המערער וחברו הגיעו לקחת את הסם ניתפסו בדירתם. המערער טען כי לא ידע על המשלוח ורק בביתו נחשף אליו. זוכה ביבוא הסם במחוזי , ולכן גם אין להאשים אותו בשימוש בכל הכמות אלא בכמות המזערית שהשאירה המשטרה שכן לא יכל לעבור את העברה ולא היה לו אף רצון לעבור אותה לגבי כל הכמות. בך: הוצאת הכמות המרבית של הסם ע”י המשטרה מבטלת אם כך את היסוד העובדתי של אחזקת מרבית הסם . אך ניתן להאשימו בנסיון ע”ס כך שסייע לחברו להוציא את הסם (המזויף) בהסתמכו כי אכן מדובר בסם בכך נקט “אמצעים מתאימים” כדי להחזיק בסם. יש בכך משום ניסיון לעבור את העבירה ולא משנה אם בפועל העבירה לא בר ביצוע . ס’ 33 לחוק העונשין המתייחס גם לניסיון לא צליח, שע”פ פעולות ומעשים מתאימים רואים אותו כמנסה לעבור את העבירה גם אם לא מצליח. חוסר האפשרות לביצוע המעשה אין בו כדי לבטל את הניסיון לביצוע העבירה. ע”כ מורשע באחזקת הקמצוץ ובניסיון לאחזקת שאר הכמות.

מצווארה נ’ מדינת ישראל

ערעור על אשם בניסיון לאונס. המערער הסיע את המתלוננת, סטה מהדרך וניסה לקרוע ממנה בגדים, נמלטה והתקיים ביניהם מאבק בסופו של דבר חזר למכונית ונסע. הואשם בניסיון לאונס. המערער טוען לפטור מחמת חרטה (ס’ 28) שכן בחר לוותר ולא לאנוס אותה למרות שיכל. מצד שני ס’ 33 קובע כי אי הצלחה אינו נותן פטור. לכן צריך להוכיח שחדל מרצונו ומתוך חרטה. נטל ההוכחה במקרה זה על הנאשם, לא הוכח כי ויתר מרצונות החופשי מתוך חרטה אלא כי התגובה שלה הייתה נחושה. במצב כזה לא הוכחה חרטה וחזרה מהתקיפה שכן אם יכול היה משלים את התקיפה לכן יש כאן ניסיון לאונס. הערעור נדחה.

נחושתן תעשיות מעליות בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל.

ערעור נגד הרשעה בעבירות של ביצוע הסכמים כובלים. השלושה ניסו לכבול את החברה מתחרה לחתימת הסכם כובל בדבר אי תחרות ביניהם. בעל חברת גימא המתחרה הקליט את השיחות. ובשיחות ניסו לשדלו לחתום איתם על חוזה כזה ולבסוף בנוכחות מנכ”ל החברה חזרו בהם מן ההצעה (ע”י המנכ”ל). בנוסף חתמו על הסכם אי תחרות עם חברה נוספת. טוענים כי לא התגבש במקרה הראשון הסכם ולכן לא מדובר בניסיון אלא בהכנה בלבד. וכבמקרה השני לא התגבש לידי הסכם מחייב. הטענות לא מתקבלות, לא מדובר בהעלאת ההצעה בלבד אלא בפיתוי, איום ושידול ע”מ להגיע להסדר כובל. המאמץ לשכנע אדם לשתף פעולה בעבירה דו צדדית מהווה ניסיון לעבור את העבירה המושלמת גם אם לא התבצעה לגמרי.לא התקבלה גם הטענה בדבר החרטה והחזרה מההצעה אלא של מנכ”ל נחושתן בלבד אך לא של השניים שניהלו מו”מ לאורך כל הדרך ולא הוכח כי חזרו והתחרטו מן ההצעה.

פלר – יסודות בדיני עונשין

נסיון – רואים כניסיון, אם המעשה שבוצע מהווה לפחות תחילת הביצוע של העבירה או למענה. ההבדל בין הכנה לניסיון: במהלך הביצוע אומר העושה “אני ממשיך” (ניסיון) בעוד שלאחר שלב ההכנה אומר “אני צריך להתחיל” (הכנה בלבד) ומדובר במצב אובייקטיבי. הניסיון מתחיל בהתנהגות העושה שהיא נדבך בשרשרת המעשים שאמורים להביא להשלמת העבירה אם היה מצליח. תחילת הביצוע מותנית בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לגופו.

מרים גור אריה – הצעת החוק הנוגעת לניסיון

עקרון האשמה והערך החברתי המוגן מחייבים שבגין עבירת הנסיון ייענש העושה כמי שביצע את העבירה במלואה. ס’ 22 להצ”ח מציע או חצי מהעונש על העבירה המלאה או את העונש המלא. גזירת עונש מופחת בגין ניסיון בעייתית ופוגעת בעקרון האשמה. נוצר מצב שאדם שרצה בכוונה לפגוע בערך מוגן ועשה פעולות לשם כך ייענש פחות מאותו אדם שקיווה שהערך המוגן לא ייפגע ולבסוף פגע בו(קלות דעת). הדבר מושפע מהאווירה הציבורית הדורשת נזק מוחשי ולא יסוד נפשי. יש להבדיל את הניסיון המושלם לניסיון. בעבירות עם עונש מקסימאלי שאיננו חובה יש לתת לשופט אפשרות לגזור בהתאם למקרה ואף עד למקס’. ובעבירות של עונש חובה, יש לתת לשופט אפשרות להפחית עפ”י הנסיבות של הניסיון. יש להבחין בעבירות שלא ניתנות היו לביצוע בפועל אם כי נקבע כי אין הדבר משנה בפס”ד גרציאנו. צריך לחבר את הערך המוגן ואת הרצון לפגוע בו בצורה מציאותית. שימוש באמצעי אבסורדי לנסיון עבירה שווה לאי אפשרות חוקית. חרטה: במקרים נדירים אדם מתחרט לגמרי מעשיית העבירה ויש מקום לפטור אותו אם יוכח כי זנח את העשייה מתוך החלטה פנימית וחרטה ולא מתוך קשיים בביצוע. וקשה יהיה לו להוכיח זאת.

One Comment

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *