דיני חוזים – המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

מחברת בחינה דיני חוזים – מיה יהב פילוסוף

סעיף 1 לחוק החוזים: קובע שחוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. אין כאן הגדרה של המושג חוזה, אלא הגדרה של איך החוזה נכרת, המחוקק מניח שעניין מובן מאליו, שאנו יודעים מהו החוזה. מכאן שיש לעשות ניתוח לגבי השאלה – מהו חוזה, כי חוק החוזים לא נותן לנו תשובה. נתחיל בהגדרה של מהי הצעה ומהו קיבול.

סעיף 2 לחוק החוזים: הצעה: נובע ממילות החוק שאדם לא יכול לכרות חוזה עם עצמו. מכאן המסקנה שחוזה הוא מוסד חברתי. הוא קורה בין אנשים ואינו מתרחש בין אדם לעצמו.

סעיף 5 לחוק החוזים: קיבול: הניצע הוא זה שמציעים לו את ההצעה. כדי שיהיה קיבול צריכה להיות תקשורת בין הניצע לבין המציע. המציע – מציע, הניצע – מקבל, ואם הוא מקבל – נכרת חוזה.

הגדרת החוזה לפי ה – Restatement האמריקאי:

ה – Rest קובע ומגדיר חוזה כהבטחה – התחיבות לעשות משהו בעתיד או אוסף של הבטחות שמשקף מחויבות מצד המבטיח תוך הבנה שהנבטח מסתמך על ההבטחה והדין מעניק תרופה בגין הפרת ההבטחה.

הגדרה נוספת של המושג חוזה: חוזה הינו הסכם אכיף. הגדרה זו לקוחה מהמשפט הישראלי. יש לחוזה שני מרכיבים: “הסכם” – מושתת על הסכמת הצדדים ותולדה של רצונותיהם. דרושה הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי וחוזי מחייב. “אכיף” – כל חוזה הוא הסכם, אך לא כל הסכם הוא חוזה. החוזה הוא ביטוי לרצון הצדדים, שקיבל גושפנקא של המחוקק.

מדוע כורתים חוזים?

המטרה העיקרית של כריתת חוזים הינה ביצוע חליפין במובנה הרחב של המילה. צד אחד נותן משהו אחד, והצד השני מקבל משהו אחר בתמורה. הצורך, בכל זאת, מכריתת חוזה נובע מהעובדה שחוזה הוא הסכם הצופה פני עתיד, והפחד הוא שדברים שסוכמו לגבי העתיד, לא יבוצעו. יש חשש מחרטה כי אם צריך לקיים פעילות בעתיד המצב יכול להשתנות ואנשים יכולים להתחרט. אם יש חוזה בכתב, אז אין קושי לדעת מה נדרש מכל אחד מהצדדים, וזה פותר את בעיית החרטה. יש גם חשש שתיווצר מחלוקת, ולכן יש צורך להגדיר במדויק מה צריך כל צד לעשות מכורח החוזה. לכן החוזה משרת פונקציה כלכלית מאוד חשובה בכך שהוא מאפשר לצדדים ליטול על עצמם מחוייבויות לגבי העתיד, כאשר כל אחד מהצדדים יודע שאם הצד השני יפר את התחייבותו, הוא יוכל לתבוע אותו בגין ההפרה בבית המשפט.

התפקיד הכלכלי של החוזה בכך שהחוזה מביא ל:

  1. הקצאת מקורות – בעולם המודרני הכלכלה היא “של התמחות”, לכן חוזים מאפשרים את כל הפעילות הכלכלית של הקצאת מקורות.
  2. 2.       חלוקת סיכונים – מאחר והוא צופה פני עתיד, החוזה מביא לחלוקת סיכונים בין הצדדים.

תפקידם של דיני החוזים:

  1. פרשנות כוונות הצדדים –מה שנראה היה חוזה ברור, יכול להתברר לאחר מכן כחוזה שקשה לקבוע מה הוא אומר. דיני החוזים קובעים כללי פירוש, איך לפרש את החוזה.
  2. קביעת גבולות מותר ואסור – מצד אחד דיני חוזים רוצים להבטיח לצדדים ליצור הסכם מחייב, שההפרה  מקנה תרופות לצד הנפגע, מצד שני הם מגבילים את חופש התמרון של הצדדים (אסור לכפות, אסור להטעות, אסור לרמות, סור לנצל מצב שאחד הצדדים במצוקה).
  3. קביעת תרופות בגין הפרת חוזה – מסדירים מה קורה אם אחד הצדדים נמנע מבצוע ההתחייבות שנטל על עצמו.
  4. הסדרת מצבים שהצדדים לא צפו –אם ישל קונה בחוזה, בתי משפט ודיני החוזים צריכים להכריע.
  5. השלמת החוזה באמצעות הוראות חוק משלימותחוק החוזים משלים את מה שהצדדים לא הזכירו בחוזה.

חוזה שלם: חוזה שמתייחס לכל המצבים העתידיים האפשריים. במציאות לא קיים חוזה שלם, מאחר והצדדים לא יכולים לצפות הכל, וכן לא משתלם לעשות כן.

חוזה חסר: מתייחס לדברים לא צפויים שההסתברות שהם יקרו היא נמוכה. כאשר קורים מצבים שהצדדים לא צפו, החוק משלים את החוזה. איך משלימים חוזה? פונים לחוק ומחפשים את הסעיף הרלוונטי, את הוראת החוק המשלימה,

חופש החוזים

היבטים של חופש החוזים:

  1. החופש להתקשר בחוזה ולעצב את תוכנו סעיף 24 לחוק החוזים  (חלק כללי).
  2. תוקפם וכוחם של חוזים וההגנה המוענקת להם מפני פגיעה של צד שלישי.
  3. החופש שלא להיות קשור בחוזה שלא הסכמתי לו

השוואה בין עקרונות יסודיים של דיני החוזים במאה ה-19 לעקרונות חוזיים המקובלים כיום:

תפיסה קלאסית (המאה ה-19)

כללים מודרניים

כלל “היזהר הקונה” – אדם הקונה נכס צריך לנקוט זהירות כשהוא הולך לקנות.

חובת תום לב ואמון בין הצדדים – כלומר האחריות היא לא רק על הקונה אלא יש חובת תום לב ואמון גם על המוכר.

הצדדים לחוזה הם שליטיו הבלעדיים של החוזה – ביהמ”ש ממעט מאוד להתערב בתוכן החוזה, לכן גם במקרים של חוזים אחידים ביהמ”ש תפס אותם כמשקפים את ההסכמה של שני הצדדים.

אין שליטה בלעדית של הצדדים על החוזה. ישנו שימוש בהוראות קוגנטית (בעיקר בחוזים צרכניים). גם בחוזים אחידים יש לביהמ”ש כח להתערב בחוזה אחיד ואף לפסול הוראות שישנן בחוזה אם הן מקפחות.

אובייקטיביזציה של דיני החוזים – ביהמ”ש בוחן את האופן שבו הצדדים התנהגו ולא מה שהם רצוי.

אוביקטיביזציה של דיני החוזים.

האחריות החוזית היא מוחלטת – קביעת חריגים להגנה על אינטרס הציפייה.

קביעת חריגים לאחריות החוזית המוחלטת. ברגע שהכנסנו את עקרון תום, זה מכרסם בעקרון האחריות המוחלטת.

הגנה חזקה על אינטרס הציפייה -האינטרס של צד לחוזה שהצד השני יבצע ויקיים את החיוב שלו, והוא ירוויח מהחוזה את מה שהוא היה אמור להרוויח.

קביעת חריגים להגנה על אינטרס הציפייה.

מודל ההצעה והקיבול

 

לצורך כריתת חוזה, אין דרישת כתב. לכן, אפשר להסיק שחוזה יכול להכרת בעל-פה, אבל במצבים מסוימים יש הוראה מסויימת בחוק שאומרת שעל החוזה להיות בכתב.

מודל שמסביר כיצד נכרת חוזה. ס’ 2 לחוק החוזים מגדיר את המונח “הצעה”:

  1. פניה – הפנייה היא לצד השני או לציבור, ולא בלבד.
  2. העדה על גמירות דעת.
  3. מסויימות.

ס’ 5 לחוק החוזים מגדיר את המונח “קיבול”:

  1. העדה על גמירות דעת (ביחס להצעה).
  2. מסויימות (ביחס להצעה).

דרישת גמירות דעת והעדה על גמירות דעת:

פס”ד זנדבק נ’ דנציגר מגדיר גמ”ד: כוונה ליצור יחס משפטי מחייב עם  הניצע,  בהתאם לפרטים המדויקים הנכללים בהצעה (יחס משפטי = אם ההתחייבות לא תקוים, הולכים לבית המשפט. מי שגומר בדעתו להתקשר בחוזה, בעצם מבין באותו הרגע שההתחייבות שלו ניתנת לאכיפה)

העדה על גמ”ד: במילה העדה יש אובייקטיביציה. הדין מתעניין בהשתקפות הרצון בהתנהגות ולא ברצון עצמו. מה שנדרש זו העדה על גמירות דעת, ולא גמירות הדעת עצמה. כלומר, צריך שיהיה ביטוי התנהגותי לגמירות הדעה.

 

דרישת המסויימות:

שיהיו בחוזה כל הפרטים הדרושים לצורך בצוע העסקה ולצורך הבנת תוכן העסקה. תוכן החוזה חייב להיות ברור וזהה לשני הצדדים. יסוד המסוימות אוצל על יסוד גמירת הדעת אומר שאם אנו שואלים את השאלה, האם אכן הייתה גמירת דעת להקשר בחוזה? אנחנו נבחן האם ההצעה הכילה את כל הפרטים הדרושים על מנת לכסות את החוזה. כאשר אין בהצעה פרטים מהותיים להסכם, אנחנו נסיק שכנראה למציע לא הייתה כוונה אמיתית ליצור קשר משפטי מחייב. המסוימות היא אינדיקציה נוספת לבחון אם הייתה העדה על גמירות דעת. ערוצי השלמה אפשריים (לדרישת המסוימות): במידה ונראה כי הצדדים רצו לכרות חוזה, אך קריטריון המסוימות לא מלא, יש אפשרות לעשות השלמות:

א.      על פי הנוהג שהתגבש בעבר בין הצדדים (לצדדים שיש ביניהם יחסים ותיקים).

ב.      הוראות השלמה חקוקות (זמן סביר, וכו’).

ג.        פרשנות מתוך הנסיבות – מנסים לאתר את כוונת הצדדים.

פס”ד בית הפסנתר:

לרשות השידור אסור היה לשדר פרסומות מוסוות. רשות השידור פנתה לכלי זמר, ביקשה פסנתר, והבטיחה שיראו על המסך את שם הפירמה. אז קמה חברת בית הפסנתר, פנתה לרשות השידור ורצתה גם היא. רשות השידור הסכימה, בית הפסנתר הביאו את הפסנתר, צולמו 7 תכניות, אך בסופו של דבר התכנית נפסלת לשידור. כמובן שהדבר הרגיז את בית הפסנתר שתבעו את רשות השידור. שופטת השלום הביאה את הצדדים לידי הסכם פשרה שקבע שישולם סכום כסף קטן לבית הפסנתר כפיצוי, ובית הפסנתר תקבל יחס שווה לזה שקבלה “כלי זמר”. רשות השידור הגישה בקשה לביהמ”ש לבטל את ההסכם כי לא הייתה בו מסוימות. כמו כן טענה שהמתמחה שייצג את רשות השידור בתיק לא הייתה לו גמ”ד כי הוא לא היה מוסמך. הם היו מוכנים לשלם את הכסף, אך לא היו מוכנים לסעיף שאומר “יחס שווה לבית הפסנתר וכלי זמר”, כי יש לעשות מכרז ולתת לכולם הזדמנות שווה. בימ”ש שלום בירושלים (1988) דוחה את הבקשה, ביהמ”ש המחוזי בשנת 2000 מקבל את הטענה של רשות השידור שאין מסוימות, ואז מגיעים לעליון.

מה הבעיתיות?

האם יש פה גמ”ד – כן, כי הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים בחתימה על ההסכם. אין ספק בדבר גמירת הדעת. אך יש ספק בקשר למסוימות.

דילמת ביהמ”ש היא: מה עושים במקרה שיש גמ”ד ואין מסוימות או שיש ספק בנוגע למסוימות? יש שתי אפשרויות:

  1. אם ביהמ”ש יקבע שנכרת חוזה על אף הפסק במסוימות, הוא עלול לכפות על הצדדים הסדר שהם לא רצו בו.
  2. אם בית המשפט יפסוק שאין הסכם, אז הוא פוסק בניגוד לרצון הצדדים.

השופטת דורנר קובעת בפס”ד שבתקופה המודרנית ירדה קרנה של דרישת המסוימות ולכן ניתן להשלים עם מצב של העדר מסוימות כל עוד ביהמ”ש יכול לתת סעד בגין הפרת החוזה. הניתוח של השופטת דורנר הופך את דרישת המסויימות מתנאי לכריתת חוזה לתכונה של החוזה. מה שאומרת דורנר הוא בעייתי, מפני שהתפיסה המשפטית המקובלת היא שהמסוימות היא תנאי לכריתת חוזה, כלומר: על מנת לקבוע אם אכן נכרת בין הצדדים חוזה, נדרש לבדוק אם התקיימה דרישת המסויימות, ולכן, השופטת בייניש מדגישה בפס”ד שלה את העובדה שלמרות שדרישת המסויימות רוככה עם השנים עדיין אין לוותר עליה כתנאי לכריתת חוזה.

פס”ד Carlil V. Carbolic smoke Ball 1983

חברה אנגלית יצרנית גלולות שהפיקו עשן פרסמה מודעה בעיתון –  “מי שיטול את הגלולות של החברה במשך שבועיים ימים, כל יום 3 פעמים, ובכל זאת יחלה בשפעת, יקבל מהחברה פרס של 10 פאונד. לשם כך הפקידה החברה בבנק סכום של 1,000 פאונד”. הגב’ קרליל, אכן נהגה כפי שיעצה הפרסומת. היא נטלה את הגלולות ובכל זאת חלתה בשפעת. היא פנתה לחברה וביקשה את הכסף, והחברה לא נתנה לה ואמרה שהתבדחה. היא פנתה לביהמ”ש בבקשה לחייב את החברה לשלם לה 100 פאונד.

עוה”ד של החברה טענו כך:

  1. ההתחייבות הייתה הסכם ג’נטלמני ולא הסכם משפטי – טענה מסוג גמ”ד.
  2. האינפורמציה במודעת הפרסומת הייתה בחזקת דברי רהב ולא הייתה כוונה אמיתית להתקשר – טענה מסוג גמ”ד.
  3. עמימות המועדים – עד מתי נהנה נוטל התרופה מהגנה מפני מחלה? – טענה מסוג מסויימות.
  4. המודעה מופנית לכל העולם ולכן אינה יכולה להביא לכריתת חוזה – טענה מסוג מסויימות (אין זהות ניצע).
  5. אין אפשרות לפקח על השימוש בתרופה – נטילת התרופה נעשית בשימוש הפרט.
  6. לפי ניסוח המודעה ניתן להבין שגם מי שהשתמש בתרופה עוד לפני שהיא פורסמה – הכיצד זה יתכן? (ניסוח המודעה באשר למשתמשים במוצר טרם הפרסום), כי אז זו לא הצעה לכריתת חוזה – מסויימות
  7. השימוש בתכשיר – לא הייתה דרישה לקחת את הכדורים, אלא רק תנאי – מתייחס לגמ”ד (איך מישהו יכרות חוזה בלי שהוא יודע אם הצד השני ביצע את חלקו).
  8. שימוש ולא רכישה – אין חובת רכישה – מתייחסת לגמ”ד כי לא מתקבל על הדעת שהחברה תעניק כסף למי שמשתמש לפני הפרסום.
  9. אפשרות גניבת המוצר והנאה מהפרס.
  10. העדר יריבות –בין קרבוליק לקונה אין יריבות חוזית.

כל הטענות הללו כיוונו לכך שביהמ”ש יפסוק שלא היתה כוונה ליצור קשר משפטי מחייב, אלא זו פרסומת שיותר מאשר היא נועדה ליצור יחסים משפטיים בין החברה לבין לקוחותיה או הצרכנים, היא נועדה לעודד אנשים להשתמש במוצר.

ביהמ”ש לא קיבל את טענות החברה וקבע שמה שקובע זה מה שהציבור היה יכול להבין מהמודעה, כלומר התורה האובייקטיבית לכריתת חוזה – בעיני הציבור היתה העדה על גמירת דעת. באשר למסוימות, אדם סביר היה מפרש המודעה כפי שהתובעת פירשה ולכן התובעת עמדה בתנאי המודעה. (זוהי גם דעתו של שמגר בפס”ד זנדנבק – שיש לפרש את המודעה כפי שנראית בעיניו של אדם סביר (אובייקטיבי) בנעליו של הניצע (סובייקטיבי) בנסיבות העניין). על כך שהקיבול אינו פומבי ביהמ”ש אומר שזו בכל מקרה התחייבות.

לסיכום, פס”ד ממחיש את הדרישות של העדה על גמ”ד ומסוימות, ומדגים את התורה האובייקטיבית לכריתת חוזה.

כיצד מבחינים בין הצעה לבין הזמנה להציע הצעה?

כדי לעת אם מדובר בזה או בזה, יש לבדוק העדה של גמ”ד או על מסוימות. אי אפשר להכריח את הניצע לקבל הצעה מסוימת. ההבחנה בין הזמנה להציע הצעה לבין הצעה חשובה ע”מ לקבוע למי מהצדדים יש את הכח לשכלל את החוזה, להביא לכריתתו. אנחנו צריכים להבין למי היה את הכוח לשכלל את החוזה – כלומר, למי, בהסכמתו, היה הכח לקבל את החוזה ולתת לו תוקף. ההבחנה בין השניים נעשית בהתאם לשני הקריטריונים של העדה על גמ”ד ומסוימות. אם המודעה אינה מסוימת דיה (היא לא מכילה את הפרטים החשובים לצורך כריתת החוזה) אזי היא תחשב להזמנה להציע הצעות.

במידה ויש הערה בסוף בסגנון “כל הקודם זוכה” – יש לבחון הקריטריון הבא: האם יש למפרסם המודעה שיקול דעת במי לבחור? אם אין לו שיקול דעת – אז מדובר בהצעה, אם יש לו שיקול דעת, והוא יכול להשאיר לעצמו את שיקול הדעת במודעה עצמה, אז זו לא הצעה.  (שני השאירה אצלה את שק”ד).

דרישת הצורה

סעיף 23 לחוק החוזים קובע את חופש הצורה, כלומר, חוזה יכול להכרת בכל צורה שעליה הסכימו הצדדים. מכאן, המסקנה שחוזה יכול להכרת גם בע”פ אלא גם כן קיימת הוראת חוק שמחייבת שהסכם ספציפי יהיה בכתב.

יש הסכמים שתנאי לתקפם הוא דרישת הכתב (מתנה, הסכמים קיבוציים, מקרקעין). כלומר, המבחנים לתוקף החוזה כזה הם: גמירות דעת, מסוימות, דרישת כתב.

האם ההסכם כולו צריך להיות כתוב במידה וישנה דרישת כתב? מהו בעצם תפקיד הכתב?  בתשובה, ישנה הפרדה בין:

  1. דרישת כתב מהותית – פירושה, שכל ההסכמות בין הצדדים צריכות לבוא לידי ביטוי במסמך עצמו. אם המסמך לא עונה לכך, והוא לא מכיל את כל ההסכמות בין הצדדים, אזי אין חובה. דרישה מחייבת שהמסמך יהווה חוזה מפורט בין הצדדים.
  2. 2.       דרישת כתב ראייתית – תפקידה הוא שהכתב משמש ראייה בלבד להסכמת הצדדים, ולכן מספיקה “ראשית ראיה” לכריתת חוזה.

 

האם דרישת הכתב בס’ 8 לחוק המקרקעין היא ראייתית או מהותית?

פס”ד גרוסמן: ס’ 8 לחוק המקרקעין הינו דרישה מהותית. השופט זוסמן מסביר שהדרישה היא מהותית מאחר וצריך להרתיע אנשים שמתקשרים בעסקאות מקרקעין מהתחייבויות חפוזות. אין הלכה של ביהמ”ש העליון שהפכה את הלכ גרוסמן.

פס”ד קאדרי: למנזר הייתה חלקת קרקע, והנזירות חשבו למכור את הנכס. קדארי רצה לקנות, ואם המנזר נתנה לו מן פתק, ועל סמך זה ביהמ”ש קבע שנכרת חוזה. כלומר, מספיקה ראשית ראייה בכתב שמצביעה על כך שהייתה הסכמה (דרישת כתב ראייתית). הפס”ד אומר שאכן דרישת הכתב היא מהותית, אך גם אומר שאפשר להשלים ולייבא את כל הפרטים החסרים דרך הוראות חוק ונוהג. כבר בפס”ד זה יש סוג של שחיקה בעניין מהותיות דרישת הכתב.

בפס”ד טוקאן: אומר השופט בך: דרישת הכתב היא מהותית, אם אין המסמך חייב לגלם את ההתחייבות עצמה, אלא די שמעיד באופן ברור על קיומה.

פס”ד ברון: ברון עוסק במצב שבו קיימת בין הצדדים הסכמה בע”פ הסותרת את הוראות ההשלמה הקבועות בחוק. השופטת בן-פורת קבעה שלא ניתן במצב דברים זה להשלים את המסמך מכח הוראות החוק מפני שעולה מהסכמת הצדדים (בע”פ) שהם לא מעונינים בהוראות ההשלמה הקבועות בחוק. מצד שני, לא ניתן להשלים את המסמך באמצעות ההסכמה בע”פ שהושגה בין הצדדים, מן הטעם שיהיה בכך כדי לרוקן מתוכן את דרישת הכתב המהותית (וזאת בניגוד להלכת גרוסמן שבה נפסק כי דרישת הכתב לס’ 8 לחוק המקרקעין היא מהותית). כמובן, שההלכה של ברון מעוררת קושי. כי אם ניתן להשלים עפ”י הוראות החוק, וזו בהנחה שהחוק משקף את מה שהצדדים היו רוצים, מדוע לא ניתן להשלים את ההסכם באמצעות ההסכמה בע”פ של הצדדים עצמם.

 

סעיף 2 סיפא לחוק החוזים:

הצעה לציבור עשויה להיחשב הצעה, גם אם היא מופנית לציבור בכללותו (לציבור בלתי מסוים). החוזה ייחרת בין אלו שיעמדו בתנאי ההצעה ובין המציע. הבעיה עם הצעה לציבור היא שאין אנו יודעים את זהות הניצע וזוהי בעיית מסוימות. הפתרון הוא שיכולה להיות הצעה לציבור כאשר החוזה יכרת בין מי שיעמוד בתנאי ההצעה ובין המציע.

בהצעה לציבור מתעוררת השאלה בין “הצעה” לבין “הזמנה להציע הצעות”. כיצד מבחינים בינהם? ניתן לראות בהזמנה להציע הצעות כפתיחה או הצעה לפתוח במשא ומתן. הצעה מתאפיינת בכך שהיא מעידה על גמ”ד ומסוימות. אם מדובר בהצעה, דיי בחשיבה חיובית על מנת שיכרת חוזה. אחת האינדיקציות להבחין בין הצעה להזמנה זה ענין שיקול הדעת – מי שפותח במו”מ ומפרסם את ההזמנה, שומר לעצמו את הזכות לשיקול דעת והוכח לשכלל את החוזה. ההכרעה: לפי גמ”ד ומסוימות.

 

מודעות:

האנגלים מבחינים בין שני סוגי מודעות:

  1. רק אדם אחד יכול להענות לה – מודעה שיכולה להניב רק חוזה אחד, למשל: מודעה למכירת מכונית – יכרת רק חוזה אחד בין המוכר לקונה.
  2. מודעות שמאפשרות כריתה של כמה חוזים.

יש כאן שני מאפיינים חשובים:

  1. ישנה הבחנה בין פירמה מסחרית לבין אנשים פרטיים. ככל שמדובר בפירמה מסחרית אנו נתפוס את הפניות שהיא מפרסמת הן הצעות ואנשים פרטיים – הזמנה.
  2. הבחנה בין חוזה רגעי לבין חוזה ארוך טווח שמחייב שיתוף פעולה. לגבי חוזה רגעי – מדובר בהצעה (בד”כ). מה שמחייב יחסים מתמשכים בין הצדדים, נראה הזמנות להציע הצעות.

 

סוגים שונים של מודעות:

הצגת מוצרים בחלון ראווה: האם זו הצעה או הזמנה? יש הסבורים, טדסקי לדוגמה, טוען שזו הצעה כשלא מצויין מחיר. כאשר אינו מוצג מחיר, ישנה אפשרות שמדובר בהזמנה.

שירות עצמי: האם שירות עצמי עצם הצגת המוצרים על המדף מהווה הצעה (כמו בסופרמרקט)?אפשרות ראשונה היא שהעמדת המוצר על המדף, והנטילה של המוצר מהמדף מהווה קיבול. זה בעיתי, כי זה לא מתיישב עם הנוהג של החזרת מוצרים למדף. אין הגיון שעצם נטילת המוצר מהווה קיבול, כי ברור שניתן להתחרט ואנו דוחים הצעה זו. אפשרות שנייה היא שהעמדת המוצר על המדף זו הזמנה להציע הצעה, אני מציע בנטילת המוצר, והקופאי עושה קיבול. קונסטרוקציה זו גם היא בעייתית, כי גם הקופאי לא יכול להגיד לי שהוא לא מוכר לי, וגם דעה זו לא משכנעת. אין מקום להקנות לקופאי את כח הקיבול. אפשרות שלישית היא שהעמדת המוצרים היא הצעה, והתשלום בקופה הוא הקיבול. הלקוח שמביא את המוצר לקופה הוא זה שמשכלל את החוזה באמצעות התשלום בקופה. זו הקונסטרוקציה שמשתלבת בצורה הטובה ביותר עם הנהגים המקובלים.

מכונות אוטומטיות: המכונה היא הצעה עומדת, והקיבול הוא בהכנסת הכסף למכונה.

מודעות פרס: הקיבול הוא בד”כ בהתנהגות ומי שעומד בתנאי המודעה הוא זה מבצע קיבול. (בד”כ זו הצעה).

מכירה פומבית: הלקוח מציע הצעה והכרוז אומר “נמכר”. זהו קיבול.

קיבול בהתנהגות

קיבול שהוא לאו דווקא באמירה, אלא ההתנהגות מצביעה על הקיבול. הקשר בין פניה לציבור לקיבול הוא שקיבול לפניה לציבור הוא בד”כ בהתנהגות.

 

המציע הוא אדון להצעתו

ההליך של כריתת החוזה נשלט בידי המציע, והוא יכול להכתיב כרצונו את התנאים. מה שהוא יכתוב בפנייתו, הוא זה שיכריע לגבי כללי המשחק בין הצדדים. הוא יכול לכתוב בפנייתו גם כללים שלא מתיישבים עם חוק החוזים.

צורת החוזה

האם זיכרון הדברים הוא אך שלב במו”מ או שהוא בבחינת הסכם מחייב, כלומר חוזה?

הבעיה מתעוררת כאשר בזיכרון הדברים כותבים כמה סעיפים שהם רלוונטים לעסקה, ואז יחסי הצדדים עולים על שרטון, והם לא מגיעים לכדי כריתת חוזה “פורמלי”.

פס”ד רבינאי: השופט ברק מציג את הדילמה. כיצד נכריע בשאלה אם מדובר בחוזה? המבחנים שאנו מחילים על זיכרון הדברים הם מבחן ההעדה על גמ”ד ומסוימות, וגם “נוסחת הקשר” – הקשר שבין זיכרון הדברים לבין החוזה הפורמלי. “מן הראוי לציין כי נוסחאות אלה ואחרות כבודן במקומן מונח אך אין לראות בהן חזות הכל. הכל תלוי בכוונת הצדדים עליה יש ללמוד מהמקרה”. מפרשים את כוונת הצדדים לפי מה שכתוב במסמך והתנהגות הצדדים לפני ואחרי החתימה. אין בהכרח צורך שתהיה כותרת “זכרון דברים”.

כאשר זיכרון הדברים הוא לגבי מקרקעין יש צורך ב-3 דרישות על-מנת שיתקיים:

v     העדה על גמ”ד

v     מסוימות

v     כתב

דרישת הכתב היתה אמורה לקבוע כלל ברור שיבהיר לצדדים ולעוה”ד שעסקאות מקרקעין צריך לעשות בכתב. הרעיון היה ליצור הפרדה בין מצב שבו אנשים מחוייבים לחוזה, לבין מצב שבו לא נכרת חוזה מחייב. אך מהר מאוד התברר שהלכה זו של דרישת הכתב יוצרת יותר קשיים מאשר מקלה. אם השיטה הייתה אומרת שאין חוזה אלא אם כן כל ההסכמות בין הצדדים הועלו על הכתב ושום  דבר מהותי לא חסר במסמך, אז היתרון של השיטה הזו היה שקל לקבוע מתי נכרת או לא נכרת חוזה. כלומר, אם הכל כתוב במסמך אז לא בעיה להכריע אם נכרת חוזה או לא. החסרון הוא שחוזים לא תמיד נחתמים רק ע”י עו”ד.

לוין נ’ שולר: השופט אומר בטענה שאם ההסכמות בע”פ שנויות במחלוקת, אז אי אפשר להשלים מתוכן. הוא גם מסביר מדוע חשוב שעסקת מקרקעין תהיה בכתב, וכאן הוא מפעיל שיקולי מדיניות משפטית (שיקולים כלליים שמשפיעים על הפירוש הראוי והנכון של החוק). הוא מגיע למסקנה שלא נכרת חוזה כי המסמך לא מקיים את דרישת הכתב.  פס”ד מדגים מצב שבו הצדדים פעלו ע”ס ההסכם ביניהם (קיבלו חזקה בדירה ושילמו את מלוא התמורה), ואף על פי כן ביהמ”ש פוסק, 10 שנים לאחר מכן, שאין לו תוקף מחייב.

פס”ד שוויגר: אומר השופט גולדברג שכאשר המסמך עונה על דרישת הכתב – עונה על הדרישות הבסיסיות ומקיים את היסוד ההרתעתי ואז ניתן להשלים גם מכוחה של הסכמה בע”פ של הצדדים. כלומר, אם המסמך מקיים את היסוד ההרתעתי, כן אפשר להשתמש בהסכם שבע”פ.

סוגי חוזים:

  1. הסכם ג’נטלמני – הסכם שאינו חוזה.
  2. חוזה שאי-קיומו אינו מהווה הפרה. למשל – התחייבות למתן מתנה.
  3. חוזה שאינו בר אכיפה ואינו מקים זכות לפיצויים.
  4. חוזה שאינו בר אכיפה.
  5. חוזה – החוזה הקלאסי שאפשר לקבוע אכיפתו, לקבוע פיצויים, להשתמש בתרופות המקובלות וכו’.

שפיטות וכוונה ליצור יחס משפטי מחייב

מושג השפיטות מקביל במידה רבה לכוונה ליצור יחסים משפטיים, אך אין זהות מלאה בין המונחים. לעיתים אומרים על חוזים מסוג חוזים שאינם ברי אכיפה, שהם חוזים לא שפיטים. מה זאת אומרת לא שפיט?

  1. הכל תלוי בהסכמת הצדדים. הצדדים יכולים להסכים לכרות חוזה בכל נושא שהוא ללא מגבלות וללא סייגים.
  2. יש מגבלות על כוחם של הצדדים. יש דברים שהצדדים לא יכולים לעשות גם אם הם רוצים ומסכימים. יכול להיות מצב שהצדדים יגידו שהם מתכוונים לכרות חוזה, ובהימ”ש לא יכיר במה שהם עשו כחוזה, למרות שזה מה שהם הסכימו עליו ורצו וכו’. אם מדובר בהסכמים חברתיים, אז תידרש רמת הוכחה גבוהה יותר.

פס”ד אלבלדה: האם ביהמ”ש צריך להתערב בשיקולים של מוסד אקדמי לגבי הענקת תארים אקדמים? ביהמ”ש אומר – ככל שהדברים אמורים בהיבטים האקדמיים – אני לא מתערב! השופט לנדוי אומר שמשך הלימודים זה סוג של חוזה בין הסטודנט לאונ’, ולכן בנסיבות מסוימות כן אפשר להתערב. אבל בשורה התחתונה, אפשר לומר שההסכם בין הסטודנטים לאוניברסיטה, ככל שהוא נוגע בדרישות לקבלת תואר אקדמי, הוא לא שפיט.

פס”ד קרסיאנסקי: ככל שהדברים אמורים בתחרות עצמה ושיפוטה אז ביהמ”ש לא יתערב בזה. השופט לנדוי, אומר – כל הסוגיה של הארכת הציונים, על ביהמ”ש שלא להתערב בו שהרי כולה בתחום הרוח והכבוד. השופט ברנזון לא מסכים ואומר שבמקרה של טעות תבונית, ביהמ”ש יכול להתערב אך לגבי טעויות אחרות – ביהמ”ש אינו יכול להתערב, וזאת מאחר שהמשתתפים הסכימו שמי ששופט בתחרות אלו שופטים ולא ביהמ”ש. ס’ 33 קובע כי זהו ענין לא שפיט – מה שלא שפיט זה עניין ההכרעה בתחרות.

פס”ד לוין נגד לוין: הסכם מזונות + גירושין שכלל את התניה ש”לחוזה אין תוקף מחייב”. מטרתו הייתה לעודד את האישה להגיע לגט, והכוונה הייתה שלא יהיה תוקף משפטי להסכם. בעצם היתה כאן הצהרת הצדדים שהם לא רוצים שיחולו עליהם דיני החוזים. הוא הופקד בנאמנות אצל העו”ד, וזאת ע”מ שלא יעשה בו שימוש לתביעה מכוחו. בפועל, האישה בקשה צו לגילוי החוזה, וביקשה לתבוע את המזונות מכוחו. השופט זמיר קבע שמדובר בחוזה. הוא אומר שהכותרת של המסמך היא אינה אינדיקציה. הוא טען שהניסוח של החוזה ניסוח אומלל וקבע שאי אפשר ללמוד על כך שכוונת הצדדים שלא תהיה חוזה, ופרש את המסמך כחוזה מחייב.פס”ד אינו משכנע והוא בעייתי, כי זמיר כופה על הצדדים יחסים חוזיים בלי שירצו בו.

פס”ד אלחאג’: עוסק בהסכמים פוליטיים. האם הסכמים פוליטיים יכולים להוות חוזה? לפי זמיר, מערכת יחסים משפטית  לא מתאימה לצדדים פוליטיים. הדינאמיות של החיים הפוליטיים והשינויים הרבים בזירה הפוליטית לא מתאימים להסכם שיש לו אופי של חוזה. כמו כן, לא מתאים וראוי שבית המשפט ינקוט עמדה במחלוקות פוליטיות בין מתמודדים או מפלגות (כלומר – זה לא ענין שפיט).

מועד הצעה וקיבול

בעיות שמתעוררות עד לכריתת החוזה. מתן ההצעה ומסירתה יכולים להעשות בו זמנית או בנפרד. ההצעה נמסרת לניצע ונערך מתן הקיבול, ויכול להיות פער זמנים בין מתן הקיבול ולמסירתו. המודל שמניח שחולף זמן מרגע שניתן הצעה/קיבול ועד למסירתם, מעורר שאלות לגבי בעיות שיכולות להתעורר בדרך. מתן הצעה ß מסירת הצעה ß מתן קיבול ß מסירת קיבול.

אם ניתנת הצעה והיא עדיין לא נמסרת, אז יש שתי אפשרויות:

  1. אפשרות חזרה למציע (הצעה רגילה) ס’ 3א’ – אפשר להתחרט עד מתן הקיבול. כשההצעה נמסרת לניצע הוא עדיין לא מסתמך עליה כי אי אפשר אפילו לדעת אם הוא יקבל אותה או לא, ולכן המציע יכול לשנות דעתו.
  2. הצעה בלתי חוזרת – ברגע שההצעה נמסרת לניצע, המציע לא יכול לחזור בו. ברגע שהניצע מקבל אותה הוא יכול להסתמך עליה. יש מצבים שבהם המציע מוכן לכבול את עצמו על מנת לגרום לאחרים להסתמך עליו, כי בלי ההסתמכות לא תהיה התקשרות חוזית.

אחרי שנעשה קיבול, לא משנה באיזו הצעה מדוברת – רגילה או בלתי חוזרת, בשני המקרים המציע הוא כבול ואין לו אפשרות לחזור בו. יש מצב של העדר הדדיות – המציע כבול והניצע, כל עוד לא נמסרה הודעת הקיבול, יכול לחזור בו. מתעוררת השאלה: מדוע החוק מאפשר מצב של העדר הדדיות? התשובה היא שהמציע הוא אדון להצעתו. כלומר, כל החוקים הם דיספוזיטיביים, והצדדים, ובעיקר המציע, יכולים לקבוע כללי משחק אחרים. אם המציע לא מעוניין שהניצע ינצל את פרק הזמן הזה, בכוחו להגביל אותו.

ס’ 10 לחוק החוזים: חזרה מן הקיבול ß  הניצע רשאי לחזור בן מן הקיבול בהודעה למציע ובלבד שהודעת החזרה נמסרה למציע לא לאחר שנמסרה לו הודעת הקיבול.

ס’ 6 לחוק החוזים: ישנם מצבים בהם הקיבול הוא ע”י התנהגות. הצעות לציבור בד”כ נערך קיבול ע”י התנהגות. סעיף 6 בעניין קיבול דרך התנהגות יש לו זיקה בענין הצעות לציבור. הצעה לציבור שגורמת לאנשים להסתמך עליה, ולכן זו הצעה בלתי חוזרת הסעיף אומר:

  1. אין הכרח שהניצע יבטא ביטוי מילולי אלא יעשה מעשה שדרכו יגלה את הסכמתו לכריתת החוזה.
  2. קובע גבולות לכח של המציע. הגבול הוא שמציע לא יכול לקבוע ששתיקת הניצע תהווה קיבול.

.

מתי התנהגות מסוימת תיחשב לקיבול?

במצבים שבהם יש איזושהי העברה של טובת הנאה ללא הסכמה מפורשת, יש להבחין בין 2 מצבים:

נטילה:  הניצע יודע שמוענקת לו טובת הנאה, ויש לו אפשרות להתנגד – העדר התנגדות יפורש כהסכמה.

קבלה: כאשר אדם מקבל טובת הנאה, נפרש את קבלת טובת ההנאה כהסכמה לשלם תמורתה, רק אם הייתה אפשרות לדחות את טובת ההנאה. כאשר אין הזדמנות לניצע לדחות אותה, לא תהיה חובה לשלם.

 

 

מתי ניתן לומר שהיה קיבול בהתנהגות?

כאשר אנו בוחנים מצב אפשרי של קיבול בהתנהגות, אנו מנסים לאתר הסכמה לקבלת טובת ההנאה. בנסיבות שבהן המקבל של טובת ההנאה אינו יכול לדחותה, לא תחשב קבלתה להסכמה. לעומת זאת, אם הניצע יודע שהוא צפוי לקבל טובת הנאה, יש לו את ההזדמנות למנוע את הדבר, ואעפ”כ הוא שותק – שתיקתו תפורש כהסכמה לקבלת טובת ההנאה.

תום לב

הן בשלב החוזי והן בשלב שלפני כריתת החוזה, שלב המו”מ, הצדדים לא יכולים לעשות מה שהם רוצים, אלא יש חובות אחד לשני, וזו חובת תום הלב. סעיף 12 מדבר על תום הלב בשלב המו”מ לקראת כריתת החוזה. סעיף 39 מטיל חובת תום לב בהכרעת ביצוע החוזה.

 

תום לב במו”מ:

1.       במו”מ לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

  1. צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המו”מ או עקב כריתת חוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל”א 1970, יחולו בשינויים המחייבים.

זכות ראשונית ß ס’ 12 (א) ß אדם חייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

תרופה ß ס’ 12(ב) ß קובע כיצד יש לנוהג כאשר חובה זו הופרה. אם לא ינהג כך עליו לשלם פיצויים לצד שניזוק. ס’ 12ב’ מעניק פיצויים לנפגע בשיעור הנזק שנגרם לו עקב הפרת חובת תום הלב. מסעיף זה לומדים גם שאם יש חוסר תום לב בשלב המו”מ, הדבר יכול להיות מטופל גם אחרי כריתת החוזה.

א.      נדרש קשר סיבתי בין הנזק לבין חוסר תום הלב.

ב.      גם כאשר נכרת חוזה יכולה לקום זכאות לפיצויים בגין הפרת חובת תום הלב.

ג.        יחולו סעיפים מסוימים מחוק התרופות על התביעה של הפרת חובת תום הלב.

חובת אמון                                                                     חובת תום לב

מי שחב חובת אמון כלפי אחר נדרש להביא                      מחייבת להביא בחשבון את אינטרס

בחשבון את האינטרסים של האחר. אסור                        הזולת תוך התחשבות בעובדה

לו לפעול בהתאם לאינטרס האישי שלו.                            שמדובר בצדדים יריבים.

למשל: רופא ופציינט.

בתום לב אנו מדברים על יריבים מו”מ ולכל אחד יש אינטרס עצמי, ולכן חובות תום אומרת שיש להתחשב בצד השני. הבטחות שנעשות בשלב המו”מ הן לא חוזה מחייב, אך יש מקרים מיוחדים בהן התכחשות להבטחה לא תתקבל. אם יש אפשרות להתחשב בצד השני מבלי לפגוע באינטרסים שלך, יש לעושת כן, ואם לא עושים כן, זו הפרת חובת תום הלב. סעיף 61ב’ לחוק החוזים הכללי הוא סעיף צינור שמחיל את חובת תום הלב אל מחוץ לחוק החוזים. לכן חובת תום לב חלה באופן ישיר על החוזים, אך גם על המשפט הפרטי בכלל וגם על המשפט הציבורי.

נימוקים בעד ונגד עקרון תום הלב במו”מ:

נגד

בעד

אין מקום להטיל על צדדים שאינם חפצים בכך, קשר חוזי או קשר משפטי אחר.

הגבלת חירותם של הצדדים להתכחש להבטחות שניתנו בשלב המו”מ.

הטלה חוזית טרום חוזיות בשלב המו”מ עלולה להרתיע צדדים מלהיכנס למו”מ מלכתחילה, וגם לייקר את עלויות המו”מ.

חובת תום הלב אינה מוחלטת אלא נקודת איזון בין הדרישה להגינות ובין הטלת חובות חוזיות.

תום הלב יכול לעודד צד למו”מ להשקיע באיסוף מידע מבלי לחשוש שהתוצאה תביא לפגיעה במעמדו במו”מ, ולניצול אופורטוניסטי של חולשתו בידי הצד השני.

אחד ההיבטים של חובת תום הלב זה שלא ניתן לפרוש מהמו”מ בצורה שרירותית וללא סיבה מוצדקת. בהינתן הכלל של איסור פרישה ממו”מ בשלב מאוחר, ולאחר שאחד הצדדים הוציא הוצאות, הטענה היא שחובת תום הלב מאפשרת למשתתפים במו”מ להשקיע משאבים באיסוף מידע ב”ראש שקט”, בידיעה שהצד השני לא יוכל לנתק איתם את הקשר ללא טעם סביר.

מקורות להטלת אחריות בשלב המו”מ שלא מבוססת על עקרון תום הלב:

  1. 1.       דיני הנזיקין – חלים על שלב המו”מ כאשר אין בסיס הסכמי ליחסים –  ביחסים לא רצוניים כגון תאונה. מצג שווא רשלני רלוונטי בעיקר במו”מ לקראת כריתת חוזה מאחר ומוטלת חובה להימנע ממנו. פס”ד אהרון נ’ עמידר: ביהמ”ש פסק שניתן לבטל את החוזה משום שהפקיד הציג מצג שווא רשלני. פעולה שנעשתה לפני כריתת החוזה השפיעה על תוקפו.
  2. מכח חוזה נספח – חוזה שחל בפרק הזמן של המו”מ, והוא נספח לחוזה האמיתי שנכרת. החוזה הנספח נועד לפתור את הבעיה של מצג מטעה בשלב הטרום-חוזי שלא נכלל בחוזה. יש הבחנה בין מצג טרום חוזי לבין התחייבות חוזית, אם המצג נעשה לפני כריתת החוזה, והוא לא מופיע בחוזה, ניתן לטעון שהוא לא מחייב את נותן המצג.
  3. 3.       השתק הבטחה – השתק הוא מצב שבו מונעים מצד להעלות טענה שהיא טענה נכונה לכשעצמה, בד”כ עקב מצג שהוא הציג. ההשתק פועל נגד טענות נכונות ובזו חשיבותו. השתק הבטחה הוא השתק שהוא תולדה של הבטחה שלא הבשילה לידי חוזה מחייב, ואעפ”כ בנסיבות המקרה ביהמ”ש מוצא לנכון לתת להבטחה תוקף. הנקודה המעניינת בהשתק הבטחה זו העובדה שיש מצב שצד מחוייב להבטחה למרות שהיא איננה חוזה מחייב. הדבר מכרסם במשמעות חוק החוזים. אך יש מצבים שהאדם נותן הבטחה, ומכל מיני טעמים ההבטחה אינה עולה כדי חוזה מחייב, ולמרות זאת, בנסיבות המקרה, צודק למנוע ממנו להתכחש להבטחה שנתן. פס”ד הופמן נ’ רשת הינשוף האדום (1965): בהמ”ש קבע מכוח השתק הבטחה שמגיע להופמן פיצויים בגין כל הנזקים שהסב לו המו”מ, כאשר ביהמ”ש מציין שבנסיבות המקרה השתק ההבטחה פועל כחרב ולכן היה לביהמ”ש ספק עד כמה הבסיס המשפטי של השתק הבטחה מתאים, כי בעבר הוא שימש כמגן. הנקודה החשובה היא שהמבטיח, רשת הסופרמרקט הייתה צריכה לצפות שההבטחה תגרום להסתמכות מצידו של הופמן ולכן היא אחראית לשפותו בגין הוצאותיו או נזקיו.
  4. דיני עשיית עושר ולא במשפט – דיני עשיית עושר עוסקים במצבים שבהם צד אחד מתעשר ע”ח הצד השני. התעשרות כזו עשויה לזכות בהשבה אף אם לא נכרת חוזה בין הצדדים. אפשר לפסוק השבה בהתאם לגובה ההתעשרות.

קטגוריות של התנהגויות העשויות לחרוג מנורמת התנהגות המוטלת על מתקשרים במהלך מו”מ:

  1. מצגי שווא – גל מצג משפטי שמנוגד למציאות המשפטית.
  2. הסתרת מידע
  3. הפעלת לחץ
  4. ניצול של חוסר ניסיון, חולשה גופנית או שכלית, קשיי התארגנות, מעמד מונופוליסטי.
  5. התכחשות להבטחות.
  6. הצגת דרישות בלתי חוקיות.

תום לב כסטנדרט:

ס’ 12 קובע סטנדרט משפטי – עקרון משפטי, כלומר חובה כללית לנהוג בתום לב. הפסיקה מפרשת את המונח תום לב מאחר ותום לב הוא מושג עמום, הניתן לפירושים שונים. כלל משפטי, לעומת זאת, הוא נורמה שקבועה בצורה קונקרטית וצרה.

סעיף 12 מעניק לבית המשפט שיקול דעת חזק,שכן ביהמ”ש הוא שקובע מהי אמת המידה להתנהגות בתום לב וכיצד יש ליישם אמת מידה זו במקרה ספציפי. למשל, ביהמ”ש יכול לקבוע אם המבחן לתום לב הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי. בפסיקה הוגדרו מקרים שונים, והתנהגויות שונות שביהמ”ש קבע שהן חסרות תום לב. במהלך 33 השנים שעיקרון תום הלב קיים, נוצרו לנו הרבה פסיקה, יש לנו כלים משפטיים לתרגם את תום הלב לכללים משפטיים.

הבחנה בין כללים לעקרונות:

עקרונות / סטנדרטים

כללים

שיקול דעת חזק לביהמ”ש

שיקול דעת חלש לבית משפט. מניעת שרירות שיפוטית.

אי ודאות. קושי לצפות את תוצאות הסכסוך.

ודאות, הכוונה יעילה של התנהגות הצדדים.

אין קושי להחיל את הכשל על מערכת עובדתית קונקרטית.

קושי להחיל את הכלל על מערכת עובדתית קונקרטית.

קביעת סטנדרט כללי מאפשרת גמישות בהגשמת המטרות והערכים הרצויים.

קושי בהגשמת המטרות והערכים שאותם רוצים להגשים.

הצגת שיקולי מדיניות באופן ברור וגלוי.

הסוואת שיקולי מדיניות.

עקרונית יכולים להתחשב בטעויות ושגיאות של אנשים.

בד”כ מי שמקבל את הכללים אלו אנשים רציונליים.

הדרישה להתנהגות מקובלת ובתום לב:

חובת תום הלב חלה גם על מועד כריתתו של החוזה. ניתן לתבוע בגין הפרת החובה לנהוג בתום לב בין אם נכרת חוזה ובין אם לאו. כלומר, חובת תום הלב חלה על שלב המו”מ, והצדדים זכאים לתרופה בגין הפרתה. האם הסטנדרט הקבוע בסעיף 12 הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? סטנדרט סובייקטיבי אומר שאדם צריך להיות תם-לב. כלומר, פיו וליבו צריכים להיות שווים, הוא לא חושב דבר אחד ואומר דבר אחר. לעומת זאת, מבחן אובייקטיבי מתכוונים לסטנדרט התנהגות חיצוני שאינו תלוי בהכרח בשאלה אם האדם הקונקרטי חושב שהוא פעל בתום לב או לא. זהו קנה מידה חיצוני, שאותו קובע בית המשפט.

חשוב להבין שהתביעה לפי ס’ 12 יכולה להיות גם כאשר נכרת חוזה וגם כאשר, לא נכרת חוזה. יש לשים לב, שבד”כ יהיה הבדל בתרופה בין אם הופרה החובה בשלב המו”מ או לאחר כריתת החוזה. אם החובה הופרה בשלב המו”מ, התרופה היא בד”כ החזר ההוצאות שנבעו מההסתמכות על דברים שנאמרו במו”מ. במידה ונכרת חוזה, ולאחר כריתת החוזה אחד הצדדים בא בטענות לצד השני בענין הפרת חובת תום הלב בשלב המו”מ והוא לא מתכוון לבטל את החוזה שנכרת – במקרה כזה בד”כ לא יקבל הצד המתלונן תרופה.

כלומר,

א.      חובת תום הלב קיימת גם ברגע שנכרת החוזה.

ב.      ניתן לתבוע בגין הפרת חובת תום הלב גם במצב שנכרת חוזה וגם במצב שלא נכרת חוזה.

ג.        יש הבדל בשיעור הפיצויים בין שני המצבים. (קרי: בין המקרה שבו נכרת חוזה לבין מקרה שבו לא נכרת חוזה).

האם ס’ 12 הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי?

בשלב המו”מ בחוזה מדובר על יריבים חוזיים. אין פה תחרות או תאונה משפטית. כריתת חוזה זה מצב של יריבות גלויה המשרת אינטרסים. תום הלב בשלב המו”מ נתפסה בעבר כסובייקטיבית, וזאת מאחר והמושג נתפס בסוב’, והמשמעות היומיומית של המונח בשפה היא סובייק’.

פס”ד שירותי תחבורה ציבורית: השופט ברק מביע דעתו לראשונה שלא מדובר במבחן סוב’, אלא מבחן מעורב: סובייק’ ואוב’. כלומר, מצד אחד המבחן קובע סטנדרט התנהגות סביר (קנה מידה אובייקטיבי), ומצד שני, זה גם תלוי בנסיבות המיוחדות של המקרה (קנה מידה סובייק’).

פס”ד רביב נ’ בית יולס ובפס”ד פנידר נ’ קסטרו: ברק אומר ומסביר למה קריטריון תום הלב הינו אובייקטיבי (קביעת אמת התנהגות ראויה – נקבעת ע”י ביהמ”ש). ברק אומר שהמבחן לקיומו לתום לב, בניגוד למשמעות המילולית היומיומית הרווחת של המונח, הוא אובייקטיבי. ביהמ”ש יבחן האם הצד שכלפיו טוענים כי פעל בחוסר תום לב, אכן פעל כפי שצריך צד לחוזה להתנהג.

בפס”ד רוקר נ’ סלומון: חשין אומר שהמבחן הוא מבחן סובייקטיבי אך הוא לא מעוניין לשנות את ההלכה הפסוקה, ולכן יקבל את מה שנקבע בבית יולס ובפנידר ע”י ברק ושמגר.

מעמדו של המבחן המעורב תקף עדיין היום מאחר ואם יש נסיבות שראוי לבחון אותם בנוגע למקרה, אז יתחשבו בהן, בוחנים גם את המצב הנפשי של הצד למו”מ, וכן את הנסיבות הספציפיות והסובייקטיביות לאותו המקרה.

התנהגות מקובלת:

בס’ 12 הדרישה היא לא רק “לפעול בתום לב” אלא גם “התנהגות מקובלת”. מאחר והשניים מופיעים בחוק, ניתן היה לחשוב שיש כאן מבחן מצטבר, כלומר, אוביקטיבי+סובייקטיבי (חובת תום הלב – סובייקטיבי) ולנהוג בהתאם לדרך המקובלת (מבחן אובייקטיבי). אבל, כפי שראינו, הפסיקה הדגישה את חובת תום הלב, וכמעט שהתעלמה מדרישת הדרך המקובלת, והיום כמעט שלא מייחסים משמעות למילים “התנהגות מקובלת”, אלא רק לחובת תום הלב. וזאת כי ברק אומר שלא ניתן להיות כפופים לערכים סובייקטיביים מעוותים של החברה.

הקוגנטיות ודיספוזיטיביות של חובת תם הלב:

האם חובת תום הלב היא חובה קוג’ או דיספוז’? התפיסה המקובלת היא שתום הלב הוא קוגנטי.כשהצדדים חותמים על מסמך בו הם מסכימים על כך ומוותרים אחד למשנהו על הדרישה לתום לב, זוהי לא תניה ברת-תוקף ולא תהיה לתניה זו תוקף.

אך חובת תום הלב הוא סטנדרט. איך יודעים מהי משמעות הסטנדרט? זה שאסור לפרוש ממו”מ בשלב מתקדם ללא סיבה לגיטימית, לא כתוב בחוק, אלא נקבע ע”י ביהמ”ש בהסתמך על חובת תום הלב. ביהמ”ש גוזר מעקרון תום הלב נורמות התנהגות ספציפיות. בתהליך הדרגתי, ביהמ”ש גוזר מחובת תום הלב תנאי התנהגות (עשה-ואל תעשה). תהליך זה מעורר את השאלה אם ניתן להתנות על כללי התנהגות ספציפיים שנגזרים מחובת תום הלב. במצבים מסוימים בית המשפט יסכים על התנאה על כללים משפטיים ספציפיים שנגזרים מהעיקרון הכללי.

 

פס”ד בית יולס:

דבריו של ברק, למרות שהיה בדעת מיעוט, עשו סדר בענין המכרזים. הוא אומר שקיימת תחרות מאורגנת לקראת כריתתו של חוזה – והמכרז הוא שלב המו”מ, והוא הזמנה להציע הצעות, ולכן סעיף 12 וחובת תום הלב חלה עליו. האם מחובת תום הלב נגזר יחס שווה למציעים? זהו לב ליבה של המחלוקת. המחלוקות בין השופטים הן בעיקר בענין תפקידו של ביהמ”ש בחברה דמוק’, לגבי עקרון השוויון, לגבי מידת התערבות ביהמ”ש ביחסים חופשיים בין צדדים.

בדיון הנוסף: עמדת השופט לוין: במכרז פרטי אין חובה לנהוג בשוויון, משום על חובת הלב לא ניתן להתנות, אבל על עקרון השוויון ניתן להתנות

בדיון הנוסף: עמדת השופט שמגר: בדעת מיעוט, תשובתו ללוין היתה שבנסיבות מסוימות ניתן להתנות על כללים נגזרים מעקרון תום הלב, אך אין התנאה גורפת, ולכן אם בעל המכרז יכתוב שהוא לא מתחייב לנהוג בשוויון זה נראה כמו התנאה גורפת על חובת תום הלב ולכן היא אסורה.

בפס”ד שלפני הדיון הנוסף:

לוין אומר שאפשריים 3 מצבים: בעל המכרז כותב שיחול עליו דין המכרזים הציבוריים ואז חלה חובה לנהוג בשוויון, או, הכרזת בעל המכרז כי אינו מתחייב לנהוג בשוויון בין ההצעות – ואז אפשר להתנות על עיקרון השוויון, או, בעל המכרז לא מכריז דבר ואז ביהמ”ש משלים את החסר. במקרה כזה, מהו כלל ההשלמה הראוי? לפי ברק ושמגר (מיעוט): הצדדים מצפים שינהגו בהם בשוויון. הייתה מחלוקת בסוגיה מה היו ציפיות הצדדים. מאחר ודיני החוזים מבוססים על הסכמה, ואם ביהמ”ש רוצה לאתר את כללי ההשלמה בהעדר כלל שכזה בחוזה, אז הוא צריך לעשות זאת בהתאם למה שהצדדים רצו. לכן לוין בוחן מה היו ציפיות הצדדים, וכן השופט ברק. אם כל השופטים היו מסכימים שהצדדים ציפו שינהגו עמם בשוויון, אז לא הייתה בעיה לקבוע את הכלל.

דעת הרוב בפס”ד בדיון הראשון: ברק אומר שאי אפשר לחשוב על מכרז שנעשה בתנאים לא שווים. עקרון השוויון חל גם במכרזים פרטיים משום שזו מהותו של המכרז וזו ציפייתם של המשתתפים בו (ד”ר ולר טוען שזה לא נכון).

דעת המיעוט: עקרון השוויון אינו חל על מכרזים פרטיים אלא אם כן המציע התחייב במפורש לנהוג בשוויון.

דעת הרוב בדיון הנוסף: בעל מכרז פרטי אינו חייב לתת יחס שווה למציעים במכרז אלא אם כן הוא התחייב לכך במפורש. התהפכה הקערה על פיה ודעת המיעוט הפכה לרוב.

מיעוט: (ברק) התנהגות שוויונית תואמת את ציפיות הצדדים גם במכרז פרטי, ומכרז שבו לא נשמר עקרון השוויון אינו מכרז.

על מי חלה החובה לנהוג בתום לב במו”מ?

פס”ד  פנידר נ’ קסטרו: האם מוטלת על א’ חובת תום הלב, למרות שאינו צפוי להיות צד לחוזה שייכרת? ביהמ”ש קובע שכל מי שמנהל מו”מ לקראת כריתת חוזה, מוטלת עליו חובת תוה”ל, בין אם הוא צפוי או לא צפוי להיות צד לחוזה.

פס”ד ריג’נט: ביהמ”ש מסייג את הלכת פנידר וקובע שנטיל אחריות בגין הפרת חובת תום הלב באופן אישי רק אם פעל בחוסר תום לב סובייקטיבי.

פס”ד לולו נ’ סלומון: יש מצבים בהם מתנהל מו”מ בין מספר גורמים מול צד שיש בו גורם אחד. במו”מ למכירת נכס משתתפים הבעלים המשותפים של הנכס (בעל ואישה), מצד שני – קונה פרטי. הבעל מפעיל לחץ על האישה שתסכים לכריתת החוזה עם הקונה.

האם חובת תום הלב קיימת גם כאשר מדובר בשני צדדים שנמצאים באותו הצד של המתרס? כן, את שאלת תום הלב יש לשאול בשני המישורים של היחסים. ההנחה המובלעת בסעיף 12 לחוק החוזים היא שחובת תום הלב חלה על צדדים יריבים. הסעיף לא צפה בעיתיות בהתנהלות של צדדים מאותו צד של המתרס, אך סעיף 12 לא מטיל חבות חוזית, ומכאן המסקנה שאפשר להטיל חובת תום לב הדדית על אנשים מאותו צד של המתרס. המשמעות הפרקטית, היא שאפשר להגיש תביעה (האישה נ’ הבעל) בעילה של חוסר תום לב. השאלה היא האם האישה תוכל לעתור לבטול החוזה עם הצד השני בגין הפרת חובת תום הלב של בעלה. במקרה כזה הצד השני יטען שהוא פעל בתום לב ולפי החוזה ואין כלפיו שום עילה. הטענה הזו תהיה משכנעת אם הוא לא ידע על הכפייה שכפה הבעל על אשתו. נתון נוסף שחשוב לעניין הוא האם תנאי החוזה הוגנים (האם התמורה החוזית המוסכמת אכן משקפת את שווי השוק של הנכס). בנסיבות שבהן הצד השני לא ידע על חוסר תום הלב ולא הייתה לו סיבה לדעת עליו, ותנאי החוזה הוגנים, לא יהיה מקום לאפשר לאישה לבטל את החוזה. אז תהיה לה עילה רק נגד בעלה.

מה תוצאת הפרת חובת תוה”ל במו”מ? מהן התרופות? סעיף 12(ב)

סעיף 12 (ב) לחוק החוזים:

“צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המו”מ או עקב כריתת החוזה, והוראות ס’ 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970, יחולו בשינויים המחויבים”.

 

האינטרסים המרכזיים המוגנים בדיני תרופות:

  1. אינטרס הציפייה – מגן על הציפייה של צד לחוזה שהחוזה יקויים. אלו הם פיצויים צופי עתיד. שם נוסף הוא “פיצויי קיום” או “פיצויים חיוביים” שנועדו להעמיד את הצד הנפגע במצב שבו הוא היה אילו החוזה קוים בהתאם למוסכם (דוגמה: צו אכיפה או פיצויי קיום).
  2. אינטרס ההסתמכות – מגן מפני נזקים שנגרמו לנפגע עקב הסתמכותו על כריתת החוזה. פיצויי הסתמכות צופים פני עבר. פיצויי הסתמכות נועדו להעמיד את הנפגע במצב שבו הוא היה אילו לא נכרת החוזה כלל, כלומר, העמדת הנפגע במצב שבו הוא היה ערב כריתת החוזה (דוגמה: החזר הוצאות)
  3. אינטרס ההשבה – האינטרס לזכות בהשבה בגין טובת הנאה שניתנה עקב כריתת החוזה.

התרופה לפי ס’ 12ב’ היא פיצויים. ס’ 12ב’ לפי לשונו מבקש להעמיד את הצד הנפגע במקום שבו היה לפני תחילת המו”מ, כלומר להשיב את המצב לקדמותו. כאשר קוראים את הסעיף, נראה לפי לשונו שהוא מאפשר פסיקת פיצויי הסתמכות המחושבים כך שיעמידו את הצד הנפגע במצבו לפני תחילת המו”מ, ולכן התפיסה הראשונית כאשר נחקק ס’ 12 שניתן לפסוק בגינו פיצויי הסתמכות, התפיסה הזו השתנתה בפסיקה עם השנים.

פס”ד קוט נ’ ארגון הדיירים: קוט תבע גם החזר הוצאות וגם את הפרש השווי בין מחיר החנות כפי שנקבע בחוזה לבין שווי החנות במועד מאוחר יותר. כלומר, הוא ביקש ליהנות מעלית ערך החנות, אף על פי שהוא לא קנה את החנות ולא נכרת חוזה. ביהמ”ש קבע שהפרש השווי (עליית ערך החנות בתק’ שבין המו”מ למועד שבו ניתן פס”ד) אינו מבחינת פיצויי הסתמכות אלא פיצויי ציפייה, שהנפגע מהפרת חובת תום הלב במו”מ אינו זכאי להם. זה משקף את הלך הפרשנות באותה תקופה (שנות ה-70).

סוגים של נזקי הסתמכות:

  1. הוצאות בקשר למו”מ לקראת כריתתו של חוזה (כמו שכ”ט לעו”ד).  כאשר החוזה נכרת כבר, בד”כ לא תהיה זכאות לכאלה הוצאות.
  2. הוצאות לבצוע החוזה הכרוכות במתן טובת הנאה לצד השני בהתאם למוסכם.
  3. הוצאות הכנה לבצוע החוזה.
  4. נזקים הנובעים מכך שעקב התנהגות פסולה נכרת חוזה גרוע יותר ממה שהיה נכרת לולא אותה התנהגות.
  5. נזקים תוצאתיים, ביניהם אובדן הזדמנות. כאשר מכירים באובדן הזדמנות, הפיצויים דומים מאוד לפיצויי ציפייה. (פנידר נ’ קסטרו עלתה הסוגיה וביהמ”ש פסק פיצויים בגין אובדן הזדמנות).

קשר סיבתי:

כלל יסוד בדיני הפיצויים הוא שחייב להיות קשר סיבתי בין המעשה האסור (הפרת חובת תום הלב) לבין הנזק שנגרם – משתמשים במבחן ה”אלמלא”.

בבית יולס, לוין חשב שיש לפסוק פיצויים למציעות האחרות במכרז (זולת רסקו) מכיוון שבית יולס הסכימה לקבל את הצעתה של רסקו, אף על פי שלהצעה לא צורפה ערבות בנקאית, ומכאן שההוצאות שהוציאו המציעות האחרות בגין הערבות הבנקאית, היו מיותרות מבחינתן. כלומר, גם אם הן היו מגישות הצעות ללא ערבות בנקאית, בית יולס הייתה בוחנת אותן ולא פוסלת על הסף. לוין ראה בכך הפרה אסורה של חובת תום הלב (אפליה), ולכן הוא חייב את בית יולס בהשבת הוצאות הערבות הבנקאית למציעות שצרפו להצעתן ערבות בנקאית.

השתק:

כאמור, הייתה תפיסה שבגין הפרת חובת תה”ל ניתן לקבל סעד של פיצויים בלבד, והפיצויים הם פיצויי הסתמכות.

פס”ד שיכון עובדים נ’ זפניק: אמנם התביעה נדחתה, אך בן-פורת מציינת בפס”ד שרשימת הסעדים המוזכרים בסעיף 12(ב) איננה רשימה סגורה וקיימת האפשרות לקבל גם סעדים אחרים. ביהמ”ש אומר ששיכון עובדים פעלה בתום לב סובייקטיבי, אך הפרה את חובת תה”ל לפי המבחן האובייקטיבי. הם היו “האשם בהתקשרות” כי פעולתם חזרת תום הלב כיוונה למנוע כריתתו של חוזה שהיה נכרת אילו פעלו הצדדים בת”ל. דוקטרינת ההשתק משתיקה את הצד שבאשמתו לא נכרת החוזה מלטעון שהחוזה לא נכרת. בן תורת אומרת שבמצב שבו אחד הצדדים מנע את כריתת החוזה בחוסר ת”ל, אז יראו את הפעולות שהיו צריכות להתבצע לצורך כריתת החוזה, כאילו בוצעו.

פס”ד זוננשטיין: במו”מ שנוהל בין רוכשים לקבלן רצה הקבלן לרשום מחיר לא אמיתי בחוזה. הקונים סירבו והמו”מ התפוצץ. ביהמ”ש דחה את תביעת הקונים כי הייתה תחושה שלא נגרם עוול משמעותי לבני הזוג. ברק אומר, שכאשר צד מסתמך על דרישת הכתב בחוסר תום לב, ניתן לקבוע שנכרת חוזה חרף התקיימותה של דרישת הכתב (חובת תום הלב גוברת על דרישת הכתב). שאר השופטים לא קיבלו דעה זו.

פס”ד שוויגר: השופט שמגר מביע את תמיכתו בדברי ברק בזוננשטיין.

פס”ד קלמר נ’ גיא: זהו פס”ד משמעותי בו מוטמע שינוי. בעל קרקע לא מוכן למסור לקונים (ששילמו לו) את הקרקע בטענה שהוא רוצה עוד כסף ושלא מולאה דרישת הכתב. ברק פסק שבנסיבות המקרה טענת בעל הקרקע היא חסרת תום לב ולכן הוא (בעל הקרקע) לא יכול להסתמך על דרישת הכתב כדי לטעון שלא נכרת חוזה מחייב. גולדברג הסכים, והוסיף שיש לבחור בזהירות רבה את המקרים שבהם עקרון תה”ל יתגבר על דרישת הכתב. יש להחיל את ההלכה רק במקרים בהם העיסקה כבר בוצעה ויגרם נזק אם נחזור אחורה. זהו השתק, כי צד שמעלה בחוסר ת”ל טענת העדר כתב, מושתק מלהעלות את הטענה ולא יוכל להסתמך עליה למרות שהיא נכונה.

פס”ד קל בניין: יצא מכרז, ומי שזכה בסופו של דבר בעבודה לא היה ממשתתפי המכרז. ברק אומר שלמרות שאין ספק שאין חוזה, אז במקרים שאין ספק בדבר תוכן החוזה שאמור היה להכרת, אז אפשר לפסוק פיצויי קיום בגין הפרת חובת תום הלב.

פס”ד עלריג: תומך בהלכת קל בניין ואומר שבמקרים חריגים שבהם המו”מ בין הצדדים הבשיל לכדי חוזה, ורק התנהגות חסרת תום לב מנעה את שכלול החוזה, יש לפסוק פיצויי קיום לטובת הנפגע.

לסיכום, שלוש התפתחויות בפסיקה:

  1. קביעה שנכרת חוזה בין הצדדים למרות שטרם הושלמו הפעולות (האשם בהתקשרות).
  2. קביעה שנכרת חוזה המותנה בקיום דרישת הכתב על אף שדרישת הכתב לא מולאה.
  3. פסיקת פיצויי קיום חרף העובדה שלא נכרת בין הצדדים חוזה.

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *