סדר דין אזרחי

סמכות עניינית

עניינים שבסמכות ייחודית של בי"ד כלשהו

כן לא

בביה"ד לו הסמכות עניינים שבסמכות מקבילה כל עוד לא

דן בהם בי"ד אחר: שלום / מחוזי

תביעה עם שווי כספי

כן לא

עד 2.5 מ' – השלום המחוזי בשל סמכות שיורית

מעל 2.5 מ' – המחוזי

צירוף תובעים / איחוד עילות – לפי הסכום המצרפי.

מקרקעין רשומים בטאבו – שימוש וחזקה, הסכם/פירוק שיתוף ומיטלטלין הקשורים – בשלום.

חוק העמותות, חברות, קניין רוחני (גם על סכום שבסמכות השלום), ענייני מקרקעין (רשומים בטאבו) שאינם בסמכות השלום (בעלות, חכירה לדורות, זיקת הנאה, משכנתאות, ה. אזהרה, אכיפת / ביטול חוזה מכר) – במחוזי.

תביעה כספית בנוגע למקרקעין – לפי גובה הסכום.

הלכת שמש – שימוש במקרקעין – בלי פגיעה בגוף הנכס – יידון בשלום, תוך פגיעה – במחוזי, ובמקרה תביעה לשני הסעדים יבדקו לפי העיקר והטפל.

הלכת ג'מיל – מטרד ליחיד מגן על שימוש – יידון בשלום גם עם פגיעה בגוף הנכס.

לפי פק' הנזיקין – מטרד לציבור – תביעה של הפרט – תידון בשלום. תביעה של המדינה – במחוזי.

מקרקעין שלא רשומים בטאבו – חל חוק המיטלטלין, ולפי סכום התביעה.

מקרקעין של משפחה – בימ"ש למשפחה.

תביעה בנוגע למקרקעין וגם לכסף – פיצול לפי הסמכות.

מספר עניינים (לא במקרקעין) כ"א בסמכות ייחודית של בי"ד אחר – פיצול דיון.

תקנה 45 – יש לבקש פיצול סעדים אם לא מבקשים מיד את כל הסעדים (בין אם בשל סמכויות של בתימ"ש שונים ובין מסיבות אחרות).

סמכות נגררת

הכרעה בשאלת אגב שלא בסמכות בימ"ש הדן בתביעה, שההכרעה בה נדרשת – הכרעת ביהמ"ש הדן תהייה רק לאותו מקרה, לא תיחשב מעשה בית-דין. אפשר להשתמש בה כצעד טקטי.

סמכות מקומית

הוראות דין ספציפיות: ירושה – מקום מושב המוריש או מקום נכסי העיזבון. פש"ר – מקום מגורי החייב או נכסיו. פירוק – מקום המשרד הרשום של חברה. מעמד אישי – בימ"ש למשפחה במקום המגורים ואם גר בחו"ל – בת"א-יפו.

תביעה שכולה במקרקעין (לא על כסף) – לפי מקום המקרקעין (תקנה 4).

בהסכם – אם מייחד במפורש מקום שיפוט – לפי ההסכם (תקנה 5) שתגבר ופעמים תדרוש פיצול אם

את אחד הנתבעים חובה לתבוע במקום אחר, כשאז אפשר לבקש מהעליון לאחד הדיון (עמידר נ' חי).

אם לא הנ"ל – מספר חלופות (תקנה 3):

לפי מקום מגורי / עסקו של הנתבע, את המדינה – בכל בימ"ש, תייר – לפי מקום המושב בארץ.

מקום יצירת ההתחייבות (חתימת החוזה).

המקום שנועד לקיום ההתחייבות.

מקום מסירת הנכס.

מקום המעשה / מחדל בשלו תובעים.

אם לתובע סניף במקום מגורי / עסקו של הנתבע – שם.

לפי 6 המחוזות – באותו מחוז סמכות לכ"א מבתימ"ש השלום.

בתביעת אינטרנט – לכל בימ"ש.

סמכות בינ"ל

לפי הוראת דין ספציפית (חוק הכשרות, חוק הירושה, חוק החברות בפירוק חברה זרה בישראל).

לפי הסכם שיפוט (אלא אם מקום השיפוט המוסכם יהיה פורום לא נאות: לתובע אין גישה חופשית למשפט במדינה זרה / לא יתקיים משפט צדק / הסכם השיפוט נחתם באילוץ / העברת תביעה תאפשר לנתבע לטעון להתיישנות).

אם לא הנ"ל – קניית סמכות אם הנתבע בארץ וממציאים לו כתבי בי"ד.

סמכות טבועה

ס' 75 לחוק בתיהמ"ש מדבר על סמכות כללית של כל בימ"ש לתת סעד. טבועה = גם לא לפי הדין המהותי אלא הפרוצדוראלי, גם בלא חוק/תקנה, למשל הטלת הוצאות על עו"ד, דחיית תביעה קנטרנית (תקנה 100 (2) מאפשרת (לבימ"ש/רשם) מחיקה על הסף מסיבה זו, אך זה לא מעשה בית-דין וניתן להגיש מחדש. תקנה 101 (3) מאפשרת (לבימ"ש/רשם שהוא שופט) לדחות על הסף מכל נימוק וזה מעשה בית-דין). תקנה 368 מאפשרת עיון מחדש בסעדים זמניים, אין תקנה שמאפשרת עיון מחדש בסעדים לא זמניים, אך מכוח סמכות טבועה מאפשרים עיון חוזר. כנ"ל לגבי הבהרות, שמצויות רק בחוק הוצל"פ. יש מקרים שיש בחוק הסדר ממצה (פרוצדוראלי) והעליון מתעלם, למשל תקנה 250 מאפשרת הגשת המרצת פתיחה בבקשת החלטה בכל שאלה בקשר לחוזה מכר, אך לא בקשר לתוקפו. בחיים נ' אביוב בקשו בה"פ הצהרה כי זיכרון דברים בטל וכן בקשו צו לביטול ה. אזהרה. המחוזי השתמש בתקנה 253 המאפשרת לתבוע בה"פ סעד הצהרתי גרידא, ולגבי ה. האזהרה איפשר פיצול סעדים. העליון קיבל זאת. תקנה 241 מחייבת הגשת תצהיר עם בקשות בכתב – ב-הרב אמנון יצחק נ' נוימן נקבע כי בבקשות מסוימות (לגבי שאלות משפטיות, לא עובדתיות) אין צורך בתצהיר.

העברת דיון

עיכוב בבקשת העברה בשל חוסר סמכות נחשב כיום לחוסר תום לב – טענה כזו יש להעלות מיד.

ס' 49 לחוק בתיהמ"ש – משלום לשלום לפי החלטת נשיא השלום (גם בשל פסלות). הערעור – בזכות לנשיא המחוזי. אח"כ אפשר לפנות לנשיא העליון עם ס' 78.

ס' 78 לחוק בתיהמ"ש – ממקום למקום באותה ערכאה (אותה סמכות עניינית) – נשיא/משנה לנשיא העליון רשאי להורות על העברה, ואם הוחל בדיון – בהסכמת השופט הדן. ההעברה – אינה מעשה בית-דין והנשיא יכול להעביר שוב עם שינוי נסיבות, מאידך אין למי לערער על החלטת נשיא העליון.

הפרוצדורה: תקנה 6א. מתייחסת לס' 49 ו- 78 לחוק – בקשה בכתב עם תצהיר, והנימוקים: מאזן נוחות ויעילות, מירב הזיקות (ראיות, עדים, מגורים).

ס' 79 לחוק בתיהמ"ש – בימ"ש שמוצא חוסר סמכות עניינית/מקומית רשאי להעביר הדיון, ביהמ"ש אליו עבר הדיון לא יעבירנו עוד (אך הפסיקה קבעה שאם עבר מחוסר סמכות מקומית לבימ"ש שגם לו אין סמכות מקומית – ניתן להעביר שוב, לפי ס' 78). בימ"ש אליו עבר הדיון רשאי להתחיל מהתחלה או להמשיך, ואם המשיך ורוצים לערער על החלטה שכבר נתקבלה – מערערים לערכאה שמעל ביהמ"ש אליו עבר הדיון.

תקנה 7 – נשיא העליון יכול לאחד דיון בנושא אחד (אותן עובדות) בתביעות שהוגשו לבתי משפט שונים בעלי אותה סמכות, ולביהמ"ש הנעבר (לפעמים לשופט ספציפי) תהיה סמכות ייחודית בנושא.

תקנה 520 – בימ"ש / רשם יכולים לאחד עניינים בהם שאלות דומות של משפט או עובדה גם לבקשת בעל-דין.

על העברת דיון לחו"ל – ערעור בזכות.

על העברת דיון למע' בתי"ד אחרת – בזכות.

משלום לשלום לפי ס' 49 – בזכות.

משלום למחוזי ולהיפך – ברשות.

מסירת כתבי בימ"ש

תקנה 477 – לנמען , או מורשהו (אלא אם בייפוי כוח לעו"ד צוין במפורש שאינו מורשה לכך).

אין למסור למייצג בעניין מסוים כתבי בימ"ש בעניין אחר או של בי"ד אחר.

מורשה – גם חברת בת / סוכן של חב' זרה אם יש קשר חזק מספיק, מנהל העסקים (תקנה 482).

תקנה 481 – לבן משפחה הגר עם הנמען שלמראית עין מלאו לו 18 / למזכיר היישוב, ובשל התנגשות עם תקנה 477 – הבדיקה: אם נעשה מאמץ סביר למסור לנמען פיזית.

המצאה מחוץ לתחום השיפוט – תקנה 500 – בימ"ש / רשם שהוא שופט יתיר אם:

מקום מושב / מגורי הנתבע בד"כ בישראל.

התביעה כולה במקרקעין בתוך ישראל.

פירוש/תיקון/ביטול/אכיפה של שטר, צוואה, חוזה או חבות במקרקעין שבישראל.

אכיפת/ביטול חוזה כולל סעד הפרה אם החוזה נעשה בישראל / בידי מורשה ישראלי / אם חלים על החוזה דיני ישראל.

הפרת החוזה היא בתחום ישראל.

דבר שנעשה / עומד להיעשות בתחום ישראל.

מעשה / מחדל בתוך ישראל.

אכיפת פסק חוץ / פסק בוררות חוץ / ביטול פסק בוררות חוץ אם מבקש הביטול לא יזכה למשפט צודק בחו"ל.

תביעה להתרת נישואין.

האדם שמחוץ לישראל הוא בעל דין דרוש בתביעה שהוגשה נגד אחר בישראל.

יש פסיקות סותרות לגבי כלל הידיעה לעומת כלל ההמצאה. העדפה להמצאה, גם אם הצד השני ידע.

פסלות

ס' 77א. לחוק – האחריות על השופט, עוד בטרם התחלת דיון, בנסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (איך היה שופט סביר מתנהג) , וגם:

– צד/ב"כ/עד מרכזי הם בני משפחה או קרובים ממשית לשופט.

– לשופט עניין כספי/אישי ממשי בהליך / תוצאותיו / בצד / בב"כ.

– השופט היה מעורב בנושא טרם מינויו, כעו"ד/בורר/עד/יועץ/מומחה.

למרות הנ"ל שופט רשאי להמשיך אם בשל דחיפות לא ניתן לקיים דיון בפני שופט אחר וייגרם נזק, או אם העברה לשופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות.

תקנה 471ב. – העלאת הטענה – בתחילת הדיון, לפני כל טענה אחרת, או מיד כשנודע על עילה.

471ג. – על ערעור על החלטה שלא לפסול יש להודיע לשופט, שיפסיק את הדיון אלא מנימוקים שירשמו. הערעור – לעליון תוך 10 ימים (ב- 3 העתקים, עם הבקשה לפסול, ההחלטה, הפרוטוקול ותצהיר), נשיא העליון/הדן בעליון רשאי להורות על הפסקת המשפט, בעלי הדין רשאים להשיב תוך 10 ימים מיום שהומצא להם הערעור. הדן בערעור רשאי לתת לבעלי הדין לטעון גם בע"פ ולבקש מהשופט שלא פסל עצמו את הערותיו (לא מיושם בד"כ). ניתן גם לבקש פסלות שופט עליון.

פשרה לפי ס' 79א. לחוק

החלטה עד דרך הפשרה – רק בהסכמה מפורשת של הצדדים. לא חייב בנימוקים (לפי תקנה 460 פס"ד חייב בנימוקים, דחיית ערעור – לא, אם אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים בפס"ד, אם הממצאים תומכים במסקה המשפטית, אם אין טעות שבחוק. הטענה: התקנות לא מחייבות את ביהמ"ש). בטרם ניתנה החלטה על דרך הפשרה אפשר להתחרט, אך בניגוד לפלת"ד שם ניתן לערער על החלטה כזו, פה לא צוין, לכן יש לתת לשופט מנדט הנותן טווח לפשרה ע"מ להימנע מתוצאת אגיאפוליס שם ההחלטה ניתנה עפ"י הדין המהותי לטובת צד אחד, למרות שאח"כ בבוקרה דובר על מיצוע. מאפשרים ערעור רק בחוסר סבירות קיצוני או כשהשופט לא שמע את הצדדים או כשלא הביעו הסכמה מפורשת לפשרה. לפי חמי – פשרה היא הסכם משולש בין הצדדים וביהמ"ש, וערעור עשוי להיתפס כהפרת ההסכם.

מעשה בית דין

כלל סופיות הדיון – מונע התדיינות מחדש על מה שכבר נפסק. המחסום – פרוצדוראלי, מדיניות: לצורך יעילות ולמניעת החלטות סותרות. יש חריגים: עובדות/ראיות חדשות, ומגישים בקשה לביטול (עם תצהיר).

השתק עילה – כשתביעה נדונה לגופה, הוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך, לא יאפשרו לצדדים/חליפיהם תביעה נוספת על אותה עילה (אותה מערכת עובדות המקימה סעד). כך גם אם לא ביקשת את כל הסעדים אך לא ביקשת פיצולם.

השתק פלוגתא – הייתה במשפט מחלוקת עובדתית/משפטית, זו הוכרעה, ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית, והייתה בקביעת ממצא פוזיטיבי (ולא ממצא של העדר הוכחה) – הצדדים או חליפיהם מושתקים מלהעלות המחלוקת מחדש במשפט מאוחר יותר (גם במשפט עם עילות אחרות).

פיצול סעדים – יכול למנוע טענת השתק עילה. לפי תקנה 44 יש לכלול את מלוא הסעד ואם לא נעשה – לא ניתן לתבוע על השאר. לפי תקנה 45 יש לתבוע את כל הסעדים ואם לא נעשה לא ניתן לתבוע את השאר אלא אם ניתנה רשות מראש. סעדים בסמכות שני בתימ"ש שונים לא חייבים לתבוע מיד ולא יהיה השתק עילה, אך עלול להיות השתק פלוגתא אם נקבע ממצא שישפיע על תוצאות המשפט השני.

סילוק על הסף

תקנה 100 – מחיקה על הסף – ע"י בימ"ש / רשם – לא מעשה בית-דין (לפי תקנה 527), לא מונע הגשה מחדש.

העילות (יכולות לעלות ע"י בימ"ש / הצדדים):

אין עילת תביעה.

התובענה טורדנית/קנטרנית.

שווי נישום בחסר ולא תוקן במועד שנקבע.

אגרה שולמה בחסר ולא הושלמה במועד שנקבע.

לפי תקנה 91 – בימ"ש / רשם רשאי להורות על מחיקת טענה שאין בה צורך/מבישה/תפריע לדיון הוגן/תסבך/תשהה או על מחיקת כתב טענות שלא קיים הוראות התקנות. בעל דין יוכל לבקש הנ"ל רק אם פנה לצד השני תוך 15 יום מהגשת כתב ההגנה/ התשובה האחרון ולא קיבל תגובה.

לפי תקנה 122 – מחיקה ע"י בימ"ש / רשם אפשרית אם התובע לא קיים צו לענות על שאלון / להמציא מסמכים וכו', ולגבי הנתבע – יימחק כתב ההגנה.

לפי תקנה 153 – אפשר לבקש דחייה ללא מועד, אך אם לא נתבקשה החזרת המשפט תוך 6 ח' יכול בימ"ש / רשם לבקש מהצדדים לתת טעם למה לא תימחק, אם לא ענו – תימחק.

לפי תקנה 156 – מחיקת תובענה ע"י בימ"ש / רשם מחוסר מעש לאחר שניתנה הזדמנות לתת טעם תוך 30 יום מדוע לא למחוק.

לפי תקנה 157 – באי התייצבות לדיון של שני הצדדים – בימ"ש רשאי למחוק התובענה. באי התייצבות של התובע – הנתבע יכול לבקש וביהמ"ש רשאי למחוק (גם לדחות) התובענה.

תקנה 101 – דחייה על הסף – החלטה של בימ"ש / רשם שהוא שופט לדחות תביעה – לסיים הדיון. זהו מעשה בית דין ונמנעת הגשה מחדש. צריך לבקש ביטול ההחלטה ולהתחיל מחדש. העילות:

מעשה בין דין.

חוסר סמכות (אך לא ייעתרו לבקשת דחייה אם ניתן להעביר לבימ"ש/בי"ד מוסמך).

כל נימוק אחר (התיישנות, העדר יריבות, שימוש לרעה בהליכי משפט ועוד).

לפי תקנה 157 – אם התובע לא התייצב הנתבע יכול לבקש לדחות את התביעה (וגם למחוק).

לפי תקנה 519 – אם לא נתן התובע ערובה כפי שנקבע.

דחייה על הסף חלה גם על תביעה בסדר דין מקוצר ועל המרצת פתיחה.

קדם משפט

תקנה 140 – נשיא/סגן/שופט רשאי לקבוע קדם משפט בפני שופט / רשם שהוא שופט (רשם של המחוזי יכול גם לקבוע קדם משפט וגם לנהלו, כי הוא שופט שלום). בהליך נעשה בירור במחלוקות ונקבעת הדרך לניהול התובענה (לדעת גרוניס – הליך אינקוויזיטורי, אך זה לא בפועל, לדעת דודי שוורץ שייך למסגרת הניהולית). שופט יכול לדרוש תצהירי עדות ראשית והגשתן בו בעת (ואח"כ חקירה נגדית עליהם). זה מסכל יכולת הפתעה. הליך מתחיל בהגשת כתב טענות או פעמים בבקשות לצווים זמניים כעיקול בטרם הגשת כתב טענות. אח"כ מוגשים שאר כתבי הטענות. זה הזמן לקדם משפט. בו – דיון בטענות מקדמיות כחוסר סמכות, דחייה על הסף, דרישות לתיקון כתב תביעה, היפוך נטל ראיות למשל במקרה של הודאה והדחה (אני מודה שלוויתי אך דוחה את התביעה כי כבר שילמתי), הפנייה לגישור / בוררות.

ס' 15 לחוק קובע כי שופט שהחל דיון ופרש – מוסמך לסיים הדיון תוך 3 ח'. ב-ד"נ כהן נ' אושיות נקבע כי קדם משפט אינו חלק מרצף המשפט, לכן אם שופט פרש – ימשיך אחר. ברוב המחוזיים כיום מפרידים – קדם אצל שופט אחד, הוכחות אצל אחר ע"מ למנוע הטיה.

תקנה 141 – קדם משפט לא יתקיים לפני שעבר הזמן להגשת אחרון כתבי ההגנה.

תקנה 142 – המצאת הודעה לצדדים על קדם משפט – לפחות 15 יום לפני.

תקנה 143 – סמכויות השופט/רשם שהוא שופט בקדם משפט:

– בדיקת כתבי הטענות, הרשאה/הוראות לתיקונם/למחיקות, בירור ורישום הפלוגתות.

– צירוף/מחיקת בעלי דין, הודעות לצד ג' והוראות לבירור תובענה נגד צד ג'.

– החלטה על מתן פרטים נוספים, הודיות, שאלונים, גילוי ועיון במסמכים, חקירות וחשבונות,

מינוי מומחים.

– מתן סעדים זמניים.

– החלטה על קבלת תצהירים של עדים לפני עדותם או תצהירים לגבי עובדות שבמחלוקת (ואם לא – לפי תקנה 168 (ב) לא תישמע העדות).

– לקבוע דרכי הוכחת טענות וכשרות ראיות, קבלת חוו"ד במקום עדות בע"פ וגביית עדות מחוץ

לתחום השיפוט או המדינה.

– לקבוע שלבי דיון והסדר.

– לסלק תביעה על הסף לפי תקנות 100 / 101.

– לתת פס"ד / פס"ד חלקי אם אין לנתבע הגנה.

– לתת כל הוראה לסדר הדין להקלת הדיון.

תקנה 147 – אפשר לדרוש שבעל הדין עצמו יתייצב (ואם לא – כמו אי התייצבות למשפט לפי תקנה 157: אם אף אחד לא התייצב – מחיקה או דחייה, אם הנתבע לא התייצב – פס"ד לטובת התובע, אם התובע לא התייצב – מחיקה או דחייה של התביעה ופס"ד אם הייתה תביעה נגדית) או לפטור מהתייצבות.

תקנה 146 – ניתן להעיד את בעלי הדין, ותקנה 148 – עדות/הודעה והחלטה בקדם משפט – דינם כבמשפט.

תקנה 149 – החלטה בקדם משפט לא פותחים שנית במשפט אלא מטעמים מיוחדים שירשמו. ביהמ"ש/רשם לא ידון בבקשה שבעל דין יכול היה להביא בקדם משפט אלא מטעמים מיוחדים שירשמו ולמניעת עיוות דין.

בירור העובדות

באמצעות כלי עזר / אמצעים שונים:

פרטים נוספים

שהצד השני / ביהמ"ש סבורים שהיה צריך לספק (איך קרתה תקיפה בה שברתי יד, איך הגיע אלי צ'ק את תשלומו אני תובע).

תקנה 65 – בימ"ש / רשם יכולים בכל עת לדרוש פרטים נוספים ואת העובדתיים לדרוש בתצהיר.

תקנה 66 – גם בעל דין רשאי לבקש כנ"ל, ומרוץ הזמן להגשת כתב הגנה, למשל, נעצר עד שקיבל הפרטים.

תקנה 75 – דורשת רשימת המסמכים ואת צירוף כל המסמכים עליהם מסתמך בעל דין.

תקנה 122 – צד שלא מקיים צו כזה – התביעה / כתב ההגנה ימחקו ע"י ביהמ"ש / הרשם (אלא אם הוארך המועד להגשתם).

הודיות

הודיה דיונית – בעובדה/במסמך בכתבי הטענות או בהליך המיועד לכך, נעשית בין הצדדים ללא תיווך בימ"ש, מוציאה ממחלוקת עניינים עליהם אין ויכוח. יש בהודיה פגיעה אך גם תגמול:

– נשמרת לך היכולת להסתייג מאי-אלו הודיות.

– מחייבת רק כלפי בעל הדין שדרש אותה, לא כלפי כולי עלמא, רק לגבי אותה תובענה ולא אחרת.

הכלל בדיני ראיות – אדם נתפס בהודאתו, לכן אם תרצה לחזור בך – תצטרך לשכנע בתצהיר.

תקנה 102 – בעל דין רשאי למסור הודיה בכתב טענות או בכתב אחר.

תקנה 103 – בעל דין יכול לדרוש הודיה מהצד השני ואם סירב/לא הודה תוך 7 ימים או סירב לדרישה לעיין במסמך תוך 48 שעות מהזמן שנצטווה לאפשר עיון בו (או תוך פרק הזמן הנוסף שנתן ביהמ"ש / הרשם אם המבקש לא נענה ופנה לביהמ"ש) – ישלם ההוצאות להוכחת העובדה או המסמך בלא קשר לתוצאות המשפט.

שאלון

תקנה 105 – ביהמ"ש / רשם רשאים, לבקשת בעל דין, לצוות על מילוי שאלון.

תקנה 107 – ביהמ"ש / הרשם יאפשרו רק שאלות רלוונטיות למחלוקת.

תקנה 109 – תשובה על שאלון – בתצהיר תוך 7 ימים ממסירתו.

תקנה 111 – ע"מ שהתשובות ייכנסו לתיק הראיות יש להציגן בדיון, בשלב העדויות, בחקירה ראשית ונגדית. רק אז יהפכו לחלק מכתבי הטענות. אפשר להציג רק חלק מהתשובות אלא אם בימ"ש סבור שיש קשר בין תשובות שהוצגו לאלו שלא הוצגו.

גילוי מסמכים

תקנה 75 – יש לפרט המסמכים עליהם מסתמכים ולצרפם.

תקנה 112 – לפי בקשת בעל דין רשאי בימ"ש / רשם לדרוש לגלות בתצהיר מה הם המסמכים שבידי הצד השני (בלי פרטים על תוכנם).

תקנה 113 – בימ"ש / רשם רשאי לצוות, לבקשת בעל דין, לגלות אם מסמך ספציפי מצוי / היה מצוי אצל הצד השני, ואם היה מצוי – מתי יצא ומה קרה לו.

תקנה 114 – דרישת עיון במסמכים.

תקנה 114א. – מי שלא מגלה מסמך או לא מאפשר עיון – לא יוכל להשתמש בו כראיה (וסנקציה גם בתקנה 122 – כתב תביעה / הגנה יימחקו).

תקנה 115 – על דרישת עיון יש לענות תוך 7 ימים, ולציין מתי, תוך 7 ימים נוספים, יתאפשר עיון או להודיע על חיסיון (בשל סכנת הפללה עצמית, חיסיון עו"ד-לקוח, פסיכולוג-פציינט, חיסיון עיתונאי, סוד מסחרי).

תקנה 117 – בקשה לעיון במסמכים שלא נזכרו, בתצהיר המפרט מהם המסמכים.

תקנה 119 – הצד השני יכול לטעון לחיסיון, ביהמ"ש / הרשם יעיינו במסמך ויחליטו אם חסוי. קיים חיסיון על מסמכים שהוכנו במיוחד עבור המשפט ע"י עו"ד – לקוח. גם אם מסמך חסוי – יש לגלות את קיומו.

תקנה 120 – ע"מ לקבל צו למסירת שאלון / לגילוי מסמכים על בעל דין לפנות תוך 30 יום מיום המצאת כתב ההגנה / כתב התשובה האחרון, לחכות 30 יום לתשובה ולפנות תוך 15 יום לקבלת הצו. צווים אלו – רק אם יש בהם צורך לדיון הוגן / לחסכון בהוצאות.

הצדדים יכולים גם להסכים ביניהם ללו"ז.

בקדם משפט בימ"ש/רשם שהוא שופט נותן צו כזה בלא בקשת הצדדים.

אם קיימים מסמכים רבים – ניתן לגלות בהכללה (למשל חשבוניות 1-500 ללקוחות שונים).

אם בעל דין הוא בעל שליטה בכמה חברות – עליו להגיש מסמכים (רלוונטיים) של כולן.

מסמכים שבידי צד שאינו צד למשפט – לא צריך לגלות.

צו גילוי מסמכים אפשר לקבל בטרם הוגש כתב ההגנה, אך מאחר ויש קודם לפנות לצד השני (לפי תקנה 120) – יש לבקש הארכת מועד להגשת כתב ההגנה.

הדיון

הדיון יתנהל בשיטה האדוורסרית עפ"י הנוסח האחרון של כתבי הטענות, סדירות הדיון – באחריות ביהמ"ש.

תקנה 151 – כשאין קדם משפט תאריך לדיון ייקבע עד 30 יום לאחר היום שנקבע למסירת אחרון כתבי ההגנה. (אם קבע שופט/רשם מועד מוקדם מכך – השופט/הרשם יכולים לדחות, אם 30 יום כפי החיקוק – דחייה מחייבת טעמים מיוחדים שירשמו – תקנה 528).

תקנה 152 – בימ"ש יכול לדחות מועד דיון אם נדרש למען הצדק, אך אם החלה שמיעת ראיות יש להמשיך ברציפות אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.

תקנה 153 – דחייה ללא מועד – ע"י בימ"ש / רשם, וכל צד יכול לבקש חידוש. לא נתבקש חידוש תוך 6 חודשים – בימ"ש / רשם יכולים לדרוש קבלת טעמים לאי מחיקה ואם לא קבלו – למחוק.

תקנה 157 – התייצבות הצדדים והסנקציות אם לא מתייצבים – בימ"ש רשאי למחוק / לדחות תובענה/כתב הגנה.

הטיעון

תקנה 158 – טיעון באין הודיה בעובדות – קודם התובע וראיותיו, אח"כ הנתבע וראיותיו, ובימ"ש רשאי לאפשר שוב לתובע להביא ראיות מפריכות. אח"כ סיכומי התובע והנתבע (אם בימ"ש לא הורה על סדר אחר מטעמים מיוחדים שירשמו) ובימ"ש רשאי לאפשר לראשון להשיב לסיכומי השני. בימ"ש רשאי להורות על עדות בעלי הדין לפני עדויות אחרות.

תקנה 159 – טיעון כשיש הודיה והדחה – הסדר הפוך.

הצדדים יכולים להגיע להסכמות דיוניות (למשל שעדים מסוימים לא יעידו), בימ"ש לא חייב לאשר.

סיכומים

תקנה 160 – בע"פ או בכתב (כיום – בכתב), הצד הראשון – תוך פרק זמן שקבע בימ"ש מיום שקבל צו לסיכום בכתב, הצד השני – תוך פרק זמן מיום שקיבל את סיכומי הצד הראשון. אי הגשת סיכומים בזמן – כמו אי התייצבות. הסיכומים כוללים את הטענות עם הראיות כפי שעלו בדיון ועם אזכורי פסיקה. בימ"ש קובע אורך הסיכום, רווח, שולים. על חריגה פוסקים הוצאות ושולחים לתקן/למחוק.

אין להכניס טענות שלא הועלו בדיון – לא יתייחסו אליהן ויפסקו הוצאות. עדיף לבקש לתקן כתבי טענות (ניתן בכל שלב).

בד"כ לא פוגעים במהות בשל בעיות דיוניות – ייקחו הוצאות.

תקנה 161 – בימ"ש / רשם רשאים לתת פס"ד לפי נוסח שהוסכם על הצדדים (אלא אם נוגד את תקנת הצבור). אפשר לערער על פס"ד מוסכם אך עלולים גם להפסיד, לפעמים עדיף לבקש ביטול (הסכמה/סירוב לביטול = החלטה אחרת).

עדות

תקנה 164 – יש חקירה ראשית, נגדית וחוזרת על מה שנשאל עד בחקירה שכנגד, לכן יש לשאול עד שלך מלכתחילה כל מה שאתה רוצה לשמוע ממנו. גם בימ"ש יכול לחקור עדים (ויכול לחייב עד להציג מסמכים שברשותו).

תקנה 165 – יש לנמק התנגדות לשאלה (למשל חיסיון), והצד השני צריך לנמק מדוע אין להתנגד לה. יש לדרוש שהחלטה בנושא תירשם בפרוטוקול – אם נצטרך לערער – מה שאיננו בפרוטוקול לא היה.

הפרוטוקול

יש לעקוב אחר ההכתבה של השופט ולדרוש לראות את הפרוטוקול מיד. בפס"ד של רובינשטיין לגבי

פרוטוקול בימ"ש – לא צריך לרשום מלה במלה, צריך שישקף עיקרי הדברים (ואפשר לבקש להכניס דברים חשובים שנשמטו). במקרה רוזין התחלף עו"ד באמצע והחדש ביקש הפסקה. נדחה. אמר שאם לא יינתן לו להגיש ראיות חדשות – אין לתיק תקומה. השופט דחה את התביעה, לטענת התובעים – ע"ס אמירה זו, אך זה לא הופיע בפרוטוקול. קבלו רשות ערעור אך בעליון נקבע שאם לא הופיע בפרוטוקול – זה לא היה או לא היה חשוב ולא השפיע על התוצאה.

כך גם לגבי ראיות – אם לא הופיעו בפרוטוקול – לא נתקבלו לתיק. פרטים נוספים שהופיעו בעדות, גם אם לא היו בתצהיר, יכולים להצטרף לראיות אם הופיעו בפרוטוקול.

ראיות נוספות ניתן לבקש להכניס גם בתוך או לאחר סיכומים, אם השופט מסרב אפשר לערער על כך. כך גם לגבי בקשה להפסיק תובענה עד שעד יחזור מחו"ל. להכניס ראיות חדשות בערעור או להביא עד חדש – קשה, ואז נותר לבקש ביטול ומשפט חוזר, וזה מסכן הישגים קודמים.

תצהירים

לפי תקנה 168 – בימ"ש / רשם רשאים לדרוש תצהירים לפני עדות או להוכחת עובדה. התצהיר – קדם ראייה, שתהפוך להיות ראייה לאחר דיון, הסכמה ולאחר שתיכנס לפרוטוקול.

תקנה 521 – תצהיר "חזק" – יכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מידיעתו הוא. תצהיר "חלש" – לפי מיטב האמונה, עם נימוקים – בבקשות ביניים, למשל סעדים זמניים.

לכתב טענות שכולו טענות משפטיות – אין צורך לצרף תצהיר. כך גם בבקשות למתן הוראות של נאמן/מנהל מיוחד/מפרק.

בטמבור נ' אטיאס – גרוניס קבל ערעור על החלטת שופט המחוזי לשנות את סדר הגשת התצהירים בניגוד לתקנה 158, בלי שנתן לכך נימוקים.

(מותר בלי נימוקים: לתת פס"ד בפשרה לפי ס' 79א. לדחות ערעור (אם מתקיימים תנאים מסוימים) לפי תקנה 460(ב)).

בפס"ד אחר בקש התובע להביא חלק מהעדים, ואחרי עדי הנתבע – להביא את השאר. ביהמ"ש הסכים עם הנתבע שזה לא יאפשר לו להתגונן.

בפס"ד צ'מפיון מוטורס שלל שופט זכות חקירה נגדית כי עו"ד לא התייצב לדיון. בערעור נקבע שהסנקציה לא מידתית, שהיה אפשר לפסוק לעו"ד הוצאות במקום זאת.

בפס"ד אחר הודיע תובע שחלק מעדיו מסרב לחתום על תצהירים, ובימ"ש ביקש את תצהירי הנתבע לפני עדויות העדים שסירבו לתצהירים. בערעור: כעקרון יש לפעול לפי הסדר בתקנה 158 אך בימ"ש יכול להחליט אחרת.

במשפט בו עו"ד לא זימן עדים מרכזיים נקבע לא לאפשר להם להעיד. בערעור: העונש מוגזם.

במקרה נתקר נ' עיריית ק. אתא לא הסכים שופט לשמוע עדות עד לקבלת תצהיר מהעד, זאת בלי נימוק. תקנה 168 אומרת שזה אפשרי. בערעור נקבע כי יש לבדוק למה העד לא הגיש תצהיר.

פסק הדין

פסק דין הוא החלטה הסוגרת את תיק ביהמ"ש.

פס"ד מלא – סוגר את כל המחלוקת. ההחלטה סגרה את התיק, למרות שעליה – ניתן לערער.

פס"ד חלקי – על חלק מהעילות / הסעדים / בקשר לחלק מהצדדים (שלא ימשיכו בדיון, ולגביהם הפס"ד סופי). פס"ד חלקי חריג לפס"ד – לא סוגר את התיק, ולפעמים אין בו סעד. כדוגמא: בשל פלישה נתבקש צו מניעה קבוע, סילוק יד ופיצויים. לגבי צו מניעה קבוע ופיצויים – יש לקיים דיון, אך סילוק יד ניתן כפס"ד חלקי. או: אדם תבע 1 מ' ₪, הצד השני הסכים ל- 200 א'. סכום זה שלא היה שנוי במחלוקת ניתן כפס"ד חלקי.

יש חשיבות לאבחנה בין פס"ד חלקי להחלטה אחרת (רק חוק בתי משפט לעניינים מנהליים מגדיר בס' 12 פוזיטיבית מהי החלטה אחרת). על כל פס"ד, גם חלקי, בערכאה ראשונה, הערעור הוא בזכות. על החלטה אחרת – ברשות. אם חשבת שהחלטה אחרת היא פס"ד חלקי ואם כך יש לך 45 יום לערער וערערת ביום ה- 40, הצד השני יכול להתנגד כי היו 30 יום לבקש רשות ערעור על ההחלטה האחרת.

הפסקת תובענה או מחיקה – פס"ד (שאינם מעשה בית דין, אפשר לתבוע מחדש), דחייה – פס"ד.

החלטה בבקשה לביטול – החלטה אחרת. אם ניתן ביטול – כל מה שהיה – בטל, מתחילים מהתחלה.

נדחה ביטול – זו החלטה אחרת ואפשר לבקש רשות ערעור, רק אם נכשלת בערעור – זה מעשה בית דין בהתייחס להחלטה זו – אי אפשר שוב לערער.

בסדר דין מקוצר – אם נתבקשה רשות להגן ונדחתה – זו החלטה אחרת, לא נגעה במקרה עצמו. במצב כזה 2 שלבים: 1. דחיית בקשת הרשות להגן. 2. פס"ד בהעדר הגנה.

(תקנה 411 – על החלטה אחרת הניתנת לערעור ברשות בלבד (לא על החלטה בנושא פסלות, עליה יש ערעור בזכות לעליון), אם לא נתבקשה רשות ערעור (ולפי הפסיקה: גם אם ניתנה רשות ערעור אך הפסדת בערעור) – אפשר לערער בערעור על הפס"ד כולו).

פס"ד מוסכם – תקנה 161 – כשצדדים מגיעים להסכמה ומבקשים עליה תוקף של פס"ד.

ניתן לתקוף פס"ד כזה דרך ההסכם (ביטולו – באותו ביהמ"ש שנתן תוקף להסכם, אכיפתו – בבימ"ש לו סמכות לדון בהסכם, לאו דווקא זה שנתן את הפס"ד) – כך לפי ברבי נ' ברבי.

כשהעליון נתן פס"ד בהסכמה – הבקשה לביטול לא תוגש לעליון כי אם לביהמ"ש המוסמך בערכאה הדיונית, בד"כ למחוזי, וערעור על החלטתו – שוב לעליון. כך באנג'ל נ' עידן.

תקנה 190 – פס"ד יהיה בכתב, בתום הליך או בהקדם האפשרי (ובערכאה I – תוך 30 יום לאחר הדיון ואם לא – הודעה מנומקת לנשיא), חתום בידי השופטים (כך גם לגבי החלטה אחרת), בדעת הרוב או אם אין רוב – תכריע דעת אב ביה"ד, תאריך השימוע = תאריך ההחלטה. ואם אין שימוע אך הצדדים יודעים מתי יינתן הפס"ד? רוב השופטים: לפי כלל ההמצאה (ואז מתחיל מניין הימים לערעור).

במרגלית נ' מרגלית נאמר כי אחור בלתי סביר במתן פס"ד סותר את תקנה 190 ועלול להביא לביטולו, אך לא נעשה שימוש בפס"ד זה.

תקנה 192 – בפס"ד בתובענה שהוגש בה כתב הגנה תהיה תמצית העניין, הממצאים לגבי העובדות המהותיות, השאלות להכרעה, ההחלטה ונימוקיה.

וכשאין כתב הגנה? לא נטען שיש הסדר שלילי, אך אין מה לומר על שאלות שעמדו להכרעה, למשל. פס"ד בהעדר הגנה – כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה (תקנה 97 – במקרה כזה יכול בימ"ש/רשם לתת פס"ד שלא בפני הנתבע. אם התביעה לא על סכום קצוב יכול ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שירשמו, לדרוש מהתובע הוכחה לתביעתו, אם הייתה התביעה לפני רשם שסבור שצריך עדות – יעביר התביעה לביהמ"ש) או כי זו נמחקה לפי תקנה 122 (הפרת צו לשאלונים/גילוי מסמכים/עיון במסמכים) או 157 (אי התייצבות) או לא ניתנה רשות להגן. יתרון לתובע – אפשר לקבל הכל ע"ס כתב התביעה.

תקנה 460 (א) – דרישות דומות לפס"ד בערעור, אך לפי (ב) בדחיית ערעור מספיקה רק הקביעה, בלא נימוקים, אם: 1. אין מקום לדחות ממצאים עובדתיים בהחלטת ערכאה I, 2. הממצאים תומכים במסקנה המשפטית, 3. אין טעות שבחוק.

תקנה 196 – רשות ערעור צריך לקבוע בגוף הפס"ד, אם לא נקבעה – לא ניתנה. אם ניתנה בסמוך לשימוע הפס"ד – כאילו ניתנה בפס"ד. (על פס"ד של השלום לא צריך רשות, וס' 52 לחוק בתיהמ"ש: על החלטה אחרת של השלום צריך רשות המחוזי).

פסיקתא

תמצית החלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש, המפרשת את ההכרעה ומשקפת החלטות אופרטיביות, ללא הנימוקים. בעל דין רשאי לערוך הפסיקתא שתכיל את מס. התיק, שמות בעלי הדין, הסעד / ההכרעה, חתימת השופט/הרשם, צו להוצאות ותאריך ההמצאה. מתאריך ההמצאה מתחילה ספירת ה- 45 יום לערעור. אם הפסיקתא לא משקפת ממש את הפס"ד (פסיקתא מתקנת לעומת משקפת) ורוצים לערער – האם בזכות או ברשות? בפס"ד גבעת כוח נ' עו"ד רוזנבלום – זהו פס"ד חדש, יש ערעור בזכות תוך 45 יום ממועד המסירה.

בקשות בכתב – בקשות ביניים

כל בעל דין רשאי להגיש בקשה – הליך ביניים – במסגרת ההליך העיקרי. החלטה בבקשה כזו – בד"כ החלטה אחרת.

תקנה 240 – מורה כי הבקשות תהיינה בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת (יש בקשות בע"פ: למשל הפסקת תובענה – תוך כדי דיון, עיקול/עיכוב – לאחר פס"ד, בקשה לצו עיקול כשנתבקשה רשות להגן – בתקנה 207).

תקנה 241 (א) – הבקשה בכתב תכלול הטיעונים ואסמכתאות, ותצהיר לאימות העובדות. לפי תקנה 521 – התצהיר –"תצהיר חלש", לפי מיטב האמונה.

בקשה להארכת מועד – היא בקשת ביניים אם מתבקשת לצורך הגשת סיכומים (בתוך ההליך העיקרי), אינה בקשת ביניים אם מתבקשת לצורך הגשת רשות ערעור (בתום ההליך העיקרי).

בקשות ביניים שלא מופיעות בתקנות – עיון חוזר בבקשה (מופיע רק בסעדים זמניים בתקנה 368) – ניתן להגישה ללא תצהיר אם השאלה רק משפטית, כך ב-הרב שליטא נ' נוימן. מאידך בקשה לתיקון פרוטוקול מוגשת עם תצהיר, אך אם נדחית ניתן לבקש עיון מחדש בבקשה, וזאת ללא תצהיר.

תקנה 241 (ב) – הבקשה תומצא לצדדים הנוגעים בדבר, אבל בקשות עיקול או עיכוב יציאה מגישים במעמד צד אחד (תקנה 244 (א) – אם בשל הדרישה לדיון השהייה תגרום נזק – ניתן לבקש ולקבל צו ביניים במעמד צד אחד, ואם הבקשה נדחתה – לפי 406א. גם בקשת רשות הערעור והערעור הוא במעמד צד אחד).

תקנה 241 (ג) – למשיב 20 יום להשיב (או כפי שקבע בימ"ש / הרשם) ותשובתו תכלול פרטי טיעונים ואסמכתאות ותצהיר לאימות העובדות.

תקנה 241 (ג1) – למבקש יש אפשרות להשיב לתשובת המשיב תוך 10 ימים (או מועד אחר שקבע ביהמ"ש / הרשם).

תקנה 241(ד) – ביהמ"ש / הרשם יכולים להחליט ע"ס הבקשה והתשובות או לחקור את המצהירים.

תקנה 241 (ה) – אם מגישים בקשה נוספת, מחדש, לאחר שבקשה קודמת נדחתה – יש לציין זאת (והמסקנה: דחיית בקשת ביניים אינה מעשה בית-דין, אחרת היה השתק). מאידך יש לתת סיבה טובה מדוע מגישים שוב.

תקנה 245 – הדיון בבקשת ביניים – לפי הסדר הרגיל (המבקש, המשיב) אך לא יישמעו עדים שלא הגישו תצהירים, אלא מטעמים מיוחדים שירשמו ע"י ביהמ"ש / הרשם. לפעמים נדרש להגיש סיכומים.

תקנה 246 – אם הוגשה ראייה בהליך ביניים ונתקבלה בפרוטוקול – תיהפך לראייה במשפט ובכל הליך בתוכו.

רוב הבקשות בכתב – פשוטות, מחליטים עליהן במקום. המסובכות יותר – בקשה לביטול פס"ד / החלטה אחרת. כל החלטה לגבי בקשת ביטול כזו – קבלתה או דחייתה – אינן פס"ד כי אם החלטה אחרת.

סעד הצהרתי

ס' 75 לחוק – סמכות כללית לתת סעד – כל בימ"ש הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פס"ד הצהרתי…

תקנה 14(א) – בכתב התביעה רשאי התובע לבקש כל סעד שמוסמך ביהמ"ש לתיתו, לרבות … וצו הצהרתי.

תקנה 253 – תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה.

הסעד ההצהרתי הוא סעד מיוחד המקבע באמצעות הצהרה כלפי כולי עלמא / קבוצה מסוימת / בעלי דין אחרים זכות או חובה כלשהי של בעל דין. ע"מ לזכות בו נדרשים 3 תנאים מצטברים:

יש להוכיח שיש זכות לקבל את ההצהרה המבוקשת.

שיש צורך בהצהרה – מתקיים מצב שמצדיק את מתן ההצהרה.

להוכיח שמן הראוי לשריין את הזכות / המצב באמצעות פס"ד אשר ישתיק את הכחשתן בעתיד.

אין תובעים אף אחד ע"מ לקבל את הסעד, וגם לא יכול צד אחר לבקש למחוק את בקשת הסעד בהיעדר עילה. זהו סעד מהיושר, הגיע מהמשפט האנגלי, וחלים עליו כל הדינים שחלים על סעדים מהיושר: יש להראות ניכיון כפיים, להראות שאין שיהוי (אך בימ"ש לא ידחה בקשה רק בשל שיהוי אלא בנסיבות מיוחדות, ובוודאי שכך לגבי זכות קניינית).

הסעד שונה מסעדים מהותיים:

סעד הצהרתי לא ניתן לאכוף, סעד מהותי – כן ניתן.

בימ"ש מעניק סעד מהותי רק אם פורש בכתב התביעה (בפז נ' לויטין העליון לא אפשר למחוזי לתת סעד שלא נתבקש לו). סעד הצהרתי ניתן לקבל גם אם לא נתבקש בכתב הטענות – אם בימ"ש לא יכול לתת סעד מהותי שנתבקש – יכול לתת סעד הצהרתי כמוצא מסוים. אם ביקשת סעד הצהרתי בנוסח שלא מקובל על ביהמ"ש – יוכל לתיתו בשינוי נוסח.

יש שוני ברמת שיקול הדעת של ביהמ"ש – סעד הצהרתי הוא כאמור סעד מהיושר, וכולו נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. סעד מהותי, אם הוכח שהגיע – אין שיקול דעת – יש לתיתו.

מערכת השיקולים מתי ואיך לתת סעד הצהרתי:

התובע צריך להראות שתצמח לו תועלת מהסעד.

צריך להראות שיש לו עניין ממשי בפתרון הבעיה.

שיש לו אינטרס לגיטימי לנקוט דווקא בדרך זו ולא באחרת. אם יש סעד חילופי – לא יקבל סעד הצהרתי. הוא יינתן רק אם אין סעד אחר שישיג את המטרה. גם לא יינתן אם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט. אי אפשר לבקש סעד הצהרתי על נושא תיאורטי שלא התגבש, למשל על תוקף הסכם מותלה שהתנאי להתגבשותו טרם התקיים.

הצורך בסעד הצהרתי מתעורר

כדי לחסום טענה / תובענה עתידית – הוא מכריע מחלוקת מראש.

ע"מ להצהיר על בעלות / קניין.

להצהיר על גיל, על פרשנות נכונה של חיקוק ועוד.

סעדים זמניים

סעדים זמניים מיועדים לעזור לתובע לממש את זכותו, ע"י מניעת שינוי המציאות ע"י הנתבע ע"י דיספוזיציה בנכסים, למשל.

קיימים 2 מצבים:

התובע רוצה לבסס סיכוי להיפרע בעתיד (ע"י עיקולים).

התובע מנסה לכופף את הנתבע להסכים לפשרה (למשל ע"י עיכוב יציאה לאיש עסקים שעסקיו בחו"ל, או עיקול חשבונות בנקים כך שאדם לא יכול לעבוד / להתקיים).

האיזון – הדורש סעד זמני חייב להמציא בטוחות (טופס התחייבות עצמית = התחייבות חוזית, ניתן לתבוע על-פיה / עירבון אותו ניתן לחלט / ערבות אותה יש לבקש לממש), אלא שבתימ"ש נותנים סעדים כאלו, אם יש בטוחות, בקלות, בלא לבדוק לעומק העניין. אם רואים עילה ברורה יבקשו ערבות נמוכה, אם פחות ברורה עלולים לקבוע ערבות גבוהה מאד. לא בכל בתיהמ"ש הדרישות להתחייבות לפיצוי הצד השני זהות. בגדנסקי נ' מפעלי ברום ניתן צו מניעה למכירת סוכות, בטענת גניבת עיצוב, לפני סוכות, תמורת ערבות של 125 א' ₪ (עלתה שם שאלה מה היה חלק העירבון ומה היה חלק הערבות, מה ניתן לחלט ומה יש לממש). זו דרך להפעיל לחץ ולפעמים גם לקבל דבר שלא מגיע, באמצעות תקנות סד"א.

איזון אינטרסים של בעלי הדין: אינטרס התובע, אם יזכה, ואינטרס הנתבע לא להיפגע ולהינזק אם הוא יזכה. הפרק (מ- 2001) מתבסס על הפסיקה בנושא צווי מניעה, למרות שהתקנות העוסקות בצווי מניעה אינן מצויות בפרק הסעדים הזמניים. הוראות להגשת סעדים זמניים אוחדו, אותו דין חל על כולם ונוספו סעדים זמניים חדשים כתפיסת נכסים ע"מ לא לפגוע בראיות ("אנטון פילר"). בעיקול ועיכוב יציאה יצרו פרוצדורות כשיש פגיעה בצד ג'. חוקי היסוד הביאו לבדיקת מידתיות וכו'.

ס' 75 לחוק – כל בימ"ש הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת … כל סעד אחר…".

תקנה 1 – הגדרות – סעד זמני = סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פס"ד, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת שימוש בנכס, תפיסת נכסים, כינוס נכסים זמני וכל סעד אחר..".

שיקול הדעת של ביהמ"ש:

הפרטים שיש להמציא בבקשה כמו סיכויי התובענה, הנזק שייגרם בלא הסעד.

הערובה ודרכי מימושה, החלפת הערובה, בקשה לשנות / להחליף הסעד.

הפרוצדורה הדיונית.

בימ"ש בודק כל אלה ע"מ לוודא שהתקיימו התנאים למתן הסעד.

שני יסודות חשובים:

1. שמירה על המצב הקיים – קיבוע המצב כך שכשיתקבל פס"ד ניתן לבצעו ביעילות.
2. הבטחת קיום תקין של ההליך – שהנתבע יישאר בארץ, לתפוס נכס המהווה / בתוכו ראייה.

כל סעד זמני הוא החלטה אחרת.

הסמכות לתת סעדים זמניים

תקנה 360 – ההגדרות לפרק – בימ"ש = לרבות רשם שהוא שופט.

ס' 89 לחוק – רשם רשאי ליתן צו עיקול זמני…

תקנה 374 – צו עיקול זמני יכול לתת גם רשם.

תקנה 383 – צו הגבלת שימוש בנכס – יכול לתת גם רשם.

תקנה 384 – צו עיכוב יציאה יכול לתת גם רשם.

תקנה 387א. – צו תפיסת נכסים – ביהמ"ש או רשם שהוא שופט.

תקנה 387ב. – כינוס זמני – ביהמ"ש או רשם שהוא שופט.

ס' 75 לחוק – על פיו נותן ביהמ"ש צווי מניעה זמניים, אותם רשם לא יכול לתת (סמכויותיו בפרק נפרד). עפ"י ס' 91, בנוסף לסמכויותיו עפ"י ס' 85-90 סמכויותיו הן עפ"י התקנות.

תקנה 362 (א) – בקשה לסעד זמני במסגרת תובענה – ע"ב ראיות מהימנות לכאורה בקיום עילת התובענה והתנאים לסעד הזמני הספציפי.

תקנה 362 (ב) – שיקולי ביהמ"ש:

הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן, וכן הנזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר.

אם הבקשה הוגשה בתום לב, מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

תקנה 363 – סעד זמני ניתן לקבל בטרם הוגשה תובענה, אם מוצדק, מותנה בהגשת תובענה תוך 7 ימים או בתוך מועד שקבע בימ"ש מטעמים מיוחדים שירשמו. כמו"כ בעת מתן פס"ד או בתכוף לאחריו ע"מ להבטיח ביצועו, ואז אין צורך במתן ערובה.

תקנה 384 (ג) – צו עיכוב יציאה יינתן רק אם שווי תובענה עולה על 50 א' ₪ (אלא אם מזונות), או אם פחות – מטעמים מיוחדים שמצדיקים.

ערובה = ביטוי כללי לבטוחה, הבטוחות: עירבון, ערבות.

תקנה 1 – עירבון = ערובה חפצית לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, לרבות ערבות בנקאית.

חוק הערבות – ערבות = ערובה אישית של אדם לקיום חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי, לרבות ערבות בנקאית.

תקנה 364 (א) – בימ"ש לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית (תקנה 365 (ב) – לפיצוי מי שאליו מופנה הצו, בגין כל נזק שייגרם לו ע"י הצו הזמני..) וכן ערבות מספקת להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק… ביהמ"ש רשאי לפטור מהמצאת ערבות אם ראה שהדבר צודק וראוי ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

תקנה 364 (ב) – ביהמ"ש רשאי לצוות על הפקדת עירבון בנוסף לאמור בתקנת משנה (א), אם שוכנע שהדבר צודק וראוי בנסיבות העניין. ביהמ"ש לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת עירבון… אלא אם שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת העירבון.

תקנה 364 (ג) – סכום העירבון לא יעלה על 50 א' ₪. ביהמ"ש רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום העירבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן עירבון אחר.

תקנה 385 (ב) – צו עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד בתביעה למזונות – פטור מהפקדת עירבון.

אם כך: התחייבות חובה בכל בקשה לסעד זמני – אין פטור.

ערבות – חובה אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.

עירבון – שיקול דעת, אך אם במעמד צד אחד – חובה אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.

לפי תקנה 1 – גם עירבון וגם ערבות – יכולים לבוא בצורת ערבות בנקאית.

בחילוט עירבון – אין לבימ"ש שיקול דעת – הוא חייב לאפשר לחלט בהתקיים תנאים מסוימים.

מימוש ערבות – אפשר לבקש תוך התהליך או בתובענה עצמאית.

ניהול הליך הסעד הזמני

תקנה 363 – ניתן לקבל סעד זמני בתנאי הגשת תובענה תוך 7 ימים (או כפי שיקבע בימ"ש).

תקנה 365 – בקשת סעד זמני – כמו כל בקשה בכתב, עם תצהיר לאימות עובדות ועם התחייבות. יש להוסיף פרטים בהתאם לסעד המבוקש.

תקנה 366 – הבקשה תידון במעמד הצדדים אלא אם ייגרם נזק חמור למבקש.

תקנה 366 (ב) – מחריגה: עיקול זמני, הגבלת שימוש בנכס ותפיסת נכסים יידונו במעמד צד אחד אלא אם שוכנע בימ"ש שלא יהיה סיכון אם יידונו במעמד שני הצדדים.

לפי תקנה 366 – הדיון בבקשה שהוגשה לאחר שהוחל בשמיעת ראיות יתקיים במידת האפשר בפני השופט שדן בתובענה.

תקנה 367 – למעט בצו עיקול זמני, צו שניתן במעמד צד אחד – יתקיים דיון במעמד הצדדים תוך 14 יום או מוקדם יותר, ואם מאוחר יותר – מטעמים מיוחדים שירשמו.

תקנה 367 (ג) מתייחסת לעיקול זמני – המשיב יכול לבקש ביטול תוך 30 יום.

תקנה 367 (ד) – המשיב רשאי להגיש תמצית תגובה עד יומיים לפני מועד הדיון שנקבע.

תקנה 367 (ה) – הדיון יסתיים בתוך יום ואם נדרש יותר – רצוי ברציפות. סיכומים – בע"פ עם סיום הבאת הראיות אלא אם נקבע אחרת מטעמים מיוחדים שירשמו.

תקנה 373 – החלטה בבקשה – עם תום הדיון, מקס. לאחר 15 יום ואם לא – יש לנמק בפני הנשיא / סגנו.

תקנה 369 – נשיא ביהמ"ש / שופט שמינה רשאי להפוך דיון בסעד זמני לדיון בתובענה עצמה אם יהיה בכך ייעול.

אם רוצים להקדים דיון בתביעה אפשר להשתמש בסעד הזמני: מגישים בקשה לסעד זמני באופן המראה את הדחיפות, ובקשה להקדים הדיון בתובענה.

עיון חוזר

תקנה 368 – היחידה בסד"א המדברת על עיון חוזר (בקשה של הצד נגדו ניתן הצו), זה מתאפשר אם השתנו נסיבות או נתגלו עובדות חדשות או אם מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו. ההחלטה יכולה להיות לקיים, לבטל, לשנות, להחליט מחדש ואף לדרוש מהמבקש ערובה ואז לבטל הצו. זו החלטה אחרת. אם של רשם – ערעור בזכות (ס' 85-104 לחוק). אם של שופט – ברשות (ס' 41 ו- 52 לחוק). אפשר לבקש עיון מחדש גם בהחלטה שלא לתת צו זמני – אם בימ"ש יסכים – זה מכוח הסמכות הטבועה.

ערעור על החלטה על סעד זמני

החלטה כזו – החלטה אחרת, אם ניתנה ע"י הרשם (שלא יכול לתת צו תפיסת נכסים/כינוס זמני) – ערעור בזכות בפני ביהמ"ש בו משמש רשם. אם ע"י שופט – ערעור ברשות בבימ"ש גבוה יותר.

רשם שהוא שופט – יש לבדוק באיזה כובע נתן ההחלטה.

(תקנה 462 מדברת על סמכות בימ"ש בערעור: יכול לתת כל החלטה – אלא שהתקנות לא מסמיכות – רק חוק מסמיך, והתקנות מפרטות את הדרך למימוש הזכויות).

חילוט עירבון / מימוש ערבות יש לבקש מביהמ"ש! זה לא נעשה אוטומאטית.

תקנה 370 – סעד זמני יפקע:

עם הפסקת התובענה, עם ביצוע הפס"ד או בתום המועד שנקבע בו.

אם הצו הזמני ניתן לפני הגשת התובענה והמבקש לא הגיש התובענה במועד.

אם ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית (או כפי שקבע בימ"ש).

עם ביטול הצו ע"י בימ"ש.

תקנה 371 (א) – עם פקיעת הצו הזמני רשאי בימ"ש לתת לצדדים להשמיע טענותיהם, להורות על חילוט העירבון כולו או מקצתו בטרם מתן פסק הדין או אחריו אם ראה שנגרם נזק לצד השני והבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות.

חילוט עירבון לא מותנה בהוכחת גובה הנזק (אך יש להביא ראייה מסוימת לגובהו).

ע"מ להיפרע מערבות – יש להוכיח את גובה הנזק.

תקנה 371 (ג) – אם תוך 6 ח' לא מוגשת בקשה לפיצויים בגין נזק כתב הערבות יוחזר למבקש (שצריך לבקש זאת) ובימ"ש יכול להאריך המועד מטעמים מיוחדים שירשמו.

תקנה 371 (ד) – אם לא חולט עירבון או חולט חלקו – תוחזר היתרה למבקש תוך 60 יום ממועד פקיעת הצו הזמני אלא אם בתוכם הוגשה בקשה לחילוטו שאז בימ"ש יעכב החזרתו עד החלטה בבקשה.

עיקול זמני

פעולה משפטית המופנית כלפי בעל נכס / המחזיק בנכס במטרה להגביל הסיחור והשימוש כדי לא לסכל פירעון חוב וע"מ שהתובע יוכל לאכוף פס"ד לטובתו. בעוד ששעבוד הוא זכות קניינית, העיקול הוא זכות נגטיבית – איסור העברת הנכס לצד ג'. צו עיקול לא מעניק עדיפות ע"פ נושים אחרים, לא יוצר זיקה קניינית של המעקל לנכס. שעבוד ראשון מעניק עדיפות למשעבד. סדר העיקולים – חסר משמעות – עם קבלת פס"ד ייפרעו נושים עפ"י חלקם היחסי בחובות הנתבע.

המרת נכסים מעוקלים באחרים – תקנה 368 העוסקת בעיון מחדש מאפשרת מתן ערובה ע"מ להסיר העיקול – זו המרה. הטעם: לתובע אין זכות קנויה לעקל נכס מסוים תוך הכבדה שלא לצורך על החייב.

רשאים לתת צו עיקול זמני: שופט, רשם שהוא שופט, רשם.

התנאים לקבלת צו עיקול זמני:

תנאים כלליים – כל התנאים לסעדים זמניים, כקיום עילת תביעה, ראיות וכו'.

תנאים ספציפיים – תקנה 374 (א) – עיקול זמני רק בתובענה לסכום כסף, ובשיקול דעת – גם לתובענה לדבר שבעין. אין אפשרות לקבל עיקול זמני בתובענה לסעד הצהרתי או בתביעת פינוי.

תקנה 374 (ב) – …אם שוכנע שאי מתן צו יכביד.. – כשאין חשש שלא תוכל להיפרע – לא יתנו צו.

גם צו עיקול על נכס בחו"ל לא נותנים אם אין חשש להכבדה – עצם העובדה שנכס הוא בחו"ל זו לא הכבדה (פס"ד כפרית).

תקנה 374 (ג) – לא מעקלים נכס הפטור מעיקול, למשל שכר עד סכום מסוים, חיות מחמד, תשמישי קדושה, נכסי מפלגות. סכום העיקול – לפי הפסיקה לא חייב להיות קצוב, אם כי רצוי שיהיה. אפשר לבקש עיקול זמני גם בבקשה למתן הוראות.

את הצו ניתן לבקש בע"פ (תקנה 363 (ב)) בעת מתן פס"ד או סמוך לאחריו ואז אין צורך במתן ערובה, ובסדר דין מקוצר (תקנה 207) כשהוגשה בקשת רשות להתגונן, אז אפשר לפטור ממתן ערובה.

מקרקעין / מיטלטלין ניתן לעקל ברישום.

תקנה 367 (ב) – הצו, העתק הבקשה ונספחיה והעתק הערבות יימסרו לצד השני תוך 3 ימים במסירה אישית (אלא אם נקבע אחרת).

תקנה 383א. – צו עיקול זמני על נכס של המדינה מוסרים לחשב המשרד בידיו הנכס.

תקנה 376 – על צד ג' להשיב להודעה על צו העיקול בתוך המועד שנקבע בה, אם יש בידו נכסים של המשיב ואם יש בדעתו לבקש ביטול. אם עומד לבקש – על המבקש להעביר לו הבקשה והמסמכים תוך 7 ימים ע"מ שיהיה לו בסיס לבקשה, ואז יש לו 30 יום מיום שקיבל המסמכים לבקש ביטול.

תקנה 377 – מחזיק שהודה שבידו נכסים לא יוכל לחזור בו אלא אם ביהמ"ש / רשם נתן רשות מטעמים מיוחדים שירשמו.

תקנה 378 – אם מחזיק לא הודה / לא השיב, המבקש רשאי תוך 15 יום מיום שהמחזיק היה אמור להשיב, לבקש אישור העיקול – בקשה כזו היא כתובענה רגילה, אפשר לקבל החלטה לקבל את הכסף מהמחזיק עצמו.

תקנה 380 – מבקש שלא דרש אישור העיקול – העיקול יהיה בטל לגבי כל נכס שמחזיק לא הודה בו.

התנגדות לעיקול – ב- 2 דרכים:

בקשה לביטול.

בקשה להמרה לפי תקנה 368 ועל הערובה, לפי תקנה 374 (ד) יחולו הוראות סימן זה.

אם צד ג' קיבל הודעה אך הנכס שלו – יצטרך לבקש צו הצהרתי, ותהיינה לו הוצאות. הערובה שהפקיד המבקש משמשת לכיסוי הוצאות של כל נפגע בהליך, לא רק הנתבע. אם הנכס שבידי מחזיק (צד ג') הוא של צד ד' יכול הוא לבקש להצטרף לתובענה כצד (זה זול יותר) לפי תקנה 24, וכך להתנגד, כי בניגוד למחזיק אין הוא יכול לבקש ביטול העיקול.

הגבלת שימוש בנכס

תקנה 383 – (צו mareva) מצויה בפרק העיקול הזמני למרות שלמעשה = צו מניעה. עפי"ר מדובר בנכס מחוץ לתחום המדינה, כי על נכס בתחום המדינה אפשר להטיל עיקול. הצו מופנה לנתבע, שלא יעשה

דיספוזיציה בנכסיו. בתקנה זו – הצו יינתן אם: ..אי מתן צו יכביד באופן ממשי.. לעומת 374 (ב) לגבי עיקול זמני:… אי מתן צו יכביד על… לפי פס"ד סטנדרד צ'רטר הסנקציה על הפרת הצו תינתן במסגרת הליכי ביזיון בימ"ש.

רשאים לתת הצו: שופט, רשם שהוא שופט, רשם.

צו עיכוב יציאה

נועד למנוע סיכול ההליך המשפטי. הסעד – נגד גוף הנתבע, נגד חירות התנועה, לכן נדרשים איזונים למזעור הנזקים (תקנה 384):

ההכבדה – יכביד באופן ממשי…

שווי התובענה מעל 50 א' ₪ (אלא אם למזונות), ואם פחות – רק אם קיימים טעמים מיוחדים.

הצו פוקע תוך שנה (אין מנגנון פיקוח דומה על עיקול זמני).

הסמכות לתת – שופט, רשם שהוא שופט, רשם.

כללים נוספים (384):

הצו – על תושב הארץ. על תושב חוץ – בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שירשמו.

רק אם קיים חשש סביר שהמשיב עומד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת (וצריך אינדיקציה לכך: ע"ב ראיות מהימנות לכאורה).

תקנה 365 – הבקשה בכתב בליווי תצהיר.

תקנה 385 – ערבות לפיצוי כל נזק שייגרם גם לאדם שאינו המשיב למקרה והמבקש טעה בזיהוי.

תקנה 363 (ב) – אם מבקשים הצו בעת מתן הפס"ד או סמוך לאחריו – אפשר בע"פ ובלי ערובה.

תקנה 364 (ב) – אם נתבקש הצו במעמד צד אחד תידרש גם התחייבות עצמית וגם עירבון.

תקנה 386 – תמורת עירבון של המשיב יפקע הצו. אם חוזר מחו"ל לפני פס"ד או אחרי פקיעת הצו – יוחזר העירבון. אם לא חזר עד הפס"ד – ישמש העירבון לסיפוק התביעה.

תפיסת נכסים וכינוס נכסים זמני

תקנה 387א. – תפיסת נכסים (צו אנטון פילר) ומינוי כונס זמני לשם ניהול הנכס שנתפס (בנפרד מתקנה 388 המדברת על מינוי כונס). הצו יינתן ע"ב ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב / אחר מטעמו יעלימו/ישמידו נכסים דבר שיכביד באופן ממשי על קיום ההליך.

תקנה 387ב. – כינוס זמני אם יש ראיות מהימנות לכאורה לחשש ממשי לפגיעה ניכרת בערך הנכסים, להעלמתם, דבר שיכביד באופן ממשי על ביצוע פס"ד.

תקנה 387ג. – לא ימנו לתופס נכסים / כונס מי שיש לו קשר אישי לצדדים אלא אם הסכימו.

תקנה 387ה. – חיפוש ותפיסת מחשב / חומר מחשב / פלט כהגדרתם בחוק המחשבים.

תקנות 391 ו- 392 – כונס יהיה אחראי לנזקים שגרם וניתן לעקל את נכסיו הוא ולמכרם לכיסוי הנ"ל.

יש סוג כינוס עפ"י חוק עוולות מסחריות – לגבי נכסים שהושגו תוך פגיעה בסודות מסחריים (כגניבת עין, גזל) – במקרה זה רק בימ"ש יכול לתת הצו (לא רשם, לא רשם שהוא שופט), כמו צווי מניעה.

תפיסת נכסים וכינוס זמני – רק שופט או רשם שהוא שופט.

עיקול זמני, עיכוב יציאה, הגבלת שימוש בנכס – שופט, רשם שהוא שופט וגם רשם.

צו חוסם

לא נמצא בתקנות הסעדים הזמניים (360-392), הוא פרי ההלכה הפסוקה, ונועד לחסום אפשרות הגשת תביעה של ישראלי בחו"ל או לעצור אותה. הסמכות – לפי ס' 75 לחוק – …כל סעד אחר.

מאחר ולא מופיע בתקנות, רק בימ"ש = שופט יכול לתת הצו, כמו צו מניעה זמני, וכמו כינוס זמני בחוק עוולות מסחריות. תינתן כשהוכח שהתביעה קנטרנית וחסרת תום לב, כוונתה לפגוע בהליך בישראל. כמו בצו mareva – סנקציה על הפרת הצו – ע"י עונש על ביזיון בימ"ש.

ס' 104 לחוק בתיהמ"ש: הוראות ס' 68 – 79ג ו- 81 יחולו על רשם ועל הדיונים לפניו, אך רשם שאינו שופט לא יהיה מוסמך לשפיטה פלילית ולשפיטה לפי ס' 72(א).

68 – פומביות הדיון. 69 – הרחקה מבימ"ש, 70 – איסור פרסומים (מאסר 6 ח'), 71 – מניעת פגיעה בהליך פלילי (מאסר שנה), 72 – איסור הפרעה (מאסר 3 ח' / קנס), 73 – כפיית ציות ועונש (מאסר חודש / קנס), 73א ו-ב – צו הבאה כולל צו מעצר, עיון חוזר וערעור על הנ"ל, 74 מורה על סופיות

ההחלטות בס' 68, 69. 75 – סמכות כללית לתת סעד, 76 – סמכות נגררת, 77 – סמכות אזרחית נגררת לפלילית, 77א – עילות פסלות, 78 – העברת עניין למקום אחר, 79 – סעד בשל חוסר סמכות (העברה), 79א – פשרה, 79ב – (העברה ל) בוררות, 79ג – (העברה ל) גישור. 81 – תיקון טעות בפס"ד. מהנ"ל: ס' 75 סמכות כללית לתת סעד – חל גם על רשם אך לא כך הנוהג.

ערעור

הערעור – זכות דיונית (לפי ארג'וב: לא מהותית).

יש החלטות אחריהן אין ערעור – עפ"י העליון – כששופט לוחץ להתפשר, למשוך התביעה.

העליון לא קבע מהו סוג החלטות אלה. לדעת חמי – כזו גם החלטה לאשר / לא לאשר הארכת מועד. אלו החלטות מנהליות ואולי ניתן לבקש מיידית מנותן ההחלטה עיון בשנית, וכללית על החלטות מנהליות יש סמכות לבג"צ.

עפ"י הפסיקה על פס"ד בי"ד לתביעות קטנות הערעור – ברשות, על החלטה אחרת שלו – אין ערעור.

תקנה 409 – על החלטה המרשה לערער אין ערעור. אם נדחתה בקשה לערער – זו החלטה אחרת ואפשר לבקש רשות לערער עליה.

על החלטת ביניים של העליון (למשל דחיית בקשה להארכת מועד) – אין בפני מי לערער ברמת הדין (אך אולי יסכימו).

על החלטת בורר אין ערעור (לפי חוק הבוררות, ס' 21: פסק בוררות = מעשה בית-דין) למעט מקרים מאד מיוחדים (ס' 24), אבל:

כשרוצים לאשר פסק בורר פונים למחוזי שיאשר. אם אישר – על האישור אפשר לערער ברשות. אם לא אישר – גם על כך אפשר לערער ברשות.

אם נתבקש ביטול פסק בורר לפי ס' 24 והמחוזי ביטל – יש על כך ערעור ברשות.

אפשר לכלול בהסכם בוררות ערעור/עיון נוסף בפני בורר נוסף.

האבחנה בין ערעור לדרכי השגה אחרות – לפי הפנייה לערכאה גבוהה יותר (למעט בהחלטה אחרת של רשם שהערעור בה נדון בביהמ"ש בו משמש רשם), ולפי 4 תנאים:

ההליך נפתח ביוזמת צד לדיון (רק ד"נ יכול העליון ליזום גם בעצמו).

ההליך קשור להחלטה שיפוטית שניתנה ע"י גוף לו סממנים של ערכאה שיפוטית (על החלטה מנהלית לא צריך תמיד לערער. ערכאה שיפוטית לא יושבת בערעור על החלטותיה היא, מנהלית – יכולה).

בהליך מתבצעת ביקורת שיפוטית על החלטה שניתנה.

תוצאה אפשרית של הביקורת – החלפת ההחלטה בהחלטה של הערכאה המבקרת.

דוגמאות לפס"ד לעומת החלטה אחרת:

כל סעד זמני = החלטה אחרת.

כל החלטה בבקשה לבטול פס"ד (לקבל/לדחות) = החלטה אחרת.

החלטה בבקשת רשות להגן (לתת/לסרב) = החלטה אחרת.

מחיקה / דחייה על הסף = פס"ד.

לא למחוק / לא לדחות = החלטה אחרת.

העברת תיק לפי ס' 79 לחוק (בשל חוסר סמכות עניינית / מקומית), אם בתוך המערכת = החלטה אחרת. אם למע' שונה = הפסיקה אמרה שהערעור – בזכות, כי עלולים לאבד זכויות במעבר למע' אחרת.

העברת תיק משלום אחד למשנהו:

תקנה 7 – החלטה של נשיא העליון לאיחוד תובענות בנושא אחד = אין בפני מי לערער.

ס' 49 לחוק – העברה ע"י נשיא בימ"ש שלום לשלום אחר, גם בשל פסלות = ערעור בזכות בפני נשיא המחוזי.

ס' 78 לחוק – העברה ע"י נשיא /משנה לנשיא העליון ממחוזי למחוזי או משלום לשלום במקום אחר = אין למי לערער.

בקשה להארכת מועד = החלטה אחרת, בין אם נתקבלה ובין אם לא. (אם תידון אצל רשם והוא סירב – יש זכות ערעור. אפשר גם לבקש ביטול ההחלטה או עיון מחדש – לפי תקנה 462 ערכאת ערעור יכולה

לתת כל החלטה!).

החלטה להפסיק תובענה = פס"ד.

הליכי תקיפת החלטה שאינם ערעור:

א. ביטול – תקנה 201 – אפשר לבקש ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד / בלא כתב הגנה תוך 30 יום מיום שניתנה, מביהמ"ש או הרשם שנתן אותה, הם יכולים לבטלה / לעכב הוצל"פ. תקנה 214 – ניתן לבקש ביטול פס"ד באין בקשת רשות להתגונן / כשלא ניתנה רשות להתגונן תוך 30 יום מיום המצאת הפס"ד, ביהמ"ש / הרשם יכולים לבטל הפס"ד לפי הוראות תקנה 201.

עיון חוזר / נוסף (בסמכות טבועה של ביהמ"ש). אין לכך מועד.

הבהרה.

תיקון טעות סופר.

פסיקתא – תמצית הפס"ד, החלק האופרטיבי בלא נימוקים. הוראות עשה לצדדים. אם פס"ד לא ברור היא משמשת לתיקון (כדרך עקיפה: פסיקתא מתקנת לעומת משקפת – המתקנת מוסיפה / מורידה דברים מפס"ד ונתונה לערעור בזכות). מבקשים פסיקתא ע"מ לחסוך זמן עד שבימ"ש ישלח ההחלטה, אחד הצדדים מכין אותה ומבקש עליה אישור ביהמ"ש. השופט המאשר בודק שמתאימה להחלטה בפס"ד.

דיון נוסף – בהרכב מורחב (אם החלטה ניתנה בהרכב 3, ה-ד"נ בהרכב 5, אם החלטה ניתנה בהרכב 5 –ד"נ בהרכב 7-9).

ערר (אזרחי) – מוגש בעיקר על החלטות מנהליות בבתי"ד מנהליים. מוגדר בחוק בתי"ד מנהליים וגם בחוק ובפק' הפרשנות.

תקיפה עקיפה – לעומת ערעור שהוא תקיפה ישירה, התקיפה העקיפה משתמשת בטכניקה שונה, והתוצאה – משפיעה על הדבר אותו רצינו לתקוף. למשל תקיפת הליך שיפוטי באמצעות הליך מנהלי (מקרה אגרא רמא – בקשו צו מניעה להפסקת בנייה, קבלו רק צע"ת, פנו בטענת ביזיון בימ"ש), או שימוש בסמכות נגררת ע"מ לקבל מבימ"ש שלא מוסמך החלטה בדבר בו לא זכיתי קודם במקום אחר.

תיקון פס"ד / החלטה אחרת – עפ"י ס' 81 לחוק ניתן לתקן טעות תוך 21 יום מיום ההחלטה, עם נימוקים וניתן לשמוע טענות בעלי הדין (טעויות כטעויות לשון, בחישוב, השמטה / הוספה מקרית). בהסכמת הצדדים אפשר לתקן הכל. משתמשים בכך גם בפלילים. ערעור על החלטה לתקן / לא לתקן – בערעור על הפס"ד עצמו, ומניין הימים – מיום מתן ההחלטה. בתיקון אין סיכון כמו בערעור, בערעור עלולים להפסיד מה שהשיגו.

החלטה שכמוה כפס"ד

עפ"י הפסיקה, כל החלטה שלאחר פס"ד היא החלטה אחרת, כמו בקשה לביטול פס"ד, לעיכוב, להארכת מועד, להסרת סעד זמני, למעט:

תיקון

הבהרה

פסיקתא

פס"ד משלים

שומת נכס שאי אפשר לתפסו (חוק ההוצל"פ ס' 61(ב)).

תיקון פס"ד/החלטה אחרת (ס' 81 לחוק) – בימ"ש יכול ליזום לתקן טעות בפס"ד/החלטה אחרת (עם נימוקים), תוך 21 יום מיום שנתן אותו. מועד התיקון הוא שייחשב לעניין הערעור, אך ערעור על התיקון – בערעור על כל הפס"ד/ההחלטה האחרת, לא רק על הנקודה שתוקנה.

מאידך גם צד יכול לבקש תיקון. לא כל בקשה לתיקון נענית. אם נענתה – זהו פס"ד/החלטה אחרת חדש/ה ועל הנקודה שתוקנה יש ערעור בזכות תוך 45 יום או ערעור ברשות תוך 30 יום (בתחילה הסכמת לתיקון וכעת ראית שטעית והתיקון הזיק לך). אם בימ"ש לא נענה לבקשת התיקון – זוהי החלטה אחרת ויש לבקש רשות ערעור.

הבהרה – יש פס"ד שניתן להבהיר ע"י תיקון, פסיקתא או בקשה להבהרה. הבהרה – רק בחוק ההוצל"פ,

אך יש פסיקה בנושא המדברת על סמכות טבועה. אם נוסף להבהרה תוכן שלא היה במקור ורוצים לערער – ההבהרה הופכת לפס"ד חדש ויש זכות ערעור תוך 45 יום. אם בקשת הבהרה סורבה – זו החלטה אחרת.

פסיקתא – יש משקפת (תמונת ראי של הפס"ד/ההחלטה האחרת) ויש מתקנת כפי שהבין את הפס"ד/ההחלטה הצד שהגיש אותה לביהמ"ש. אם רוצים לערער – המועד הקובע הוא מועד מסירת הפסיקתא.

פס"ד משלים – פעמים בימ"ש משאיר חלק לא מוכרע בפס"ד ומתלה השלמתו בדבר אותו לא יקיימו תוך תקופת זמן מסוימת. הפס"ד המשלים הוא הפס"ד שמועדו קובע לערעור.

שומת נכס שלא ניתן לתפסו – כשנוצרת שומה כזו – זהו פס"ד חדש ואפשר לערער עליו.

בג"צ כערכאת ערעור

בג"צ לא משמש ערכאת ערעור אך אפשר להשיג שם דברים שונים. למשל אם לא טענתי לחוסר סמכות במועד – הטענה לא תישמע בערעור, אך בג"צ פתוח לטענות קרדינאליות – כך למשל טענת סימה אמיר, באחור, לגבי סמכות הרבני.

חשוב לאבחן בין פס"ד (כששל ערכאה I –הערעור בזכות) לבין החלטה אחרת שם הערעור ברשות – רשות ערעור קורה שלא נותנים, כך שאם הייתה זכות ערעור – אולי הפסדת אותה.

פס"ד = הגדרה של הפסיקה = החלטה הסוגרת את תיק ביהמ"ש. החלטה אחרת = כל החלטה שאינה פס"ד.

אם אחרת בהגשת בקשת רשות לערעור ובקשה להארכת מועד נדחתה – מאחר וזו החלטה אחרת (ולדעת חמי – הארכות מועד הן החלטה מנהלית ולא אחרת) ולא פס"ד, אפשר לבקש רשות לערער עליה (ולדעת חמי – מאחר והחלטה מנהלית – הערעור בסמכות בג"צ).

תקנה 410 – הוגשה בקשת רשות לערעור – יכול בימ"ש לדון בה כבערעור עם/בלי הסכמת הצד השני (אם זכותו לא תיפגע).

ס' 96 לחוק בתיהמ"ש – ערעור על החלטת רשם

על פס"ד של רשם השלום או המחוזי – כמו בפס"ד של ביהמ"ש שם משמש רשם, כלומר הערעור בזכות, בפני ערכאה גבוהה יותר (תוך 45 יום).

על החלטה אחרת של רשם – ערעור בזכות בביהמ"ש בו משמש כרשם (תוך 20 יום).

על החלטה של השלום בערעור על החלטת רשם שלה – ערעור ברשות בימ"ש השלום / המחוזי או אחד משופטיו בפני המחוזי (תוך 30 יום).

על החלטה של המחוזי בערעור כזה – ערעור ברשות אם ניתנה בגוף ההחלטה או ברשות נשיא העליון/ ביהמ"ש העליון/אחד משופטי העליון, בפני העליון (תוך 30 יום).

על פס"ד של רשם העליון – ערעור בזכות לפני העליון (שידון בשופט אחד) – 45 יום.

בפס"ד ויינברג נ' כהנא – נדון מקרה בו רשם המחוזי נתן החלטה, עליה ערערו בזכות במחוזי ושם ניתן פס"ד, לא החלטה אחרת. ועל פס"ד זה, קבע העליון, יש ערעור בזכות לעליון.

סעיף 96 לחוק, (ג) ו- (ד) עושים שימוש במלה "החלטה" ובתקנה 1: החלטה = פס"ד או החלטה אחרת. בויינברג נ' כהנא פירש ריבלין "החלטה" ב- 96 (ד) כהחלטה אחרת, ולטעמו המחוקק לא קבע דין למקרה של פס"ד. עפ"י הגיון זה יש להכליל החלטת ריבלין גם על 96 (ג) – בשלום.

תקנה 400 – על החלטות אחרות של רשם לפי ס' 96 לחוק (כולל על החלטה שלו בבקשה לביטול החלטה שניתנה עפ"י צד אחד או בהעדר כתב טענות של הצד השני) הערעור הוא תוך 20 יום מיום מתן ההחלטה.

דרכים להשיג על פס"ד:

תקנה 397 – אפשר לערער (בזכות) על פס"ד תוך 45 יום מהמצאתו.

תקנה 398 – אפשר לבקש רשות לערער עליו תוך 30 יום מהמצאתו.

תקנה 201 – על החלטה עפ"י צד אחד או באין כתבי טענות מהצד השני אפשר להגיש בקשת ביטול תוך 30 יום מיום שהומצאה ונותן ההחלטה רשאי לבטלה ואף לעכב/לבטל הוצל"פ.

תקנה 214 – ניתן פס"ד בס"ד מקוצר באין רשות להתגונן או אם נדחתה בקשת רשות להתגונן – אפשר לבקש ביטולו תוך 30 יום מהמצאתו, ביהמ"ש/הרשם יכולים לבטל לפי 201 וגם לתת רשות להתגונן.

תקנה 398א. – אפשר לערער / לבקש רשות ערעור על פס"ד/החלטה ראשונים שניתנו במעמד צד אחד או בהיעדר כתב טענות מהצד השני, לגביה הוגשה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או 214, תוך 30 יום או 45 יום מיום מתן הפס"ד/ההחלטה בבקשת הביטול, ואם מרשם – תקנה 400 – תוך 20 יום.

על פס"ד חלקי (לגבי חלק מהסעדים / חלק מבעלי הדין) יש זכות ערעור תוך 45 יום, ואין לחכות להחלטות הבאות כי הפס"ד החלקי יהפוך חלוט. על פס"ד חלקי בערעור – כנ"ל, כלומר לבקש רשות ערעור תוך 30 יום. יש לבדוק מהות החלטה שניתנה – אם החלטה אחרת או פס"ד, בלא קשר לכותרת שנתן ביהמ"ש, ע"מ למצות את זכות הערעור או לא לאחר את מועד בקשת הרשות לערעור.

תקנה 411 – אם על החלטה אחרת במהלך משפט, הניתנת לערעור ברשות (לא החלטה לגבי פסלות שופט, שניתנת לערעור בזכות) לא ביקשנו רשות ערעור בזמן – אפשר לערער עליה יחד עם ערעור על כל הפס"ד (ורק אם מערערים עליו), ולפי פסיקה חדשה של העליון – גם אם ערערנו בזמן ונדחינו.

ישנו כלל לפיו מי שלא היה צד להליך לא יכול לערער עליו. הפסיקה התפתחה וכיום אדם העלול להיפגע מהחלטה יכול להצטרף כצד.

התערבות ערכאת ערעור בהחלטות בימ"ש קמא

העיקרון: ערכאת ערעור לא מתערבת בממצאים, עובדות, ראיות שבימ"ש קמא ראה בעצמו. גם לא מתערבת במסקנה משפטית אם היא סבירה, לא מבטלת שיקול דעת שיפוטית ראשונה. מתערבים אם הייתה טעות במסקנה משפטית מהממצאים, אם הראיות היו שונות לחלוטין.

מתערבים אם פסיקת פיצויים / הוצאות הייתה בלתי סבירה לחלוטין, אם בימ"ש קמא לא התחשב במרכיבים מהותיים, אם הפעיל שיקול דעת מוטעה.

תקנה 459 – מתן פס"ד בערעור – צריך להיות בכתב עם תאריך נתינתו, ההחלטה – עפ"י הרוב ואם אין – עפ"י אב ביה"ד.

תקנה 460 – פס"ד צריך לכלול את השאלות הטעונות הכרעה, את ההכרעה, נימוקיה והסעדים. בדחיית ערעור אין צורך בנימוקים אם מצא ביהמ"ש שלערעור כי:

אין מקום לדחות הממצאים העובדתיים.

הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית.

אין טעות שבחוק.

החלטות שלא דורשות הנמקות:

ס' 79א – פס"ד בדרך של פשרה.

תקנה 460 (ב) – בדחיית ערעור (ראה לעיל).

מתן רשות ערעור

ס' 52 (ב) לחוק – על החלטה אחרת של השלום בעניין אזרחי הערעור ברשות שופט של המחוזי.

ס' 41 (ב) – על פס"ד של המחוזי כערכאת ערעור (הדורש רשות ערעור) – גם המחוזי יכול לתת הרשות בגוף הפס"ד.

נותני הרשות: נשיא העליון, שופט העליון, מותב של העליון, שופט מחוזי על פס"ד של עצמו, שופט מחוזי על פס"ד של השלום.

הפקדת ערובה

תקנה 519 – בימ"ש/רשם רשאים לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאות נתבע, ואם לא ניתנה – רשאים לדחות התובענה.

תקנה 427 – המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בערעור.

תקנה 431 – אם לא יופקד עירבון / ערובה – יירשם הערעור לדחייה.

תקנה 404 – מחייבת הפקדת עירבון או מתן ערובה להבטחת הוצאות המשיב כשמוגשת בקשת ערעור. זה פוטר ממתן ערובה בערעור עצמו.

תקנה 434 – ערעור שכנגד – על תוצאת פס"ד – אם לא ערערתי, אך ביום ה- 45 קיבלתי הודעת ערעור של הצד השני – אפשר, תוך 30 יום מהיום שקיבלתי את הודעת ערעור הצד השני, להגיש ערעור שכנגד, ונדרש שיהיה קשר לערעור שהגיש הראשון (בעבר דרשו זיקה ישירה, רק על עניינים שעלו בערעור שהוגש).

סעד זמני בערעור

תקנה 471 – ניתן לבקש סעד זמני גם בערעור, ובע"פ אם נתבקש מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת, למעט עיקול זמני שממשיך, אם ניתן קודם. סעדים אחרים – יש לבקש מחדש.

תקנה 381 – עיקול זמני לטובת תובע שזכה בתביעתו – ימשיך העיקול הזמני לעמוד בתוקפו עד שהפס"ד יבוצע.

המשך סיכום – נושאי שפרבר

כתבי טענות

כתב תביעה

מגביל את התובע – התיישנות. בד"כ: תביעה בס"ד רגיל. בתנאים מסוימים ניתן להגיש בס"ד מקוצר או בהמרצת פתיחה, ובתנאים מסוימים חובה להגיש בס"ד מהיר.

תקנה 7א. – כחלק מכתב תביעה – טופס פתיחת הליך אזרחי בו קודים לסעדים השונים.

תקנה 9 – כתב תביעה יכלול את שם ביהמ"ש (לפי הסמכות), פרטי התובע (כולל מען להמצאה) והנתבע, אם התובע הוא תאגיד או פסול דין – יש לציין זאת (ואם תאגיד – יש לכתוב את הדרך בה התאגד), העובדות העיקריות המהוות את כל יסודות עילת/ות התביעה וכל מסמך קשור (לא את דרך ההוכחות או את סעיפי חוק ותקדימים – אותם מגישים בסיכומים, למעט בתביעה על הפרת חובה חקוקה אז יש לציין את החוק שהופר). יש לפרט סעד/ים מבוקש/ים (רבית, הוצאות הם סעד כללי – אין צורך לבקש), סכום שהתובע ויתר עליו, שווי נושא התובענה משוערך ליום הגשת התביעה (בנזקי גוף – את סכום הסעד המיוחד = נזק שכבר ניתן לכמת, אך לא את סכום הסעד הכללי, העתידי, שלא ניתן לכמת – מציינים רק את ראשי הנזק).

תקנה 10 – המען להמצאה: מגורי התובע / משרד עוה"ד / כתובת מורשה כלשהו (לפי תקנה 478) בתנאי שבישראל.

תקנות 11, 12, 13 – כשהתובע / נתבע = נציג – יש להראות של מי, ואת עניינו בנושא.

תקנות 18, 20 – לכל נתבע – כתב תביעה והזמנה לדין, כתב תביעה ועותק מכל הזמנה לדין – לביהמ"ש.

כתב הגנה

מוגש לתיק ביהמ"ש ולכל תובע.

תקנה 19 – כתב הגנה יש להגיש תוך 30 יום לאחר המצאת ההזמנה או כפי שקבע ביהמ"ש/הרשם.

לא ניתן כתב הגנה – שופט / רשם יכול לתת פס"ד בהעדר.

תקנה 51 – בעל העניין בתביעה במקרקעין, כמחזיק למשל, יכול להצהיר על כך להצטרף כנתבע.

הכחשה והודאה

תקנות 83 + 85 – שתיקה = כהודייה. יש לפרט כל טענה אותה מכחישים, למעט פסול דין ששתיקתו אינה הודייה. בימ"ש רשאי למרות זאת לדרוש הוכחות אם אין הכחשה.

תקנה 84 – אין צורך להכחיש שיעור נזק – חזקה שהוא תמיד במחלוקת.

תקנה 86 – הכחשה צריכה להיות מפורשת (קיבלתי רק סכום X, לא סכום Y וכו').

כתב תשובה

תקנה 61 – ניתן להגיש כתב תשובה לכתב הגנה תוך 15 יום מיום שהתובע קיבל כתב ההגנה מאחרון הנתבעים. אם לא הוגש כתב תשובה = כל עובדות כתב ההגנה מוכחשות. מגישים תשובה אם בכתב ההגנה טענות שלא התייחסו אליהן בכתב התביעה, ואם לא – הן עלולות להתקבל.

תביעה שכנגד

תקנות 52 + 53 – תוגש יחד עם כתב ההגנה, כלומר תוך 30 יום.

ההליך – הליך משני, כל הכללים שחלים על העיקרי (אגרה, מועדים וכו') חלים גם על המשני.

תביעה שכנגד יעילה – חוסכת שכ"ט, מסיימת פלוגתות הצדדים. במקומה אפשר להגיש הודעת קיזוז –

מתאים אם תביעתך נמוכה מהתביעה נגדך, על הודעת קיזוז אין אגרה.

תקנה 54 – בתביעה שכנגד אפשר לצרף נתבעים נוספים.

הודעה לצד שלישי

תקנה 216 – כשנתבע צופה שיש מי שישתתף איתו / ישפה אותו, אם שהתביעה נגדו תתקבל. על הודעה כזו משלמים אגרה, כמו בתביעה שכנגד, לכן פעמים כדאי לראות אם התביעה תתקבל ואז לתבוע צד ג'. בתביעה בס"ד רגיל יש זכות לצרף צד ג', עם כתב ההגנה –תוך 30 יום, עם כל מסמכי התביעה.

תקנה 217 – בס"ד מקוצר יש לבקש רשות לכך. תקנה 214ו – כנ"ל בס"ד מהיר.

אבעיה

תקנה 234 – פנייה לבימ"ש לקבלת חוו"ד, אם יש חובה / רשות בדין לעשות זאת. כך בפק' הפש"ר כשיש הליך בשלום ומבקשים חוו"ד מהמחוזי, בפק' הסדר זכויות במקרקעין כשפקיד טאבו יכול לפנות לחוו"ד של המחוזי (בשניים אלה אין שימוש) ובתוספת לחוק הבוררות שם בורר רשאי לפנות לחוו"ד בעניינים משפטיים לבימ"ש מוסמך שקביעתו – מחייבת, וערעור – ברשות.

טען ביניים

תקנה 224 – אדם שנתבע או צפוי להיות נתבע בידי אחדים שתביעותיהם מכחישות זו את זו, זכאי לבקש מביהמ"ש סעד בדרך של טען ביניים.

תקנה 225 – הבקשה תוגש לבימ"ש בו נתבע או עלול להיתבע.

תקנה 226 – הבקשה תכלול תצהיר לפיו:

אינו תובע כל טובת הנאה בנושא התביעות מלבד תשלומי חובה ששילם או הוצאות.

אין הוא בקנוניה עם אחד הטוענים.

הוא מוכן להעביר הנושא לבימ"ש / לטפל בו כפי שיורה ביהמ"ש.

אם המבקש כבר נתבע – יגיש את התצהיר תוך 10 ימים מיום שהומצאה לו הזמנה למשפט.

תקנה 231 – תובע פוטנציאלי יוכל להגיש הודעת הסתלקות או הודעת פרטים עם נימוקי תביעתו תוך 7 ימים מיום שהומצאה לו ההזמנה.

תקנה 232 – לדיון מבקש טען הביניים אינו חייב להגיע – ההחלטה היא לגבי התובע/ים לבין הטוען/נים האחרים.

תקנה 233 – ביהמ"ש מוציא צו גודר המונע תביעה נגד מבקש טען הביניים. טוען שהסתלק לא יוכל לתבוע אף אחד, אחרים – יוכלו לתבוע את הזוכה, למרות שבד"כ ביהמ"ש בודק עניינית למי הזכות / הקניין.

סדר דין מקוצר

מאפשר לתובע, בהתקיים תנאים מסוימים להגיש מעין בקשה לפס"ד. הנתבע צריך להגיש בקשת רשות להתגונן. אם יש לנתבע טענות ויקבל רשות להגן – התביעה תהפוך לתביעה בס"ד רגיל.

תקנה 202 – ניתן להגיש תביעה בס"ד מקוצר:

תביעה העונה על: א. סכום כסף קצוב, מוגדר, עם או בלי רבית.

ב. מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא.

ג. שהראייה – בכתב.

תביעה העונה על: א. סכומה – קצוב.

ב. עילת התביעה היא מכוח חיקוק (חוק / תקנה).

3. תביעה העונה על: א. סכומה – קצוב.

ב. התביעה – של רשות מקומית / עירייה.

ג. העילה: ארנונה / היטל / אגרה.

4. תביעה לסילוק יד ממקרקעין שחוק הגנת הדייר לא חל עליהם, אם קיימת ראייה בכתב.

תקנה 203 – כתב התביעה ישא כותרת "סדר דין מקוצר" ויש לצרף לו את מסמכי הראיות.

הנתבע יכול:

לבקש סילוק על הסף, אם יש לו עילה לכך.

לבקש הסרת הכותרת אם התביעה אינה מתאימה לס"ד מקוצר (בלא צורך בתצהיר כי העובדות – משפטיות), ואז לא צריך רשות להגן ולתובע ייפסקו הוצאות. מאידך אם הבקשה תידחה אחרי

30 הימים בהם יכול לבקש רשות להגן, יקבל פס"ד נגדו.

לבקש רשות להתגונן (עם תצהיר).

לבקש את שניהם לחילופין, אך אז חושפים את ההגנה.

לבקש הסרת כותרת עם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן ל- 30 יום אחרי החלטה בבקשה למחיקת כותרת. בבקשה להארכת מועד דנים מיד, ואם נדחית אפשר להגיש בזמן בקשת רשות להגן.

(בתביעה רגילה ההגנה מכחישה הכל אך לא חושפת את כל ההגנה, הטענות. בבקשת רשות להתגונן חושפים מיד הכל, כולל בתצהיר).

תקנה 205 – הגשת בקשת הרשות להתגונן והחלטה בה – מאחר וזהו הליך ביניים, התצהיר שיש לצרף יכול להכיל גם דברים למיטב האמונה, לא רק מידיעה אישית. המוסמכים לדון: שופט / רשם. התובע אינו רשאי להשיב על בקשת הרשות להתגונן, אך בדיון על הבקשה יכול לחקור את המצהיר. הסיכומים יכולים להיות בע"פ, בדיון, או בכתב, אם נראה שיש הגנה אפשרית תינתן רשות להגן ועוברים לס"ד רגיל. אם אין כל הגנה – הבקשה תידחה והתוצאה – פס"ד לטובת התובע. החלטה על בקשת רשות יכולה להינתן גם בלא דיון, ע"ס קריאת הבקשה.

תקנה 206 – אם לא הוגשה בקשת רשות להתגונן או נדחתה – יינתן פס"ד כאמור.

תקנה 207 – כשמוגשת בקשת רשות להגן יכול ביהמ"ש / הרשם לתת צו עיקול נגד הנתבע במעמד צד אחד, שיכול לבקש זאת גם בע"פ, וכן רשאי לפטור את התובע ממתן ערובה.

תקנות 208-210 – רשות להתגונן יכולה להיות מותנית, למשל במתן ערובה, יכולה להיות חלקית – על חלק מהתביעה, ואז על השאר יינתן פס"ד חלקי, יכולה להיות לגבי חלק מהנתבעים.

תקנה 211 – אם ניתנה רשות להגן – התצהיר של הנתבע הופך לכתב הגנה, אך אפשר לבקש גם להגיש בנוסף כתב הגנה (שמאפשר להגיש תביעה שכנגד או הודעת צד ג').

תקנה 212 – ניתן לקבוע, בהסכמת הצדדים, כי בדיון על בקשת הרשות תידון התביעה לגופה – במקרה כזה ידון שופט, לא רשם.

סדר דין מהיר

נקבע ב- 2001, נועד למקרים בהם סכום התביעה קטן (עד 50 א' ₪) אך לא ניתן להגישה לבימ"ש לתביעות קטנות (כי סמכותו כיום 17,800 ₪, כי של תאגיד, או שהגישו בשנה יותר מ- 5 תביעות). תקנה 214ב – תביעה כזו, אם לא מתאימה לס"ד מקוצר – חובה כיום להגיש בס"ד מהיר, גם תביעות שהועברו לשלום מבימ"ש לתביעות קטנות ותביעה בס"ד מקוצר שניתנה בה רשות להגן ומתאימה בשל סכומה – תידון בס"ד מהיר. לא תידונה: תביעות ממוכנות, תובענה שהוגשה בקשה לאשרה כתביעה ייצוגית ותביעת פלת"ד. הדיון בה חייב להסתיים באותה שנה בה הוגשה. איפשרו לרשמים, שקודם לא יכלו לנהל משפט לגופו ואף לא קדם משפט, לנהל את קדם המשפט בס"ד מהיר.

תקנה 214ג – לכתב התביעה בס"ד מהיר מצרפים את כל המסמכים הרלוונטיים לתביעה, כולל חוו"ד, אסמכתאות (גם משפטיות) וכן תצהיר לאימות העובדות (תצהיר לא מצרפים בס"ד רגיל או בס"ד מקוצר).

תקנה 214ד – כתב הגנה גם הוא יכיל הכל (כולל תצהיר), יוגש תוך 45 יום (לעומת 30 יום בסדר דין רגיל), כתב תשובה – תוך 15 יום.

תקנה 214ה – תביעה שכנגד – רק נגד התובע המקורי, גם היא עונה לתנאי ס"ד מהיר (עד 50א' ₪) אך אם מאותן נסיבות – אין מגבלת סכום.

תקנה 214ו – בניגוד לס"ד רגיל שם הודעת צד ג' היא בזכות, פה יש לקבל רשות, רשות תינתן/ לא תינתן תוך 30 יום או בקדם ואפשר להורות גם שתידון עם סיום הדיון/לאחר מתן הפס"ד בתביעה המקורית. אם נתנו רשות – צד ג' לא יכול לשלוח הודעת צד ד'.

תקנה 214יא – הישיבה המקדמית – רק אחת (בס"ד רגיל יש לפעמים יותר מאחת), תוך 30 יום ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון, מיועדת לבדוק התאמת התביעה לס"ד מהיר, לבדוק שהכל צורף, לברר את הפלוגתות האמיתיות, לדון ולהחליט בבקשות ביניים ובקשת צרוף צד ג', למנות מומחה מוסכם/מטעם ביהמ"ש אם צריך, לקבוע העדים ומועד להגשת תצהיריהם, לנסות לסיים ע"י פשרה בין הצדדים או פשרה לפי 79א / לתת תוקף לפשרה שכבר עשו / להפנות לבוררות / פישור. אם לא ניתן לסיים העניין בקדם – מנסים שהשופט/רשם שישב בקדם לא יהיה זה שישב בדיון (בפועל – בדיונים יושב שופט, לא

רשם). הצדדים חייבים להתייצב לקדם אלא אם נקבע אחרת, אם מדובר בתאגיד/במדינה – אפשרי שעד 7 ימים לפני הקדם יעבירו התחייבות בכתב להיות זמינים טלפונית בקדם.

214תקנה ט – אם התיק לא מסתיים בקדם, תצהירי עדות ראשית של כל העדים יוגשו עד 45 יום מהגשת כתב ההגנה האחרון, כך גם לגבי התביעה שכנגד.

תקנה 214 י – דיון להוכחות – עד 6 ח' ממועד כתב ההגנה האחרון.

תקנה 214יד – הדיון יסתיים תוך יום אחד, אם בלתי אפשרי – ברציפות. אפשרי לדחות במקס. ב- 14 יום. ביהמ"ש יכול להגביל משך חקירת עד.

214טו – סיכומים – בע"פ בסיום הראיות.

214טז – אם לא ניתן פס"ד בתום הדיון – מקס. תוך 14 יום, ויהיה מנומק בתמציתיות אלא אם חשוב שאז אפשר לפרט.

בקשת ביניים – בש"א (=בקשות שונות אזרחי)

עד שנות ה- 90 בקשות ביניים היה צריך להגיש בהמרצה ובכל המרצה היו דנים.

תקנה 240 – כיום מבקשים בקשות בכתב.

תקנה 241 – לבקשה מצרפים כל האסמכתאות ותצהיר (אלא אם הטענות משפטיות בלבד, ומאחר ומדובר בהליך ביניים – התצהיר למיטב האמונה עם מקור הידיעה). עותקים – לבעלי הדין. למשיב 20 יום להשיב עם כל האסמכתאות ותצהיר, ולמבקש – 10 ימים לתשובה. ביהמ"ש/הרשם יכול להחליט ע"ס החומר בלבד ולענות בכתב, אם צריך דיון – על הצדדים להתייצב, ועדים שנתנו תצהירים צריכים להתייצב רק אם זומנו (שלא כמו בהליך עיקרי שם כל בעלי התצהירים צריכים להתייצב).

בקשת ביניים = החלטה אחרת, אם נדחתה ניתן להגיש פעם נוספת ולציין שכבר הוגש ומדוע מגיש שוב (נסיבות חדשות).

תקנה 246 – על ראייה שהתקבלה בהליך ביניים (הצד השני יכול להתנגד, גם בהליך אחר אם לא עשה זאת בהליך הביניים וגם לחקור עדים) ניתן להסתמך בכל הליך בתובענה.

תקנה 244 – בקשות במעמד צד אחד – הנפגע יכול לבקש ביטול תוך 30 יום, ואז יתקיים דיון תוך 14 יום.

המרצת פתיחה

ההליך המהיר ביותר, זו תביעה אך ללא כתב תביעה / הגנה.

תקנות 249 – 248 – ה"פ יכולים להגיש מנהלי עיזבון, יורשים בנושאי ירושות – אלו עברו לבימ"ש למשפחה שם אין ה"פ.

תקנות 250-253 – ניתן להגיש ב- ה"פ תביעות לסעד הצהרתי (למשל לבעלות על נכס), ויש להגיש ב- ה"פ שאלות הנובעות מחוזה מכר מקרקעין שלא נוגעות לתוקף/קיום החוזה, פירוק שותפות כשזו אינה במחלוקת, פרשנות מסמך, בקשת תוקף להסדר גישור.

תקנה 255 – ההגשה – גם למשיב, כמו כתב בקשה, עם תצהיר לאימות העובדות, עם כותרת "המרצת פתיחה". מועד לדיון נקבע עם ההגשה (בניגוד לתביעות רגילות שם מחכים לכתבי הגנה).

תקנה 256 – המשיב לא חייב להשיב, אם רוצה – תוך 45 יום ממועד ההמצאה (כמו בס"ד מהיר) או עד 14 יום ממועד הדיון (המוקדם ביניהם), עם תצהיר. אין פה תביעה שכנגד וגם המבקש לא זכאי להגיב. ב- ה"פ חובה לקבוע דיון.

תקנה 257 – בדיון בימ"ש רשאי לבקש ראיות נוספות / עדים.

תקנה 258 – המטרה – לסיים את ההליך מיידית ובתום הדיון לאחר סיכומים בע"פ (או בכתב) לתת החלטה. אם מסובך – מעבירים לס"ד רגיל, זאת – בכל שלב. בפס"ד חדש של העליון נקבע כי אם המשיב סבור שלא מתאים ל-ה"פ עליו לבקש העברת הדיון למסלול רגיל יחד עם כתב התשובה.

תיקון כתבי טענות

תיקונים ביוזמת שופט / רשם –תקנה 91 (א) – בכל עת יכולים לדרוש למחוק/לתקן אם לא רלוונטי/מביש/יפריע/יסבך/ישהה את הדיון או אם צד לא קיים התקנות.

תיקון ביוזמת בעל-דין לגבי הצד שכנגד – תקנה 91 (ב) – אם מתקיים כנ"ל, אך רק לאחר שפנה לצד השני תוך 15 יום מיום המצאת כתב ההגנה / התשובה האחרונה, ואם הצד השני לא נענה.

תיקון ביוזמת בעל הדין לגבי כתבי טענות שלו עצמו – תקנות 92-93 – ניתן לבקש בכל עת, בתנאי שהתיקון נדרש לצורך ההכרעה בשאלות הרלוונטיות, ולצרף תצהיר. בד"כ על מבקש התיקון יוטלו הוצאות אם התיקון בשל רשלנותו.

תקנה 93 – אם אישרו תיקון יש להגישו תוך 15 יום.

תקנה 94 – הצד השני יענה לכתב הטענות המתוקן בלי בקשת רשות תוך הזמן שעמד לרשותו במקור או תוך 15 יום מקבלת כתב הטענות המתוקן, לפי המאוחר. אם תוקנו עובדות יש להגיש תצהיר. אין הגבלה בנושאי התיקון ואפשר גם להגיש תביעה שכנגד / הודעת צד ג' גם אם אחרת יחסית לזמן המקורי.

תקנה 95 – אם כתב הטענות של הצד שכנגד הוגש לפני המצאת כתב הטענות המתוקן, והוא לא משיב לו / לא מתקן את טענותיו הוא – רואים אותו כמסתמך על כתב טענותיו הוא המקורי.

בעלי הדין

צירוף תובעים

תקנה 21 – תובעים יכולים להצטרף לתביעה אחת בשל מעשה/עסקה/סדרת מעשים/עסקאות בהן שאלה משותפת עובדתית/משפטית.

צירוף נתבעים

תקנה 22 – כשנגד כולם התביעה בגין אותו מעשה/מעשים/עסקה/עסקאות עם שאלה משותפת עובדתית/משפטית.

תקנה 23 – אם בימ"ש רואה שהצירוף מסבך – יכול להפריד.

מחיקת / הוספת בעלי דין

תקנה 24 – שופט/רשם/לבקשת בעל דין יכולים לצוות על מחיקת/הוספת שם בעל דין ע"מ לפסוק ביעילות ושלמות.

היום החלו גם בצרוף ידיד בימ"ש – המבקש להצטרף יכול לתרום. זה החל בפלילי.

ייצוג בעלי דין

תקנה 28 – אדם יכול לטעון לעצמו / להיות מורשה לייצג כמה (עם הרשאה בכתב). כך גם עו"ד יכול לייצג כמה.

בתביעה ייצוגית אדם מייצג אנשים שאינו מכיר / שאינם מודעים לתביעה, לכן לגבי תקנה 29 לפיה ניתן להודיע פומבית על מייצג בתביעה – רק אם לפי החוק ניתן להגיש תביעה ייצוגית (היום במקום הסעיפים בחוק הגנת הצרכן, הבנקאות, איכות הסביבה – נחקק חוק תובענות ייצוגיות).

תקנה 30 – ייצוג תאגיד – ע"י מנהלו או פקיד שהורשה לכך.

תקנה 31 – ייצוג המדינה – ע"י היוע"מ / נציגיו. בשלום/במחוזי – פרקליטות המחוז. בעליון – פרקליטות המדינה. יכולים להצטרף גם לדיון שאינם צד בו אם יש עניין ציבורי.

פסולי דין

תקנה 1 – לרבות קטין וכמשמעות חוק הכשרות.

תקנה 32 – פסול דין יכול לתבוע ע"י אפוטרופוס / ידיד קרוב ולהתגונן – ע"י אפוט'.

תקנה 34 – גם בימ"ש (שופט/רשם) רשאי למנות אפוט' לדין, לבקשת התובע.

תקנה 35 – פשרה לה צד פסול דין – רק באישור בימ"ש.

חילופי בעלי-דין

תקנה 36 – תביעה לא נפסקת אם בעל דין נפטר/פשט רגל (גם אם הייתה תביעת פינוי ובמות הנתבע הנכס התפנה – ממשיכים ונותנים פס"ד).

תקנה 38 – יחליפו אותו: נאמן/מנהל עיזבון/יורשים.

תקנה 37 – כנ"ל אם נכס החליף בעלים – ימשיך מי שהנכס הגיע לידיו.

תקנה 39 – צווים לחילוף בעל-דין – שופט/רשם גם לבקשת צד, במעמד צד אחד.

תקנה 42 – אם יש ויכוח בנושא אפשר לבקש ביטול תוך 30 יום, לכן הצו תקף רק אחרי ה- 30 יום.

תקנה 41 – החליף, אם של אדם שנפטר, יכול להוסיף כתב טענות משלו, אם הטענות הן מהתקופה שלאחר הפטירה. מה שעשה הנפטר – נשאר בתוקף. אם של פושט רגל – הנאמן/הכנר יכול להגיש כתב טענות חדש, לא כבול למה שכבר נעשה. אלה – תוך 30 יום מיום שהומצא הצו.

תקנה 43 – אם התובע נפטר/פשט רגל – הצד השני רשאי לבקש להמשיך בתובענה, אם לא ממשיכים – אפשר לקבל פס"ד לזכות הנתבע.

פיצול עילות ופיצול סעדים

כתב תביעה יכול לכלול מספר עילות, כל עילה יכולה להצמיח מספר סעדים.

פיצול סעדים

תקנות 45 – 44 – תובענה תכיל את מלוא הסעד/ים, אך תובע יכול לוותר על חלק למשל כדי להגיש בשלום. אם ויתר על חלק מסעד – לא יוכל לתובעו מאוחר יותר. אם לא ביקש פיצול סעדים – לא יוכל לתבוע סעדים אחרים שלא תבע בשל אותה עילה שוב. בקשה לפיצול ניתן לבקש עד לשלב הפס"ד, אח"כ מאוחר מידי. החריג: כשמבקשים פס"ד הצהרתי ואח"כ מסתבר שאי אפשר היה להסתמך עליו ונדרש סעד אופרטיבי – לא צריך לבקש פיצול.

איחוד/צירוף/פיצול עילות

תקנה 46 – אין חובה על תובע/תובעים לתבוע נתבע אחד / נתבעים אחדים על כל העילות, אך בימ"ש מעדיף לאחד, הסמכות – לפי הסכום המצרפי.

תקנה 48 – אם האיחוד מסבך – בימ"ש / הרשם יכולים להפריד ולדרוש התיקונים המתחייבים.

תקנה 47 – לתביעה של/נגד חליף (גם אם מנהל עיזבון וגם אם נאמן) אין לצרף תביעה אישית שלו/נגדו אלא ברשות בימ"ש, או אם התביעה של/נגד מנהל עיזבון (ורק הוא, לא נאמן) היא בגלל ניהול העיזבון או כי הוא זכאי/חייב יחד עם הנפטר.

מועדים ופגרות

הארכת מועדים

תקנה 528 – מועד שנקבע ע"י שופט/רשם – יכולים להאריכו מעת לעת גם אם ההארכה נתבקשה לאחר שהמועד תם. מועד שנקבע בחיקוק – יכולים להאריכו מטעמים מיוחדים שירשמו (ופחות מאשרים). את הבקשה מגישים לביהמ"ש שידון בעניין בעתיד (למשל הארכת מועד להגשת ערעור – לביהמ"ש של הערעור).

חישוב תקופות

מופיע בס' 10 לחוק הפרשנות ובתקנה 4 לתקנות בתיהמ"ש וההוצל"פ.

העקרונות:

כשנקבעה תקופה קצובה בימים / שבועות החל מיום מסוים – יום זה לא ייספר.

תקופה קצובה במספר חודשים / שנים לאחר אירוע מסוים תסתיים בחודש האחרון ביום של יום האירוע, כלומר 3 ח' מ- 10.1.08 = ב- 10.4.08, ואם לשנה מ- 29.2 – תסתיים ב- 28.2 בשנה שלאחרי.

בחישוב יבואו במניין הימים גם שבתות וחגים אלא אם שבת/חג הוא היום האחרון, שאז היום האחרון יהיה יום החול שאחרי.

פגרות

יש 3 פגרות: סוכות, פסח (בשני אלה – לא כולל איסרו-חג) ופגרת הקיץ (31.8 – 16.7).

תקופת פגרה לא תבוא במניין לחישוב התקופה ב:

תקנה 529 – תקופת פגרת ביהמ"ש (סוכות, פסח, קיץ) לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות או ע"י ביהמ"ש/רשם (אלא אם קבעו אחרת).

כשנקבע כך בחיקוק – תקנות סדר הדין בבג"צ, תקנות בתימ"ש לעניינים מנהליים, תקנות ביה"ד לעבודה.

בהוצל"פ: בהליך הגשת התנגדות לבצוע שטר, בהליך הגשת התנגדות לתביעה על סכום קצוב.

בהליך בקשת רשות ערעור על פס"ד בימ"ש לתביעות קטנות.

בהליכי בוררות.

בנוסף יש תקנות סדרי דין מיוחדות למצב שביתה של בתיהמ"ש ולתקופה של מצב חירום מיוחד – גם שם לא נלקחים הימים בחשבון.

מאידך, בהליכי אימוץ ילדים אין פגרות.

כך גם אין מתחשבים בפגרות כשמועד נקבע ע"י חיקוק שלא כולל הוראה שתקופת הפגרה לא תבוא במניין: חוק בתיהמ"ש, חוק סדר הדין הפלילי, חוק ההתיישנות, תקנות סדר הדין בדיון נוסף, חוק ההוצל"פ למעט 2 המקרים שהוזכרו. לדוגמא בחוק בתיהמ"ש, ס' 81 – תיקון טעות בפס"ד – זה לא מופיע בתקנות לכן לא מתחשבים בפגרות ויש לבקש תיקון טעות תוך 21 יום.

המצאת כתבי בית-דין

תקנות 477-478, 482-481 – אם אין אפשרות למסור, בשקידה ראויה וסבירה, לנמען עצמו במסירה אישית:

לבן משפחה הגר עימו ולמראית עין – בן 18. אם מסוכסך עמם ולא קיבל, וניתן נגדו פס"ד – תקנה 201 – הפס"ד יבוטל אם בימ"ש ישתכנע שלא קיבל.

למזכיר יישוב חקלאי שיתופי.

למורשה / מיופה כוח / נציג בהנהלת העסק אם התביעה בנושא העסק או לקברניט לגבי אנייה.

לעוה"ד המייצג באותו עניין / מתמחה שלו / למשרד שלו.

בהמצאה ממלאים מועד ושעה על אישור המסירה (ממועד המסירה מתחיל מניין הימים). אם המקבל מסרב לחתום – השליח מציין זאת, כנ"ל אם נאלץ להדביק המעטפה על הדלת כי האדם מסרב לקחת, ואז – כאילו נמסר.

המצאה לתאגיד (תקנות 484-486):

לתאגיד רגיל – חברה / עמותה וכו' – במשרדי התאגיד או בכתובתו הרשומה.

לשותפות לא רשומה – למקום העסקים הראשי או לאחד השותפים.

תאגיד סטטוטורי – למנהל התאגיד.

לרשות מקומית – לראש הראשות / סגן, למזכיר / הפקיד הראשי, למשרדי הרשות.

למדינה – אם כתבי בי"ד של השלום / המחוזי – לפרקליט המחוז. אם של העליון או ביה"ד הארצי לעבודה – לפרקליטות המדינה במשרד המשפטים בירושלים (גם אם ההליך היה קודם בערכאה נמוכה יותר ופרקליטות המחוז טיפלה).

תקנה 487 – המצאה לפסול דין – לאחד ההורים / אפוטרופוס. במקרים חריגים בימ"ש יורה למסור לפסול הדין בעצמו.

תקנה 483 – המצאה בענייני מקרקעין – למורשה הממונה על המקרקעין / על דלת הבית או מקום אחר נראה לעין במקרקעין.

תקנה 480 – אם נמסר מען – לפיו, עד הודעה אחרת בכתב של בעל הדין.

איך ממציאים:

תקנות 488-491 – ע"י שליח בי"ד (פקיד מסירות/עו"ד/שליח מטעם עוה"ד), במסירה אישית ועם חתימת המקבל. אם בבית לא פותחים דלת – צריך לבוא 3 פעמים בזמנים שונים ואז אפשר להדביק על הדלת. השליח צריך לציין את דרך וזמן ההמצאה, ואם הנמען לא חתם – שופט/רשם חייב לחקור את השליח ע"מ לקבוע אם נמסר כראוי או לקבוע דרך אחרת למסירה.

תקנות 492-493 – ע"י מוסד (שאחראי על מילוי האישור והחזרתו) אם המסירה היא לבעלי תפקידים:

לנמען עובד ציבור – ע"י ראש המשרד בו עובד.

לנמען עובד תאגיד – ע"י מנהל התאגיד / האחראי על המען הרשום של התאגיד.

לנמען תושב ישוב – ע"י חבר ועד / מזכיר הישוב.

לכהן דת / חבר מסדר דתי – ע"י ראש המסגר.

לחייל – ע"י קמב"צ מוקד מפקדת משטרה צבאית ראשית.

לאסיר – ע"י מח' האסיר בשב"ס.

תקנה 494 – למדינת חוץ/מחלקה/נציגות שלה או עובד שלה בעל חסינות דיפלומטית/קונסולארית – ע"י משרד החוץ.

תקנה 495-496 – מביהמ"ש ובין עורכי-דין: המצאה בדואר רשום עם אישור מסירה. לא נמסר – הדואר מחזיר לשולח.

תקנה 497א,ב – בפקס – רק לבימ"ש או לעו"ד. לעו"ד רק אם:

בימים א-ה עד 13:30 (אם אחרי – כאילו נשלח ביום הבא).

מספר הפקס הופיע בכתבי בי"ד שהגיש או על נייר המכתבים שלו.

עד 10 עמודים, על כל אחד מהם צריך לחתום בסופו שידעו שלא נקטע.

צורף דף משלוח עם פרטי התיק, פרטי השולח, מספר העמודים שנשלחו ומספרי טלפון ופקס של השולח.

השולח התקשר טלפונית תוך 24 ש' לוודא שהפקס הגיע, ורשם מי אישר זאת.

אי אפשר לשלוח בפקס כתב טענות ראשון, כי טרם נתקבל מס. הפקס של עו"ד הצד השני.

לבימ"ש – רק עד 5 עמודים, לא כתבי טענות/תצהירים/סיכומים (ואם כך – רק הודעות טכניות) והפרוצדורה – כמו בפקס לעו"ד.

תקנה 497ב1 – באי-מייל – לבעל דין שמסר כתובת מייל, לבימ"ש ליעד הגשה אלקטרוני. אם שולחים ביום ו'/שבת/חג – כאילו נשלח ביום החול אח"כ.

תחליף המצאה

תקנה 498 – בימ"ש/רשם רשאי להורות על:

הדבקה במקום בולט על לוח מודעות ביהמ"ש ובכתובת הפרטית/העסק הידועה.

פרסום מודעה ברשומות / בעיתון יומי.

בכל דרך אחרת.

תקנה 499 – יש להגיש בקשה לתחליף המצאה עם תצהיר לאימות הסיבה. המבקש לא חייב להתייצב לדיון אלא אם זומן ע"י בימ"ש/רשם. בימ"ש/רשם רשאים לא להיעתר אם הבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר ואז רשאים למחוק התביעה.

העדת מומחים (125-137)

מומחה כללי מטעם בעלי הדין

חוו"ד לא רפואית, של מומחה לעניין לגביו רוצה בעל דין לבסס טענה – במשפטים בהם נדרשים תצהירי עדות ראשית – יחד איתם (גם התובע וגם הנתבע) . כשלא נדרשים – 90 יום לפני ישיבת הוכחות הראשונה, והצד השני יכול להגיש חוו"ד נגדית 30 יום לפני. העתקים מחוות הדעת – לכולם. למעט לפי הנ"ל – חוו"ד רק באישור בימ"ש.

מומחה רפואי מטעם בעלי הדין

חוו"ד רפואית יש לצרף לכתב התביעה. הצד השני יכול לבקש את חוו"ד תוך זמן סביר לאחר הבדיקה ובתוך 30 הימים שיש לו להגשת כתב הגנה – להזמין את התובע למומחה מטעמו. את חוו"ד הנגדית חייב להגיש תוך 60 יום מהמצאת כתב התביעה.

מומחה מטעם ביהמ"ש

אם הפערים בין מומחי בעלי הדין גדולים בימ"ש/רשם יכול למנות מומחה (לא אחד שכבר יעץ לאחד הצדדים). אם כבר יש חוו"ד של הצדדים – הם יכולים לבקש לחקור את המומחים ובימ"ש יקבע אופן והיקף בהתייחס לחוו"ד המומחה מטעמו. צדדים יכולים להסכים למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. אם

הסכימו – חוו"ד המומחים שלהם לא תתקבלנה כראיות. המומחה פוסק בין חוות הדעת של מומחי הצדדים וצריך להגיש חוו"ד תוך 30 יום מהמינוי. הצדדים רשאים לשלוח לו שאלות הבהרה / לבקש לחקור אותו (הבקשה: 30 יום לפני מועד שמיעת הראיות / ההוכחות או תוך 7 ימים מקבלת חוו"ד – המאוחר מביניהם). לאחר חוו"ד המומחה הצדדים רשאים להגיש כתבי טענות מתוקנים בלא צורך ברשות, תוך 15 יום מיום שהומצאה חוו"ד, ורק לגבי הממצאים.

מומחה בתחום הפלת"ד

לתביעת פלת"ד לא צריך לצרף חוו"ד. התובע מצרף לתביעתו ראשית ראיות ע"מ להראות את כיוון הבעיה, בקשה למנות מומחה רפואי, טופס ויתור סודיות ותצהיר בריאות (פרטי מחלות / בעיות קודמות). הנתבע מצרף לכתב ההגנה תגובה לבקשה (לא חוו"ד). ביהמ"ש מחליט אם למנות מומחה. המומחה ייתן חוו"ד תוך 30 יום, אפשר לשלוח לו שאלות הבהרה ולחקור אותו. הבעיה: לא לצדדים ולא לשופט בסיס להשוואה בדמות חוו"ד מומחי הצדדים.

הליכים אלטרנטיביים

גישור – ס' 79 ג לחוק

מגשר משמש מתווך, אין לו סמכות להכריע בסכסוך. בימ"ש יכול להעביר לגישור, בכל שלב, בהסכמת הצדדים, וחייב להסביר לצדדים כי: א. דברים שיימסרו למגשר לא ישמשו ראייה במשפט. ב. אי הסכמה למגשר / הפסקת גישור לא ישפיעו על תוצאות המשפט. מגשר יכול לשבת עם שני הצדדים או אחד מהם ועם כל מי שקשור לסכסוך. אם בימ"ש מעביר לגישור – יעכב הליך

לתקופה מסוימת ויכול להאריך. המגשר חייב להסביר לצדדים חובתם לנהוג בתום לב, לומר להם מה שכר טרחתו. אם צד רוצה להפסיק גישור – עליו להודיע על כך לצד השני ולמגשר. גם המגשר יכול להפסיק גישור אם לא מתאים לגישור, אם צד/דים לא נוהגים בהגינות / לא משתפים פעולה, אם אין סיכוי לגישור, אם הסדר שעומדים להגיע אליו אינו לגיטימי / יפגע בצד ג', אם לא משלמים שכ"ט. אם המגשר הפסיק גישור מטעם בימ"ש – צריך להודיע על כך לבימ"ש אך בלי נימוקים ע"מ לא להשפיע על ביהמ"ש. אם מגיעים להסדר – בימ"ש יבדוק וייתן תוקף של פס"ד. הסדר גישור שנעשה בטרם נעשתה פנייה לבימ"ש ניתן להגיש לביהמ"ש לו הייתה הסמכות בעניין, ב-ה"פ, ולתת לו תוקף פס"ד.

למגשר אסור להיות בניגוד עניינים, אם יש לו קשר לצד – חייב לגלות זאת, מחויב בסודיות ומתחייב לא לתת ייעוץ אח"כ לאף צד בנושא. שכ"ט – לא באחוזים.

בוררות – ס' 79ב לחוק וחוק הבוררות

המוסמך לדון בענייני בוררות – לאשר פסק / לבטל פסק / סעד זמני – המחוזי.

אם בימ"ש העביר לבוררות – הוא המוסמך (גם השלום).

אם בג"צ הפנה לבוררות – המוסמך הוא המחוזי.

אם היה הסכם בוררות, צד התעלם ופנה לבימ"ש והצד השני מבקש עיכוב והפנייה לבוררות – המחוזי.

אם ערכאת ערעור שלחה לבוררות – הסמכות בד"כ לערכאה הראשונה אם כי לערכאת הערעור סמכות מקבילה.

בחוקים שונים לבתי"ד שונים סמכויות לדון בבוררות: בנושאי עבודה – לביה"ד לעבודה, בנושא משפחה – לבימ"ש למשפחה, אך אם הנושא מורכב – למחוזי.

הסמכות המקומית לפי:

מקום מגורי/עסקו של המשיב.

המקום בו התנהלה / נועדה להתנהל הבוררות.

המקום בו אירע המקרה לגביו דנים בבוררות.

ביהמ"ש עליו הוסכם בהסכם בין הצדדים.

הסמכות השיורית – בירושלים.

אם הסכימו צדדים לפנות לבורר או צד מבקש עיכוב ע"מ להגיע לבורר (ואפשר לבקש בכתב ההגנה או בהזדמנות הראשונה הבאה) – ייתן ביהמ"ש צו עיכוב הליכים אם שוכנע כי מבקש העיכוב מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה. החלטה כזו = החלטה אחרת, ניתנת לערעור ברשות, אך אם צד לא ערער – לא יוכל לערער בסוף, בערעור על הפס"ד (בשונה מתקנה 411).

סמכויות בורר:

1. הזמנת עדים לעדות / להצגת מסמכים.
2. דיון בהעדר בעל דין ואם הוזמן לטעון ולא בא – לפסוק בסכסוך בהעדרו.
3. לבטל הפסק שנתן במעמד צד אחד אם בעל הדין פנה תוך 30 יום והסתבר שהייתה סיבה

מוצדקת להיעדרותו.

4. לתקן פסק בוררות בעניינים טכניים תוך 30 יום מבקשת התיקון.
5. באי מילוי צו של הבורר, אם ע"י התובע – יכול הבורר לדחות התביעה, אם ע"י הנתבע – לפסוק

כאילו אין הגנה.

6. אם לא סוכם אחרת בין הצדדים – לפסוק לפי מיטב שפיטתו, בלא הגבלת הדין המהותי, סדרי

הדין, דיני ראיות.

7. להורות להשיב לשאלונים / לגלות / להמציא מסמכים וכו'.
8. למנות מומחה / להציג אבעיה בפני ביהמ"ש שמינה אותו.
9. פסק בוררות – תוך 3 חודשים מהמינוי עם אפשרות הארכה ל- 3 ח' נוספים.
10. רשאי לתת כל סעד שבימ"ש מוסמך לתת.
11. שכ"ט – בימ"ש יכול להפחית אם לא הוסכם ע"י הצדדים ואם מוגזם, פנייה בנושא – לפני

תום הבוררות.

סמכויות בימ"ש / רשם עפ"י חוק הבוררות:

כפייה על צדדים להתייצב (צו הבאה).

סעדים זמניים (בורר לא רשאי לתת).

מינוי בורר כשהוסכם על בורר אך אין הסכמה על זהותו, אם נתן צד הודעה למשנהו ולא נענה תוך 7 ימים מהיום שהתקבלה ההודעה.

הארכת תקופת הבוררות גם בתוך התקופה וגם בדיעבד, לאחר שנסתיימה.

אישור פסק בוררות בהסכמת הצדדים.

מתן סעד זמני לאחר פסק הבוררות, כשלא הוגשה בקשה לביטולו.

בקשות המוגשות לביהמ"ש עפ"י חוק הבוררות – ב-בש"א.

בוררות מחייבת את הצדדים / חליפיהם כמעשה בית-דין (השתק עילה).

לחוק הבוררות תוספת, זו קובעת את הנוהל לבוררות, אך היא דיספוזיטיבית וניתן להסכים אחרת.

לפסק בוררות אין תוקף אופרטיבי, לא ניתן לגשת איתו להוצל"פ, הנותן לו תוקף אופרטיבי הוא אישור ביהמ"ש.

בקשה לביטול פסק בוררות ניתן להגיש תוך 45 יום מיום שהומצא הפסק. אם אלו חלפו – הפסק חלוט וניתן להגיש לביהמ"ש בקשה (טכנית) לאשרו. בבקשה לאישור פסק אין צורך להמתין 45 יום, ואז על הצד הרוצה לבטל להגיש בקשה תוך 15 יום מיום שהומצאה לו הבקשה לאישור הפסק, אך בתוך תקופה ה- 45 יום.

היוצאים מן הכלל:

בקשה לביטול פסק בורר על יסוד עילה שלא היה הסכם בוררות תקף – ניתן להגיש בכל עת.

מניין הימים לבקש ביטול על יסוד עילה על-פיה היה בימ"ש מבטל פס"ד חלוט (כמרמה, זיוף) יחל מיום שהתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

כשהוגשה לבורר בקשה לתיקון הפסק, יחל מניין ה- 45 יום מיום בו החליט הבורר בבקשה לתיקון (אותה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום קבלת הפסק, והבורר צריך להחליט בה תוך 30 יום).

על פסק בורר אין ערעור, דרך ההשגה היחידה – בקשה לביטול. הבקשה – בכתב.

עילות ביטול:

לא היה הסכם בוררות בר תוקף.

הפסק ניתן ע"י בורר שלא התמנה כדין.

הבורר פעל בחריגה מסמכות.

הבורר לא נתן זכות טיעון או זכות טיעון מספקת.

הבורר לא הכריע במה שיה צריך להכריע לגביו.

בהסכם הבוררות חייבו את הבורר לנמק והוא לא עשה זאת (ככלל – בורר לא חייב לנמק).

בורר אינו כפוף לדין המהותי, אך אם זה הותנה בהסכם הבוררות והוא לא עשה זאת – זו עילה לביטול.

הפסק ניתן לאחר שעבר המועד (אחרי 3 או 6 חודשים), וצד שלח לבורר הודעה בכתב לפני מתן הפסק, לפיה שומר לעצמו הזכות לטעון טענה זו.

תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור.

קיימת עילה על-פיה היה בימ"ש מבטל פס"ד חלוט, כתרמית, הטעייה, בורר שהיה מוטה וכו'.

נימוקי התקיפה מתייחסים בעיקר להתנהגות הבורר, לשמירה על כללי צדק טבעי ולחריגה של בורר מהסכם הבוררות / מההסמכה שניתנה ע"י הצדדים. בימ"ש לא יתערב בתוכן הפסק או בשיקולי הבורר.

גם אם התקיימה אחת מעילות הביטול, בימ"ש לא יבטל פסק בורר אם סבור כי לא נגרם עיוות דין.

בימ"ש לא יבטל פסק בורר אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר.

אם נדחתה בקשה לביטול פסק, ביהמ"ש יאשר הפסק אוטומאטית, גם אם לא הוגשה בקשה לאשרו.

ערעור על החלטת בימ"ש לאשר / לבטל פסק בוררות

הערעור – ברשות, בפני ערכאת ערעור. הערעור יוגש במועדים הקבועים להגשת בר"ע בעניין אזרחי, כלומר תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה, ואם ניתנה רשות – יוגש הערעור תוך 30 יום מיום מתן הרשות. בבקשת מתן הרשות ידון שופט אחד. הפסיקה קבעה כי אם ניתנה רשות ערעור, בערעור על החלטה כזו (לאשר/לבטל פסק בורר) ישבו 3 שופטים.

תשלומים ואגרות

אגרות

בימ"ש לא יקיים הליך אזרחי אם לא שולמה אגרה ולא ניתן פטור. אגרה שלא שולמה = חוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, אם הופקדו כספים בקופת ביהמ"ש – ייגבו מתוכם, אם לא – בהוצל"פ. אם נמצא כי האגרה כולה/חלקה לא שולמה תינתן דרישת תשלום ואם לא שולמה תוך 20 יום מהמצאת הדרישה – בימ"ש רשאי למחוק את ההליך ומה ששולם – לא יוחזר.

בתביעה על סכום קצוב – 2.5% מסכום התביעה המשוערך ליום הגשתה, מחצית ראשונה בהגשה והשנייה – עד 20 יום לפני מועד הדיון לגופו של עניין (טענות/ראיות).

בתביעה שאינה ניתנת לכימות – סכום קבוע המופיע בתוספת לתקנות האגרות (לפי סוגי התביעות) בתשלום אחד בתחילת ההליך.

בתביעה שחלקה ניתנת לכימות וחלקה לא (פלת"ד, נזקי גוף) – סכום קבוע לפי התוספת לתקנות האגרות, בתחילת ההליך משלמים ע"ח, סכום לא גבוה, את היתרה משלמים בסוף הדיון עפ"י התוצאה: אם התובע יידחה – ישלם הוא את יתרת האגרה. אם התביעה תתקבל – הנתבע ישלם את מלוא האגרה. תביעה שהוגשה לשלום מוגבלת ב- 2.5 מ' ₪. ע"מ למנוע הגשת תביעות כאלה רק למחוזי נקבע כי אם המחוזי יפסוק לבסוף סכום נמוך מ- 60% של רצפת סמכותו (נמוך מ- 1.5 מ') – ישלם התובע את מלוא האגרה פחות הסכום אותו ישלם הנתבע שיחושב לפי אגרת בימ"ש השלום.

החזר אגרה ופטור חלקי מאגרה

את מלוא סכום האגרה חובה להחזיר אם:

ההליך בוטל עי המגיש או נמחק בטרם סיום ישיבת קדם-משפט שלישית.

ההליך הסתיים בפשרה / עבר לבוררות/גישור לפני תום ישיבת קדם-משפט שלישית.

החזר אגרה עפ"י שיקול דעת:

אם ההליך הסתיים בפשרה / עבר לבוררות/גישור לאחר המועד הקובע שיש חובה להחזירה.

במקרה כזה האגרה תוחזר בניכוי דמי פתיחת הליך.

פטור מהמחצית השנייה של האגרה:

אם ניתן פס"ד בהיעדר הגנה או אם לא ניתנה רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר.

ההליך בוטל / נמחק / נדחה / הסתיים בפשרה לפני תחילת הדיון לגופו של עניין.

פטור מלא מאגרה

פטור בשל חסרון כיס

תקנה 14 לתקנות האגרות מפרטת את ההליך לטענת בעל דין כי אין בידו לשלם האגרה: יש לצרף לבקשה תצהיר בו יפרט המבקש את רכושו ומקורות הכנסתו. בימ"ש יפטור אם ההליך מגלה עילה ואם נמצא כי אכן אין בידי המבקש לשלם. המשיב בבקשה – המדינה באמצעות הפרקליטות, בימ"ש יכול לצרף כמשיב את הצד השני בהליך. אם מקבל הפטור זוכה בהליך בימ"ש רשאי לחייב את הנתבע לשלם את האגרה.

בעלי דין פטורים

המדינה / מוסדותיה, במקרי מוות עקב פעולת מלחמה, איבה או שירות צבאי.

עניינים הפטורים מאגרה

הליכים לפי חקיקה העוסקת בגורמים חלשים בחברה.

בקשות ביניים בהליך אזרחי (אגרה שולמה על ההליך העיקרי).

הליכים פליליים.

הליכים חילופיים, כבקשה לתת תוקף של פס"ד לפסק בוררות או הסכם גישור.

מספר סוגים של הליכי ערעור, כמו ערעור על החלטת בי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד.

כשתביעה כוללת מספר סעדים, לעיתים חילופיים, משולמת כיום אגרה לפי הגבוה (בעבר: על כל אחד).

הוצאות ושכ"ט עו"ד

בתום דיון בכל הליך על בימ"ש/רשם לקבוע אם מחייב בעל דין בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות הצד השני, או לקבוע כי אין צו להוצאות.

הצו יכול שיהיה גם נגד הזוכה בהליך, אם היה פגם בהתנהלותו, כעונש. בערכאה ראשונה, בסיכומים, יש לתת לבעלי הדין לטעון לעניין ההוצאות. בערכאת ערעור אין חובה כזו.

שני מקרים יוצאי דופן:

עו"ד הטוען לעצמו – התקנות קובעות כי יכול לקבל שכ"ט והוצאות כאילו העסיק עו"ד.

בעלי דין הטוענים לעצמם – לא ניתן לפסוק להם שכ"ט עו"ד, אך פוסקים להם שכר כאילו היו עדים.

שיקול דעת ביהמ"ש בנושא – רחב. יש מספר שיטות לקביעת שכ"ט והוצאות:

השיטה הגלובאלית – ביהמ"ש עושה אומדנה, לא בודק כמה שולם בפועל. כך בד"כ.

שיטה חלוקתית – שכ"ט עו"ד נקבע גלובאלית, הוצאות – עפ"י קבלות ואסמכתאות.

החזר מדויק – גם של שכ"ט וגם של הוצאות, עפ"י קבלות ואסמכתאות.

בשל תלונות עו"ד כי השופטים אינם מעורים בפרקטיקה, הנחה ברק לאפשר לצרף לסיכומים עותק הסכם השכ"ט וקבלות על התשלום. זה לא מחייב אך נותן לשופטים אינדיקציה.

פרמטרים לשקילה בפסיקת הוצאות

אם אין קורלציה בין מה שנתבע למה שנפסק בימ"ש לא יפסוק הוצאות לטובת הזוכה או יחייב אותו בתשלום ההוצאות לצד שהפסיד (שהרי ייתכן שאם היה תובע על הסכום הנמוך בו אכן זכה – לא היה מתנהל כלל משפט, לכן בזבז התובע את זמנם של הצדדים). בימ"ש גם לוקח בחשבון את התנהלות הצדדים בהליך.

לכלל זה רצפה – התעריף המינימאלי שנקבע לעניין שכ"ט ע"י לשכת עוה"ד. אם בימ"ש פוסק סכום נמוך מכך – יוכל לעשות זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.

על כל סכום שנפסק יש להוסיף מע"מ כדין בין אם בימ"ש ציין זאת ובין אם לאו, אלא אם הורה אחרת.

הטלת חבות אישית בהוצאות על עו"ד

הוצאות צריך בעל הדין לשלם. בתימ"ש מטילים לפעמים חבות אישית על עו"ד, מכוח סמכותם הטבועה, רק כתגובה למעשה רשלני חמור / זדוני של עוה"ד, שנועד או גרם בפועל להכשלת הליך, לבזבוז זמן ביהמ"ש.

הוצאות לדוגמא

בימ"ש רשאי לפסוק הוצאות משפט הכוללות מרכיב עונשי, עקב התנהגות בלתי ראויה של צד.

צו לתשלום הוצאות ניתן לאכיפה בהוצל"פ.

ערובה לתשלום הוצאות הנתבע

תקנה 519 קובעת כי בימ"ש/רשם רשאים לצוות על תובע לתת ערובה או בטוחה לתשלום הוצאות הנתבע למקרה והתביעה תידחה, זאת במטרה למנוע תביעת סרק כשנראה כי סיכויי התביעה קלושים. התקנה נדונה רבות בפסיקה בשל החשש מצד אחד לחסימת הגישה לבתיהמ"ש, ומצד שני להביא לתביעות סרק מצד תובעים שלא ניתן יהיה לגבות מהם הוצאות.