מחברת בחינה – דיני שלטון מקומי

לכל שיעור יש להביא את החומר מהיי-לירן.לא כדאי להשתמש בחומר משנה שעברה. למרות שזה דומה, זה לא יהיה אותו דבר מבחינת נושאים.
כדאי לתייק את הדפים לפי הסדר (בראש כל דף מופיע הפרק, מס' הנושא והכותרת. מספור העמודים הוא פנימי לכל קובץ).
עד 5 נק' מיטיב על השתתפות פעילה.
המבחן בחומר פתוח.
שיעור 1- 2/11/08
פרק א- מבוא ומושגי יסוד
השלטון המקומי: חשיבות וייחוד
נושא השלטון המקומי קשור לסדר היום האזרחי ונחשב כנושא חסר הילה. למרות הדימוי הזה, חשיבות השלטון המקומי לכל אזרח בעולם ובארץ היא דרמטית. ניתן לדמות זאת לתפקוד הלב, שאנחנו מודעים לקיומו רק כשיש חלילה איזה התקף לב או מחלה אחרת. רק כשזה לא מתפקד אנחנו מגלים את זה. כך גם בשלטון המקומי. רק כשיש שביתה של הרשויות המקומיות ונערם הזבל פתאום אנחנו נדרשים לחשיבות השלטון המקומי. השלטון המקומי הוא שמטפל בנושאים ה"שוליים" האלה שהם בעצם חשובים ביותר.
השלטון המקומי משפיע על הרבה מהחיים שלנו. השלטון המקומי חשוב לכל אחד מאיתנו כעורכי דין, כאנשים וכאזרחים- בין כבוחרים ובין כנבחרי ציבור. זהו מגזר ציבורי שהוא יותר גדול מהמגזר הציבורי הממשלתי, ויש בו יותר נבחרי ציבור. מבחינה זו, יכולתנו להיות מעורבים בעשייה פוליטית בשלטון המקומי היא רבה מאוד.
תחום המחקר והקורס
אנו מדברים על דיני השלטון המקומי ולא על השלטון המקומי. השלטון המקומי קשור להנדסה, כלכלה, תכנון, סוציולוגיה עירונית, ספרות עירונית, גיאוגרפיה עירונית, מגעי המדינה- פוליטיקה עירונית וכו'.
דיני השלטון המקומי שייכים למשפט הציבורי, ובתוכם למשפט החוקתי ולמנהל הציבורי.
העירייה קשורה להרבה נושאים חוקתיים כמו דת ומדינה: מכירת חמץ, מכירת חזיר, שמירת שבת וכו', ומופיעה בהרבה פסקי דין במשפט החוקתי, לדוג': פ"ד עדאללה, פ"ד כפר שמריהו וכד'.
על השלטון המקומי חלים כללי המשפט הציבורי, ולעיתים השלטון המקומי הוא דווקא שמייצר את הכללים ובחוקים אותם מחילים על השלטון הכללי.
משפט השלטון מקומי קשור גם לדיני נזיקין- לדוג' אם נפלתי בבור באמצע הרחוב אני יכול להגיש תביעה נגד הרשות המקומית. פן נוסף הוא היזק שלי לרשות המקומית- אם הדבקתי מודעה על קיר ללא אישור הרשות המקומית אז אפשר לתבוע אותי בנזיקין.
בנוסף, קשור משפט השלטון המקומי גם לדיני מיסים- ארנונה וכו', דיני חוזים- שירותים של רשות מקומית, דיני עבודה- מעסיקה הרבה מאוד עובדים דרך חברות כ"א והסכמים קיבוציים, קניין- היא מחזיקה נכסים וכיצד היא מתמודדת איתם וכן עניין ההפקעות, פלילי- עבירות צווארון לבן, עבירות פליליות בין חברי הרשות המקומית וכן אכיפת חוק- הרשות המקומית קובעת חוקי עזר עירוניים ואוכפת אותם וכן לעיתים אוכפת את חוקי המדינה.
השאלות בדיני השלטון המקומי שנובעות מהמשפט החוקתי הם שאלות בהיבט של מבנה המשטר, ובין היתר שאלות שעוסקות ביחס בין השלטון המקומי לאזרח, היחס בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי (שני גופי שלטון- בדומה ליחס בין הרשות המחוקקת- שופטת- מבצעת), היחס לבעלי התפקידים ברשות המקומית ותחומי אחריותם.
שלטון מקומי- כללי
• הסטוריה מוניציפאלית
השלטון המקומי בראיה היסטורית, נולד עוד בתנ"ך:
"וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך;"
(בראשית ד', ז')
אחרי שקין רצח את הבל האדם ניסה להציל את עצמו מהמוות ע"י יצרית המשכיות של הולדת ילדים וע"י בניית ערים. יש קריאת שם לילדים ויש קריאת שם לערים- טבריה ע"ש טיבריוס והרצליה ע"ש הרצל. אם מדובר באדם פחות בכיר קוראים על שמו שכונה, רחוב או כיכר. שם העיר מציין חלק מהעשייה האנושית.
בבראשית י"א, א'-ט' מסופר סיפור מגדל בבל:
ד- הבה נבנה לנו עיר, ה- את העיר, ח- ויחדלו לבנות העיר.
סיפור זה התרחש באזור עיראק או איראן. היה שינוי בחברה האנושית של מעבר מחיים בכפר לחיים בערים, ותחילת יצירת מדעי המדינה ובניית עיר עם כל המשמעויות של זה- ניתוק מחקלאות וכו'. המושג שהתפתח אח"כ הוא בורגנות.
העיר כמאפיין בהיסטוריה מגלה שתי מגמות הפוכות- בעיר יש היצע תרבותי ועסקי ואני לא כבול להתערבות חברתית, אך מאידך בספרות ובקולנוע העיר היא סמל לניכור ופשיעה ולצרות אחרות.
בניית עיר כוונתה לקחת אנשים שכל אחד מהם יחידה נפרדת ולאחד אותם ליחידה אחת חברתית, סוציאלית ופוליטית.
עיר בהיסטוריה היא לאו דווקא במובן של עיר לעומת כפר, אלא במובן של קובץ אנשים. מה שאז נחשב עיר היום לא ייחשב אפילו כפר. המושגים משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן.
• הגדרה ומאפיינים- הגדרת מאפייני השלטון המקומי
השלטון המקומי הוא מוסד בעל תכונות, ולא השם של הדבר עצמו. הדבר עצמו נקרא עירייה/ מועצה. אין גוף שמאגד את כל הרשויות המקומיות לגוף אחד לו קוראים השלטון המקומי.
ישנן 2 תפיסות ליחס בין מדעי המדינה למשפטים- מה הביצה ומה התרנגולת? מאיפה הכול התחיל? האם המשפט הוא שמייצר את המציאות או שהוא מסביר מציאות קיימת? לדוג': ילד לא חוקי שנולד ממערכת יחסים אסורה- בעבר הוא לא היה זכאי לזכויות אך הוא היה קיים. כיום במשפט המודרני לכל ילד באשר הוא אדם יש זכויות, אמנם ברמות כאלו או אחרות, אך יש זכויות. מאחז לא חוקי הוא אמנם לא חוקי אך עדיין ישוב- חיים שם אנשים שצורכים שירותים של תברואה, חינוך וכו', אך החוק לא מכיר בו.
1. התפיסה האורגנית- הדבר קיים בזכות עצמו. כמו שילד או מאחז קיימים בזכות עצמם, כך גם הרשות המקומית קיימת בזכות עצמה- המשפט מסביר מציאות קיימת. המשפט לא יכול להתעלם ממשהו שקיים אך החוק לא מכיר בו. הרשות המקומית היא טבעית ויש לה גבולות טבעיים וזכויות.
2. תפיסה מלאכותית- אין דבר כזה. אם המדינה תחליט לבטל את הרשויות המקומיות זה בסדר גמור. הכול החלטה של שר הפנים שהחליט למתוח את הקו פה, ומחר הוא יכול להזיז את הקו למקום אחר. היום פסגת זאב היא תחת עיריית ירושלים, ומחר יכולים להחליט להפוך אותה לרשות מקומית עצמאית. המשפט הוא זה שמייצר את השלטון המקומי- מייצר את המציאות.
הגדרת השלטון המקומי נגזרת ממדעי המדינה:
"סמכות הניתנת לתושבים באזורים מוגבלים בתוך המדינה לקבוע באמצעות מוסדותיהם הנבחרים את ענייניהם הפנימיים, בפיקוח השלטון המרכזי."
(אנצ' למדעי החברה (1970), ערך שלטון מקומי (זאב נגבי))
 היסוד הטריטוריאלי-
1. אזור מוגבל- תנאי הכרחי (אך לא מספיק). רשות מקומית מעצם טיבה יש לה זיקה לשטח. התנאי לא מספיק כי יש גופים נוספים להם יש אזור מוגבל והמאפיין הטריטוריאלי הוא חלק מהגדרתם, כמו לדוג': לכל מחוז במשטרה יש את שטח השיפוט שלו, רשות נחל שאחראית על נחל מסוים שהוא בעצם שטח מוגבל (לדוג': נחל תנינים), רשות ניקוז שאחראית על אגני ניקוז (לדוג': רשות נחל איילון), גוף שלטוני שמחולק למחוזות (צפון, דרום וכו').
2. בתוך מדינה- בעבר כל עיר הייתה בעצמה מדינה שנתנה את שירותי הצבא, המדינה וכו'. הייתה זהות בין עיר למדינה, ואז אי אפשר לדבר על שלטון מקומי. המוסד המודרני של השלטון המקומי מובחן מהשלטון המרכזי, ולכן חייב שיהיה שלטון מרכזי שיש לו שטח יותר גדול ושלטון מקומי שיש לו שטח מוגבל בתוך המדינה.
 היסוד הפוליטי-
מוסדות נבחרים-
1. עצם קיומם-
א. נבחרים או ממונים- האם בהכרח רשות מקומית צריך שיהיו בה גופים נבחרים? בעבר חלק מהגופים לא היו נבחרים ואף אחד לא טען שזה לא רשות מקומית.
ב. מייצגים- אינם נבחרים ע"י התושבים באופן ישיר.
ג. אסיפת בוחרים- דמוקרטיה השתקפותית. ביוון האנשים נאספו פעם בחודש כל תושבי העיר והיו מצביעים על שאלות כמו תקציב, יציאה למלחמה, שירותים וכו'. יש עדיין מקומות בעולם שזה מתקיים (ניו אינגלנד בארה"ב). לא מדובר בבחירות פעם ב-4 שנים אלא באסיפה כללית. התושבים יכולים ליזום חקיקה, עצומות וכד'. יש להם יכולת השתתפות אזרחית מגוונת. בישראל יש ביטוי לזה בכאלף יישובים שרובם בנויים על בסיס אופרציה חברתית (אגודה שיתופית, קיבוץ, כפר שיתופי וכד') והחוק קבע שבתנאים מסוימים אותם יישובים האסיפה מתנהלת ע"י כל החברים. כולם מחליטים מי ייסע לחו"ל, מי ילך ללימודים וכו'. יוצא שבקיבוץ אפשר לבחור או להדיח את ה"ראש" כל הזמן, ומי שנבחר הוא בעל סמכויות מקבילות לראש הרשות המקומית.
2. תושבים-
א. תושבים ולא אזרחים- מי שבוחר בתוך הרשות המקומית לא חייב להיות אזרח. יש תעודה שמשמעותה תושבות, ואז אפשר להצביע לרשות המקומית באופן מוניציפאלי אך לא לכנסת.
ב. בשר ודם- תאגידים וגופים שהם אישיות משפטית מלאכותית לא יכולים להצביע. יכול להיות לדוג' מפעל שמשלם הרבה ארנונה לרשות המקומית, אבל הוא לא יכול להצביע. בישראל יש לכך חריגים: 1- מועצה מקומית תעשייתית- סוג של מועצות מקומיות (יש רק 2 כאלו בישראל- תפן ורמת חובב) שהם מועצות מקומיות רק על מפעלים וללא תושבים, לכן מיש שמצביע זה הנציגים של המפעלים שם. 2- מועצה אזורית בה למפעל יש נציג שהוא בעל זכות הצבעה במועצה- יש רק אחת כזאת בישראל מועצה אזורית תמר בה יש מפעלי ים המלח להם יש נפח פעילות גבוה ולכן יש להם נציג במועצה.
ג. "תושבות"- מאוד מורכב בעולם המודרני כי אנשים גרים במקום אחד, עובדים במקום שני, מבלים במקום שלישי, לומדים במקום רביעי וכו'. דוג' מעניינת לצורך העניין היא גאידמק- יש לו דירה בקיסריה ודירה בירושלים. האם הוא נחשב תושב ירושלים? מה הופך מישהו להיות תושב ירושלים?

 היסוד התפקידי (פונקציונאלי)-
א. סוג התפקידים- מהם העניינים המקומיים, להבדיל מעניינים ציבוריים של כלל המדינה ומהעניינים הפרטיים? האם הרשות המקומית היא רב-תכליתית או ייעודית? לרוב הרשות המקומית היא רב-תכליתית (תברואה, חינוך, בריאות, כבישים וכו').
ב. רב תכליתי/ ייעודי-
ג. מהות התפקיד-
ד. חופש ושיקול דעת- מה מידת החופש, שיקול הדעת והאוטונומיה שיש לרשות המקומית?
 יסוד היחסים הפנים משטריים-
1. מקור הסמכות-
2.

שיעור 1- 9.11.08
בעד ונגד שלטון מקומי עצמי
שאלות אלו כוללות 2 מרכיבים:
1. האם יש זכות או ראוי שתהיה זכות לשלטון מקומי עצמי?
2. מה הגודל של אותו שלטון מקומי עצמי? לאיזה גודל של עיר ראוי לתת שלטון מקומי עצמי?
שלושת ההיבטים שניתן לדון בהם:
בעד- גישת "השלטון המקומי" נגד- גישת "המינהל המקומי"
1. מישור כלכלי *התאמה לצרכים- חשובה לכך שהאזרחים יקבלו את השירות אותו הם רוצים וצריכים ולא סתם משהו שנגזר מלמעלה.
*הקטנת בירוקרטיה- ככל שהגוף יותר קטן יש פחות תיאומים. *חסכון בתקציבים לנושאי משרה- פחות ראשי רשויות, פחות סגנים, פחות יועמ"שים.
*בסיס מס נמוך.
*יתרון לגודל.
*מקצועיות- רשות מקצועית קטנה לא יכולה להחזיק מומחה לכל תחום. זה יביא לניהול לא מקצועי ובזבזנות עקב מכרזים וחוזים לא טובים. (מאידך- ניתן לשכור מומחים וכלכלית זה יעלה כמעט אותו דבר.)
2. מישור מנהל ציבורי *היענות- לא מדובר במשרד ענק שלא יכול לתת מענה. רשות מקומית היא מעין 'חייט'- תופרת את השירותים לפי הצרכים המקומיים ולא לפי 'פס יצור'.
*אחריות ציבורית.
*מעורבות- מעורבות האזרח בבחירות, שייכות, השפעה. *שחיתות. התנהלות בבזבוז היא היבט מסוים של שחיתות. גם שחיתות שהיא לא שחורה, לא ברורה, זה עדיין בעייתי.
*בזבוז.
*אנוכיות- פרובינציאליות, קרתנות (קרתא-עיר).
*חוסר מקצועיות- מנה"צ תקין חייב לשאוף להתנהל בצורה יעילה ומקצועית.
3. מחשבה מדינית *זכות בחירה.
*חירות- למה שאני אשלם עבור אחרים? מהמס שאני משלם תדאגו לרמת מחיה בסיסית לכולם. לא הוגן שישוב מבוסס במועצה אזורית בעצם יממן את השירותים בישוב עני באותה מועצה. לפעמים אפילו בתוך שכונות שונות בתוך אותה עיר גובים ארנונה שונה.
*התנסות- מנסים צרות ניהול חדשה או שירות חדש לתושבים.
*פלורליזם. *שוויון- חלוקת מדינה לרשויות קטנות ועצמאיות עם משק כספים סגור יוצרת פערים בפרברים וחוסר שוויון. בעיות דתיות, עדתיות וגזעיות.
*אחידות.

 טיעון החיסכון בתקציבים הוא במידה מסוימת מוגזם. נכון שאיחוד רשויות מקומיות יחסוך עוד ראש רשות ועוד סגן, אך כל שאר העובדים נדרשים מהיקף התושבים ויצטרכו אותם באותה כמות כמו שהיו בשתי רשויות נפרדות- אותו מס' של עובדי רווחה, חינוך, ניקיון וכו'. לא בטוח שזה יחסוך. מה גם שמס' המנהלים אולי יפחת, אבל המנהלים שיישארו יקבלו משכורת יותר גבוהה כי יהיו אחראים על יותר עובדים.
 היבט מחשבה המדינית הוא בעל מחלוקת מאוד חריפה. דף א2 בדפי המקורות: הפדרליסט- אוסף מסמכים קלאסי שנכתב ע"י המילטון, הריסון וג'יי, והוא זה שגיבש את החוקה האמריקאית במאה ה-19. לא ברור עד כמה דברי הפדרליסט שנכתבו לפני 200 שנה רלוונטיים כיום. בכל מקרה, טענתם ביסודה היא- כמה שיותר גדול= יותר מבטיח. מניעת עריצות והשתלטות מועמדים שאינם רצויים.
כנגדם- אלקסיס דה-טוקוויל, מלומד צרפתי מהמאה ה-19, מאד קינא בארה"ב. בצרפת היה אז התפכחות ממחיר הנורא של המהפכה הצרפתית. הוא תיאר את הדמוקרטיה בארה"ב. באותה תקופה המדינות נבנו ע"ב מושבות. הייתה פדרציה מקומית יחסית, שכל אחת קיבלה זכויות של מדינה. ג'ון סטיוארט מיל טען דבר דומה- רשויות מקומיות זה כמו בי"ב- ניתן למצוא אנשים שילמדו מה זה להיות ראש רשות. חלק מהטענה פה היא טענת חינוך והכשרה של אזרחים. יש לזה אלמנט תועלתני ואלמנט ערכי- תהיה רוח של חרות.
 המגמה כיום בעולם- ב-1995 נחתמה אמנה של האיחוד האירופי שמדברת על זכות לשלטון מקומי עצמי, והרבה מדינות אירופאיות הצטרפו למגמה זו. אנגליה קצת ירדה מזה, ואז בלייר החזיר אותה לזה. זה קורה מתוך שיקולי חירות האזרח, יעילות, מנהל ציבורי וכו'.
השלטון המקומי בישראל
השלטון המקומי בישראל מבוסס על כמה השפעות, החל מהשלטון העות'מאני במאה ה-16, ואח"כ בשלטון הבריטי, שעדיין משפיע עלינו באמצעות פקודות שמקורן במנדט הבריטי בשנות ה-20 של המאה העשרים. בתקופת המנדט יש גישה אמביוולנטית. מחד הישוב היהודי ראה עצמו כבי"ס למדינה- יש לנו יכולת לנהל עיר וע"י זה נבנה מדינה. הם חברו לאינטרסים של המנדט הבריטי. המנדט הבריטי לא התעניין בהענקת שירותים לאזרחים, אך לישוב היהודי היה אינטרס גדול לתת שירותים מוניציפאליים. הישוב העברי המשיך את חייו המסורתיים בכפרים ובחמולות, ולא עבד בצורה טובה מבחינה דמוקרטית. היו בזמן המנדט שתי צורות של התנהלות שלטון מקומי. הישוב היהודי כדרך למדינה יצר פרדוקס- מחד הוא מאוד ריכוזי ורוצה להגביל את שלטון החוק, אך מאידך נוח לו שהרשויות האלו ממלאות את כל הפערים שאין לו כוח למלא.
כשקמה מדינת ישראל היא ניצבה בפני אתגרים גדולים של מלחמות, עלייה, בנייה, בניית משטר וכו'. לא היה נוח שכל עירייה מתנהלת בעצמאי ועברו לתקופה ריכוזית. נתנו אוטונומיה לשלטון המרכזי, אך נשארה החקיקה הבריטית. השלטון המרכזי ניסה לצמצם את השלטון המקומי. סביב מלחמת יוה"כ- רשויות מקומיות מטפלות בכל מה שהשלטון המרכזי לא מטפל בו. המדינה נתנה סל קליטה לעולה ואז זרקה אותו כדי שרשות מקומית מסוימת תדאג לו.
כיום, אנו נמצאים בתקופה בה יחסית יש חיזוק והתעוררות אזרחית של ההיבטים המוניציפאליים. אנו רואים נבחרי ציבור וחברי כנסת שעוברים לפתע לשלטון המקומי- עמרם מצנע (ראש עיריית חיפה, ח"כ ואח"כ ראש עיריית ירוחם), כרמי גילון (שגריר ואח"כ מ"מ מבשרת ציון). רואים בשלטון המקומי משהו מאתגר.
דף א3- לכאורה, נושא השלטון המקומי היה ראוי להתבטא בחוקי היסוד. נושאים אלו נוגעים להיבטים חוקתיים. אמנת האיחוד האירופי היא דומה לחוקה, והרבה מדינות העתיקו משם לחוקות שלהם. גם לארה"ב בחוקות של המדינות יש התייחסות לשלטון המקומי. במדינת ישראל אין התייחסות בחוקי היסוד לשלטון המקומי. בחוקה הפורמאלית של המדינה המילים שלטון מקומי אינן נזכרות.
המסמך הראשון שהוכן ע"י מסמך מבקר המדינה בשנות ה-50 (תקופה ריכוזית) מתאר את החקיקה מתקופת המנדט לגבי הרשויות המקומיות, וטוען שמצב חוקי זה לא מניח את הדעת. המבקר הציע שחוק חדש יקבע את עקרון השלטון המקומי- צריכה להיות חקיקה חוקתית. לאורך השנים היו הצעות לחו"י: השלטון המקומי. בהצעת החוקה בהסכמה שכעת מתהווה, יש פרק על השלטון המקומי. היו ניסיונות לעגן את הדברים האלו בחוקה, אך הם לא צלחו. הרמה החוקתית היא המקום הטבעי לעיסוק בשאלות כאלו.
ברמה החקיקתית- יש לנו 2 הגדרות: ס' 1 לפקודת הפרשנות וס' 3 לחוק הפרשנות. שני החוקים חלים במקביל. חוק הפרשנות קבע ביחס לפקודת הפרשנות שההגדרות שנמצאות בחוק יחולו על חוקים מכאן ואילך, ואילו המונחים שהופיעו בחוקים שנחקקו לפני חוק הפרשנות ילכו לפי ההגדרות בפקודת הפרשנות. חוקים שנחקקו בזמן המנדט פקודת הפרשנות חלה עליהם.
ההבדל בין ההגדרות של שני הסעיפים:
לדוג': ניתן להגדיר את הכיתה לפי מאפיינים: מס' קורס, שנה וכו'. אך ניתן גם להגדיר אותה כשמות כל התלמידים הנמצאים בה.
כל אחד מהחוקים בחר שיטת הגדרה אחרת:
• פקודת הפרשנות- מגדירה מאפיינים: נתכוננו בכוח חוק בר תוקף באותה שעה, הקובע הוראות בדבר הקמת רשויות של שלטון מקומי. היא מגדירה רשות מקומית בעזרת המילים "שלטון מקומי". איך נברר מהי רשות מקומית לפי הפקודה? נחפש מה זה שלטון מקומי. אם אין לנו הגדרה לכך בחוק ננסה לעשות היקש- האם זה דומה לעירייה? האם מאפייני השלטון המקומי מתקיימים? ניתן לעשות היקש מסעיפי חוק אחרים.אם אין כלים משפטיים משתמשים במומחיות שלנו כמשפטנים, מילון, אנציקלופדיה וכו'. הגדרה זו פתוחה ונותנת גמישות, אך זה גם החיסרון שלה- אי וודאות, מושג שסתום, מושג פתוח.
• חוק הפרשנות- בדיוק ההיפך. מגדיר במדויק מהי רשות מקומית. היתרון- ודאות, סגירות, מוגדרת ופורמליסטית. החיסרון- מה שיש יש ומה שלא אז איננו. חסרה בהגדרה לדוג' מועצה אזורית.
רשות ניקוז- יש בישראל חוק ריכוז שיטפונות. רשות ניקוז נחל איילון זה גוף שמוקם ע"פ חוק הניקוז לפי תחומי שיפוט. מחד- יש לו תחום שיפוט מוגבל. מאידך- זה לא גוף נבחר ע"י התושבים, אז אולי זה לא דומה לרשות מקומית. הגוף הזה ממלא תחום ספציפי- טיפול בניקוז, אז זה לא דומה לעירייה שמסדירה המון נושאים. מחד- זהו גוף נקודתי, שאולי לא דומה לרשות מקומית. מאידך- גם איגוד ערים הוא נקודתי וספציפי ואיננו דומה לעירייה ולמרות זאת הוא נמצא בחוק.
המסקנה: אין ספק שבחוקים עליהם חל חוק הפרשנות רשות ניקוז איננה רשות מקומית.

סוגי הרשויות המקומיות:
 עירייה (77)- רשות מקומית שיש לה ישוב אחד מבחינה משפטית. מקור הסמכות להקים עירייה וסמכויותיה מעוגנים בפקודת העיריות.
 מועצה מקומית (120)- רשות מקומית שיש לה ישוב אחד מבחינה משפטית. לעיתים בפועל קיימים שני ישובים גיאוגרפית בתוך המ"מ עם אוכלוסיה שונה, אך הם נחשבים גוף משפטי אחד כי ככה החליט שר הפנים, לדוג': חריש-קציר. מ"מ נגזרת מפקודת המועצות המקומיות, שמסמיכה את שר הפנים להוציא את צו המועצות המקומיות א'/ ב'. דוג' למ"מ: מבשרת-ציון, גבעת זאב.
 מועצה אזורית (54 + 2 תעשייתיות- תפ"ן ורמת-חובב, כ-1000 ועדים מקומיים)- סוג מיוחד של שלטון מקומי שנקרא שלטון מקומי דו-רובדי- שני רבדים של שלטון- גם מועצה אזורית וגם ועד מקומי לכל אחד מהישובים. הועד נבחר ע"י התושבים ומנהל את הישוב ע"פ הסמכויות שניתנו לו. זה מעין 2 קומות של שלטון. המועצה האזורית הוקמה גם מכוח פקודת המועצות המקומות, אך נמצאת בתוך צו המועצות המקומיות- מועצות אזוריות. דוגמאות למ"מ אזוריות: מטה-יהודה (הכי גדולה בארץ), גוש עציון, עמק-חפר. זהו סוג משנה של מ"מ, ולכן חוק הפרשנות שאמר כי רשות מקומית היא עירייה, מעוצה מקומית וכו'- בתוך המילה מ"מ כלולה גם מועצה אזורית. המשמעות הפורמליסטית- אם המחוקק רוצה להסדיר רק סוג מסוים של ישובים הוא יכול להסדיר את חוק המועצות המקומיות, אבל כל עוד הוא לא יסייג בחוק שמועצה מקומית זה למעט מועצות אזוריות אז ההגדרה תחול גם על מועצות אזוריות.
 איגוד ערים (כמה עשרות)- סוג של מועצה. למרות שמו המטעה הוא לא מאגד רק עיריות, אלא את כל סוגי הרשויות המקומיות, וזאת כדי לפעול ביחד בנושאים שונים- ביוב, זיהום אוויר. יותר נוח שכל גוש דן יטפל בזיהום האוויר יחד. דוג' לאיגוד ערים: איגוד ערים שפ"דן- עוסקים בשפכים של גוש דן. יש איגודי ערים לכבאות. למעשה נוצא גם פה שלטון מקומי דו-רובדי, ואם כלולות באיגוד ערים מועצות אזוריות אז הוא כבר תלת-רובדי- ועד מקומי, בתוך מועצה אזורית, בתוך איגוד ערים, וכן ייתכן שישוב מסוים יצטרך לשלם מיסים לכל שלושת הרשויות הרלוונטיות.

סה"כ בישראל- 253 רשויות מקומיות (לא כולל איגודי ערים וועדים מקומיים).

יש גופים שלעיתים זהים לרשויות המקומיות, אך הם אישיות משפטית נפרדת: רשות לרישוי עסקים, ועדה מקומית לתו"ב ועוד. יש זהות פרסונאלית- אותם אנשים חותמים, אך האישיות המשפטית אחרת.
גופים שהשלטון המקומי תלוי בהם- שר הפנים, שר החקלאות, שר החינוך, רשות המים והביוב (מקורות, הגיחון).
מרכז השלטון המקומי- איננו גוף שלטוני, אלא עמותה וולונטרית של רשויות מקומיות שהתאגדו לצרכים מסוימים. לעיתים החוק מכיר בהם כגוף מייצג, אך אין להם סמכויות שלטוניות.
מפעל הפיס- תאגיד סטטוטורי שחלק מבעליו הם הממשלה וחלק הרשויות המקומיות.
כיום בעידן המקומי מדברים לא רק על שלטון מקומי אלא על ממשל מקומי. ההנחה היא שרשות מקומית לא יכולה להתנהל לבד. ראש רשות מקומית חייב לקבל עזרה מהמדינה וחייב להיות בדיאלוג עם שלל גופים. זהו המפתח להצלחת הרשות. השלטון המקומי נעזר: בשלטון המרכזי, בגופים פרטיים, בגופים מהמגזר השלישי, בתקשורת, באזרחים ועוד. המינהל הקהילתי הוקם כדי ליצור שיתוף אזרחי. אין לו מעמד משפטי, אך בתפקוד של העירייה יש לו ערך רב מאוד.

‏יום ראשון י"ח חשוון תשס"ט
דיברנו על סוגי שלטון מקומי ועל איגוד ערים. דיברנו על הצורך של הרשות לאגד את כל מרכיבי הכוח.
נשלים את מקורות המשפט:
מהם מקורות המשפט העומדים לרשות משפטנים העוסקים ברשויות מקומיות: יש רשימה ארוכה בדף א4:
המקור הנורמטיבי של הנורמות הוא מגוון, חלקו מנדטורי כמו פקודת העיריות או פקודת המועצות המקומיות. צווים בעלי אופי תחיקתי. וחלקם חקיקה ישראלית מקורית ולכן מתחיל בחוק כמו חוק רשויות מקומיות חוק חינוך מיוחד וכו'.
חקיקת משנה ארצית- שייכת לכל תחומי המדינה ולא לרשות מסוימת אבל היא תקנה, כמו תקנת מספור בתים. התקנות חלות על כלל העיריות.
חקיקה מקומית- נורמות שמייצרת הרשות המקומית בעצמה. צווי הארנונה חוקי העזר וכו'.
היום כל חוקי העזר של כל העיריות קיימים במשרד הפנים וניתן לראות אותם שם.
חוזרי מנכ"ל משרד הפנים- ג"כ נמצאים באתר משרד הפנים ומחייבות את כל העיריות.
מאפיין נוסף הוא התחולה הטריטוריאלית. כל התקנות הארציות יש להן תחולה ארצית. אם מדובר על חקיקה מקומית היא תחול רק על הרשות.
נושאי החקיקה:
יש חוקים המסדירים רק עיריות או את כל הרשויות המקומיות.
יש חוקים הבאים להסדיר נושא מסוים ולאו דווקא את עניין העיריות כמו חוק שמירת הניקיון. הוא נותן חלק מהסמכויות למשרד להגנת הסביבה וחלק לעיריות, אבל הוא לא מיועד רק לרשויות המקומיות. לכן יש חוקים שיותר קשה לזהות כי הם נוגעים לעיריות.
איך מוצאים את כל החוקים שנוגעים לנושא העיריות. יש שלושה כרכים של דיני מועצות אזוריות. כל מי שעוסק בדיני שלטון מקומי רוכש את מה שרלוונטי. העיריות קונות את החלק של העיריות מועצות מקומיות את הוורוד של המועצות. הוא ייצר לכל סוג של מועצה מקומית את הכרך הרלוונטי לה.
ניתן להגיע דרך הפדאו"ר לכל החומר אבל מכיוון שלא כתוב בכל חוק מה קשור לעיריות זה קצת בעייתי ולכן יש את הספר הזה שמאפשר איסוף של הכול.
החוקים מתעדכנים כל הזמן. פקודת העיריות היא פקודה מנדטורית מ1921 וב65 עשו נוסח חדש בעברית, אבל מדובר עדיין על אותה פקודה. לפני שנה הוגשה הצעת חוק של משרד הפנים לכנסת על מנת לשנות את החוק הזה.
לפני שבוע הוגש תיקון 115 לפקודת העיריות העוסק באבטחת בעלי תפקידים ברשות המקומית. לכן הרשות מוסמכת בכפוף לאישורי משטרה להקים כוח אבטחה וכו'.
פסיקה:
יש פסיקה רבה בנושא של ענייני דת, מנהל תקין, כשירות עבריינים לשמש בתפקידים בכירים, בחירות וכו'.
אנו רואים קצה קרחון. הגיע בזמנו מבול של ערערים למשרד הפנים על היטלי מים של העיריות. התברר כי רשות מקומית ואזרח התקוטטו בבית המשפט על היטלי פיתוח של הרשות. התברר כי יש שאלה של סמכות. הרשות טענה כי יש ללכת לרשות מנהלית לפני ביהמ"ש והאזרח לא. בסוף הגיעו להסכמה. השופטת נתנה להסכמה תוקף של פס"ד. ההסכמה הייתה כי יפנו למשרד הפנים. לכן פתאום ביום אחד הגיעו כל הפניות הללו ומשרד הפנים היה צריך לפעול בתפקיד מעין שיפוטי ולהחליט מי צודק.
בד"כ החלטות כאלו לא עולות למעלה כי השופטים לוחצים לפשרות ולכל אחד מהצדדים זה נוח. הקבלן לא רוצה פס"ד שיכבול אותו לעתיד בכל מקום. הרשות לא רוצה פס"ד שיאמר כי מערכת הגבייה שלה לא תקינה. ולכן יש המון התדיינויות כל הזמן גם כשלא רואים את פסקי הדין. משרד הפנים החזיר את כל השאלות הללו לרשויות בטענה כי אין להם סמכות לדון ושיפנו לבית המשפט.
יש תביעות ייצוגיות שיכולות לעורר כותרות והוצאות משפטיות מאד משמעותיות.
מבחינת ספרות משפטית מדעי המדינה עוסקים שנים רבות בשלטון המקומי. במשפטים התחילו לעסוק בזה בשנים האחרונות בכמה כתבי עת.
הספר של המשפט החוקתי בישראל הוא של אמנון רובינשטיין וברק מדינה, אך בספר הזה אין פרק על שלטון מקומי.
יש את הספר של ד"ר אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות, מ1960. יש מהדורה חמישית שיצאה לפני 10 שנים. זה הדבר היחיד שמלכד את כל הנושאים לפי מפתחות והוא מקיף וכולל, אבל החיסרון הוא שכתב את זה בן אדם שעסק בשיפוט וזו לא כתיבה אקדמית. זה גם לא מעודכן כמובן.
כל הספרים בדף א4 הם ספרי ליקוט מתעדכנים באוגדנים אבל אינם ספרי מחקר אקדמאים. חלקם מוטים כי הם קשורים לגורמים אלו ואחרים.

סיכום:
ראינו את חוק הפרשנות בו יש הגדרה סגורה למה היא רשות מקומית, בעוד פקודת הרשויות שבה הרשימה פתוחה. ראינו מכוח מה הן קיימות וראינו את המקורות המשפטיים השונים לחומר לקורס, פסיקה, חקיקה וספרות.

פרק ב'
עקרונות היסוד של הרשויות המקומיות:
חלוקת תפקידי השלטון לרשויות שונות:
• רשות מחוקקת.
• רשות מבצעת.
• רשות שופטת.
עקרון היסוד אומר כי כל אחד יעשה את התפקיד שלו בלבד, אבל יש גם חפיפות ואיזונים ובלים.
יש את פירמידת הרשויות ומולה את פירמידת החקיקה:
רשות מכוננת, רשות מחוקקת, רשות מנהלית ומולם יש חוקה, חוקים, תקנות, צווים, הנחיות.
ביהמ"ש נמצא מחוץ לפירמידה הזו. האזרחים נמצאים למטה, אבל מכיוון שהם אלו שבוחרים את הרשות המכוננת לכן הם אלו שנותנים את הכוח לרשויות על ידי הבחירות.
ההפרדה הזן נקראת חלוקה אנכית כי יש כאן מערכת של היררכיה. הרשות המנהלית כפופה לרשות המחוקקת. אך זו לא התפיסה היחידה. למשל בארה"ב יש הפרדת רשויות אופקית והנשיא לא כפוף לקונגרס.
עיקרון החוקיות:
עיקרון חוקיות המנהל- לרשות שלטונית אסור לעשות שום דבר אלא אם הותר לה על פי חוק.
עיקרון חוקיות האזרח- לאזרח מותר לעשות כל דבר אלא אם נאסר על פי חוק.
על ההגדרות הללו יש עוד רבדים כי המחוקק לא יכול לומר כי הכל אסור לאזרח אלא צריך להיות מדובר על חוק שאנו מוכנים לקבל אותו כלגיטימי להגבלת האזרח.
מעמדה החוקתי של הרשו"מ:
עיגון של הרשות המקומית בדבר חוקה לא אומר כי שידרגנו את מעמדה מבחינה מהותית. הרשויות המקומיות לא מופיעות מבחינה מפורשת בחוקי היסוד של מדינת ישראל וכמובן שסמכויותיהן לא מופיעות. אם תתקבל חוקה שיהיו בה הסדרים מפורשים של הרשויות המקומיות אז נוכל לומר כי עלינו כיתה וזה מוסדר בחוקה פורמאלית. אך אם יכתבו בחוקה יש שלטון מקומי והוא כפוף בכל דבר לגוף אחר, זה אומר כי פורמאלית המצב הוטב אבל אין שינוי במעמד המהותי. כלומר חשוב לא רק באיזה נורמה יוסדר מעמד הרשויות המקומיות אלא גם מה המעמד שהרשות תקבל. היתרון יהיה שלא תהיה אי וודאות כי לא נהיה תלויים בשופטים או בפירושים. אבל זה לא אומר כלום על מה יהיה המעמד המהותי של הרשויות.
בחוקי היסוד יש התייחסות לרשויות מקומיות אבל אין הגדרה שלהן. ההתייחסות היא אגבית. סעיף 11 לחו"י כבוה"א פסקת הכיבוד. אומר כי כל רשות מרשויות השלטון צריכה לכבד את הזכויות לפי חוק זה. כותרת השוליים אומרת כי מדובר כאן על תחולה של החוק. היקף התחולה של החוק היא כמו שהשופט ברק מביא בספרו פרשנות במשפט. ואומר כי פסקת הכיבוד חלה לא רק על כל רשויות השלטון המרכזי אלא על כל רשויות השלטון. לכן גם שלטון מקומי במשמע. זה מטיל על הרשויות המקומיות הגבלות אבל לא זכויות נוספות. הרשויות לא יכולות להצביע על הוראה בחוק יסוד שיכולה לשמש עבורן מקור סמכות ומקור לזכויות.
יש חוקי יסוד הנותנים סמכויות לגופים כמו חוק יסוד הממשלה המגדיר לא רק את המגבלות על הממשלה אלא גם את כוחה. את זה אין לרשויות המקומיות בחוקי היסוד.
לכן נבדוק בחקיקה הרגילה:
בדברי החקיקה באופן עקרוני, אין הוראה מפורשת הבאה ואומרת מה מערכת היחסים הכללית והגורפת בין הרשות לבין האזרח. יש המון הוראות בחוק, אבל התפיסה הכוללת צריכה להיבנות מתוך איסוף של פרטים כי אין אמירה כוללנית ומסודרת. לכן אנו לומדים בעיקר מהפסיקה מה עמדתו של המשפט החוקתי המהותי לגבי השלטון המקומי.
בהרבה פסקי דין מדברים על כך כי עירייה היא תאגיד. וכי היא קיימת תמיד, כלומר גם אם כול תושביה מתו היא ממשיכה להתקיים. מדובר על כך שהרשות המקומית הוא גוף משפטי היכול לתבוע ולהיתבע וכו'. היה אפשר לתת לכל זה כותרת שולים פשוטה ולומר כי הרשות המקומית היא תאגיד, ואז לא היה צריך להתווכח האם הרשויות השונות יכולות להחזיק בנכסים.
כאשר המציאו את הישות המשפטית המלאכותית בפס"ד סלומון נ' סלומון, הגישה הייתה כי רק אזרחים בשר ודם כפופים לעיקרון חוקיות האזרח ואילו תאגידים כפופים רק למה שהחוק מתיר לו. לכן התחילה היה צריך להגדיר מה מותר לתאגיד לעשות כגון למכור לקנות להפיץ מניות וכו'. ורק אחרי הרבה זמן הסכימו לכתוב ולעסוק בכל פעילות חוקית הנוגעת לעניינו.
לכן אם עירייה היא תאגיד, חל עליה עקרון חוקיות של גופים משפטיים ולא של אנשים שהם גופים משפטיים טבעיים. התפיסה היום קצת בעייתי כי אנו מתייחסים היום לתאגידים בצורות שונות. יש היום תפיסה כי לתאגידים יש זכויות ואפילו זכויות חוקתיות כמו חופש הביטוי וכו'. יש שאלות האם ניתן להעמיד תאגיד לדין. אם יש לו זכויות יכול להיות שחלה עליו מודל חוקיות האזרח.
בג"ץ 26/51 חת נ' עירית חיפה פ"ד ה 1553- ראש עיריית חיפה על מנת להקל על התפקוד השוטף, רצה שלא הכול יעבוד דרך מועצת העירייה, אלא רצה להקים ועדת הנהלה. אבל באותה תקופה בחוק לא הייתה הסמכה מפורשת להקים וועדת הנהלה. בעיה נוספת הייתה שהוא רצה למנות אנשים שאינם חברי מועצה. הוא רצה גורמים מקצועיים בלבד, כמו אדריכל עו"ד כלכלן וכו'. חת עתר נגד הקמת הוועדה ונגד ההרכב שלה.
ביהמ"ש מצא סעיף שניתן להיתלות בו על מנת להקים סוג וועדה כזו. אך גם בסעיף הכללי שמאפשר להקים וועדות כאלו ואחרות, הוגבל כוחו של ראש הרשות להקים את הוועדה רק מחברי המועצה. לכן קבע ביהמ"ש כי העירייה מקבלת את כוחותיה רק מהכשרה מפורשת בחוק. החוק לא משאיר חלל ריק שניתן לשנותו לפי הרצון. לכן אין לבדוק האם פקודת העיריות לא אוסרת את זה, אלא האם יש חוק שמתיר את זה.
יצחק זמיר הרשות המנהלית- "הרשות המקומית היא רשות מנהלית. היא כפופה לחוקיות המנהל כלומר אין לה אלא את הסמכויות שיש לה. זמיר באופן עקבי קורא לרשות המקומית מנהל מקומי ולא שלטון מקומי. זה מקבע כבר בשפה בתודעה כי לא מדובר כאן על רשות שלטון אלא על רשות מנהלית בלבד. אין מתאם הכרחי שמי שקורא לזה מנהל מקטין את כוחם של הרשויות בעוד שלטון מקומי מגדיל את הכוח, אבל הקונוטציה היא ברורה.
פס"ד אילנות הקריה- עסק בזכות של רשות מקומית לגבות מקבלנים אגרות. הרשות המקומית פנתה לקבלנים ותבעה מהם סכומי כסף לשם הקמת מבני ציבור. ביהמ"ש בחן והגיע למסקנה כי לא הייתה הסמכה ראויה לגבייה זו. ואומרים כי הרשות כפופה לעיקרון חוקיות המנהל. ולכן ברגע שחורגת מזה אין לה יותר סמכויות.
הייתה רשות מקומית באנגליה שרצתה להקים לטובת תושביה מכבסה ציבורית. ביהמ"ש בחן מה החוק האם סוג דבר כזה הוא במסגרת סמכויות שמותר לעירייה. הוא הגיע למסקנה שלא.
רשות מקומית רצתה להדפיס מודעות, לשם כך רצתה להנפיק את המועדות בעצמה על מנת לחסוך כסף. עתרו נגד הרשות שאין לה סמכות כי איפה כתוב בחוק שמותר לרשות להדפיס. ביהמ"ש הצליח להיתלות בסעיפים של סמכות עזר וקבע כי העירייה יכולה לעשות זאת. אם העירייה הייתה רוצה לפתוח בית דפוס מוזל לסטודנטים כנראה שביהמ"ש היה אוסר את זה.
הרשות המקומית היא חלק מרשויות המנהל ולכן היא כפופה לרשות המחוקקת. כל פעולה צריכה חוק מסמיך ואם לא היא לא חוקית.

תפיסה א(2) הרשות המקומית כזרוע ביצועית:
דו"ח יעקב נאמן 1992, קובע כי השלטון המקורי סמוך על שולחן הממשלה והוא זרוע של השלטון המרכזי, עם מידה מסוימת של אוטונומיה. כשיעקב נאמן משתמש בטרמינולוגיה של סמוך על שולחנו הוא מדבר על כך שהרשות המקומית היא ילד שהוא יציר כפיו של הממשלה. אם הרשות היא זרוע, היא אומנם הגוף שבסוף בא במגע עם האזרח, אבל אין לו שום קיום עצמאי, אלא הכול על פי הפקודות של המוח שהוא השלטון המרכזי. השלטון המרכזי כולל את הכנסת, את בתי המשפט ואת הרשות המבצעת. זה שהשלטון המקומי כפוף למחוקק זה ברור, אבל כאן אנו רואים כי השלטון המקומי כפוף גם לממשלה. ולכן היא מתחת למשלה בפירמידת הפרדת הרשויות האנכית. כלומר היא חלק מהרשות המנהלית אבל כפופה לממשלה.
בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו- שעל מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון – השופט חשין אומר כי הרשויות המקומיות הן קבלן משנה של השלטון המרכזי. הגישה היא כי החלוקה לרשויות מקומיות היא בשל שיקולי נוחות של השלטון המרכזי שזקוק לסניפים מקומיים לשם הספקת שירותים ציבוריים שונים. זהו ביטוי מובהק של תפיסה מלאכותית של הרשות המקומית. אין כאן שום ביטוי לשלטון מקומי ולהיותה רשות שלטונית.

‏יום ראשון ג' כסלו תשס"ט
פס"ד שלום עכשיו- הדיון השני על אותן טענות שעלו בפס"ד גרינברג וטענו כי לרשויות מקומיות אין רשות להקצות כספים למאבק בתוכניות של המדינה.
המדינה יחד עם שלום עכשיו פנו לבג"ץ בטענה כי רשות מקומית לא יכולה להקצות כסף למאבק ציבורי נגד ההתנתקות. חלק מהדיון בפס"ד שלום עכשיו הוא שידור חוזר וההלכה העקרונית של גרינברג נשארה. העותרים שלום עכשיו והמדינה לא הצליחו וביהמ"ש הכריע ברוב דעות כי הילכת גרינברג תקפה והרשויות המקומיות יכולות להקצות כספים למטרות הללו בחריגים מסוימים. בית המשפט קבע כי יש צורך באיום קיומי על המועצה על מנת שתוכל להקצות כספים.
דורנר שאלה למה המדינה תאשר לגופים להיאבק בכסף של המדינה אל מול החלטות של המדינה. החליטו לבדוק מה המצב בארה"ב וראו כי שם המדינה מקצה כסף לגופים מתחת למדינה על מנת שיאבקו בהחלטות המדינה וכך יגיעו לתוצאות יותר טובות. למדינה יש עשרות אלפי רשויות מקומיות והיא ניזונה ממומחים, אבל מחליטה על גורלם של אנשים ושל רשויות מקומיות. מבחינת האמריקאים כל דבר שהוא שדולה- לובי הוא דבר מצוין כי כך נדע מה התושבים רוצים, לא רק פעם ב4 שנים בבחירות, אלא נדע מה דעתם במשך כל הזמן ולגבי כל עניין. חברה אזרחית זה מושג מאד רווח היום בשיח הציבורי. נושא של משאלי עם והשתתפות ציבורית שנחשבים כדבר מבורך. לכן זה שיש אזרחים שמתארגנים ומייצרים לובי זה טוב. אנו רוצים שיהיה שוק דעות גדול וכך האמת תתברר. הבעיה היא שלאזרחים קשה לעיתים להתארגן וצריך לשם כך כסף. לכן על מנת שלא יהיה מונופול רק לעשירים על היכולת לבצע לובינג, לכן יש את היתרון של הרשות המקומית שהיא מהווה נציגות פוליטית של התושבים ויכולה להעלות על סדר היום את מה שהתושבים רוצים. אם לרשויות המקומיות אין את הכוח, אז יש את המרכז לשלטון מקומי שיעלה את הנושא. לכן יש את פורום יישובי הצפון וכו', גופים שקמים על הנייר, הם אפילו לא עמותה אבל הם שולחים נציג שלהם שייצור לובי.
לכן ככל שאנו נצליח ליצור יותר דעות מלמטה כך יהיה יותר טוב. מועצת יש"ע טענה בפירוש כי היא נגד פעולות לא חוקיות אלא רק הפגנות ופעולות הסברה. כלומר אין מקום לטענה של דורנר שדיברה על רשויות הבאות לחבל בפעילות הממשלה, אלא יש ליצור צורה דומה יותר לארה"ב וליצור מגוון דעות.
האיחוד האירופי קבע אמנה של עצמאות השלטון המקומי. הרעיון הוא להחליש את המדינה כי האיחוד עצמו לוקח מהמדינה סמכויות כלפי מעלה, והשלטון המקומי לוקח כלפי מטה. אבל ניתן לראות את זה גם כגישה של פיצוי. מכיוון שהסמכות הולכת ומתרחקת מהאזרח כלפי מעלה, לכן כפיצוי אנו נותנים לו יותר סמכויות לרשות המקומית שלו על מנת שיוכל עדיין לשנות דברים ולהרגיש הזדהות ושיתוף.
איזון אינטרסים וגבולות האוטונומיה של הרשות המקומית:
דיברנו על התפיסות השונות של רשות מקומית. רשות עם אוטונומיה של פעולה עם חסינות מהשלטון המקומי כמו בארה"ב. בארה"ב התפיסה היא כי הריבונות נמצאת אצל המדינה וממנה מגיעה לרשויות המקומיות ולמשטר הפדראלי. הם רואים את המשטר כצומח מלמטה. התפיסה באיחוד האירופי היא שהריבונות נמצאת אצל האזרח, קודם הרשות צריכה לתת לו מענה, אם לא אז המדינה ואם לא אז הפדרציה.
יש תפיסה חוקתית שאומרת כי לרשויות המקומיות יש זכויות חוקתיות אוטונומיות שגוברות אפילו על חקיקה של הפרלמנט המרכזי. בישראל המצב הזה רחוק מאד אבל ניתן למצוא קצת אזכורים לכך במקומות שונים שנראה אותם בהמשך.
גם בארה"ב כאשר אנו מדברים על אוטונומיה זה לא אומר שכל רשות מקומית יכולה להקים לעצמה דגל ומטבע ולהשתחרר מארה"ב. כלומר הלא יכולים להכריז על עצמאות.
בג"צ 609/85 פס"ד צוקר נ' ראש עריית ת"א- צוקר היה רץ לבג"ץ על כל דבר. הסיפור של הפס"ד היא על העובדה שראש העיר הגיש למשרד הפנים תקציב. באותה תקופה היו מגישים הצעת תקציב, היא הייתה יושבת שנתיים לדיון ואז היו מאשרים. לכן הרשויות היו עובדות עם התקציב שהיה מאושר בדיעבד. צוקר בא והתלונן על תקציב בלתי רגיל (תב"ר). כאשר היה פרויקט גדול היה תקציב מוסדר לנושא שרק אם אושר היה ניתן להשתמש בו. הוא טען נגד תקציב שרצו להעביר לפרויקט של תיאטרון ללא אישור של משרד הפנים אלא רק לפי אישור של מועצת העיר. ביהמ"ש בא לבדוק מדוע צריך את האישור של שר הפנים. ואומר כי מאז הקמת המדינה ועוד לפני זה, הרשויות נזקקות לאישורו של שר הפנים ולתקציבים שלהם. כמו שראינו אצל נאמן שדיברנו על סמוך על שולחן אביו, או דורנר שאמרה כי לוקחים תקציבים של המדינה אל מול המדינה, או חשין שאומר איך אדם יכול להכות את היד שמממנת אותו וכו'.
ככל שהרשות המקומית נהנה ממידה רבה של עצמאות, עדיין אין היא עומדת בפני עצמה… כשבאים לקבוע קדימויות ועדיפויות מבחינת צורכי המדינה ותושביה, יש וצריך להתקיים איזון בין הרשויות לבין המדינה. כלי הפיקוח שניתן בידי שר הפנים…. הוא החיוב שנקבע בחוק כי כל תקציב בין אם הוא תקציב רגיל ובין אם הוא תקציב מילואים על כל מרכיביו טעון אישור של שר הפנים. כלומר מדובר על אלפי תקציבים לאישור ומי שאחראי על האישור של כולם הם שני פקידים בלבד. יוצא כי סמכותו של שר הפנים אינה טכנית בלבד ולכן אם אין אישור של שר הפנים, לא רק שיש פגם טכני אלא זה מעשה פסול או מחדל היורד לשורשו של עניין.
בשנים האחרונות משרד הפנים מנסה להוביל מהלך פיילוט שגם מבחינה חוקית עדיין לא ברור, על מנת לתת לרשויות חזקות את היכולת לוותר על האישור. חוק העיריות החדש שנמצא בדיון בכנסת מדבר על כך שרשויות חזקות המתקיימות בעצמן יקראו רשויות חזקות ויקבלו פטור ועצמאות מאישור תקציב תמורת בטוחות מסוימות. כיום אין דבר כזה, אבל הם מקבלים קצת הנחות על התהליך של האישורים.
דגנ"צ 3201/96 שר החקלאות נ' המוע"א עמק לוד- בשלבי התוכניות לנתב"ג 2000 היה צורך לנתב מחדש את נחל איילון כי הוא עבר במקום בו רצו לעשות את הטרמינל החדש. על מנת לארגן את התוכנית היה צורך באישור של רשות הניקוז שהיא רשות שאינה מקומית אלא אחראית על אגן ניקוז מסוים ואחראית על ניקוז של האגן ועל מניעת הצפות שם. רשות הניקוז המקומית מכינה תוכניות ועולה לאישור של רשות הריכוז הארצית. רשות הניקוז המקומית החליטה לא לאשר את תוכנית הניקוז שהכינו לנחל איילון. בעצם נוצר מצב בו המדינה רוצה להטות את הנחל על מנת לבנות שדה תעופה אבל רשות הניקוז לא מאשרת את התוכנית. ובחוק כתוב שאם היא לא מאשרת לא ניתן יותר לפנות לשום גוף כי לה יש אחריות בלעדית. הנושא הגיע לבג"ץ שהכריע כי רשות הניקוז המקומית צודקת וכי לא ניתן לעשות כלום אם לא ישנו את החוק. בדיון נוסף שהמדינה ביקשה הרוב הפך למיעוט וחשין עשה כל מיני טריקים על מנת להביא לכך שהמדינה תצדק.
אבל האווירה בפסק היא מעניינת. ביהמ"ש מזלזל ברשות לניקוז ואומר כי היא צריכה להתחשב באינטרס הכללי. ולכן גם אם מחליטים לא לאשר הם צריכים להעביר את זה לאישור המדינה שתחליט אם להפוך את ההחלטה ולאשר או להשאיר את ההחלטה על כנה.
כלומר לרשות המקומית יש אוטונומיה אבל אין לו אוטונומיה לפעול נגד המדינה. אם למדינה יש אינטרס לא יכול להיות שרשות מקומית תתקע את הפרויקט הלאומי. כמו שלא יכול להיות שאדם פרטי יתקע פרויקט של הרשות המקומית.
בארה"ב יכול להיות מצב בו רשות מקומית תחליט כי היא רוצה לשמור על השקט למען תושביה ולכן לא תיתן למטוסים לנחות בשטחה. אם זה יפגע במסחר זה יכול להגיע למצב בו יש תביעות של השלטון הפדראלי נגד הרשות.
חשין- אומר כי יש לבדוק האם השאלה העומדת לפנינו היא שאלה של ניקוז או שאלה של שדה תעופה. לכן אם יש פגיעה באינטרס לאומי, אז לא נתייחס למה שהרשות המקומית רוצה.
מפת הרשויות המקומיות:
רשות מקומית היא תאגיד כלומר ישות פיקטיבית שאין לה חיים משל עצמה. היא פועלת על ידי אורגנים.
סעיף 3 לפקודת העיריות רשאי להכריז כי תושבי אותו אזור יהיו עירייה. זה ניסוח מוזר. זה כמו לומר כי בעלי המניות יהיו תאגיד. זה בניגוד לאינטואיציה הרגילה שבה התושבים הם תושבים והם בעלי זכות הצבעה. ולא התושבים הם תאגיד.
סעיף 7 אומר כי העירייה היא תאגיד.
השר בעצם מכריז בצו שנקרא צו הכרזת עירייה. בצו קובע שם, קובע את סוג הרשות שהוא עירייה וקובע את תחום השיפוט שלה, את כל הגושים והחלקות ומוסיף לזה מפה.
בתוך העירייה הזו צריכים להיות שני אורגנים שמפעילים אותה.
סעיף 1 לפקודת העיריות- מועצה- מועצה של עירייה שנתכוננה לפי הוראות הפקודה. ההוראה היא בסעיף 17- "לכל עירייה תהיה מועצה".
סעיף 126(א)- עירייה תפעל באמצעות ראש העירייה. יש לשים לב שלא קוראים לו ראש העיר אלא ראש העירייה, למרות שראשי העיריות נוהגים לקרוא לעצמם ראש העיר כי זה נשמע יותר טוב ועושה רושם יותר טוב.
מבחינה משפטית אין דבר כזה עיר, אין אישיות משפטית כזו. יש עירייה. ראש העירייה הוא ראש הרשות המשפטית שנקראת עירייה.
בשונה מראש הממשלה שהוא באמת האחראי על הממשלה. הוא מקבל את כוחו מהכנסת והכנסת מהאזרחים. כלומר אין קשר ישיר בין ראש הממשלה לאזרחים. בניגוד לארה"ב שם הוא נשיא ארה"ב ולא ראש הממשלה. כי הוא נשיא של התושבים ולא הראש של הממשלה.
אך ראש העירייה מקבל את כוחו מהתושבים.
בעירייה יש מועצה והיא משמשת רק לדבר אחד היא אורגן של העירייה. לעירייה שני אורגנים- ראש העירייה ומועצת העירייה והם מחלקים ביניהם את הניהול של העירייה.

‏יום ראשון י' כסלו תשס"ט
המשך המפה:
סעיף 1 לצו המועצות המקומיות: מגדיר יישוב כמקום שמתואר בתחום א של התוספת. אנו רואים כי שר הפנים מבין שיש בעיה וניסה להתמודד איתה. לכן הוא ממציא מילה חדשה. הוא לא משתמש במילה כפר כמו שהמחוקק השתמש ולכן משתמש במילה יישוב. אבל הבחירה של מחוקק המשנה לקחת מה שהמחוקק קרא לו וועד מקומי ולקרוא לו יישוב. ולומר כי הוא התאגיד זה לא עוזר. המשמעות של זה, היא שכשאנו מקבלים הביתה דרישת תשלום יהיה כתוב בראש המכתב, וועד מקומי. אבל לפי הטרמינולוגיה של סעיף 1 היה צריך להיות כתוב יישוב.
מחוקק המשנה מגדיר ג"כ מהו וועד מקומי. ואומר כי מדובר על משמעותו בסעיף 3א' לפקודה. שהתמנה לניהול היישוב. הוא מבין כי וועד מקומי הוא אורגן.
סעיף 90 אומר כי כל יישוב יתנהל על ידי וועד מקומי. כלומר כל יישוב שהוא תאגיד, כמו עירייה, יתנהל על ידי וועד מקומי שהוא כמו מועצת העירייה.
אבל מחוקק המשנה חי בתוך המרחב החוקי של ישראל ולכן לא יכול לכתוב מה שהוא רוצה. לכן היומרה שלו לפתור את בעיית הכפילויות, יפה אבל בעייתית.
זו טעות שנולדה כתוצאה מכך שמישהו לא למד כמו שצריך דיני תאגידים ולכן לא עשה הפרדה נורמאלית בין התאגיד, לבין האורגן שלו שמנהל אותו. לכן קוראים לאורגן וועד מקומי, ועל שמו קראו גם לתאגיד וועד מקומי. הבעיה שמתעוררת היא חלוקת התפקידים בין האורגנים, לאור כפל המשמעות של המונח מועצה, פעם כתאגיד ופעם כאורגן.
סעיף 105- בחירת ראש וועד מקומי. ועד מקומי בוחר בישיבה הראשונה שלו את ראש הוועד. כלומר מי שגר ביישוב כזה, מצביע בפתק אחד לחברי מועצת המועצה האזורית. פתק שני לראש המועצה. פתק שלישי לנציגים בוועד המקומי. הוא לא מצביע לראש הוועד, אלא הוא נבחר על ידי הוועד. לא מדובר רק על מי שקובע מתי יהיו ישיבות וועד, אלא מדובר בעצם על ראש התאגיד המקביל לראש עיר או ראש מועצה.
הצעת חוק העיריות החדש מדבר על כך שלא יהיו יותר מועצות מקומיות או אזוריות, אלא הן יקראו עיריות מקומיות, או עיריות אזוריות. כך כאשר ידברו על מועצה יהיה ברור כי מדברים רק על האורגן ולא על התאגיד.
רובע עירוני- סעיף 12-13 לפקודת העיריות- יש הוראות כיצד נקבע הוועד של הרובע העירוני, איך הם גובים את הכסף, איך הוא ממומן וכו'. היה ניסוי בקרית חיים שנכשל. אך את מכבים רעות לקחו ב2002 והחליטו לקחת אותם ולהפוך אותם ממועצה מקומית, בה היו שתי קהילות אורבניות. במקום להפוך אותם למועצה אזורית, החליטו להפוך אותם למועצה מקומית. זה שיש שני שמות לשני היישובים, אינו בעל משמעות משפטית.
משרד הפנים החליט לאחד את מכבים רעות עם מודיעין, אבל בשל ההתנגדות החליט להשאיר להם קצת אוטונומיה על ידי הגדרתם כרובע עירוני בתוך מודיעין. כך יש להם וועד נפרד שיכול לגבות מס נוסף שלא זורם לשכונות אחרות במודיעין אלא רק בתוך מכבים רעות ומוצא על ידי נציגים שלהם.
יש רצון היום לפתח את הנושא ואפילו לקבוע כי מעל גודל מסוים של ערים תהיה חובה לבצע את החלוקה הזו.
הנושא של וועדי שכונות מוקמים על מנת לסייע לעירייה בהתנהלות מול התושבים ולסייע לתושבים להעביר את דעותיהם לעירייה, אבל בפועל אין לזה שום משמעות משפטית.
סעיף 4 לפקודת המועצות המקומיות- קובע כי ניתן להקים מועצה מקומית בתוך תחום של עירייה. בפועל מעולם לא השתמשו בפיתרון הזה.
תחום עודף- בתוך תחום השיפוט של המועצה האזורית, יש תחומי שיפוט של היישובים השונים. כל מה שלא נמצא בתוך תחום השיפוט של שאר היישובים הוא תחום עודף. 85% מהשטח של קרקעות מדינת ישראל נמצא תחת שליטת המועצות האזוריות והוא תחום עודף.
איגוד ערים- יכול לכלול מספר ערים או רשויות מקומיות ולטפל בנושא שפכים או כיבוי אש וכו'. על מנת להקים איגוד ערים יש להוציא צו של שר הפנים.
קיסריה- מדינת ישראל חתמה עם הברון רוטשילד הסכם ל200 שנה כי הוא יעביר את כל הקרקעות שלו למדינה, והמדינה תנהל במשותף את השטח של קיסריה יחד עם חברה של משפחת רוטשילד.
לכן בקיסריה לא גובים ארנונה, התושבים לא בוחרים את נציגיהם אלא יש חברה שמחליטה. במקום לשלם ארנונה הם משלמים לחברה הזו והיא מספקת להם שירותי גינון תברואה וכו'. הכל בסדר, חוץ מזה שהתושבים לא יכולים לומר שום דבר. הם קנו קרקע בשטח פרטי, ומי שמנהל את העסק הוא חברה פרטית שהיא תחליט אילו שירותים לתת וכמה לגבות ולתושבים אין זכות לטעון.
עם השנים חלק מהשכונות של קיסריה לאור מאבקים עברו תחת שיפוט של מועצה אזורית חוף הכרמל. מי שלוטש עיניים על השטח הוא אור עקיבא שנמצאת מעבר לכביש.
קיסריה קונה את השתיקה של המועצות סביבה על ידי תשלום של כסף. וכך מחזיקה בעצמאות שלה. זו מעין בועה מעניינת בעם ישראל.
מטרופולין- המחוקק קבע כי רשויות מקומיות יצטרכו לקבוע תקנות להגבלת זיהום אוויר. על מנת לנהל את הנושא בצורה גלובאלית הגדירו את המושג מטרופולין, שהוא קבוצת ערים הפועלות יחד בסמיכות על מנת לוודא את יישום החוק.
רשות מקומית גדולה- עירייה או מועצה שמספר תושביה עולה על 20,000. לצרכים מסוימים של אכיפה סביבתית החליטו להגדיר הגדרה כזו ולתת להן סמכויות נוספות.
כרגע אין לנו שום נקודה בארץ כולל יהודה ושומרון, שאין לנו רשות מקומית כל שהיא ששולטת עליה. או שזה שטח גלילי שהוא בשליטה של משרד הפנים.
מהו שיקול הדעת של שר הפנים בהקמה של יישוב חדש? מה שנקרא בצד המזרחי של הקו הירוק בלתי חוקי, נקרא בצד המערבי בלתי מוכר. בג"צ 5139/92 סמי יונס סעאידה נ' שר הפנים שר הפנים החליט לקחת יישוב בלתי מוכר כזה ולהכניס אותו תחת מועצה מקומית שיבלי. מכיוון שעם הזכויות באו גם חובות, התושבים עתרו לבג"ץ. בג"ץ אמר כי חלק מהרווחה של תושב היא שהוא חלק מרשות מקומית שמטפלת בו וגם שומרת מפניו וגובה ממנו מיסים. לכן אם שר הפנים מחליט לצרף יישוב למועצה מותר לו כי מצב ללא רשות מוניציפאלית הוא בעייתי.
בג"צ 710/79 האגודה לקידום ופיתוח המרכז האזורי "תושיה" נ' שר הפנים ואח'- היו מספר תושבים שלא גרו בתוך יישובים, אלא בתוך תחום מבנה המועצה המקומית עצמה באזור תושיה. כלומר האזור בו נמצאים מבני המועצה. הם התלוננו כי הם לא יכולים לבחור. ולכן בם ביקשו שאו שיגדירו אותם כיישוב, או שיאחדו אותם עם יישוב אחר. הם רצו להתאחד עם כפר מימון, אבל כפר מימון הם אגודה שיתופית חקלאית, ולכן לא רצו לצרף אותם. שר הפנים אמר כי הוא מתנגד לנושא שכן הם מקבלים את כל השירותים שצריכים. ובנוסף זה מקום קטן עם כ50 תושבים שלא מצדיק הקמת יישוב. מדובר על אנשים שאינם קבועים כי אלו בעלי תפקידים במועצה שעוזבים עם סיום תפקידם. בנוסף הם עלולים לגרום לניגוד עניינים בין עבודתם במועצה לבין היותם ישוב. בית המשפט אמר כי השר הוא שאחראי על הקמת יישובים ואם הוא חושב כי 50 תושבים לא יכולים להקים יישוב בפני עצמו הוא יכול לא להכיר בהם כיישוב. מצד שני העליון אמר כי לא יכול להיות שהם משלמים מיסים, מקבלים שירותים אבל לא יכולים להצביע. לכן משרד הפנים קבע את הקריטריון הנוסף של תחום עודף וקבע כללים לגבי מי שגר שם.

‏יום ראשון י"ז כסלו תשס"ט
דיברנו על השאלה מה יוצר את מה. האם זה שיש ישוב גורם למשפט להכיר בו גם אם הם בצורה לא חוקית וללא זכות קניין, או שהמשפט יוצר את היישובים. כרגע אנו רואים את וועדת גולדברג שהחליטה כי יש להכיר ביישובים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב וליצור מבנים אפורים וכו'.
דיברנו על פקודת העיריות וראינו שיש בה הרבה פרקים וסעיפים שמסדירים את ענייני העיריות. בתוספות לפקודת העיריות יש את רשימת העיריות, אח"כ החליטו על יצירת עיריות על ידי הכרזה ולא על ידי התוספת.
התוספת הבאה היא תקנון בדבר ישיבות מועצה והנוהל בהם. התקנון הזה מאד מקביל במהות שלו לתקנון הכנסת. תקנון הכנסת הוא פנימי ולכן יש שאלות אם הוא שפיט, אבל ברשויות המקומיות זה בטוח שפיט.
בהרבה מקומות בעולם למשל בארה"ב, אין בכלל עניין למשפט מהם כללי הנוהל הפנימיים של הרשות המקומית, בדיוק כמו שבתאגיד פרטי, ניתן להחליט על מה הפרוצדורה בה מעוניינים. אך בישראל המחוקק החליט לקבוע תקנון מסודר לעיריות.
התקנון הזה הוא תקנון מחייב שהעירייה לא יכולה להתנות עליו. יש עיריות שקבעו את התקנון הזה בחוקי עזר בתחילה כמו ת"א. אבל המדינה לקחה את זה אליה וקבעה את הנהלים.
תוספת שלישית- הוראות בדבר בחירת נציגי החקלאים- בעיריות בהם יש כוח לחקלאים יש הוראות איך נבחרים נציגיהם.
תוספת רביעית- הוראות להכנת תקציב- המדינה קבעה נוהל מחייב.
בפקודת המועצות המקומיות יש כמה פרקים בלבד. הרבה דברים ירדו לרמת הצו מתוך הסעיפים שהקנו לשר הפנים יכולת להקים מועצות מקומיות מסוגים שונים.
צו מועצות מקומיות א וב' כמעט זהים למעט סעיפים קטנים.
הפרק השני מדבר על ייסוד מועצה והרכבה. סעיף 2 קובע כי שטח המועצה ינוהל על ידי מועצה מקומית שתקרא בשם הנקוב בתוספת הראשונה.
מסעיף 3 ואליך אנו מדברים על האורגן המועצה. כלומר הפרק הזה קובע את כל מה שנקבע לענייני העיריות בחוק.
הסיבה שהמועצות קמות על ידי צו היא לתת גמישות לשר ולאפשר לו להקים מועצות על פי הצורך. כך השר יכל להקים מועצות אזוריות על פי המציאות הספציפית של כל מועצה ולתת לה את הכללים המתאימים לה. לאחר שהתברר כי רוב הדברים זהים, שר הפנים יצר כמה קבוצות במקום לקבוע כל פעם מחדש את כל הכללים.
אחת הבעיות שנוצרו היא שהכנסת לא יכולה לגעת בצווים הללו עצמם. לכן על הכנסת לתקן את צו העיריות ולכתוב כי שר הפנים יתקן את צווי המועצות בהתאם. אבל הן לא יכולות לחייב אותו.
לעיתים מחוקקים ואומרים כי חוק זה יחול גם על מועצות בשינויים המחייבים.
הקמת עירייה/ מוע"מ
בתרשים ג(2) אנו רואים את הסדר הכרונולוגי של הקמת עירייה. תנאי סף להקמת עירייה הוא מספר תושבים. צריך סיבות מאד טובות להקים עירייה אם יש פחות מ10,000 תושבים.
התנאי השני הוא בקשה של התושבים, או החלטה של השר כשלא כתוב מה צריך להיות שיקול הדעת שלו.
על השר להקים וועדה שתחליט על ההקמה שלפחות אחד מעובדיה לא יהיה עובד מדינה. זה ניסה לנטרל את המחויבות הבירוקראטית לשר הפנים לפחות אצל אחד מחברי הוועדה. בוועדות הללו יושבים היום הרבה יותר אנשי מקצוע מאשר אנשים רגילים. אך ההרכב של הוועדה וגודלה לא מוסדר בחקיקה.
הייתה הצעה לקבוע את הכשירות של הוועדה ולקבוע כי היא תהיה קבועה ולא תוקם אד הוק לצורך כל מועצה שאמורה לקום. אבל הכנסת הורידה את הסעיף הזה מהצעת החוק החדשה.
שר הפנים מקבל את התסקיר מעיין בו ומחליט. ואז הוא מכריז כי הוא מקים את העירייה… לפי המפה המצורפת וכן כתוב את פירוטי הגוש חלקה של העירייה החדשה.
לגבי מועצה- יש את אותן הוראות ואותם תנאי סף של 10,000 או 5,000 להקמת מועצה. כלומר כאשר יש 10,000 תושבים השר יכול להחליט האם לקרוא להם מועצה או עירייה.
למשל היה פסק דין שקבע כי העירייה לא יכולה לאסור על פתיחת חנות למוצרי מין בירושלים. אך הוד השרון היה ניתן לאסור כי היא מועצה ולא עיר. והתפיסה היא כי מועצה זה דבר יותר אינטימי.
במועצות אין וועדה שיושבת אלא צריך המלצה של הממונה על המחוז. אם יש המלצה השר יכול להכריז בצו. הצו הזה שונה מאד מהצו של העיריות. בצו יש לפרט את כל הסמכויות והסדרים של המועצה. לכן נוצרו הצווים הארוכים, צו מועצות מקומיות א וב'. ולכן זה מהלך מאד קל לפחות מבחינת החקיקה הראשית.
ביטול עירייה:
סעיף 11 לפקודת העיריות- אם התושבים מבקשים או השר מחליט, מקימים וועדת חקירה, השר מקבל את התסקיר ומחליט.
ביטול מועצה מקומית:
סעיף 42- השר יכול להחליט על דעת עצמו לפרק. מבחינת הנכסים וההתחייבויות, החוק קובע איך מעבירים את הנכסים וההתחייבויות. זה הופעל לאחרונה בגירוש מגוש קטיף כאשר ביטלו את המועצה המקומית חוף עזה.
אם השר רוצה לשנות שטח של עיריות הוא חייב לעשות את אותו נוהל של וועדת חקירה ושל תסקיר שעל בסיסו הוא יכול להחליט.
לעירייה מאד משנה מה היקף הבסיס ממנו היא יכולה לגבות את המס. אם מגדלי עזריאלי היו 200 מטר מזרחה הארנונה הייתה הולכת לגבעתיים ולא לתל אביב. מדובר על סכומים מאד משמעותיים.
אין אבל סעיף שאומר איך משנים שטח של מועצה מקומית ולכן היו רשויות שניסו לנצל את זה. מועצה מקומית אזור עתרה נגד שר הפנים שרצה לקחת ממנה שטח וטענה כי אין סעיף שאומר כי שר הפנים יכול לשנות את השטח של המועצה המקומית.
ביהמ"ש אמר כי סעיף 15 לפקודת הפרשנות, אומר כי אם ניתנה סמכות ליצור צווים, ניתנה סמכות גם לשנות את הצווים. לכן אם הוא יכול להקים את המועצה הוא יכול גם לשנות את שיטחה גם ללא סעיף מפורש שמתיר לו את זה.
שינוי שטח מועצה אזורית- סעיף קטן 228(ה) אומר כי אם השינוי הוא בין מועצה אזורית לעירייה שגובלת בה, אז מכיוון שמקימים ועדת חקירה לעירייה, היא תדון גם במועצה האזורית ולא צריך את כל הפרוצדורה של סעיף 228 של התייעצות בין כל היישובים וכו'.
מה מהות התהליך שמגיע אל השר לאחר הבקשה של התושבים?
יש לנו את השר ואת וועדת החקירה. בית המשפט קבע כי שיקול הדעת נתון לשר הפנים. הוא יכול לקחת המלצה של וועדה ולהחליט אחרת ולא מחויב לקבל את החלטת הוועדה.
פס"ד ברמן- שכונת נחלת יצחק היא על גבול ת"א וגבעתיים. שר הפנים החליט להעביר אותם מת"א לגבעתיים. התושבים הגישו תביעה בתואנה של זכות טיעון וזכות השימוע. ביהמ"ש אמר כי לאחר שהועדה החליטה לכאן או לכאן הוא יכול לעשות מה שרוצה. אבל כאשר יש פניה של התושבים, הוא יכול להחליט ישר כי הוא לא רוצה ולא משנה את הגודל של העיר. על מנת להגיד לא הוא לא צריך להקים וועדה. על מנת לשנות את הסטאטוס קוו וליצור שינוי הוא חייב להקים וועדה. ביהמ"ש אומר כי נוצר אבסורד שלבד הוא לא יכול להחליט אבל לאחר שהוועדה המליצה גם אם המליצה לו הפוך בכ"ז הוא יכול לפעול כרצונו. ביהמ"ש אומר כי הוועדה עושה את כל וועדת ההכנה על מנת שהשר יוכל להחליט. לכן אם הוא מקבל את ההחלטה בצורה מושכלת ובלי פניות הוא יכול ללכת נגד המלצות הוועדה.
החוק אומר כי יש לשאול את רוב בני העיר על מנת להחליט על שינוי. יש לשמוע גם את תושבי האזור הנפגע. כל בקשה צריכה להגיע לפחות לישיבה של מועצת העירייה.
בפס"ד רמלה בית המשפט אומר כי הסמכות היא של שר הפנים אבל השופט זמיר, עושה בית ספר לשר ולוועדה. הוא נותן שם כללים איך אמורה להתקבל ההחלטה וקובע לזה כללים. ביהמ"ש אוכף דרישות פרוצדוראליות מאד קפדניות על מנת לוודא כי שיקול הדעת המנהלי יהיה מבוסס ולא יפגע סתם באנשים. לכן ההליך צריך להיות מאד מוסדר וענייני. לכן תסקיר לא יכול להיות רק כמה מילים.
מבחינת החוק למועצות מקומיות אין כל דרישה מיוחדת. אין שום הליך של שימוע אין וועדה ואין כלום. אבל הרציונאל של פס"ד ברמן שקובע שצריך תהליך של שימוע, צריך פרסום, צריך שאנשים יוכלו להגיב וכו' זה גורם למצב שבו אם השר לא קובע וועדה מסודרת מבחינת הפרוצדורה, השימוע איסוף הנתונים בניית התסקיר וההמלצות, אם משרד הפנים ינסה להתעלם מזה הוא יתקע בצורה חזקה. לכן בכל מקרה גם אם אין דרישה בחוק, בכל מקרה מקימים וועדה, עושים שימוע מסודר מפרסמים ברשומות ומעבירים תסקיר לשר. זה מופיע במפורש בחוזר מנכ"ל שקובע כי זה חל לא רק על עיריות אלא גם על מועצות מקומיות.
פס"ד חוף אשקלון- שתי רשויות מקומיות עיריית חוף אשקלון ומועצה מקומית חוף אשקלון, התווכחו על תחנת הכוח למי היא שייכת. יש שטח מאד גדול של חברת החשמל וכל רשות רצתה לקבל את הארנונה מחברת החשמל. לחברת החשמל גם יש עניין להיות במקום בו יש ארנונה יותר נמוכה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי כל שאר השיקולים לא רלוונטים כי זה לא משנה. ומה שמשנה זה רק הארנונה ולכן השר יכול להחליט על פי שיקולי ארנונה ורצון לחזק מועצה מסוימת.
פס"ד ברוידא- מאיחוד הרצליה א' וב'. שר הפנים החליט לאחד את הרצליה פיתוח עם הרצליה. התושבים התנגדו כי אמרו ששילמו כסף רב על מנת לפתח את העירייה שלהם והם לא רוצים להתאחד עם אחרים שיהנו מהתוצאה של ההשקעה שלהם. בית המשפט הבין לליבם אבל אמר כי זה שיקול דעת של שר הפנים ואם הוא שקל שיקולים ענייניים לא ניתן להתלונן על זה.
היה סיפור מעניין של מועצה מקומית עזתה שרצתה לשנות את שמה כי חשבה שכך לא ניתן למשוך תושבים וכו'. לכן הם שינו את השם מעזתה לשדות נגב. השר היה צריך לצורך זה להוציא צו עם שינוי טכני בלבד של השם ולהשאיר את כל השאר אותו דבר.
אבל השר רצה להיות יסודי. במס הכנסה היו נקודת זכות לתושבי המועצה, ולכן הוא רצה לשנות גם את הצו של מס הכנסה וכל שאר הצווים המתייחסים לכך על מנת למנוע בעיות. שלחו עותק לשר המשפטים והוא אמר כי יש צורך שכל שר יוציא צו שעוסק בתחום שלו (כמו מיסים וכו') על מנת לשנות ולא מספיק ששר הפנים יוציא צו בלבד.

‏יום ראשון כ"ד כסלו תשס"ט
איחוד רשויות מקומיות:
לאורך ההיסטוריה של שינוי תחום בשלטון המקומי היו מעט מאד דברים שאנו לא שמים אליהם לב, כמו למשל תל אביב-יפו, מעלות- תרשיחא וכו'. השם בד"כ הוא נושא מאד מרכזי כי הוא חלק מההזדהות של תושבי היישוב. אחד הפתרונות היצירתיים הוא לשמור על שני השמות אבל זה גורם גם לדברים משונים לעיתים.
בעקבות הדשדוש של האיחודים הללו, והאקסיומה במשרד האוצר שטענה כי יש חובה כלכלית לאחד רשויות מקומיות. אילולי הבעיה הפוליטית היה ברור לאוצר כי יש לאחד רשויות. היו גם וועדות שתמכו בזה למשל וועדת בן שחר מסוף שנות ה90 שהמליצה על איחוד ואף קבעה גושים לאיחוד. אבל הייתה בעיה פוליטית ולכן זה לא זז.
כשאריק שרון נכנס למשרד רוה"מ הוא החליט ללכת על זה. שרון קידם שני פרויקטים, התנתקות ואיחוד רשויות. נראה לכאורה שהרבה יותר קל לאחד רשויות מאשר לבצע את התנתקות אבל זה היה להפך.
הוא הפיל את זה אפילו על שר הפנים שלא היה מודע ליוזמה. שר הפנים לא היה בסוד העניינים בכלל. רוה"מ העסיק פקיד בכיר לשעבר במשרד האוצר שהכין תוכנית לנושא. התוכנית הגיעה מוגמרת לשולחן הממשלה במרץ 2003. החלטת הממשלה מסוף מרץ 2003 מבוססת על ההצעות של וועדת בן שחר אבל מוצעת כהצעת רוה"מ. המטרה הייתה לאחד 203 רשויות ל72 מקבצים. הכל היה חלק מתוכנית כלכלית מאד גדולה להבראת כלכלת ישראל. הצפייה הייתה כי האיחוד הזה יחסוך 2 מיליארד שקל. ראשי רשויות הזדעזעו מהרעיון והתחילו להפעיל לובי.
אחרי חודש הוגשה הצעת חוק לכנסת. כלומר במקום ללכת בדרך של וועדות מקצועיות וכל התהליך שדיברנו עליו, לעקוף את הכל על ידי חקיקה ראשית. לב החקיקה היה רשימה מפורטת של הרשויות שיכנסו לתהליך ואלו שיצאו ממנו לאחר האישור. כלומר הכנסת בעצמה צריכה לאשר את האיחודים. לכנסת הוגשה רשימה של 188 רשויות שרצו להפכן ל70 ולא 203. אבל אותן שברחו מהאיחוד הן רעננה כפר סבא וכו'. כלומר אותן רשויות מקומיות גדולות וחזקות. הבעיה היא כי התחשיב הכלכלי היה לפי מספר התושבים, אבל מכיוון שהרשויות הגדולות יצאו מהתוכנית, אזי התועלת הכלכלית פחתה בצורה ניכרת.
פורז רצה לבחון את ההשלכות ולכן הקימו 6 וועדות שימוע בכל מקום בארץ שאמורות לבדוק את המקבצים בכל מחוז ולהמליץ לשר הפנים. לוועדות הוקצו בערך שבועיים ללמוד את כל המקצבים הרלוונטיים. לכל רשות הוקצתה שעה. המרצה היה בוועדה של מחוז דרום והם היו צריכים תוך שבועיים להבין את כל המורכבות של כל הנגב על מרכיביו השונים, עיירות פיתוח, בדואים, מועצה אזורית תמר שבה יש המון מפעלי תעשייה אבל אין כמעט תושבים, קיבוצים מושבים, מועצות אזוריות וכו'. מגוון עצום של נושאים ושאלות חברתיות גדולות. המוטו הכללי של כולם היה כי זה רעיון מצוין אבל לא אצלנו.
התחילו להתגלות חורים גדולים בתוכנית. למשל עומר טענו כי אף אחד לא בדק כמה אנשים בפועל יש בעומר. אין אצלם באמת ראש רשות מקומית ועוד 5 פקידים בכירים, אלא אותו אדם נושא בכמה תפקידים ולכן החיסכון לא יהיה כמו שהאוצר טוען כי הם הביאו נתונים לא נכונים. גם אם תצרף את עובדי מנהלת החינוך של שתי רשויות, תחסוך אולי מנהל ולא את העובדים כי הם בתקן של אופן יחסי לאוכלוסייה. אם תיצור מחלקת חינוך גדולה כל כך תצטרך לשלם יותר למנהל או לתת לו עוזרים וכך ממילא לא תחסוך.
לכן התחילו לדבר על מודל של עירייה אזורית. כלומר לקחת עירייה גדולה ולספח אליה את כל היישובים שבסביבה. לישובים הללו תהיה עצמאות מסוימת כמו שיש לישובים במועצה אזורית. כך גם תישמר אוטונומיה מסוימת וגם יהיה יתרון לגודל.
אבל מכיוון שהמועצות לא התכוננו לזה, היה צורך לתת להם שימוע נוסף ולא היה לזה זמן. התברר כי היו בעיות רבות בתוכנית גם כתוצאה שהחיסכון הכספי התברר כלא כל כך רציני וגם בעיות חברתיות. בנוסף הייתה בעיה של צדק חברתי. אם הייתה רשות חלשה שלא תופעלה נכון ורצו לחברם לרשות חזקה על מנת לשקם אותם, אבל למה שהרשות החזקה תשלם את החובות של החלשה? ולכן משרד הפנים הבין כי הוא יהיה חייב לשלם כסף על מנת לסגור את החובות. בנוסף האיחוד אומר כי יש צורך לפטר עובדים בכירים ולכן יש תהליך שאומר כי צריך לקבוע את מי נפטר. זהו תהליך של שנתיים לפחות. לכן יש כאן תוכנית שאולי נחסוך ממנה כספים עוד שנתיים, אז למה לעשות תהליך כל כך מזורז ודרמטי עם כל כך הרבה בעיות על מנת לחסוך עוד שנתיים בתואנה של צורך כלכלי? יש כאן בעיות גם של מידתיות וסבירות בתחום המנהלי.
התוכנית יכלה גם לעלות יותר כסף ב2003 ולא לחסוך כסף בשל הדרך בא עברה.
לכן הוצעה לכנסת תוכנית חדשה בה הורידו רבות מהצעות האיחוד. למשל במחוז דרום לא המליצו על איחוד של אף גוש.
ביוני 2003- הוגשה הרשימה המתוקנת שבה היו רק 34 מקבצים מוצעים. כמובן שזה צמצם עוד יותר את החיסכון התקציבי.
הייתה טענה כי זה נושא חדש ויש לדון בו שוב אבל וועדת הכנסת החליטה שלא. היה דיון משותף בוועדות הפנים והכלכלה. היית הצבעה בכנסת ביום האחרון של המושב בו צומצמו 28 רשויות ל12. כלומר הפחיתו רק 17 רשויות.
כמה ימים אחרי ההצבעה פרסמו ברשומות את החוק ובו מופיע כמה רשויות בוטלו.
הוגש בג"ץ על ידי הרשות של יאנוח-גת. הם טענו כי לא הייתה להם זכות טיעון לפני הוועדות בכנסת ובפס"ד ברמן נקבע כי יש חובת שימוע.
ביהמ"ש קבע כי שימוע מדובר על אקט מנהלי, אך כאן מדובר על אקט חקיקתי בו הכנסת שהם נציגי הציבור ולכן הם מהווים שימוע לכל מי שנזקק לכך. בנוסף היה שימוע שיזם שר הפנים. לכן בית המשפט קובע כי לא היה פגם למרות שלא לכולם נתנה הזדמנות לשימוע.
המישור השני היה טענות חוקתיות ולא טענות פרוצדוראליות. הם טענו לפגיעה בקניין. כי תושבי היישוב פיתחו את האזור, השקיעו כסף ביישוב ועכשיו לוקחים את מה שהם השקיעו ונותנים את זה לכולם. הם טענו כי גם זכות הקניין הפרטית שלהם תיפגע כי עכשיו כשמאחדים את הרשויות ערך הבתים ירד כי אנשים ידעו שהשירות שיקבלו יהיה פחות טוב.
היה ברור מראש כי כאשר מאחדים לא יאחדו רשויות עם פערים גדולים יותר מדי.
ביהמ"ש קבע כי זכותו של האדם על נכסיו אינה כוללת את העובדה שאסור יהיה לרשות המקומית לשנות את גבולותיה או את מספר תושביה. בית המשפט אומר כי אין לאדם טענה בערך הנכסים במצב בו למשל מחליטים על פתיחה של מוסד חינוכי ליד ביתו. לכן ביהמ"ש קובע כי אין בכלל פגיעה בקניין של תושבי היישוביים הללו. בנוסף אומר בית המשפט כי גם אם יש פגיעה היא מידתית לאור אינטרסים כלליים של טובת המדינה ולכן עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
התושבים טענו כי יש להם זכות לכבוד ולכן אסור לעשות דבר בניגוד לרצונם. הם באו מתוך גישה אמריקאית של הזכות של אנשים להתאגד ולחיות בקהילה משלהם. בית המשפט דוחה את הטענה ואומר כי אין לכך כל יסוד בחוק כי יש לקבל את רשותם של תושבים לכל חוק. רוב החוקים פוגעים בחלקים מן הציבור ולמרות שחלק מהציבור לא מסכים להם עדיין החוק עובר.
הבעיה היא כי הכנסת כאן לא קבעה רק חוק בו יש עקרונות כלליים, אלא היא מחליטה על הביצוע עצמו. כלומר אילו רשויות יאוחדו ואילו לא. לכן זה קצת בעיה להתייחס על זה כאל חקיקה.
הרשויות טענו לאור כך כי יש הפליה של הרשויות שאוחדו לעומת אלו שלא אוחדו. כל מי שידע מתי הדיון בוועדת הפנים לא היה ברשימת האיחוד. ומי שלא הגיע אוחד. הם טענו כי הייתה אפליה ואם היו יודעים וטוענים לא היו מאוחדים. לכן טענו להפליה בין אלו שאוחדו לאלו שלא אוחדו.
ביהמ"ש אומר כי לא הוכח שלא היה טעם. כלומר לא הוכח כי לא היה טעם להפליה. בית המשפט בעצם אומר אתם הייתם צריכים להוכיח כי לא היה טעם להפליה, אבל מה שקורה כשיש הפליה זה שאתה רק צריך להוכיח הפליה לכאורה ואז הרשות המנהלית צריכה להסביר מדוע היה טעם להפליה. וכאן בית המשפט נותן טעם הפוך כי לא רוצה להתערב. ולכן בית המשפט קבע כי אין להתערב ואין לבטל את החוק של הכנסת.
הלחץ הגדול בחקיקה היה כי ב28.10.03 היו בחירות לרשויות המקומיות ולכן היה לחץ לסיים את ההליך מהר על מנת שהנבחרים יוכלו להיכנס למסלול של בחירות ולזכות ללגיטימציה של התושבים.
אך זמן קצר אח"כ הכנסת קיבלה חוק שמבטל את האיחוד של אבו סנאן וג'וליס. הנימוקים היו שיש שם מהומות והם לא מסתדרים ולכן יש לבטל את האיחוד.
בנובמבר 2008, היה את חוק ביטול איחוד דאלית אל כרמל ועספיא, וכן את חוק ביטול איחוד מג'ד אל כרום בענה ודיר אל אסד.
כלומר נשארנו עם איחוד של 10 רשויות שמתוכן אחד היא כינרת שבה יש 500 תושבים בלבד.
בנק ישראל פרסם לפני חודש מחקר שמראה כי איחוד רשויות מקומיות כפוי הוא כרוניקה של כישלון ידוע מראש.
וועדת ז'נבר ישבה בשנות ה80 ופרסמה חוברת מאד מפורטת בנושא של שלטון מקומי. הם התנגדו בתוקף על הרצון לאחד רשויות מקומיות ואמרו כי זה לא דבר טוב. בעיקר בשל הרצון לתת לאנשים את האוטונומיה המקומית. הם גם דיברו על כך שיש דרכים אחרים ליצור חיסכון כלכלי. בנוסף הם גם דיברו על הבעיות החברתיות הגדולות שזה יוצר, כמו חיבור של יישוב דתי עם מועצה אזורית שכולם שם חילונים.
גם בנק ישראל במחקר שלו הראה כי יש דרכים טובות יותר להביא לחיסכון כלכלי ולא רק על ידי איחוד.
ראינו כי לשר הפנים יש סמכות מאד גדולה לגבי גבולות של רשויות מקומיות. איחוד הרשויות המקומיות כרצון של השלטון המרכזי מראה כי יש לו עדיפות גדולה על השלטון המקומי. מן הצד האחר אנו רואים מקרים רבים שבית המשפט נותן כוח מסוים לרשויות על ידי זה שאומר כי יש צורך לעשות כל בדיקה ושימוע על מנת לוודא כי נגיע לתוצאה כמה שיותר טובה ולא יגרם נזק לרשויות.
העובדה שג'ת וכו' לא הצליחו למנוע את האיחוד בבג"ץ אבל הצליחו בסוף בכנסת מראה שאולי אין להם כוח רשמי אבל יש להם כוח פוליטי רב.

בחירות לרשויות המקומיות:
החזון של הבחירות הוא חזון של אוטונומיה של האדם, והיכולת של אדם לבחור איך הוא חי כאשר הוא לא אחד מתוך 7 מליון אלא מכמה עשרות אלפים. אנו מצפים לראות אנשים בפקידות הבכירה שיהיו רואי חשבון וכו', אבל אנו רואים כי לעיתים נבחרים אנשים שלא היינו רוצים לראות אותם כנבחרים.
בחזון מדברים על דמוקרטיה קהילה מקומית וכו' שתאפשר למיעוטים לקבוע לעצמם את סדר היום וסדר העדיפיות. השתתפות נחשבת גם כן כדבר חשוב, היכולת של האדם לחלק את הבחירות כי במדינה אתה צריך לבחור מפלגה אחת למשל על בסיס בחירה כלכלית, אבל המפלגה יכולה לאכזב אותך במישור אחר.
לעומת זאת ברשות המקומית ניתן לפצל את הבחירה כי יש שני פתקים. לכן אתה יכול לבחור את מי שאתה חושב שהכי מתאים להיות ראש רשות מקומית ומצד שני אתה יכול לבחור את הרשימה שאתה מזדהה איתה הכי הרבה.
מה שמאפיין בחירות לרשויות המקומיות הם אחוזי בחירה נמוכים ואדישות גדולה של הציבור. אחת הטענות היא כי בשל העובדה שלרשות המקומית אין כמעט חופש להחליט באמת ואין להם יכולת לשנות את סדר היום כי הם תלויים לחלוטין בממשלה, אזי הציבור נשאר אדיש. לכן יש טענה כי רק אם ניתן יותר כוח לרשויות המקומיות, ואז אנשים יראו כי הבחירה שלהם היא משמעותית הם יבואו להצביע.
השלטון של הרשויות המקומיות מבוסס על מתנדבים. כלומר מדובר על אלפי חברי מועצה בארץ שפועלים בהתנדבות. חה"כ וירשובסקי אמר כי על מנת להיות חבר מועצה בעיר צריך להיות או פנסיונר או מיליונר. להיות חבר מועצה בעיריית ירושלים או מחזיק תיק שם זה דבר שמצריך או רצון התנדבות אדיר או חיידק פוליטי, אבל זו השקעה מאד גדולה בלי תמורה. יש לזה חסרונות בכך שמי שהתנדב וטעה אתה לא יכול לומר לו כלום ולהתלונן עליו.
בעיה נוספת שנוצרת כתוצאה מכך היא שחיתות.
רוב הדמוקרטיה הישראלית בפועל מתרחשת ברשויות המקומיות ולא בכנסת כי יש יותר נבחרים, יותר הצבעות ויותר בעיות. לכן יש הרבה פניות לבתי משפט בנושא של רשויות מקומיות. העניין ברשויות המקומיות קל יותר כי אין בעיית שפיטות ולכן שופטים קובעים שם הלכות ואח"כ כשמגיעה שאלה במישור הארצי הם כבר אומרים כי זה נקבע כבר במשפט החוקתי של המדינה על ידי הקביעות הללו.

מועד הבחירות: חוק הרשו"מ (בחירות) התשכ"ה 1965
סעיף 3- כאשר מוקמת מועצה בתחילה יש מועצה ממונה למשך 4 שנים. לאחר תום 4 שנים יש בחירות.
סעיף 4- קובע כי יהיו בחירות לרשויות המקומיות ביום ג' השלישי לחודש חשוון.
סעיף 5- אם השר נוכח כי לא ניתן לקיים את הבחירות במועדן, אזי הוא רשאי לדחות את המועד למועד הקרוב ככל האפשר מיד כשתחלוף הסיבה שבשלה לא קיומו הבחירות.
סעיף 5(ב)- סעיף בעייתי שקובע כי אם נערכו הבחירות למועצה מסוימת מאוחר יותר מסיבה מסוימת, שר הפנים רשאי לקבוע מועד אחר גם לבחירות שאח"כ.

‏יום ראשון ח' טבת תשס"ט
בחירות
סייג לגבי הזכות להיבחר ברש"מ – בכדי שמפלגה תוכל להיבחר היא אינה יכולה לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, לשלול את אופייה הדמוקרטי של המדינה, ולהסית לגזענות.
דף ד1
בפס"ד משלב נ' שר הפנים, מועצה מקומית אבו-סנאן קיימה את הבחירות שנתיים לאחר מועד הבחירות האחרונות. שר הפנים ראה כי המועצה מתפקדת ולכן אמר כי אין צורך בבחירות ולכן ניתן לאחר את הבחירות הבאות בשנה אחת וכך בבחירות לאחר מכן הן יצורפו למועד הבחירות הארציות. חבר אופוזיציה עתר נגד החלטת שר הפנים, מכיוון שהוא צריך להמתין שנה נוספת.
ביהמ"ש העליון בחן את העניין והפך את ההחלטה, הוא קבע כי ניתן לדחות את הבחירות לחמש שנים או עד למועד הבחירות המקוריות, כלומר להקדים בשנה.
השופטת דורנר אומרת כי למרות שיש לשר הפנים את הזכות לשיקול דעת, עדיין יש לציין כי הדבר יכול להיעשות רק במקרים מיוחדים (לפי סעיף 5ב).
לדעת חשין אין שני חלופות זהות. ישנה חלופה ראשונה (עם כולם) אך מכיוון ששאר השופטים קבעו בצורה מסוימת הוא מיישר קו עימם.
העקרון האוטונומי אשר נולד כאן, הוא מיושם בכך שהוא מצמצם הוראת חוק מפורשת של הכנסת (הנוגעת לסמכות שר הפנים) ואף מוסיף לו סייג.
שר הפנים מקבל החלטה ביולי 93' ובג"צ מחליטים 3 חודשים לאחר מכן וכך שר הפנים החליט על קיום הבחירות במועד המקורי (עם הבחירות הכלליות).
פס"ד מואסי (מואסי נ' שר הפנים) – לאחר קשיים מוניציפאליים התקיימו בחירות ברשות המקומית, לא עם שאר הארץ. שר הפנים בוחר באופציה של הבחירות הכלליות (המאוחרות יותר) על פני מועד תום הקדנציה (דבר היוצר קדנציה של 6.5 שנים).
בבג"צ הראשון הייתה החלטת רוב בעד שר הפנים, אך בדיון הנוסף הוחלט לפסול את החלטת שר הפנים. ביהמ"ש שאל את עצמו מתי שר הפנים צריך להפעיל את סמכותו? והוא אומר כי שר הפנים צריך להחליט כמה שיותר מוקדם על מועד הבחירות.
לדעת הרוב יש 3 עקרונות:
• משך הקדנציה – הנבחרים יודעים שיש להם תקופה להצדיק את עצמם. על מנת לקיים את היציבות השלטונית. אך צריכה להיות ביקורת ציבורית, באמצעות בחירות במועד מידתי, במקרה זה, בית המשפט טוען כי 5 שנים זו תקופה הגיונית.

בית המשפט לומד שלושה עקרונות:
לומד בעקיפין כי בחירות לראשות המקומית הן פעם ב5 שנים.
העיקרון השני הוא מועד הבחירות המקומיות. יש להשתדל שהבחירות בכל המקומות יהיו באותו זמן. על מנת שמשרד הפנים יוכל לעשות את זה בצורה יעילה וזולה יותר. יש בחירות לחיילים עם מעטפות כפולות ולכן יש צורך להקל על הצבא ביום בחירות מרוכז אחד ולא לכולם.
העקרון השלישי הוא הסמכות של שר הפנים לשנות את העיקרון הראשון או השני במקום בו צריך את זה.
לכן שופטי הרוב קבעו השר יכול לבחור תאריך יחד עם כולם או תום קדנציה אבל לא יכול לבחור תאריך באמצע.
שמגר טען כי יעילות היא ערך מאד חשוב ולכן דעת המיעוט הייתה כי ניתן להאריך את הקדנציה ל6.5 שנים למרות כי מדובר על זמן ארוך. הם אומרים כי העיקרון של בחירות כל 5 שנים לא הוא בלבד מה שישמר את ישראל כמדינה דמוקרטית אלא גם עקרון של יעילות. גם שופטי הרוב אומרים כי כשמדובר על תקופה של חודשים ספורים ניתן יהיה להאריך את התקופה של הכהונה על ידי שר הפנים.
כלומר צורת החשיבה של שופטי הרוב והמיעוט דומה. הויכוח הוא האם כשמדובר על שנה וחצי עיקרון היעילות יכול לפגוע בדמוקרטיה או רק שבועות וחודשים.
לאור הפסק הזה, המחוקק קבע מה קורה כאשר יש צורך לקבוע במהלך ה5 שנים בחירות לרשות מסוימת. כאשר עמדו מולו השיקולים לא ליצור קדנציה קצרה מידי ולא לגרום למצב בו לנצח הרשות תקיים בחירות שלא כמו כולם. לכן יצרו מצב בו תוך כמה קדנציות יהיה ניתן להביא את הרשות ליישור קו עם כולם. כאשר לשר הפנים נשאר שיקול דעת קטן מאד רק של הפעלה. כך הרשות המקומית כאשר תסטה מהמועדים הכלליים שבחוק, תוכל לדעת מתי בכל מקרה מתי יתקיימו בה בחירות.
פס"ד טייבה- ג'בארה נ' שר הפנים- הוקמה וועדת חקירה לפזר את המועצה המקומית והתחילו בתוכנית הבראה. וועדת החקירה המליצה לדחות את הבחירות כי התחילו תוכנית הבראה. השר אלי ישי קיבל את ההמלצה ובגלל סעיף 5א' דחה את הבחירות. השר פורז החליף את השר ישי ומיד כשראה שזו החלטה של אלי ישי החליט להפוך את ההחלטה ולקיים בחירות. ג'בארה שהוא ראש העיר הנוכחי עותר נגד שר הפנים בבקשה לבטל את ההחלטה. בית המשפט מקבל את העתירה. בית המשפט מגיע למסקנה כי שיקול הדעת של שר הפנים לא היה תקין. השיקולים היו תוכנית ההבראה של העיר, המצב הכלכלי הקשה של המדינה שלא אפשר הזרמת יותר כספים. שיקול נוסף הוא שהכול על כרעי תרנגולת שם ולכן בחירות יכולות למוטט את הנבחרים ולגרום לכך ששוב נצטרך להציב וועדה קרואה. ההחלטה של שר הפנים לא משרתת את המטרה של טובת האדם.
האחד: מצבה הקשה של העיר, ניסיונות שיקומה והצורך שלא לפגוע במאמצים אלה;
השני: החובה שלא לפגוע בכספי ציבור רבים שהוזרמו לתכנית ההבראה, העתידים לרדת לטמיון אם תיכשל תכנית ההבראה בעקבות הבחירות;
השלישי: החשש כי במצב הקשה שהעיר טייבה נתונה בו, וכל עוד לא מומשו עיקרי תכנית ההבראה, אין ביטחון כי הליך הבחירות הדמוקרטי במועד הכללי יצמיח מינהל עירוני יציב אשר יפעל על-פי אמות מידה תקינות, ונשקפת סכנה כי חרף קיום הבחירות עלול לעלות הצורך לאחר מכן בפיזור ההנהגה הנבחרת בעיר ומינוי ועדה קרואה. אם נסיבות כאלה תתרחשנה כי אז יסוכל ההליך הדמוקרטי שהבחירות התכוונו להשיג, ומטרת קיומן של הבחירות במועדן לא תמוצה.
החלטת השר, שהעדיף באורח מוחלט את העיקרון הדמוקרטי של ניהול הבחירות במועדן על פני אינטרסים אחרים של טובת העיר ורווחת תושביה, אינה יכולה לעמוד. היא משקפת איזון לא ראוי בין השיקולים הצריכים לעניין. היא מצויה מחוץ למיתחם הסבירות מאחר שאין היא משרתת את המטרה המשותפת של הערכים והאינטרסים – טובת האדם, המחייבת במקרה זה מציאת מכנה משותף בין מכלול השיקולים שראוי להם כי ידורו זה בצד זה באורח מידתי ולא יגברו האחד על משנהו.
בית המשפט לא רק שמבטל את החלטת שר הפנים, כך שבד"כ הוא מחזיר אליו את שיקול הדעת מחדש. אלא כאן קבע לו כי לפחות שנה אסור לו לגעת בהם עכשיו.
לאחר שנה עולה שר הפנים פז פינס ומחליט לקיים בחירות אחרי שנה. ג'בארה מגיש עוד בג"ץ וטוען כי העירייה עלתה על המסלול והם באמצע תוכנית הבראה ולכן אין לקיים בחירות עכשיו. בית המשפט לא מקבל את הטענות שלו ואומר כי חברי המועצה מכהנים כבר כמעט 7 שנים. ראש המועצה הנוכחי לא נבחר על ידי התושבים כי הקודם התפטר והוא נבחר בהליך אחר. לכן גם אם יש כאן סכנות לתוכנית ההבראה, כל יום שעובר פוגע בשיקולי הדמוקרטיה. אחרת נגיד כי לנצח נשאיר את ג'בארה. התקיימו בחירות. ג'בארה הפסיד ואח"כ מונתה שוב וועדה קרואה עם בראשות טוויזר. המצב שלהם עדיין גרוע, הרשות בגירעון עצום ולא מתפקדת.
שיטת הבחירות:
דיברנו על כך כי השלטון המקומי יכול להיות בית ספר לדמוקרטיה וכן יכול להיות מעבדה לניסויים לפני שמחילים את החוק על השלטון המרכזי.
כבר מעל 30 שנה שיש בחירה בפתק כפול במועצות המקומיות. יש אמנם כמה מועצות לעומתיות המקשות על ראש הרשות לבצע את עבודתו, אבל סה"כ זו סיטואציה נדירה. במאות רשויות מקומיות זה מתפקד. ברמה המדינתית חשבו כי ככה יצילו את לשון המאזניים, על ידי בחירה ישירה של ראשות הממשלה. זה לא רק שלא עזר אלא גרם לנזק עצום. לכן אחרי קדנציה אחת ביטלו את זה.
ההחלטה על הצבעה ישירה לראש העיר היא בשל הסיפור של כלנתר שהיה חבר מועצה בירושלים והחליט לעבור לסיעה האחרת (בגלל מחלוקת אמיתית עם סיעתו ולא בגלל שחיתות). לכן הוחלט לחזק את מעמדו של ראש הרשות על ידי זה שיבחר בהצבעה ישירה על ידי התושבים, כך שלא יצטרך לפתות חברי מועצה לעבור לצידו.
ההלכות אותם מייצר בית המשפט כלפי הרשויות המקומיות מיושמות אח"כ גם כלפי הממשל הארצי, כאשר אומרים כי כלל ידוע הוא במשפטינו החוקתי…
הבחירות לרשויות המקומיות:
המשותף לכולן:
כלליות- כולם בוחרים.
ישירות- לא בוחרים אלקטורים כי אם ישירות את הנבחרים.
שוות- לכל אחד זכות לבחור ולא כמו באתונה רק גברים חופשיים. ולכל אחד זכות בחירה שווה.
חשאיות- הבחירה חשאית.
יחסיות- בבחירה למועצת המועצה המקומית, הבחירה היא יחסית. על פי יחס הקולות שהשיגו, כך יהיו המקומות במועצה. אנו לא בוחרים אנשים אלא רשימות.
אישיות- בבחירות לראשות העיר, אנו בוחרים אדם בעל שם. ולא רשימה. מי שנבחר ברוב קולות של מעל 40% הוא לבדו ראש העיר ואין עוד שותפים.
המטרה היא כמו בכנסת שיהיה ייצוג לכמה שיותר אנשים במועצה בה מתקיימים דיונים לכן בה יש את החלוקה של בחירות יחסיות.
פס"ד נבנטל- ביהמ"ש העליון בעתירה של חבר מועצת תל אביב שעתר על החלטת שר הפנים. החוק קובע כי שר הפנים יכול להחליט על מספרם של חברי המועצה, כאשר על פי גודל הרשות הוא יכול להחליט בטווח של בין מספר מינימום ומקסימום. השר שיטרית משיקוליו, הוציא הוראה לקצץ בכל הרשויות המקומיות 10% מהנציגים. הוא טען כי כשיש הרבה חברי מועצה זה מסרבל ולכן עדיף שיהיו פחות. העותרים טענו כי יש לו שיקולים זרים בשל היותו מקדימה. הוא רוצה בעצם להעלות את אחוז החסימה וכך לגרום שיבחרו בקדימה.
ביהמ"ש פסל את החלטת השר שיטרית וקבע כי ההחלטה לא תמומש בבחירות הללו, אלא רק בבחירות הבאות. ביהמ"ש אמר כי חבל שנטענו הטענות של שיקולים זרים כי לא היה לזה הוכחה, אבל בגלל שהמהלך התחיל תוך כדי הליך הבחירות כאשר אנשים הוציאו על זה כסף ועבדו קשה לקראת הבחירות, לכן זה שינוי של כללי המשחק לאחר שהתחיל. לכן אם ירצה יוכל לעשות את זה בעתיד כי זה תואם את הגישה הכללית שאנו רואים, אבל לא בבחירות אלו.

‏יום ראשון ט"ו טבת תשס"ט
בניגוד לפיצויים הניתנים לאנשים פרטיים שכרגע הידיעה היא כי זה קורה מהר, לא נקבע הסדר מי יפצה את הרשויות המקומיות על נזקים שנגרמים להם עקב הלחימה. נזקים לתשתיות וכו'. מול המדינה הרשויות עומדות כמו כל אזרח ולכן לא רוצים להגיע למצב של תביעות אזרחיות מול המדינה אלא רוצים להגיע להסדר פיצוי.
דיברנו על שיטת הבחירות ועל המאפיינים שלה. לאור המאפיינים שראינו, יש מקרים מאד פשוטים בהם נבחר ראש הרשות המקומית באמצעות פתק. גם כאן יכולות להיות תסבוכות אם אין 40% לאחד, או אם אדם נבחר והרשימה שלו לא נבחרה ואז הוא לא יכול להיות חבר מועצה. ההנחיה היא כי הוא יהיה חבר מועצה מיוחד עד שיחדל להיות ראש הרשות המקומית.
בבחירות למועצת הרשות המקומית, בעירייה, במועצה מקומית ובוועד מקומי הבחירות הן יחסיות כלומר כל רשימה מקבלת את החלק היחסי שלה במספר הנציגים במועצה.
במועצה אזורית, הבחירות יהיו לפי צו המוע"א:
הבחירות של נציגי כל אזור למועצה יהיו כלליות, ישירות, שוות וחשאיות וייערכו לפי הוראות צו זה.
כלומר כל יישוב בוחר את הנציגים שלו, הנציגים של כל יישוב נבחרים לפי היחס שקיבלו בבחירות.
צו המועצות המקומיות מועצות אזוריות:
1. הגדרות
"אזור" — כל אחד מאלה:
(1) ישוב;
(2) תחום עודף;
יישוב הוא מה שנקרא וועד מקומי ותחום עודף נוצר בעקבות פס"ד תושיה. תחום עודף הוא אחד משני האזורים שיכול להעמיד מועמדים לבחירה.
17. מספר הנציגים
(א) בסעיף זה –
"מודד כללי" – מספר התושבים המקנה לאזור זכות לבחור נציג אחד למועצה;
"עודף" – מספר התושבים שנותר לאחר חילוק מספר כל התושבים באזור למודד הכללי;
…
(ג) לקראת כל בחירות למועצה יקבע השר, על פי שיקול דעתו, את המודד הכללי לאחר שנתקיימו אלה:
(1) לא יאוחר מהיום ה-87 שלפני יום הבחירות, תקבל המועצה החלטה בדבר המודד הכללי שהיא תציע לשר;
(2) לא יאוחר מהיום ה-84 שלפני יום הבחירות תעביר המועצה לשר את הצעתה לפי פסקה (1) ותפרסם בכל אזור שבתחום המועצה האזורית הודעה על ההצעה האמורה; בהודעה יצוין שכל תושב של אותו אזור רשאי, לא יאוחר מהיום ה-7 שלאחר יום פרסום ההודעה, להגיש למועצה את הערותיו והשגותיו לגבי המודד הכללי המוצע;
(3) לא יאוחר מהיום ה-74 שלפני יום הבחירות תעביר המועצה לשר את ההערות וההשגות שהוגשו לפי פסקה (2); לאחר ששקל את הצעת המועצה ולאחר שעיין בהערות ובהשגות האמורות, יקבע השר את המודד הכללי לא יאוחר מהיום ה-63 שלפני יום הבחירות, ויודיע בכתב את קביעתו האמורה למועצה ולמנהל הבחירות.
כלומר שר הפנים קובע לכל מועצה אזורית לפני הבחירות את המודד הכללי הרלוונטי לאותה מועצה לאותם בחירות. כאשר המודד לא תקף לבחירות אח"כ.
סעיף 17 ב' קובע שלושה כללים: (ב) אזור זכאי לבחור למועצה נציג אחד לכל מודד כללי שבמספר תושביו ולעודף העולה על מחצית המודד הכללי; אזור שהוא ישוב שמספר תושביו אינו מגיע כדי מודד כללי זכאי לנציג אחד.
במילים פשוטות יותר:
א. אזור זכאי לבחור למועצה נציג אחד לכל מודד כללי שבמספר תושביו.
ב. אזור זכאי לבחור נציג נוסף אם יש לו עודף העולה על מחצית המודד הכללי.
ג. אזור שהוא ישוב שמספר תושביו אינו מגיע למודד כללי זכאי לנציג אחד. כלומר תחום עודף שאין לו מספר אנשים של מודד כללי, הוא לא יקבל ייצוג כלל.
בית המשפט התמודד עם הדילמה בין הרצון לתת ייצוג לכל יישוב תוך מצב בו יהיה יחסיות בין גודלי היישובים, כך שהמודד לא יהיה גדול מדי, אל מול המצב שמספר חברי המועצה יהיה עצום.
פס"ד מגידיש- תקפו את השיטה כולה וטענו כי היא לא חוקתית שכן יש כאן פגיעה בערך השוויון. כי גם יישוב עם 250 יקבל נציג אחד וגם יישוב עם 50 יקבל נציג. עד שלא נקבע מודד של 1, לא נקבל מצב של שוויון אמיתי. ולכן כל שיטת המודד היא לא שוויונית.
בעיה נוספת היא כי השיטה הזו נקבעה בחקיקת משנה של צו המועצות האזוריות על ידי השר.
בית המשפט דחה את הטענה:
7. העותרים נתפסו לכלל טעות… הפרק הארבעה עשר שבצו דן בבחירות לוועד המקומי שבכל ישוב המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האיזורית, ובחירות אלה צריך שתהיינה "כלליות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות" (סעיף 96). חברי הועד המקומי בכל ישוב נבחרים, איפוא, על טהרת היצוג הדמוקרטי… וקיים הבדל מהותי בין הועד המקומי המיצג את תושבי אותו מקום, לבין המועצה האיזורית שמטרתה ליצג בראש וראשונה את עניניו של כל ישוב וישוב שבתחומי שיפוטה, ומשמשת היא מעין ארגון-על לכל ישובי האזור. כדי להבטיח תפקידה זה נקבע בחוק שכל ישוב שבאיזור, יהא גודלו – או ליתר דיוק קוטנו – אשר יהא, זכאי לפחות לציר אחד במועצה האיזורית. הבטחת עניניו של כל ישוב וישוב שבתחומי המועצה האיזורית אינם מחייבים כל עיקר שיהא הוא מיוצג בארגון העל של המועצה האיזורית על-ידי מספר צירים בהתאם לגודלו. דבר זה לא זו בלבד שעלול הוא לפגום בשויון מעמדם של הישובים השונים בארגון-העל של המועצה האיזורית, אלא עלול הוא להביא לסרבול יתר ולפגיעה בכושר עבודתו של גוף ניהולי זה של המועצה האיזורית
כלומר יש שני שיקולים- שיקול היעילות שאומר כי אנו רוצים להקטין את מספר החברים סביב השולחן.
טענה שנייה של בית המשפט היא כי השאלה היא איזה סוג שוויון אנו רוצים, האם מדובר על שוויון בין יישובים. כמו שבסנאט בארה"ב לכל מדינה לא משנה מה גודלה יש שני נציגים.
2. בג"צ 189/88 ועד מקומי נאות-הככר נ' שר הפנים, פ"ד מג(2) 519
נקבעו בחירות למוע"א, ונקבע מודד של 100. העותרים טענו כנגד המודד (שגורם לכך שלישוב עין גדי יהיו 4 נציגים מתוך 9), וכנגד צירוף נציג ממונה לייצג את מפעלי ים המלח.
העותרים טענו כי "על שר הפנים ליתן עדיפות לעקרון של שוויון מעמדם של הישובים במועצה, על פני העקרון של "קול אחד לכל אחד", שעה שהוא בא לקבוע את המודד הכללי".
בימ"ש דחה הטענה.

"שיטת הבחירות למועצה אזורית משלבת על פי הצו, ייצוג גיאוגרפי עם הקצאה יחסית של נציגים בהתאם לגודל אוכלוסית הבוחרים שבמקום, המגלמת את העקרון שבבחירות דמוקרטיות. לפיכך נקבע בצו "שכל ישוב באיזור, יהא גודלו – או ליתר דיוק קוטנו – אשר יהא, זכאי לפחות לציר אחד במועצה האיזורית"… ומאידך גיסא, זכאי כל אזור (כהגדרתו בצו) לבחור נציג אחד לכל מודד כללי שבמספר תושביו, ובכך מתבטאת הקצאת הנציגים היחסית במועצה ופשיטא, שאם היה המודד הכללי אחד ויחיד לכלל המועצות האזוריות, או עומד וקיים על פי נוסחה אחידה לכל מועצה אזורית, לא היינו מוצאים הוראה, דוגמת זו שבסעיף 6(ג) לצו כי "השר יקבע מעת לעת … את המודד הכללי."
מכאן, כי קביעת המודד הכללי צריכה שיקול דעת חוזר ונשנה בערבן של כל בחירות

תפישתנו כי אין חבר במועצה אזורית ממלא את תפקידו נאמנה, אלא כשלנגד עיניו הדאגה "לכלל האינטרסים של כל אותו אזור הנמצא בתחום שיפוטה של המועצה" (בג"צ 312/66 פד"י כ"א (1) 57, 63). ההנחה כי נציגי הישובים יצביעו תדיר על פי דפוסי הצבעה קבועים תוך התעלמות מן העקרון האמור, ובניגוד לו, אינה יכולה, על כן, לשמש בסיס להחלטתו של השר. היפוכם של דברים, עליו לצאת מן ההנחה היסודית כי כל חבר במועצה שתיבחר יהא מודע למהות תפקידו, לאחריותו לכלל ענייניה של המועצה, לחובתו לפעול לרווחת כלל האזור, על כל ישוביו, ולהצביע בדיוני המועצה כשהוא משווה לנגד עיניו עקרון זה.

בנוגע למינוי נציג ממונה, טענו העותרים כי לשר אין הוראת הסמכה לכך. מצב זה הינו "יצור כלאיים" של מועצה אזורית שחלקה נבחרת וחלקה ממונה…
"יש לעתים – והכרח בל יגונה הוא – לשלב בגוף נבחר נציג או נציגים ממונים, אם משום מהות המשרה שהם נושאים והחשיבות המיוחסת לעמדתם, אם כדי לאפשר ייצוג למיגזר שמטעם כלשהו אינו נוטל חלק בבחירות, כשהעדר נציג כזה מן הגוף הנבחר עלול לפגוע באותו מיגזר, ואם כדי להבטיח שהגוף הנבחר יוכל למלא את תפקידיו באופן תקין (527 ז-528 א). השפעתה הניכרת של המשיבה 5 באזור סדום על התפתחות האזור וצביונו מכניסה את המקרה לגדר המקרים החריגים שבהם יעשה המשיב 1 שימוש בסמכותו להוסיף נציג למועצה נבחרת, ואין על- כן לראות את החלטתו כחסרת סבירות (528 א-ב).

התביעה של נאות הכיכר הייתה בעצם להגיד כי יש לקחת את מגידיש עד הסוף ולתת נציג אחד לכל יישוב. בית המשפט קבע כי שר הפנים צריך למצוא את האיזון בין שיקולי יעילות לבין השוויון משני סוגיו. שלכל יישוב יהיה ייצוג ועדיין יהיה ייצוג לגודל היחסי של היישובים.
בית המשפט טען כי הנציגים לא מייצגים רק את היישוב אלא הם מחליטים לטובת כולם. אבל זו השקפה שאם היא נכונה אזי אין צורך כלל בבחירות ומימלא אין סיבה לייצוג של כל יישוב. כל העניין הוא שנבחר מייצג אינטרסים של בוחריו. ולכן כל הטענה הזו בעצם מבטלת את הצורך בשיטת המודד.
בפועל מי שקובע את המודד הוא פקיד של משרד הפנים ולא השר. אין הנמקה זכות טיעון וכו' ומדובר על דבר שהוא כמו החלטה שיפוטית, לכן יש כאן מקום רב לתקוף את הנושא.
בעבר היה מקובל כי מי שנבחר לוועד המקומי יהיה גם הנציג של היישוב במועצה וגם הנציג של המועצה ביישוב. לפני שנתיים הוועדה למניעת ניגוד עניינים של משרד המשפטים הוציאה הוראה שקבעה כי אסור לחבר וועד מקומי להיות נציג במועצה האזורית. זו מן תפיסה שרואה הפוך את התפיסה מהי מועצה אזורית ומהם נציגים. מועצה אזורית היא גוף על והוועד המקומי הוא גוף מתחת שמנהל חלק מהדברים. מכיוון שהוא מתחת למועצה האזורית הוא מפוקח על ידה ולכן לא יכול להיות שיהיה חבר בגוף הזה. זה גורם למצבים אבסורדיים בהם הוועד המקומי מחליט דבר מסוים אבל נציגיו במועצה עושים אחרת וכו'.

הזכות לבחור דף ד3:
לפי החוק במועצה אזורית מי שרשאי לבחור הוא תושב. כלומר במי שמקום מגוריו ומענו הקבוע הוא בתחום האזור. בד"כ השאלות לא עולות לגבי הזכות לבחור אלא לגבי הזכות להיבחר בה יש יותר אמוציות על הנושא.
החשיבות שמי שיבחר יהיה רק אנשים שהם תושבי אותו אזור נובעים מזכות האוטונומיה כלומר הזכות של האדם לקבוע את הנורמות שלו עצמו ושלא יהיה תלוי באזרחים שאינם מהאזור. למרות שיש מקומות כמו ארה"ב בהם למי שגר בחו"ל יש זכות הצבעה. בישראל אדם שהוא יורד והוא אזרח ישראלי לא יכול להצביע בחו"ל, אבל יכול להצביע אם הוא מגיע לארץ ביום הבחירות. ברמה המוניציפאלית נקבע כי אם אתה לא תושב המקום כלומר זה המקום העיקרי שלך, אתה לא רשאי להצביע. לכאורה אם אדם גר במקום אחד אבל עובד ומעורב במקום אחר וגובים ממנו מיסים בשני המקומות, עדיין הוא יכול להצביע רק במקום המרכזי שלו. לגבי בוחרים כמעט ולא ניתן לבדוק ולאכוף את זה ולכן זה נאכף בעיקר לגבי נבחרים שם קל יותר לבדוק את הנושא.
השאלה היא מה עושים עם אנשים עם שתי דירות כמו סטודנטים או אנשים אחרים שעובדים בצורה כזו. ביהמ"ש מאד מתלבט בנושא לגבי שאלות יסוד של זכות להיבחר ולבחור.
לגבי תושבי גוש קטיף יש שאלה האם מכיוון שהם גרים במגורים זמניים האם הם רשאים להצביע במקומות בהם הם גרים שכן לא מדובר על מקום מגורים הקבוע. מה קורה האם אדם, עבר דירה וכו'.
מקרים מיוחדים דף 5א וב:
זה מונח של המחוקק. אם חלק מחברי המועצה נעלמו (פחת מספר חברי המועצה) שכן הורשעו בפלילים וכו', שר הפנים יכול להכריז עליה כמועצה חדלה לפי סעיף 137, או במצב בו השר שוכנע כי הוועדה לא ממלאה את תפקידה על פי דין, או שיש וועדת חקירה שקבעה כי הם לא מתפקדים על פי דין. מדוע עליו להקים וועדה אם יכול להשתכנע בעצמו? בית המשפט אומר כי עדיף שתהיה וועדת חקירה בלתי תלויה מאשר שהוא יקבע בעצמו.
לשר הפנים יש את הזכויות לעשות את החלופות הבאות:
בחירות- יכול לבחור גם את ראש המועצה וגם את המועצה או רק אחד מהם.
מינוי אנשים כשירים- מועצה ממונה- אם הוא מחליט לעשות את זה הוא חייב להחליף גם את ראש המועצה וגם את המועצה עצמה. תהיה חובה לבחור אנשים שיהיו כשירים לבחור ולהיבחר במקום ואנשים ללא ניגוד עניינים. כלומר אנו מוותרים על תהליך הבחירה אבל לוקחים אנשים שיש להם פוטנציאל תיאורטי להיבחר.
מינוי וועדה ממונה (וועדה קרואה)- מינוי של אנשים חיצוניים למקום שר הפנים יכול למנות את מי שרוצה גם אם הוא לא בעל כשירות לבחור ולהיבחר במקום.
מבחינת הסמכויות לשני הגופים יש את אותן סמכויות. אם הוא מחליט לעשות כילאים ולקחת חלק מהמקום וחלק מבחוץ זו וועדה קרואה שבה יש גם אנשים מהמקום.
יש את הבעיה ששר הפנים בעצם נותן לאנשים מסוימים פור על כך שהם ממונים לתפקיד ניהול המועצה. ולכן יש תיקון לחוק שקובע שמי שמונה כראש מועצה לא יוכל להיבחר בבחירות הקרובות באותה מועצה.
פס"ד בן יצחק- שר הפנים החליט להדיח את ראש המועצה וחברי המועצה כי היא לעומתית ולכן ראש הרשות לא יכול לתפקד. ראש הראשות טען כי הוא היה בסדר וכי זכותו להיבחר וזכות התושבים לבחור תפגע אם ימנו גורם שהם לא בחרו. בית המשפט אומר כי הוא מכיר בזכותו של הבוחר לבחור את נציגיו אבל היא לא מוחלטת ויש לאזן אותה אל מול אינטרסים אחרים. בית המשפט אומר כי מכיוון שלא הצליח להקים קואליציה יציבה, על שר הפנים לדאוג לטובתם של התושבים ולכן להחליף את הנבחרים הללו.
כלומר ברגע שהדמוקרטיה לא מתפקדת כמו שצריך, נכנס "האח הגדול" שר הפנים ומבטל את הדמוקרטיה.
יש היום סעיפים הקובעים מנגנון פיטור אוטומטי של חברי המועצה שקובע כי אם לא עובר תקציב תוך זמן מסוים אוטומטית חברי המועצה מפוטרים ואין לשר שיקול דעת כלל.
פס"ד אסרף- בית המשפט נכנס לשאלה של הפוליטיקה וקבע מאד בעדינות בסוגיה שבה השר שיטרית כשר הפנים מחליט להדיח את ראש עיריית אופקים ולמנות מישהו במקומו. בית המשפט אומר מצד אחד אין ברירה. העותרים טענו כי השר שיטרית רצה לקדם את המועמד של קדימה כי המון אנשים מאופקים התפקדו לקדימה. בית המשפט אומר כי אין מה לעשות אנו מדינה קטנה, ותמיד שר הפנים יכול להיות קשור למפלגה כזו או אחרת ותמיד ניתן לחשוד בו. מצד שני בית המשפט אוסף עוד הרבה אינדיקציות ואומר כי הסיפור יותר מידי בעייתי ולכן במקרה הזה הם מבטלים את החלטת שר הפנים ואומרים לו לחשוב מחדש. כלומר מוציאים לו פתק צהוב.
אנו רואים כי לאורך זמן שלטון מקומי והזכות לבחור ולהיבחר זה יפה מאד כל זמן שזה עובד. ברגע שלא עובד מיד מבטלים את הדמוקרטיה כדי לקיים את טובת השירות תקציב וכו'.
על מנת למנוע את לזות השפתיים של מעורבותו של השר שטרית בג"ץ אמר כי יש להעביר את הסמכות לשר אחר. הסמכות הועברה לשר רפי איתן ששמע אותם והחליט בדיוק כמו שטרית.
נכון ללפני שבועיים, ראש העירייה המודח פנה במכתב לשר הפנים וטען כי כל המינוי שנעשה עכשיו הוא לא מקצועי אלא ממנה מקורבים הקשורים לקדימה, ותוך 3 חודשים החליפו 3 פעמים את ראש הוועדה הקרואה שם.

‏יום ראשון כ"ב טבת תשס"ט
שבוע שעבר ההוגשה עתירה לבג"ץ של מועמדת למועצה אזורית בדרום בטענה שלא ניתן לערוך קמפיין. בג"ץ דחה את העתירה.
המבנה הארגוני של הרשות המקומית
אנחנו עוסקים בפרק 7-9 לפקודת העיריות. העוסקים בחברי המועצה ובעובדי המועצה.
הרשות המקומית היא תאגיד ולכן אין לה חיים משל עצמה אלא פועלת באמצעות אורגנים שלה.
בפס"ד דנינו- השופט ברק מפרט כי היא תאגיד ומהם האורגנים שלה: מועצה מקומית, המוקמת על פי פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש), הינה אישיות משפטית עצמאית (סעיף 10)… האורגנים העיקריים של המועצה המקומית הם המועצה – ויש להבחין בין המועצה המקומית כאישיות המשפטית בשלטון המקומי לבין המועצה המהווה אורגן נבחר של המועצה המקומית – וראש המועצה.
השופט ברק מדבר על מהם התפקידים של המועצה אבל מציין כי תפקידיהם עדיין עמומים. במועצה יש חבר מועצה שהוא מקבילה של חבר כנסת. הוא פריט בתוך המועצה ויש לו זכויות וחובות. יש לו זכות להגיש שאילתה, להציע חוקי עזר וכו'. יש לו חובות להיות נוכח בישיבות. אם הוא חסר שלושה חודשים בלי הסבר הוא יכול להיות מודח לפי הסמכה בחוק.
וועדות המועצה- וועדות לנושאים שונים שמוקמות על ידי המועצה. היא זו שמאשרת את הוועדות. תפקיד וסמכויות הוועדה תלוי בסעיף הנוגע לוועדה. יש כאלו שחברים בהם רק חברי מועצה, יש כאלו שחברים בהם גם חברים מהשלטון המרכזי כמו וועדת מל"ח. לכן או שיש הוראה ספציפית שאומרת כי יש להקים וועדה ספציפית כמו וועדת מל"ח שהסמכות להקמתה מופיע בפקודת העיריות. אבל ניתן להקים וועדות נוספות מכוח סעיף כללי שיש בפקודת העיריות והמאפשר הקמת וועדות נוספות.
סיעות- בדומה למפלגות בכנסת, על פי המפתח הייצוגי בו נבחרו בבחירות. על מנת לא ליצור מצב בו ראש העירייה יוכל לשחד אנשי לעבור אליו, ומצד שני לאפשר פרישה, נקבע כי יש צורך ב1/3 סיעה על מנת לפרוש. מי שלא עומד בתנאים לא יכול להיבחר שוב בבחירות הבאות.
חשיבות נוספת של הסיעות היא שהייצוג בוועדות הוא לפי הסיעות. הוועדות דנות בנושאים בצורה מפורטת ולכן רוצים כי ישמע הקול של כולם. לחלק מהוועדות יש סמכות החלטה ולחלק רק סמכות ייעוץ.

ראש הרשו"מ= ראש הראשות המבצעת. יש לו סגן שהוא ממלא מקום וסגן נוסף. במישור הלאומי כאשר רצו למנות סגן נוסף כדי ששמעון פרס יהיה סגן רוה"מ, התברר כי לא ניתן לעשות את זה, כי יש חוק יסוד הממשלה, לכן הוחלט על התפקיד של המשנה לראש הממשלה שהוא לא סגן ולכן זה אפשרי. ברשויות המקומיות אף אחד לא העיז עדיין לעשות דבר דומה.
החוק קובע כי סגן מ"מ או סגן נוסף יכול להיות רק מי שהוא חבר מועצה. כאשר ראש הרשות לא חייב להיות ראש הרשות, או ראש רשימה שזכתה.
הדבר הזה מעיד על עירוב שעדיין קיים בין תפקיד המועצה כרשות מחוקקת לבין הסגן כרשות מבצעת. העירוב הזה קיים יותר חזק כי ראש הרשו"מ חייב להיות חבר מועצה או כי הוא זכה, או כי הוא מקבל מינוי כחבר מועצה אד-הוק כל זמן שהוא מכהן כראש מועצה. כלומר הוא מכהן מתוקף תפקידו. לכן אין הפרדת רשויות אמיתית.
יש הצעה ולפיה המנכ"ל הוא יהיה האיש הביצועי וראש המועצה יתעסק רק עם קביעת מדיניות, ולכן יש הצעה כי חתימה על צ'קים תהיה בסמכות המנכ"ל ולא ראש הרשות, אבל זה ברמת הצעת חוק בלבד כרגע.
עובדי הרשות מתחלקים לעובדים בכירים ועובדים רגילים. עובדים בכירים הם כאלו שהמינוי וההעברה שלהם מתפקיד נקבעים על ידי החוק, כלומר הם עובדים סטאטוטוריים. ואילו עובדים רגילים מתקבלים ללא סעיף חוק שקובע איך לעשות זאת.
הצעת חוק העיריות מנסה להעביר כוח רב לאותם עובדים בכירים. המנכ"ל הוא משרת אמון שכלל לא מוסדרת בחוק. יש רצון להעביר לעובדים האלו במסגרת תפקידם סמכויות וכוח.
ישנם מונחים עמומים כמו מחזיק תיק. חבר מועצה יכול להיות מחזיק תיק החינוך, או איכות הסביבה וכו'. והוא נכנס מעל העובד המקצועי שאחראי על התחום. השאלה היא מה חלוקת יחסי העבודה והסמכויות ביניהם היא שאלה טובה.
השאלות עולות כאשר מדובר על וועדות כמו וועדת הנחות. לכאורה אמורים להיות בוועדה רק אנשי מקצוע כמו היועץ המשפטי ומחלקת הרווחה ואין שם מקום לחברי המועצה. אבל הם טוענים שהם קשובים לציבור ולכן יש צורך שגם להם תהיה נציגות כל זמן שהם פועלים בהתאם לחוק.
נכנסת כאן השאלה הגדולה של מה היחסים בין הדרג המבצע לדרג הפוליטי.
נושאים שלא נדון בהם- אצילת הסמכויות- מהרשות המקומית לראש הרשות המקומית. המועצה בחוק עזר לוקחת סמכויות שיש לה ומעבירה אותם לגורמים אחרים. למשל עיריית פתח תקווה חוקקה חוק עזר שאישר לראש העיר להחליט אילו עסקים יהיו פתוחים בשבת ואילו לא. שר הפנים סירב לאשר את החוק, והם פנו לבג"ץ. בג"ץ קבע כי החוק פסול לא כי שר הפנים פסל אותו, אלא כי מועצת העיר לקחה משהו שהוא בסמכותה והוא שאלה חברתית ראשונה במעלה והעבירה אותו לראש הרשות שהוא אמנם נבחר אבל הוא רשות מבצעת.
יש עוד חלק שהוא חלק משאלת הביצוע והוא לא קשור לעובדים, מדובר על מיקור חוץ לקבלני משנה. כל הנושא של האצלת סמכויות. למשל פינוי אשפה. ברור כי הסמכות לטפל בפינוי האשפה היא של הרשות המקומית. הוא לא צריך להאציל סמכות למי שיושב על משאית האשפה. זו אינה סמכות שלטונית לאסוף אשפה. הדאגה לביצוע הוא סמכות שלטונית, הוא הנותן את ההוראה, אבל הביצוע הוא לא חלק מסמכות שלטונית.עצם ההרמה של הצפרדע היא לא סמכות שלטונית ולכן ניתן להעביר את הביצוע לקבלן חיצוני. כך לא יהיו שביתות כי מדובר על עובדים של חברה פרטית ולכן לא תהיה שביתה.

חלוקת הסמכויות בין האורגנים:
עירייה- אם בחוק כתוב כי יש סמכויות למועצת הרשות המקומית, ברור כי הסמכויות הן של המועצה. רשימת הסמכויות של המועצה נמצאת בדף ה'2ב'. למשל למוצעת העירייה יש את הסמכות לקבוע את התקציב.
אם כתוב בחוק ראש העירייה ברור כי מי שעושה את זה הוא ראש העירייה. השאלה היא מה קורה כאשר כתוב בחוק- "העירייה". אז נשאלת השאלה מיהו האורגן שיש לו את הסמכות לפעול בשם התאגיד. הפקודה הישנה אמרה כי המועצה היא המוסמכת לפעול בשם התאגיד. כמובן שהיא האצילה את הסמכויות לראש הרשות ועובדיו, אבל הסמכות הייתה אצלה.
בעקבות שינוי החוק לחוק הבחירה הישירה, סעיף 126 לפקודת העיריות אומר כי העירייה תפעל באמצעות ראש העירייה. תיקנו את סעיף 26 לפקודת העיריות ואמרו כי למועצה יהיו כל הסמכויות הניתנות לה על פי כל דין. במילים אחרות הסעיף הזה לא אומר כלום. כתבו אותו כי היה סעיף 26 שכותרתו הייתה סמכות המועצה ולא רצו למחוק אותו למרות שרוקנו אותו מתוכן. לכן הוא נשאר סעיף סתמי.
פס"ד וחידי- עסק בשאלות של חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים. הוא עסק בנושא של רשות חינוך מקומית שזו לא לגמרי עירייה, אבל זה מקביל לעירייה כי אלו אותם נושאי משרות ותפקידים. בפסק מדובר על ראש עיריית רמלה שרצה להעביר בית ספר שהיה בשימוש של האוכלוסייה היהודית לאוכלוסיה הערבית. אהרון ברק נוקט גישה פרשנית ומראה כי לפי לשון החוק, יש שני גופים מועצת החינוך ומועצת העירייה. שנית, הוא לוקח את סעיף 126(א) לפקודת העיריות ואומר כי במקום בו החוק נותן כוח לעירייה ולא אומר מי הוא ראש העירייה, לאור חוק הבחירה הישירה הסמכות העודפת של העירייה היא ראש העירייה. המונח סמכות עודפת הוא צורה אחרת לומר סמכות שיורית. המונח סמכות שיורית הוא מאד בעייתי מצד עצמו. האם מדובר על סמכות שיורית או משהו אחר.
השופט ברק אומר שכאשר לא כתוב מישהו אחר מדובר על ראש העירייה. נשווה בין שני סעיפי החוק.
126. ראש העיריה
(א) עיריה תפעל באמצעות ראש העיריה;
סע' 32 לחוק-יסוד: הממשלה (תשס"א)
32. הסמכויות השיוריות של הממשלה
הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת.
סעיף 32 הוא סעיף המעניק לממשל סמכות גם ללא הסמכה אחרת בחוק. הוא מסמיך את הכנסת לעשות כל דבר שלא בסמכות חוק אחר. אבל סעיף 126 לחוק העיריות הוא לא סעיף שמעניק סמכויות שלא כתובות בחוק, אלא רק אומר כי סמכויות שניתנו לעירייה נתונות לראש העירייה. זה הבדל מאד משמעותי בין עירייה לבין הממשלה.
השאלה מי מבצע דומה- ראש העיר בשם העירייה, או הממשלה בשם המדינה, אבל הסמכויות שהסעיפים מעניקים שונות לגמרי.

מועצה מקומית
אם כתוב בחוק ראש המוע"מ ברור כי מדובר על ראש המוע"מ.
השאלה היא מה עושים אם כתוב "המועצה". אם היינו חושבים כי מדובר על האורגן, היינו אומרים כי מדובר על מועצת המועצה המקומית. אבל אם המועצה היא התאגיד אזי הסמכות צריכה להיות לראש הרשות המקומית בגלל הבחירה הישירה (כמו בעירייה). ואז נוצרת לנו סתירה. מאחר ואנו לא יודעים למי המחוקק התכוון לתאגיד או לאורגן, אנו עלולים להגיע לתוצאות שונות וסותרות. דוגמאות:
27. (לפק') עריכת תקציב ואישורו
מועצה מקומית תערוך בכל שנה תקציב בצורה שנקבעה, המראה את אומדן ההכנסה וההוצאה שלה;סע' 186ג(ב)
הכלי הפשוט ביותר הוא השוואה לפקודת העיריות ושם רואים כי תקציב יאושר על ידי האורגן שנקרא המועצה ולכן גם כאן.
22. (לפק') אישור חוקי עזר ופרסומם
(א) אישרה המועצה חוק עזר, יחתום עליו ראש המועצה וחוק העזר יפורסם ברשומות.
מכיוון שבפירוש מחלקים כאן בין המועצה לבין ראש המועצה, ברור כי יש חלוקה והמועצה היא זו שתאשר את החוק.
בנוסף אנו בונים לעצמנו מודל פרשני שלפיו מכיוון שיש לנו שני אורגנים לא יכול להיות ששניהם עושים את אותו דבר, לכן צריך למצוא מה ההבדל בניהם. נראה סביר כי המועצה היא המחוקק בדומה לכנסת ולכן לפי המודל הזה נוכל לפרש.
אנו רואים כי בעירייה המצב פשוט ובמועצה מקומית ואזורית כשיש שימוש במונח מועצה נוצרים לנו בעיות.לכן בין אם מופיעה המילה מועצה או מועצה אזורית (אלא אם מופיע מועצת המועצה האזורית) אזי יש שאלה האם זה נתון לתאגיד או לאורגן. אם נתון לתאגיד אז הסמכות היא של ראש הרשות.
הצענו שלושה פרשנויות- מילולית לאורגן. השוואה לעיריות איפה שאפשר. ומודל פרשני על פי התאמה בין מהות התפקיד לבין מי שמבצע אותו, כלומר חלוקה מבנית בניהם על פי תפקיד.

‏יום ראשון כ"ט טבת תשס"ט
סמכויות העירייה- פרק 12 לפקודת העיריות, מדבר על חובותיה וסמכויותיה של מועצה. כאשר מדובר כמובן על עירייה ולא על מועצה. לפי הסעיף הישן של פקודת העיריות מרכז הכובד של הסמכויות היה אצל המועצה ולכן זה נכתב כך. אבל לאחר החקיקה החדשה, יש הבדל נורמטיבי בזה.
ההבדלים בין עיריות למועצה מקומית:
רמה נורמטיבית- לגבי עיריות הסמכויות נמצאות בפקודה כלומר בחקיקה ראשית. במוצעות מקומיות, מדובר על צו המועצות המקומיות ובפקודת המועצות המקומיות יש פרק על תקציב ועל חוקי עזר, אבל בנושא הסמכויות שר הפנים קיבל סמכות להקים מועצות מקומיות ולקבוע את סמכויותיהן ג"כ בצו. לכן מדובר על חקיקת משנה בלבד.
אופן הסדרת הסמכויות- עיריות- חובות נמצאות ב235 עד 248א רבתי. סימן ג' מדבר על הסמכויות. כלומר יש 32 סעיפים המדברים על חובות וסמכויות. בתי המשפט דנו בשאלה מה ההבדל בין סמכויות וחובות. לעיתים בית המשפט פירש כי סמכות היא חובה ולעיתים כי היא רשות. אבל לפני שבית המשפט מפעיל פרשנות יש הבחנה בין חובות לבין סמכויות שהן רשות.
במועצות מקומיות- כמעט הכול מרוכז בסעיף אחד לא ארוך, לא מפורט וללא הבחנה בין חובות לסמכויות.
סמכות כללית לעומת סמכויות פרטניות- עיריות- יש לנו עשרות רבות של סעיפים וסעיפי משנה, וב249(29)- לעשות כל דבר הדרוש לשמירה… כלומר יש סמכות מאד רחבה שמאפשרת לעשות מגוון של דברים.
אמרנו כי סעיף 126 לא נותן סמכויות לעירייה אלא רק לראש העירייה ואילו סעיף בחוק יסוד הממשלה מקנה לממשלה סמכות רבה. אך הסעיף הזה נותן לעירייה כוח וסמכות לטפל בכל דבר שהמחוקק לא חשב עליו. סמכות פרטנית ואח"כ כללית.
מועצות מקומיות- הסעיף אומר כי המועצה מוסמכת לכל דבר הנדרש לטובת הציבור, ורק אח"כ מתחילים לפרט. סמכות כללית ואח"כ פרטניות.
הסיבה היא כי השאלה היא האם אנו רואים את הרשויות כתאגיד ולכן יכולים לעשות רק מה שכתוב בתקנון של התאגיד, או שכפי שחברות הגיעו למצב בו הם התחילו להוסיף המון סמכויות. לכן בית המשפט הסכים לקבל את ההוספה וכל דבר חוקי שהוא. כך גם כאן, קודם כתבו כל מה שמותר לעשות ואז כתבו וגם כל דבר אחר.
התפיסה האוטונומית אומרת כי גם ללא הוראת חוק, אלא כמו שכל אדם פרטי מה שהחוק לא אוסר עליו מותר לו, כך גם לרשות מקומית יש סמכות לעשות כל דבר גם אם הוא לא רשום בחוק. מה שהיא מוגבלת הוא רק מה שנכתב שאסור.
מה הסייגים לסמכויות האלו- קודם כל סייגים חוקתיים. כתוב לגבי חוקי היסוד כי כל רשות מרשויות השלטון צריך לכבד סעיף זה. לכן גם רשויות מקומיות צריכות לכבד את פסקת ההגבלה. למשל לגבי מכירת בשר חזיר, פתיחת עסקים בשבת, פרסום מודעות, קניית קרקעות. הגבלת שימוש בנכסים של הרשות וכו'.
סייגים סטאטוטוריים- לפרק 12 יש שלושה סימנים. סימן א' הוא סייגים לסמכות:
סעיף 233 סייגים לסמכות- וינוגרד בספר שלו אומר שלמרות שהסעיף נשמע כסעיף הסמכה, תפקידו איננו הסמכה כי כותרת השוליים שלו וכותרת הסימן מדברים על סייגים. לכן הסעיף לא נותן סמכויות אלא אומר כי היקף התחולה של הסייגים של הסיפא לפני כניסה לסעיפים.
לרוב הגופים כאשר מקימים אותם בחוק כתוב בהתחלה מה תפקיד הגוף. אבל בעיריות רק לאחר מאות סעיפים כתוב פתאום מה התפקיד של העירייה. הצעת חוק העיריות בדיון כבר כשנתיים בכנסת. ניסחה אותה וועדה שמונתה על ידי שר הפנים, ובראשה עמדו שני יועצים משפטיים לשעבר למשרד הפנים. שאלו אותם למה לא ניסחו סעיף מטרה, התשובה הייתה כי מי שיפרש את הסעיף יהיה בית משפט והם לא רוצים שבית המשפט יפרש את הסעיף. אבל אם אתה לא אומר כלום אתה נותן לבית המשפט חופש אין סופי. ההשערה של המרצה היא שאם הם היו צריכים לנסח משהו, הם היו צריכים או שרשות מקומית היא אוטונומית או שהיא זרוע ביצוע, מעבר לזה שזה מאד בעייתי כי זה יפתח דיון כבד בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי וגם יעיר גופים בתוך השלטון המרכזי. לכן החליטו להשאיר את המחלוקות החוקתיות בצד ולדון בפרטים. כנראה שאם הם היו צריכים לבחור כיוון הם היו בוחרים את הכיוון של השלטון הריכוזי כחלק מהשלטון הארצי, כי הם באים מתוך משרד הפנים והאוצר. הם חששו כי אם הם יכתבו סעיף ריכוזי כמו שהם רוצים, אז בתי המשפט ימחקו את הסעיף הזה ויחזירו את הכוח לרשויות המקומיות.
סעף 233:
באין מניעה מאת השר ובכפוף להוראות כל דין
233. עיריה תעשה בתוך תחומה בענינים המפורשים בסימן ב', וכל פעולה אחרת שעיריה מצווה לעשות לפי הפקודה או לפי כל דין אחר, והיא מוסמכת, בתחום העיריה או בשטח בנין-עיר הכולל את תחום העיריה, לעשות בענינים המפורשים בסימן ג' – והכל כשאין הוראה אחרת מאת השר בענינים אלה, כולם או מקצתם, ובכפוף להוראות הפקודה או כל דין אחר.
אין בסעיף כל הוראה נורמטיבית מה לעשות אם יש סתירה בין סעיף בפקודת העיריות לבין סעיף שמוסדר בחוק אחר. במקרה שאותו דין מוסדר בסמכויות חלופיות אין בעיה, אבל כאשר יש חקיקה סותרת יש בעיה. כי אנו לא יודעים איזה חוק גובר. אם לא היה הסעיף הזה, היינו מפעילים את כללי הפרשנות הרגילים כלומר הוראה מאוחרת ופרטית גוברת. אבל מכיוון שיש סעיף סטאטוטורי הוא מסבך אותנו.
בנוסח הישן של פקודת העיריות, לקחו את הנוסח הישן שהיה תרגום לעברית ושינו אותו לנוסח חדש. סעיף 98 לנוסח הישן דיבר על סמכויות רשות ואמר כי בגדר סמכותה של העירייה, סמכויות שונות כל עוד לא ציווה שר הפנים אחרת. כלומר הייתה כפיפות של סמכויות העירייה להחלטת שר הפנים.
גם בסעיף 99 שדיבר על סמכויות חובה הכפיפו את הסמכויות לשר.
ההיגיון של הכפיפויות הוא שסעיפים 98 ו99 שהולכים לפרוט הרבה מאד סמכויות שחלקם מנוסחות בצורה רחבה וכללית מאד, רצו להבטיח כי במקרים מסוימים שר הפנים והכנסת או שרים אחרים בתקנות, יוכלו לשלוט על מה שקורה בעיריות. כלומר שהעירייה תדע כי היא עדיין כפופה לשר ולחוקים אחרים.
בנוסח החדש, יש פרק שלם של סמכויות ואת כל הסייגים שהיו בתחילת סעיפים 98 ו99, העבירו לסעיף 233. תחילת הסעיף היא כי העיריות ייעשו בכפוף להוראות השר. כלומר הסעיף העתיק מבחינת היקף הסמכויות והסייגים מהפקודה הקודמת.
את סייג ההקשבה לסמכויות השר, הרחיבו לכל הסעיפים ולא רק בפרק ב' וג'. כל סמכות של העירייה שהיא סמכות חובה כפופה להוראות השר. עדיין יש שאלה למה לא עשו את זה לסמכויות רשות שנשארו גם בפקודת העיריות וגם בחוקים אחרים.
בחוק החדש כפיפות זכויות החובה והרשות נשארו כפופות לפקודה, אבל נוסף גם או כל דין אחר. ההיקף של זה שונה ממה שהיא בעבר.
כי בחוק הישן אמרו הפקודה או כל חוק אחר. ואילו עכשיו נאמר כל די אחר. לכן גם תקנות נכללות בזה. כלומר המחוקק אומר אני נותן לכם סמכויות ויד מאד רחבה עד שאני אומר לא. כלומר מסמיכים גורם מנהלי, לקבוע תקנות שיגברו על חקיקה ראשית. שכן החקיקה הראשית נותנת כוח לעיריות ואילו התקנות יגבילו אותם.
משקלם של הוראות השר נשארו כשהיו בחוק הישן. גם בלי תקנות אלא באמצעות הוראות הוא יכול לקבוע לרשויות המקומיות איך לפעול.
הבעיה היא כי חוזרי מנכ"ל הם טלאי על גבי טלאי ואין שום דבר שמאגד את כולם ולכן מאד קשה לעקוב אחריהם ולהבין מה מותר או אסור לעיריות לעשות.
מה לגבי חוזרי מנכ"ל של משרדים אחרים כמו משרד החינוך או הרווחה? בד"כ מתייחסים אליהם כמחייבים למרות שהעובדים הם עובדים של הרשויות, הם כפופים לשלטון המרכזי באותם נושאים.
הסעיפים ניסו לקבוע גם כפיפות לפקודה. הכפיפות לפקודה ולתקנות הוא הדבר ההגיוני יותר.
כלומר הסעיף ריכז שני סעיפים לסעיף אחד שהוא הקדמה לפרק. הסייגים טיפה הורחבו, אך הניסיון גם להרחיב את התכולה וגם ליצור את שני הסייגים יצר מצב בו יש סתירה שדברים שתחת הוראות הפקודה או כל דין אחר כפופים לפקודה או לכל דין אחר.

‏יום ראשון ז' שבט תשס"ט
סעיף 233 סמכות הפעולה המקומית-
סמכות פרטנית- סמכות פרטנית היא סמכות המפרטת את מהות הסמכות של הרשות המנהלית בצורה סבירה, כך שניתן לדעת מראש באופן כללי את מה שמותר לה לעשות.
סמכות גורפת- ללא פירוט אלא רק אמירה כי ניתן לבצע…
י. זמיר שואל האם בסעיף 147 לחוק העיריות כשכתוב לבצע כל מפעל ששר הפנים קבע כי הוא לטובת הציבור, זה סמכות פרטנית או גורפת.
ס' 146 לצו המוע"מ (א)- פתיח: "לפעול בכל עניין הנוגע לציבור בתחום המועצה".
יש לחלק בין נושא הסמכות- כלומר מהו העניין בו אנו עוסקים, ופועל התפקיד שהיא השאלה מה הרשות מוסמכת לפעול.
כאן יש הגדרה מאד רחבה גם של נושא הסמכות כלומר מותר לעשת כל דבר הנוגע לציבור. וגם הפעולה שמותר לעשות היא רחבה- לפעול זה כולל הכול.
לכן בג"ץ החליט לצמצם ולומר כי זה חייב להיות נושא מוניציפאלי על מנת שיכול להיכנס תחת הסמכויות של הסעיף הזה.
השופט חשין בבג"ץ שלום עכשיו – אמר כי יש דברים שהם בדי.אנ.איי של השלטון המקומי שהם לפעול למען נושאים מוניציפאליים ולכן לא ניתן להפריד בין סוגי רשויות שונות לפי סעיפים שונים.
סעיף (1)- "להשליט סדר, שלטון תקין, בטחון"
(4) "להקים…מפעלים ומוסדות שהם, לדעת המועצה לתועלת הציבור".
שום שיקול דעת רחב, אבל פועל הסמכות הוא כבר מצומצם. כתוב להקים, כלומר הם צריכים להקים בעצמם ולא לצוות על אחר להקים.
(7) "להסדיר, להגביל או לאסור את הקמתם של עסקים מלאכות ותעשיות או כל סוג מהם למעט בנקים, ולקבוע ימים ושעות לפתיחתם ולסגירתם…"
זהו סעיף יותר ספציפי אבל לא רשום בו מה הקריטריונים. האם הרשות יכולה להחליט כי יש מספיק בתי מרקחת ולכן לא יפתחו עוד ברשות?
השאלה היא מה היחס בין הסמכות הכללית לסמכויות המפורטות שאח"כ. יש על זה גישות שונות בפסקי הדין.
העמותה למען החתול- השאלה הייתה גם לגבי עיריות וגם לגבי מועצות מקומיות. השופטת שטרסברג כהן מתארת כל הזמן את זה שיש לה בעיה עם חיקוקים של שלטון מקומי. היא מתארת בעיה לגבי עיריות:
ההוראות הן בחקיקה ראשית של פקודת העיריות. אבל בעיות:
בעיה ראשונה- הוראות מסגרת, סמכויות כוללות וגורפות בלא להסדיר ספציפית השמדת בע"ח משוטטים. ולכן משתמשים בסעיפים כלליי כמו מטרד, או מעשה הדרוש לשם בריאות הציבור.
לגבי מועצות מקומיות, בחקיקה הראשית יש רק סמכות לשר הפנים להקים את המועצות בחקיקה משנית. אין בכלל סמכויות והגדרתם בחקיקה הראשית.
נוצר מצב שבו יש לנו הסדרים ראשונים בחקיקה משנית. פורמאלית הכול בסדר אבל השאלה היא מהותית.
פסקי הדין העיקריים בנושא הם רובינשטיין ששם ג"כ הכול היה בסדר מבחינה פורמאלית אבל השאלה הייתה מכוח מה שר הביטחון יכול לקבל החלטות שהן בעיקרן חקיקה ראשית.
השופט ברק אמר שאין בעיה מבחינת עיקרון שלטון החוק הפורמאלי, אבל יש בעיה בעיקרון שלטון החוק המהותי. הכנסת היא הרשות המחוקקת והיא זו שאמורה לחוקק. אם היא מעבירה את הזכויות שלה לרשות המבצעת זו בעיה. בארה"ב זה מופיע בחוקה, בארץ ברק ושאר השופטים דחפו את זה בכוח על ידי עקרונות יסוד של השיטה ודחיפה בכוח לחו"י כבוד האדם.
כלומר יש לנו את הרמה הנורמטיבית ואת התוכן של הנורמה.
בעיריות יש את העיקרון שמדובר על חקיקה ראשית, אבל האמירה היא כוללת ולא מפורשת להשמדת בע"ח.
במועצות מקומיות יש יתרון של חקיקה מפורשת שאומרת כי ניתן להשמיד בעלי חיים, אבל זו חקיקת משנה.
הצעה א- פרקטית- לא לבטל את רכל סמכויות הרשו"מ. שטרסברג כהן מוכנה בסופו של דבר לומר כי יש סמכות. אבל אם היא הייתה מקבלת את דעתם של חשין וברק ואומרת כי מדובר על פגם חוקתי של אצילת הסמכות להסדרים ראשוניים מהמחוקק לרשות המבצעת, היא הייתה צריכה לבוא ולומר כי היא צריכה לבטל את ההסמכה על פי פסקי דין אחרים. אבל היא לא אומרת את זה.
היא פשוט מבינה שאם היא תגיד שמדובר על עקרון שלטון החוק המהותי, היא בעצם תבטל את כל הבסיס החוקי עליו עומדות הרשויות המקומיות ובעצם תבטל אותן ולכן היא לא עושה את זה.
הצעה ב' השראה- היא ממשיכה ואומרת כי יש לנו צו מועצות מקומיות והרשות פועלת באקט מנהלי של השמדת בע"ח. היא אומרת כי בצו יש בעיה שכן יש בו את המילה המפורשת להשמיד, אבל היא רק בחקיקת משנה. ולכן יש כאן פגם של עיקרון שלטון החוק במובן המהותי. היא אומרת שזה בעייתי אבל אפשר לשאוב השראה מפקודת העיריות. אבל זה סותר את עקרון חוקיות המנהל. זה כמו ששר הפנים יבוא וירצה להפעיל סמכות של שר הבריאות ויאמר כי החוק הסמיך את שר הבריאות ולכן הוא מקבל השראה ממנו.
אפשר להציע ולומר שהבעיה בשרשרת החקיקה של המוע"מ היא לא שאין שרשרת פורמאלית אלא בעיה של שלטון החוק המהותי. יש בעיה קשה כזו כאשר הכנסת לא קובעת כלום ובורחת מהנושא כמו בבג"ץ רובינשטיין ואז שר הביטחון עושה מה שרוצה.
אבל כאן מדובר על מצב בו הכנסת כן דנה בנושא, וכן החליטה לגבי העיריות בצורה שהיא מספיק פרטנית. עכשיו השאלה היא לא האם תהיה השמדת חתולים אלא מי ישמיד חתולים. הכנסת כבר אמרה כי אפשר, היא הביעה את דעתה. עכשיו השאלה עוברת משלטון החוק במובן המהותי, כלומר האם מותר, לשלטון החוק במובן הפורמאלי כלומר מי יעשה, שזה כבר שאלה של הסדרים משניים. לכן מכיוון שבעיריות המחוקק הסדיר את הנושא, אזי השר יכול להעתיק את זה למועצות. ההשארה אינה השראה פורמאלית שלפיה הפקח יכול לקחת את סמכויותיו משם, אלא בא לפתור את הבעיה המהותית שהיא איך ניתן לעשות דבר כזה ללא חקיקה ראשית.
הצעה שלישית- הוראה אחרת משתמעת. כלומר לבוא ולומר כי החוק הזה הוא הוראה אחרת משתמעת.
הצעה רביעית-(של נחמיה) לרשו"מ מעמד מיוחד. הבעיות של שלטון החוק במובן המהותי, הן של אצילת סמכות מרשות מחוקקת למבצעת. הבעיה היא שהם הנציגים הנבחרים של העם לחוקק. הבעיה הזו איננה קיימת לגבי אצילת סמכויות לרשויות מקומיות. בעיקר כאשר מדובר על רשות מקומית נבחרת. הכנסת נותנת לשר הפנים שהוא רשות מבצעת סמכות לתת סמכויות בחקיקת משנה לרשות מקומית. אבל הוא מאציל את הסמכויות לרשות נבחרת אחרת. היא מעין מיני מדינה שלה יש מועצת הרשו"מ הנבחרת ולכן הרשו"מ היא משהו מיוחד ולכן ניתן להאציל לו סמכויות להסדרים ראשוניים כי הוא יותר קרוב לאזרחים. אולי עדיף שהדברים יקבעו כמה שיותר קרוב לאזרח, אלא אם כן מדובר על נושא לאומי. (עקרון המשניות- ככל שהגוף המחליט יותר קרוב לאזרח כך יותר טוב). כלומר מה שמופיע בארה"ב ובאירופה והוא יכול להיות דין רצוי אצלנו. יכול להיות שלפעמים אין ברירה אלא להיעזר בתפיסה הזו, כמו כאן למשל.
בעיה שלישית שהיא מעלה- גם צו המועצות וגם פקודת העיריות לא מפרטים מה ההליך הראוי להחלטה על השמדת בעלי חיים. גם כשכתוב להשמיד בעלי חיים, עדיין מדובר על רמה כוללנית מדי שלא מספיקה להבין מתי? איך? מי מקבל את ההחלטה וכו'.
היא אומרת כי לגבי העיריות יש להסדיר את זה בחקיקת משנה וגם במועצות יש ליצור כללים לטיפול בנושא זה. כלומר היא מוכנה שזה יהיה בחקיקת משנה ואפילו בהוראות מקומיות, אבל שתהיה החלטה קבועה איך עושים את זה.

מבנה הבחינה:
יכלול שנים או שלושה חלקים. שאלות אמריקאיות, שאלות של יישום והבנה.
אין בחירה בגדול בין שאלות שונות.
הבחינה היא שעתיים.
יש הגבלת עמודים. אם יש שני כיוונים לקייס אפשר להציג את שניהם.