סיכום פסקי דין במשפט מנהלי

פסקי הדין

פסק דין: בג"צ "קול העם" נגד שר הפנים

בשנות ה- 50 עיתון "קול העם" הקומוניסטי, לא היה אהוד על השלטונות, כיוון שפורסמה בו ביקורת רבה על הממשלה. מאמר המערכת שהגדיש את הסאה, קרא להגברת המאבק במדיניות בן גוריון. התוצאה לא איחרה לבוא בדמות צו סגירה לעשרה ימים שהוצא על- ידי שר הפנים דאז. צו דומה לחמישה עשר יום, הוצא כנגד העיתון "אל-איתיחאד" שפרסם דברים דומים בשפה הערבית.

שני העיתונים עתרו לבג"צ שדן לראשונה באיזון בין חופש הביטוי לבין אינטרסים מוגנים אחרים. בפס"ד תקדימי, לראשונה בישראל, קבע בג"צ פה אחד שחופש הביטוי הוא "זכות עילאית". זכות המהווה תנאי מוקדם למימוש הדמוקרטיה. בכך, עיגן בית המשפט שהיה בתחילת דרכו את מחויבותה של מדינת ישראל לחירות ודמוקרטיה.

למרות שעד פסיקה זו סרב בהמ"ש להתערב בשיקול הדעת שניתן לשר מתוקף סעיף 91 לפקודת העיתונות, ביטל בית המשפט את צו הסגירה.

ביהמ"ש קבע בהלכה חשובה זו את מבחן הוודאות הקרובה, באומרו שכאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס המוגן.

פס"ד שניצר נ. הצנזור ושר הביטחון:


השנה היא 88', העיתונאי אלוף בן כתב כתבה לעיתון "העיר" לקראת חילופי ראש המוסד. בשנים הללו הציבור לא ידע מיהם אנשי המוסד. בן מציין שראש המוסד הולך להתחלף ומציין איך ר' המוסד נראה, איפה הוא גר, איפה לומדים ילדיו וכו'. כאנקדוטה, מי ששינה את נוהל השתיקה הזה היה עוזי משולם, שחשף מיהו ר' השב"כ, כתובתו, הטלפון שלו, וכו'. זה היה סמוך לרצח רבין, וזה גרם להבנה שיודעים מיהם הבכירים, ולכן הוחלט לאשר פרסום בעקבות כך. לב הכתבה של בן היא ביקורת, על כך שהעם לא יודע מה קורה במוסד, שהארגון אינו יעיל ועוד.

הכתבה מועברת ע"י העיתון לצנזור, והוא פוסל כמעט את כולה – את התיאור של מיהו ר' המוסד, את העיתוי לחילופין, ואת הביקורת על יעילותו של ר' המוסד לשעבר ועוד.
הסיבה לפסילה: הפרסום יפגע בהילה של המוסד (גילוי כשלים) וכך גם במדינת ישראל (פגיעה באפשרות לשת"פ עם ארגונים חשאיים בעולם, קרי, פגיעה בביטחון מדינת ישראל).

העיתון לא מסכים, העורך של העיתון הוא שניצר, ועותרים לבג"צ (שכן זה נגד רשות ציבורית-צנזורה) בטענה שהפסילה הינה מוגזמת ופוגעת בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת.

בבג"צ מנסים להגיע להסדר בין הצדדים, לא הצליחו. בג"צ קבע בעקבות פרשת "קול העם", פגיעה בחופש הביטוי היא האמצעי האחרון של בעל הסמכות למנוע ביטויים. בג"צ אמר שהצנזור צריך לשכנע ממש שהפרסום יביא לתוצאות חמורות, כשהצנזור טוען  שתהיה פגיעה בביטחון של המדינה הוא צריך להוכיח את זה עם ראיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות.

המבחן בסופו של דבר הוא מבחן הוודאות הקרובה – להוכיח שאכן תהיה פגיעה ממשית בביטחון המדינה. טענות ספקולטיביות לא מתקבלות. במקרה הזה לא נוצרה וודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה וטענות הצנזור היו ספקולטיביות לדעת בג"צ. ביהמ"ש מחליט שהכתבה תפורסם. אחרי שמונה חודשים של ברברת (הגשת הבג"צ ועד ההכרעה), הכתבה התפרסמה. מפס"ד לומדים שחובת ההוכחה לוודאות קרובה היא לא רק על מפרסם הידיעה אלה גם על הצנזור.

בעקבות פסק דין שניצר וההדלפות, שר הביטחון שקל מחדש את כל העניין, והוא הקים את וועדת השלושה. כדי לדבר על וועדת השלושה יש הכיר את וועדת העורכים. ועדת העורכים: הוקמה ע"י בן גוריון בשנות ה-50, הם נחשפים לסודות. הוועדה נחלשה משנות ה-80 וזאת בגלל ריבוי אמצעי התקשורת.

בעקבות פס"ד שניצר (1988), שהב"ט הקים את ועדת השלושה –
ועדת השלושה: השלושה הם –
1. נציג מערכת הביטחון (לרוב הוא יגבה את הצנזור).
2. נציג ועדת העורכים (לרוב הוא יגבה את העיתונאים).
3. יו"ר הועדה – משפטן הממונה בהסכמת השניים האחרים, נחשב לנציג הציבור, והוא תכלס פה בשביל להכריע.
מה הוועדה עושה? כל אדם שרוצה לפרסם מידע והצנזור פוסל אותו, יכול לפני פנייה לבג"צ ללכת לועדת השלושה והיא יכולה לכפות על הצנזור את דעתה. אין חובה שעיתונאי יפנה לוועדה, וגם אחרי הפנייה והחלטת הוועדה העיתונאי יכול לגשת לבג"צ.
אם כן, למה לפנות לוועדה? ההליך הינו מהיר, זול.
למה הוועדה הזו טובה? ככל שיהיו פחות תקדימים ובג"צים המערכת תהיה יותר בריאה. בנוסף, החלטת הוועדה נחשבת לסממן לעיתונאי/עיתון מה בג"צ יחליט.

פס"ד חדשות נ. שר הבטחון והצנזור:


ב-1983 עיתון "חדשות" ופרשת קו 300. צלם אחד צילם תמונה ש-2 מה-4 מחבלים יורדים כפותים ועדיין בחיים מהאוטובוס, ואז אחרי כמה שעות הם מתו. פרצה סערה אותה ניסו להשקיט ולא הצליחו. הצנזור הודיע שיש להעביר כל ידיעה בנושא אליו, והממשלה מחליטה לחקור מי אחראי לסיפור ע"י הקמת ועדה, ותוך כך הם אומרים לכלי התקשורת שלא מפרסמים דבר בנושא הועדה. בתכלס, אין בפרסומים שכאלה פגיעה בביטחון המדינה, ועיתון "חדשות" מחליט לפרסם שהוקמה ועדת חקירה. הצנזור מיד מפעיל את סמכותו, וסוגר את העיתון ל-3 ימים. סגירה כזו יכולה להוות מכה כלכלית קשה (לזכור שעיתון "קול העם" שנסגר היה מפלגתי ופה זה עיתון פרטי אז הפגיעה היא כלכלית).

עיתון "חדשות" פונה לבג"צ, ואומר שמבחינת מבחן הוודאות הקרובה, אין וודאות קרובה בפרסום, והם מעוניינים להוציא שלדים מהארון (כמו בפס"ד שניצר).

ביהמ"ש בצורה מעניינת מאשר את צו הסגירה של ה-3 ימים! בג"צ טוען שמלכתחילה העיתון היה צריך לפנות אליו ולבקש לפרסם את הכתבה, ובג"צ היה מבטל את צו הצנזור ומאשר. אבל בגלל שהעיתון עשה מה שבא לו, הוא לא פונה עתה עם ידיים נקיות, שכן הוא פרסם את הידיעה משיקולי רייטינג אז הוא תמך בסגירה.

פס"ד הארץ נ. הרמטכ"ל ושר הביטחון


בשנת 1998, מדינת ישראל בשיא ההסתבכות בלבנון. הרמטכ"ל ושר הביטחון כינסו את וועדת העורכים ואמרו שהגיעו אליהם תלונות, שמפרסמים שהיה אירוע ביטחוני ואז מלא משפחות נכנסות ללחץ. הרמטכ"ל ושהב"ט ביקשו מכלי התקשורת לא לפרסם שום דבר לגבי עצם זה שקרה אירוע ביטחוני, שנהרגו\ נפצעו חיילים, עד שנודיע למשפחות, ואחרי שהודענו ניתן לפרסם.

עיתון "הארץ" לא מסכים לחכות וזה מכיוון שהוא מקופח, הוא נסגר מוקדם יותר וכך הוא נעשה פחות רלוונטי. ה"ארץ" אומר שהוא לא יפרסם שמות, אבל הוא כן יפרסם את עצם האירוע. בעצם "הארץ" מחליט להפר את ההסכמה של וועדת העורכים לדבר, והוא גם פורש ממנה.

הרמטכ"ל מתעצבן, והחליט לנקוט בסנקציות כלפיו: הכתב הצבאי של "הארץ" לא יוכל להיכנס יותר למתקני צה"ל. דובר צה"ל לא ימסור לו ידיעות (ולעיתונים האחרים כן), ומניעת ראיונות בלעדיים עם בכירי צה"ל.

"הארץ" פנה לבג"צ, וטען שיש פגיעה קשה בזכות הציבור לדעת – מונעים מכתב שלו להיכנס לבסיסים וזה פוגע בציבור שלא יוכל לקבל כתבות מ"הארץ" בגלל שיקולים לא עניינים. היועץ המשפטי של העיתון טוען כי יש תקדים מ-1962 – פס"ד שלום כהן נ. שהב"ט, בה בג"צ דחה טענה דומה. שלום כהן הוא הכתב הצבאי של עיתון "העולם הזה", היה מאוד שמאלני ואנטי ממסדי. הוא הוציא כתבות על כל מני שטויות ופרשיות מביכות של בכירי צה"ל וגם פרסמו כתבות ביקורתיות אודות צה"ל ומפקדיו. בעקבות החשיפות הללו, הרמטכ"ל דאז עשה נגדו סנקציות – שללו מהכתב הצבאי את תעודת העיתונאי שלו, הוא לא יכול להיכנס לבסיסי צה"ל. העיתון עתר לבג"צ נגד ההחלטה של הרמטכ"ל ושהב"ט, ובג"צ לא קיבל את העתירה בטענה שלא פגעו בחופש הביטוי של "העולם הזה" אלה רק מנעו ממנו פריבילגיות, שזה הכניסה לבסיסים. יועמ"ש "הארץ" חשש מהתקדים הזה, אך פה ההחלטה הייתה שונה, בג"צ פוסק לזכות "הארץ". בג"צ אומר שאין להגביל את הכתב ולקיים על העיתון סנקציות, עם זאת, סנקציית איסור ראיונות עם בכירים מותרת. הטענה היא שפוגעים בזכות הציבור לדעת, המידע הזה שלא רוצים להעביר ל"הארץ" זה לא מידע פרטי, ויש לציבור זכות לקבל את כל המידע שלו בכל הצורות האפשריות, כל עוד אין פגיעה בביטחון המדינה.

איך מסבירים את התפתחות הבג"צים הללו, ריכוך בג"צ "הארץ" לעומת פסק דין שלום כהן? דבר ראשון, החברה השתנתה, אלה זמנים אחרים, וגם בג"צ השתנה, הוא לא מנותק מהחברה בה הוא חי. אנחנו מוכנים לבקר את השלטון ואת צה"ל – זה נקרא הפרדיגמה השלטונית.

בפס"ד "הארץ" העמידו את שיקולי הביטחון במקומם – שהם לא חזות הכל! סיפור "הארץ" מביא אותנו למקום חדש, שכן שלא כמו בשניצר וב"קול העם" – בהם מנעו מהעיתונאי לפרסם את מה שרצה – ב"הארץ" לא רק שלא מנעו מהעיתונאי לפרסם, אלה גם חייבו את המערכת לתת לעיתון כלים נוספים לפרסם, למידע. אחרי פס"ד הארץ נחקק חוק חופש המידע.

עיתון ה"ארץ" לא מבקש לחזור לועדת העורכים, הוא החליט שהוא לא מחויב אליהם, כי הם לא חוק, לעומת הצנזור שהוא כן.
המסקנה מהפס"ד – אסור להפלות עיתון חדשות אחד לעומת אחרים.
ב"הארץ" – זה היה מניעה.
בעיתון "חדשות" – זה היה ענישה.

פס"ד "הארץ" נ. משרד הדתות


לאחר שהתקבל חוק חופש המידע, פנה עיתון "הארץ" למשרד הדתות, כי הוא שמע שיצא דו"ח פנימי במשרד הדתות על ביקורת על חלוקת קצבאות לישיבות. הדו"ח גילה הרבה ליקויים ורמאויות (כמו תלמידים פיקטיייבים). הכתב של "הארץ" ביקש את הדו"ח כדי לפרסם והמשרד סירב. הכתב עתר לביהמ"ש (היום עותרים לביהמ"ש המחוזי בנושא שכזה שכן זה עתירה מנהלית). משרד הדתות טען שזה בעייתי, כי  זה דו"ח פנימי, עם שמות וכו', וזה עלול לפגוע בתפקוד המשרד. ביהמ"ש החליט שאין באמת פגיעה בתפקוד המשרד, הדו"ח פורסם עם מגבלה – ללא השמות של האחראיים ממשרד הדתות.

 

פס"ד עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (1999)


עמותה של אנשים שאושפזו בכפייה ונפגעו מכך. היא שמה לעצמה מטרה להיאבק בכוחו המוגזם של הפסיכיאטר המחוזי. העמותה מאוד שמחה שנחקק חוק חופש המידע, והיא פנתה למשרד הבריאות בבקשה לקבל רשימת שמות הפסיכיאטרים הרשאים לאשפז באשפוז כפוי.
התנגדות מצד משרד הבריאות:
– הפרטים הללו צריכים להיות חסויים, חשש לפגיעה בביטחון\שלום האדם (בפסיכיאטרים).
– תפיסותיה הבסיסיות של העמותה הן בעייתיות והיא לא מבינה את ההשלכות ואת הסיכון (עמותה לא ניטראלית, קיצונית, שמתנגדת לאשפוז בכלל).
– שיבוש התפקוד התקין של הרשות הציבורית – פסיכיאטרים יפסיקו לשתף פעולה, הם יחששו מהטרדות וכו', ואז לא יישארו פסיכיאטרים שיסכימו לאשפז ואז יווצר סכנה לשלום הציבור.
ביהמ"ש אומר שיכול להיות שיש לעמותה תפיסות בעייתיות, אך לא הוכח שהיא עשתה מעשים פליליים בעבר, ולא ידוע אם היא תעשה משהו עם המידע. ביהמ"ש אומר שבמובן הזה שמחייבים מדינה לתת מידע, המבחן הוא וודאות קרובה. משרד הבריאות צריך להוכיח שקרוב לוודאי שאם לעמותה יהיה המידע, תהיה סכנה. אם אין וודאות קרובה וחשש קרוב לפגיעה בפסיכיאטרים זה בגדר השערות, וזה לא תופס מבחינת ביהמ"ש, על סמך השערות לא שוללים העברת מידע. כמו כן המידע בסוף הועבר לעמותה, ומבחן הזמן הוכיח שביהמ"ש צדק, כי הפסיכיאטרים לא הפסיקו לאשפז, והוועדות מתפקדות.
גם פס"ד זה כמו ב"קול העם" ושניצר רואים שזכות חופש המידע היא זכות חיובית – זכות הציבור לדעת.

 

פס"ד כהנא נגד רשות השידור

צריך לזכור שב-84' היה רק ערוץ אחד, ולא נתנו לכהנא לדבר בתקשורת בכלל. מליאת רשות השידור התכנסה אחרי שכהנא נבחר, והם חששו מהנאומים שהוא עתיד לשאת בכלי התקשורת. המליאה החליטה להחרים את ח"כ כהנא ואת חבריו – לא להראות דבר הקשור אליהם שכן אלה השקפות גזעניות. כהנא פנה לרשות השידור בכעס שהם לא יכולים לעשות לו את זה, יש רק ערוץ אחד, מעט תחנות רדיו, יש להם חובות, רשום בחוק רשות השידור שחייבים להביא את כל מגוון ההשקפות שיש בארץ בכל נושא (דומה לדוקטורינת ההגינות האמריקאית).

כהנא עתר לבג"צ בשם זכות הגישה ודוקטרינת ההגינות (שכן מדובר ברשות שידור שהיא רשות ציבורית הקיימת לפי חוק) ואמר שהחלטתה איננה חוקית, וחייבים למנוע אותה.

רשות השידור הגיבה שזה נכון שבדר"כ הם מחויבים לשדר את כל קצוות הקשת, והם אכן עושים זאת, אך המקרה המדובר הוא שונה, שכן יש ביטויים גזעניים וזה לא נכלל בחופש הביטוי. גזענות היא שקרית, היא לא יכולה לקדם את האמת, ושקר אינו כלול בחופש הביטוי. גזענות לא קשורה להיבט הדמוקרטי, ולכן עם כל הכבוד לחופש הביטוי, לא נשדר דברים גזעניים. צריך לדעת שבזמנו היה בתהליך חקיקה חוק ההסתה לגזענות, מה שהיה הופך את דברי כהנא בשידור לעבירה פלילית בנוסף, הביטוי הגזעני פוגע ברגשות המיעוט ובסדר הציבורי, יכול להביא למהומות, למחאות.
העיתונאים הרגישו אחריות ציבורית, והם לא רצו לפרסם דברים שייפגעו בסדר המדינה.

בביהמ"ש התגלו שתי דעות:

  • השופט ברק כותב דעה:
    -חופש הביטוי כולל גם ביטוי גזעני וקיצוני, אף שבשקר יסודו. הוא בעצם בא להגן על הבא בתור ולא על כהנא. רשות השידור לא מוסמכת לקבוע מראש אם ביטוי הוא עברייני או לא. יש לקבוע זאת רק בענישה מאוחרת.
    -בנוגע לטיעון שניתן לפגוע בחופש הביטוי בגלל הסדר הציבורי ורגשות הציבור – רק במסגרת מבחן הוודאות הקרובה (כולל מניעת פרסום כאמצעי אחרון ולא ראשון). מבחינת ברק, הדרך הנכונה להתמודד עם גזענות וביטוי גזעני זה לא מניעת הביטוי, אלה התמודדות איתו, באמצעות ביטויים נגדיים, חינוך ראוי ועוד. הוא מוסיף שיש סיכוי שאם נמנע את הביטוי, אנשים יימשכו לביטוי הזה יותר לעומת אם נתיר לאנשים לדבר.
    -בנוגע לטענה של הרשות ששידור הביטוי מהווה עבירה פלילית – ברק אומר שהם לא עוברים עבירה מכיוון שהם עובדים משיקולים עיתונאיים, הם רק מדווחים והם לא רוצים להסית לגזענות. הם לא נותנים יד לכהנא, לכן אם כהנא מסית לגזענות הוא ייענש, החוק לא מתיר מניעת ביטויים גזעניים, רק מי שאומר אותם ייענש. לכן, זה לא מתפקיד הרשות למנוע ביטויים.
    -לגבי טענת הרשות שכתוצאה מדבריו של כהנא תהיה מהומה רבתי, כמו בפס"ד שניצר ובפס"ד "קול העם", המבחן הוא מבחן הוודאות הקרובה, כהנא מדבר בכנסת, ולא בכפר ערבי, וכרגע מדובר בספקולציות. בקיצור, ברק אומר שזה פסול שרשות השידור באה למנוע את דבריו של כהנא.
  • עמדת השופט בך:
    – חולק על ברק, קודם כל בבסיס הפילוסופי – אומר שביטוי גזעני איננו נכלל בחופש הביטוי, ומזכיר את כל הטיעונים: אין פה טיעון גילוי האמת, זה שקרים, אין פה היבט דמוקרטי, ביקורת על השלטון, אלו לא קיימים. ולכן זה לא חלק מחופש הביטוי. בישראל אסור להכיר בביטוי גזעני, אנחנו כבר נפגענו מזה בעבר.
    – רשות השידור כן מוסמכת למנוע, היא יכולה לקבוע מראש אם ביטוי הוא עברייני או לא, ובפרט בשידור שמוקלט מראש (וניתן לעבור על החומרים, בעבר הרוב היה מוקלט מראש ולא בלייב). אין הבדל מבחינתו בין ענישה למניעה. הוא אומר, אם ידוע שאדם הולך לבצע דבר פלילי, כמו גם לומר ביטויים גזעניים, יש למנוע אותם.
    – בנוגע לטענת הספקולציה – לא תמיד אפשר לדעת אם בעקבות הדברים תהיה מהומה, אבל תמיד בביטוי גזעני יש פגיעה ממשית ברגשות הציבור או המיעוט. לא יכול להיות שאדם יגיד משהו נגד מיעוט והציבור לא יתקומם ויחוש מושפל, וזו לא ספקולציה, זה וודאות!
    כאן בך מסתמך על דברי ברק שדיבר על רגשות הציבור, והוא טוען שתמיד יש פגיעה – הוא "רוכב" על התבטאויות ברק.

לפי דעותיו, השופט בך רוצה להתיר לרשות השידור לא לשדר את דבריו של כהנא. בסופו של דבר, בתוצאה, הוא מצטרף לשופט ברק, ואומר: למרות כל מה שאמרתי והשנאה שלי לגזענות, מה שרשות השידור עשתה, הוא גורף מידי. לא כל האידיאולוגיה ומה שהוא מדבר וידבר בהכרח יהיה גזעני, ולכן צריך לאפשר לו לדבר. ברגע שמחליטים החלטה גורפת זה בעיה. מותר לברור ביטויים גזעניים ואותם לא לשדר.

ההבדל בין בך לברק הוא לא בתוצאה הסופית (שכן שניהם קיבלו בסופו של דבר את עתירת כהנא). ברק בגדול אומר שצריך לשדר כל דבר, לעומת בך שאומר שצריך לשדר הכול חוץ מגזענות.
סרט סקוקי: הרצון לאי קיום המצעד בסקוקי זאת אותה טענה של רשות השידור – ששידור דבריו של כהנא ייצרו אלימות ותסיסה בקרב הציבור.

מדינת ישראל נגד עידו אלבה:
הרב עידו אלבה הוא הראשון שהועמד לדין בגין חוק הסתה לגזענות (נחקק ב1986). אלבה מלמד בישיבה בחברון. הוא כותב קונטרס: "בירור הלכות הריגת גוי". אלבה לומד עם תלמידיו את החוברת חודשיים לאחר רצח ברוך גולדשטיין. המסקנות ההלכתיות של החוברת: יהודי שהורג גוי זה בסדר. החוברת מגיעה לידי המשטרה ואלבה נחקר. הטענה של אלבה זו לא הייתה פסיקת הלכה, אלא דיון בדברים. הוא רק רוצה ללמד את תלמידיו, את התורה, בפירוש שלו. לא מדובר בהסתה לגזענות לדבריו.

הרב אלבה מורשע בביה"ש המחוזי ומערער לעליון. כי זו פעם ראשונה שעוסקים בעבירת גזענות, יש הרכב מורחב של שבעה שופטים שבודקים מתי יש או אין הסתה לגזענות.

דעת הרוב (5 שופטים חילוניים) בשופטי העליון : אנחנו לא יכולים להיכנס לראשו של בנאדם ולדעת מתי יש לו מטרת הסתה לגזענות או לא, אך אנחנו יכולים לדעת זאת מהתוכן ומהנסיבות. העובדה שאלבה מלמד בחברון, במערת המכפלה, חודשיים אחרי הרצח, הלכות הריגת גוי דווקא ולא דברים אחרים, מלמדת חד משמעית שהייתה מטרה להסית לגזענות.

דעת המיעוט (2 שופטים דתיים) : חולקת על הפרשנות של הרב אלבה לתורה בנושא הריגת גוי, אבל אם נעניש את אלבה על פרשנותו, זו פעם ראשונה שמענישים מישהו על מחקר שהוא עשה. הדבר ירתיע אנשים לחקור ולדון במצוות הדת היהודית, לכתוב ולפרסם. ייוצר מצב שלא יהיה ניתן לדבר על כלום וככה מתחילות דיקטטורות. הם סברו שיש לזכות את אלבה למרות שהם לא מסכימים עם התוכן. הדרך להילחם בזה היא בהסברה נגדית ולא בענישה פלילית. זוהי פגיעה חמורה מדי בחופש הביטוי, ובפרט של מלומד דתי.
הרב אלבה מורשע ונכנס למאסר.

מדינת ישראל נגד מוחמד יוסף ג'בארין:
מוחמד ג'אברין הוא עיתונאי מאום אל פחם. זמן קצר אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, הוא כותב דברי תמיכה נלהבים באינתיפאדה. הוא מועמד לדין על עבירה של תמיכה בארגון טרור לפי הפקודה למניעת טרור בשל מאמר שפרסם לתמיכה באינתיפאדה. יש בדבריו שבח ועידוד לטרור.

ג'בארין מועמד לדין בביהמ"ש השלום, העבירה היא של שלוש שנות מאסר, הוא מורשע (מיוצג ע"י האגודה לזכויות האזרח), הוא מערער למחוזי וערעורו נדחה. ג'בארין מערער לעליון וגם שם ערעורו נדחה. האגודה לזכויות האזרח מבקשת דיון נוסף בנושא בהרכב מורחב. העילה לקיום דיון נוסף הינו שמדובר בפגיעה קשה בחופש הביטוי של האדם, והפקודה למניעת טרור הינה קיצונית והיא יכולה לעקר את חופש הביטוי בישראל. יושב הרכב של 9 שופטים והם נוקטים בגמישות מדהימה.
דעת הרוב (השופט אור): כשהפקודה למניעת טרור נחקקה, דובר על להילחם בארגון טרור או תמיכה בו. מה שנשאר מהפקודה זה רק תמיכה בארגון טרור, נכון שבגוף החוק כתוב מי שמעודד מעשה אלימות, אבל אי אפשר לנתק את זה מרוח החוק ומכוונת המחוקק, שהייתה תמיכה בארגון טרור. כאשר ג'אברין כותב את כתביו, הוא לא תומך בארגון טרור (חמאס וכו') אלא תומך בפעולה כללית. יש צורך בצמצום פירוש החוק כדי לא לעקר ביטויים במדינה. דעת הרוב מחליטה לזכות את ג'אברין (היו 6 מול 3).
דעת מיעוט (קדמי): יש להרשיע, שכן הוא עודד ושיבח מעשים שהם מסוג המעשים שמבצעים ארגוני טרור. אלו מילות החוק, וגם הילדים שזורקים אבנים עושים כן בהשראת ארגוני טרור ותעמולותיהן, והוא עודד זריקת אבנים וכו'.

היה יהודי שמן, מזוקן, עם כיפה ונשק, בעל אנגלית מקרטעת. ב-CNN הוא אמר שהוא "שמח שרבין מת ומקווה שפרס ועראפאת יהיו אחריו". הוא הועמד לדין בגין הפקודה למניעת טרור. הרשיעו אותו בתמיכה בטרור, באמירת דברי אהדה ושבח לטרור. אחרי שהוא הורשע ניתן פס"ד ג'בארין הסופי, והעו"ד של היהודי מערער ואומר שמי שרצח את רבין היה אדם פרטי ואם אני משבח אותו על זה, זה לא עידוד ארגון טרור, וכפי שג'בארין זוכה, כך גם יש לזכות את היהודי. אכן זיכו אותו, וכך גם זיכו אנשים רבים אחרים. תכלס, כמעט אף פעם אדם לא יישבח ארגון טרור, אלה ישבחו ציבור, מעשים וכדומה.

מדינת ישראל נגד בנימין זאב כהנא:
כהנא הבן הקים את תנועת "כהנא חי" אחרי רצח אביו, והוא רוצה לרוץ לכנסת בשנת 1992. בהמשך, התנועה נפסלה ולא התירו לה לרוץ בבחירות. אם זאת (כי לא ידעו שייפסלו), כ"ך התחילה במסע בחירות, הנקודה הראשונה הייתה באום אל פחם. כהנא הבן מתחיל להפיץ כרוזים בהם כתוב שיש להפציץ את אום אל פחם. מפנים אותו משם, ופותחים בחקירה משטרתית.

מגישים נגדו תוך זמן קצר מפתיחת החקירה כתב אישום על המרדה. המרדה הוא סעיף רחב ובעייתי, והמחוקק אמר שצריך אישור של היועמ"ש ותקופת העמדת דין קצרה, כי יש התיישנות אחרי שישה חודשים.

כהנא טוען שהוא דובר בגין חופש הביטוי, ועו"ד של כהנא אמר ש:
– העבירה רחבה מידי, אם נעמיד לדין כל אדם שגורם מורת רוח אצל אנשים יושבי הארץ אז צריך להעמיד מלא אנשים לדין כולל שופטים. צריך לחזור לפירוש המקורי של המרדה – המרדה זה נגד השלטון בכוח, ואת זה כהנא הבן לא עשה. הוא מדבר על צעד שהוא חלק מהמצע שלו, וזה להפציץ את אום אל פאחם.

כהנא מורשע בביהמ"ש השלום, אבל מזוכה במחוזי, שם הסכימו עם דעתו של העו"ד וטענותיו שיש להעמיד לדין רק את מי שרוצה להפיל בכוח את השלטון.

המדינה לא מוותרת ומגישה ערעור לעליון. בגלל שמדובר בסעיף המרדה, ואין הרבה ניסיון בתחום, זה נידון בהרכב של 9 שופטים. מעניין לדעת שזה היה באותו יום שדנו בג'בארין, ניתנות 2 ההכרעות, עם אותם שופטים.

דעת הרוב (השופט אור): באופן כללי מאוד לא נוח לי עם עבירת ההמרדה במדינה דמוקרטית, אבל זו העבירה שקיימת במדינה ולא ניתן לבטל אותה. עם זאת, אני מסכים שבאופן כללי הסעיף רחב מידי, ואנו לא נרשיע אדם על כך שעורר מורת רוח בקרב יושבי הארץ. בעקרון העבירה צריכה לשמש רק כמרד נגד השלטון. וחריג אחד: למרות חשיבות חופש הביטוי, יש להגן על הערך של מניעת פגיעה במיעוט, לא לפגוע במיעוטים במדינת ישראל. מי שמתבטא בצורה קשה נגד מיעוט במדינה, ביהמ"ש קובע שיש להגן על המיעוט, והדרך לעשות כן זה ע"י ענישת האדם שהתבטא. אי אפשר לקרוא להפצצת אום אל פחם, כי הם ערבים (וזה מיעוט). זוהי המרדה.
דעת מיעוט (השופט ברק): לא אוהבת את הביטוי הזה, והיה צריך להשתמש בהסתה לגזענות ולא בהמרדה.. ההמרדה היא בעייתית שכן היא מופנית נגד השלטון, וכהנא לא המריד נגד השלטון, ולדעתי אפשר להעמיד רק את מי שהמריד נגד השלטון. עבירת ההמרדה באה להגן רק על יציבות המשטר ואיננה רלוונטית לענייננו.
התוצאה/הפס"ד: כהנא הורשע, אבל אפשר להבין שבפעם הבאה שיבוא תיק כזה בעייתי בעבירת המרדה שקשה להשתמש בה, המדינה מסתכנת בזיכוי האדם אותו תעמיד לדין.

מדינת ישראל נגד מיכאל בן חורין:
אחד מפעילי ימין קיצוני, מכנה עצמו "נשיא מדינת יהודה". 9 שנים אחרי רצח גולדשטיין (2003) הוא מגיע לקריית ארבע, ועושה חינגה כשהוא שיכור שמהללת את מעשיו של גולדשטיין במשפט האימאם יסתמכו על פסק דין זה.

הוא הראשון שמעמידים אותו לדין בגין החוק החדש – הסתה לאלימות או לטרור. המשפט היה ארוך, וביהמ"ש מחליט לזכות אותו למרות שדבריו חמורים ומזעזעים, וזאת כי אין אפשרות ממשית להסתה לאלימות. לבן חורין אמנם יש מעמד, אבל הוא שיכור, דבריו הם כן דברי שבח ואהדה לאלימות (אמנם בצורה עקיפה), אבל לא ראו שבסופו של יום בעקבות דבריו יהיו מעשי אלימות.

המשך צפייה בסרט סקוקי – נהיה מאבק ציבורי של היהודים נגד הנאצים. במקביל, יש מאבק משפטי בנושא. ביהמ"ש לבסוף מחליט שהוא לא יכול לקבל את הטענה שיהיה בלאגן במידה והנאצים יצעדו. ביהמ"ש מתיר לנאצים לצעוד, תוך ידיעה שתתכן אלימות. מבחן הוודאות הקרובה לא חל בארה"ב, ולא לתת לנאצים לצעוד זה פגיעה חמורה בחופש הביטוי.

עתירת ההומאים לבג"צ שיאשרו להם לצעוד בירושלים
לפני מספר שנים – ארגוני ההומואים ביקשו לצעוד בירושלים. המשטרה סירבה, כי ירושלים היא עיר עם הרבה רגישויות ולפי מבחן הוודאות הקרובה לא צריך לתת להם לצעוד, כי בטח מישהו יפגע ויקרו מקרי אלימות בעקבות המצעד.

ההומואים עתרו לבג"ץ, שהורה למשטרה לאשר את המצעד, ואומר אם יש לך בעיה תביא עוד כוחות שיגנו (דומה למה שקורה בארה"ב).

בעקבות אישור ההפגנה, אנשי הימין הקיצוני שרוצים לצעוד באום אל פחם, עותרים לבג"ץ, והוא אישר להם לצעוד שם, תוך כפייה על המשטרה לקיים מצעדים.

המשך סקוקי – היהודים מרגישים שההתנגדות לנאצים בסקוקי היא לא מספיק חזקה. יש צו חדש שניסו להוציא בהקשר להפגנה הנאצית – לא טוענים עוד שזה ביטוי תוקפני שיגרום לאלימות, אלה שגם אם כולם לא יגיבו באלימות ויבלעו את זה, הרגשות הקשים שיכולים להיגרם עלולים להביא לפגיעה ברגשות הציבור (לא בשלום הציבור, ברגשות).

המועצה לביקורת סרטים ומחזות:
עד סוף שנות ה-70, רוב העתירות הללו נדחו, קרי, בג"צ אמר שהוא לא מתערב במה שהמועצה עושה, היא הגוף בעל הסמכות.

בשנת 1962 פונו אנשי מעברת "ואדי סומייל" מתל אביב, והייתה הפגנה גדולה על הפינוי. באותם השנים לא הייתה טלוויזיה, היו עיתונים, רדיו ויומני חדשות ששודרו בקולנוע לפני הסרטים. חברת אולפני הסרטה בע"מ צילמו סרטון שתיעד את ההפגנה, זה היה אמור לעלות בקולנוע ולכן דרש את אישור המועצה. המועצה פסלה את הסרטון. בסרטון היו קריאות קשות נגד הממשלה, נגד האשכנזים, והמועצה הרגישה שבסרטון זה יש משום פגיעה קשה ברגשות הציבור. אולפני ההסרטה עטרו לבג"צ בטענה שמדובר על צנזורה פוליטית. בג"צ התערב ואמר שזה לא פגיעה ברגשות ולכן הותר לשדר את סרטון ההפגנה (כאמור, למועצה הסמכות לפסול על סמך פגיעה ברגשות הציבור).

מקרה נוסף בשנת 1969 בו היועץ המשפטי לממשלה עתר למועצה, כי באותה תקופה האשימו אותו בשוחד, והייתה הצגה על שופט שמקבל שוחד, והוא הרגיש שזה מכפיש אותו, למרות שכותבי ההצגה אמרו שזה דמיוני. הוא טען שזה פוגע בניהול המשפט, וברגשות השופטים. ובאמת פסלו אותו.

עמוס קינן נ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות- 1972
קינן כתב מחזה בשם "חברים מספרים על ישו" ורצה להעלותו. המחזה הינו סטירי, הוא לוקח את סיפורי הברית החדשה ועושה מהם צחוק.

המועצה אמרה שאי אפשר לאשר את המחזה, כי זה פוגע ברגשות דת, וזה לעבור על החוק. אם עמוס קינן יציג את המחזה הוא יפגע ברגשות הנוצריים. קינן התקומם ונאבק, טען שנוצרי שלא רוצה להיפגע שלא יבוא לראות את המחזה, ובכלל, שמי שלא רוצה שלא יבוא!

בג"צ אמר שהוא מקבל את דברי המועצה – מאשר את החלטת הפסילה. הוסיף: מחזאי אינו פטור מהחובה שלא לפגוע פגיעה גסה ברגשותיו הדתיים של הזולת, אך שומה על המועצה להשתמש בנשק המסוכן של הצנזורה בזהירות רבה ובהתאפקות מירבית.

בג"צ יוניברסל סיטי סטודיוס (1988) – "הפיתוי האחרון של ישו"
הסרט מראה את ישו כבן אדם, יש הרבה סצנות אירוטיות, סטייה רבה מהתפיסה הנוצרית המקובלת.. כשהסרט הזה הגיע לארץ המועצה אמרה שהיא לא יכולה לאשר את הקרנתו כי זה פוגע קשות ברגשות הציבור הנוצרי היושב בישראל. המועצה הוסיפה, שאם הם לא אישרו לקינן  ובג"צ תמך בזה, אז גם פה לא ניתן לאשר.

אהרון ברק אומר (קביעת בג"צ): אני לא אומר שצריך להתעלם מפגיעה ברגשות, שכן פגיעה ברגשות עשויה להצדיק הגבלה של חופש הביטוי, אבל, צריך לבדוק שזו פגיעה מאוד חמורה וקיצונית, גסה ועמוקה, רק זו תגביל את חופש הביטוי. זה נכון שנוצרי שיראה את הסרט ייפגע ואף יכעס, אבל קודם כול יש בחירה אם לראות את הסרט או לא. אין די בכך שהסרט עלול לעורר התנגדות ואף סלידה אצל חלק מאלה הבוחרים לצפות בו. דבר שני, אם בכול המדינות הנוצריות המובהקות בעולם לא פסלו את הסרט, אז פה בישראל נחמיר ונפסול?  ברק מתעלם מהחוק שמתיר פסילה של סרט העלול לפגוע ברגשות דת. הוא אומר גם אם יש חוק כזה אני צריך להבדיל בין מניעה לבין ענישה. צריך להיזהר מלמנוע הקרנה של סרטים.

 

דוד אבידן מצלם עצמו בסרט שנקרא "מין", יש יחסים רבים עם נשים, והוא קורא לעצמו ישו. המועצה פוסלת את הסרט בגלל פגיעה ברגשות דת ומוסר!  כי יש שם תועבה.
דוד אבידן עותר לבג"ץ ובג"ץ מאשר את הפסילה וטוען שאכן זה סרט אירוטי. מוגזם!! תועבה!

בג"ץ חברת סטיישן פילם , 1994  – סרט "אימפריית החושים" (רגשות מוסר)
המועצה פוסלת חלקים מסוימים מהסרט. מפיצי הסרט בארץ טענו שאם מורידים להם קטעים מסוימים, אז כבר לא שווה להביא אותו. המפיצים אמרו שאין בעיה שהסרט יוגבל לגיל 18, אבל הם לא הסכימו לפסילת והורדת קטעים. הם טוענים שזו ארוטיקה ולא פורנוגרפיה, וזה מוריד משלמות הסרט האומנותי-אירוטי.

קביעת בג"ץ: פגיעה ברגשות בשל ביטוי פורנוגרפי יכולה להצדיק הגבלה של חופש הביטוי אם היא מעל לסטנדרט הסובלנות החברתית, ואם יש בה כדי לזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. יש להביט "ביצירה בכללותה", ואם הקטע הפורנוגרפי בא לשרת אמירה אמנותית – אין לפסול אותו. ניתן להגביל את הביטוי הפורנוגרפי רק אם קיימת וודאות קרובה שהביטוי הפורנוגרפי פוגע פגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור.
ביהמ"ש מבין שאין באמת וודאות קרובה שדבר כזה יקרה. ותכלס, מי שלא רוצה להיחשף לתכנים כאלה לא מחויב לראות את הסרט. בג"ץ מאשרים את הסרט כמו שהוא ומבטלים את החלטת המועצה והעריכה.

פסק דין בולט בנושא פגיעה ברגשות לאומיים הוא עין גל
עין גל שעתר נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות. עשה סרט דוקומנטרי בשנת 1978 שמתייחס לנכבה. בסרט הוא טוען שהציונות אשמה בכך שגירשה את הערבים מבתיהם, ושהיא תנועה פושעת, קולוניאליסטית, תוקפנית, וכו'.  המועצה החליטה לפסול את הסרט מ-3 סיבות:
– יש בסרט המון שקרים, הסרט נקרא דוקומנטרי אבל הוא לא כזה.
– פוגע ברגשות, אנחנו כמדינה ציונית, נפגעים מכאלו אמירות שאנחנו אחראיים לפשעים הומניטאריים, ושאנחנו קולוניאליסטים, זה פוגע ברגשות הלאומיים שלנו.
– יש בסרט הסתה כלפי מדינת ישראל וממשלות ישראל והעם היהודי.

עין גל עתר לבג"צ נגד פסילת הסרט, והוא דחה את העתירה. היו 3 שופטים בפסיקה  והם טענו שהמועצה אכן הוכיחה שטענות הסרט הן שקריות, ויש פגיעה ברגשות לאומיים, ולכן מותר למועצה לשקול את העניין הזה ולמנוע את הקרנת הסרט בגינו. גם אם הסרט יוקרן, ובעצם הקרנתו אין עבירה פלילית, עדיין מותר למועצה למנוע אותו.

לאחר 8 שנים המחזאי יצחק לאור מוציא מחזה "אפרים הולך לצבא". המועצה פוסלת את המחזה והוא עותר לבג"צ.
בג"צ יצחק לאור – 1986
המועצה לביקורת סרטים פוסלת את המחזה שהוא מאוד קשה, מציג את צה"ל בשטחים כצבא כובש, אכזרי, לא נאור, מכה, מתעלל.
במחזה, שם החיילים משולים לנאצים, והערבים הם היהודים – זה זיעזע את המועצה, המחזה ממש על גבול האנטישמי.

קביעת בג"צ (אהרן ברק): למרות שאין עבירה (חוק) של פגיעה ברגשות לאומיים, לא ניתן להתעלם מרגשות אלו ומותר למועצה באופן כללי להתחשב בהם. אך זאת, רק כאשר קיימת וודות קרובה לפגיעה קשה וחמורה ברגשות.
בג"צ אומר שכאן זה לא המצב. מותר באופן כללי להציג דברים קשים ומזעזעים, ומי שרוצה ילך ומי שלא רוצה לא ילך, זו הצגה. אין סיבה לפסול את המחזה בעיני בג"צ. אנקדוטה – אחרי 4 שנים המועצה נהייתה רק ביקורת לסרטים והפסיקו עם המחזות.
עין גל היה סרט "דוקומנטרי" שקרי – לכן הוא נפסל. בלאור אישרו מכיוון שמדובר במחזה, אומנם שקרי, מוחצן ומוגזם, אך הוא לא עונד את הכותרת דוקומנטרי.

 

בג"צ מוחמד בכרי (ג'נין ג'נין – 2003):
בכרי עשה סרט זמן קצר אחרי מבצע "חומת מגן". היה קרב קשה במהלך המבצע, וריסקו תשתית טרור חזקה בג'נין – נחשב להצלחה מבצעית. בכרי טען שצה"ל ביצע שם פשעי מלחמה, ובסרט הוא נכנס לג'נין ודיבר עם התושבים.

המועצה לביקורת סרטים אישרה את הסרט, שבהתחלה הוקרן בחופשיות, ובאחת ההקרנות היה לוחם-רופא החטיבה של המילואים שהייתה בקרב, הוא מזדעזע וטוען שיש שקרים, הוא פנה למועצה בטענה שאסור להראות את זה משום השקרים הגדולים (אז בהתחלה המועצה לא פסלה את הסרט ורק אחרי הפנייה של הלוחם הם פסלו). המועצה פסלה מ-3 סיבות:
– מדובר בסרט תיעודי שקרי– מציג שקרים בצורה מפורשת.
הסתה– הסרט עלול להסית ציבורים שונים – את הערבים נגד המדינה, או את הישראלים שישתמטו משירות צבאי כי ישתכנעו שזה נכון.
פגיעה ברגשות הציבור (רגשות לאומיים) –  במיוחד במשפחות הלוחמים והחללים שנלחמו בג'נין.

לאחר שהמועצה פוסלת, בכרי עותר לבג"צ, וביהמ"ש מקבל את העתירה. בכרי אומר: לא המצאתי שום דבר, רק ראיינתי אנשים, אני מביא את הנרטיב הפלשתינאי. בנוסף, כל המנגנון של המועצה היה בעייתי, הסרט נהיה להיט באינטרנט וידוע בתור הסרט שהישראלים לא רוצים שתראו. למועצה יש כוח רק על בתי קולנוע, ואין לה על האינטרנט, ולא ניתן לפקח על האינטרנט כי לא הרחיבו את החוק.

החלטת בג"צ:
– בקשר לשקרים, חופש הביטוי כולל גם ביטוי שקרי (ראינו את זה בפסק דין כהנא), נכון שזה סרט מעין דוקומנטרי, ואנשים מאמינים, יכולים להיות מושפעים, ולא חוקרים, אבל הדרך למלחמה בשקר היא לא דרך צנזורה או מניעה, אלא ע"י תעמולה נגדית. לכן ביהמ"ש לא נכנס לשאלה אם יש שקר או אין שקר, וחופש הביטוי כולל גם ביטוי שקרי.
– לגבי הסתה שהסרט עושה נגד מדינת ישראל, אין "ודאות קרובה" שצפייה מבחירה בסרט תביא לפגיעה בשלום הציבור. כל הנטען הוא בגדר ספקולציה.
– פגיעה ברגשות הציבור אכן קיימת, ויש להתחשב ברגשות הציבור אבל רק במצבים חריגים וקיצוניים בהם הפגיעה ברגשות הינה מעבר לסף הסיבולת האנושי שראוי לשאתו במשטר דמוקרטי, באופן העלול להפר באופן ממשי את שלום הציבור ואת הסדר הציבורי. בעצם, רק עם הפגיעה ברגשות עלולה להפוך לפגיעה בשלום הציבור, אז יש להתחשב, כל עוד זה לא יתורגם לאלימות, אז אין מה לעשות.

התשובה של ביהמ"ש אומרת שבפועל לא ניתן להתחשב ברגשות הציבור אבל כן ניתן להתחשב בשלום הציבור. בעצם נאמר שאנחנו לא מתייחסים לרגשות, רק לביטוי פיזי!

מאז הסרט ג'נין המועצה לא פסלה סרט שפוגע ברגשות.

למעשה ביהמ"ש ביטל את ההתחשבות ברגשות הציבור כשהוא עומד מול חופש הביטוי הפוליטי והאומנותי. ועדיין נשאלת השאלה – איך בעניין ג'נין אומרים שיכול להיות שיש שקרים ולא מתערבים גם אם זה כביכול דוקומנטרי כי זה לגיטימי בגדר חופש הביטוי, ובבג"צ עין גל (הסרט על הנכבה) בג"צ קבע הפוך? המועצה מגישה בקשה לדיון נוסף על הסרט ג'נין ואמרה שקביעת בג"צ במקרה זה הפוכה מהקביעה של עין גל? ביהמ"ש אומר אני לא נותן דיון נוסף. ואומר זה נכון, הפסיקה שונה. ואמנם הנסיבות זהות. אז מה השתנה?
– יש שינוי טכנולוגי (אינטרנט) – היום ניתן להפיץ חומרים בצורה קלה (יכול להיות שהיום היו מאשרים את עין גל).
– יש שינוי – נכנסו חוקי היסוד, ששם חיזקנו את רעיון חופש הביטוי, ולכן הפכנו את החלטתנו. "השתנו העיתים ונשתנה הדין". אנחנו כבר לא בשנת 1978, אנחנו במאה ה-21, אין ערוץ אחד, והדין השתנה כי אמנם החוקים לא השתנו אבל כן נחקקו חוקי היסוד מה שהפך את חופש הביטוי לחזק יותר.
נושא חופש הביטוי המסחרי עלה לתודעה עם פסיקה של ביהמ"ש העליון בעניין "קידום".
פס"ד קידום נ. רשות השידור
העובדות: התשדיר "לך תצטיין" נפסל ע"י רשות השידור בשנת 92. באותה תקופה אין עדיין פרסומות (אין את הערוץ השני), יש תשדירי שירות בערוץ 1 (לא כל כך מסחריים), או פרסומות ברדיו (קו"י).
לפי חוק רשות השידור: ניתן לפסול פרסומת אם היא פוגעת ברגשות הציבור, ובטעם הטוב. הפרסומת של "קידום" נשמעת כמו "לך תזדיין". היה גם ברור לכולם שהם משחקים על זה, והחברה הייתה מאוד שמרנית באותה תקופה. חברת "קידום" גם לא הכחישה – היא אמרה שזה פרסום עם קריצה.
רשות השידור פוסלת את הפרסומת, הם ביקשו לעבד אותה מחדש. "קידום" עותרת לבג"ץ נגד רשות השידור שהיא גוף ציבורי.

בביהמ"ש יש 3 דעות:
עמדת השופטת דורנר: אני לא רואה הבדל גדול בין פרסומת לביטויים אחרים. על ביטוי מסחרי צריך להגן כפי שמגנים על כל ביטוי אחר. צנזורה תתחיל תמיד באלה שיותר דחויים, הכי קל להתחיל לצנזר פרסומות, ואח"כ סרטים וכו', ואז לאן נגיע? צריך להגן גם על הפרסומת. ולכן, כשמאזנים בין חופש הביטוי המסחרי (פרסומת) אל מול רגשות הציבור, למרות החוק שקובע שרשות השידור יכולה לפסול פרסומת, חופש הביטוי גובר, אלא אם כן ישנה בפרסומת עוצמת פגיעה מיוחדת ברגשות הציבור, שפוגעת גם בציבור הליברלי והנאור. אין להתחשב ברגשות המיעוט (הכוונה למיעוט השמרני).
**עדיין יש הבדל בין פרסומת לקביעה של השופטת ב"אימפריית החושים", ו"ג'נין", שם היא לא התחשבה ברגשות הציבור כלל, אלא אם יגיע לאלימות. לא פוסלים פרסומת אלא אם היא פוגעת בציבור כולו. כשאנחנו דיברנו על רגשות הסכמנו שאנחנו רוצים להגן על המיעוט שכן הרוב יכול להתגבר על הפגיעה. כוונתה של דורנר היא כנראה למיעוט השקפתי שכן אדם בוחר פה האם להיות מסורתי/דתי/שמרני.
עמדת חשין: הוא מאוד לא אוהב את התגברות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת למול אינטרסים אחרים. הוא טוען- אם אמרו ל"קידום" לשנות, תשנו! אין סיבה שביהמ"ש ייתן יד לבהמיות ולהתדרדרות השיח והשפה. הוא מוסיף, ביטוי מסחרי או פרסומת זה פחות גם מביטוי פוליטי ואפילו מאומנותי. ולכן לא ברור שפרסומות נכנסות בכלל לתחום חופש הביטוי. אולי חלה האוטונומיה של הפרט, ההגנה על רוח האדם והיצירתיות, אבל גם אם היא חלה, במקרה הנ"ל, לא צריך לתת שום יתרון/עליונות לחופש הביטוי (יצירה של פרסומאי) אל מול רגשות הציבור.
עמדת בך: עמדת הביניים. בך מסכים שיש מדרג – על ביטוי פוליטי צריך להגן הכי הרבה, אח"כ על ביטוי אומנותי ולבסוף על הביטוי המסחרי. בך לא רוצה לשים גבולות ברורים. הוא בוחן את המקרה הספציפי, ואומר, שבמקביל לפרסום של "קידום" בקול ישראל, היא פורסמה גם בקולנוע, ואז את הפרסומת אישרה המועצה לביקורת סרטים, אז למה שרשות השידור תפסול אותה?! כשהוא מסתכל על חופש הביטוי המסחרי מול רגשות הציבור- חופש הביטוי גובר, אלא אם יש פגיעה בעצמה מיוחדת ברגשות הציבור – אך יש להתחשב לעיתים ברגשות מיעוטים, אך לא במיעוט "פוריטני". בך אומר שיש מקום להגן על פרסומת שמעליבה את הדתיים\ ערבים וכו', אבל הפרסומת הנ"ל לא מעליבה אף אחד, מדובר פה בציבור מאוד שמרן/מיעוט שאימץ השקפה נוקשה, ואין סיבה להתחשב במיעוט השקפתי זה.

העתירה מתקבלת, ולאחר מכן החברה משנה את שמה "לקידום- לך תצטיין" (רכבה על ההצלחה), כדי שלא ניתן יהיה לשנות.

שנה אחר כך (1993) נכנס גורם חדש לשוק הפרסומות – הרשות השנייה (ערוץ מלא רייטינג).  מכיוון שיהיו הרבה זכיינים (3) שיעשו הכול בשביל כסף, מחליטים שהמועצה של הרשות השנייה תאשר את הפרסומות, שכן היא גוף נטול אינטרס כלכלי, והיא זכאית לפסול פרסומות הפוגעות ברגשות או אם הן פוגעות בטעם הטוב – בדרך כלל מותרת בפרסומת בטלוויזיה.
פרסומות שנפסלו:
– יעל בר זוהר הבובה מפרסמת את הג'ינס של פוקס.
– תפוזינה – בקבוק של מיץ בתוך ג'ינס של גבר.
– "מחר זה יום זוגי" – (נשמע כמו זיון).
השלוש הנ"ל נפסלו, והם עתרו לבג"ץ (כי הרשות השנייה היא גוף ציבורי למרות שהערוץ השני הוא ערוץ פרטי) נגד מועצת הרשות השנייה, בהתבסס על תקדים "קידום" שאישר את הפרסומת.

ביהמ"ש מאשר את הפרסומות, אומר שגם ב"קידום" אמרו שלפרסומת יש חופש ביטוי. אלו מקרים שהחברה יכולה להכיל ולקבל את הפגיעה, היא לא בעוצמה מיוחדת, ואין סיבה לפסול את שלוש הפרסומות.
הפרסומת של צחי נוי לנודלס (2004), בג"צ התאילנדית החמה:
מוצר חדש של נודלס בסגנון תאילנדי. בפרסומת רואים את יודל'ה ניגש לבחורה אסיאתית ומתחיל איתה בצורה גסה ומגושמת, היא נותנת לו אגרוף, ובסוף הפרסומת יודל'ה עם מנת הנודלס שלו, הקריין אומר: יודהל'ה, לא כל תאילנדית חמה ומוכנה תוך 4 דקות.

פנה שגריר תאילנד לרשות השנייה ואמר שהפרסומת נותנת הכשר לפגיעה בנשים הללו ושאין לשדר אותה!! היא משדרת מסר שהנשים האלו זמינות למין. הרשות השנייה מקבלת את הדברים של השגריר ופוסלת את הפרסומת.

חברת נודלס לא מוותרת ועותרת לבג"ץ. בג"צ אומר שאכן מדובר באמירה וולגרית וגסת רוח, אבל ככה אנשים מדברים, זו השפה היומיומית הלגיטימית, ולא נמנע את הפרסומת רק בגלל שאנחנו לא אוהבים את זה. בג"ץ אומר שהוא לא חושש שבאמת בעקבות הפרסומת יתחילו להטריד מינית נשים תאילנדיות, או יפלו אותן. בנוסף, צחי נוי משודר בעוד מקומות, ובתכוניות עוד יותר בעייתיות שאינן נפסלות, ושם גם יש עירום מלא כי זה ביטוי אומנותי (סטלה המגמרת).

בסופו של דבר, פסיקת בג"צ ב"תאילנדית החמה" מתבססת על העמדה שננקטה ב"קידום" ואף הקצין אותה. בפרסומת נודלס יש פגיעה במיעוט, שאמרו שאת זה ייפסלו. יש כאן גם שינוי של המבחן – זה לא מבחן של כמה זה פוגע ברגשות, אלה מבחן של וודאות קרובה. אמירות ביהמ"ש פה מכוונות למבחן קיצוני שמקרבות את הפרסומות לביטויים פוליטיים – שהרי אם ביטוי פוליטי פוגע רק קצת ברגשות אז יתגברו על זה והוא יישמע.

ביחס לפרסומות פוליטיות יש הגבלה בחוק הישראלי?  לפני מס' שנים, תנועת חב"ד רצתה לשדר תשדיר "תהילים בשביל הנשמה", ואסרו אותו, כי זה מסר בעל מחלוקת בציבור. גם תנועת "גוש שלום" רצתה לפרסם את הפעולות שלה, לעשות פרסומות שקראה להפגנה, והיא נפסלה. הם הגישו בג"צ וזה לא הועיל. הסיבה לאיסור של פרסומת פוליטית היא היסטורית וכדי להבין אותה יש להכיר את ההבדל בין רישיון לזיכיון.

אמנון אברמוביץ והיותו פרשן מוטה
יש הבדל בין החוק ליישומו. בשנות ה-90, אמנון אברמוביץ' היה פרשן בערוץ 1, היו טענות שהוא בעל עמדה פוליטית מאוד מסוימת, ואין איזון, אם מביאים אותו כפרשן, הרי צריך להביא מישהו כנגדו. הייתה עתירה לבג"צ (דומה ברעיון לפס"ד כהנא). בג"צ קיבל את העתירה ואמר שאם מביאים את אברמוביץ' כפרשן יש לשים מישהו נגדו (הביאו את אורי דן). אמנון אברמוביץ' לא אהב את זה שיש מישהו מולו, והוא עבר לערוץ 2. גם שם זה בעייתי להשאיר אותו לבדו, אבל כל עוד אין עתירה לבג"צ זה בסדר. החוק הוא אותו החוק שחייבים לתת איזון ושוויון בהשמעת דעות בתקשורת כחלק מ"הסוג של" דוקטורינת ההגינות הישראלית.

ערוץ 7 :  היה ערוץ פיראטי שהוקם בלב ים ב-1988 וזאת מכיוון הייתה תחושה שהתקשורת מוטה  והחלו קמים מלא ערוצים פיראטיים.
ערוץ 7 ענה על הצורך של ציבור שחש שאין מי שמשקף את דעותיו, אופיו וחייו (הציבור הימני-דתי). מתחילים לרדוף את הערוץ ולהגיש נגדו כתבי אישום.
ב-1998, מחוקקת הכנסת חוק המעניק לכל מי שיש לו תחנת רדיו והוא מפעיל אותה עם שידורים 5 שנים רצופות, ושידוריה נקלטו במרבית שטחי ישראל, יכול לשדר עכשיו ע"פ חוק, ללא זיכיון או מכרז וללא רישיון. אמנם ערוץ 7 החל בשידור פיראטי מהים, אבל הוא עבר לשדר בבית אל, שזה בתוך השטח הטריטוריאלי של ישראל.
החוק נתן אפשרות חוקית לשדר רק לערוץ 7, כי רק הוא היחידי שעומד בקריטריון הזה.

לשמאלנים, לרדיו האזורי, ועוד, הייתה בעיה עם התיקון הזה לחוק. הם טענו שנותנים פרס לעבריינים. הגישו בג"צ נגד חוק ערוץ 7.

איך אפשר להגיש בג"צ נגד חוק? קיימת האופציה- אפשרות לפסילת חוק – ישנה היום אפשרות בישראל לפסול חוקים. ברוב המדינות יש חוקה שקובעת עקרונות יסוד, ואם החוק פוגע בהם, ניתן לבטל אותו (חוק לא חוקתי).
בישראל אין חוקה, אבל יש חוקי יסוד מ-1992, למרות שלא כתוב בהם במפורש, ביהמ"ש העליון קבע ב-95' שהחוקים האלו בעצם בעלי משקל חוקתי, ומי שמחוקק חוק המנוגד לחוקי היסוד, החוק הזה ייפסל. **במקרה של חוק ערוץ 7 הסתירה לחוק היסוד מסתמכת על חוק חופש העיסוק שכן יש פגיעה בחופש התחרות.

המתנגדים לחוק ערוץ 7 טוענים:
1. שהתכלית אינה ראויה – זה להיטיב רק עם ערוץ 7 וזה לא שוויוני. בנוסף, זה מעודד לעבריינות.
2. המידה עולה על הנדרש! הצורה שהחוק נעשה היא לא בסדר – המבחן אינו יכול להיות מספר השנים של שידור פיראטי. יש להתייחס לקריטריונים הבוחנים מיהו הציבור הזכאי לרדיו. צריך להתקיים מכרז שווה לכל, וצריך לתת אפשרות לתחנות רדיו הפועלות מכח החוק.
3. מנוגד לחוק יסוד– פוגע בחופש העיסוק של מתחרים פוטנציאליים. תחנות נוספות התלוננו על כך שכדי שהם יפתחו תחנה, הם השקיעו כסף, זמן, קנו זיכיון, ויש עליהם מגבלות תוכן. ולעומת זאת ערוץ 7 קיבל הכול בקלות.
הכנסת טוענת שהתכלית היא ראויה כי מוסיפים לחופש הביטוי ולא להיפך! עוד מגוון דעות, עוד כלי תקשורת.
ביהמ"ש קבע שיש בחוק תכלית ראויה – זה מעודד מגוון של דעות שיושמעו בתקשורת, אך יש גם תכלית פסולה. אז מה עושים? צריך להחליט. ביהמ"ש התעסק בעיקר בשאלה האם המידה עולה על הנדרש או לא?
– לא הגיוני לתת לתחנה היתר לשדר בהסתמך למספר השנים שהתחנה שידרה בצורה עבריינית. המבחן אינו יכול להיות מספר השנים של שידור פיראטי.
– גם אם אומרים שרוצים לתת העדפה לציבור הימני- דתי שהיה מקופח בתקשורת הציבורית, מי החליט שדווקא זה הציבור שהכי מקופח ברדיו? ביהמ"ש אומר אני לא יודע בוודאות מי מקופח, ויש להתייחס לקריטריונים הבוחנים מיהו הציבור הזכאי לרדיו. זו שאלה שצריכה להיבחן והיא לא קיבלה התייחסות בחוק ערוץ 7.
– צריך להיות מכרז שווה לכל. גם אם הוחלט שהציבור הימני-דתי הוא אכן מקופח, למה דווקא שערוץ 7 יקבל את האפשרות לשדר, בוא נעשה מכרז ימני-דתי, מכרז תקין ושוויוני. אבל בחוק נתנו כבר לערוץ ששידר ולא ניהלו מכרז.
– צריך לתת אפשרות גם לתחנות רדיו הפועלות מכוח החוק.
ההחלטה של העליון (ברשות השופט אור) – פסילת חוק ערוץ 7, וביטול החוק בשל סתירה לא מידתית לחופש העיסוק.

ראוי לציין שזוהי אחת הפעמים היחידות שביהמ"ש מבטל חוק למען הגברת חופש הביטוי (פעם ראשונה שביהמ"ש הוא כאילו נגד חופש הביטוי)!

בג"צ יוסף דיין נ. הרב עובדיה ואח'
ב- 93 נחתמו הסכמי אוסלו. זמן קצר אח"כ קבוצת פעילי ימין קיצוני ברשות דיין רצתה להפגין מול ביתו של הרב עובדיה בשעות הצהריים עם רמקולים, על כך שההסכם עבר בקולותיהם של ש"ס. בישראל כל מי שרוצה להפגין צריך לקבל רישיון מהמשטרה.
מתי יקבל אדם רישיון? המשטרה לאור הכרעות ביהמ"ש העליון יודעת שחופש ההפגנה הוא חלק מחופש הביטוי, וכולם בגדול יכולים להפגין בהתאם למבחן הוודאות הקרובה – לא תהיה פגיעה קשה מידי בסדר הציבורי.

באותו זמן, הרב עובדיה גר בשכונת רחביה בירושלים בבית משותף. המשטרה מסרבת לתת רישיון לקבוצה להפגין מול ביתו הפרטי של הרב, ואומרים שאם רוצים שיפגינו מול משרדי הממשלה, ולא מול ביתו. הקבוצה פונה לבג"צ.

המתנגדים לקיום ההפגנה מול הבית:
– הרב ואשתו (אשתו חולה, פוגעים בפרטיות שלה).
– השכנים בבניין (גם להם מגיע איכות חיים).
– משטרת ישראל התנגדה בשל מיקום הבית ברחוב מרכזי.

ביהמ"ש צריך להחליט מה גובר? חופש הביטוי של קבוצת המפגינים? או ההתנגדות להפגנה.
אומר ביהמ"ש – אנחנו כבר יודעים שכשיש את חופש הביטוי מצד אחד ואינטרס ציבורי מהותי כללי מהצד השני (כמו סדר ציבורי, רגשות הציבור, ביטחון המדינה, הטעם הטוב) – חופש הביטוי גובר. ביהמ"ש אומר שבמקרים רבים ניתן מעמד עליון לחופש הביטוי שכן לא רוצים שהאינטרס הציבורי יהיה איזה כלי בידי השלטון לדכא את חופש הביטוי. אבל פה המצב שונה לפי ביהמ"ש, פה זה לא רק מול אינטרס ציבורי, יש מול חופש הביטוי (הקבוצה שרוצה להפגין) אנשים פרטיים – הרב, אשתו, השכנים, עוברים ושבים ברחוב, וכו', והזכויות שלהם נפגעות. יש פה מקרה של זכות פרט אחת מול אחרת. ולכן ביהמ"ש אומר שכשיש חופש הביטוי מול זכות הפרט אחרת  ואין יתרון מובהק לאף אחת מהם, ואין יתרון ערכי לאף אחת מהם, זה נקרא- איזון אופקי, וזה שונה מאיזון אנכי כמו שאנחנו רגילים בדר"כ:

חופש הביטוי                             זכות פרט אחרת

איזון אופקי

איזון אנכי

אינטרס ציבורי
ביהמ"ש הציע למפגינים לעשות הפגנה מתונה בשעות הערב, לא בשעות המנוחה, בלי רמקולים, בלי לחסום צירי תנועה וכו'. המפגינים (בראשם דיין) לא הסכימו לפשרות, אז אמרו להם שהם יכולים להפגין מול הכנסת ולא מול בית פרטי, אם לא מכבדים את הזכויות של הגרים באזור ואת הזכות לפרטיות. זה לא שהזכות לפרטיות גוברת על חופש הביטוי – יש איזון עדין ואופקי ביניהן. מבחן הוודאות הקרובה הוא מבחן מובהק של איזון אנכי, ובאיזון אופקי, כמו במקרה של ההפגנה, המבחן כבר אינו רלוונטי.

פסק דין ונטורה (חלק מחוק הפרטיות):
פעם שילמו בצ'קים והרבה צ'קים חזרו. ונטורה הכין תוכנה שמעלה לתוכה כל אדם שחוזר לו צ'ק. הוא רצה להפיץ את זה לבתי עסק תמורת תשלום. כך אנשים לא יקבלו צ'קים מאנשים שברשימה. בישראל יש את רשם מאגרי מידע – כשיש מאגר מסוים עם מספר אנשים מסוים בו, חייבים לרשום את המאגר אצלו. ולרשם יש את הסמכות לא לרשום מאגר אם הוא חושב שהמאגר מנוגד לחוק. ביקש ונטורה לרשום אצל הרשם את מאגר המידע שלו כחוק, הרשם סירב, ואמר שהוא אוסר על ונטורה להפעיל את המאגר הזה. למה? מצד אחד יש צ'ק שחוזר כי אין לו כיסוי, אבל יש את הצד של "כשלון תמורה", ובן אדם מבטל בכוונה תחילה את הצ'ק, נניח אם גנבו לו את הארנק, או אם הוא קנה מוצר פגום ומחשש שהמוכר ייעלם הוא ביטל את הצ'ק. ואז אדם כזה ייכנס ישר למאגר למרות שהוא אדם אמין, ואין סיבה שהוא ייכנס למאגר.

ונטורה פונה לבית המשפט המחוזי (זה הליך מיוחד), וביהמ"ש אומר שהחזרת הצ'קים זה אכן מכת מדינה, והוא מאשר את מאגר המידע. רשם מאגרי המידע מגיש ערעור לביהמ"ש עליון, וזה מבטל את מאגר המידע.
אומר ביהמ"ש העליון – צריך להבין, כל עניין אישי הוא "עניין פרטי": כולל שם, כתובת, מספר טלפון, מקום עבודה, שמות חברים, וכו'. גם אם חזר פעם לאדם צ'ק זה עניין פרטי. אז לפי העליון יש המון עניינים פרטיים.
אז איך המון מידע פרטי מסתובב בינינו? כי חוק הגנת הפרטיות קובע שיש מקרים שלמרות שיש פגיעה בפרטיות היא מותרת (לכן יש מידע שמסתובב בינינו), יש מקרים שחופש הביטוי או זכות הציבור לדעת גוברת על הפרטיות. החוק קובע איזון.
ביהמ"ש קבע כי המאגר של ונטורה לא היה מאוזן, והוא עמד להכניס אנשים שלא יוכלו לצאת ממנו לעולם, ויש אנשים שנכנסים אליו שלא בצדק ולכן אין סיבה שאלו יהיו במאגר. המאגר נאסר.

פגיעה בפרטיות היא גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית.

פס"ד הבבא ברוך- בנו של הבבא סאלי. לפני שנהיה בבא ברוך, הוא היה סתם ברוך, והוא היה מתפרפר למרות שהיה נשוי, הייתה לו פילגש. הבאבא סאלי נהיה חולה, ברוך עזב את הפילגש, חזר לאשתו, התחזק, ואחרי זמן מה, ב-82, הבבא סאלי נפטר, ויש קרב על הירושה שלו – מי יחליף אותו. הקרב היה מול ברוך ומול האחיין של הבאבא סאלי – הבאבא חאקי. לקרב זה נכנס עיתון "חדשות", המקבל מהפילגש לשעבר של בבא ברוך את מכתבי האהבה העסיסיים שהוא שלח לה. העיתון מפרסם שלבאבא ברוך הייתה פילגש ואח"כ הם גם רצו לפרסם את המכתבים עצמם.
בבא ברוך הולך לביהמ"ש המחוזי – זה אדם פרטי נגד גוף פרטי אחר אז זה לא בג"ץ, ומבקש למנוע את הפרסום.
ביהמ"ש אומר שהוא צריך לבדוק שני דברים לפי חוק הגנת הפרטיות:
1. האם נפגעה הפרטיות.
2. האם יש הגנה המצדיקה את הפגיעה בפרטיות?
אומר ביהמ"ש:
1. אין פגיעה בפרטיות של ברוך. כי קודם כל מי שנתנה את המכתבים לעיתון זו הפילגש והמכתבים הם שלה. אין במכתבים דברים סוטים או מעוותים, והצהרות אהבה הן לגיטימיות. אז גם אין פגיעה בצנעת הפרט – אין כאן פגיעה בפרטיות. להמן טוען שיש כאן טעות מובהקת של ביהמ"ש – איך מכתב אהבה לאישה יכול להיות לא פגיעה בפרטיות!! שם וכתובת יכולים להיות עניין פרטי ומכתב לא?
2. גם אם יש פגיעה בפרטיות, בכל מקרה יש עניין ציבורי בפרסום המכתבים. לבאבא ברוך יש קהילה גדולה אחריו, שצריכה לדעת מה הוא עושה, ומי הוא בדיוק שכן הוא מוצג כמקובל וצדיק.

 

– "הקלטת הלוהטת" – היה תכנון להוציא עיתון רכילות חדש בשנת 2004 שנקרא "ג'ורה". הייתה פריצה לביתה של כוכבת, והגנבים מצאו שם קלטת. הגנבים העבירו לג'ורה את הצילומים הנועזים של מפורסמת (יעל בר זהר). הכוכבת רצה לביהמ"ש וביקשה שלא לפרסם באופן כללי שום דבר, וגם לא את שמה. ביהמ"ש מוציא צו מניעה. הוא אומר – גם יש פגיעה בפרטיות, הפרסום הוא לא בתום לב, ואין פה שום עניין ציבורי בפרסום (יש פה לעניין את הציבור). אין שום הגנה שמתירה פגיעה בפרטיות, זה ברור שאסור לפרסם.
אבל, יום לאחר מכן, מתפרסמת כותרות "הפרסום הזוהר" ו- "קלטות הסקס של עולם ה"זוהר", הכותרות היו ממש מכוונות ליעל בר זהר. היה גם כתבה של מי הם ה"זוהרים"  ואז אומרים: אפילו על תסריט כזה תסריטאי "רמת אביב ג' לא חשבו" ובקיצור כולם ידעו על מי מדובר.
למה יב"ז לא תובעת את "ידיעות אחרונות" ושאר העיתונים? אם היא הייתה רוצה היא הייתה תובעת בלי בעיה, אבל זה היה מצריך ממנה לצאת בר' גלי ולומר שזאת היא. יב"ז רצתה להמשיך לעבוד בברנז'ה, אז היא לא תובעת.

 

הגנת הפרטיות על נאשמים –  לפני 5 שנים הועמדה לדין בביהמ"ש השלום בת"א זמרת מפורסמת על החזקה ושימוש בקוקאין. הסנגור שלה פנה לביהמ"ש בהליך ואמר שאם שמה יפורסם זה פגיעה חמורה בה, בשמה, ובקריירה שלה, היא אישה אהודה על הציבור, וזה ייפגע בפרנסתה. וגם אחרי שהיא הודתה והורשעה, ביהמ"ש קיבל את עמדת הסנגור ואסר את פרסום שמה. למחרת ב"ידיעות" הייתה כותרת גדולה "נערת הקוק" – העיתון לא הפר את הפרסום למרות שהיה מאוד ברור על מי מדובר. אחרי כמה זמן ריקי גל פרסמה כתבה ב"ידיעות" על שער גדול ב-7 ימים כתבה על שימושה בסמים, על המשפט ועוד. זה היה תרגיל יח"צני בשביל השער – היא ספרה את סיפור משפטה שהיה עד עכשיו בצו איסור פרסום.
נחשוב על השופט שמרגיש אידיוט כי הוא נתן לה צו איסור פרסום בצורה מגה-חריגה כי שכנעו אותו שזה ייפגע בה והנה היא רק רצתה לשלוט על הטיימינג.
**ההשלכה היא/הבעיה היא הנאשם הבא בתור שבאמת יצטרך את האיסור פרסום, ולא ייתנו איסור פרסום כי ביהמ"ש והשופטים מרגישים שמנצלים אותם.

 

לשון הרע – אובייקטיבי או סובייקטיבי???
פס"ד דרדריאן –בישוף ארמני מהכנסייה בבית לחם. דרדריאן גר בבית לחם כשהיא נכבשה במלחמת ששת הימים (והפכה לחלק מישראל). עיתון "אלקוץ", עיתון ערבי שיוצא לאור במזרח ירושלים, היה מקורב לאש"ף, ובגלל שזה מזרח ירושלים חוקי מדינת ישראל חלים עליו. העיתון פרסם שדרדריאן משתף פעולה עם כוחות הכיבוש, עם שלטון החוק של מדינת ישראל בשטחים. דרדריאן חשב שזה פגיעה חמורה בו, והוא הגיש תביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, תביעה כספית גדולה נגד עיתון "אלקוץ".

הטענה הראשונה של העיתון היא שזאת אמירה שהיא לא שלילית, זה בכלל לא לשון הרע, זה לשון הטוב – להגיד עלייך שאתה משתף פעולה עם החוק זה לשון הרע? דרדריאן אומר שזה עניין סובייקטיבי – בקהילה בה אני גר בבית לחם, אם אומרים על מישהו שהוא משתף פעולה עם ישראל זה לשון הרע.

ביהמ"ש דוחה את תביעתו של דרדריאן. אומר ביהמ"ש שלא יכול להיות שבביהמ"ש בישראל אנחנו נקבע שלהגיד על מישהו שהוא משתף פעולה עם מדינת ישראל זה לשון הרע! אולי זה לשון הרע בשטחים, אבל לא בישראל! זה כמו שמחר באגודת הגנבים יגידו על אחד שהוא גועל נפש כי הוא נהיה אדם ישר – זה לא לשון הרע שביהמ"ש יכול לתת לזה סעד שאדם הפך להיות ישר.

כ-15 שנים אחרי, 1988פס"ד אמיל חביבי – חביבי הוא סופר ערבי ישראלי שכותב ספרים שמתארים את הציבור הערבי ישראלי, על הנכבה וכו'. ב-88' הוא זכה בפרס ישראל והערבים כועסים עליו. לוטפי משעור עורך עיתון ערבי שיוצא בנצרת – עסינארה – כותב עליו מאמר – "ממש מסכן אמיל חביבי הוא הביא לארץ נשק במלחמת השחרור, הביא אותו לציונים, ועכשיו הוא בוכה דמעות תנין על הפליטים".

חביבי מגיש נגד משעור תביעת דיבה ומשעור אומר שזה לא לשון הרע, אלה לשון הטוב– עזרה למדינת ישראל במלחמת השחרור זה לא דבר רע.

ביהמ"ש מקבל הפעם את הטענה. ביהמ"ש משווה למקרה של דרדריאן ואומר שפה מה שנכתב על חביבי (שטוענים שבמלחמת השחרור לא רק שלא היית עם עמך ועזרת לציונים הבאת נשק לארץ כדי לטבוח בעם שלך) זה לשון הרע, וזה לשון הרע גם בעיני הציבור ממנו הוא יוצא,

האם הנמקת ביהמ"ש מספיק נכונה/ברורה? זוהי אמירה בעייתית! להמן אומר שהאמירה האמיתית של ביהמ"ש זה שהיום ביהמ"ש הוא יותר ליברלי, ושהוא מוכן לקבל יותר מאמת אחת, יש הרבה אמיתות. אם פעם משת"פ היה לא לשון הרע, היום זה יותר סובייקטיבי – לכל קבוצה הנרטיב שלה ואני מקבל נרטיבים שונים ונותן לכולם הכרה בביהמ"ש שלי. בעבר לא הכרנו בכך שהדברים הינם סובייקטיבים. חביבי, בקבוצה שבה הוא חי זה כן לשון הרע.

ביהמ"ש אמר שגם כאן, אצל חביבי, זה כאילו אקט אקטיבי, ואצל דרדריאן הוא היה פאסיבי – כך ביהמ"ש מנמק את ההחלטה השונה.

בסופו של יום חביבי זכה לפיצוי כי הוציאו עליו לשון הרע.

שמעון אמסאלם –"אמסאלם ההומו". עיתון "העיר"– "אמסלאם לא לבד".

אמסאלם לא מבליג הפעם, הוא מגיש כתב תביעה על לשון הרע נגד עיתון ה"עיר".
הטענה הראשונה של עיתון "העיר" זה שזה לא לשון הרע. אנחנו חיים בחברה פלורליסטית, ליברלית, מקבלת ופתוחה, ולהגיד על מישהו שהוא הומו זה לא לשון הרע, זה כמו להגיד על אדם שהוא ג'ינג'י.

אמסאלם אמר שהוא משדרות, ואצלו בבית הומו זה עדיין מילת גנאי, זה להגיד עלי דבר שאני לא, ואין לי בעיה עם הומואים אבל אני לא.

ביהמ"ש אומר בגלל שאנחנו ליברלים ופתוחים אנחנו מוכנים לראות גם את הבעייתיות, אנחנו רוצים להגיע לימים ש"הומו" היא לא מילת גנאי, אבל היום זה לא המצב, ועיתון "העיר" יודע זאת שבציבורים רבים "הומו" (ובפרט זה שאמסאלם משתייך אליו) זה עדיין מילת גנאי ולפיכך זה לשון הרע.

אמסאלם ניצח וקיבל פיצוי של 150 אלף שקל. 

 

לשון הרע היא גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית.

דוג' – מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד – גרינוולד פרסם בשנות ה-50' בעיתון "חירות" מאמר נגד ישראל קסטנר, שהיה ניצול שואה, סייע לאייכמן. קסטנר לא עושה שום דבר, ומדינת ישראל הגישה כתב אישום פלילי וביקשה להכניס את גרינוולד לכלא.

בפסק הדין זוכה גרינוולד, והמדינה הגישה ערעור לעליון, גרינוולד הורשע וישב בבית כלא, ובאותה עת קסטנר נרצח. הרצח של קסטנר לא השפיע על ההליך הפלילי.
למה קסטנר לא תבע?? הוא יכל!


הזכות לשם טוב מול חופש הביטוי
– דוג' למקרים שצריך לבדוק אם יש תום לב או לא –
מאמן מכבי ת"א לשעבר, לוני הרציקוביץ', נמתחה עליו ביקורת רבה בכלי התקשורת התל אביבים. היו לו יחסי שנאה עם הכתבים. בעיתון "העיר" בת"א הוא כינה את הכתבים שכתבו עליו כתבות ביקורת – עכברים שרצים אל החורים. הם בתגובה ציירו אותו בקריקטורה כעכברוש. הרציקוביץ' הגיש תביעה, וטען שלצייר אדם יהודי כעכברוש זה קונוטציה מהנאצים, שגם לסטירה/ביקורת יש גבולות. מול ביהמ"ש עמדה השאלה האם יש כאן הגנת תום לב? הרי אמת אין פה כי אף אחד לא חושב שהוא עכבר, וההגנה היחידה זה תום לב.

ביהמ"ש המחוזי קבע שאין הגנת תום לב. כאן מדוברת בסטירה מופרזת, וביהמ"ש קיבל את התביעה של הרציקוביץ'. עיתון "העיר" לא וויתר, והגיש ערעור לעליון. בעליון זימנו הרכב מורחב של 7 שופטים, בסופו של דבר בדעת רוב של 4 נגד 3 התקבל הערעור של עיתון ה"עיר".
למה? בדעת הרוב שכתב אותה אהרון ברק – נאמר – אכן מדובר בסטירה מאוד חריפה, מעליבה, אבל אנחנו מסמנים פה קו גבול, אם אני מקבל את התביעה הזו אני עלול להביא לאפקט מצנן, שאנשים יפחדו למתוח ביקרות על דמויות ציבוריות, וזה עוד לא עבר את הקו. אם זאת, ביהמ"ש אומר שיש מקרים בהם הסטירה תהיה מוגזמת מדי, לא רלוונטית, וכן נקבל את התביעה.
גם פה אין קו גבול ברור.

זמן קצר אחרי זה, היה סטיריקן בשם אסף הראל שהייתה לו תוכנית בערוץ 10, ורוחמה אברהם שהייתה אז בליכוד. הראל צחק עליה, הוא לא דיבר על עמדותיה הפוליטיות, הוא אמר שיש לה תחת של היפופוטם. אברהם, בניגוד לאנשי ציבור אחרים שאולי יוותרו, כי תביעת דיבה מנפחת את הסיפור, היא הגישה תביעה לערוץ 10 ולהראל בטענה שגם לסטירה ש גבולות.
הערוץ הבין שיש כאן בעיה, כי בניגוד להרציקוביץ' שכינה את הכתבים/עיתונאים ואז זה קרה, אצל אברהם ההמשלה הזאת היא בעייתית, זה סתם להשפיל אותה. ערוץ 10 הגיע איתה להסדר ושילם לה 10 אלף ₪. הדיון לא הגיע לביהמ"ש. ערוץ 10 עשה נכון לפי להמן כי קשה להגדיר את הכללים. לא ברור איך ביהמ"ש היה פוסק.

מסעדת "כפות תמרים". למסעדה הגיע מבקר מסעדות מ"ידיעות ת"א". הביקורת קטלה את המסעדה בצורה נוראית, כתב עליה – לא הייתי נותן את האוכל שהגישו לי אפילו לחתול שגוסס מאיידס.
בעל המסעדה התחרפן והגיש תביעת דיבה נגד בעל הטור ונגד העיתון, בטענה שזה גמר את העסק שלו, וגם אם יש ביקורת יש דרך לכתוב אותה. העיתון אמר שזה ציני כמו העולם שלנו, וככה אנשים כותבים. פה השופט של ביהמ"ש השלום החליט לדחות את התביעה. הוא אמר שהוא לא אוהב את הביקורת, זה ציניות מרושעת, אבל הוא קיבל את טענת העיתון שככה אנשים כותבים. אם נפצה את בעל המסעדה נפתח צוהר לחששות בכתיבת ביקורות. כמו שבעל המסעדה לא היה אומר כלום לביקורת מהללת, הוא צריך לדעת לספוג ביקורת קוטלת.

מקרה עם חברת החשמל בסוף שנות ה-60, שפרסמו על שחיתויות, משכורות מנופחות וכו'. חברת החשמל הגישה תביעה. השופט לנדוי אמר שחופש הביטוי היא "חירות", ואילו השם הטוב הוא זכות, ואם כבר יש מקום לדירוג בין ה-2 הוא היה מעמיד את הזכות מעל החירות. קרי, השופט אמר שהתקשורת היא חזקה יותר, יש לה מונופול, וחופש הביטוי לא יכול לגבור על הזכות לשם טוב. ואם אני מתלבט על הגנה בתום הלב אני אעדיף את האדם שהשמיצו, גם אם זה תאגיד גדול כמו חברת החשמל, אני מעדיף לשמור על שמו הטוב של זה שמפרסמים עליו.
מדובר באיזון אופקי: שני הערכים המתנגשים הם זכויות פרט והן שוות מעמד.

נקודת השבר – אפשר לשים בתיק מ-1988 – אריה אבנרי נגד אברהם שפירא.
אבנרי היה עיתונאי ב"ידיעות אחרונות". שפירא היה פוליטיקאי חרדי רב עוצמה. לקראת הבחירות לכנסת ב-88', העיתונאי אבנרי עומד להוציא ספר שנקרא "הגביר", הספר הוא על שפירא. אבנרי מתחיל לעשות פרסום מקדים כדי לעודד את רכישת הספר. יש בספר טענות ששפירא מנצל את מעמדו הרם בכנסת כדי לקבל טובות הנאה אישיות. היה חשוב לאבנרי להוציא את הספר לפני הבחירות.
שפירא, שיודע שהספר הולך לצאת, מבקש להוציא צו מניעת פרסום מראש (כמו הבבא בבא), שפירא מגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי בשביל לקבל צו מניעה, ואומר שברור כבר שהולך להיות בספר הרבה לשון הרע, אלה דברי שקר, זה מכפיש אותי, והוא מבקש שלא ייצא הספר לפני שיתקיים עליו דיון בביהמ"ש והוא יוכיח שזה לשון הרע.
השופט מבקש לראות את הספר. אבנרי אומר – מה פתאום, אין על ספר צנזורה, וביהמ"ש לא יכול להיות הצנזור שלי. אם נתחיל לקיים דיון, ואני אציג מוצגים וכו', זה ייקח שנים ארוכות הדיון/משפט, ואני אומר לכם שיש לי קלטות והוכחות וכו', ואם שפירא יגיש נגדי תביעה היא תדחה. אבל כרגע אתם לא יכולים למנוע ממני את הפרסום.
השופט במחוזי לא משתכנע, ומוציא צו מניעה שהפרסום אסור, עד שיתבררו הדברים בביהמ"ש, ואת האמת תוכל לפרסם.

המשמעות האופרטיבית של פסק דין כזה – יש מניעה, הוצאת הספר תדחה בהרבה, ואף אחד לא יתעניין שהוא כבר יצא – יהיה לא רלוונטי, מעבר לנזק כלכלי שזה גורם לסופר, זה גם גורם נזק לציבוריות הישראלית – לזכות הציבור לדעת.

אבנרי אומר שצריך להתיר את פרסום הספר ואח"כ ששפירא ייתבע אותו, ואם יתברר שהוא טעה, הוא יפצה אותו. למנוע פרסום מראש זה לקבוע ששפירא ניצח, כי אבנרי כבר לא יוציא את הספר בעוד כמה שנים.

אבנרי פונה לביהמ"ש העליון בערעור על החלטת המחוזי. בעליון התיק מגיע לאהרון ברק – הוא אמר, ש"באיזון בין הערך האישי והציבורי לשם טוב ובין הערך האישי והציבורי חופש הביטוי, צריך לתת לחופש הביטוי יתרון, משקל מיוחד, במיוחד בכל הנוגע לחופש הביטוי בענייני הציבור, ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם.

יש כאן אמירה הפוכה מאמירתו של לנדוי בסיפור חברת החשמל. כלומר, כשמדברים על ענייני ציבור, אישי ציבור, צריך להעדיף את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת.

המשמעות האופרטיבית – ביהמ"ש אומר שכאשר מגיעה אליו השאלה האם למנוע מראש פרסום, "אין להגביל את חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה, ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום".
בעצם ברק הפך את החלטת המחוזי. כשמישהו מבקש למנוע מראש פרסום, כי יש לשון הרע נניח, מספיק שהמפרסם יראה לביהמ"ש בצורה הכי כללית שיש לו אפשרות הגנה סבירה. ביהמ"ש אומר/השופט ברק אומר שהוא לא יבקש את הקלטות והמסמכים, הטענה הזאת היא סבירה, בטח ובטח לשלב הזה. הפרסום ייצא לאור, ואח"כ שפירא יכול להגיש תביעה. ביהמ"ש אומר שעדיף בעניינים כאלה שתהיה פגיעה באותו אדם ולא בזכות של הציבור לקבל את המידע הזה.

**הרופא שהייתה עליו פעם תוכנית בכלבוטק עם הביציות – הרופא יודע שהולכת לצאת אליו כתבה על כך שהוא מוציא מנשים ביציות להפרייה חוץ-גופית, הוא פועל בשיטה של סבל כדי להוציא מהם יותר ביציות לצרכים פסולים. הוא הגיע לביהמ"ש והגיש 5 חוו"דים של קולגות שאומרות שהשיטה שלו סבבה. לרפי גינת יש גם חוו"ד מגניקולוג שאומר שהשיטה פוגעת ולא טובה. ביהמ"ש לא שואל מי יודע יותר, או כמה חוו"דים יש לפה ולפה וכו', הפרסום יתפרסם, למרות שעובדה שהדוקטור הוא לא ידוע לציבור, ואח"כ שיגיש תביעה לפיצוי, שיגיב וכו'. ביהמ"ש לא יימנע מהתוכנית לשדר את הדברים.

 

**איטליז בשוק הכרמל, בא קצב, פתח איטליז נוסף לידו במחירים נמוכים יותר. בעל האיטליז הישן הפיץ עלונים לא לקנות אצל השני כי למרות שיש לו תעודת הכשר הוא שוחט חתולות כבשר ולכן הבשר זול. בעל האיטליז החדש פנה לביהמ"ש והוא מנע מהאיטליז הישן להפיץ את העלונים האלה. אפילו שזה היה כאילו השערת דיבה של האיטליז על החתולים, ביהמ"ש מנע את המשך הפצת העלונים. ברגע שיש טענה שהיא לא סרק לא יהיה ניתן כנראה למנוע מראש את הפרסום.

** האחריות על פרסום לשון הרע באינטרנט – פס"ד דוביצקי.
מדובר באתר שידוכים, מישהו לא ידוע פרסם את הפרטים של דוביצקי עם טלפון ותמונה, וכתב עליו שהוא מחפש קטינות להכרות משעשעת, והוא מציע שירותי מין לקטינות ולנשים (זה לא היה דוביצקי שהעלה, ועד היום לא יודעים מי זה).
בעל האתר לא מסנן את זה, וזה עולה. מישהו אמר לדוביצקי שיש כזה פרסם, הוא פנה לאתר ואמר שזה מזויף, זה יורד מיד. דוביצקי עדיין התעצבן והוא הגיש תביעה, אמר שצריך לבדוק לפני שמעלים תוכן שכזה, אם זה באמת האדם שמעלה. ביהמ"ש קיבל את התביעה וחייב את בעל האתר בתשלום פיצויים למרות שהוא הוריד זאת מיד. לגבי טוקבקים זה לא אותו סיפור.

**האם ניתן לתבוע טוקבקיסט בגין לשון הרע? הנושא הזה עלה גם ב-2007, מטפל אלטרנטיבי בשם רמי מור ראה פרסום באיזה אתר רפואי אלטרנטיבי עם ביקורות שליליות מאוד עליו. מור הצליח לקבל את כתובות ה-IP של המגיבים על ידי כך שהוא פנה לאתר שלא רצה להסתבך, והוא נתן לו את כתובות ה-IP, בתנאי שמור לא ייתבע את האתר.
האם צריך ביהמ"ש לחייב בעלי אתרים או ספקים לחשוף את ה-IP של המגיבים? ההצעה שיש היום באה אחרי מקרה רמי מור.

דעת הרוב (השופטים ריבלין ולוי) בדיון של רמי מור אמרה שהזכות לאנונימיות נובעת מהחשיבות של חופש הביטוי והזכות לפרטיות, ולא ראוי שביהמ"ש יכריע בשאלה הזאת, הכנסת צריכה להתייחס מתי ראוי או לא ראוי לחשוף שם של מגיב. אז המצב היום זה שיש אנונימיות. מתי ייחשפו הפרטים? למשטרה יש סמכויות, היא יכולה להוציא צווים במקרה של עבירות פליליות וכך להגיע לאנשים.

דעת המיעוט (של השופט רובינשטיין) אמרה שלמרות שאין חוק אנחנו יכולים להתייחס לנושא, ברגע שאדם נפגע מלשון הרע למשל, ויש לו עילת תביעה טובה, ביהמ"ש צריך להורות על חשיפת שם הגולש. וכך הנפגע יוכל לתבוע את המגיב – שיתברר בתיק, הסיבה למה כתב את שכתב, ואם ראוי או אמיתי. צריך להגן על הזכות לשם טוב ולהתיר לאנשים להגן על שמם.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*