סיכומי פסקי-דין בדיני עונשין

עקרונות כלליים.. 4

2. עקרון החוקיות.. 4

ע"פ 53/54 אש"ד נ' היועמ"ש לממשלה.. 4

ע"פ 290/63 עאצם נאשף נ' היועמ"ש לממשלה.. 4

ע"נ 25/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל.. 4

עע"א 1613/91 – אורית ארביב נגד מדינת ישראל.. 4

בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב.. 5

3. אין עונשין על דברים שבלב.. 5

ע"פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל.. 5

ע"פ 6696/96 – כהנא בנימין נ' מדינת ישראל.. 5

4. פרשנות בפלילים.. 5

ע"פ 4596/98 – פלונית נ' מדינת ישראל.. 5

רע"פ 3237/99 – אהובה לוי נגד מדינת ישראל.. 6

ע"פ 115/00 – אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל.. 6

ע"פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל.. 6

דנ"פ 8613/96 – מוחמד יוסף ג'בארין נגד מדינת ישראל.. 6

ע"פ 697/98 – טטיאנה סוסצקין נגד מדינת ישראל.. 7

ע"פ 3338/99 – דמיאן פקוביץ נ' מדינת ישראל.. 7

5. אחריות שילוחות ואחריות תאגידים.. 7

ע"פ 3027/90 – חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל.. 7

ע"פ 5734/91 – מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות.. 8

ע"פ 401/79 למדן נ' מדינת ישראל.. 8

ע"פ 7399/95 – נחושתן בע"מ + נעמן נ' נגד מדינת  ישראל.. 8

ע"פ 8511/96 – דן (תחבורה) בע"מ נגד מדינת ישראל.. 8

ע"פ 7295/95 – עידו דיסנצ'יק נגד מדינת ישראל.. 8

6. גיל האחריות הפלילית.. 9

ע"פ 499/80 – יוסף ויצמן נגד מדינת ישראל.. 9

ע"פ 5612/92 – מדינת ישראל נגד אופיר בארי ואח' 9

7. הכשרות הפלילית מבחינה שכלית ונפשית.. 10

ע"פ 116/72 – מדינת ישראל נגד עמוס בנימיני 10

ע"פ 317/83 – אלן גודמן נגד מדינת ישראל.. 10

רע"פ 2111/93 – יוסף אבנרי נגד מדינת ישראל.. 10

ע"פ 5951/98 – גד מליסה נגד מדינת ישראל.. 10

8. עקרון השליטה (הרצייה). 11

ע"פ 328/75 חמיס נ' מדינת ישראל.. 11

ע"פ 144/72 – מדינת ישראל נגד חיים רופא.. 11

תחולת המשפט הפלילי 11

9. תחולת המשפט הפלילי מבחינת מקום.. 11

ע"פ 831/80 – אבינועם צובא נגד מדינת ישראל.. 12

ע"פ 163/82 – משה דוד נגד מדינת ישראל.. 12

ע"פ 400/88 – עיסא ע'ית נגד מדינת ישראל.. 12

ע"פ 84/88 – מדינת ישראל נגד יעקב אברג'יל.. 12

ע"פ 1377/94 – אהרון משולם נגד מדינת ישראל.. 12

10. עקרון ההסגרה ומקום ריצוי העונש… 12

דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 12

היסוד העובדתי שבעבירה.. 13

11. היסוד העובדתי – המעשה הפלילי 13

ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 13

ע"פ 21/63 הניה נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 13

ע"פ 49/80 – עמוס ואליהו מסילתי נגד מדינת ישראל.. 13

ע"פ 1867/00 – מדינת ישראל נגד אבי גוטמן 14

ע"פ 535/78 – דניאל קטורזה ואח' נ' מדינת ישראל.. 14

ע"פ 66/88 – מדינת ישראל נגד נאוה אפרתי 14

דנ"פ 4603/97 אהרון משולם נ' מדינת ישראל.. 14

12. היסוד העובדתי – המחדל.. 15

ע"פ 26/58 – היועץ המשפטי לממשלה נ' מנחם אייזנצוייג. 15

ע"פ 286/62 – יוסף סמין נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 15

ע"פ 115/77 – אברהם לב ואח' נגד מדינת ישראל.. 15

(1983) R.V. MILLER.. 15

ע"פ 119/93 – ג'ייסון לורנס נגד מדינת ישראל.. 16

ע"פ 1713/95 – בוריס פרידמן נגד מדינת ישראל.. 16

ע"פ 3417/99 – מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל.. 16

13. החזקה.. 17

ע"פ 611/80 – מיהראן מטוסיאן וולטל וידל נגד מדינת ישראל.. 17

ע"פ 250/84 – דן הוכשטט נגד מדינת ישראל.. 17

ע"פ 1478/91 – מדינת ישראל נגד שמעון רובבשי ודוד משה.. 17

14. היסוד "שלא כדין". 18

ע"פ 2/73 סלע נ' מדינת ישראל.. 18

ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל.. 18

ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל.. 18

15. הסיבתיות.. 18

ע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל.. 18

ע"פ 842/83 מדינת ישראל נ' סעיד. 19

ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל.. 19

ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל.. 19

ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל.. 19

ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח' 19

ע"פ 707/83, 783 פטרומיליו נ' מדינת ישראל.. 19

היסוד הנפשי שבעבירה.. 20

16. ידיעה ועצימת עיניים.. 20

ע"פ 384/80 בן-ברוך נ' מדינת ישראל.. 20

ד"נ 8/68 המספרסט נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 20

ע"פ 621/76 באשי ואח' נ' מדינת ישראל.. 20

ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' 20

ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן 21

ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל.. 21

ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל.. 21

17. כוונה תחילה ברצח.. 21

ע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל.. 22

ע"פ 396/69 בנו נעים נ'  מדינת ישראל.. 22

ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל.. 22

ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל.. 22

ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל.. 22

ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל.. 22

ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל.. 23

ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל.. 23

18. החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו 23

ע"פ 322/87 – אורי דרור נגד מדינת ישראל.. 23

19. ידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות.. 23

ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת.. 23

ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל.. 24

ע"פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל.. 24

ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל.. 24

רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל.. 24

20. כוונה על תנאי 24

ע"פ 354/80 בן-טוב נ' מדינת ישראל.. 24

ע"פ 752/90 ברזל ואח' נ' מדינת ישראל.. 25

21. פזיזות.. 25

ע"פ 1/52 דויטש נ' היועמ"ש לממשלה.. 25

ע"פ 125/50 יעקבובויץ' נ' היועמ"ש לממשלה.. 25

ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל.. 25

ע"פ 6236/97 חג'אזי מטמרה נ' מדינת ישראל.. 26

ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל.. 26

ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל.. 26

22. מחשבה פלילית מועברת.. 26

ע"פ 406/72 שניר נ' מדינת ישראל.. 26

23. רשלנות.. 26

ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל.. 27

ד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 27

ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל.. 27

ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל.. 27

ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל.. 27

ע"פ 7295/95 דיסנצ'יק נ' מדינת ישראל.. 28

24. אחריות קפידה.. 28

ע"פ 17/59 מאור מזרחי נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 28

ד"נ 11/65 גדיסי נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 28

25. עקרון המזיגה (סימולטניות). 28

ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל.. 28

ע"פ 621/76 באשי ואח' נ' מדינת ישראל.. 28

ע"פ 2588/90 ורטר נ' מדינת ישראל.. 29

העבירות הנגזרות.. 29

26. הניסיון הפלילי 29

ע"פ 50/65, 121 ווידנפלד ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 29

ע"פ 675/85 גרציאנו נ' מדינת ישראל.. 30

ע"פ 155/59 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה.. 30

ע"פ 5150/93, 5447 סריס נ' מדינת ישראל.. 30

27. השותפות לדבר עבירה.. 30

ע"פ 261/79 סורג'ון נ' מדינת ישראל.. 31

ע"פ 684/87 אברמוב נ' מדינת ישראל.. 31

ע"פ 674/79 אליהו נ' מדינת ישראל.. 31

ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל.. 31

ע"פ 4389/93, 4497 יוסף מרדכי נ' מדינת ישראל.. 31

ע"פ 5235/93 לוי נ' מדינת ישראל.. 32

ע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל.. 32

דנ"פ 1294/96 עוזי משולם נ' מדינת ישראל.. 32

ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל.. 32

ע"פ 6687/93 מוסא ודע'אגנה נ' מדינת ישראל.. 32

ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' 33

ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל.. 33

ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל.. 33

ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל.. 33

ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל.. 33

רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל.. 33

28. הקשר הפלילי 34

ע"פ 441/92 בשן נ' מדינת ישראל.. 34

ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל.. 34

ע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל.. 34

עקרונות כלליים

3. עקרון החוקיות

• ·         פסקת ההגבלה מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

8. פגיעה בזכויות

אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

סעיפי חקיקה מחוק העונשין:

• ·         1. אין ענישה אלא לפי חוק
• ·         2. ענישה לפי חקיקת משנה
• ·         3. אין עונשין למפרע
• ·         4. ביטול העבירה לאחר עשייתה
• ·         5. שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה
• ·         6. עבירות שהזמן גרמן

ע"פ 53/54 אש"ד נ' היועמ"ש לממשלה

עקרון החוקיות

בפסק דין זה נדונה משמעו העבירה "היזק ציבורי" ונמתחה ביקורת מצד השופטים על עצם הכללת סעיף כה עמום ולא ברור בספר החוקים, כעניין הנוגד את עקרון החוקיות המחייב שחוק יהיה פרוספקטיבי ולשונו ברורה. בהיעדר סמכות לבית המשפט לפסול חוקים, נותרה העבירה על כנה והמערער הורשע בה.

ע"פ 290/63 עאצם נאשף נ' היועמ"ש לממשלה

תחולה רטרואקטיבית

בערעור זה נידונה שאלת ההתיישנות ותחולה רטרואקטיבית של חוקים. ביהמ"ש העליון הכריע, כי חוק שהנו דיוני/פרוצדורלי במהותו, יכול ומן ראוי שיחול רטרואקטיבית, בעוד שאין הדבר כך לגבי חוקים בעלי אופי מהותי.

ע"נ 25/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל

תחולה רטרואקטיבית

במקרה זה שינה בית המשפט את ההלכה שהייתה קבועה עד אז, לפיה אין לאפשר עדות של שותף לעבירה נגד שותפו העומד לדין. בית המשפט קבע, כי ההלכה החדשה (שאושרה גם בדיון נוסף על ידי 5 שופטים) תחול רטרואקטיבית, ובכך יתאפשר להעיד שותף נגד שותף אחר בתנאים מסוימים. השופטים קבעו כי התחולה הנה רטרואקטיבית, כיוון שהמדובר בשינוי פרוצדורלי ולא מהותי.

עע"א 1613/91 – אורית ארביב נגד מדינת ישראל

תחולה רטרואקטיבית

במקרה זה אסירה ברשיון עברה עבירה בתוך תקופת הרשיון, והוחלט להחיל עליה שינוי בחוק, המאפשר לבטל את רשיונה. בא כוחה טען, כי לא ניתן להחיל חוק רטרואקטיבית, אולם הערעור נדחה, שכן בית המשפט קבע, כי המדובר בתיקון לחוק בעל אופי דיוני פרוצדורלי שאינו מהותי, ולכן יכול לחול רטרואקטיבית. השופט ברק גם קבע סוג חדש של החלת חוקים, והיא החלה אקטיבית הנדונה בכל מקרה לגופו.

בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב

תחולה רטרואקטיבית

במקרה זה עלתה שאלת התיישנותם של דו"חות חנייה, בשעה שבתוך תקופת ההתיישנות חל שינוי בחוק, אשר הגדיר בצורה מקלה (מחטא לעוון) את העבירות בגינן נתנו הדו"חות ובכך גרם לקיצור תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש קבע, כי אמנם חקיקה אינה חלה למפרע, אך יש מקרים אותם יש לבחון לגופם על פי תכלית החוק. במקרה דנן, המדובר בשינוי המקל על מצבו של הנאשם, ומכאן שעל-פי סעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין, יש להחיל את ההקלות גם באופן רטרואקטיבי..

4. אין עונשין על דברים שבלב

ע"פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל

הסתה לגזענות

העובדות: המערער הורשע בעבירות של פרסום הסתה לגזענות.

הפסיקה: השופט מצא מתייחס ליסוד הנפשי שבעבירה: פרסום דבר הסתה לגזענות ייחשב כעבירה, אם המפרסם היה מודע לטיב המעשה, לנסיבות ולאפשרות הגרימה של הסתה לגזענות, או שפרסם את הדבר במטרה להסית לגזענות, או מתוך צפייה מראש, כי הפרסום קרוב לוודאי שיסית לגזענות. עוד נקבע, כי ניתן ללמוד על היסוד הנפשי והמחשבה הפלילית של מבצע העבירה מתוכן הדברים שפרסם. השופט ברק (בדעת מיעוט) סבר, כי אין להרשיע מחשש לפגיעה בעקרון אין עונשין על דברים שבלב, שכן לדידו, עבירת ההסתה לגזענות מתקרבת לעיסוק בעקרון זה.

ע"פ 6696/96 – כהנא בנימין נ' מדינת ישראל

המרדה, פרשנות מקלה – סעיף 34כא

העובדות: המערער הורשע בבימ"ש קמא בעבירת המרדה, על כך שהפיץ כרוזים המסיתים לפגיעה בערבים. בא-כוחו טען, כי לא התקיימה יסודות העבירה ובמיוחד סעיף 136(4) תחת הכותרת "לעורר מדנים".

הפסיקה: בית המשפט קבע, כי יש לפרש את הסעיפים על-פי עקרון הפרשנות המקלה עם הנאשם ע"פ סעיף 34 כא, ולשקול כראוי את הערך המוגן כנגד חופש הביטוי. בית המשפט סבר כי המדינה אינה נמצאת בסכנה כתוצאה מפרסום זה ומשכך קבע בית המשפט כי יש לזכות את המערער.

6+5. פרשנות בפלילים

34כא. פרשנות

ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין.

ע"פ 4596/98 – פלונית נ' מדינת ישראל

שיטת הפרשנות הראויה ע"פ השופטים בייניש וברק:

א.      כאשר איננו מוצאים בחוק העונשין הגדרה של מונח משפטי המופיע בחיקוק, ניתן לפנות להגדרה המילונית של המונח, לסימן בו מופיע החיקוק בחוק, לדברי ההסבר של הצעת החוק, למגמה החברתית הרווחת וכמובן ללשון החוק.

ב.      המשמעות הלשונית אינה מבטאת בהכרח את המשמעות המשפטית. את המשמעות המשפטית של לשון החקיקה מפרשים על פי תכלית החוק ותוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי.

רע"פ 3237/99 – אהובה לוי נגד מדינת ישראל

העדפת פירוש מקל

העובדות: ערעור על הרשעה בגין עבירה ע"פ תקנה 169 האוסרת שימוש באוזניות תוך כדי נהיגה.

הפסיקה: ביהמ"ש העדיף פרשנות מקלה סבירה מבין שתי אפשרויות, וזיכה את המערערת, כיוון שקבע שניתן לפרש את התקנה כמתייחסת לשתי אוזניות בלבד.

ע"פ 115/00 – אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל

מחשבה פלילית – עצימת עיניים

העובדות: טייב פיזיוטרפיסט שנאשם באונס מטופלת, טען כי המעשה המיני היה בהסכמה והוא ערער על עצם ההרשעה ועל חומרת העונש. ערעור המדינה התקבל.

הפסיקה: בית המשפט קבע כי טייב ביצע את המעשים המיוחסים לו תוך "עצימת עיניים", שלפי הדוקטרינה של פרופ' פלר שאומצה בתיקון 39, פירושה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה, עקב חשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה, מבדיקת המצב ובירורו. להוכחת טענת "עצימת עיניים" די בחשד ממשי ולא נדרש חשד ברמה גבוהה. עוד עולה כי תיאוריה זו מייחסת חשיבות ל"חלל התודעתי" של מבצע העבירה – האם היה אדיש לשאלת קיומה של הסכמה או לא.

ע"פ 3338/99 – דמיאן פקוביץ נ' מדינת ישראל

המרדה

העובדות: בתיק זה עלתה שאלת הפרשנות הראויה לעבירת ההמרדה בה הואשם פקוביץ' לפי סעיף 133+136(4) לחוק.

הפסיקה: בית המשפט קבע, כי הרשעת המערער בעבירה של קשירת קשר הייתה מבוססת כראוי וכי היא אינה מבוססת על תוצאה, כי אם על עצם הכוונה לבצע פשע ולכן אין לבססה על מבחן הסתברותי. דיי בכך שההסכמה לביצוע היא מעורפלת. היסוד הנפשי בעבירת קשר כולל כוונה להתקשר מתוך כוונה להגשים מטרה פסולה. הוכחת עבירת קשר יכול שתהיה על סמך ראיות נסיבתיות ולא ישירות מעצם אופיה החשאי. בית המשפט נמנע מלהכריע בסוגיית אופיו של המעשה שהוביל להמרדה – האם המדובר במעשה תמים או שמא במעשה ממריד המובן מאליו.  בית המשפט מאזכר את הלכת דנ"פ כהנא, לפיה היא נועדה עבירת ההמרדה להגן גם על ערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי ולא רק להגן על מבנה המשטר הדמוקרטי ויציבותו. גם בשאלה זו החליט בית המשפט שלא להכריע.

ע"פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל

הסתה לגזענות, מהו "דבר"?

מדברי השופט מצא:

היסוד העובדתי הנדרש ע"פ סעיף 144(ב)א לחוק הוא "המפרסם (מעשה) דבר (נסיבה)" בכל אמצעי חזותי או שמיעתי. ה"דבר" אינו חייב להיות מפרי עטו של המפרסם וגם פרסום בעל-פה שהוא בבחינת חזרה על דבריו של אחר, אף הם ממלאים את היסוד העובדתי של העבירה. מצא מקבל את עמדת המדינה, לפיה מטרת החוק היא לא בעצם הפרסום כמו במטרת הפרסום ובכוונת המפרסם – להסית לגזענות. מצא מסווג את העבירה כ"עבירת כוונה", ומכאן שאין צורך לעסוק בשאלה העובדתית של פרטי הפרסום. מצא שלל את מבחן הוודאות הקרובה של פגיעה בשלום הציבור בהקשר להסתה לגזענות. מצא מבכר את המבחן ההסתברותי בהקשר לעבירת ההסתה.

מדברי השופט ברק:

מחלוקת בעניין 'דבר': ברק מתייחס לדברי מצא, לפיהם מרכז הכובד של העבירה אינו בעצם הפרסום, ואף לא בתוכנו של ה'דבר', אלא ב"מטרתו הפסולה של המפרסם" ומכאן נטייתו למסקנה שכל פרסום, גם אם תוכנו תמים, ובו עצמו אין משום הסתה לגזענות, עשוי להיות "דבר". לכך אין ברק מסכים, וקובע שהדבר עצמו חייב לכלול בחובו הסתה מפורשת לגזענות ואין להסתפק בכוונת המפרסם, זאת כדי להימנע ממצב של ענישה על דברים שבלב ופגיעה בחופש הביטוי. יש לאפשר חופש ביטוי גם בתחום הגזענות, כשהפגיעה בחופש זה חייבת להיות מידתית וראויה.

דנ"פ 8613/96 – מוחמד יוסף ג'בארין נגד מדינת ישראל

ביטול הרשעה בעבירה לפי הפקודה למניעת טרור.

העובדות: ג'בארין הואשם והורשע בשתי ערכאות בפרסום דברי שבח לפעילות טרוריסטית ע"פ סעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור.

הפסיקה: בעת הדיון הנוסף, החליט בית המשפט לדון בשאלה "האם פירושו של סעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור… דורש כי התקיים קשר הסתברותי – ואם כן מה הוא – בין פרסום דברי השבח… לבין סיכון התרחשותם של מעשי אלימות בעקבות הפרסום". כן התבקשו הצדדים להתייחס לשאלה אם יש לפרש את סעיף 4(א) כמתייחס ל"מעשי אלימות" כלשהם או ל"מעשי אלימות" של ארגון טרור בלבד. העתירה נתקבלה. הויכוח בין השופטים נסב על השאלה, האם הדברים שפורסמו צריכים להתייחס לפעילות של ארגון טרור דווקא או שמא לפעילות טרוריסטית בכללותה בלא קשר למבצעיה.

ע"פ 697/98 – טטיאנה סוסצקין נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות של פגיעה ברגשי דת, השחתת מקרקעין מתוך מניע גזעני ותמיכה בארגון טרוריסטי

העובדות: סוסצקין הכינה כרוזים המבזים את האסלאם ואת המחזיקים בדת זו, אותם תלתה במרכז העיר חברון שתחת שליטה פלסטינית בעודה לבושה בחולצה צהובה של תנועת "כך" שהוצאה אל מחוץ לחוק כארגון טרור. היא הואשמה בין השאר על בסיס סעיף 173 בפגיעה קשה ברגשות דת, דבר נדיר לכשעצמו והיה זה דיון ראשון בבג"ץ בהקשר לעבירה זו.

הפסיקה: איסור פלילי רחב על פרסום שיש בו לפגוע ברגשות, לרבות רגשות דתיים, מצוי במסלול התנגשות חזיתי עם ערכיה היסודיים של מדינה דמוקרטית שבה מוכרת חרותו היסודית של אדם לנהוג ולהתבטא בהתאם להשקפותיו, אמונותיו וטעמיו, מבלי שהמדינה תטיל מגבלות על כך. יש להקפיד על כך שיסוד פלילי זה לא יפגע בחירויות יסוד בשיטת המשפט שלנו מעבר לנדרש למניעת פגיעות קשות ובלתי מוצדקות ברגשות הדת. השופטים קבעו, כי אין המדובר בעבירה תוצאתית וכי ממילא סוסצקין הואשמה בניסיון, שמטבעו אינו מתחשב בתוצאה. בשאלת קיום יסוד הפגיעה הגסה ברגשות הדת, אימץ בית המשפט את גישת הוודאות הקרובה ודחה את זו ההסתברותי

7+8. אחריות שילוחות ואחריות תאגידים

23. היקף אחריותו הפלילית של תאגיד

(א) תאגיד יישא באחריות פלילית –

(1) לפי סעיף 22, כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד;

(2) לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם, בנסיבות הענין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול עניני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד.

(ב) בעבירה שנעברה במחדל, כאשר חובת העשיה מוטלת במישרין על התאגיד, אין נפקה מינה אם ניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד פלוני בתאגיד, אם לאו.

ע"פ 3027/90 – חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל

אחריות שילוחית לעומת תורת האורגנים

העובדות: הסוגיה שעל הפרק היא הרשעת חברת מודיעים בעבירת תנועה שבוצעה באמצעות אחד מכלי רכבה.

הפסיקה: השופט ברק הגיע למסקנה כי חברת מודיעים אחראית אישית בפלילים – לאור הודאתה בעובדות כתב האישום – בגין עבירה על אחת מתקנות התעבורה, וזאת תוך הסתייעות בתורת האורגנים.

תורת האורגנים לעומת האחריות השילוחית – ניתן לייחס לתאגיד – חרף העדר תכונות אנושיות – מחשבה ומעשה של האורגן, ובכך ניתן לקיים את הוראותיו של כל דין (או חוזה) המתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אנושיות אלה. עם זאת, תורת האורגנים לא נועדה להטיל על תאגיד אחריות בגין אחריותם של האורגנים, אלא גורמת לכך כי התאגיד יוכל לקיים תכונות אנושיות, ומכאן שתאגיד עשוי להיות אחראי (אזרחית, פלילית או אחרת) גם אם האורגן עצמו אינו אחראי. תורת האורגנים מיוחדת היא לתאגיד, והיא באה להעניק לו מימד אנושי החסר לו. אחריות שילוחית אינה מיוחדת לתאגיד, והיא באה להטיל אחריות על אדם בגין אחריותו של אחר, עמו יש לו יחס משפטי (כגון יחסי מעביד – עובד) שנמצא בעיני המשפט כרלבנטי.

ע"פ 5734/91 – מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות

דיון בתורת האורגנים ובאחריות פלילית של תאגיד או אורגן בתוכו

פסיקה: השופטת שטרסברג-כהן: מקובל לכנות את האורגן הפועל בשם החברה כ-"אני אחר" או ALTER AGO של החברה או מח או מרכז העצבים של החברה. לחברה אין "אני אחר" אחד בהכרח ויכולים להתקיים כמה יחדיו. השופטת חוזרת על הגישה לזהות אורגן ומעשיו ביחס לחברה, כפי שבאה לידי ביטוי בפס"ד מודיעים על-ידי השופט ברק. אורגן הנו אדם בתוקף תפקידו ומהות פעילותו מקבל יחס כאילו היה התאגיד, כמי שביצע פונקציה של התאגיד עצמו. כל פעולה פלילית שהתאגיד נהנה ממנה הוא יהיה אחראי לה ולהיפך. במקרה דנן נמצאו פעולות אחד המנהלים בלאומי השקעות כפעולות פליליות להן הוא אחראי אישית, גם אם פעל כאורגן של החברה.

ע"פ 401/79 למדן נ' מדינת ישראל

סעיף 20 (לחוק סוכני המכס): מהימנות ויושר

סוכן מכס יפעל בפעולות מכס במהימנות, בנאמנות וביושר הן כלפי רשות המכס והן כלפי לקוחותיו…כדי לסייע לרשות המכס במילוי תפקידיה על פי כל דין.

העובדות: בתיק זה הואשם למדן, סוכן מכס, באי-מילוי תפקידו ע"פ סעיף 20 לחוק סוכני המכס, סעיף התנהגותי המנוסח בכלליות וקובע נורמות התנהגות רצויות לסוכני מכס במילוי תפקידם.

הפסיקה: למדן הואשם בעבירות פליליות, אותן מצא בית המשפט כלא רלבנטיות ללשון סעיף 20 ולכן קיבל את ערעורו של למדן. השופט בכור קבע, שאף על פי שלשון סעיף 20 נרחבת באופן לא רגיל, על בית המשפט לצמצמה במידת האפשר, ולכן הסתמך על הביטוי "לסייע לרשות המכס במילוי תפקידה" כעוגן לרלבנטיות המעשים המיוחסים ללמדן בהקשר למילוי תפקידו כסוכן מכס.

ע"פ 7399/95 – נחושתן בע"מ + נעמן נ' נגד מדינת  ישראל

הרשעת חברה ואורגן בה בגין היותם צד להסדר כובל

הפסיקה: אין להפריד בין אחריות החברה (נחושתן) לבין אחריותו האישית של נעמן בעבירה מיוחסת להם, שכן נעמן פעל כ"אדם-תאגיד" וכאורגן של נחשותן. הרשעתה של נחושתן נעוצה בתורת האורגנים והיא בגדר אחריותה ה"פלילית-אישית" כפי שחלה על תאגיד, ואין היא אחריות "פלילית-שילוחית" לפי תורת האחריות השילוחית.

ע"פ 8511/96 – דן (תחבורה) בע"מ נגד מדינת ישראל

הרשעת חברת התחבורה דן בגין התנהגות בחוסר נימוס של נהג אוטובוס כלפי נוסעת

העובדות: נהג שנהג בחוסר נימוס כלפי נוסעת הואשם יחד עם חברתו ("דן") בהתנהגות שאינה הולמת ושניהם הורשעו בעבירה זו.

הפסיקה: בית המשפט קבע, כי הן הנהג והן התאגיד אחראים להתנהגות הבלתי-הולמת, שכן "דן" לא הצליחה להוכיח כי פעלה באופן מספק, כדי למנוע אירועים שכאלה, ולכן נמצאה חייבת בדין ע"פ סעיף סעיף 39ב' לחוק הפיקוח על המצרכים, המחייבה לנקוט בצעדים הדרושים לוידוא קיומן של הוראות החוק. בית המשפט קבע כי הוראת חוק זו היא לתכלית ראויה ויישומה אינו חורג מן המשמעות המתבקשת מלשונה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינו פוסל הטלת אחריות שילוחית בפלילים וההוראה שבסעיף 39ב' לחוק הפיקוח אינה עומדת בניגוד להוראותיו.

ע"פ 7295/95 – עידו דיסנצ'יק נגד מדינת ישראל

זיכוי עורך עיתון מעבירה לפי חוק הנוער האוסר פרסום שמו של קטין

העובדות: במקרה דנן עלתה שאלת אחריותו של העורך לפרסום בעיתונו, כאשר העיתון עבר על חוק הנוער בפרסמו פרטים מזהים של קטין.

הפסיקה: בית משפט השלום ראה בו אחראי כאורגן מרכזי בעיתון וכך גם ראה זאת בית המשפט המחוזי. ערעורו של דיסנצ'יק התקבל. בית המשפט קבע בהתאם לתורת האורגנים, כי אחריותו של אורגן הפועל בתאגיד יכולה לנבוע משני מקורות עיקריים: האחד – אם האורגן מקיים, ע"י התנהגותו שלו, את היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירה; השני – לאחריות האורגן עשוי להיות מקור בהוראת הדין הקובעת כי האורגן יהיה אחראי בפלילים אם התאגיד אחראי בפלילים. דיסנצ'יק זוכה בסופו של דבר כיוון שלא הוכח קיום היסוד של מחשבה פלילית ההכרחי להרשעה בעבירה זו.

9. גיל האחריות הפלילית

• ·         סעיף 14 (לחוק הנוער): הזמן להעמדת קטין לדין

אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

• ·         סעיף 34ו. (לחוק העונשין) קטינות:

לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים.

ע"פ 499/80 – יוסף ויצמן נגד מדינת ישראל

הגשת כתב אישום בגין עבירה שנעברה ע"י קטין כאשר כבר עברה שנה ובינתיים הקטין הפך לבגיר

העובדות: טענת הסניגור בתמציתה היא כי אם העבירה בוצעה בהיות הנאשם קטין אין להגיש את כתב האישום לאחר שעברה שנה גם אם אז כבר היה הנאשם בגיר.

הפסיקה: ביהמ"ש העליון קבע, שאם עברה שנה מיום ביצוע העבירה ע"י הקטין וכאשר חלפה השנה עדיין לא הגיע הקטין לגיל 18, כי אז חלוף השנה הִקנה לקטין את הזכות שלא יוגש נגדו כתב אישום אלא בהסכמת היועץ המשפטי, ובמקרה כזה אין להעמידו לדין גם אחרי הגיעו לגיל 18 בלי הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. אולם אם הקטין עבר עבירה והוא הופך לבגיר בטרם חלפה השנה, דינו כדין כל עבריין אחר, סעיף 14 הנ"ל המצריך את הסכמת היועץ המשפטי מפסיק לחול ברגע שהפך לבגיר וטרם חלפה השנה וחל עליו הדין הכללי. בעניננו הפך המערער לבגיר חודשיים לאחר שעבר את העבירה וממילא ניתן היה להגיש נגדו את כתב האישום גם לאחר שעברה השנה.

ע"פ 5612/92 – מדינת ישראל נגד אופיר בארי ואח'

הסכמת היועץ המשפטי להעמדה לדין של קטין אינה מפורשת לעבירה מסוימת, וניתן להעמיד לדין גם בעבירה אחרת באותו מקרה, על סמך הסכמתו הראשונית של היועץ המשפטי.

הפסיקה: הערכאות דלמטה לא קיבלו את גרסת המתלוננת לגבי ביצוע מעשי אונס בה על-ידי המשיבים, דבר שנשלל על-ידי בית המשפט העליון שקבע שיש לקבל את עדותה כאמינה. לעניין היות המשיבים קטינים ולעניין אישור היועץ המשפטי לממשלה להעמידם לדין קבע בית המשפט, כי ניתן היה גם להרשיעם בעבירה של בעילת קטינה, גם אם הסכמת היועץ המשפטי להעמדתם לדין היתה בעבירה חמורה יותר.

10. הכשרות הפלילית מבחינה שכלית ונפשית

• 34ה. נטל ההוכחה – מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית.
• ·         34ח. אי שפיות הדעת
• ·         35א. עונש חובה ונסיבות מקלות
• ·         300א. עונש מופחת

ע"פ 116/72 – מדינת ישראל נגד עמוס בנימיני

טענת דחף לאו בר כיבוש

פסיקה לפי ההלכה, כי מעשהו של פסיכופט אינו מעשה ללא רציה, ולכן אינו עונה על הגדרת "דחף לאו-בר כיבוש". המשיב אמנם חולה נפש, אך אינו חולה בדרגה היכולה לפטור אותו מהעמדה לדין וענישה.

ע"פ 317/83 – אלן גודמן נגד מדינת ישראל

טענת דחף לאו בר כיבוש

העובדות: המערער פגע בערבים בהר הבית וטען כי הדבר נבע מדחף פנימי כפייתי.

הפסיקה: בית המשפט קבע כי דחף פנימי כפייתי ניתן לשליטה, בניגוד לדחף לאו-בר כיבוש, אותו ניתן לבסס רק על מחלת נפש מוכרת ועל דחף שנבע מהתקף פסיכוטי.

רע"פ 2111/93 – יוסף אבנרי נגד מדינת ישראל

נטל הראיה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, הגדרת המונח "מחלת נפש" לעניין המסוגלות לעמוד לדין

העובדות: במקרה זה הורשע המערער בעבירות לפי חוק המע"מ. בתחילה טען כי מודע לכתב האישום אך כופר בעובדות ולאחר שהדיונים החלו, טען בא-כוחו כי אינו יכול לעמוד לדין וביקש חוו"ד פסיכיאטרית. זו קבעה כי אינו מבין את הנעשה סביבו או את מעשיו ולכן החליט בית משפט שלום להפסיק ההליכים. בית משפט מחוזי הפך את החלטת בית משפט שלום ובימ"ש עליון קיבל את הכרעת המחוזי.

הפסיקה: בהחלטתו, הבחין בית המשפט בין שאלת אי-שפיות בהיבט הדיוני (כשירות לעמוד לדין) ואי-שפיות מהותית (בזמן ביצוע העבירה).נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין, חזקה עליו שלא יוכל לתקשר כראוי עם עורך דינו ולהבין את ההליך לאשורו כתוצאה מעיוות בתפיסתו את המציאות. במקרה דנן אין זה המקרה.

ע"פ 5951/98 – גד מליסה נגד מדינת ישראל

החלת סעיף 300(א) לחוק העונשין בדבר עונש מופחת בעבירת רצח בשל מצב נפשי שיש בו משום הפרעה נפשית

בדעת רוב (השופטים מצא וטירקל) כנגד דעתו של השופט קדמי נקבע, כי בעת שהנאשם רצח את אשתו לא סבל מהפרעה נפשית, שיכולה להיחשב כהפרעה נפשית חמורה ששיבשה את דעתו בזמן המעשה. דעת הרוב קבעה כי יש להחמיר את הפרשנות לסעיף 300(א) בשל חשיבותה של מדיניות שיפוטית מחמירה ומרתיעה ואין ניתן להסכין לטענה של הפרעה נפשית מזדמנת, כדברי השופט קדמי.

11. עקרון השליטה (הרצייה)

• ·         34ז. העדר שליטה
• ·         34ה. נטל ההוכחה
• ·         34כב. נפקותו של ספק (ספק סביר)

ע"פ 328/75 חמיס נ' מדינת ישראל

אוטומטיזם

העובדות: אדם שתקף שוטרים באמצעות טרקטור טען טענת אוטומטיזם.

הפסיקה:

א.       אוטומטיזם משמעו פעולה גופנית בלא רציה או שליטה על האברים, במעין מצב של חוסר הכרה או היעדר שליטה.

ב.        אוטומטיזם בלתי שפוי שמקורו במחלת נפש ואוטומטיזם שפוי שמקורו חיצוני ובגורם כגון מחלה פיזית, תרדמת וכו'.

ג.         על הטוען לאוטומטיזם להביא תימוכין לטענתו ואם הצליח לבסס במידת מה את טענתו, על התביעה מוטלת החובה לסתור טענה זו.

ע"פ 144/72 – מדינת ישראל נגד חיים רופא

הרשעת נהג בהריגה לאחר שהיה במצב של "נים ולא נים"

נהג שהיה במצב של "נים ולא נים" ולגרם למותו של נהג אחר בדרך כתוצאה מכך. השופט עציוני קבע כי מצב של "נים ולא נים" אינו מצב פתאומי, אלא מצב אליו אמור הנהג להיות ער בזמן הנהיגה, ובידו הברירה לעצור ולהתרענן. משלא עשה כן, פעל בחוסר אכפתיות לסכנה שמציב כלפי הזולת וברשלנות פושעת.

תחולת המשפט הפלילי

12. תחולת המשפט הפלילי מבחינת מקום

• ·         7. העבירות לפי מיקומן (עבירת פנים, עבירת חוץ, שטח ישראל)
• ·         8. מיקומו של מחדל
• ·         9. תנאי התחולה
• ·         10. עונש שהוטל בחוץ לארץ
• ·         11. ניכוי עונש או מאסר
• ·         12. עבירת פנים
• ·         13. עבירות נגד המדינה או העם היהודי
• ·         14. עבירות נגד אזרח ישראלי או תושב ישראל
• ·         15. עבירה שנעברה בידי אזרחי ישראלי או תושב ישראל
• ·         16. עבירות נגד משפט העמים
• ·         17. תחולה שילוחית
• ·         פקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח – 1948

מועצת המדינה הזמנית מחוקקת בזה לאמור:

1. שטח תחולת החוק

כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במינשר כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל.

2. שטח הסמכויות

      כל איש או חבר אנשים המוסמכים בתוקף חוק כאמור לכהן או לפעול במדינת ישראל כולה ייראו כמוסמכים לכהן או לפעול בכל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במינשר כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל.

2א. כלי שיט וכלי טיס (תיקון: תשט"ז)

      כל כלי שיט או כלי טיס, באשר הם שם, הרשומים בישראל, יראו אותם, לענין השיפוט של בתי המשפט, כאילו היו חלק משטח מדינת ישראל.

3. תחילת תוקף ואישור פעולות

תקפה של פקודה זו הוא למפרע מיום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), ואישור למפרע ניתן בזה לכל הפעולות אשר נעשו ואשר, לולא הוראו פקודה זו, היו חסרות תוקף.

ע"פ 1377/94 – אהרון משולם נגד מדינת ישראל

עבירות איומים שבוצעו בחלקן בארה"ב ובחלקן בישראל כ"עבירות שרשרת" לצורך העמדה לדין בישראל בעבירות איומים שנעברו בארה"ב בלבד.

המקרה נסוב סביב מקרה של סחיטה ואיומים שהתרחשו בתקופה אחת בארה"ב ובתקופה אחרת בארה"ב. בית המשפט המחוזי התייחס אליהן כאל מסכת אחת למרות שהמדינה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לגבי האירועים בחו"ל. בית המשפט העליון לא קיבל את קביעת המחוזי בעניין זה וביטל את ההרשעות בגין אישומי סחיטה ואיומים שהתרחשו אך בארה"ב.

ע"פ 831/80 – אבינועם צובא נגד מדינת ישראל

המערער הורשע בעבירה לפי תקנות שמירת הטבע שבוצעה בסיני באיזור תחת שלטון צבאי. בימ"ש השלום סבר כי לפי הדין הישראלי שמורת טבע היא רק כזו שהוכרז עליה ע"י שר הפנים ואילו המקום הנדון לא הוכרז כשמורת טבע ע"י שר הפנים, ביהמ"ש המחוזי חלק על גישה זו משום שפגיעה בשמורת טבע היא עבירה לפי הדין הישראלי והמקום שבו נעברו העבירות הן בשמורת טבע אם כי לא כזו שהוכרזה ע"י שר הפנים. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בוטל לפי דעת הרוב בבית המשפט העליון.

ע"פ 163/82 – משה דוד נגד מדינת ישראל

החזקת כלי יריה באזור יו"ש

המערער בהיותו באיו"ש מסר כלי נשק לאדם אחר שלא היה בעל רשיון לשאת נשק כנדרש בחוק הישראלי. המערער טען כי ע"פ הדין ב'שטחים', לאדם האחר לא היה צורך לשאת רישיון בשטחים, ולכן יש לשפוט את המקרה לפי הדין החל בשטחים ולא לפי זה החל בישראל. השופט ברק קיבל עמדה זו וטען, כי יש לאמץ גישה מושגית מופשטת, לפיה יש להמיר נתונים רלבנטים ממקום למקום ועל-סמך המרה זו יש לבצע השוואת המצב המשפטי. כיוון שהעבירה נעשתה באיו"ש ושם לא נדרש האדם להחזיק ברישיון לנשק, יש לצאת מנקודת הנחה כאילו היה לו רישיון בר-תוקף בישראל, ולכן דין הערעור להתקבל.

ע"פ 400/88 – עיסא ע'ית נגד מדינת ישראל

תחולתה של עבירת ניסיון כעבירת פנים

בית המשפט קבע כי כדי שעבירת ניסיון תיחשב לעבירת פנים על חלקה או מקצתה להתקיים בארץ, ומשלא הוכח כן, אין לקבל את האשמה. במקרה דנן, ערעורו של ע'ית נתקבל לעניין אשמת הניסיון אך לא לגבי עצם ההרשעה, שכן ההרשעה לא התבססה רק על עבירת הניסיון.

ע"פ 84/88 – מדינת ישראל נגד יעקב אברג'יל

"זיכוי קודם" בשל זיכוי בבימ"ש זר בעבירה שנעשתה מקצתה בישראל ומקצתה בחו"ל; "קשירת קשר" בישראל כתחילת ביצוע העבירה בישראל

בית המשפט התייחס לתורת ה"סיכון הכפול" שבבסיסה הטענה "כבר הורשעתי". המדובר במקרה בו הנאשם הורשע בבימ"ש בצרפת בעבירה שמקצתה בוצע בישראל. בית המשפט קיבל טענה זו אך טען שביתר העבירות המיוחסות לנאשם, וביניהן קשירת קשר לביצוע פשע, יש לקבל את עמדת המדינה ולהותיר ההרשעה על כנה, שכן אין המדובר בעבירות בהן הורשע המערער בבימ"ש זר.

13. עקרון ההסגרה ומקום ריצוי העונש

חוק ההסגרה, תשי"ד – 1964

חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, תשנ"ז-1996

דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה

הדרישה כי אזרח ישראל יהא תושב, על מנת שלא יוסגר למדינה זרה

בית המשפט העליון הכריע, כי ברגר, עבריין נמלט מאימת החוק האמריקני בעקבות האשמות בגין עבירות מס, לא נחשב ל"תושב" המדינה למרות שהנו אזרח שלה, ולכן אינו מקיים אחד מתנאי חוק ההסגרה המתוקן, ומכאן שהנו בר-הסגרה.

היסוד העובדתי שבעבירה

14. היסוד העובדתי – המעשה הפלילי

• ·         18. מבנה היסוד העובדתי (פרט, מעשה, מחדל)
• ·         סעיפים 4, 184 ו-186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982:

5. אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד

אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו ; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה ; "הרשעה", לענין סעיף זה – לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה.

 184. הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום

בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום.

186. הרשעה בעבירות אחדות

בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.

ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה

אין עונשין ענישה כפולה על אותה עבירה

הפסיקה: נמשיך בסיכום ההלכה: אמנם טענת סיכון כפול אינה טענה, כשהיא נטענת לגבי כמה סעיפי אישום הכלולים בכתב-אישום אחד. אך נוסף על העקרון, שאין להטריד את הנאשם ולהעמידו פעמיים בחזקת סכנה באותו ענין, קיים גם עקרון נוסף, הקשור אתו קשר אמיץ – שאין להטיל על הנאשם עונש כפול בענין אחד. כשמאשימים אדם בכתב-אישום אחד בכמה עבירות הנובעות מאותן העובדות, אין בזה הטרדה כפולה, כי הרי מבררים את המשפט כולו רק פעם אחת וגם הסיכון להיות מורשע הוא אחד. אבל עדיין קיימת הסכנה, שהנאשם יספוג יותר מאשר העונש המגיע לו על המעשה, עקב ניסוח כתב-האישום בו מצורפים מספר סעיפי-אישום המתייחסים כולם לאותו המעשה, כשהוא מפוצל ליסודותיו המשפטיים השונים. במקרה כזה אפשר להרשיע את הנאשם בכל אחד מסעיפי האישום שיסודותיו הוכחו. בזה בא הצד המשפטי- הפורמלי על סיפוקו. אך עונש כפול אין לגזור על הנאשם אף במצב ענינים זה, ולזה נועדו סעיף 2( 30), סיפא, של פקודת הפרוצדורה הפלילית (שפיטה על-פי כתב-אישום), ותקנה 8 של תקנות בתי-המשפט המחוזיים (משפטים תכופים), ואותה תוצאה נובעת גם מסעיף 31, סיפא, לפקודת הפרשנות.

ע"פ 21/63 המיה נ' היועץ המשפטי לממשלה

ענישה כפולה, שכלול הלכת נכט

הפסיקה: לגבי הביטוי "אותה עבירה": הכוונה ששני המעשים ייראו כזהים  "גם כשלשניהם יסודות עובדתיים חופפים, אך לאחד מהם יש גם יסוד או יסודות עובדתיים נוספים.  בלשון אלגברית: כשעבירה אחת מכילה יסודות א', יכלה העבירה השניה להכיל יסודות א' + ב', וגם לזה ייקרא זהות המעשים. עם זאת, אין המחוקק התכוון להחמיר בענישה כאשר בעבירה השניה לא קיים יסוד המצוי בעבירה הראשונה, שכן מטרת המחוקק היא להחמיר עם הנאשם. הדבר ייתכן גם כאשר היסודות העובדתיים חופפים, אך העבירה הראשונה מכילה בקרבה גם יסוד נפשי.

ע"פ 49/80 – מסילתי נגד מדינת ישראל

הפעלת עונש על תנאי כשהעבירה בגינה מופעל העונש אינה זהה לזו שנקבעה אך כוללת אותם יסודות עובדתיים

הפסיקה: אין צורך כי הנאשם יעבור את העבירה הזהה במיספורה לזו שפורטה בתנאי. הפסיקה הרחיבה את הפעלת התנאי וקבעה, כי התנאי מופר אף אם הנאשם לא הועמד לדין בעבירה הזהה במספורה לעבירת התנאי, ובלבד שהעבירה בה הורשע הנאשם הלכה למעשה כוללת בחובה מבחינת יסודותיה את היסודות הקבועים בעבירת התנאי. על כן, לדוגמה, אם העבירה המפורטת בתנאי היא גניבה בניגוד לסעיף 384 לחוק העונשין, התנאי מופר גם אם הנאשם הורשע בעבירה של גניבה בידי עובד או התפרצות וגניבה. הטעם לכך נעוץ במטרה העונשית הניצבת ביסוד המאסר על תנאי. המחוקק ביקש ליתן לנאשם הזדמנות והתנאי יופעל רק אם הנאשם לא למד לקח וחזר לסורו. המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני פורמלי אלא מבחן מהותי עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע באותה עבירה המפורטת בתנאי, אלא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם מקיימת את היסודות של עבירת התנאי.

ע"פ 1867/00 – מדינת ישראל נגד אבי גוטמן

מאסר על תנאי

הפסיקה: המבחן להפעלת מאסר על תנאי בהתייחס לעבירה המאוחרת שנעברה אינו טכני פורמלי אלא ענייני – מהותי. כלומר, אם התנהגותו הפלילית של נאשם שבעטייה הורשע, מקיימת, הלכה למעשה ובאורח מהותי, את יסודות עבירת התנאי, כי אז יופעל התנאי גם אם אין מדובר בזהות טכנית בין העבירות על פי מספרי סעיפי העבירות שבספר החוקים. בענייננו, ההשוואה בין יסודות שתי העבירות הן במישור העובדתי והן במישור הנפשי מצביעה על כך כי העבירה המאוחרת כוללת בין יסודותיה את כל יסודות עבירת התנאי. יסודות המעשה המגונה הנעשה בפני אדם כלולים וטבועים ביסודות המעשה המגונה באדם שהרי דרך כלל מעשה מגונה באדם ממילא נעשה בפניו וכך גם במקרה שלפנינו.

ע"פ 535/78 – דניאל קטורזה ואח' נ' מדינת ישראל

עבירת שרשרת

הפסיקה: מתוך הנחה שניתן לבצע מעשי גניבה אחדים כלפי אותו רכוש, האם אין לראות כל גניבה כממודרת מן הבאות אחריה ולפניה, ולצורך ענייננו לראות בכל אחת מהן אירוע נפרד… התשובה לשאלה זו מצויה בראייתו של מכלול נסיבות כגון זה שלפנינו כשרשרת עבירות שאותה רואים כעבירה נמשכת אחת.  פרופ' פלר מציע רעיון של עבירה נמשכת ומדגים זאת בגניבת חלקי אופניים, בכל פעם קצת, עד להשלמת הגניבה – גניבת האופניים. יש לראות את האירוע כמקשה אחת ובלבד שחלקיו כולם מתייחסים לאותה כוונה פלילית (בדוגמה: גניבת אופניים).

ע"פ 66/88 – מדינת ישראל נגד אפרתי

אין להימנע מהרשעה בעבירה חמורה יותר לצורך הקלה בעונש

הפסיקה: סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי דן בסמכותו של ביהמ"ש להרשיע בעבירה אחרת מזו שבכתב האישום, כאשר עבירה כזאת מתגלית מן העובדות שהוכחו. אין בחוק סדר הדין הפלילי הוראה המסמיכה את ביהמ"ש להרשיע בעבירה קלה יותר מזו שבאישום המקורי, כאשר העובדות שהוכחו בפניו מספיקות כדי הרשעה על פי כתב האישום שבפניו. אין זה מן הדין שהשופט שקבע עובדות שעל פיהן הוכחה העבירה החמורה יותר, יימנע מלהרשיע על פי כתב האישום המקורי וירשיע בעבירה קלה יותר, רק כדי להקל בעונש.

דנ"פ 4603/97 אהרון משולם נ' מדינת ישראל

עבירת שרשרת או עבירה רבת-פרטים?

העובדות: משולם נאשם בעבירות שרשרת של סחיטה באיומים שבוצעו הן בחו"ל הן בארץ בעקבות חוב כספי

הפסיקה:  נקבע כי הדוקטרינה של עבירת שרשרת אינה מתאימה לארץ ובמקומה אומצה דוקטרינה של עבירה רבת פרטים, שמהווה מס' עבירות שמתבצעות ברצף עברייני אחד, שיש להן תוכנית עבריינית אחת והן יכולות להיחשב כעבירה רבת פריטים – אך יש לשים לב לערך המוגן בעבירה. יש להבדיל בין דוגמה של גניבה (מס' גניבות), שיתכן שתוכר כעבירה רבת פריטים ואז יתכן שהעונש בגין כל הפרטים יהיה במקסימום העונש על עבירת אחת, לבין מצב של עבירות רצח ואונס, אז הערך המוגן הוא גבוה יותר – חיי אדם ושלמות גופו – ערך החשוב משמירה על רכוש. לכן במקרה של מס' מקרי רצח או אונס, בשל חשיבות הערך המוגן, כל פריט ייוחד לעבירה בפני עצמה ויגרור הטלת עונש נפרד. יש לקרוא את דעת המיעוט ולהכיר אותה.

15. היסוד העובדתי – המחדל

• סעיף 18(ג) – "מחדל" – הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה.

262. אי מניעת פשע

מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים.

• ·         322. אחריות לחסרי ישע
• ·         323. חובת הורה או אחראי לקטין
• ·         325. חובת הממונה על מעשה שיש בו סכנה
• 326. חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה
• ·         חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998 (בסוף ספר חוק העונשין).

ע"פ 286/62 – יוסף סמין נ' היועץ המשפטי לממשלה

מקרה של מתיחת חבל בין עמודים בדרך ראשית – נחשבת למעשה בלתי חוקי.

פסיקה: צדק בית-המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירה על סעיף 244, הואיל וסעיף זה מעניש לא רק אדם ש"נמנע מעשות מעשה שמחובתו לעשותו" אלא גם אדם ש"עושה מעשה שלא כחוק", אשר מחמתו נגרם נזק לאחר. במלים אחרות, גם עבירה על "צו-לא-תעשה", להבדיל מעבירה על "צו-עשה", נתפס ברשתו של אותו סעיף. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, אין ספק כי על-ידי הוראתו למתוח את החבל בין שני העמודים בגובה שמנע את המעבר של כלי-הרכב במקום האמור, גרם המערער ליצירת מכשול בדרך הרבים, ומכאן שעשה "מעשה שלא כחוק", מעשה שעליו חל האיסור שנקבע בסעיף 247 לפקודה, ומכיון שכתוצאה ממנו ניזק המתלונן, הרי שנתקיימו יסודות העבירה האמורה בסעיף 244.

ע"פ 119/93 – ג'ייסון לורנס נגד מדינת ישראל

גרימת מוות ברשלנות

עובדות: רולטה רוסית.

פסיקה: השופט ד. לוין פסק, כי יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות חופפים לאלה של עוולת הרשלנות במישור האזרחי, והתייחס להיבט הפלילי של הרשלנות שגרמה למותו של אדם, היעדר הצורך במחשבה פלילית לגרימת המוות, חובת הזהירות שמבחנה הוא מבחן הצפיות, התרשלות שעניינה הפרת חובת הזהירות על ידי מעשה או מחדל, גרימת נזק, הקשר הסיבתי וכיוצא באלה נושאים הנוגעים לענין הרשלנות. בסיכומו של דבר הגיע השופט לוין למסקנה כי במקרה הנוכחי, כאשר המערער נטל חלק במשחק "הרולטה הרוסית" ובכל נסיבות הענין, בדין הורשע בעבירת רשלנות שבמעשה. השופט לוין התייחס גם לשאלה אם ניתן להרשיע גם מההיבט של התרשלות במחדל, ואם חייב אדם להציל אדם אחר הנתון בסכנה, ואם אי נקיטת צעדים להצילו מהווה עבירה, והגיע למסקנה כי במקרה הנדון גם מבחינת ההתרשלות במחדל ניתן להרשיע את המערער.

ע"פ 1713/95 – בוריס פרידמן נגד מדינת ישראל

פזיזות, הריגה

העובדות: פרידמן רב עם אשתו על רקע חשדו שבגדה בו עם אחר. האשה איימה עליו בסכין, וכתוצאה ממאבקם נדקרה היא על-ידי פרידמן, דקירה שטחית ודקירה עמוקה בירכה. למרות עצתו, סירבה האשה לחבוש פצעה והוא עזב את הדירה, רק כדי לחזור אליה ולמצוא את אשתו בלא רוח חיים כתוצאה מדימום רב מהפצע בירך.

הפסיקה: פרידמן הורשע בעבירה של הריגה שכן הוכח שהתקיים יסוד נפשי של צפיות, שכן הן במעשהו והן במחדלו (לא לסייע לאשתו) צפה את התוצאה.

ע"פ 3417/99 – מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל

אי מניעת פשע

העובדות: הר-שפי הייתה מודעת לכוונתו של יגאל עמיר לרצוח את רה"מ רבין אך לא מנעה זאת.

הפסיקה: השופט חשין – יסוד הידיעה הוא הרכיב המרכזי בעבירה, שמטרתה קביעת החובה לכל אזרח סביר לפעול למען מניעת פשע, בדרך של דיווח על כוונה לבצעו. אין המדובר בהלשנה בשל התכלית הראויה של הסעיף. זוהי עבירת מחדל דוגמת חוק לא תעמוד על דם רעך.

השופט טירקל – החוק משקף נורמה מוסרית, אך השופט חושש מאופיה החודרני והפולשני של החובה הגלומה בעבירה – האם על האדם לנחש את כוונות זולתו? החוק משאיר בידי בית המשפט לנחש את שהיה בלבו של החשוד, והדבר על גבול פגיעה בעקרון "אין עונשין על דברים שבלב".

השופט ריבלין – החוק בא להגן על נורמה, אשר בהפרתה ייגרם נזק לזולת. המדובר בעבירת מחדל, וקשה להצדיק ענישתו של אדם על שלא מנע את הסיכון שתיגרם תוצאה של מה בכך לזולת, מחמת מעשהו האסור של אדם אחר. איזון זה עצמו עשה המחוקק הישראלי בקובעו את גבולות העבירה המתוארת בסעיף 262 לחוק. אין היא עוסקת במי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה עוון, או חטא, כי אם רק במי שידע כי פלוני זומם לעשות פשע, דהיינו: עבירה המדורגת לפי חומרתה בראש מידרג הענישה (סעיף 24 לחוק).

ע"פ 26/58 – היועץ המשפטי לממשלה נ' מנחם אייזנצוייג

נפילת תריס – דברים שאינם מסוכנים מטבע ברייתם

העובדות: אדם טיפל בתריס שנפל וחבל בידיה של המתלוננת.

הפסיקה: הטלת חובה פלילים על ממונה על דבר שיש בו סכנה, מחייבת שיהא החפץ מעצם ברייתו עצם מסוכן אם לא יטפלו בו בזהירות. התריס היה מצויד באמצעי בטחון מספיקים, היינו בשני הבריחים, ונוסף על כך בידית שהייתה מיועדת להקל על הורדתו האיטית, והייתה מספקת כדי למנוע נזק אף במקרה שאחד הבריחים לא פעל את פעולתו. אמנם הוא נעשה למסוכן בידי המשיב, מפני שזה טיפל בו בחוסר זהירות, אבל אין בזה כדי למיינו כשייך למין הדברים המסוכנים מטבע ברייתם.

ע"פ 115/77 – אברהם לב ואח' נגד מדינת ישראל

ניסיון, הכנה

פסיקה: אשר לערעורם של המנהלים – בפני ביהמ"ש היה מספיק חומר כדי לקבוע שהשניים ידעו על זיופי התעודות ועל הדיווח על כמות גדולה יותר של אבנים שכאילו סופקו. כיון שהמנהלים ידעו על העברת התעודות המזויפות הרי הם אחראים בפלילים בגין ניסיון לקבל דבר במרמה. אמנם ידיעתו של אדם כי פלוני עובר עבירה, היא כשלעצמה אין בה כדי להטיל על האיש היודע, אחריות פלילית, ואולם בענייננו הייתה חובה מוטלת על המנהלים למנוע את מעשי המרמה וזאת הן בהתחשב בכלל כי מעביד היודע שעובדו עובר עבירה במסגרת תפקידו חייב למנוע זאת, שאם לא כן יראוהו כמסייע, והן משום שחברת קצא"א העבירה במפורש לרמדו את הביקורת על נכונות הדיווח, ומכאן התחייבות של רמדו למנוע ביצוע מרמה באבנים המסופקות.

אשר לשאלה אם היה כאן ניסיון או הכנה, יש לומר כי המעשים עברו כבר את גדר ההכנה והגיעו לגדר ניסיון. הרשעה בניסיון אין הכרח כי תבוסס כבר על הפעולה האחרונה של מעשה העבירה, ודי בכך שהדברים הגיעו לשלב מתקדם בהוצאת הכוונה של קבלת כספים במרמה מן הכוח אל הפועל.

(1983) R.V. MILLER

המדובר במקרה של אדם אשר נדקר ולמרות טיפול רפואי  שקיבל נפטר מפצעיו. נטען ע"י הנאשם בדקירה כי האדם נפטר מהטיפול הלקוי שקיבל, אולם בית המשפט לא קיבל זאת וקבע כי כל עוד הטיפול הרפואי בוצע בסבירות מקצועית ובתום לב, אין להאשים את הרופאים באחריות למת, וטיפולם לא ניתק את הקשר הסיבתי שבין הדקירה לבין המוות. גם בטיפול רפואי סביר תיתכנה טעויות.
16. החזקה

• ·         סעיף 43כד – הגדרות

"החזקה" – שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד;

• ·         פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 

 8. דרכי החזקה

לענין אישום בשל החזקת סם מסוכן, אין נפקא מינה אם הסם המסוכן נמצא ברשותו של הנאשם, או ברשות המחזיק אותו מטעמו של הנאשם, או אם הסם של הנאשם נמצא ברשותו של אדם אחר ללא ידיעתו של אותו אחר, או אם הסם נמצא במקום שאינו ברשותו או שאינו נתון לפיקוחו או להשגחתו של שום אדם.

ע"פ 250/84 – דן הוכשטט נגד מדינת ישראל

החזקת סם

פסיקה: השופט ברק (בדעת מיעוט) סבר, כי למערער לא היתה החזקה "ממשית" בסם, שכן החזקה נמדדת במבחן השליטה ולמערער לא היתה שליטה בסם. אילו שטר המטען היה בידיו היתה לו שליטה בסם המסוכן ובידו היה הכח להוציאו מהמכס. בהעדר שטר מטען, אין כל ראיה שעל פיה ניתן לבסס ממצא של שליטה. השופט ברק הגיע להחלטתו לאחר הגדרת המונחים "מחזיק" ו"בעל שליטה" שבחוק לענין החזקת הסמים.

השופטת בן-פורת – לעומת ברק סברה , כי אין צורך להכנס בענייננו לקושי שבהגדרת מושג השליטה המאפיין את החזקה שכן ההכרעה בענייננו אינה מחייבת הגדרה זו. משהגיעה חבילת הסמים למכס בישראל על שמו ומענו של המערער היה הוא "בעל השליטה" בה ורק הוא יכול היה לתת יפוי כח שיאפשר לשחרר את החבילה מבית המכס. המערער יכול היה להוציא את החבילה מהמכס עם תעודת הזיהוי שלו בנימוק ששטר המטען הלך לאיבוד. גם עצם יכולתו של המערער למנוע מאחרים את שחרור החבילה די בה כדי להפכו לבעל השליטה בה.

ע"פ 611/80 – מיהראן מטוסיאן וולטל וידל נגד מדינת ישראל

החזקה

פסיקה: החזקת סם משמעה שליטתו של פלוני בדבר המצוי בידיו או בידו של אחר, או דבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או אחדים מבני החבורה בידיעתם ובהסכמתם של שאר בני החבורה יראוהו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד וכולם ביחד. כדי שאחד יורשע בגין ההחזקה של השני לא די בכך שהדבר נעשה בידיעתו אלא צריך שהדבר גם יהיה בהסכמתו. ההחזקה איננה מורכבת רק מיסודות פיזיים אלא כוללת בחובה גם יסוד נפשי, היינו, התייחסות מדעת היא מבין מרכיביה.

"החזקה" צריך שתלווה מחשבה פלילית. על התביעה להוכיח הן את המעשה הפלילי והן את המחשבה הפלילית והמחוקק לא יצר חזקה המעבירה את נטל הראיה על הנאשם שנתפס כשבידו הסם.  "המחשבה הפלילית" כאמור איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות. מערכת נסיבות כאמור יכול ותיצור חזקה שבעובדה לפיה מי שהחזיק בסם גם ידע על מהות מעשהו. ניתן לסתור את החזקה שבעובדה ע"י הבאת ראיות המוציאות את מערכת הנסיבות מהקשרה הלכאורי הרגיל ומצביעות על כך כי המסקנה שהיתה סבירה כדרך הטבע איננה ישימה במקרה הקונקרטי כי קיים ספק סביר לגבי המסקנה המרשיעה.

ע"פ 1478/91 – מדינת ישראל נגד שמעון רובבשי ודוד משה

החזקת סמים

פסיקה: סעיף 7א' לפקודת הסמים קובע לאמור "לא יחזיק אדם סם מסוכן…", ולפי סעיף 8 לפקודה "לעניין אישום בשל החזקת סם… אין נפקא מינה אם הסם… נמצא ברשותו של הנאשם, או ברשות המחזיק אותו מטעמו של הנאשם…". השאלה היא מתי יחשב אדם כמי שהחזיק בסם, מה טיבה של אותה החזקה, האם מה שנדרש הוא החזקה פיסית ותו לא, או שנדרש גם יסוד נפשי להתגבשות העבירה. מן הפסיקה עולה כי בנוסף להחזקה הפיסית נמצא בין יסודותיה של העבירה גם יסוד המחשבה הפלילית. אולם המחשבה הפלילית איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים, אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות. משהוכחו עובדות המצביעות על כך שנאשם פלוני החזיק בפועל בסם מסוכן, או שהיתה לו שליטה על סם זה, כי אז נוצרת חזקה עובדתית הפועלת לחובתו, אולם זו ניתנת לסתירה אם הנאשם מצליח לעורר ספק סביר בדבר נכונותה של אותה חזקה  עובדתית. התביעה היא שחייבת להוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר ונטל זה הוא עליה "עד סוף כל הסופות".[

17. היסוד "שלא כדין"

ע"פ 2/73 סלע נ' מדינת ישראל

העובדות: למערער שדה, ולזה נגרם נזק על-ידי כבשים של אדם אחר. המערער תפס את הכבשים עד שבעליהן ישלם לו עבור הנזק שנגרם לשדה.

פסיקה:    השופטים קבעו כי מעשהו של המערער היה סביר ולא היה "שלא כדין", שכן רשאי היה לתפוס את הכבשים שגרמו לנזק על-מנת להפרע מאת בעליהן עבור הנזק שנגרם לו, ובלבד שהמערער לא מתכוון לסחוט מן הבעלים סכום כסף העולה על נזקו או לחייבו בנזק שנגרם על-ידי גורמים אחרים,  ואין כוונתו לעכב את הכבשים תחת ידו למעלה מן המידה.  כדי לשחרר את הכבשים על בעליהן לתת עבורה מספקת לסילוק חובו.

ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל

העובדות: המערער (עיתונאי) איים על שני קציני משטרה שאם לא ייפגשו עמו יפרסם דברים פוגעניים נגדם, והורשע בעבירה על סעיף 428 סחיטה באיומים.

פסיקה: הערעור נדחה והמערער הורשע בעבירה של סחיטה באיומים שכן הוכח כי דבריו כלפי הקצינים נאמרו שלא כדין באופן שיגרום להם לפעול על-פי רצונו.

ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

העובדות: המערערים, חברה ושניים מראשיה, הורשעו בבניה בלא היתר, למרות שקיבלו היתר בניה מהרשויות, אשר הוכח כי ניתן שלא כדין.

פסיקה: הערעור נדחה פה אחד ונידונה השאלה העקרונית, אם היתר שניתן על-ידי רשות שלא כדין, ייחשב לבטל מעיקרו והנהנים ממנו יישאו בתוצאות של מעשיהם, כאילו בוצעו בלא היתר. השופט זמיר קבע, כי יש לשקול כל מקרה לגופו, ויישם את רעיון הבטלות היחסית במקרים כגון זה. משמעה של בטלות זו היא, שייתכן שהנהנים מהיתר בניה שלא כדין יורשעו בעבירה זו, אולם מצד שני יוכלו להיות מחויבים במסים כאילו המקום נבנה כחוק.

18. הסיבתיות

• ·         סעיף 309 לחוק העונשין (גרימת מוות מהי)

ע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל

העובדות:  המערערים דקרו אדם בערב יום העצמאות בירושלים לאחר התגלעות ויכוח ביניהם. האדם נדקר 4 פעמים, מתוכן 3 דקירות בלבו, כשכל אחד מהמערערים דקר אותו פעמיים. נשאלה שאלה נסיבתית, בדבר זהות הדקירה הקטלנית ולמעשה, זהות הדוקר שהביא למותו של האדם.

פסיקה: הערעור נדחה פה אחד ונקבע כי הוכחת נסיבתיות בין הדקירה למוות נזקקת לסעיף 219 לפח"פ (כיום 309), לפיו אחראים למוות שניים שעשו מעשים שבאו בצמוד זה לאחר כאשר הפעולה המזיקה הראשונה ממשיכה לפעול את פעולתה כשמבוצעת הפעולה המזיקה האחרת.  עוד קבעו, כי  ניתן להסיק מן האמור בסעיף 219 הנ"ל כי אדם נחשב לגורם מותו של אחר גם כאשר הוא מחיש את מותו, היינו המעשה או המחדל יכול שיהיה רק אחת מן הסיבות לגרימת המוות ובלבד שלא מדובר על סיבה שהיא כה מזערית במשמעותה עד כי היא הופכת לחסרת משמעות. יכולות על כן להצטרף זו לזו שתיים או יותר סיבות עצמאיות למותו של פלוני וכל אדם אשר הוא גורם של אחת מאלו נושא באחריות פלילית של גרם המוות.

ע"פ 842/83 מדינת ישראל נ' סעיד

העובדות: סעיד עקף משאית, ונהג שבא מולו התנגש עם המשאית ועם מכוניתו של סעיד באופן שהביא למותם של הנסע ושני נוסעים. המדינה ערערה על זיכויו של סעיד בערכאות קודמות מאשמת גרימת מוות בתאונת דרכים. הערעור נתקבל.

פסיקה: עולה שאלת ניתוק קשר סיבתי בעת גרימת מוות ברשלנות – האם התנהגותו של הנהג הקרבן ניתקה את הקשר הסיבתי בין עקיפת סעיד למותו של הנהג.

שמגר: קבע כי הסיכון של חסימת הדרך הוא בגדר הצפיות המרכזית שנהג עוקף צריך לקחת בחשבון. התעלמות מסיכון זה הנו בגדר הפרת חובת הזהירות.

בן-פורת: חובת צפית הסכנה מצד העוקף, כיוצר הסיכון, הנה נורמטיבית ואובייקטיבית.

ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל

העובדות: בלקר ניסה להצית את אשתו, השליך אותה מהחלון, ומשראה כי אוחזת באדן החלון, ניתן את אחיזת אצבעותיה וכך נפלה היא אל מותה מהקומה הרביעית. נקבע לה מוות מוחי בבית החולים, ורק לאחר ימים נפטרה כתוצאה מניתוק מכשירי ההחייאה. בלקר טען כי אשתו ביקשה להתאבד וכי הגורם למוות הנו ניתוק המכשירים.

פסיקה: נפסק שניתוק הקורבן ממכשירים בבית חולים לא מנתק את הקשר הסיבתי שבין התנהגות הנאשם שגרם לה למוות מוחי לבין תוצאת המוות.

ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל

העובדות: מקרה של טביעת תלמידה בעת טיול כתה לכנרת. מורתָהּ נמצאה אשמה בגרימת מות התלמידה.

פסיקה: הערעור נדחה. נקבע כי קשר סיבתי לא מתנתק עקב רשלנות הקורבן, אם מעשהו היה בגדר הצפיות הסבירה, אשר על יוצר הסיכון חובה הייתה לחזותו מראש. היה על המורָה לצפות שבהעדר פיקוח צמוד לא תקוים המשמעת, ובלי נוכחותה התלמידים ירחצו במים. היה עליה לצפות כי בלי אמצעי הצלה לא יהיה מי שיושיט עזרה. לכן בנסיבות העניין,  מקרה של טביעה הוא בגדר הצפיות הסבירה.

ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל

העובדות: לורנס הורשע בגרימת מותו ברשלנות של חברו למשחק "רולטה רוסית".

פסיקה: יסודות עוולת הרשלנות האזרחית זהים ליסודות העבירה הפלילית.  לורנס הפר את חובת הזהירות הנובעת מהסיטואציה, העומדת בבסיס מבחן הצפיות  – היה עליו לצפות כי המשחק עלול לגרום למוות, ומכאן שהתרשל. התנהגותו של חברו המנוח אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשי לורנס למות חברו.

ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח'

העובדות: ליאון פגע בתאונת דרכים ברינגר, דבר שהביא להתפתחות סרטן נדיר אצל רינגר, ואשר גרם למותו בסופו של דבר.

פסיקה: במקרה זה מיושמת תיאורית הגולגולת הדקה, לפיה על המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא על כל תכונותיו וחולשותיו, אף הנדירות ביותר. במקרה דנן, על נהג סביר לקחת בחשבון שקרבנו הוא בעל רגישות מיוחדת.

ע"פ 707/83, 783 פטרומיליו נ' מדינת ישראל

העובדות: פטרומיליו שדד מס' נשים בכך שחטף את ארנקן תוך כדי מנוסה, כאשר אחת מהן נפטרה מאוחר יותר בסמוך לארוע. פטרומיליו הורשע בעבירה של שוד והריגה ועל כך הערעור.

פסיקה:  נקבע כי היסוד הנפשי בעבירת ההריגה מתבטא בחזות מראש, שהמעשה עלול לגרום נזק ממשי שיש בו כדי לסכן את החיים או את שלמות גוף הקרבן. במקרה זה לא יכול היה פטרומיליו לצפות את התוצאה או את סוגה, שכן מוות אינו תוצאה צפויה של חטיפת ארנק בלא מגע, להבדיל משוד שכרוך בטבעו באלימות. מבחן הצפיות לא צריך להתייחס לדרך ההשתלשלות המדויקת, אך בתנאי שדרך ההשתלשלות לא תהיה חריגה ביותר.

היסוד הנפשי שבעבירה

19. ידיעה ועצימת עיניים

• ·         20. מחשבה פלילית

(א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה…

(ג) לענין סעיף זה –

(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;

• ·         90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה

בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 17 (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח –

…

(3) "ביודעין" או מונח בעל משמעות דומה – יתפרש המונח כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א);

(4) "יש לו יסוד להניח" או ביטוי בעל משמעות דומה – יתפרש הביטוי כאדם שחשד, כאמור בסעיף 20(ג)(1);

ע"פ 384/80 בן-ברוך נ' מדינת ישראל

עובדות: בן ברוך הורשע בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון – עשרות שעונים. בן-ברוך טען כי לא ידע שמהדובר ברכוש גנוב.

פסיקה: בית המשפט לא קיבל את טענות בן-ברוך וקבע, כי יש להסיק מודעותו של נאשם מנסיבותיו של כל מקרה. עוד נקבע, על הנאשם לרקום סיפור הגיוני כדי להפריך את חזקת המודעות נגדו. זהו מישור אובייקטיבי הניתן להוכחה.

ד"נ 8/68 המספרסט נ' היועץ המשפטי לממשלה

העובדות: המערער, עולה מפקיסטן, אמור היה להתגייס לצבא אולם לא עשה כן, ורק כעבור 9 שנים נשפט והורשע בגין אי התייצבות לשירות מתוך כוונה להשתמט.

פסיקה: בית המשפט דחה את הערעור וקבע שניתן להרשיע את המערער משום שלא יכול היה לספק הסבר סביר לאי-התייצבותו לשירות, וכן על סמך פרק הזמן הארוך שעבר, בגדרו ניתן להעריך כי המערער ידע באופן קונסטרוקטיבי על מחדלו. כמו-כן הוכחה "עצימת עיניים", בגדרה המערער לא בדק מתוך חששו, האם עליו להתגייס.

ע"פ 621/76 באשי ואח' נ' מדינת ישראל

כלל החזקה התכופה: קבלת רכוש גנוב בסמיכות לביצוע מעשה שוד צריכה לעורר חשד אצל מקבל הרכוש כי הוא קשור לגניבה.

העובדות: יומיים לאחר היוודע בעיתונות דבר פריצה למשטרה וגניבת מטבעות מכספתה, הונח רכוש זה שהיה עטוף אצל הזוג באשי על-ידי חברם ,שוטר.

פסיקה: הערעור נדחה, שכן כלל החזקה התכופה חל במקרה דנן. ישנה חשיבות לנסיבות – הידיעה ברבים; לאורך הזמן מביצוע העבירה ועד לקבלת הרכוש – יומיים במקרה זה; ולטיב וכמות הרכוש. בנוסף , בני הזוג בארי לא הצליחו להעלות מסכת דברים הגיונית שתוכל להעלות ספק סביר בפני בית המשפט.

ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח'

טעות בעובדה, עצימת עיניים

העובדות: אונס קבוצתי של נערה בקיבוץ שומרת. החשודים טענו כי טעו לחשוב שהנאנסת מסכימה לאונס.

פסיקה: הערעור על זיכוי החשודים התקבל והם הורשעו באונס. בית המשפט קבע כי על טעות בעובדה ועל עצימת עיניים ניתן ללמוד מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לעניין עצימת עיניים, על בית המשפט לבחון באופן אובייקטיבי, מה יכול היה ללמוד אדם סביר שיעמוד במקום החשודים מנסיבות האירוע.

ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן

העובדות: ר' עיריית אילת לשעבר הואשם בקבלת שוחד, שכן נסיעתו ונסיעת אשתו ליפאן מומנה על-ידי חברה יפנית, בעלת אינטרסים עסקיים באילת.  ר' העיר הסכים למימון נסיעתו לאחר שקיבל חוות דעת כי אין פסול במעשיו.

פסיקה: בית המשפט קבע כי עצימת עיניים בעבירת שוחד כמוה כמודעות בפועל לטיב המעשה כנדרש בעבירה, אולם יש לבסס זאת על ראיות נסיבות ישירות או נסיבתיות.  עצם העובדה שר' העיריה בירר לגבי כשירות המימון שוללת יצירת כוונה פלילית מצדו לביצוע העבירה.

ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל

עובדות: פיזיותרפיסט הואשם באינוס ובביצוע מעשה מגונה במטופלת. הוא טען כי לא חש בעת המסאז' ועשיית המעשה בהתנגדות המטופלת.

פסיקה: ביהמ"ש הגיע למסקנה כי טייב עצם את עיניו לגבי היעדר הסכמתה של המטופלת ולכן דחה את טענת הטעות. עוד ציין בית המשפט כי על נאשם מוטל נטל הראיה בדבר הוכחת קיומו של סייג לאחריות פלילית ע"פ סעיף 34 לחוק.

ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל

סעיף 262: אי-מניעת פשע, האם ידיעה בחזקת "עצימת עיניים"?

העובדות: הר-שפי ידעה כי יגאל עמיר התבטא על כוונתו לרצוח את רה"מ רבין, היא הורשעה בעבירה של אי-מניעת פשע.

פסיקה: ההרשעה נותרה על כנה ובית המשפט בחן את שאלת "הידיעה" בסעיף 262 והאם יכולה זו להיחשב גם ל"עצימת עיניים". התשובה על כך שלילית אך נקבע, כי  אין צורך שהידיעה תהיה בדבר סכנה העלולה להתממש "קרוב לוודאי" או כסכנה קרובה. די בממשות ואין מקום להידרש לאמת-מידה מחמירה יותר. הוכח כי היתה ידיעה כזו להר-שפי.

20. כוונה תחילה ברצח

• ·         300. רצח

(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד:

…

(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

• ·         300א. עונש מופחת

על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח –

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה.

(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י,34יא, 34יב.

(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו.

• ·         301. כוונה תחילה

(א) לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.

(ב) לענין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא מינה אם החליט להמית את האדם או את מישהו, מסויים או בלתי מסויים, מבני משפחתו או מבני גזעו.

(ג) כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסויים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה.

• ·         35א. עונש חובה ונסיבות מקלות

(א) הורשע אדם בעבירה שדינה עונש חובה, ניתן להטיל עליו עונש קל מעונש החובה הקבוע לעבירה, אם העבירה נעברה בנסיבות מקלות מיוחדות שיפורשו בגזר הדין. ..

ע"פ 396/69 בנו נעים נ'  מדינת ישראל

מבחן הזמן בקינטור

עובדות: נעים רצח את סגל לאחר שהתפתח ביניהם ויכוח אלים בעקבות התנהגות אלימה של נעים (הכאה בשוט) של מס' אנשים. אירעה הפסקה במעשי האלימות וכל צד הלך לכיוון אחר, אלא שכעבור מס' דקות רץ נעים לעבר סגל ודקרו בסכין פעמיים, דקירות קטלניות. נעים טען לקינטור או לאוטומטיזם.

פסיקה: בית המשפט פסק, כי בשל משך הזמן שחלף בין ההפסקה בתגרה לבין הדקירה עצמה ניתן להסיק כי לא התרחש קינטור מיד בסמוך לדקירה, וגם דחה את טענת האוטומטיזם.

ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל

מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי בקינטור

העובדות: רבינוביץ' ירה למוות באשתו לאחר שטענה כי ערבי עמו מתראה עומד להגיע לביתם. רבינוביץ' טען לאי-שפיות זמנית או לחילופין לקינטור מצד אשתו.

פסיקה: הערעור נדחה ונקבע כי גם אם התקיים המבחן הסובייקטיבי של קינטור, עדיין זה לא שיבש לרבינוביץ'  את גיבוש כוונתו לרצוח את אשתו.

ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל

המבחן האובייקטיבי של קינטור, הישראלי המצוי

העובדות: אזואלוס רצח את אשתו והשכן, מאהבה, כאשר אלה התנשקו לידו, זאת לאחר שקודם לכן הבין כי השניים נאהבים. בפעם הראשונה איים אזואלוס על השכן אך שלט בעצמו, אולם בפעם השניה הופתע מראות אשתו מתנשקת עם השכן וירה בשניהם.

פסיקה: ברק: למרות הביקורת על ההחלה של מבחן האובייקטיביות בשאלת הקינטור, אין זה המקרה להתעלם ממנה, שכן במקרה זה חלו הן המבחן האובייקטיבי והן הסובייקטיבי והוכח קיומו של קינטור. זאת קובע ברק על סמך "דמם החם" של הישראלי והישראלית המצויים, שלא יעמדו מראות את בני זוגם במעשה בגידה.

ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל

המבחן לקינטור

העובדות: גד מליסה רצח את חברתו לשעבר בדקירות מרובות לאחר שאיימה, לדבריו, שלא להביא אליו את בתם המשותפת.

פסיקה: בית המשפט לא קיבל את טענות הקינטור של מליסה וטען שהן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית לא התקיים קינטור, והדבר מוכח מעובדת ריבוי הדקירות וכן בשל אופן ביצוע  הרצח בשתי הזדמנויות סמוכות.

ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל

הכנה, כוונה וקינטור

עובדות: המערער, עולה מרוסיה, היה שכנה של עולה אחרת, רצח אותה לאחר ויכוח שכנים ממושך באמצעות חניקה בשרוך.

הפסיקה: בית המשפט קבע כי המערער היה בשליטה בכל זמן האירוע, ולא התקיים  אף ממבחני קיומו של הקינטור.

ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל

קינטור מתמשך

עובדות: המערער, עולה מחבר המדינות, היה נשוי לאשתו, חשד שהיא בוגדת בו, ולאחר שתינו אהבים הרג אותה, ואח"כ הסגיר עצמו למשטרה.

הפסיקה: בית המשפט דחה את הערעור כיוון שהוכחו כוונה, הכנה והעדר קינטור. בית המשפט קבע הלכה, לפיה ייתכן "קינטור מתמשך" המורכב מרצף של מעשי התגרות מצד הקרבן, כאשר המעשה האחרון, התכוף למעשה ההרג היה בעל עוצמה כזו, שיכול להיחשב לקינטור עצמאי בפני עצמו, ובלבד שהיה בסמוך לאירוע, והפתיע את ההורג.

ע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל

המבחן לקינטור

עובדות: סגל רצח את חברתו לאחר שזו הטיחה בו כי יוצאת עם אחר מזה זמן.

הפסיקה: בית המשפט נדרש לשאלת בחינת קיומו של קינטור אולם הדעות היו חלוקות בדבר סוג המבחן. בסופו של דברי נקבע כי יש לבדוק בדיקה סובייקטיבית את נסיבות כל מקרה והשפעתן על הנאשם, לצד בדיקה אובייקטיבית של המצופה מאדם סביר. המבחנים הנם מצטברים.

ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל

מבחן הזמן בקינטור, הכנה

עובדות: סימן-טוב ירה בחברתו לחיים, מספר חודשים לאחר שזו נפרדה  ממנו על רקע התנהגות אלימה מצדו, לאחר שמצא אותה יחד עם אחר בסיטואציה אינטימית.

פסיקה: בית המשפט נתלה בגורם הזמן ובמרווח שבין הקינטור הנטען לבין מעשה הרצח וקבע, כי כיוון שהפרובוקציה לכאורה, לא אירעה בסמוך לירי, וכיוון שסימן-טוב ביצע פעולות בגדר "הכנה" כשניגש להביא אקדח שלא היה עמו, ורק אח"כ ירה בחברתו לשעבר, ייחשב מעשהו לרצח.

21. החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו

ע"פ 322/87 – אורי דרור נגד מדינת ישראל

כוונה לתוצאות טבעיות של מעשיו של אדם, קינטור

העובדות: אשתו של דרור נדרשה לטיפול פסיכיאטרי אותו סירבה לקבל, וביום מן הימים איימה על המערער במוט ברזל. הלה נטל מידיה את המוט, הכה אותה בראש עשרות פעמים, ולבסוף אף ביים כאילו נהרגה כתוצאה מתאונת דרכים. דרור טען לקינטור ולהיעדר שליטה.

הפסיקה: "היסוד הנפשי של ההחלטה להרוג, יש והוא נלמד מאופי המעשה, ומצורת הביצוע, לגביהם מיישמים את ההנחה כי אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשהו". במקרה דנן נלמד היסוד הנפשי של החלטה ממעשיו המורכבים והממושכם של המערער, ובשל כך גם לא ניתן לטעון כי איבד שליטה עצמית בעקבות הקינטור.

22. ידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות

• ·         20. מחשבה פלילית

…

 (ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.

• ·         90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה

בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 17 (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח –

(2) "בכוונה" – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר;

ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת

תביעת לשון הרע, "בכוונה לפגוע" – כוונה מיוחדת?

העובדות: המערער שימש בתפקיד ציבורי ותבע עיתונאי בטענה כי הוציא דיברתו רעה. המערער טען  כי הפרסום אכן היה בכוונה לפגוע וחזקה שהעיתונאי  היה מודע להשלכות הפרסום, ולחלופין דרש להחיל את הלכת צפיות התרחשות התוצאה.

הפסיקה: הערעור נדחה תוך דיון במשמעות המונח "בכוונה לפגוע". השופט גולדברג: אין המדובר בכוונה פלילית מיוחדת שכן פגיעה בשמו של אדם הנה תוצאה טבעית מהמעשה והביטוי יכול לשמש הן כמניע הן כיסוד נפשי. השופט ברק: הכוונה יכולה שתהיה מתוך רצון להשיג תוצאה או שלא מתוך רצון כזה ויש לבצע פרשנות תכליתית של החוק.

ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל

מחשבה פלילית – כוונה מיוחדת, סעיף 99 – מסירת ידיעה לאויב במלחמה

העובדות: המערער פרסם את סודות האטום של מדינת ישראל, נחטף בחו"ל, העמד לדין והורשע בישראל. ערעורו נדחה.

הפסיקה: הלכת הצפיות – אדם המודע ליסודות העובדתיים של העבירה ומבקש להביא להשלמת העבירה ולתוצאה פלילית הנו בעל מחשבה וכוונה פלילית. החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו מקבילה אף היא להלכת הצפיות.  מודעות אדם ליסודות עובדתיים של עבירה ולהתממשות עבירה כאפשרות קרובה לודאי הם שווי ערך לכוונה פלילית ישירה ופשוטה.

ע"פ 2831/95 – הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל

הלכות הצפיות החוקית והפסיקתית

העובדות: הרב אלבה פרסם גילוי דעת לגבי הלכות הריגת גוי והואשם בעבירה של הסתה לגזענות.

הפסיקה: מצא בדעת מיעוט – הלכת צפיות חוקית – סעיף 20(ב) המגדיר כוונה פלילית גם כראיה מראש של התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לודאי, אינו מאפשר לבית המשפט שיקול דעת בעבירות התנהגות עם מחשבה פלילית מיוחדת מסוג מטרה או מניע.

ברק וגולדברג בדעת רוב – הלכת הצפיות הפסיקתית – סעיף 20(ב) אינו חל במקרים של עבירות התנהגות עם מטרה, והחלתו הנה לשיקול בית המשפט ונובעת מתפיסתו את תכלית החוק.

ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל

תחולת הלכת הצפיות בעבירות התנהגות

העובדות: תרמית של מנהלי חברה שגרמה לשיבוש תשקיף החברה.

הפסיקה: השופט אילן החיל את הלכת הצפיות על אותו מקרה, וטען כי חלות שתי התפיסות – הן זו החוקית והן זו הפסיקתית, והן מוליכות לאותה המסקנה. לדבריו "תמציתה של התורה היא כי ראייתה מראש של תוצאת המעשה יכולה לבוא במקום כוונה מיוחדת".

רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל

תחולת הלכת הצפיות בעבירות התנהגות

העובדות: אלגד הואשם בביצוע פעולות של שקר בחקירת משטרה, הדחת עדים וכו'.

הפסיקה:  השופטת בייניש מאמצת למעשה את הלכת הצפיות בעבירות התנהגות כתחליף לכוונה שבעבירות תוצאתיות.

"… גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת "הכוונה" ב"צפיות", כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. לשיטתם של הגורסים כי מקורו של כלל הצפיות בהוראות סעיף 20(ב) לחוק, יחול כלל הצפיות ככלל סטטוטורי מחייב, על כל עבירה בה נקבע יסוד נפשי של "כוונה", לרבות בעבירות שאינן תוצאתיות. לשיטתם של אלה הסבורים כי הוראת סעיף 20(ב) חלה על עבירות תוצאתיות בלבד (ונראה כי לכך נוטים רוב השופטים שדנו בנושא), מעוגנת תחולת ה"צפיות" בהלכה הנוהגת בפסיקתנו מזה שנים רבות. לפי גישה אחרונה זו, הפסיקה מותירה פתח לבחינה פרטנית של תחולת הלכת הצפיות כתחליף לכוונה בכל עבירה על פי תכליתה החקיקתית ועל פי טיבה, כפי שהיה נהוג טרם תיקונים 39 ו- 45 לחוק העונשין."

23. כוונה על תנאי

ע"פ 354/80 בן-טוב נ' מדינת ישראל

החלת כוונה על תנאי כתחליף גם על עבירת מטרה

העובדות: בן טוב פרץ לבנין הטכניון וגנב תיק מסמכים של עובד עבור חברה כלשהי, ואמור היה להשיבו. הוא נתפס בעת הניסיון להשיבו והורשע בגניבה, כאשר נכתב בסעיף העבירה "בכוונה לשלול שלילת קבע"…

הפסיקה: ביהמ"ש העליון קבע, כי לא הוכח כי בן טוב אכן התכוון לשלול שלילת קבע של החפץ מבעליו לכן זוכה מעבירת הגניבה.

ע"פ 752/90 ברזל ואח' נ' מדינת ישראל

היסוד הנפשי בגניבה

העובדות: ברזל הואשם יחד עם אחרים בנטילת הלוואה מבנק ישראל שלא מתוך כוונה להחזירה.

הפסיקה: השופטים קיבלו את עמדת הסניגור, לפיה יש להתחשב במבחן הסובייקטיבי של כוונת הנאשם וצפיותו את העתיד בעת עבירת העבירה – האם התכוון שלא להשיב את הכסף לבעליו בעד שנטלו, או שמא באמת ובתמים סבר באותה עת כי יוכל להשיבו? "נראית לנו עמדתו של הסניגור המלומד, כי כוונה זו (כמו את הכוונה לשלילת קבע), יש לבדוק לפי אמונתו ודעתו של הנאשם. האפשרות ההפוכה שיש להרשיע בפלילים אדם על אף שהאמין בתום לב שיש בידו אפשרות להשבה ודאית של הגניבה (או שמעשיו בוודאות לא יובילו לשלילת קבע), אינה ראויה לדעתנו".

24. פזיזות

• 90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה

בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 17 (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח –

(1) "זדון" או "מזיד" – יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות;

• ·         סעיף 19. דרישת מחשבה פלילית
• סעיף 20. מחשבה פלילית
• ·         298. הריגה

הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים.

• ·         300. רצח

(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;

…

(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;

(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש…

ע"פ 6236/97 חג'אזי מטמרה נ' מדינת ישראל

פזיזות

העובדות: המערער פגע למוות בקשישה שחצתה את הכביש בשטח בנוי, והורשע בעבירה של הריגה בעקבות נהיגה פזיזה.

הפסיקה: בית המשפט הכריע כי אכן התנהגותו של המערער הייתה פזיזה, כיוון שהיה  אדיש לאפשרות שיפגע בהולך הרגל בעת נסיעתו המהירה מדי בשטח עירוני צפוף.

ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל

פזיזות – צפיות מלאה למוות

העובדות: ויניצקי בחור צעיר, החנה מכוניתו במקום אסור, ונתבקש על-ידי מר יקותיאל, קשיש, להזיז את המכונית. התפתח ויכוח בין השניים, ובין היתר נודע לויניצקי כי יקותיאל הנו אדם חולה לב. במהלך הויכוח הלם ויניצקי באגרופו במצחו של יקותיאל, שנפל ונחבל, ומת כעבור שבועיים מדימום פנימי בראשו.

הפסיקה: השופט גולדברג – אחרי תיקון 39 בוטל המחדל האסור ועלתה שאלת מידת הצפיות הנדרש מעושה מעשה לגבי הנזק שעלול להיגרם לקרבן – האם צפיות חלקית לפגיעה בגוף או צפיות מלאה למוות. גולדברג הכריע והחיל את הלכת הצפיות המלאה. "מבחינת מודעות נדרש כי העושה יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית ולא דיי במודעות לנזק גוף בלבד".

ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל

סוג חזקת המודעות ביסוד נפשי של פזיזות, הריגה בתאונת דרכים

העובדות: מגידיש פגע בהולכת רגל במעבר חציה בשטח עירוני, כאשר נסע במהירות כפולה מן המותר.

הפסיקה: השופט אנגלרד – קיימת "חזקת מודעות" כללית בדבר מודעות אדם להתנהגותו, טיבה, נסיבותיה ותוצאותיה האפשריות. בהקשר לתאונות דרכים ועבירות נשק החזקה הנה עובדתית, ונטל ההוכחה מוטל על הנאשם. למרות הצורך במודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר, אין צורך כי יוצר הסיכון יהיה מודע לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר למותו של אדם או ידע את זהותו של הנפגע מראש.

ע"פ 1/52 דויטש נ' היועמ"ש לממשלה

פזיזות ו"רשלנות רבתי"

העובדות: ארכיטקט שלא שעה לאזהרות בדבר סכנה הצפויה לעובדיו בשל תנאי עבודה לקויים באתר בניה, דבר שהסתיים במותם של שניים מעובדיו.

הפסיקה: השופט אגרנט: "הרשעת אדם בעבירת הריגה, בשל אפס מעשה המתבטא בהפרת חובה מחובות הזהירות הנזכרות בסעיף 231 (או חובה דומה), תיתכן רק אם הוכח (א) שחוסר זהירותו הגיע עד כדי "רשלנות רבתי" (דהיינו סטיה חמורה מרמת זהירות סבירה), (ב) וכן שנהג כאשר נהג מתוך "פזיזות", כלומר מתוך ראייה כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו או שלמות גופו של אחר, (ג) יתכן גם, כי אם התבטאה הפזיזות בגישה של "לא איכפתיות" יהיה מקום להרשיעו באותה עבירה, אף אם מידת רשלנותו הגיעה אך לידי חוסר בזהירות סבירה."

ע"פ 125/50 יעקבובויץ' נ' היועמ"ש לממשלה

מחשבה פלילית

העובדות: יעקובוביץ' הרג אדם כדי שיתאפשר לו לאנוס את אחותו של המוכה והואשם בעבירה ע"פ סעיף 300(א((3) "ההמתה בוצעה תוך ביצוע עבירה אחרת או הכנת לביצועה או כדי להקל על ביצועה".

הפסיקה: "מזיד" שהנו יסוד המהווה חלק מעבירת הרצח, משמעותו פזיזות על שתי צורותיה (חזות תוצאת המוות ואי-אכפתיות או קלות דעת ביחס להתרחשותה). הנאשם זוכה מעבירת רצח והורשע בהריגה, משם שלא צפה את תוצאת המוות אלא לכל היותר צפה חבלה במוכה.

ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל

פזיזות

העובדות: פרידמן רב עם אשתו על רקע חשדו שבגדה בו עם אחר. האשה איימה עליו בסכין, וכתוצאה ממאבקם נדקרה היא על-ידי פרידמן, דקירה שטחית ודקירה עמוקה בירכה. למרות עצתו, סירבה האשה לחבוש פצעה והוא עזב את הדירה, רק כדי לחזור אליה ולמצוא את אשתו בלא רוח חיים כתוצאה מדימום רב מהפצע בירך.

הפסיקה: פרידמן הורשע בעבירה של הריגה שכן הוכח שהתקיים יסוד נפשי של צפיות, שכן הן במעשהו והן במחדלו (לא לסייע לאשתו) צפה את התוצאה.

25. מחשבה פלילית מועברת

• ·         20. מחשבה פלילית

(א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות…

…

(ג) לענין סעיף זה –

(2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות.

ע"פ 406/72 שניר נ' מדינת ישראל

מחשבה פלילית מועברת, סעיף 20(ג)(2)

העובדות: שניר רצה לרצוח את אשתו אך בשגגה הרג את חמותו.

הפסיקה: המדובר בפסיקה שקדמה לתיקון 39 בטרם התקיים סעיף המחשבה המועברת 20(ג)(2), אך למרות זאת בית המשפט המיר את המחשבה הפלילית של שניר כלפי אשתו, לעבר חמותו, וכך הורשע ברצח של האחרונה.

26. רשלנות

• ·         21. רשלנות

(א) רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –

(1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;

(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיבון הסביר.

(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע.

• ·         90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה

בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 17 (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח –

…

(5) "התרשלות" – יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21.

• ·         90ב. עונש על עבירת רשלנות

בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין תיקון מס' 39, ושבו היסוד הנפשי הנדרש להתהוות העבירה הוא רשלנות, ולאותה עבירה נקבע עונש מאסר העולה על שלוש שנים – יהיה העונש בשל אותה עבירה, מאסר שלוש שנים.

• ·         338. מעשי פזיזות ורשלנות (בספר)
• ·         341. חבלה ברשלנות

העושה מעשה שלא כדין, או נמנע מעשות מעשה שחובתו לעשותו, והמעשה או המחדל אינם מן המפורטים בסעיפים 338עד 340, ונגרמה בהם חבלה לאדם, דינו – מאסר שנה.

• ·         304. גרימת מוות ברשלנות

הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו – מאסר שלוש שנים.

ד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי לממשלה

רשלנות – מבחן אובייקטיבי של "צפיות סבירה"

העובדות: בש הותיר מקרר בחצרו האחורית, ושני ילדים שיחקו, נכנסו למקרר ומתו כתוצאה מחנק. בש הורשע בגרימת מוות ברשלנות.

הפסיקה: בית המשפט קבע כי מבחן הצפיות הסבירה הנו אובייקטיבי ועל בית המשפט להתאימו לנסיבות המקרה ולבחנו בעין האדם הסביר בנסיבות אותו מקרה.

ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל

חובת הזהירות ומבחן הצפיות

העובדות: יערי היה נהג קטר, אשר הורשע בגרימת מוות ברשלנות של אדם שעמד על מסילת הברזל לאחר שהסיג גבול.

הפסיקה: חובת הזהירות – בהיבט עקרוני נובעת מסוג מסוים של מצב, ובהיבט מהותי נובעת מסיטואציה ספציפית בה יש לשאול האם ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים על-ידי המזיק. מבחן הצפיות מחולק לצורך לצפות וליכולת לצפות את התוצאה המזיקה. במקרה דנן יערי זוכה, כיוון שנקבע, שלמרות שחלה החובה לצפות את נסיבות המקרה, לא הוכח כי יערי יכול היה לצפות זאת.

ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל

רשלנות

העובדות: המערער נהג במכוניתו עם נוסעת; במכונית אירע תקר בזמן נסיעה במהירות גבוהה מן המותר, הרכב התהפך מס' פעמים והנוסעת נהרגה. המערער הורשע בגרימת מוות ברשלנות.

הפסיקה: רשלנותו של המערער באה לידי ביטוי במהירות הגבוהה החורגת מן המותר בה נהג, שממנה עלה כי לא השית לבו לסכנות המוגברות הנובעות מנהיגה כזו, שלא תאפשר לו שליטה ברכב במקרים של אירועים צפויים בנהיגה (כגון תקר, כתם שמן על הכביש וכו').

ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל

רשלנות

העובדות: גרימת מוות כתוצאה ממשחק "רולטה רוסית"

הפסיקה: השופט לוין פסק כי במקרה דנן התקיימה רשלנות הנובעת מהפרת חובת הזהירות (המבוססת על חזקת הצפיות), הן במעשה והן במחדל.

ע"פ 7295/95 דיסנצ'יק נ' מדינת ישראל

אין רשלנות אם אינה מצוינת בחוק

העובדות: פרסום פרטיה של קטינה שהורשעה בפלילים.

הפסיקה: אין מקום להרשעה על בסיס יסוד נפשי של רשלנות שכן יסוד זה אינו מצוין בעבירה.

24 ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל

רשלנות בפרסום שעלול היה להשפיע על בית המשפט

העובדות: אזולאי, עיתונאית, פרסמה כתבה על הליך מתקיים בטענה שאין להשית על הנאשם עונש מאסר, וזאת בסמוך לפני מתן פסק הדין.

הפסיקה: ההרשעה נותרה בעינה שכן הוכח כי אזולאי נהגה ברשלנות, כיוון שהוכח ע"פ מבחן אובייקטיבי, שחוסר מודעותה נבע מרשלנות, שכן היה עליה לברר היכן עומד ההליך המשפטי טרם הפרסום.

27. אחריות קפידה

• ·         22. אחריות קפידה והיקפה

(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" – לרבות בהלכה פסוקה.

(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה.

(ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות.

ע"פ 17/59 מאור מזרחי נ' היועץ המשפטי לממשלה

אחריות קפידה

העובדות: המערער קשר סל למערבל בטון, סל אשר נפל במהלך נסיעה ופגע באוטובוס.

הפסיקה: הערעור נותר על כנו. בית המשפט פירט את העקרון, לפיו בעבירות אחריות קפידה די ביסוד עובדתי ואין צורך להוכיח יסוד נפשי על-מנת להרשיע; עוד סקר בית המשפט את המטרה החברתית של עבירות מסוג אחריות קפידה – הטמעת נורמות רצויות בעיקר בהקשר לבטיחות, גיהות ובריאות הציבור. על הנאשם להוכיח פטור מאחריות קפידה בצורת גורם זר מתערב.

ד"נ 11/65 גדיסי נ' היועץ המשפטי לממשלה

אחריות קפידה

העובדות: נהג טרקטור הורשע בכך שהאור האחורי של הבלם לא עבד. הנהג טען כי הדבר לא היה תלוי בו ונגרם כתוצאה מאבן שנזרקה על הפנס.

הפסיקה: ההרשעה נותרה על כנה שכן אותה אבן אינה בחזקת גורם זר מתערב, שנהג סביר לא יכול היה לצפותו.

28. עקרון המזיגה (סימולטניות)

ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל

עקרון המזיגה (בין מעשה לכוונה)

העובדות: ג'מאמעה הורשע ברצח ארוסתו על-רקע כבוד המשפחה באמצעות מכות והשלכה לבאר, אולם טען כי לא נפטרה בשל מעשיו אלא כתוצאה מטביעה במי הבאר וכי לא היתה חפיפה בין הכוונה לרצוח לבין המעשים.

הפסיקה: השופט לנדוי קבע שאין לבודד את מעשי הנאשם ולהפריד בין המכות להשלכה לבאר, אלא לראות את מעשיו כסדרת מעשים שנבעה מרצונו לרצוח את ארוסתו. מכאן שהתקיימה סימולטניות – לכל אורך האירועים קיווה ג'מאמעה למותה של ארוסתו.

ע"פ 621/76 באשי ואח' נ' מדינת ישראל

כלל החזקה התכופה, מודעות לנסיבות (חפיפה בין המודעות לבין החזקה)

העובדות: יומיים לאחר היוודע בעיתונות דבר פריצה למשטרה וגניבת מטבעות מכספתה, הונח רכוש זה שהיה עטוף אצל הזוג באשי על-ידי חברם ,שוטר.

פסיקה: הערעור נדחה, שכן כלל החזקה התכופה חל במקרה דנן. ישנה חשיבות לנסיבות – הידיעה ברבים; לאורך הזמן מביצוע העבירה ועד לקבלת הרכוש – יומיים במקרה זה; ולטיב וכמות הרכוש. בנוסף , בני הזוג בארי לא הצליחו להעלות מסכת דברים הגיונית שתוכל להעלות ספק סביר בפני בית המשפט.

ע"פ 2588/90 ורטר נ' מדינת ישראל

עקרון המזיגה

העובדות: ורטר, עיתונאי, השיג תשליל שמקורו בפעולות חקירה מאת סניגורית, ופרסם את התמונה שמקורה בתשליל.  הוא הורשע בקבלת דבר בתחבולה.

הפסיקה: השופט ברק – הערעור נתקבל שכן לא הוכחה מזיגה בין היסוד הנפשי לבין המעשה (בו-זמניות).

העבירות הנגזרות

29. הניסיון הפלילי

• ·         25. נסיון מהו

אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה.

• ·         26. חוסר אפשרות לעשיית העבירה

לענין נסיון, אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא היתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו.

• ·         27. עונש מיוחד על נסיון

הוראה שבה נקבע לעבירה עונש חובה או שנקבע לה עונש מזערי, לא תחול על נסיון לעבור אותה.

• ·         33. נסיון לשידול

הנסיון לשדל אדם לבצע עבירה, עונשו – מחצית העונש שנקבע לביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה –

(1) עונש מיתה או .מאסר עולם חובה – עונשו מאסר עשרים שנים;

(2) מאסר עולם – עונשו מאסר עשר שנים;

(3) עונש מזערי – עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי;

(4) עונש חובה כלשהו – הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי.

• ·         34. פטור עקב חרטה

(א) משדל או מסייע לא יישא באחריות פלילית לשידול או לסיוע, או לנסיון לשידול, אם מנע את עשיית העבירה או את השלמתה, או אם הודיע בעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשה למטרה זו במיטב יבולתו בדרך אחרת; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריות פלילית לעבירה מושלמת אחרת שבמעשה.

(ב) "רשויות", לענין סעיף זה – משטרת ישראל, או גוף אחר המוסמך על פי דין למנוע את עשיית העבירה או את השלמתה.

• ·         34ג. סייג לנסיון, לשידול ולסיוע

הנסיון, השידול, הנסיון לשידול או הסיוע, לעבירה שהיא חטא אינם בני עונש.

• ·         34ד. תחולת דין העבירה

מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על נסיון, שידול, נסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה.

• ·         305. נסיון לרצח

העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עשרים שנים:

(1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;

(2) עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשותו, בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם.

ע"פ 50/65, 121 ווידנפלד ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה

הגדרת הניסיון, הכנה

העובדות: עורכי דין זייפו מסמכים במטרה להונות את שלטונות גרמניה ולזכות בשילומים שלא הגיעו להם. העו"ד טענו כי לא ניתן להרשיעם, שכן מעשיהם היו הכנה לביצוע עבירה בגרמניה ולא בישראל.

הפסיקה: נקבע כי"כל מעשה גלוי, ובכלל זה מעשה המהווה תחילת שרשרת מעשים בביצוע העבירה כולה שיש בו כדי לגלות את הכוונה הפלילית ייחשב לניסיון.  הערעור נדחה.

ע"פ 675/85 גרציאנו נ' מדינת ישראל

ניסיון, נסיון בלתי מוצלח ו"אמצעים מתאימים"

העובדות: המערער  הורשע בהחזקת כמות סם לאחר שהמשטרה תפסה חבילה המיועדת אליו ובה שתי שקיות סם, החליפה את השקיות בשקיות ובהם חומר דמוי-סם והוסיפה שקית סם קטנה נוספת.

הפסיקה: המערער הורשע בהחזקת כמות הסם בשקית המשטרתית, ובניסיון להחזקת סם בכמות המקורית בשתי השקיות, וזאת לאור הקביעה של השופטים בך וגולדברג, לפיה עבירת הניסיון נעברת, כאשר על-פי הידוע לנאשם הוא נקט אמצעים שבאופן אובייקטיבי יכולים להביא להשלמת העבירה.

ע"פ 155/59 דרעי נ' היועץ המשפטי לממשלה

ניסיון לרצח

העובדות: דרעי הורשע בניסיון לרצוח אדם באילת עת ירה ופגע במשקוף הסמוך לאותו אדם.

הפסיקה: השופט אגרנט קבע, כי בעבירה של ניסיון לרצח, את צורך להוכיח את כל היסודות של מחשבה תחילה, אלא רק את העובדה שבוצע מעשה שלא כדין, שיש בו משום נסיון לגרום למותו של אדם אחר וכן כוונה ממשית לגרום למותו.

ע"פ 5150/93, 5447 סריס נ' מדינת ישראל

ההבדל בין הכנה לניסיון

העובדות: סריס ניסה לבצע אונס בבחורה בעת שהתנפל עליה מן השיחים, אך הופרע בשל נהג שעבר במקום והבריח אותו.

הפסיקה: הרשעת סריס בניסיון אונס נותרה על כנה שכן הוכחו היסודות הנפשי והעובדתי, וכן הוכח שאילולא הופרע, היה משלים את העבירה. נקבע, כי ההבדל בין הכנה לניסיון הוא שהמדובר במעשה גלוי כשאין להטיל ספק בטיבו – במטרה להשלים את הפשע.

30. השותפות לדבר עבירה

• ·         29. מבצע

(א) מבצע עבירה – לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.

(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר.

(ג) מבצע באמצעות אחר הוא אדם שתרם לעשיית המעשה על-ידי אדם אחר שעשאו ככלי בידיו, כשהאחר היה נתון במצב כגון אחד המצבים הבאים, כמשמעותם בחוק זה:

(1) קטינות או אי שפיות הדעת;

(2) העדר שליטה;

(3) ללא מחשבה פלילית;

(4) טעות במצב דברים;

(5) כורח או צידוק.

(ד) לענין סעיף קטן (ג), אם העבירה מותנית בעושה מיוחד, יהיה אדם מבצע אותה עבירה גם כאשר הייחוד מתקיים באדם האחר בלבד.

• ·         30. משדל

המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה.

• ·         31. מסייע

מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע.

• ·         32. עונש על סיוע

הסיוע לעבור עבירה, עונשו – מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה –

(1) עונש מיתה או מאסר עולם חובה – עונשו מאסר עשרים שנה;

(2) מאסר עולם – עונשו מאסר עשר שנים;

(3) עונש מזערי – עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי;

(4) עונש חובה כלשהו – הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי.

• ·         33. נסיון לשידול

הנסיון לשדל אדם לבצע עבירה, עונשו – מחצית העונש שנקבע לביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה –

(1) עונש מיתה או .מאסר עולם חובה – עונשו מאסר עשרים שנים;

(2) מאסר עולם – עונשו מאסר עשר שנים;

(3) עונש מזערי – עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי;

(4) עונש חובה כלשהו – הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי.

• ·         34. פטור עקב חרטה

(א) משדל או מסייע לא יישא באחריות פלילית לשידול או לסיוע, או לנסיון לשידול, אם מנע את עשיית העבירה או את השלמתה, או אם הודיע בעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשה למטרה זו במיטב יבולתו בדרך אחרת; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריות פלילית לעבירה מושלמת אחרת שבמעשה.

(ב) "רשויות", לענין סעיף זה – משטרת ישראל, או גוף אחר המוסמך על פי דין למנוע את עשיית העבירה או את השלמתה.

ע"פ 5235/93 לוי נ' מדינת ישראל

מבצע בצוותא

העובדות: חבורת שוטרים ניסתה לכפות בכוח על חשודה שנחשדה בבליעת סם, להוציאו מפיה. הלחץ על החשדה הביא למותה.

הפסיקה: כשמספר מעורבים בתוצאה אסורה פועלים בצוותא, ניתן לבחון את הבסיס המשפטי להטלת אחריות על כל אחד מהם משלוש נקודות מוצא. דרך אחת, בה הלך בימ"ש השלום, היא לבודד את חלקו של כל אחד מהמעורבים ולברר אם יש בו כדי להוות עבירה עצמאית ומושלמת; דרך שנייה היא זו שבחר בה ביהמ"ש המחוזי שהמעורבים באירוע פעלו כ"גוף אחד" ביצע את "האירוע העברייני" וכל הפעולות הנעשות ע"י אותו גוף שייכות לכולם או לכל אחד בנפרד; אפשרות אחרת היא שמאמציהם של המעורבים באירוע תועלו אמנם לביצוע עבירה מסוימת, אלא שבמהלך הדברים סטה אחד מן המעורבים מהתכנית המקורית, וסטייתו היא שגרמה לתוצאה האסורה. סעיף 28 לחוק העונשין נועד להזהיר את הפרט שלא להסתבך עם אחרים במעשים אסורים, שכן הוא עשוי לאבד כל שליטה על חבריו לעבירה ואז הוא מפקיד גורלו מבחינת אחריות הפלילית בידיהם, וכל עבירה אחרת או נוספת שתיעשה ע"י אחד מן העושים תיזקף גם לחובתו, אף במקום שלא עלה בדעתו כי היא עלולה להיעשות.

דנ"פ 1294/96 עוזי משולם נ' מדינת ישראל

מבצע בצוותא, מסייע, משדל

העובדות: משולם ואנשיו התבצרו ביהוד ולבסוף נעצרו ע"י מפכ"ל המשטרה, לא לפני שירו לעבר מסוק משטרתי, שבתגובה פצע למוות את אחד המתבצרים.

הפסיקה: נדונו נושאי המבצע בצוותא (עבריין ראשי), המסייע (עבריין משני) והמשדל (האדם ששתל את המחשבה הפלילית במוחו של אחר) והאחריות של המבצע בצוותא למעשים שנעשו ע"י שותפיו לעבירה גם כשאינו נוכח במקום. כדי שמבצע בצוותא ייחשב אחראי לביצוע עבירות נוספות / שונות שבוצעו על-ידי שותפיו, די שתתקיים צפיות בכוח של אפשרות הסטייה מן התוכנית המקורית.

ע"פ 6687/93 מוסא ודע'אגנה נ' מדינת ישראל

שידול, מבצע בצוותא

העובדות: דע'אגנה הורשע שידל את מוסא ואח' להתגייס לחזית העממית ולבצע רצח יהודים, אשר בוצע בסופו של דבר.

הפסיקה: לעניין דע'אגנה – נקבע כי למרות שהיה המשדל ולא היה שותף פעיל במעשה הרצח עצמו, הרי שהשידול, התמיכה הטכנית והלוגיסטית למבצעים הפכו אותו לחלק מהמעגל הפנימי של העבירה ולמבצע בצוותא. נאמר כי "די במעשה לביצוע העבירה החורג מהכנה גרידא, והמלווה ביסוד הנפשי המתאים, כדי למלא את היסוד ההתנהגותי הנדרש לסיווגו של המשתתף כמבצע בצוותא. הנוכחות בזירת העבירה אינו תנאי להשתתפות בביצועה."

ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל

שותפות, שידול

העובדות: המערער, איש ימין קיצוני, הורשע בשותפות ושידול בשני מעשים של הנחת ראש חזיר בבית קברות מוסלמי והצתת סניף דור שלם.

הפסיקה: לעניין שידול – תמצית העבירה היא הבאת אחר לידי ביצוע עבירה, כעל התנהגות המשדל להיות בעל "אפקטיביות פוטנציאלית". יש להוכיח הן את קיום היוזמה לרעיון ביצוע העבירה, הן את קיום המשודל והתגבשות ההחלטה אצלו לביצוע. היסוד הנפשי: כוונה פלילית מיוחדת! לעניין שותפות – יכול  שמשדל יהא גם שותף פעיל בביצוע העבירה.

ע"פ 684/87 אברמוב נ' מדינת ישראל

סיוע על דרך מחדל

העובדות: ששה שוטרים יצאו לבילוי והתעמתו עם שניים, אותם היכו בתוך ג'יפ, והביאו למעצרם.

הפסיקה: בית המשפט מצא את כולם אשמים בין מפני שהם סייעו למבצע העיקרי על דרך מחדלם, ובין משום שהם נכחו במקום ואימצו, על ידי עצם נוכחותם, את מבצע העבירה בהחלטתו. הלכה פסוקה היא כי גם מחדל יוכל לשמש סיוע למבצע העבירה.

ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל

מסייע

העובדות: חבורה של צעירים רצחו יצאנית והשליכו גופתה באיזור רמאללה. הרצח בוצע בחניקה תוך כדי נסיעה ברכב, כאשר הנהג לא היה שותף לתכנון, אך המשיך בנסיעתו ואף הביא את החבורה למקום בו הושלכה הגופה. הוא הורשע בסיוע לרצח.

הפסיקה: השופט מצא – הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת סיוע שהנו מודעות בלבד לעובדת הסיוע, ואין צורך בפעולה מכוונת לסייע. כיוון שדימה היה מודע לתוצאה, גם אם הוא לא רצה בה, הרי היה בו יסוד הכוונה הפלילית.

השופט אנגלרד: מן הראוי להכיל את הלכת הצפויות גם בעבירות סיוע, אך במקרה דנן אין צורך לעשות כן.

ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל

סיוע

העובדות: נערה שסייעה לחברהּ, תלמיד פנימיה, לרצוח את מדריכו.

הפסיקה: מסייע תורם בהתנהגותו באופן עקיף ומשני לביצוע העבירה העיקרית. הסיוע יכול שיהיה מעשה או מחדל, והיסוד הנפשי הנו כוונה פלילית מיוחדת מסוג מניע או מטרה. במקרה זה הוחלה הלכת הצפיות, כאשר התרומה למבצע העיקרי שקולה כנגד המטרה לסייע לו בהגשמת מטרתו. הנערה הורשעה בסיוע לרצח.

ע"פ 4389/93, 4497 יוסף מרדכי נ' מדינת ישראל

מבצע בצוותא, מסייע

העובדות: שני המערערים שדדו אדם ותוך כדי השוד נרצח אותו אדם.

הפסיקה: השופט ברק – "השוני בין המבצע בצוותא לבין המסייע מתבטא בכך שהמבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית, כולם עבריינים ראשיים, תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". המסייע – בדומה למשדל – הוא שותף עקיף ומשני. הוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה ע"י העבריינים העיקריים. תרומתו של המסייע היא "חיצונית". אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית עצמה. הוא מבצע מעשי עזר הנפרדים מביצוע העבירה ע"י העבריין העיקרי, ושיש בהם "כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו" כאמור בתיקון בחוק. מי שחלקו בהתהוות העבירה התבטא בפעולות עזר נושא באחריות פלילית כמסייע."

ע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל

שותפות, סיוע, שידול

העובדות: 3 קטינים פעילי כהנא חי, השליכו רימון השוק הקצבים בחברון וגרמו למותו של אדם, והורשעו ברצח.

הפסיקה: השופט ברק: שותפים ישירים/מבצעים בצוותא – לכל מאד חייב להתקיים היסוד הנפשי של העבירה שבוצעה, אך לא חייבים להתקיים בכל אחד מהם כל היסודות העובדתיים של העבירה, שכן כולם יחד נחשבים לגוף אחד שמבצע אותה. משדל – שותף עקיף; מסייע – שותף עקיף.

השופט חשין: משדל – שותף ראשי ולא עקיף, שכן הוא שהשפיע על העבריינים לבצע העבירה ונטע בהם את היסוד הנפשי; מסייע – שותף עקיף.

ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל

ביצוע בצוותא

העובדות:  המערער הורשע בהתפרצות לביתו של עו"ד רחביה, אשר הופתע מן הפריצה, וכתוצאה מכך נורה על-ידי המערער ושותפו ונהרג.

הפסיקה: השופטת שטרסברג-כהן: "אף כי על סמך חומר הראיות עולה כי היה בסיס לקביעת ביהמ"ש כי המערער פעל לבדו וירה במנוח במהלך פריצתו לדירה, הרי גם אם נכונה טענתו כי היה לו שותף שירה, היה מקום להרשיע את המערער ברצח כשותף לעבירה. הוא יצא, לפי דבריו, עם שותף לבצע התפרצות לצורך גניבה ויש לראות בשניהם מבצעים בצוותא לצורך ביצוע עבירה זו. במהלך ההתפרצות המשותפת נורה המנוח, לטענת המערער ע"י שותפו. כאשר שניים חוברים יחד לבצע פשע כאשר שניהם יודעים כי אחד מהם מחזיק אקדח באמתחתו, ובמהלך הפשע יורה אחד מהם למוות בקורבן, נחשבים השניים שותפים לפשע, כמבצעים בצוותא, לא רק של העבירה שלביצועה חברו יחדיו, אלא גם של הירי בקרבן."

ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל

הבחנה בין מבצעים בצוותא ומסייעים

העובדות: המערערים נטלו חלק באינוס ונסיון לרצח של תיירת.

הפסיקה: ניתן ללמוד מנסיבות המקרה ומהתנהגות הנאשמים לגבי חלקו של כל אחד מהם בביצוע העבירה: אנשי המעגל הפנימי תרמו באופן פעיל לביצוע העבירה, בעוד אנשי המעגל החיצוני פעלו לקידום העבירה באורח עקיף.

ע"פ 674/79 אליהו נ' מדינת ישראל

ביצוע על-ידי שליח, סעיף 29(ג)

העובדות: אליהו ניסה לשדל קטין לבצע עמו גניבות ונענה בשלילה והורשע בעבירת ביצוע על-ידי שליח.

הפסיקה: בית המשפט ביטל את ההרשעה בסעיף זה כיוון שהעבירה לא הושלמה והבחין בין ניסיון שידול – בו המשדל אינו שותף לעבירה המתוכננת, לבין ניסיון לקשירת קשר, או-אז המשדל מתכוון להשתתף באופן פעיל בביצוע העבירה.

ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל

שותפים לדבר עבירה – סיוע על-ידי נוכחות

העובדות: אדרי, שהתה ברכב יחד עם מס' בחורים, אשר בנוכחותה חבשו גרבי ניילון, שאלוה אם ניתן לזהותם ואף נטלו את מעילה. היא טענה כי גם אם הבינה שהמדובר בהכנות לקראת ביצוע עבירה, לא פעלה לסכלן בשל פחדה. היא הורשעה בסיוע.

הפסיקה: סיוע על-ידי נוכחות יכול להיות מוכח על-ידי נסיבות המקרה: אין המדובר בנוכחות מקרית, אלא בכזו התורמת במידה כלשהי לקידום מעשה העבירה; יכולה היא להיות מלווה במחשבה פלילית. נוכחות אדרי השוותה לסיטואציה נופך רומנטי, ולכן סייע לקידום מטרות השוד.

ע"פ 261/79 סורג'ון נ' מדינת ישראל

מבצע בצוותא

העובדות: שלושה עובדים בשדה התעופה תכננו וגנבו שק של תכשיטי זהב מאחד המטוסים המקורקעים בנמל.

הפסיקה: השופט בייסקי – מעשה הגניבה תוכנן על-ידי השלושה, ואין זה משנה לעניין הגניבה, מה התפקיד שהוטל ע"פ התכנון על כל אחד מהשותפים.

ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

שותפות לביצוע עבירה

העובדות: המערער נהג ברכב בו נסע קטין, אשר פגע למוות בעובר אורח ערבי באיזור חברון בעזרת קרש.  מהי מידת מעורבותו בעבירה זו?

פסיקה: נקבע, כי המערער לא היה שותף לעבירת הרצח, שכן לא ידע על תכנוניו של הקטין או על הקרש שהחזיק כשעלה לרכב. עם זאת הורשע בעבירת הפקרה לאחר תאונה.

רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל

הדחה בחקירה, דינה כשידול

העובדות: אלגד הואשם בביצוע פעולות של שקר בחקירת משטרה, הדחת עדים וכו'.

הפסיקה:  השופטת בייניש קובעת כי עבירת ההדחה הנה פירוט למעשה של עבירת השידול ויסודותיה זהים, כשהמדובר בעבירת התנהגות עם כוונה פלילית מיוחדת מסוג מניע.

31. הקשר הפלילי

• ·         499. קשר לפשע או לעוון

(א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו –

(1) אם העבירה היא פשע – מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר;

(2) אם העבירה היא עוון – מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר.

(ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'.

• ·         500. קשר למעשים אחרים

הקושר קשר עם חברו לאחת המטרות האלה, דינו – מאסר שנתיים:

(1) למנוע או להכשיל ביצועו של דין או אכיפתו;

(2) לגרום נזק לגופו של אדם או לשמו הטוב;

(3) להביא לירידה בערך נכסו של אדם;

(4) למנוע או להפריע אדם מהעביר באופן חפשי וכדין נכס שלו בערכו הראוי;

(5) להזיק לאדם במשלח ידו או במקצועו;

(6) למנוע או להפריע אדם מעסוק באופן חפשי וכדין במשלח ידו, במקצועו או בעבודתו, ובלבד שהיה במעשה משום עבירה אילו עשאו יחיד;

(7) להשיג מטרה אסורה;

(8) להשיג מטרה כשרה באמצעים אסורים.

ע"פ 441/92 בשן נ' מדינת ישראל

קשירת קשר לביצוע פשע

העובדות: בשן הציע לחבריו לבצע שוד במלון בזל אף הביא את תוכניות המלון, ואולם חבריו דחוהו בסופו של דבר.

הפסיקה: הזמנה להשתתפות במעשה פלילית בצירוף העלאת רעיון ממשי בפני האחרים הופכים את הדברים להצעה ממשית לביצוע פשע, ומכן שניתן להרשיע בעבירה של ניסיון לקשירת קשר.

ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל

קשירת קשר

העובדות: בדש קשר לזייף דולרים אך לא היה שותף בפועל לזיופם והפצתם.

הפסיקה: נקבע כי ברגע שאדם ניתן עצמו באופן ברור וחד-משמעי מהקשר לביצוע פשע, ואינו נוטל חלק פעיל בכדי שכלולו לעבירה מושלמת של אותו פשע מתוכנן, אזי לא ניתן להרשיעו בביצוע אותו פשע, אלא רק בקשירת קשר, אשר אינו מתבטל בעקבות נסיבות מאוחרות.

ע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל

שותפות, סיוע, שידול

העובדות: 3 קטינים פעילי כהנא חי, השליכו רימון השוק הקצבים בחברון וגרמו למותו של אדם, והורשעו ברצח.

הפסיקה: השופט ברק: שותפים ישירים/מבצעים בצוותא – לכל מאד חייב להתקיים היסוד הנפשי של העבירה שבוצעה, אך לא חייבים להתקיים בכל אחד מהם כל היסודות העובדתיים של העבירה, שכן כולם יחד נחשבים לגוף אחד שמבצע אותה. משדל – שותף עקיף; מסייע – שותף עקיף.

השופט חשין: משדל – שותף ראשי ולא עקיף, שכן הוא שהשפיע על העבריינים לבצע העבירה ונטע בהם את היסוד הנפשי; מסייע – שותף עקיף.