המשיבה, מפעילת שירות אוטובוסים ציבוריים, השביתה במשך 5 שעות את כל תנועת האוטובוסים ברחבי הארץ וגרמה לשיבושים, כאות מחאה והזדהות בגין רצח אחד הנהגים שלה.

המשיבה הואשמה בגרימת תקלה לציבור/היזק ציבורי (public mischief).

שאלה משפטית:

מהי אמת המבחן אשר על פיה ניתן לקבוע אם מעשה פלוני מהווה עבירה של תקלה לציבור?

בית המשפט העליון פסק:

השופט חשין – דעת רוב:

המונח העברי "היזק" אינו ממצה את תוכן המונח mischief, וייתכן כי המילה "תקלה" מיטיבה להביעו.

סעיף 105 לפקודת החוק הפלילי – 1936, דן בעבירה בלתי מוגדרת ובלתי תחומה. הרשות השופטת הוסמכה להגדיר כעבירות ולהרשיע בהן בני אדם, מעשים אשר המחוקק גופו לא ראה לנכון להגדירם כעבירות, ונמצא, לכאורה, כי בני אדם נענשים על מעשים שהוגדרו כעבירות לאחר עשייתם (בחינת "עונשין ואין מזהירין"). מטעם זה, רבה הביקורת על העיקרון המונח ביסודו של סעיף 105.

סעיף 105 הוא סעיף עונשין יוצא דופן – אין העבירה בעניינו נוצרת אלא אם כן נעשה מעשה שיש בו משום תקלה, הנגרמת או העלולה להיגרם לציבור. אין זה רצוי או אפשרי לנוכח נוסחו הלאקוני של הסעיף הנ"ל לצקת דפוסים קבועים בצורת הגדרה, על מנת לגדור את שטחי העבירה: כל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לפי נסיבותיו הספציפיות.

השופט זילברג – דעת מיעוט:

יש לבקר בחריפות את עבירת ה-public mischief. זוהי עבירה שאין לה שיעור והינה נוגדת את העקרונות השוררים בדרכי החקיקה והפרשנות: אין מחוקק מבלעדי המחוקק, אין השופט רשאי לחרוג מתחומי החוק הכתוב ולחדש עבירה "משלו" על סמך שיקולי הגיון – "אין עונשין מן הדין".
מוסר ההשכל העולה הוא כי התרופה הרדיקאלית והיעילה ביותר תהיה למחוק כליל מספר החוקים את העבירה האמורה, אך סמכות זו נתונה למחוקק בלבד. נשארת רק ברירה אחת, והיא – לצמצם את תחולת הסעיף הנדון באמצעות מתן הגדרה לעבירה האמורה בו, שתגדור אותה לגבולות מסוימים ולא תיתן לה להתפשט ברחבי החוק הפלילי.
התרגום העברי הנכון של המושג public mischief הוא לא "תקלה לציבור" אלא "תקלה ציבורית". ייתכן שתיגרם תקלה לציבור, אך זו ל א תהיה "תקלה ציבורית" במובן סעיף 105. פירוש התקלה הציבורית הוא: תקלה לציבור באמצעות רשויות הציבור. היא מצויה רק כאשר כתוצאה, או כהשתלשלות ממעשהו של הנאשם, רשות ציבורית עושה, או עלולה לעשות מעשים המביאים רעה לציבור.

בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון , פ"ד נג(5) 241

העובדות:

חייל בחובה וכחמישה סנגורים צבאיים תוקפים בעתירתם את חוקיותם של סעיפים שונים הנוגעים לסמכויות המעצר הנתונות לגורמי שיפוט צבאיים על^–פי חוק השיפוט הצבאי.

השאלות המשפטיות:

האם ההוראה הקובעת כי לקצין שיפוט שהוא שוטר צבאי נתונה סמכות לעצור חייל לתקופה מרבית של 96 שעות – היא בת תוקף?
האם חוק מיטיב, המצמצם את הפגיעה בזכות המעוגנת בחוק^–יסוד: כבוד האדם וחירותו, יכול להיחשב כחוק הפוגע בזכות כזאת בניגוד לחוק היסוד?

טענת העותרים:

אורך תקופת המעצר המותרת על^–פי הסעיף גורר את בטלותו בהיותו נוגד את הוראת סעיף 5 לחוק^–יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הכרעת בית המשפט:

העתירה נתקבלה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט י' קדמי.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט זמיר):

לבית המשפט נתונה הסמכות לבדוק את החוקיות של חוק מתקן, אפילו אם הוא חוק מיטיב, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העובדה שמדובר בחוק מיטיב אינה מחסנת את החוק מפני ביקורת שיפוטית בהתאם לחוק היסוד.
החוק המתקן הקובע שתקופת המעצר של חייל בידי שוטר צבאי היא 96 שעות, אינו עומד עוד במבחן המידתיות: כיום הוא פוגע בחירות האישית של החייל מעבר למידה הנדרשת ממהותו ומאופיו של השירות הצבאי.
הוראת החוק המתקן, הקובעת תקופת מעצר מרבית של 96 שעות, סותרת את חוק^–יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותה פוגעת בחירות האישית, כפי שנקבעה בסעיף 5 לחוק היסוד, במידה העולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות הצבאי, ולפיכך היא בטלה.
יש להעמיד את תקופת המעצר המרבית של חייל למקסימום של 48 שעות.

ע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441

העובדות:

המערערת הורשעה בסרסרות למעשי זנות ובהחזקת מקום לשם עיסוק בזנות, ומבקשת להקל בחומרת העונש שנגזר עליה

טענות המערערת:

המערערת לא הייתה מודעת לכך שבחדרים הסגורים מתנהלים מעשי זנות, ואף הזהירה מפורשות את העובדות שלא להעניק ללקוחות שירותי מין.
יש להסתפק בעונש מאסר של יומיים-שלושה בלבד, משום שקיומם של מכוני העיסוי הפך לתופעה שכולם משלימים עימה והיא מעין צורך חברתי, וכי רק במקרים נדירים פועלת המשטרה נגד מכוני עיסוי.
למערערת נסיבות אישיות מקלות הנובעות ממצבה המשפחתי והכלכלי שהם אלו שהביאו אותה לאן שהביאו.

טענות המשיבה:

המחוקק ביקש להחמיר עם מי שעוסק בסרסרות לזנות ולהעניק לו עונש מאסר.
העונש המרבי בעבירת החזקת מקום לזנות הוא 5 שנות מאסר, והעונש שקיבלה המערערת של 6 חודשי מאסר בפועל אינו מחמיר עימה אלא דווקא מקל.

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של מ' חשין.

לפני המשנה לנשיא מ' אילון, והשופטים: ד' לוין, מ' חשין.

בית המשפט העליון פסק:

מ' אילון (דעת רוב):

המחוקק ביקש להחמיר עם מי שעוסק בסרסרות לזנות. קביעת עונש מאסר בפועל כעונש חובה היא דבר נדיר בדיני העונשין ומעידה על החומרה המיוחדת שרואה המחוקק בעבירות מסוג אלה. סרסרות למעשי זנות היא עבירה בזויה ומבזה. כך רואים אותה גם המחוקק וגם ביהמ"ש.
מצב של סלקטיביות באכיפת החוק והפעלתו הוא אינו תקין. אין במציאות פגומה זו של אוזלת ידה של המשטרה כדי להוסיף פגם על פגם ע"י הקלה בעונשו של עבריין, כשיש חובה להטיל עליו את העונש שהוא ראוי לו.

מ' חשין (דעת מיעוט):

מדיניות המשטרה בנוגע לעניין מכוני העיסוי, יצרה מציאות ברחוב ובחברה, ובמישרין ובעקיפין נורמות התנהגות, ובמציאות זו פעלה המערערת. ביהמ"ש לא יכול להתעלם מכך בבואו לגזור את דינה של המערערת. צריך לייחס משקל מלא למצב הדין כפי שנצטייר בעיני הכול עקב אותה מדיניות.
מדיניות המשטרה באשר למכוני העיסוי למיניהם יצרה דין למעשה, ולפיו יש לראות בעלים ומנהלים של מכוני עיסוי כמו עוברים הם עבירה שעיקרה הוא מטרד. אין זה מתקבל על הדעת כי המטרד יהפוך לעבירת מוסר חמורה, הגוררת עונש מאסר חובה.
המערערת ידעה היטב את מדיניות המשטרה, ומדיניות זו היא שהציגה לפניה את דיני העונשין הלכה למעשה. יש לתת משקל מלא למדיניות זו של המשטרה ואם נתעלם ממנה תהיה זו פגיעה בעקרון החוקיות.
התמונה המצטיירת באשר ליחסים שהיו בין המערערת לבין הבחורות שהעסיקו עצמן בדירה היא של עסקה בין אנשים בגירים, היודעים את אשר לפניהם, ללא ניצול כלשהו של מצוקה וללא יחסי תלות או כפייה כלשהי. לא מצאנו בענייננו מאפיינים העשויים להחמיר את מעשי המערערת או לשוות להם אופי מכוער מיוחד מעבר למעשה המטרד.

פס"ד למדן.

איש מכס הורשע במספר עבירות על חוק המכס והוא מערער.

פס"ד-השופט אשר:

1.הסעיפים לחוק המכס לפיהם הורשע למדן קובעים נורמות רחבות מאוד של התנהגות.דבר זה בעייתי כפי שכבר נדון בפס"ד אש"ד משנת 54.כל עוד לא ביטל המחוקק את החוק הכללי מאוד בניסוחו כל שנותר לביהמ"ש זה לפרשו בצימצום.

2.יש להדגיש-נאשם זכאי להינות מהספק בפירוש החוק וכשיש שני פירושים מתנגשים יש לאמץ את זה הנוח יותר לנאשם.

3.חלק ממעשיו של המערער באמת הצביעו על עבודה רשלנית אך לפי פירוש החוק,הן לא מקיימות עבירה פלילית.

4.במקרה אחר,ישנה פרשנות לסעיף חוק והרישא שלו פחות מחמיר מהסיפא ולכן יורשע המערער לפי הפירוש הפחות מחמיר.

הנשיא לנדוי:

1.סעיף בחוק נועד ליצור סנקציה פלילית רק אם התכוון לכך המחוקק במפורש ולא ניתן להבין אחרת את כוונת המחוקק.זהו דבר בלתי רצוי ליצור עבירות פליליות ע"י פירוש מרחיב וכללי של סעיפי חוק.

פרשנות

רע"פ 3237/99 אהובה לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 140

העובדות:

בית^–המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה, בשל כך שנהגה ברכב כשלאחת מאוזניה צמודה אוזנייה המחוברת למכשיר טלפון סלולארי.

השאלה המשפטית:

האם יש לפרש את התקנה הנ"ל כאוסרת גם הצמדת אוזנייה אחת לאוזן אחת, או כאוסרת הצמדת שתי אוזניות לשתי האוזניים בלבד?

הכרעת ביהמ"ש: הבקשה נתקבלה. בוטלה הרשעתה של המבקשת

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט קדמי):

הוראות סעיף 5 לחוק הפרשנות, הקובעות כי נקיטת לשון "רבים" כוללת גם לשון "יחיד", כפופות לסייג לפיו, הוראות החוק לא יחולו אם יש "בעינין הנדון או בהקשרו" דבר שאינו מתיישב עם הוראות אלו.
סייג זה חל לעניין פרשנות התיבות "אוזניות" ו"אוזניו" בתקנה 169 לתקנות, משום שיישום הוראותיו של סעיף 5 לחוק הפרשנות אינו מתיישב עם תכלית חקיקתה של התקנה האמורה. תכלית התקנה היא למנוע מצב שבו הנוהג ברכב "מתנתק" מסביבתו על^–ידי הצמדת אוזניות לשתי אוזניו, וזאת, להבדיל מ"כרסום" ברמת הקשב של הנהג וביכולת לקלוט קולות המושמעים בסביבתו הקרובה.
הנוסח הקיים של תקנה 169 לתקנות ניתן לשני פירושים סבירים: האחד – איסור על הצמדת שתי אוזניות לשתי אוזניים, והשני איסור גם על הצמדת אוזנייה אחת לאוזן אחת. במצב דברים זה, מן הדין להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

המגמה הראויה בעיניי לדה^–קרימינליזציה של החיים, מצדיקה שלא להפוך שלא לצורך – התנהגות אנוש, לעבירה. על הנאשם ליהנות מהדואליזם הפרשני האפשרי והתקנה תתפרש בדרך המקילה עימו, כל עוד לא נוסחה ע"י המחוקק ביתר בהירות.

ע"פ 787/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421

העובדות:

המערער, אסיר שקיבל חופשה קצרה, לא שב לבית הכלא בתום חופשתו. המחוזי הרשיעו בהפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, וזיכהו מאשמה של בריחה ממשמורת חוקית – עבירה לפי סעיף 257 לאותו חוק. מכאן הערעור.

שאלה משפטית:

האם יש לצמצם את הביטוי "משמורת חוקית" למשמעות "העובדתית" הפיסית בלבד, או האם יש לתת לו את מלוא המשמעות, ה"עובדתית" וה"משפטית" כאחד?
האם אסיר, המצוי בחופשה ואינו חוזר לבית הסוהר למרות החובה המוטלת עליו לעשות כן, ניתן לראותו כמי ש"בורח" מ"משמורת חוקית"?

הכרעת בית המשפט: הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברק):

לביטוי "משמורת חוקית" שתי משמעויות: האחת מכוונת כלפי היסוד הפיסי-אקטואלי של הימצאות בפיקוח ובשליטה, הלכה למעשה. האחרת מכוונת כלפי היסוד המשפטי-נורמטיבי של שלילת חופש התנועה, בין אם קיימת שלילה בפועל ובין אם לאו
עפ"י המשמעות הראשונה, "משמורת חוקית" היא "מצב עובדתי" בלבד. על-פי המשמעות האחרת, "משמורת חוקית" היא "מצב משפטי" או מעין סטאטוס, העשוי להתקיים הן כאשר מתקיים "מצב עובדתי", והן כאשר זה אינו מתקיים
חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת המחוקק. הפירוש, אשר אינו מצמצם את הביטוי משמורת חוקית בסעיף 257 לחוק העונשין למשמורת פיסית בלבד, נראה כפירוש הנכון והטבעי.
עם סיום החופשה, שניתנה למערער, הוטלה עליו החובה המשפטית לשוב מיד לבית הסוהר. מרגע זה ואילך נתון הוא במשמורת חוקית, שכן מאז נשללת ממנו חירות התנועה, ואין הוא רשאי לעשות כרצונו.
כשם שהמשמורת היא מצב משפטי ולאו דווקא כליאה פיסית, כך גם בריחה היא השתחררות שלא כדין מכבלי הנורמה הכובלת בלא שתהיה מלווה בהימלטות פיסית דווקא.

ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205

העובדות:

בעקבות פרסום כתבות בעיתון הגיש המערער קובלנה פרטית נגד המשיב בגין הפרת סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. המחוזי דחה את ערעורו של המערער בקובעו כי לא הוכחה "כוונה לפגוע" במערער.

שאלה משפטית:

האם דורש סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע במשמעות היסוד הנפשי של "כוונה", שאיפה להשגת המטרה ע"י עשיית המעשה או שעניינו ב"מניע" שהוא הסיבה שהביאה את העושה לחפוץ באותה תוצאה?
מהי משמעות המילה "כוונה" בסעיף 6 לחוק האמור?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (פסק דינו של השופט ברק):

במישור הלשוני ניתן לפרש את הביטוי "כוונה" לעניין תוצאה כחל לא רק על תוצאות, שהעושה חפץ בהתרחשותן, אלא גם על תוצאות, שלא קיים רצון בהתרחשותן, אך קיימת מודעות להסתברות הקרובה לוודאי כי הן תרחשנה.

ההחלטה בכל סוגיה משפטית קונקרטית, איזו מבין משמעויות אלה היא התופסת, נעשית על-פי ההקשר החקיקתי, בו מופיע הביטוי "כוונה".

במקרה בו לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית אין בהן כדי לגבש מטרה חקיקתית ברורה דיה, המסייעת במלאכת הפרשן, על השופט לפנות אל העקרונות הכלליים של השיטה המשפטית ולהניח, כי עקרונות כלליים אלה היוו – בצד התכלית המיוחדת שעמדה לנגד עיני המחוקק – את המטרה החקיקתית, אותה ביקש המחוקק להגשים.

ארבעה עקרונות יסוד, המהווים את "המטריה הנורמטיבית" שבמסגרתה יש לפרש את הוראת סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע הם:נ הזכות לשם הטוב של האדם הנפגע, חופש הביטוי של הפוגע, חופש אישי של הפוגע (מפני סנקציה פלילית) ושלום הציבור. חקיקה פלילית בענייני לשון הרע נעשית מטבע הדברים במסגרת עקרונות יסוד אלה, תוך שהיא צריכה לאזן ביניהם. איזון זה הוא הקובע את המטרה החקיקתית, אשר לאורה תיעשה הבחירה בין האופציות הלשוניות השונות.

המטרה התחיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה משתקף בביטוי "בכוונה לפגוע" אשר בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע.

אמת המידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מצד אחד תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך, הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור, היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם או שלא.

ד"נ 7/78 זקצר נ' מד"י

נסב הדיון על השאלה אם שילדת מתכת של מכונית, שעליה הוטבעו מספרים באמצעות מכשיר הטבעה, היא "מסמך" בגדר ההגדרה שבסעיף 1 לחוק לתיקון דיני העונשין שלגביו יכול אדם לעבר עבירת זיוף.

החלטה

יתכן שפירוש רחב כזה של המילה "מסמך" עשוי לחבוק זרועות עולם ולהכניס אל תוך תחום המונח הזה דברים שהם מעבר לפרשנות סבירה. אם יובאו מקרים קיצוניים כאלה בעתיד לפני בית-המשפט, חזקה עליו שיידע לתחום את התחומים הנכונים, כי הרי בבואו לפרש הוראת חוק כלשהי בית-המשפט לעולם אינו ממצה את כל הטמון באותה הוראה, אלא הוא משאיר דלת פתוחה להבחנות הדרושות כדי לענות על כל מקרה קונקרטי שמזמנת לו מציאות החיים העשירה תמיד ממה שאנו יכולים להעלות מראש בדמיוננו.

גישתנו הכללית אל פרשנות החוק הישראלי מתשכ"ג חייבת להיות גישה עצמאית, מבלי שנוסיף לעקוב אחרי נפתולי הפסיקה האנגלית בסוגיה של דיני הזיוף במשפט המקובל ושל פרשנות חוק הזיוף האנגלי משנת 1913. בחוק תשכ"ג ביקש המחוקק הישראלי לפתוח דף חדש ואין אני סבור שיש לייחס לו כוונה להיזקק עוד במידה כלשהי לדין .

ע"פ 3027/90 מודיעים נ' מדינת ישראל

עובדות

טענת המערערת היא כי סעיף 69ב(א) לפקודת התעבורה קובע את האחריות של בעל הרכב לביצוע העבירה אולם סעיף (ב) קובע כי לעניין זה "בעל הרכב" הם נושאי משרה בתאגיד. אילו היה רוצה החוק לתת אחריות לבעל הרכב האמיתי וגם על נושאי המשרה הוא לא היה משנה את הנוסח של הסעיף- השמטת המילה "וגם". לדעתו פירוש זה עולה בקנה אחד עם ההנחה כי בעבירות תעבורה יש להעניש על בסיס אנושי ולא להעניש תאגידים.

לטענת המשיבה התיקון של פקודת התעבורה ועד כדי להוסיף את האחריות האפוטרופסית לאחריות של בעל הרכב. המילה "וגם" הושמטה כחלק מצורת ניסוח כאשר הקו המפריד המחבר את המשפטים הוא תחליף ל"וגם".

החלטה

נקודת המוצא שצריכה להדריך אותנו היא לשון החוק. אחד הכללים העיקריים הוא כי יש לבחור במשמעות שהכי מגשימה את תכלית החקיקה- הערכים , המטרות והאינטרסים אשר החוק נועד להגשים. השלב הבלשני-לדעתו במקרה הזה מבחינה לשונית שתי המשמעויות כפי שהובאו יכולות להתאים. לא מקבל את הטענה כי כאשר לשון החוק ברורה יש לפרש את החוק ע"פ הלשון ולא ע"פ התכלית מפני שראשית, הוא סובר כי לחוק יש 2 משמעויות. שנית, משמעותו של החוק ברורה רק כאשר ביררנו אותה ע"פ כל המקורות שלה. אולם הכלל הזה אינו מוחלט ישנם מקרים בהם המחוקק אכן מאמץ פרשנות של ביהמ"ש יש לבדוק זאת ע"פ ההיסטוריה החקיקתית. במקרה הזה לא נראה כי המחוקק היה מודע לכך.

השופט מלץ-מסכים עם ברק. בפרשנות של החוק יש לנהוג בזהירות כדי לא לחצות את הקו המפריד בין הפרשנות של החוק שיכולה להשתלב עם התכלית לבין פירוש שמשתלב עם התכלית אך לא עם הלשון. לכן הוא אינו בטוח כי ניתן להוסיף את המילה "וגם" בדרך של פרשנות שאת יש להותיר למחוקק.

ע"פ 77/64 ברנבלט נ' היוהמ"ש

עובדות

המערער הואשם בסעיף 5 לחוק האוסר מסירה של בני אדם נרדפים לשלטון עוין. המערער היה מפקד המשטרה היהודית בעיר בנדין בתקופת השואה תחת שלטון הנאצים. חילקו את היהודים במגרש לכמה קבוצות כאשר לכל קבוצה היה ייעוד אחר כאשר האנשים הבינו מה גורל כל קבוצה הם ניסו לעבור ותפקידו של המערער היה לתת את ההוראה למנוע מהם לעבור ממקום למקום. ובכך מנע מהם את הסיכוי לברוח.

החלטה

בעברית מסירה יכולה להתפרש בשתי משמעויות; או מסירה פיזית או מסירת מידע שיביא למסירה. ביהמ"ש אמר כי מאחר והאנשים האלה כבר היו בידי הנאצים לא ניתן היה למסור אותם בשנית. ביהמ"ש אומר כי מדובר בדיני עונשין (במקרה הנ"ל בעונש מוות) וכי לא ניתן לעשות פרשנות מרחיבה, מעבר למה שנתן המחוקק, בדיני העונשין.

דנ"פ 8613/96 ג'אברין נ' מ"י

עובדות

המערער מואשם בעבירה של תמיכה בארגון טרור הקבועה בסעיף 4 (א) לפקודת מניעת טרור. ההאשמה נובעת מפרסום מאמר על ידיו ב – 1991, שבו הוא מספר כיצד השליך אבנים על חיילים באינתיפאדה, משבח מעשה זה, ומספר על תחושת ההתעלות שחש.

השאלה המשפטית:

האם ניתן להחיל את ס' 4(א) על פרסום דברי שבח ל מעשי אלימות של יחידים, או שמא הסעיף מתייחס רק למעשיהם של ארגוני טרור?
האם יש צורך בהוכחה של קשר הסתברותי בין הפרסום למעשי אלימות כדי להרשיע על סמך סעיף זה?

החלטה

הש' ת' אור (דעת הרוב) :

בפס"ד אלבה קובע הש' מצא כי אין הכוונה בעבירה זו לצורך בקשר הסתברותי בין ביצוע העבירה לבין תוצאה של מעשה אלימות. המילה "עלולים" בסעיף מתייחסת לדברי האלימות ולא לדברים המפורסמים. בפסה"ד הנ"ל חלק על קביעה זו הנשיא ברק, וקבע כי יש להחיל מבחן הסתברותי כדי לקבוע האם הפרסום עלול להוביל לאלימות. כמו כן נקבע שם כי הסעיף אוסר פרסום דברי שבח למעשי אלימות לא רק כשאלה מבוצעים ע"י ארגונים, אלא גם ע"י יחידים (על קביעה זו חולק הש' אור בהמשך).
אין לקבל את פרשנותו של הש' מצא לסעיף 4(א). הן מבחינת לשונו והן מבחינת תכליתו, הסעיף מתייחס לפעולות שנעשו ע"י ארגוני טרור ולא ע"י יחידים.
הפקודה כמכלול – כל סעיפי הפקודה מתייחסים אך ורק לארגוני טרור, ולכן מקריאת הפקודה כמקשה אחת ניתן להסיק כי הסעיף אינו מתייחס לפרסום מעשי שבח של יחידים, גם אם מעשיהם הם בעלי אופי טרוריסטי.
לשון החוק – כותרת השוליים של סעיף 4 היא "תמיכה בארגון טרור", ולכן סעיף 4(א) שבו מוגדרת תמיכה מוראלית חל רק לגבי ארגונים. כמו כן, שימושו של ס' 4(א) באותם מונחים שבהם מגדיר ס' 1 לפקודה מהו ארגון טרור, מעיד על הכוונה לייחסו לארגונים ולא לפרטים.
הרקע ההיסטורי של הפקודה מהווה הוכחה כי היא נועדה להתמודד עם ארגונים. הפקודה ניתנה בשנת 1948 בעיקר על מנת להלחם ולפרק את המחתרות היהודיות, ובחינת הפרוטוקולים של התקופה מוכיחים כי תכליתו הייתה התמודדות עם עבירות הקשורות לארגוני טרור.
בחינת הסעיף במנותק מסביבתו החקיקתית מביא למסקנה כי הוא מסב פגיעה קיצונית ובלתי מידתית בחופש הביטוי, אך כאשר הוא נלמד מתוך התייחסות לסביבתו, ברור כי הוא מתייחס לארגונים, ולכן ניתן לקבלו במדינה דמוקרטית לאור הסכנה החמורה שהיא ניצבת מולה בהתמודדות עם ארגונים אלה.
הסעיף אינו דורש פוטנציאל להתממשות פגיעה כלשהי בעקבות הפרסום (לא נדרש יסוד הסתברותי).
אין לקבל את הטענה כי העובדה שהסעיף, בניגוד לשאר סעיפי הפקודה, אינו מציין במפורש כי מדובר בארגון טרור מוכיחה דווקא כי הוא יוצא דופן מבין סעיפיה, וכי הוא לבדו מתייחס גם לפעילות של פרטים. כמו כן אין לקבל את הטענה כי סעיפים 4(ב) ו- 4(ז) דנים בעבירות הכוללות פרסום דברי שבח לארגונים ובעקבות זאת את הטענה כי אם סעיף 4(א) אינו חל על פעילות של פרטים הוא מיותר. ס' 4(ב) מתייחס לתמיכה בארגון טרור, בשונה מס' 4(א) המתייחס לתמיכה במעשי אלימות של ארגון טרור, וס' 4(ז) דן בתמיכה סימבולית, שלא כמו תמיכה מילולית ישירה.
הפקודה שוללת חירות פרט בסיסית – חופש הביטוי – על מנת להלחם בארגוני טרור. פגיעה קשה כזו היא ראויה רק במקרים חמורים, כגון צורך לטפל בבעיה הקיצונית של ארגוני הטרור, אך אינה מוצדקת כאמצעי לטיפול ביחידים המפרסמים דברי שבח לטרור.
טענת המשיבה כי אין די בארסנל האיסורים הקיימים בחוק כדי להיאבק בתופעת ההסתה היא עניין למחוקק לענות בו, והוא זה שצריך להסדיר את האיסור על הסתה.
אין ספק כי הכותב לא נטל חלק בפעילות ארגון טרור, וכי גם אם הפעולה שאותה הוא משבח מסכנת חיים, אין היא נופלת בגדר פעולה של ארגון טרור. הפרסום אינו מציין במפורש אם המעשים מיוחסים לארגון טרור או לא, אך ניתן להבין מתוכנו כי הדגש הוא על תמיכה במעשי האלימות עצמם ולא על תמיכה בארגוני טרור. אי לכך אין בפרסום המאמר את היסודות הנדרשים לגיבוש עבירה של תמיכה בארגון טרור כפי שנקבעה בס' 4(א).

ע"פ 2931/95 אלבה נ' מ"י

עובדות

המערער, רב ומורה הלכה בכולל שליד מערת המכפלה בחברון, הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בחמישה אישומים. הראשון עניינו מאמר נושא "בירור הלכות הריגת גוי", שחובר והופץ על-ידי המערער ובעטיו הואשם המערער בפרסום הסתה לגזענות, בניגוד לסעיף 144ב(א) לחוק העונשין.

שאלות משפטיות:

מהו "פרסום דבר" שיש בו כדי למלא את יסודה העובדתי של העבירה? כלום גם דבר שתוכנו אינו גזעני, אך פורסם במטרה להסית לגזענות עשוי למלא יסוד זה?
מהי המחשבה הפלילית הנדרשת למילוי היסוד הנפשי של העבירה?
מה היחס בין האיסור הפלילי על הסתה לגזענות לבין זכות היסוד לחופש הביטוי? כלום בקביעת הגבול, בין הבע דעה מותרת לבין פרסום המסית לגזענות, יש תחולה למבחן "הוודאות הקרובה"?

הש' מצא:

1.המחשבה הפלילית הנדרשת לעבירה היא מסוג כוונה, ולא די בפזיזות.

2.החלת כלל הצפיות על עבירת פרסום הסטה לגזענות היא נכונה ורצויה כי: ס' 20(ב) לעונשין

החיל את הכלל על כל עבירות הכוונה.

3.הוכחת הלכת הנפש של נאשם במקום בו נדרשת הוכחת כוונה להשגת תוצאה מסוימת כרוכה בקשיים רבים.

אל מול האינטרס הציבורי למנוע גזענות אין אינטרס ציבורי כבד אחר.

5.לסיכום: מצא מסווג את העבירה כעבירת תוצאה, ולכן מכיל את הלכת הצפיות.

הש' ברק:

זוהי עבירה התנהגותית טהורה, הגדרת העבירה לא כוללת יסוד תוצאתי, והתוצאה לפי לשון הס' אינה משנה גם. מתחייב כי שקלול העבירה אינו מותנה גם בקיום הסתברות לתוצאה.
בעבירה התנהגותית לא נדרשת כוונה כיסוד נפשי.
כלל הצפיות אינו חל כאשר המחוקק קבע מחשבה פלילית מסוג מטרה בעבירה התנהגותית, היא לא הופכת לכוונה כהגדרתה בחלק הכללי לחוק.
בעבירה זו נדרשת קיומה של מטרה להסית לגזענות, שמשמעה אינו כבחלק הכללי של החוק.
תחולת כלל הצפיות על עבירות התנהגות תעשה ממקרה למקרה תוך בחינת התכלית של האיסור הפלילי הספציפי.

גולדברג:

מטרה אינה שווה כוונה
בעבירת הסטה לא נדרשת כוונה אלא מטרה.
הלכת הצפיות מהווה כלל מהותי המהווה שקילות ערכית בין מי שביקש להשיג מטרה למי שראה מראש השגת היעד כאפרות קרובה לוודאי.
החלת הלכת הצפיות על עבירות מטרה לא תאפשר סטייה מהכלל במקרים מסוימים.

דורנר:

יש מקרים בהם הגשמת המטרה צומחת באופן טבעי מההתנהגות, אין מניעה להכיל את כלל הצפיות שבס' 20(ב).

כאשר הגשמת המטרה תלויה בגורמים אחרים ואינה תוצאה טבעית הנובעת מהמעשה לא ניתן לצפות בדרגת וודאות שוות ערך לכוונה כי המטרה האסורה תתגשם. במקרה כזה מדובר בכוונה מיוחדת. כזאת היא עבירת ההסטה לגזענות.

רוטרואקטיביות

ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועמ"ש

אייכמן נשפט בישראל עפ"י החוק לעשית דין בנאצים מ-1950 . זו החקיקה הישראלית של הסכם לונדון שקבע שמי שבצע פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשעים נגד השלום, כל מדינה יכולה לשפוט אותו. ההסכם קבע סמכות אוניברסלית על עבירות אלו. גם באמנות ז'נבה מ-1949 נקבע כי מי שנאשם בעבירות חמורות המוגדרות שם, כל מדינה יכולה לשפוט אותו.

הסמכות האוניברסלית יושמה אחרי מלחמת העולם השניה רק לגבי פשעי מלחמה של הנאצים.

פרקליטיו של אייכמן העלו טענות רבות בדבר חוסר סמכותה של המדינה לשפוט אותו. בין השאר טענו, כי המדינה לא היתה קיימת בזמן ביצוע העבירות וזו תחיקה פלילית רטרואקטיבית.

בית המשפט העליון בהרכב 5 שופטים בראשות הנשיא אולשן וסגנו אגרנט דן בכל הטענות לאור המשפט הבינלאומי המנהגי , האמנות, המשפט הישראלי ודעות מלומדים ודחה אותן אחת לאחת:

מעשי הנאשם היו אסורים "מאז ומתמיד" ע"י משפט העמים. אין דין פוזיטיבי במשפט הבינלאומי האוסר על תחיקה פלילית בעלת תוקף רטרואקטיבי ואין גם הצדקה מוסרית למניעת תחולתה של תחיקה כזו על עבירות אלו.
אין הסכמה בינלאומית כללית האוסרת על חקיקת חוק פלילי החל על מעשה שבוצע במדינות חוץ על ידי נתין חוץ. זה לא נכלל במשפט הבינלאומי המנהגי ולכן אין לראות זאת כנכלל במשפט הפנימי בישראל. כך בדרך ההוכחה השלילית קובע בית המשפט כי אין איסור מהמשפט הבינלאומי על חקיקת החוק מ-1950 בארץ, לא לגבי השיפוט על עבירות למפרע ולא כיוון שמדובר בעבירות חוץ על ידי נתין חוץ.
גם בדרך החיובית אפשר לקבוע כי פשעים אלו נאסרו במשפט העמים וגוררים אחריהם אחריות פלילית אינדיבידואלית. אופיים האוניברסלי של הפשעים מקנה לכל מדינה סמכות לשפוט על עבירות אלו בתוקף הסמכות האוניברסלית. זאת נקבע גם בהסכם לונדון .

בית המשפט סיווג את העבירות כפשעי מלחמה והן נאסרו גם בעבר וגררו אחריות פלילית, הוכרו כחוק המוכר על ידי עמי התרבות גם לגבי שודדי ים.

בית המשפט סקר את אופי העבירות והוכיח שאין ספק באופיין הבינלאומי כפשעים נגד השלום, נגד האנושות ופשעי מלחמה ולכן יש הצדקה מלאה להחלת העקרון של הסמכות האוניברסלית. האינטרס החיוני המוסכם של הקהיליה הבינלאומית, הכשיר את הסמכות האמורה והמדינה פועלת כאורגן וכמורשה של הקהיליה הבינלאומית. רבים סוברים שיש סייג להפעלת עקרון הסמכות האוניברסלית והוא שיש להציע קודם כל את הסגרת העבריין למדינה בה בצע את הפשעים, כלומר לגרמניה, מה עוד שהנאשם היה אזרח גרמני. קביעת בית המשפט היתה שהנאשם פנה לגרמניה בבקשה שתשפוט אותו והיא סרבה ולכן אין טעם בפניה של ישראל לגרמניה. בנוסף, העדים והמסמכים נמצאים בעקר בארץ וגם מעשית זה המקום לשפטו. אף מדינה אחרת לא דרשה לשפוט אותו ואין במשפט הבינלאומי אפשרות הסגרה בשל מוצא לאומי.אמנות על הסגרה מדברות על "מכאן ולהבא" ואילו הכוח לשפוט על מקרי עבר בסמכות אוניברסלית מוקנה לכל מדינה ויסודו במשפט הבינלאומי המנהגי.
הפשעים נושאים אופי בינלאומי תוצאותיהן פגעו עמוקות ביסודות וביציבות של הקהיליה הבינלאומית ועל פי עקרון הסמכות האוניברסלית ישראל זכאית לשפטו כשומר המשפט הבינלאומי ואין חשיבות לכך שהמדינה לא היתה קימת אז.

בית המשפט פסק פה אחד – מבחינה מוסרית אמנם רגש הצדק סולד מהענשת אדם במעשה אשר בזמן ביצועו לא היה ניתן לדעת מאחר וטרם נאסר על פי החוק כי הוא מעשה עברייני, אולם רציונאל מוסרי זה לא חל בכל הנוגע לפשעי מלחמה, אדם לא יכול להתגונן בטענה כי לא ידע בשעת המעשה כי הוא פוגע בערכי מוסר עולמיים ומושרשים.

ע"פ 77/64 ברנבלט נ' היוהמ"ש

ע"פ 63/89 מזרחי נ' מ"י

היסוד העובדתי של העבירה

ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן , פ"ד לו (1) 407

העובדות:

המשיב, שהיה בעל תפקיד בכיר בבנק ישראל, והאחראי, בין היתר להנפקות אגרות החוב הצמודות של המדינה, הואשם במעשה מרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין. זאת בעקבות רכישת אגרות חוב עבור בני משפחתו מסדרה, שמדיניות הבנק הייתה למכרה לקרנות השתלמות, לתכניות חסכון ולקופות גמל. יש לציין שהחוק והתקנות, שהתייחסו לאגרות חוב אלה, לא כללו כל הוראה המגבילה את הנפקתה לרוכשים כאמור, ולפיכך לא ניתן היה למנוע מן הציבור הרחב לרכוש אגרות אלה, אם ביקשו לעשות כן.

שאלה משפטית:

האם מעשיו של המשיב עולים עד כדי עבירה של מרמה והפרת אמונים?

הכרעת השופטים: הערעור נתקבל ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט י' טירקל.

בית המשפט העליון פסק (השופט ברק, בדעת רוב):

היסוד העובדתי בעבירת המרמה והפרת אמונים הוא משולש:ב

(א) רכיב התנהגותי – "מעשה מרמה או הפרת אמונים";

(ב) רכיב נסיבתי – "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו";

(ג) רכיב תוצאתי – מעשה "הפוגע בציבור".

בהתוויית גבולות הפרת האמונים עלינו להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה, גם אם האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אתית. עם זאת יש לקבוע נורמות וסטנדארטים, שיבטיחו, כי האינטרס הציבורי עליו מופקד עובד הציבור, יוגשם הלכה למעשה, וכי יובטח אמון הציבור, בכך שהחלטות עובד הציבור הן ענייניות ונעשות ביושר ובהגינות. אחד הסטנדארטים הברורים, הנגזרים מעקרון האמון הוא, כי על עובד הציבור להגשים את המדיניות, עליה הופקד, ואל לו לפעול בניגוד לה.

על עובד ציבור לדעת, כי משהופקדה בידיו סמכות, וניתן בו אמון, עליו לפעול לביצוע אותה סמכות במסגרת האמון שניתן בו, ואין הוא רשאי לעשות את סמכותו מנוף להתעשרות אישית או להגשמת שאיפות, שבינן לבין התפקיד אין ולא כלום, ואשר הגשמתן עומדת בניגוד לתפקיד שהוטל עליו.

מעשה "הפוגע בציבור" אינו דווקא מעשה, הגורם נזק כספי או חומרי. די בכך שהאגרות, שלא היו מיועדות לציבור הרחב, מצאו דרכן לידיו של המשיב, ובכך פגעו באמון הציבור במערכת השלטונית, כדי לבסס פגיעה בציבור

על היסוד הנפשי בעבירת המרמה והפרת אמונים ניתן ללמוד מכוח עקרונות כלליים ומשמעו מודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות; לקיום הנסיבות הרלוואנטיות, ולאפשרות של גרימת התוצאה הרלוואנטית. מודעות זו, כשהיא מלווה בפעולתו הרצונית של עובד הציבור, היא היוצרת את המחשבה הפלילית הנדרשת. לגבי היסוד התוצאתי, מתקיימת המחשבה הפלילית אם התוצאה האסורה נגרמה מתוך כוונה או אדישות.

השופט טירקל (דעת מיעוט):

על בתי המשפט לשמור על שלטון החוק בכך שיימנעו מלהכיר במדיניות, הסותרת את החוק או אינה מתיישבת עמו. מעשהו של המשיב אינו מצוי באותו תחום שיש לאסור אותו על-ידי סנקציה פלילית. ייתכן שיש מקום לומר, שהמעשה שעשה יצא מתחומי הפגם האסתטי, ואולי בגדרה של עבירה אתית הוא עומד, אך לא יותר מכך

ע"פ 338/99 פקוביץ נ' מ"י

עובדות

פקובץ הורשע בביהמ"ש המחוזי במס' עבירות שהתכלית של העבירות לפגוע במוסלמים והעבירה שבסעיף 172 היתה אחת מהן. בין המעשים הוא הניח ראש של חזיר על קבר בבית הקברות המוסלמי, הוא תכנן להניח ראש של חזיר בהר הבית. ביהמ"ש הרשיע אותו בשתי חלופות:

נכנס שלא ברשות למקום קבורה
נוהג במת שלא בכבוד ע"י הנחת ראש של חזיר על הקבר.

החלטה

הטענה של פקוביץ היתה שלא נתקיימה הנסיבה שלא ברשות משום שהכניסה שלי היתה ברשות, בית הקברות פתוח לכולם, במקרה זה אם לא ניתן להוכיח שלא ברשות ,אזי, אין אשמה. הפס"ד מסתמך על הפרשנות של המילה שלא ברשות. ביהמ"ש דן בסעיף שהוא סעיף בעייתי משום שבעבר לא עשו בו שימוש, ולכן אין פרשנויות ותקדימים ביהמ"ש מפרט את הסעיף ומסכים עם ביהמ"ש המחוזי שאומר שמספיק שהוא נכנס לחלופה של נוהג במת שלא בכבוד, משמע, לא צריך לדון גם בנושא של כניסה שלא ברשות. ביהמ"ש ממשיך ואומר שהנסיבה של שלא ברשות מעוררת קשיים. קיימים 2 קשיים: האחת – קושי מעשי משום שמדובר במקומות שפתוחים לציבור. השניה – מההיבט של הערך המוגן, המטרה של הסעיף כמו יתר הסעיפים היא למנוע פגיעה ברגשי דת, לכן, אם זה כך הרי שאין חשיבות לכניסה ברשות או לא ברשות.

השופטת בייניש

בוחרת בפרשנות שמקשרת בין היסוד הנפשי לעובדתי. השופטת בייניש אומרת אני אפרש את המילה שלא ברשות לפי הערך שלה, לכן, הנסיבה שלא ברשות מתייחסת לרכיב הדורש כי יהיה מדובר בכניסה שיש בה ע"פ טיבה ונסיבותיה כדי לפגוע ברגשותיו של אדם או בדתו והיא אומרת הכניסה שאסורה היא כניסה שפוגעת ברגשות של דתיים בקשר של פגיעה בכבודו של המת.

הכרעת ביהמ"ש

בית המשפט קבע כי מאחר והסעיף בא להגן על רגשות דתיים הרי שאין חשיבות בכלל ל"רשות" ולכן פירש – לכל כניסה שהיא במהותה פוגעת ברגשות דתיים בהקשר במקום שבו מצוי המת, זאת אומרת שלא ברשות. כניסה כזו במהותה פוגעת ברגשות דתיים.

ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221

העובדות:

שאלות משפטיות:

מהו "פרסום דבר" שיש בו כדי למלא את יסודה העובדתי של העבירה? כלום גם דבר שתוכנו אינו גזעני, אך פורסם במטרה להסית לגזענות עשוי למלא יסוד זה?
מהי המחשבה הפלילית הנדרשת למילוי היסוד הנפשי של העבירה?
מה היחס בין האיסור הפלילי על הסתה לגזענות לבין זכות היסוד לחופש הביטוי? כלום בקביעת הגבול, בין הבע דעה מותרת לבין פרסום המסית לגזענות, יש תחולה למבחן "הוודאות הקרובה"?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה ברוב דעות. בית המשפט העליון פסק:

השופט מצא:

מסעיף 144ב(א) לחוק עולה, כי היסוד העובדתי של העבירה מתמלא ב"פרסום דבר". ההתנהגות הנדרשת היא מעשה ("המפרסם"), והנסיבה, שההתנהגות צריכה להתייחס אליה, היא "דבר". משמעות היסוד העובדתי ("המפרסם") נלמדת מהגדרת "פרסם", שאליה מפנה סעיף 144א
מרכז הכובד של העבירה אינו בעצם הפרסום, ואף לא בתוכנו של ה"דבר" המפורסם, אלא במטרתו הפסולה של המפרסם.
המחוקק בחר בנוסחה שאמנם מסתפקת במועט בתחום היסוד העובדתי של העבירה, אך מאידך גיסא מחייבת קיום מחשבה פלילית מסוג כוונה. הנוסחה מעידה היטב על תכלית החקיקה: להגביל את היקף פריסתו של האיסור הפלילי באופן שיחול רק על מפרסם אשר פרסם את דברו במטרה להסית לגזענות.
מהעדפת הדיבור הניטראלי, "דבר", נקל להעלות כי המחוקק לא ביקש לתלות את שכלול העבירה של הסתה לגזענות גם בכך שתוכן הפרסום יהווה הסתה לגזענות. האיסור הפלילי לפרסם הסתה לגזענות חל, לפי תכליתו, גם על פרסומים שהמסר המסית הכלול בהם אינו מפורש אלא משתמע
מבחן הוודאות הקרובה הוא מבחן סיבתי. הוא משמש כאמת מידה לקביעת גבולן של חירויות יסוד שונות כמתחייב מאינטרסים ציבוריים חיוניים כביטחון המדינה ושמירת שלום הציבור. למבחן זה אין, ולא יכולה להיות, תחולה בקביעת גבולה של עבירה התנהגותית מובהקת, ששכלולה אינו מותנה בהתרחשות תוצאה כלשהי.

השופט ברק:

במאמר שהפיץ המערער בכולל מערת המכפלה יש, על-פי תוכנו, מסר של גזענות, וכי מאמר זה פורסם על-ידי המערער מתוך מודעות לפרסומו ולמסר שהוא מעביר ובמטרה להסית לגזענות. על קיומו של היסוד העובדתי והנפשי ניתן ללמוד מתוכן המאמר עצמו ומנסיבות הזמן והמקום
לא נדרש בעבירה זו – שאינה עבירה תוצאתית – יסוד נפשי של כוונה, וממילא אין תחולה ל"כלל הצפיות" הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא מודעות לפרסום הדבר ושאיפה להשגתו של יעד ההסתה לגזענות המצוי מחוץ למרכיביה העובדתיים
האיסור על פרסום הסתה לגזענות פוגע בחופש הביטוי. פגיעה זו היא לתכלית ראויה, שכן היא נועדה לשמור על כבוד האדם של הנפגע ועל שוויונו. היא נועדה לקיים את שלום הציבור. עם זאת, פרשנות ראויה של האיסור הפלילי צריכה להבטיח – במסגרת כללי הפרשנות המקובלים – כי פגיעה זו לא תהא מעבר למידה הדרושה. נראה לי כי פירוש לדיבור "דבר" המביא לידי כך שגם ביטוי תמים ביותר המלווה במטרה פסולה הוא בלתי חוקי, פוגע בחופש הביטוי מעבר למידה הדרושה
הדבר שפורסם, על-פי מובנו לשומע, צריך לבטא הסתה לגזענות. אין להסתפק במטרה להסית לגזענות, אם הטקסט עצמו, על-פי פירושו התכליתי על רקע הקשרו, אינו מסית לגזענות. טקסט שעפ"י תוכנו, כפי שהוא מובן לשומע, אין בו כל הסתה לגזענות אינו הופך לטקסט אסור רק בשל קיומה של מטרת הסתה

השופט גולדברג:

איזון האינטרסים במקרה שבו הפרסום חף מגזענות נוטה לטובת העדפתם הן של חופש הביטוי והן של החופש מפני סנקציה פלילית. סעיף 144ב אוסר פרסום מסוג מסוים בלבד ולא כל פרסום. גם כותרתו של סעיף 144ד, שלשונה "החזקת פרסום גזעני", מלמדת שיש חשיבות לתוכנו של הפרסום.
לבה של העבירה בסעיף 144ב(א) הוא מטרת המפרסם להסית לגזענות. ואילו לתוכנו של הפרסום אין זה מן ההכרח כי יסית ברורות לגזענות, או שיהא בו פוטנציאל להסתה גזענית, אולם חייב שתהיה בו זיקה, ישירה או עקיפה, לנושא של גזענות. פרשנות זו איננה מתעלמת לחלוטין מתוכנו של ה"דבר" שפורסם, אולם היא חוסמת אפשרות להרשעת אדם בשל פרסום שאין בינו ובין גזענות ולא כלום, רק משום שמטרתו של המפרסם הייתה להסית לגזענות.
אם חסר הפרסום כל זיקה לנושא של גזענות, כי אז אפשר (אם יוכח כי מטרת הפרסום הייתה להסית לגזענות), כי נעשה ניסיון לעבור את העבירה. זאת, כשעל-פי סעיף 26 לחוק העונשין "לעניין ניסיון, אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו". אם כי במקרה כזה ברור שלא תחול "הנחת הכוונה" (שהרי לא ניתן להתייחס לתוצאה), ולפיכך יקשה להוכיח כי מטרת הפרסום הייתה להסית לגזענות. גם בעבירת הניסיון יהא צורך להוכיח מטרה זו, בנוסף להוכחה בדבר מטרת המפרסם לבצע את העבירה המושלמת

ע"פ 5224/97 מ"י נ' שדה אור

עובדות:

גננת התעללה בילדים בגן

הדין הישראלי איננו מכיר בשימוש באלימות ובענישה גופנית כאמצעי חינוכי.

סעיף 368 (ג) היא עבירה התנהגותית ולא תוצאתית.

למרות כל זאת, הגננת זוכתה – המעשה לא הגיע לכדי התעללות.

ע"פ 697/98 סוסצקין נ' מ"י

עובדות

סוסצקין פירסמה כרוזים עם דמות חזיר הפוגעים ברגשי הדת של מוסלמים.

שאלה משפטית

האם מדובר על עבירה התנהגותית או תוצאתית, האם נדרשת תוצאה.

פגיעה ברגשות דת היא עבירה התנהגותית, מציבה דרישה שיש לה פוטנציאל אובייקטיבי לפגיעה כזו. אין מדובר על רכיב תוצאתי אלא נסיבה התוכמת את טיב ההתנהגות האסורה. יש דרישה לפוטנציאל "לפגיעה גסה" ולא כל פגיעה שהיא.

ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מ"י

העובדות:

מעורבות בדבר ויסות מניות על ידי הבנקים והרשויות.

החלטת ביהמ"ש

ככלל אין לפטור אחריות של עבריין למעשיו גם אם הודח או הונע על ידי סוכן של הרשות המסויימת. עם זאת, אסור לרשות לעשות ככל שתחפוץ כדי ללכוד עבריינים. המבחן הקובע הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, כלומר ההתנהגות השערורתית של הרשות כלפי הנאשם. במקרה הנ"ל, זה לא קרה – ההתנהגות של יפת היא הקיצונית ולא התנהגות הרשות.

טענה של הגנה מן הצדק תעלה במקרים נדירים ביותר ואין לעלותה כטענה שבשגרה (רק כאשר אין טענת הגנה אחרת).

יפת הורשע.

רע"פ 1178/97 גדליהו כהנא נ' מדי נת ישראל, פ"ד נא (3) 266

העובדות:

המבקש הואשם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין בגין איומים שהשמיע בשיחות טלפון שבוצעו מגרמניה כלפי המתלונן. המבקש טוען כי העבירה המיוחסת לו בוצעה מחוץ לישראל, ואין תחולה טריטוריאלית לחוק העונשין. בהרשיעו את המבקש, קבע ביהמ"ש שחוק העונשין חל על מעשי המבקש מאחר שהאיומים נקלטו ע"י המתלונן בישראל, ועל^–כן העבירה הושלמה בישראל.

הכרעת ביהמ"ש: הבקשה נדחתה. ישנה תחולה טריטוריאלית לחוק העונשין.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברק):

הזיקה הטריטוריאלית מהווה בסיס לתחולתם של דיני המדינה והנורמות הפליליות מבחינת מקום ביצוע העבירה. עקרון התחולה הטריטוריאלית מעוגן כיום בתיקון 39 בסעיפים 7, 12 לחוק העונשין.
עפ"י סעיף 7 לחוק העונשין, "עבירת^–פנים" היא עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל. המבחן להגדרת "מקצת העבירה" הוא, כי חלק מן היסוד העובדתי של העבירה התרחש בישראל. ככלל, כאשר חלק מן היסוד העובדתי של העבירה אירע בישראל, הרי שמקצת העבירה נעברה בשטח ישראל, ויש תחולה טריטוריאלית לחוק העונשין
אחד הרכיבים הנסיבתיים של היסוד העובדתי בעבירת האיומים הוא שיתקיים איום "על אדם". משמעותו של רכיב זה היא, כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט את דברי האיום. כל עוד לא נקלטו דברי האיום, לא מתקיים הרכיב הנסיבתי האמור, והעבירה טרם הושלמה. פרשנות זו עולה גם מתכלית החוק, שכן מניעת ההפחדה וההקנטה, חופש הבחירה של הפרט, הם האינטרסים החברתיים המוגנים בעבירת האיומים. הצורך בהגנתם עולה אך עם קליטת דברי האיומים.
במקרה דנן, קליטת דברי האיום בישראל השלימה את ביצוע העבירה בישראל. מכאן כי "מקצת העבירה" נעברה בישראל, העבירה היא "עבירת^–פנים", ויש תחולה מקומית לחוק העונשין מכוח הזיקה הטריטוריאלית.

ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 29

העובדות:

המערער רצח את ארוסתו שהייתה גם בת דודתו. הוא המם אותה במכת מקל בצווארה ולחץ על צווארה כדי שלא תצעק, ולאחר פרק זמן מסוים השליך אותה לבאר בכוונה לסלק את מה שהוא חשב לגווייתה. הוכח כי מות המנוחה נגרם על ידי טביעה במי הבאר והיא טבעה במי הבאר אחרי מאבק על חייה בתחתית הבאר.

שאלה משפטית:

האם התמלא היסוד העובדתי של עבירת הרצח?

הכרעת השופטים: הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט לנדוי):

סידרת הפעולות של הנאשם, שהייתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה, ואין נפקא מינה שבפועל, מבחינה אובייקטיבית, השיג הנאשם את מטרתו מאוחר יותר מאשר האמין. כוונה להרוג הייתה שם בכל מקרה.

ע"פ 2588/90 ורטר נ' מ"י

העובדות:

עתונאי שהפנה סניגורית לחברו הצלם, ולאחר מכן עשה שימוש בתשליל ופרסם תמונה מתוכו. האם התקיים עיקרון הסימולטניות

החלטת ביהמ"ש

לפי עיקרון הסימולטניות, המחשבה צריכה להנביע את המעשה, שיהיה לו יסוד נפשי, ומתוך המחשבה יבוא המעשה. בית המשפט זיכה את ורטר מאחר ולא הייתה סימולטניות כי בשעה שנתן את העצה לסינגורית לא היה לו יסוד נפשי או מטרה סמוייה. בשעה שהיה יסוד נפשי, לא היה יסוד עובדתי – התשלילים כבר היו אצלו. יש כאן התנהגות ורק אחר כך נולדה המחשבה הפלילית.

ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מ"י

העובדות:

חנק ומשחשב שמתה השליך אותה לבאר. מתה בטביעה.

החלטת ביהמ"ש

היעדר סימולטניות בין היסוד הנפשי לעובדתי, שני המרכיבים התקיימו אך לא התקיים הקשר המתבקש ביניהם. אולם בית המשפט קבע שהנאשם השיג את מטרתו גם אם לא בזמן שסבר, רצף פעולות מובילות לתוצאה אחת – היסוד הנפשי יכול להשתלב בכל אחת מהפעולות, לא משנה איך השיג הנאשם את מטרתו. זוהי עבירה נמשכת.

הנאשם הורשע.

ע"פ 156/58 היועמ"ש נ' חכם

החזקה

ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (1) 813

העובדות:

המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים. זאת לאחר שחבר שלח על שמו של המערער ולפי כתובתו אך בלא ידיעתו חבילה מקולומביה, שהכילה קוקאין. אותו חבר גם אחז בידיו בשטר המטען של החבילה והוציאה מהמכס, לאחר שזייף את חתימתו של המערער על ייפוי הכוח. למערער נודע על החבילה מפי חברו, לאחר שזו הגיעה ארצה ולפני שהוצאה מהמכס. הוא כעס על חברו שסיבכו בפרשה אך לא גילה דבר למשטרה. המערער גם הניח כי החבילה תשוחרר מהמכס בלא התערבותו על-ידי התחזות או זיוף חתימתו על גבי ייפוי-כוח. החבילה שוחררה ע"י החבר מהמכס בזמן שהמערער שהה בחו"ל, לשם נסע על חשבונו של החבר.

שאלה משפטית:

האם יש להרשיע את המערער בהחזקת הסם? האם היה הסם בשליטתו של המערער?

טענת המערער:

אין להרשיעו בנסיבות אלה בהחזקת הסם, שכן לא הייתה לו שליטה בו.

הכרעת השופטים: הערעור על הכרעת הדין נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט ברק.

בית המשפט העליון פסק (השופטת בן פורת והשופט חלימה):

בהתנהגות המערער נתקיימו רכיבי ה-Actus Reus של החזקת סם מסוכן. משהגיעה חבילת הסמים המסוכנים למכס הישראלי על שמו של המערער, היה הוא (או לפחות גם הוא) "בעל השליטה" בה.
חרף המודעות לתוכן המטען המונח על שמו במכס וחרף היותו "בעל השליטה" בחבילה, לא היה דבק במערער כל אשם, אילו סירב לשתף פעולה.
נסיעתו של המערער לחו"ל נועדה לשמש "אור ירוק" לחברו להשלים את שחרור החבילה, כל עוד המערער נמצא במרחקים. ההנחה, כי החבילה תשוחרר בתקופת היעדרו מן הארץ, הייתה בהסתברות כה גבוהה עד שגבלה בוודאות. מבחינה משפטית התנהגות כזאת היא בגדר מתן הרשאה מכללא לחבר או לאיש מטעמו לשחרר את החבילה – אם בדרך של התחזות כמערער או בדרך זיוף חתימתו על פני ייפוי-כוח.
בכך נתקיים אצל המערער גם היסוד הנפשי, הנדרש להרשעה בהחזקת הסם. הוא ידע על תוכנה המסוכן של החבילה וכן ש"המפתח" בלעדיו אין החבילה בת-השגה מצוי בכיסו. הוא גם הבין, שאם יעלים עין מהמתרחש, ישלוף חברו או מישהו מטעמו את "המפתח" מכיסו וישתלט על החומר המסוכן. בכך טמון היסוד הנפשי הנדרש.
המערער עצם עיניו מהמתרחש ונתן לחברו לעשות בחבילה ככל העולה על רוחו מתוך ידיעה מראש, שחתימתו תזויף במטרה להוציא בדרך זו את החבילה מהמכס. התנהגות כזו מלמדת על כוונה לא טהורה מצדו בכל הנוגע לנושא הנדון.

השופט ברק (דעת מיעוט):

הביטוי "החזקה" הוא דוגמה בולטת לביטוי מעומעם בעל רקמה פתוחה. התיאור הלשוני של ה"החזקה" אינו נותן קריטריון ברור באשר למה שנכלל בה ובאשר למה שלא. כל ניסיון לתת ל"החזקה" משמעות כוללת נידון מראש לכישלון. הבחינה של המושג אינה צריכה להתרכז בניסיון למצוא לו נוסחה כללית אלא צריכה לבחון אותו בתחומי המשפט הפלילי, שבו מופיע המושג בהקשרים שונים.
במרכז הגדרתה של ה"החזקה" עומד עקרון השליטה, המורכב ביסודו משני יסודות:נ הנפשי והפיסי. היסוד הנפשי בשליטה עניינו מידת המודעות או הרצון לשלוט או להחזיק בנכס, שבמסגרתו נבחנת השאלה, האם נחוצה "שליטה מדעת" או שניתן לגבש שליטה למעשה ושלא מדעת. מבחינת היסוד הפיסי, חפץ נמצא בשליטתו של אדם, כאשר החפץ נמצא בידיו. אך מושג השליטה אינו מוגבל לקרבה פיסית בלבד. אדם יכול לשלוט בחפץ המצוי בידיו של אחר או המצוי בכל מקום שהוא.
לעניין העבירה של החזקת סם מסוכן, מושג השליטה משמעותו, כי לאדם היכולת, להגיע לעשייה פיסית בחפץ, או שבידו היכולת לקבוע את גורלו של החפץ. תנאי הוא, כי יכולת זו על כל היבטיה תהיה בלעדית לאותו אדם או לו ולאחרים הפועלים עמו יחד.
השליטה בחפץ נקבעת על-פי המציאות הלכה למעשה ולא על-פי הזכות המשפטית באותו חפץ. המערער היה היחיד הרשאי להוציא את החבילה מהמכס. אך כל עוד אין בידיו שטר מטען, אין לומר, כי השליטה בידיו. לכל היותר יש לו זכות משפטית.
עפ"י הגדרת "החזקה" בחוק העונשין עשוי אדם להיחשב כמחזיק, גם אם אינו בעל שליטה. החזקה זו היא פיקטיבית ומיוחסת. תנאי להפעלת ההגדרה הוא, כי לפחות אחד מבני החבורה יהא מחזיק בהחזקה "אמיתית" בחפץ. שאר בני החבורה, שאינם מקימים בעצמם תנאי זה, ייחשבו כמחזיקים, אם ההחזקה האמיתית היא בידיעתם ובהסכמתם

ע"פ 7362/01 סעד נ' מ"י

עובדות

נמצא ברכבו (שבו נהג שהיה שייך למעסיקו) שרוול של מעיל דובון ובו סמים.

החלטת ביהמ"ש

די בכך שהחפץ מצוי בידיו של אדם או בשליטתו, כדי שתיווצר חזקה שבעובדה המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר כי החפץ מצוי בחזקתו.

ע"פ 3415/91 אבו רקייק נ' מ"י

מחדל

ע"פ 323/55 היועמ"ש נ' גרינוולד

ע"פ 115/77 לב ואח' נ' מ"י

עובדות

מנהל עבודה של עבודות עפר שזייף תעודות משלוח (זיוף השקילות).

החלטה

ביה"מ קבע שאחריותם של המנהלים נובעת מ-2 מקורות: יחסי עובד ומעביד, והתחייבות חוזית בין 2 החברות.

טענת נגד

פרופ' לוי ולדרמן טוענים שלא ניתן להטיל אחריות פלילית מכוח חוזה מכללא.

הערעור נדחה.

ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 1

העובדות:

המערער הורשע בגרימת מותו ברשלנות של אחר, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, בעקבות משחק "רולטה רוסית" באקדח, שהשתתפו בו הוא והמנוח בבית המנוח. מהעובדות עולה כי השניים עסקו בדרגות שונות של מעורבות במשחק. המערער אף העמיד פנים במידת מה כאילו הוא משחק במשחק; אך המנוח פעל ברצינות רבה, ובתורו כיוון את האקדח לראשו והכדור שנפלט גרם למותו.

שאלות משפטיות:

האם התקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגותו של המערער למותו של המנוח? האם היה על המערער לצפות את אשר שהתרחש?
האם קיים גורם זר המנתק את הקשר הסיבתי?

הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (פסק דינו של השופט ד' לוין):

מבחנו של הקשר הסיבתי משפטי הוא מבחן נפשי של 'צפיות' – או 'חזות מראש' – של התוצאה. לגבי עבירות של רשלנות, אין מחלוקת על כך שהמדובר הוא במבחן אובייקטיבי של 'צפיות סבירה', לאמור: מבחן צפיותו של האדם הסביר בנעלי העבריין.

השאלה שמציג מבחן זה היא: האם אדם סביר בנעלי העבריין, חייב היה לצפות מראש, הן את התרחשותה של התוצאה (קרי: את 'עלילותה'), והן את ה'דרך' שבה התרחשה (קרי: את 'סוגה'). והכלל הוא, כי גם לעניין הקשר הסיבתי, אין די ביכולת הצפייה, וצריך שיתקיים גם ה'צורך' לצפות.

לכאורה, זהה מבחן 'הצפיות הסבירה' לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי, למבחן 'הצפיות הסבירה' הנוהג לעניין קיומה של רשלנות; ובדרך כלל עמידה במבחן הרשלנות, מהווה גם עמידה במבחן קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי. עם זאת, יש להבחין בין שני המבחנים: ראשית – לעניין קיומה של רשלנות די ב-'צפיות סבירה' כלפי עצם התרחשות התוצאה (לאמור: כלפי 'עלילותה' של התוצאה בלבד), ואילו לעניין קיומו של קשר סיבתי משפטי – צריך שהצפיות תתייחס גם ל'דרך' שבה התרחשה התוצאה (לאמור: צריכה היא להתייחס גם ל'סוגה' של התוצאה). ושנית – אפשר ועל אף קיומה של רשלנות, לא ישא העבריין באחריות לתוצאה בשל ניתוק הקשר הסיבתי, מחמת התערבותו של גורם זר.

כדי שגורם זר מתערב ינתק את הקשר הסיבתי צריך שהגורם הזר יהיה אירוע שמחוץ לצפיות הסבירה. אם הגורם הזר ניתן לצפייה סבירה, הרי לא יינתק הקשר הסיבתי. במקרה דנן, היה על המערער לצפות והוא גם יכול היה לצפות את התנהגות המנוח

כשמדובר בגרימת מוות בהתרשלות, אין כל דרישה שגרימת המוות תיעשה ישירות על-ידי המואשם. לדוגמה, אדם שמשאיר כלי-נשק בגן-ילדים יואשם בגרימת מוות בהתרשלות אם אחד הילדים "ישחק" בנשק ויירה בעצמו. גרימה יכולה להיעשות גם על-ידי מחדל רשלני.

גם לפי סעיף 309(5) – למרות שמי שירה פיסית הוא המנוח, הרי עדיין רואים את המערער כאילו גרם למותו של המנוח

ע"פ 450/86 גילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 826

העובדות:

המערער הורשע בגרימת חבלה ברשלנות, בהפרת אמונים, ובאי-מניעת פשע – עבירות לפי סעיפים 341, 284 ו-262 לחוק העונשין. זאת משהתברר,כי בהיותו קצין המינהל האזרחי בנפת רמאללה ידע על כוונת קבוצה מאורגנת של מתיישבים יהודיים ביהודה ושומרון להניח מטעני חבלה במכוניתו של ראש עיריית אל-בירה, אך משנשלח ללוות חבלן לבדוק מכונית זו, לא גילה לו את דבר החשד, וזה האחרון נפצע קשה מהתפוצצות המטען בעת שהתקרב לאותו רכב

שאלה משפטית:

האם עבירת הפרת האמונים צריכה להתבטא במעשה אקטיבי?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ד' לוין):

מעשה הפרת אמונים אינו חייב להתבטא במעשה אקטיבי דווקא, כי יש שהימנעות מלפעול כמוה כעשיית מעשה שלא כדין.

החטא שחטא בו המערער במקרה דנן הוא בכך, שבמודע נמנע מלגלות את אוזני מפקדיו לתוכנית הנפשעת המתרקמת.

הרכיבים העיקריים, שבמצטבר מהווים את העבירה של אי-מניעת פשע הם: (א) ידע; (ב) פלוני זומם; (ג) מעשה פשע; (ד) אי נקיטת כל האמצעים הסבירים למנוע את המעשה. בנסיבות העניין, תיאור מתכנני המזימה מצביע על קבוצת אנשים שהם בבחינת "פלונים" אשר אינם מוגדרים בשם, אולם התיאור שניתן למערער היה מספיק בהחלט כדי לאפשר נקיטת אמצעים סבירים למניעת המעשה הזה

ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מ"י

עובדות

הבעל דקר את אשתו והיא סירבה לעזרתו, אז הוא הלך והיא מתה כתוצאה מכך.

החלטה

השופט קדמי אומר שמעשה ומחדל נמצאים כמכלול אחד, בדקירה הוא יצר סיכון והייתה עליו חובה להסירו, מפנה לפס"ד לורנס לעניין זה.

רע"פ 7519/97 שכטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (2) 663

העובדות:

המבקש, אשר שימש כמנהל קאנטרי קלאב, הורשע בבית^–משפט השלום בעבירה של חבלה ברשלנות לפי סעיפים 341 ו-326 לחוק העונשין, בשל אחריותו לחבלה שנגרמה לנער בברכת שחייה שבמרכז הספורט. הנער נשאב לפתח היניקה של ברכת זרמים, נלכד ואיבד את הכרתו שחזרה אליו רק לאחר 3 ימים בביה"ח.

שאלות משפטיות:

האם החובה שבסעיף 326 לחוק העונשין חלה גם בעניין ברכת שחייה?
האם ניתן להיזקק למקור חובה שמחוץ לחוק העונשין – במקרה דנן, לעוולה בדיני הנזיקין – כדי להרשיע אדם בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט קדמי והשופטת שטרסברג-כהן):

יש לפרש את סעיף 326 לחוק העונשין פירוש עצמאי שיעלה בקנה אחד עם מילותיו, עם תכליתו ועם תפיסת האחריות הפלילית עקב רשלנות בטיפול בחפצים מסוכנים העלולים לפגוע בחייו ובבריאותו של אדם
יש לפרש את חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה, הקבועה בסעיף 326 לחוק העונשין, כמתייחסת גם לברכת שחייה. מכאן חובתו של המבקש, להבטיח את תקינות אביזריה של הברכה שעליה הוא ממונה
עם חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין נפתרה לכאורה המחלוקת בדבר היכולת להיזקק למקור חובה מחוץ לחוק העונשין לצורך הרשעה בעבירה של חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין. זאת נוכח הגדרת המונחים "מחדל" בסעיף 18(ב) לחוק העונשין ו"רשלנות" בסעיף 21 לחוק.
מכאן ואילך, כך נראה: הפרתה של חובת זהירות – "לפי כל דין" – תשמש בסיס לקביעת קיומו של "מחדל", כפרט של היסוד העובדתי, לעניינה של כל עבירה ולאו דווקא עבירה של רשלנות; כאשר היסוד הנפשי שילווה אליה, יקבע את סוגה של העבירה. נלווה אל הפרת החובה יסוד נפשי של "רשלנות" – יהיה המדובר בעבירה של רשלנות, ואילו אם נלוותה אליה "מחשבה פלילית" – תהיה זו עבירה מסוג זה. העובדה שמדובר בהפרת חובת זהירות, היא כשלעצמה, אינה אומרת שהמדובר בעבירה של רשלנות

רע"פ 3626/01 וייצמן ואח' נ' מ"י

עובדות

רכב פגע והרג שוטר. אף אחד מהנוסעים לא צעק "לעצור" ולא דיווח.

החלטה

החובה על מניעת הפקרה חלה לא רק על בעל הרכב אלא גם על אלה שנוסעים איתו, המסייע מקבל מחצית מעונשו של המבצע.

ע"פ 35/52 רוטנשטרייך נ' היועמ"ש

ע"פ מד"י נ' אפרתי

רע"פ 10709/03 רוס נ' מ"י

סיבתיות

ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 1

העובדות:

המערער שפך על אשתו נפט וניסה להציתה, לאחר מכן השליך אותה מהחלון וכתוצאה נגרם לה מוות מוחי, היא חוברה למכשירי הנשמה וכעבור זמן מה נותקה. המערער הורשע ברצח בכוונת תחילה.

טענות המערער:

מותה נגרם בכך בעת שנותקה המנוחה מהמכשירים, שקיימו את נשימתה ולבה באופן מלאכותי, ואלמלא זאת, ניתן היה לקיימם עוד זמן בלתי מוגבל.
טענה נוספת התייחסה לסעיף 310 לחוק העונשין, הקובע, כי "לא יראו אדם כמי שגרם למותו של אדם אחר אם האחר מת כעבור שנה ויום אחד מיום שנגרם המוות ויום זה בכלל". מכיוון שלגרסתו עדיין הייתה המנוחה בבחינת אדם חי כשהייתה מחוברת למכונה, ומכיוון שלא ברור כמה זמן יכלה להמשיך "לחיות" כך, הרי יש ליהנות את המערער מן הספק ולזכותו מרצח.

שאלה משפטית:

האם "המוות המוחי" – שאין מחלוקת כי נגרם במקרה זה על-ידי מעשי המערער – הוא מוות?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן):

הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער לבין המוות קיים ולא נותק גם אלמלא היה המוות המוחי מוות סופי. לפיכך, הרשעתו בדין יסודה, בלי שיוכל למצוא רווח והצלה בנושא רפואי, חברתי, מוסרי, פילוסופי, משפטי, שאינו מעניינו לאור מעשיו ותוצאותיהם, ובלי התנהגותם של הרופאים, תפיסת עולמם וקביעותיהם יעמדו במבחן.

משקבעו הרופאים את מותה המוחי של המנוחה בתום-לב, במיומנות רגילה ועל-פי תפיסה מקובלת, אין קביעתם ומעשיהם בעקבותיה עומדים במבחן, ואין בהם כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי המערער לבין המוות – גם אם ייעשה שימוש במבחן המסורתי לקביעת המוות, זאת משום שאין מבחן עובדתי ומשפטי, שהקשר הסיבתי בין מעשי המערער לבין המוות אינו עומד בו.

הגורם הזר המתערב אינו דוקטרינה עצמאית אלא עובדה הנבחנת במישור הראייתי ובמבחני הקשר הסיבתי הרגילים, שהעיקרי שבהם הוא מבחן הצפיות.

עניין לנו בעבירה פלילית, שכוונה פלילית בצדה; עבירה שהשיגה את מטרתה – מות הקורבן ,כשמעשי העבריין היוו לפחות סיבה מהותית ומכרעת למוות. כלל ידוע הוא, כי בעבירות בהן התוצאה הינה חלק מיסודות העבירה – ורצח הוא אחת מהן – יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה. קיים קושי בהגדרת המבחן, שעל פיו ייקבע אם מתקיים הקשר הכפול.

מבחן הצפיות נקבע כמבחן לקיומו של הקשר הסיבתי, לפיו, אם יש צפיות, שמאותה חוליה בשרשרת הסיבתיות תיגרם התוצאה שנגרמה, אזי יש להטיל על מבצע אותה חוליה אחריות פלילית.

גישה נוספת במסגרת מבחן הסיבתיות מציבה את השאלה, אם לולא מעשהו של השני הייתה מתרחשת התוצאה בעקבות מעשהו של הראשון. אם התשובה חיובית, אז קיים קשר סיבתי בין מעשהו של הראשון לבין התוצאה.

אדם נחשב כגורם למותו של אחר, כאשר על-ידי מעשהו הוא מאיץ את מותו, והמעשה אינו חייב להיות הסיבה היחידה או המהותית למוות, אלא עליו להיות אחת הסיבות, שהינה יותר מאשר מינימאלית. לפיכך, אפשרי שתהיינה שתי סיבות אופראטיביות בלתי תלויות שגרמו למוות, וכל אדם, שהתנהגותו מהווה תגובה כזו, יכול שיורשע בעבירה בהקשר למוות

בעבירות בכוונה יש צורך בכוונה תחילה למעשה וחפץ בתוצאה, אך אין צורך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה, ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר. כאשר מדובר בכוונה, העיקר הוא הגשמתה של התוצאה, ותהליך הגרימה הוא טפל לכוונת הגשמת המטרה. גם אם תהליך גרימת המוות אינו בצפייתו של התוקף, די בכך שהתוצאה היא בצפייתו, כל שכן בכוונתו.
מובן שאין אפשרות לתחום קו גבול ברור ומוחלט, ויש ליישם עיקרון זה כמו עקרונות אחרים בהתאם לנסיבות המקרה, תוך נתינת הדעת למדיניות המשפטית הנאותה בקביעת נורמות ההענשה בהקשר למעשים פלילים ולתוצאותיהם.

הרשימה בסעיף 309 לחוק העונשין אינה מהווה רשימה סגורה, והאירועים שאינם תואמים את כללי סעיף 309 ניתנים להיות מוכרעים על-פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי.

אם טיפול רפואי רשלני, המביא למות הקורבן, אינו מנתק את הקשר הסיבתי, קל וחומר שהחלטה, שאין צורך בטיפול משום שהקורבן אינו בחיים שנעשית בתום-לב תוך הסתמכות על תפיסה רפואית רווחת ומקובלת אינה מנתקת את הקשר הסיבתי.

סעיף 310 לחוק העונשין הוא ארכאי, מקורו בתקופה בה קשה היה לרפואה לקבוע את מותו של אדם ולפיכך קבעו מבחן טכני, שאינו עונה לנורמות המשפטיות הראויות כיום. כאשר ברור שהמוות הוא תוצאה של מעשה העבריין שגרם לו, אין חשיבות לזמן שחלף.

ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד לב (3) 3

העובדות:

המערער וחברו הורשעו ברצח. עפ"י תיאור העובדות קודם דקר הראשון את המנוח ולאחר מכן השני.

טענות המערערים:

לא ניתן לקשור את מותו של הקורבן למי מהם שכן פעולתו של כל אחד מהם לא הייתה "סיבה בלעדיה אין" למותו של הקורבן.

שאלות משפטיות:

אם המנוח נדקר על-ידי שניים, איך ניתן לקבוע, אם בכלל, מי מן השניים נושא באחריות לגרימת המוות?
האם ניתן לראות קשר סיבתי בין הדקירה הנוספת של ציון, אף אם היתה גם כן קטלנית, לבין מותו של המנוח, כשהמוות של המנוח היה נגרם כבר ממילא, לפני דקירתו של ציון, על-ידי תוצאות פעולתו המתוארת של בני?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט שמגר):

למציאת מענה לשאלת הקשר הסיבתי די לכאורה בפניה לרישא של סעיף 219 לפקודת החוק הפלילי 1936, ופסקה (ה) שבו. ניתן להסיק מן האמור בסעיף 219(ה), כי אדם נחשב לגורם מותו של אחר גם כאשר הוא מחיש את מותו. כלומר, המעשה או המחדל יכול שיהיה רק אחת מן הסיבות לגרם המוות, ובלבד שלא מדובר על סיבה שהיא כה מזערית במשמעותה עד כי היא הופכת לחסרת משמעות.

כאשר אדם נפגע על-ידי שתי פגיעות או יותר, בזו אחר זו, וכל אחת מהן היא בעלת אופי קטלני, הרי נושא כל אחד מן הפוגעים באחריות הפלילית לגרם המוות

אין הכרח שמעשהו של עבריין פלוני יהיה בגדר הגורם היחיד והבלעדי, אולם אם המעשה הוא קל-ערך, הינו אם תרומת מעשהו של פלוני היא זעירה, יתעלמו ממנו על יסוד העיקרון של DE MINIMIS.

כאשר מדובר על מספר פגיעות שנגרמו על-ידי אנשים שונים, אשר כל אחת מהן תרמה מהותית לאבדן החיים, הרי כל אחד ממבצעי הפגיעות ייחשב לגורם המוות

האמור כאן אינו חל כאשר הפעולה השנייה היא כה מרחיקה לכת ונפרדת עד שאין כל משמעות למה שקדם לה, כגון כאשר נכרת ראשו של פלוני, הפצוע קשה אותה שעה, היינו כאשר ברור על פניו שלא יכולה להיות זיקה כלשהי בין הצעד מרחיק הלכת המתואר לבין מה שקדם לו.

בנסיבותיו של מקרה זה הייתי מגיע למסקנה בדבר אחריותם של כל אחד מן השניים לגרימת המוות, גם אלמלא היה כל אחד מן השניים בין הדוקרים ולו הייתה הדקירה מבוצעת רק על-ידי אחד מן השניים. אין נפקא מינה, מבחינת האחריות הפלילית, בין מי שהולם באגרופו לבין מי שמחפה בגופו על המכה או מסכל בדרך אחרת התנגדות או רצון התנגדות מצד הקרבן; האמור לעיל חל לא רק על סיכול התנגדות מצד הקרבן, אלא גם על מניעתה של הושטת עזרה להצלת הקרבן

ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 – קיים

ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (4) 821

העובדות:

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשלושה מעשי שוד ובהריגת אחת מקורבנותיו, עבירות לפי סעיפים 402(א) ו-298 לחוק העונשין. זאת בעקבות תפיסות בכוח של ארנקים שאחזו נשים וחטיפתם מידיהן, בלא שהנשים גילו התנגדות לחטיפות. קורבן חטיפת הארנק, שנפטרה מהתרגשות שנבעה ככל הנראה ממצב בריאות לקוי, אמרה לפני מותה שלא נדחפה, לא הוכתה ואף לא נגעו בה. הערעור הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש.

שאלה משפטית:

האם ישנו יסוד להרשעת המערער בהריגת המנוחה?

הערעור נתקבל.

בית המשפט העליון פסק:

השופטת בן פורת:

כידוע, מתבטא היסוד הנפשי בעבירת ההריגה בחזות מראש, שהמעשה עלול לגרום נזק ממשי, נזק שיש בו כדי לסכן את החיים או את שלמות הגוף של הקרבן. לא ניתן לייחס חזות של נזק לשלמות הגוף מחטיפה ללא מאבק, כפי שאירע במקרה מצער זה.
אכן, ייתכנו מקרים, בהם יורשע אדם בהריגה, אף-על-פי שלא נוצר מגע פיסי בינו לבין הקרבן, שהרי תיתכן גם הריגה במחדל. אולם, כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו הוא.
אין לייחס לנאשם חזות מראש שהקרבן עלול להינזק בגופו כתוצאה מהעבירה שביצע. קל וחומר – לקפח את חייו, כנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. יתרה מזו, שכיחותה של עבירת החטיפה מזה ונדירות התוצאה של מות הקרבן בעקבותיה מזה מצביעות בכיוון העדר חזות מראש לנזק
אין להבין מדבריי, שזו התוצאה גם כאשר מבוצעת עבירת שוד, הכרוכה מעצם טיבה בהפעלת אלימות ממשית. במקרה כזה חייב הנאשם לצפות נזק לשלמות הגוף, ועל-כן, אם נגרם מותו של הקרבן כתוצאה מעבירה זו, ולו גם בתוספת גורמים אחרים כגון "גולגולת דקה", נושא הנאשם באחריות להריגתו. די בכך שצפה את "סוג הנזק" (פגיעה בשלמות הגוף), כדי שישא באחריות להיקפו

השופטת נתניהו:

אשר להרשעה בהריגה, אין לשלול את האפשרות, שבמקרה המתאים יתקיימו היסודות לעבירה זו גם ללא שימוש באלימות כלפי גופו של הקרבן. ייתכנו מקרים, שגרימת הלם נפשי לקרבן או הפחדתו,שהביאו למותו, ללא שהייתה כל פגיעה בגופו, יהיה בהן די לא רק לחיוב בנזיקין אלא להרשעה פלילית על-פי סעיף 298 לחוק העונשין, ואפילו לא היה המוות בא אלמלא "גולגולתו הדקה" של הקרבן. לשם כך תנאי הוא, שהתוצאה של נזק ממשי, היכול לסכן את חייו או את שלמות גופו של הקרבן, הייתה מכוונת או שניתן היה לחזותה מראש

סיכום פסק דין: דיני עונשין – קשר סיבתי – ניתוקו – האם רשלנות של הקורבן מנתקת את הקשר הסיבתי בין המעשה לבין התוצאה – קביעת הקשר הסיבתי עפ"י חובת הצפיות הראויה המוטלת על הנאשם

ע"פ 47/56 מלכה נ' היועמ"ש

עובדות

נהג טנדר פגע במכוניתו בילד בן שנתיים, אשר הופל ארצה, נגרם לו שבר בזרוע, מת לבסוף מטטנוס.

החלטה

הנתבע כאדם סביר לא יכול היה לצפות מראש כי מעשהו או מחדלו יגררו תוצאה מזיקה כאשר מדובר על מקרה חריג ובלתי צפוי, מותו של הילד מטטנוס. מדובר על גולגולת דקיקה שמנתקת הקש"ס.

ע"פ 5870/01, חסיין נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (1) 221

העובדות:

המערער הורשע ברצח אחותו. זאת, לאחר שנסע לבית ששהתה בו מצויד בסכין קומנדו ודקר אותה בחלקי גוף שונים בכוונה תחילה לגרום למותה, כשהוא ממשיך לדקור אותה גם בעת שניסתה לקום ולברוח.

טענות המערער:

לא הוכחה החלטתו להמית את המנוחה. לטענתו, הוא לא התכוון להרוג את המנוחה, אלא רק לאיים עליה שתפסיק את המריבות עם המשפחה
הטיפול במנוחה בבית החולים ברמאללה, אשר נעשה ברשלנות ושלא בידיעה ובמיומנות רגילות, מנתק את הקשר הסיבתי בין הדקירות למוות, מכוח הוראת סעיף 309(1) לחוק

שאלה משפטית:

האם מתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה במנותק מסעיף 309 לחוק?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אנגלרד):

לפי סעיף 309 לחוק, החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשהו לתוצאה הקטלנית בשל טיפול רפואי לקוי שניתן לקורבן, חייב לסמוך את טענתו על שני תנאים מצטברים: האחד, שהטיפול האמור היה העילה המיידית היחידה למוות, והשני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים.

במקרה דנן מעשיו של המערער היו הגורם התכוף ואף הגורם היחיד למותה של המנוחה. במצב דברים זה אין נפקות לסעיף 309 לחוק

הרשימה שבסעיף 309 לחוק אינה רשימה סגורה, ואירועים שאינם תואמים את כללי סעיף 309 ניתנים להיות מוכרעים על^–פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי

בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית היסוד הנפשי של הנאשם משלים את הדרישה לקשר סיבתי^–משפטי, שהרי היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית מכיל צפייה של התוצאה. ככלל, די בהתקיימו של יסוד זה, ולכן גם אם התוצאה הצפויה התרחשה באופן שונה מהצפוי, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין אותה תוצאה.

בעבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג של כוונה, ובכללן עבירת הרצח, די בהשתלבות הכוונה ברכיב התוצאתי של העבירה, ואין חשיבות להשתלבותה גם בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה. הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים, שהתוצאה המכוונת הושגה בהם בדרך אקראית ועקיפה ביותר, וקיים פער גדול בין דרך האירוע – כפי שהיה ניתן לצפות בעת המעשה – לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על היעדר קשר סיבתי^–משפטי.

במקרה דנן התקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה תחילה. המערער התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית, רצה בה, וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו. המערער צפה כי המנוחה תמות כתוצאה מדקירות הסכין בחלקי גופה השונים. המנוחה מתה כתוצאה מאובדן דם, שהוא התרחשות צפויה וטבעית בנסיבות העניין. לא נדרשת צפייה מדויקת של השתלשלות העניינים שהובילה למוות, דהיינו הפינוי לבית החולים, הטיפול הרפואי וסיבת המוות הפתולוגית המדויקת

במקרה דנן מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות המערער לבין התוצאה הקטלנית. קיימת זיקה סיבתית בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה בשל אובדן דם, לפי מבחן "הסיבה בלעדיה אין".

ע"פ 8827/01, שטרייזנט נ' מדינת ישראל , פ"ז נז(5) 506

העובדות:

המערער נהג באופנוע בכביש עירוני שבו שני מסלולים המופרדים על^–ידי אי תנועה, ובכל מסלול שני נתיבים. הולכת רגל חצתה במעבר חצייה את המסלול הנגדי לנסיעת המערער, לא נעצרה על אי התנועה אלא המשיכה וחצתה את מסלול נסיעת המערער. המערער, שנסע בנתיב הימני מבין השניים, פגע בה, והיא נהרגה. בית^–המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ובעבירות תעבורה הנלוות לאירוע לאחר שקבע שהמערער "השתולל" על אופנועו בכביש, נהג במהירות לא סבירה ולא האט לפני מעבר החצייה.

טענות המערער:

התנהגות הולכת הרגל ניתקה את הקשר הסיבתי^–המשפטי בין התנהגותו לבין התוצאה: "התפרצותה" של המנוחה לכביש הייתה מעשה "התאבדות" והתאונה הייתה בלתי נמנעת.

שאלה משפטית:

האם קיים קשר סיבתי-משפטי בין התנהגותו של המערער לבין התנהגות המנוחה?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט חשין):

אין חולקים כי מבחינה פיזית^–עובדתית גרמה התאונה במישרין למותה של המנוחה. לשון אחר, נתקיים קשר סיבתי^–עובדתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה

התנהגות הנפגע (לרבות התאבדות) וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי^–משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, שעה שהפוגע כאדם מן היישוב היה יכול, נורמטיבית – לצפות מראש את שאירע בפועל. השאלה היא שאלת הצפיות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה.

נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו אף על אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל ולצפות אותה. חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג

גם בהניחנו כי המנוחה חצתה את הכביש ללא תשומת לב לתנועה, ובכך התרשלה, אין ברשלנות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי^–המשפטי בין התנהגותו של המערער לבין התאונה. כנדרש מדוקטרינת הקשר הסיבתי, היה על המערער לצפות כי הולך רגל שעל מעבר החצייה לא יהיה ער לרכבו המתקרב, ואולי אף ייטול על עצמו סיכון של חצייה על^–אף התקרבות רכבו בהניחו כי בעל הרכב יכבד את זכות הקדימה שלו

יש יסוד סביר להניח כי לו נהג המערער במהירות סבירה, קרי – במהירות שהייתה מבטיחה עצירה בביטחון קודם הגיעו למעבר החצייה – הייתה התאונה נמנעת, ולמצער, היה נוצר סיכוי ממשי למניעתה של התוצאה הקטלנית.

ע"פ 9723/03 בלזר נ' מדינת ישראל, תק-על 04 (4) 211

העובדות:

המערער, נהג מונית, הורשע בעבירת הריגה. המנוח, שהיה נהג אוטובוס, שאותו תקף המערער בעקבות ריב נהגים, נפטר עקב כשל חריף בלב בשל דחק נפשי שאירע בסמוך למוות, וזאת על רקע הטרשת הקשה בעורקים הכליליים בליבו. בית המשפט המחוזי קבע כי הדחק נוצר עקב תקיפת המערער את המנוח. המערער טען, בין השאר, כי לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולפיכך לא צפה בפועל אפשרות גרימת מוות

טענת המערער:

לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולפיכך לא צפה בפועל אפשרות גרימת מוות

הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת בייניש):

היסוד העובדתי של עבירת ההריגה (סעיף 298 לחוק העונשין) כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה ורכיב תוצאתי. נדרש כי יתקיים בין שניהם קשר סיבתי עובדתי שמשמעו כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית להתרחשות תוצאה.
בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה-בלעדיה-אין למות הקורבן, וגם אם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שארעה.
אשר ליסוד הנפשי של עבירת ההריגה – נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית. עוד נדרש להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, קרי אדישות או קלות-דעת לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. לשם כך, ניתן לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר, והניתנות לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו.
במקרה דנן, הוכח כי מעשיו האלימים של המערער היוו סיבה בלעדיה-אין למות המנוח, אף שלא היוו גורם בלעדי ויחיד לתוצאה הקטלנית. כמו-כן, בחינת מעשיו של המערער על רקע מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה כי הוא היה ער לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית – אף שלא צפה את האופן המדויק בו היא התרחשה – והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה
בצריך עיון: השאלה מהו המבחן להטלתה של אחריות בפלילים במקרים בהם התוצאה האסורה נגרמה באופן שונה מכפי שאמורה הייתה להתרחש

ע"פ 70/64 סטרול נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח (3) 395

העובדות:

תפקידו של המערער, "לבורנט מוסמך" בבית-חולים, היה לספק לחדר הניתוח את הדם הדרוש לעירוי לחולה. יום אחד קיבל המערער דוגמת דמו של חולה פלוני, בדק וקבע את סוגו, אלא משהוציא בקבוקי דם מהמקרר לא בדק אותם ולא הבחין שאחד מהם הכיל דם שלא מסוגו של החולה הזה; הוא גם לא עשה את בדיקות "ההצלבה", אלא סימן את הבקבוקים בשם החולה והחזירם למקרר, כמוכנים לשימוש. ביום הניתוח מסרה עובדת אחרת את הבקבוקים המסומנים לשליח, בלי לבדוק אותם; גם האחראי על חדר הניתוח לא בדק אם הכול כשורה ומסר את הדם לרופא. החולה מת בו ביום כתוצאה מעירוי אותו דם שלא היה מסוג דמו ושלא התמזג עמו

טענות המערער:

מעשיו או מחדליו לא הם גרמו למות המנוח, אלא היו בגדר "פעולות הכנה" בלבד למעשיהם או מחדליהם של אחרים שגרמו למותו
עבירה של חוסר זהירות אינה נעברת אלא כשמוטלת על הנאשם חובת זהירות כלפי המנוח, וכאן לא היתה מוטלת על המערער חובת זהירות כלפי המנוח

שאלה משפטית:

האם מעשיו או מחדליו בלבד של המערער הם אלה שגרמו למות החולה?

הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (השופט ח' כהן):

(1) אשר לקשר הסיבתי שבין מעשיו או מחדליו של המערער לבין מות המנוח, דייה לתביעה הכללית להסתמך על הוראות

סעיף 219(ה) לפקודת העונשין 1936 הקובע: "רואים אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אם כי מעשהו או מחדלו אינם הסיבה היחידה או המידית של המוות – אם המעשה או המחדל לא היו גורמים את המוות, אילולא נתלוו על-ידי מעשה או מחדל של הנפטר או של אדם אחר."

(2) תכליתו של המחוקק היתה להניח קיום מעשים ומחדלים שונים, חוץ ממעשהו או מחדלו של הנאשם, שאף הם ייתכן וגרמו למות הקרבן; ומה לי מוקדם ומה לי מאוחר, אם באו בעת ובעונה אחת, או הקדימו, או איחרו – ובלבד שכולם עשויים היו לתרום לגרימת המוות

(3) יש לראות במעשהו ובמחדלו של המערער את סיבת מותו של המנוח, על-אף האפשרות (או אפילו הוודאות) שניתן היה למנוע את האסון, אילו בדקו שאר עובדי בית-החולים לאחר מכן, ולפני העירוי, את הדם שהוכן על-ידי המערער למטרה זו.

(4) המערער ידע היטב מה רבה הסכנה לחיי החולה אם יערו לו דם שאינו מתמזג עם דמו שלו; החובה הייתה

מוטלת עליו, על-פי סעיף 231, להכין את הדם לעירוי בזהירות סבירה, כלומר תוך כדי נקיטת כל הצעדים וביצוע כל

הבדיקות הדרושים והקבועים לעניין זה כאמור לעיל; הוא הפר חובה זו, באשר לא נקט הצעדים ולא ביצע הבדיקות

ההן; והוא אחראי בפלילים לתוצאה ממחדליו, הוא מותו של המנוח – ואין נפקא מינה שסמך, או יכול היה לסמוך, על

כך שיבואו אחרים ויבדקו אחריו.

השופט שמגר:

(5) בנוגע לפירוש הסעיף 219(ה), סעיף זה, על חמשת הסעיפים-הקטנים שבו, אינו בא למצות את כל המקרים, בהם ייראה אדם כגורם למותו של אחר לפי סעיפי החוק הפלילי, הקובעים את העבירות הפליליות של גרם מוות, וביניהם הסעיף 218.

(6) מבין כל אמצעי הזהירות שהיו חייבים להינקט, כדי למנוע אסון עקב עירוי דם מסוג בלתי-מתאים, היתה הבדיקה המעבדתית, שהמערער חייב היה לעשותה, האמצעי היסודי והעיקרי. עשיית הבדיקה הזאת הופקדה בידיו, ורק בידיו, תוך הסתמכות על כושרו המקצועי המיוחד, ואם כי אחרים היו יכולים למנוע את תוצאות רשלנותו החמורה, איש מהם לא היה חייב לעשות זאת על-ידי ביקורת מסוג הבדיקה המעבדתית,שעשייתה היתה מוטלת על המערער.

ע"פ 311/72 יהודה צברי נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 505

העובדות:

המערערים ניסו לשדל בחורה צעירה שעבדה בבר לזנות. משזו לא הסכימה, באו אל ביתה ביום שלמחרת וניסו להיכנס אליו תוך איומים קולניים עליה. הצעירה ניסתה להימלט דרך חלון הבית אל המרפסת שבקומה הרביעית. לצורך הקפיצה למטה היא דרכה כנראה או נתקלה בצינור מאסבסט המותקן שם, הצינור נשבר, והיא נפלה מן הקומה החמשית לקרקע. בנפילה זו היא מצאה את מותה במקום. שני המערערים הורשעו בבית-המשפט המחוזי בגרימת מותה של המנוחה ונידונו כל אחד לשבע שנות מאסר.

טענות המערערים:

בלילה שלפני נתנו למנוחה אתנן בסך 1000 ל"י ובסה"כ הגיעו אל הבית בכדי לדרוש באופן לגיטימי את השבת כספם בחזרה ולא התכוונו לשום אלימות
המערערים לא גרמו למנוחה לקפוץ מהחלון. המערערים לא היו יכולים ולא היו צריכים לצפות מראש כי המנוחה תקפוץ מהחלון אל מותה

שאלה משפטית:

האם עוררו איומי האלימות בלב המנוחה פאניקה כזאת שלא נראתה בעיניה דרך להימלט זולת הבריחה דרך החלון?

הערעור נדחה.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט חיים כהן):

המבחן הקבוע בסעיף 219(ג) לפקודת החוק הפלילי (סעיף 309(ג) לחוק העונשין כיום), בעניין אחריותו של אדם למות אדם אחר, אינו מבחן אובייקטיבי, כי אם מבחן סובייקטיבי גרידא:ו "הקפיצה דרך החלון" חייבת להיות לא התגובה הטבעית של אדם סביר כדי להינצל מן האלימות, אלא אך התגובה הנראית טבעית, בכל הנסיבות המיוחדות, בעיניו של המנסה להציל את עצמו

החוק הוא שהמאיים באלימות נושא בסיכון איומיו, ובכלל זה בסיכון שאיומיו יפלו על אזנו של אדם רגיש ונפחד – ומציאותם של רגישים ונפחדים בין הבריות גלויה וידועה לכל.

ע"פ 84/85 לכטינשטיין נ' מ"י

עובדות

התפוצצות צמיג ומהירות שהביאו למות המנוחה

החלטה

מהירות הנסיעה של הנאשם שחברה אליה התפוצצות הגלגל הם גורמים משלימים להיווצרות התוצאה הקטלנית. הקש"ס לא מתנתק – בשל כך שמהירות הנסיעה הגבוהה היא זו שגרמה להתפוצצות הגלגל ולתאונה הנ"ל. כל אחד מהגורמים לא גרם לתוצאה לבדו, שני אלה חברו יחד והצטלבו יחד והתנהגותו של המערער הייתה אחד הגורמים לתאונה. בית המשפט דחה את טענות ההגנה וקבע שכל אחד מהגורמים מהווה "סיבה בלעדיה אין" לקרות התאונה.

פס"ד ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו

נושא: היסוד הנפשי שבעבירה (פסקאות לפסה"ד 521-524, 543-548, 557-559 )

עובדות:

המערער גרם למותו של הקורבן בעת שהה אותו בראשו במוט ע"מ להקל על ביצוע העבירה- אינוסה של אחותו שישבה לצידו. המערער הורשע ברצח לפי ס' 214(ג) לפקודת החוק הפלילי (כיום ס' 300 (3) לחוק העונשין) תוך התבססות על ההלכה לפיה יהא חייב ברצח לפי ס' 214(ג) – אם רק התכוון לעשות את הפעולה שגמה למות הקורבן, אף על פי שלא היה דעתו כלל להביא לתוצאה שכזו.

שאלות משפטיות:

מה משמעות המושגים "מחשבה פלילית" ו"כוונה פלילית"?
מהי "פזיזות" ומהי "רשלנות"?
מהו היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה שבס' 214(ג) לפקודת החוק הפלילי- שלשונו " הגורם במזיד למות כל אדם שהוא בהתכוונו לעבור עבירה"?

הכרעת ביהמ"ש: כיוון שהנאשם לא התכוון להרוג ואף לא צפה הריגה אלא לכל היותר חבלה, אין להרשיעו ברצח. הערעור התקבל, ההרשעה ברצח בוטלה ובמקומה באה הרשעה בהריגה.

התשובות לשאלות מפי השופט אגרנט-

שאלה 1:

א. המושג "מחשבה פלילית" מצריך הוכחת 2 יסודות-

כי הנאשם ביצע את הפעולה נשוא העבירה המיוחסת לו ברצון ולא בשגגה.
כי בשעת מעשה חזה מראש את האפשרות שמהתנהגותו זו תצמח תוצאה שהחוק אסר עליה.

לגבי מרבית העבירות מסוג זה, נדרש להוכיח כי הנאשם גם חפץ בתוצאה עת בפעל כפי שפעל.

ב. "כוונה" פירושה- כי אדם, בשעת מעשה, לא רק שראה את הנולד אלא שגם חפץ בנולד זה. ניתן לומר כי לגבי מרבית העבירות נדרש להוכיח כוונה פלילית. כלומר- נוסף לפעולה רצונית – חזות מראש, המלווה בחפץ לגרום לתוצאה האסורה. מאידך, לגבי עבירות מסוימות אחרות, די להוכיח פזיזות ורשלנות כדי שתתקיים המחשבה הפלילית.

שאלה 2:

א. "פזיזות"- נאשם הינו פזיז כאשר בשעת מעשה לא התעלם מהאפשרות כי התנהגותו תגרום את הנזק אשר החוק חתר למנעו וכי התנהג, כפי שהתנהג, אם מתוך יחס של אדישות לגבי אפשרות זו ואם בתקווה שלא תבוא כל תוצאה מזיקה ממעשהו.

ב. "רשלנות"- משמעתה, היעדר ראיית הנולד בנסיבות שבהן היה אדם בר-דעת רואה זאת ואף נוקט, לפני המעשה, אמצעי זהירות הגיוניים כדי שלא יקרה מה שקרה.

שאלה 3: היסוד הנפשי בעבירה-

קיימות 4 אפשרויות לגבי מידת ה"מנס ריאה" הנדרשת:

פעולה רצונית שבעטייה נגרם המוות ותו לא.
פעולה רצונית אשר אדם בר דעת היה חזה מראש, מפאת האופי המסוכן של המעשה, את התוצאה הקטלנית שקרתה.
פעולה רצונית המלווה כוונה פלילית. השאלה תהא: האם הנאשם חזה מראש, בשעת מעשה, כי הפעולה שאמר לבצעה, עשויה להוביל למות הקורבן ואף חפץ אז בתוצאה ממין זה.
פעולה רצונית המלווה פזיזות פושעת. השאלה תהא: האם בשעת מעשה, היה הנאשם ער לכך, שפעולתו עשויה להסתיים בתוצאה קטלנית, אם כי אותו זמן לאו דווקא חפץ שיקרה את אשר קרה.

כיוון שבס' העבירה נאמר "בזדון", על התביעה להוכיח לא רק שהנאשם פעל ברצייה, אלא גם כי בשעת מעשה הייתה לו כוונה פלילית בהתאם לאפשרות השלישית הנ"ל, או כי היה שרוי באותו זמן בהלך רוח של "פזיזות פושעת" בהתאם לאפשרות הרביעית.

מהאמור עולה כי חזות התוצאה הקטלנית, בין כתוצאה וודאית ובין כתוצאה אפשרית, מהווה אלמנט הכרחי של העבירה הנדונה.

ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י

עובדות

מורה שלקחה את התלמידים לטיול בכינרת והתרשלה בחובותיה כלפיהם וכתוצאה מכך טבעה תלמידה.

החלטה

חובת מורה לצפות מראש כי בהיעדר פיקוח צמוד לא תקויים המשמעת וכניסתם של תלמידים למים הייתה בגדר הצפיות הסבירה ועל כן הערעור נדחה.

ע"פ 482/83 מ"י נ' סעיד

עובדות

נאשם ניסה לעקוף משאית, כשממולו בא רכב במהירות גבוהה, כתוצאה מהתאונה נהרגו נהג הרכב ושלושה מנוסעיו

החלטה

* הסיכון של חסימת הדרך היא בגדר הצפייה המרכזית, החייבת לכונן במחשבתו של הנהג המבצע עקיפה.

* מעשה רשלנות של אחר ואף רשלנות בדרגה גבוהה, לא מנתק קש"ס אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות.

* בן פורת – מבחן הצפיות הוא מבחן האדם הסביר ולא מה הנאשם הספציפי צפה.

המואשם הורשע בגרימת מוות בחוסר זהירות – סעיף 304 לחוה"ע.

ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 80:

סוג חזקת המודעות ביסוד נפשי של פזיזות, הריגה בתאונת דרכים

העובדות

מגידיש פגע בהולכת רגל במעבר חציה בשטח עירוני ליד בית ספר, כאשר נסע במהירות כפולה מן המותר.

בית המשפט העליון פסק

השופט אנגלרד – קיימת "חזקת מודעות" כללית בדבר מודעות אדם להתנהגותו, טיבה, נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה. בסוגיה של גרימת מוות מתוך פזיזות במסגרת עבירת ההריגה קיימת חזקה מיוחדת הקושרת את קיומה של המחשבה הפלילית למידת הרשלנות שבהתנהגותו של הנאשם. במקרה של תאונת דרכים קטלנית היווצרותה של החזקה היא פונקציה של מידת הרשלנות שבנהיגתו של הנאשם.

בהקשר לתאונות דרכים ועבירות נשק – החזקה הנה עובדתית, ונטל ההוכחה מוטל על הנאשם. למרות הצורך במודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר, אין צורך כי יוצר הסיכון יהיה מודע לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר למותו של אדם או ידע את זהותו של הנפגע מראש.

ע"פ 4230/99 אבו גאנם נ' מ"י

ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר

ע"פ 566/86 חוסיין נ' מ"י

העדר שליטה

ע"פ 165/57 היועמ"ש נ' שטנר

עובדות

שטנר נהג במכונית וגרם לא בכוונה לתאונת דרכים בה נהרג אדם כתוצאה מערפול פתאומי ומיידי של החושים עקב מחלה.

החלטה

יש לראות את תאונת הדרכים בראי טעות זו כאילו מציאות הייתה. מחלתו של הנאשם (הסתיידות עורקים) לא צפוי לערפול פתאומי ומיידי של החושים ואין לאסור עליו נהיגת כלי רכב, מכאן כי חסרה מידה של רשלנות העשוייה לשמש יסוד לאישום בו הוא נאשם.

הנאשם זוכה.

ע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מדינת ישראל , פ"מ כב(2) 803

העובדות:

המערער נהג במכונית מסחרית, כשלצידו העובד שלו. כשהגיע לצומת של הכביש הראשי תל אביב-חיפה, נכנסה המכונית לצומת בלי לעצור והתנגשה עם מכונית צבאית. בהתאם לתמרור המוצב במקום היה על המערער לעצור לפני הצומת. בתי-משפט קמא הרשיעו את המערער בעבירות על תקנות התעבורה.

טענת המערער:

כל המעשים שיוחסו לו בוצעו בהיותו נתון במצב של "איפול" ואוטומטיזם

שאלה משפטית:

האם פעל המערער בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם ותוך חוסר רציה?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברנזון):

(1)משהוכחה לכאורה אשמת הנהג, שומה עליו להעלות, בשלב זה, טענתו בדבר אוטומטיזם ולהביא ראיות מספיקות שניתן באופן סביר להסיק מהן כי פעל ללא רציה; משהצליח הנאשם במשימה זו, ולפחות עורר ספק בלב בית-המשפט שאמנם פעל כאוטומט, חוזר נטל השכנוע בענין הרציה אל שכם התביעה.

(2) אין להוציא מכלל אפשרות כי בנסיבות המקרה ובשים לב לשאר העדויות, קיים יסוד חיובי מספיק לטענה שאכן עובר לתאונה איבד המערער את הכרתו ולא ידע את אשר אתו ואת אשר עשה.

(3) בדרך כלל לא תתקבל הגנה של אוטומטיזם בהעדר עדות רפואית מסייעת, אם כי ייתכן מקרה נדיר בו יאות בית-המשפט לקבל הגנה כזו על-סמך עדויות אחרות, ואולי אף על-פי עדותו של הנאשם בלבד כשהיא מכילה הסבר מתקבל על הדעת להתרחשות

(4) טבעי הדבר שבית-המשפט יתייחס בזהירות לעדות שבאה מפי מעוניין בדבר, אך אין לפסול עדות שנתן עובד לטובת מעבידו או להמעיט מראש ערכה וחשיבותה, אלא יש לשקול אותה – ככל עדות – לגופה.

ע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 729

העובדות:

ניתן צו להריסת בית, והמשטרה נערכה לסייע לנהג הטרקטור לבצע את ההריסה. בגלל הפחד מהאיומים שהוטחו כלפיו על-ידי אנשי המקום, הוא נטש את הטרקטור. אחד מאנשי השכונה שהיה גם בעל רישיון נהיגה בטרקטור, נכנס לתא הנהג והחל להשתולל עמו. המערער הורשע בעבירות של ניסיון לרצח, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וגרימת נזק לרכוש בזדון.

טענת המערער:

כל המעשים שיוחסו לו בוצעו בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם.

שאלה משפטית:

האם פעל המערער בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם ותוך חוסר רציה?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אגרנט):

(1) משמעות המונח "אוטומטיזם" היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו ולכן היה נטול רציה

(2) לאחרונה מבחינים בין אוטומטיזם בלתי-שפוי, שמקורו במחלה נפשית ואשר יכול שיצדיק הגנה של טירוף-הדעת, לבין אוטומטיזם שפוי, שמקורו בגורם חיצוני או במחלה "פיזית" או בפגם במוח או בהיותו של הפועל נתון במצב של תרדמה, וכיוצא בגורמים כאלה, אשר אין רואים אותם באור של מחלה נפשית.

(3) המכנה המשותף המאפיין אוטומטיזם שפוי, ואשר בגללו מקובל היום לראות מצב זה כעשוי לפטור מאחריות פלילית, הוא כי בשעת האירוע היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו, ועקב כך לא שלט על תנועותיו

(4) מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להתנער מהאשמה על-סמך טענת אוטומטיזם, מצווה ביהמ"ש לבחון אותה בזהירות רבה, כדי שלא יולך שולל על-ידי מה שלאמיתו של דבר איננו אלא "המפלט האחרון של הגנה הנדונה לכישלון מראש"

(5) על-סמך משקלם המצטבר של הממצאים העובדתיים דנן יש להסיק שהגנת האוטומטיזם הופרכה. המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בהיותו נתון במצב של הכרת הנעשה אתו ומסביבו ובעל כושר לשלוט על תנועותיו

ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועמ"ש

עובדות

הריגת עובדים בבית חרושת כתוצאה ממחלת נפשית בשעת המעשה.

החלטה

יש לפטור את האדם הבלתי שפוי מאחריות פלילית הואיל ואחרת הענשתו בשל מעשהו הפלילי כמוהה הענשה בשל טירופו דבר שרגש הצדק סולד ממנו. בית המשפט פסק שאדם יהיה פטור מאחריות פלילית כאשר בשעת המעשה בשל השפעת המחלה הנפשית לא יכל לעצור בעד התנהגותו. נתקיימו היסודות הדרושים על מנת להעמיד לו את הגנת היעדר השליטה ולפיכך פטור הוא מאחריות פלילית.

אי שפיות הדעת

ע"פ 186/55 מיזאן נ' היועמ"ש

ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מ"י

עובדות

הצתת ארבעה מכוני עיסוי שהובילו למותן של ארבע נשים בטענה שהוא חשב שהוא מלך המשיח.

החלטה

הסעיף מגדיר 2 תנאים מצטברים:

מחלה שפגעה ברוחו או בכושרו השכלי
להיות מחמת מחלת הנפש חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול בהם או להימנע מעשייתם.

ע"פ 317/83 גודמן נ' מ"י

עובדות

אדם ניסה לשחרר את הר הבית ופגע בערבים.

טענות ההגנה

הסנגוריה טענה שהוא עשה זאת מתוך דחף לאו בר כיבוש שנובע ממחלת מפש. מומחי ההגנה טענו שהוא היה סכיזופרן פרנואידי.

טענות התביעה

ואילו מומחי התביעה טענו שיש לו הפרעות נפשיות גבוליות עם קווים פרנואידיים שזו תופעה נוירוטית שאינה פוטרת מאחריות פלילית, הערעור נדחה ועונשו הומתק.

החלטה

על מנת לקבל טענת דחף לאו בר כיבוש צריכים שלושה תנאים מצטברים: בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות; עקב שלילת כח רצונו או החלשתו במידה ניכרת; בשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל אותה שעה. בעניינו, בית המשפט הרשיע את הנאשם מתוך דחף בר כיבוש שנבע משנאת ערבים ולא ממחלת נפש.

בית המשפט קבע כי דחף פנימי כפייתי ניתן לשליטה, בניגוד לדחף לאו-בר כיבוש, אותו ניתן לבסס רק על מחלת נפש מוכרת ועל דחף שנבע מהתקף פסיכוטי.

ע"פ 7761/95 חמאד נ' מ"י

עובדות

אדם רצח את בנו בן השנתיים משום שהוא חשב שהילד איננו שלו. הוא נשאר בבית ביום מסויים העיר את הילד והכניס אותו לאמבטיה שפך עליו נפט והצית אותו, הוא עזב את הבית וחזר אליו לאחר 40 דקות וקרא לשכנים שיסייעו לו, הוא טען לאי שפיות וביהמ"ש לא קיבל זאת משום רצף האירועים שהיו פרי תכנון.

החלטה

סעיף 34ח(1) סיפה שעוסק בחוסר יכולת להבין את הפסול במעשה – משמע שהנאשם לא מודע למרות המוסריות של המעשה לאור כללי מציאות חברתית ע"פ ההערכה של בני אדם סבירים.

34ח(2) – חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, סעיף שהוסף לתיקון 39, ישנם מצבים שחולה נפש כן מבין את שהוא עשה ואת הפסול שבמעשה והוא אינו יכול לכבוש את הדחף,

לא היו סימפטומים פסיכוטיים למרות שהיו הפרעות, אי שפיות מוכרעת על ידי חוות דעת של פסיכיאטרים. המומחים העידו שהוא לא שפוי, אך הנסיבות אומרות

בענייננו שלא נתגלו סימנים פסיכוטיים במערער לדעת כל הרופאים שבדקו אותו. לאחר המעשה היה מסוגל לספר את אשר אירע ואף הסביר מדוע הרג את הילד. הוא לא טען כי בעת המעשה לא שלט בעצמו או לא הבין את מהות המעשה ואת הפסול שבו.

השאלה היא אם המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי כמפורט בסעיף 34ח' לחוק העונשין. קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להקמת הסייג לאחריות פלילית. עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסויימים של מחלת נפש, העשויים לשלול את פליליות המעשה. העילה לפטור מאחריות פלילית הינה אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלתו מחשבה פלילית ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם ועליו להניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית.

ע"פ 3795/97 פלוני נ' מ"י

עובדות

נאשם בעבירות אינוס, ניסיון לבצע מעשה סדום וגניבה (בקטינה).

החלטה

סעיף 34 ח' קובע שני תנאים מצטברים:

מחלה הפגעה ברוחו או ליקוי בכושרו השכלי.
חסר יכולת של ממש להבין או להימנע מעשייה.

גם אם מסתפקים בחוסר שליטה ברמה נמוכה אין לומר שבענייננו נשללה מן המערער "יכולת של ממש" להבין את הפסול שבמעשיו או להימנע ממעשיו. חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית והמערער לא עורר ספק סביר שהיה בלתי שפוי בעת ביצוע מעשיו.

המערער הורשע בעבירות אלו.

ע"פ 5951/98 מליסה נ' מ"י

עובדות

אדם רצח את האישה עמה חי בעבר משום שהילדה לא שלו.

החלטה

הוספת מבחן אובייקטיבי לקינטור הסובייקטיבי אינה במקומה, כלומר ניתן להתייחס לדרישת העמידה במבחן האובייקטיבי כאל הצבת אמת מידה לעוצמתו של הקינטור, להבדיל מקביעת מבחן עצמאי נוסף המעניק לקינטור אופי אובייקטיבי ובדרך זו לשמור על האופי הסובייקטיבי.

הנאשם הורשע – העירעור נדחה.

ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מ"י

ע"פ 2947/00 מאיר נ' מ"י

החלטה

השופטת שטרסברג כהן קובעת שלחולה נפש יש סטאטוס מיוחד וסטאטוס זה מוצא ביטוי בין היתר בהכרעת הדין שאינה זיכוי ואינה הרשעה, יש לכך חשיבות ערכית משום שכשאדם זכאי הוא מנוקה מכל רבב ואדם שאינו בריא בנפשו אינו נקי מאותו רבב, הוא ביצע עבירה פלילית ופותרים אותו מסיבה נפשית. לכאורה מבחינת הנאשם זה לא משנה אך מבחינת החברה כן, לכן נקבע שאדם שביצע עבירה ובשעת המעשה הוא היה בלתי שפוי ההליכים נגדו מופסקים והוא מוכרז כלאו בר עונשין.

היסוד הנפשי (כללי)

פס"ד ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו

סיכום פס"ד ע"פ 5046/93 מד"י נ' רפאל הוכמן, פ"ד נ(1) 2

עובדות:

הוכמן כיהן כראש עירית אילת ובמסגרת תפקידו נסע לביקור בחברה מסחרית ביפן, בלוויית אשתו, ע"ח החברה. טרם הנסיעה בירר הוכמן הן במועצת העיר והן אצל הממונה במשרד הפנים האם נסיעתו ראוי שתהיה ע"ח החברה. לאחר שובו מהביקור היה מעורב הוכמן באישור תוכניותיה של החברה בוועדת התכנון והבנייה. הוכמן הואשם בביהמ"ש המחוזי, בעבירות של שוחד ומרמה והפרת אמונים וזוכה, על פס"ד זה מערערת המדינה.

שאלה משפטית:

מהו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה .

השופט ברק-

א. לעניין קבלת שוחד-

ביסוד דין השוחד עומד החשש שקבלת המתת תשפיע על שיקול הדעת של עובד הציבור מזה ועל אמון הציבור ברשויות השלטון מזה.

היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלושה רכיבים:ב ראשית, נוטל השוחד הוא עובד ציבור; שנית, עובד הציבור לוקח שוחד, כלומר קיבל מתת כלשהו, שניתן להתייחס אליה כאל שוחד; שלישית, נטילת השוחד צריכה להיות בעד פעולה הקשורה בתפקיד שממלא עובד הציבור.
היסוד הנפשי הנדרש להרשעה אינו קבוע בהגדרות העבירות. הוא נגזר מפורשות מהוראות ס' 19 לחוק העונשין., לפיו- "אדם מבצע עבירה רק אם אשעה במחשבה פלילית". המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת השוחד היא מודעות בפועל , לא די ברשלנות, לטיב המעשה (נטילת השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקיד) ולנסיבות (היותו עובד ציבור). עם זאת, ) "עצימת עיניים" – כלומר, קיומו של חשד בדבר טיב המעשה והנסיבות והימנעות מלבררו – שקולה כנגד מודעות (סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין).
ממצא בדבר מודעות הנאשם נעשה על-פי דיני הראיות הרגילים. ניתן לבססו על איה ישירה או על ראיה נסיבתית. לעתים ניתן להיעזר בחזקות (הניתנות לסתירה) אשר ניסיון החיים מקימן. נדגיש: לא נדרש כי עובד הציבור יהא מודע לכך שהוא מקבל שוחד. המודעות צריכה להיות מכוונת לרכיבים העובדתיים של העבירה.

ב. לעניין הפרת אמונים-

היסוד העובדתי בעבירת המרמה והפרת האמונים הוא משולש:נ רכיב התנהגותי ("מעשה מרמה או הפרת אמונים") רכיב נסיבתי ("עובד הציבור העושה במילוי תפקידו"); רכיב תוצאתי (מעשה "הפוגע בציבור").
היסוד הנפשי הוא מודעות בפועל, לא די ברשלנות, לטיב הפיזי של ההתנהגות, כלומר מודעות בפועל כי נעשה מעשה מרמה או הפרת אמונים; מודעות בפועל לקיום הנסיבות הרלוואנטיות, דהיינו, מודעות בפועל לכך כי הוא עובד ציבור העושה במילוי תפקידו; ומודעות בפועל לאפשרות של גרימת התוצאה, דהיינו, מודעות בפועל כי המעשה פוגע בציבור. "עצימת עיניים" שקולה כנגד מודעות.
הימצאות במצב של ניגוד עניינים מקיימת את הרכיב ההתנהגותי שבעבירת המרמה והפרת אמונים. הרכיב התוצאתי – כלומר, פגיעה בציבור – מתקיים בכך שהימצאות במצב של ניגוד עניינים פוגעת באמון הציבור במערכת השלטון.
הטעמים המונחים ביסוד האיסור הפלילי, אשר עניינם באמון הציבור ברשויות השלטון, מחייבים כי ראש העירייה לא יכניס עצמו במצב של ניגוד עניינים, ולא יעמיד עצמו בפני החשש הסביר לקיומו של ניגוד עניינים אשר עשוי להביאו לשיקולים זרים.

תוצאה- במקרה דנן, העובדה כי הוכמן ברר, הן במועצה והן אצל הממונה במשרד הפנים, האם נסיעה ע"ח החברה ראויה, מניחה את הדעת כי לא התגבש אצלו היסוד הנפשי.

סיכום פס"ד ע"פ 4389/93 יוסף מרדכי נ' מד"י, פ"ד נ(3) 239

נושא: הגדרת המחשבה הפלילית- היסוד הנפשי שבעבירה – ס' 8 להחלטת ברק

עובדות:

המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, משנקבע כי גרמו למותו של הקורבן בעל חנות, במהלך ביצוע שוד. המערערים, יחד עם אדם שלישי, קשרו קשר לביצוע שוד. עבודי נשא מוט ברזל. מרדכי נשא סכין. הקורבן הוכה פעמיים במוט על-ידי עבודי ומכה שלישית שכוונה לעברו נעצרה בידי מרדכי. הקורבן נפטר מפצעיו מקץ ימים מספר. בערעור טען מרדכי כי לא נתקיים בו היסוד הנפשי ב"מזיד" הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק. עבודי גרס, בין היתר, כי הוא אך מסייע לרצח, שהיא עבירה שונה מזו שהמערערים תכננו לבצע, ואחריותו נשלטת בידי סעיף 34א(א)(2) לחוק. לעומתם גרסה המשיבה כי השניים אינם אלא מבצעים בצוותא של עבירת הרצח. והיסוד הנפשי של צפיית התוצאה תוך אדישות כלפיה נתקיים בהם. הדיון בערעור התמקד בהבחנה בין מבצע בצוותא למסייע ובקביעת היקפו ותחולתו של סעיף 34א לחוק.

שאלה משפטית:

מהו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח לפי ס' 300(א) (3) לחוק העונשין?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה.

השופט ברק-

לעניין אחריותו של עבודי-

העבירה הקבועה בסעיף 300(א)(3) היא "עבירה תוצאתית". מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק העונשין (שהוסף בתיקון 39), יחד עם ההוראה הקבועה בסעיף 90א לחוק העונשין (שהוסף בתיקון 43), היסוד הנפשי הנדרש לעניין היסוד התוצאתי (מוות) הוא מודעות לאפשרות הגרימה של המוות ופזיזות באשר לתוצאה זו. נמצא כי בגדריו של סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין – להבדיל מדרישת ה"כוונה" בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין – לא נדרש קיומה של מטרה לגרום למות אדם.
היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין הוא מודעות לאפשרות גרימת המוות, ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות. יסוד נפשי זה אין בו חידוש. זהו הפירוש שנתנה הפסיקה – בשורה ארוכה של פסקי-דין מאז ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [1] – למרכיב ה"במזיד" שבסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין.
הדיבור "במזיד" לא הוגדר בחוק העונשין. תיקון מס' 39קבע הגדרות חדשות של היסוד הנפשי בעבירה (ס' 20 לחוק). בעקבות הגדרות חדשות אלה, נתבקשה התאמה בינן לבין לשונן של העבירות הספציפיות. התאמה זו נערכה בחוק העונשין (תיקון מס' 34) תשנ"ה- 1995/ חוק זה הוסיף לחוק העונשין את סעיף 90א. לפיו- " 'זדון' או 'מזיד' – יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולעניין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות".
בפסיקה נקבע כי הלכה היא, שה'זדון', הנדרש להוכחת עבירה על-פי סעיף 300(א)(3) לחוק טומן בחובו צפיות מראש מצד העבריין של אפשרות גרימת המוות, והתנהגות לא אכפתית מצדו לנוכח תוצאה צפויה זו. הלכה זו נקבעה במשפט יעקובוביץ’.
נמצא, כי אין בהגדרות החדשות (שבתיקון 39) וב"פירוש" החקיקתי שניתן להן (בתיקון 43) משום שינוי הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אי איכפתיות" (בלשון ההלכה) או "אדישות" (בלשון סעיף 20(א)(2)(א)) הנדרש בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין.

מודעות

ע"פ 291/62 אבו רביעה נ' היועמ"ש , פ"ד יז 2913

העובדות:

המערערים הורשעו בנסיון לחטוף נערה, שגילה היה אז פחות מ- 16 שנה, מרשות אפוטרופסה החוקי וכן בקשירת קשר לביצוע העבירה הנ"ל.

שאלה משפטית:

מהי המחשבה הפלילית הנדרשת ביחס ליסוד של ידיעת הגיל שבעבירה?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אגרנט):

העובדה בלבד, שהמחוקק השמיט מלים המבטאות את הדרישה של "מחשבה פלילית" (mens rea), אין פירושה בהכרח שוויתר בכלל עליה, כי אם ההנחה הנכונה, שצריכה לשמש נר לרגלנו, היא, שהמחוקק לא התכוון לוויתור שכזה אלא אם הנחה זו נסתרת מכללא על ידי לשון ההוראה, המטרה העומדת מאחוריה, מהות העבירה, או על ידי סימני היכר אחרים.
יושם לב, שעקרון היסוד של המשפט הפלילי – דהיינו, שהכרחי שכל מעשה (או מחדל) נשוא העבירה, להבדיל

מהתוצאה האסורה, יהיה מלווה רציה (סעיף 11(1) לפקודה) – עקרון זה בעינו עומד גם כאשר מדובר באיסור מוחלט לפיכך הביטוי mens rea, בהקשר הנ"ל, כוונתו ליסוד זה אך במידה שהוא מתייחס לכל אותם האלמנטים המרכיבים את ה-ACTUS REUS של העבירה (תוצאה ונסיבות), פרט לעצם המעשה (או המחדל) הפלילי.

המחוקק לא ויתר, בנוגע לעבירה הנדונה, על התמלאות הדרישה של mens rea (אולם, יש להטעים כי דרישה זו אין פירושה כאן, שמחובת הקטגוריה להוכיח, שלנאשם הייתה ידיעה ממשית בדבר היות הצעירה למטה מגיל 16 שנה, כי אם היא תצא ידי חובתה גם אם ייקבע כי בשעה שהנאשם לקח את הצעירה מרשות אפוטרופסה, הוא קיבל על עצמו ביודעין את הסיכון, שהיא טרם הגיעה לגיל זה, וזאת, אם מפני שאותה שעה לא היה איכפת לו הדבר, ואם משום שקיווה אז שהיא כבר עברה את אותו גיל.) במלים אחרות – המחוקק הסתפק – בקשר לאלמנטים העובדתיים, הסובבים את מעשה החטיפה (גיל הצעירה: הימצאות ברשות אפוטרופוס חוקי: אי הסכמתו של זה למעשה-הלקיחה) – בדרגת mens rea מסוג "פזיזות".
מקום ש"ידיעה" נמנית עם יסודות העבירה, אין להחיל לגביה את ההגנה של טעות בעובדה, כפי שהגנה זו נקבעה בסעיף 12, סעיף קטן (1) לפקודה ולרבות התנאי של "הגיוניות". מאידך גיסא כי לגבי העבירה הנדונה, כאן מתיר החוק לערער את יסודות ה mens rea-, ביחס לגיל הצעירה (או ביחס לאלמנטים העובדתיים האחרים, שהוזכרו לעיל), אך ורק באמצעות ההגנה הנזכרת, על שני תנאיה, כי אז המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאותו יסוד אינו חייב להגיע לדרגה של "ידיעה" דווקא, אלא מספקת גם "פזיזות". כלומר – השימוש בהגנה של טעות בעובדה שהיא "כנה וסבירה" אפשרי רק ביחס למחשבה פלילית מסוג "פזיזות" ולא ביחס למחשבה פלילית מסוג "ידיעה".
אילו היינו מייחסים למחוקק את הכוונה להתנות "ידיעה" פלילית – להבדיל "מפזיזות" – כיסוד

הנפשי של העבירה, כי אז היה בכך כדי להחטיא את מטרתו למנוע מעשי חטיפה של נערים ונערות צעירים

מרשותם של האנשים הממונים על שמירתם ופיקוחם.

"פזיזות" מספקת את הדרישה של מחשבה פלילית לגבי האלמנטים העובדתיים של העבירה הנדונה.
כאשר אדם פלוני הואשם בעבירת החטיפה הנזכרת, ובמשפט לא הובאה עדות כלשהיא – אף לא מפיו –

בדבר מחשבתו בנוגע לגיל הנערה בעת שהוציאה מבית אביה, כי אז יהיה בית המשפט מצווה להסיק,

שהלה נהג מתוך יחס של אדישות ושוויון נפש כלפי עניין זה.

* כאשר כלל המחוקק, בין יסודות העבירה, אלמנט עובדתי מהסוג של "גיל" או "זמן",אזי פירוש הדבר,

שהוא מתח קו חד ושרירותי לגבי עובדה חיונית, אשר כל אחד יודע מראש שהיא קיימת במידה כלשהיא,

על כן, אין לומר לעולם, שנאשם פלוני לא נתן את דעתו לגיל הנערה בעת שהחליט לחטפה או שלא חשב

נאשם אלמוני על הזמן שבחר לבצע את הגניבה בבנין שלשם התפרץ. מכאן, שבלי עדות לעובדה, שהראשון טעה

בנוגע לגיל – או שהשני טעה בנוגע לזמן ההתפרצות – מן הדין לייחס לכל אחד מהם את המצב הנפשי של "לא-

איכפתיות" לגבי העניין האחד או האחר.

נשאלת השאלה, אם אותו מצב נפשי די בו כדי לספק את הדרישה של mens rea בנוגע לעבירות

הקשר והניסיון? הכלל הוא, כי העבירות "ההתחלתיות" של ניסיון וקשר מצריכות כוונה מוחשית מצד הנאשם להביא לתוצאה שנשא לנגד עיניו ואשר מהווה יסוד של העבירה המוגמרת. הכרחי כי אותה תוצאה הייתה מטרתו של האדם המואשם באחת העבירות האמורות, ואילו המצב הנפשי של פזיזות לגביה אינו מספיק כדי שיורשע בזו או בזו. אכן, העבירה המדוברת, איננה טומנת בחובה "תוצאה" כאחד מיסודות ה- actus reus של העבירה, אולם אין בכך כלום, שכן עבירת הניסיון לבצע את העבירה הזאת פירושה, שהעבריין עשה פעולה גלויה, שהייתה מכוונת לגרום לתוצאה של חטיפת נערה שטרם הגיעה לגיל האמור.

האם המטרה להסב את התוצאה הנפסדת, כאשר מצטרפת לה פזיזות – במובן של "לא-איכפתיות" ולהבדיל מידיעה ממשית – לגבי אחת הנסיבות הרלבנטיות הקיימות, מספקת את הדרישה של כוונה פלילית "מוחשית"? "כוונה" מצריכה "ידיעה". המובן של הכללה זו הוא, שאם לא ידע הנאשם על קיומה של עובדה מהעובדות הרלבנטיות – או אם חלה אצלו טעות כנה (לאו דוקא: סבירה) לגביה – אזי מן הנמנע לראות במעשה, שהוא ביצע, מעשה שהיה "מכוון" ביחס לאותה עובדה, ומכאן שאין מייחסים לו כוונה מוחשית לגבי העבירה הנדונה בכללותה. טעמו של העיקרון האמור – והוא טעם מוסרי – טמון בהנחה, שאילו היה יודע הנאשם, בשעת מעשה, את פני הדברים לאשורם, היה נמנע מלבצע את המעשה הנדון. אך אין להחילו על המקרה, בו החליט הנאשם להסב את התוצאה הנפסדת בלי שהיה איכפת לו אם עובדה פלונית, הנמנית עם יסודות ה"אקטוס ריאוס" ואשר בקיומה הטיל ספק, תתאמת.
בין אם נגדיר את המצב הנפשי המתואר כ"כוונה מוחשית" לגבי יסוד ה"תוצאה" של העבירה, ובפזיזות

במובן של אדישות, לגבי עובדה רלבנטית קיימת – ובין אם נכנה אותו בשם "כוונה על תנאי" – המסקנה היא אחת: מצב נפשי זה די בו כדי לספק את הדרישה של mens rea באשר לנסיון פלילי.

ע"פ 5734/91 מ"י נ' לאומי ושות', פ"ד מט (2) 4

העובדות:

בית המשפט המחוזי הרשיע את החברה בעבירות על חוק ניירות ערך ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. רקע הדברים הוא הנפקה לציבור של חלק ממניות החברה. בעלי מניותיה שחלקם היו גם מנהליה, התקשרו, בידיעת המשיבה (לאומי), עם בנק שהמשיבה קשור עמה, לשם קבלת הלוואה פרטית; זאת כדי שהם ומקורביהם יוכלו לרכוש במהלך ההנפקה את המניות המונפקות של המערערת שלא יירכשו על-ידי הציבור. התקשרות זו עמדה בניגוד למצג מפורש בתשקיף המערערת והוסתרה מהרשויות המוסמכות לאשר את פרסום התשקיף ואת רישום המניות למסחר בבורסה.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת שטרסברג כהן):

א. (1) העבירה לפי סעיף 53(א)(1) לחוק ניירות ערך נמנית עם אלה הדורשות יסוד נפשי של מחשבה פלילית כדי לקיימה. הרצון להביא להשלמתה של העבירה אינו חלק מאותה מחשבה פלילית הדרושה לקיום העבירה. די במודעות לקיומם של רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה.

(2) תנאי הידיעה מקביל למודעות. אין בהכללת המילה "ביודעין" בסעיף 53(א)(1) לחוק כדי להוסיף גוון מחמיר למחשבה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה, שהרי שניהם באים ליתן אותו ביטוי פרטי של היחס הנפשי במישור ההכרתי כלפי רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה.

(3) יסוד ה"ביודעין" הושמט מהחוק בחוק ניירות ערך (תיקון מס' 9), תשמ"ח- .1988לא עולה מדברי ההסבר לתיקון ומתכלית התיקון והחוק בנוסחו החדש כי ההשמטה באה לשנות את יסודות העבירה לקולא על-ידי השמטתו.

(4) אף שבעניין דנן קיימת מודעות, ולא רק "עצימת עיניים", הרי המודעות ו"עצימת העניים" לעניין המחשבה הפלילית שקולות הן, ו"עצימת עיניים" מהווה תחליף למודעות בפועל.

הכרעה: דחיית הערעור.

ע"פ 3417/99 הר שפי נ' מ"י

עובדות

הנאשמת הורשעה בבית המשפט השלום לפי עבירת אי מניעת פשע שלא מנעה את רצח רבין.

שאלה משפטית

היתה האם היא ידעה שיגאל עמיר זומם לרצוח את רבין או האם היא חשדה בכך ונמנעה מלברר, האם סעיף 262 יכול להסתפק רק בחשד בגלל האופי המיוחד של העבירה הנ"ל? בהנחה שהר – שפי לא ידעה, האם ניתן להסתפק בחשד?

החלטה

בית המשפט הרשיע את הנאשמת על בסיס 12 נדבכים, היא ידעה שיגאל עמיר רצה להתנקש בחייו של רבין במספר מקרים שונים, השופטת לידצקי אמרה "..מסקנה אחת העולה מהשכל הישר… הנאשמת ידעה שיגאל עמיר התכוון לבצע פשע.." הר-שפי ערערה למחוזי והוא נדחה בדעת רוב של השופטת לידצקי, אך הייתה דעת מיעוט של השופטת ברלינר, שקובעת כי ההיכרות של הר שפי עם יגאל עמיר יצרה אצלה עיוות מחשבה, היא חשבה שהוא רברבן ו"פנטזיונר". הר שפי ערערה לעליון, שדן בסעיף 262, האם הר-שפי ידעה שעמיר רצה להתנקש בחייו של רבין, והאם ניתן להסתפק בסעיף של חשד והימנעות מלברר. חשין דוחה את הערעור ומציין שסעיף 262, שמטיל אחריות בגין אי מניעת פשע, איננו מסתפק בחשד כי פלוני זומם לבצע פשע אלא יש לתבוע ידיעה ברורה ונקייה (עמוד 763 לפס"ד). השופט חשין, שובר את "השרשרת" הנ"ל. הוא עוצר בסעיף 20 (א) ולא ממשיך לסעיף 20 (ג) (1). מהם הטעמים שהוא אומר שאי מניעת פשע צורך ידיעה ממשית? קודם כל, סעיף 20 (ג) (1) זאת הוראת חוק כללית המשווה חשד למודעות, אלא שהוראה זו תיעצר על סף דלתו של סעיף 262, משום שהסעיף הנ"ל הוא סעיף חוק ספציפי לעומת 20 (ג) (1) שהוא כללי, וספציפי גובר על כללי. טעם נוסף לפי חשין, המילה ידע היא לא סתם יסוד נפשי, אלא הרכיב הידיעה שבאי מניעת פשע זה הרכיב העיקרי והמכונן של העבירה ומקים את החובה לפעול (בעבירת מחדל). המילה "ידיעה" היא בסיסית ומשמעותית מאוד. אדם ידע שפלוני מתכנן לעשות פשע, לא די בחשד גרידא אלא ידיעה של ממש. טעם נוסף, בהתנהגות אקטיבית שאדם חושד לקיומה של נסיבה אבל הוא לא רוצה לברר, הוא יכול לא לעשות את המעשה, לדוגמא אינוס, אי הסכמת האישה, אם יש חשד לאי הסכמה – הרי שהוא יכול להימנע ממנה, לחזור לאחור. בעבירת מחדל, לא ניתן לחזור אחורה, כאשר יש חשד אני לא יכול לסגת, צריך לברר את החשד הנ"ל. חשין אומר שכאן אנו מטילים במצב כזה עול נוסף, לברר ולעשות מעקבים, והוא לא מקבל טענה זאת שדרושה מודעות של חשד בלבד. יש קושי אמיתי לברר מה זומם אחר, מחשבות של אדם מצויות בתוך ראשו, לכן הסתפקות בחשד היא בעייתית מאוד ובלתי אפשרית באופן מעשי. לאור כל אלו, חשין קובע שסעיף 262 לא מסתפק בחשד בלבד, לכן הוא דורש ידיעה ממשית וברורה לפי סעיף 20 (א) ולא סעיף 20 (ג) (1). על עמדה זו של חשין נמתחה ביקורת נוקבת על ידי פרופ' קרמניצר , שלא מקבל את דעתו של חשין, לדעתו, ניתן להחיל את סעיף 20 (ג) (1) על אי מניעת פשע. קרמניצר מונה מספר ביקורות, הראשונה – התביעות של החלק המקדמי והכללי של חוק העונשין מאפשרות במפורש החלה של כלל עצימת העיניים על עבירה שהיא אי מניעת פשע. המחוקק לא כתב וביהמ"ש לא יכול לעשות. נימוק נוסף, בעבירה של אי מניעת פשע אין ממש ידיעה מלאה אלא חשד שפלוני זומם, לכן אם נחיל רק ידיעה ברורה וממשית אנו מוחקים את כל הסעיף הנ"ל. הוא טוען שאין ידיעה מלאה שאדם זומם לעשות פשע, לכן הלכת הר-שפי עוקרת מן האיסור הזה את המקרים הקלאסיים של אי מניעת פשע. בנוסף, הוא טוען כי יש להימנע מלתמרץ התעלמות מחשד, כלומר אם נדרוש ידיעה ואדם חושד אנחנו נשאיר אותו "בראש קטן", לכן הלכת הר-שפי מתמרצת "חושדים" לא לברר ולגלות את המעשה.

נימוק נוסף של חשין מדוע יש לדרוש ידיעה ממשית, הסיבה לכך, אם נסתפק בחשד בלבד יש לכך מחיר חברתי, שנהפוך לחברה של "בלשים". ביהמ"ש הכריע בסוגייה הנ"ל שהר-שפי באמת ידעה שיגאל עמיר תכנן להתנקש בחייו של רוה"מ רבין ז"ל. חשין אומר בפס"ד: "מצבור הראיות, כמותן וסוגן… הוגה מתכנן וזומם.. ידעה ולא עשתה דבר… לא עשתה שום מעשה סביר אחר… ידיעתה הייתה ידיעה ממשית… היא האמינה.. זאת המסקנה המתבקשת מהראיות שהובאו לבית המשפט.. לא אך מידע אחד נקלט.. פיסות גדולות באו זו אחר זו… עד להיווצרותה של מסה קריטית לבריאתה של ידיעה.. כל הסימנים מורים למקום אחד וכל הדרכים מוליכות לאותו מקום… אין מנוס מלהסיק מסקנה אחת – היא ידעה במפורש.." במילים אחרות, יכול להיות שבהתחלה היא אולי לא ידעה, אבל לבסוף נבראה ידיעה (על פי מצבור הראיות), היא ידעה שהוא מתכנן לרצוח את רבין ולא עשתה דבר.

לאחר פס"ד זה, ניתן לדעת שעל פי תיקון 39 (לאחריו) ישנה רמה אחת של מודעות, וניתן להחליפה בחשד (עצימת עיניים), אך לפי הר-שפי, צריך לבדוק לגבי כל עבירה אם דוקטרינת עצימת העיניים חלה או לא. עד פס"ד זה, הלכנו רק לפי "השרשרת" וכאן היא למעשה נשברה הלכה למעשה.

ע"פ 5424/91 פלוני נ' מ"י

עובדות

גבר עשה מעשה סדום במכוניתו בנערה שעבדה אצלו. הוא טען שהמעשים היו בהסכמה, הוא טען שהוא לא ידע שהיא פחות מגיל 18.

החלטה

סעיף 347 מדבר על גיל שהוא מתחת לגיל 18. השופט בך טוען שהתביעה אינה צריכה להוכיח פוזטיבית שהיא בין הגילאים 14-18 ודי אם תוכח פזיזות ולא אכפתיות, עוד אומר השופט בך שנאשם יכול לטעון שהוא לא התייחס לעניין הגיל והוא מדבר על חלל תודעתי, ואם אדם לא מברר את הגיל ונוטל על עצמו סיכון, יהיה לו לרועץ אם היא תהיה באחד הגילאים שהחוק בא להגן עליהם. משמע אם מישהו אינו נותן את דעתו לקיומה של נסיבה, רואים אותו כמי שנוטל סיכון.

ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי ואח'

עובדות

בת קיבוץ שומרת שהיתה בת ארבע עשרה וחצי, התלונה שלה התייחסה למעשה אינוס שנמשך במשך 5 ימים וחלק מהמעשים נעשו ברצף תוך איומים נגדה. גרסת המשיבים היתה הסכמה ללא כל הבעת התנגדות. ביהמ"ש המחוזי מזכה מחמת הספק לאור קביעת מהימנות שעלו מתוך עדותה ודברי המשיבים.

שאלות משפטיות

בערעור, ביהמ"ש העליון דן בשאלות יסודיות כשאחת מהן היא העדר הסכמה והטענה של מודעות לחוסר הסכמה.

החלטה

הגדרת האינוס בשעתו דרשה בעילה שלא בהסכמה ושימוש בכוח. ביהמ"ש נותן את דעתו לשאלת המודעות. השופט שמגר טוען שתיתכן מערכת נסיבות שאי הסכמה תזדקר לעיני כל בר דעת ואומר: האם אין לבדוק במצב דברים זה אם אדם סביר היה מודע לחוסר הסכמה ולא רק הנאשם המסויים? שמגר מרחיב את דוקטרינת עצימת העיניים ומחיל אותה גם על חלל תודעתי. הוא בודק את שאלת ההסכמה לפי אמת מידה אובייקטיבית, משמע שאם היה חשד ו/או צריך היה להיות חשד והנאשם לא נתן את דעתו לכך הטענה שלו צריכה להישלל.

הבעיה היא שזה יוצר מצב שמודעות זה מצב סובייקטיבי. מכאן ששמגר הופך את עבירת האינוס לעבירת רשלנות.

השופט גולדברג מסווג את הלל התודעתי כעצימת עיניים (בשונה משמגר), הוא אומר שחלל תודעתי כזה הוא הוא המנעות מכוונת לבדוק את הדבר לאשורו. הוא מזכיר את אגרנט בפס"ד אבו רביע שאם לא בררת הרי שזו עצימת עיניים.

השופט חשין משאיר את זה בצריך עיון.

ע"פ 115/00 טייב נ' מ"י

עובדות

המערער פיזיותרפיסט שהואשם באינוס ומעשה סדום במטופלת במהלך עיסוי. בסוף העיסוי הוא נשכב לצידה חשף את איבר מינו הכניסו לפיה והגיע לפורקן. המטופלת טענה שהיא מלאה אחר הוראותיו של המטפל. ביהמ"ש מזכה אותו משום שהוא אמין לו שהוא היה בחלל תודעתי.

החלטה

המדינה מערערת והשופט אנגלרד הולך בדרכם של אגרנט באבו רביע, שמגר בבארי ובך בפלוני ואומר שמצב בו אדם לא נותן דעתו לקיומה של נסיבה (חלל תודעתי) הוא מצב של מחשבה פלילית ונטילת סיכון ביודעין (עמ' 305-306).

כאשר הדברים הם בעבירות מין הפסיקה לא מאפשרת לבועל להנות מחלל תודעתי ויש על העושה חובה תמידית לבדוק האם יש או אין הסכמה.

ע"פ 5938/00, אזולאי נ. מ"י ,

המערער הורשע באינוסה של נערה שהכיר לאחר בילוי משותף. זאת, לאחר שגירסתה העובדתית של המתלוננת נתקבלה כמהימנה, ונקבע כי המתלוננת לא הסכימה לקיום יחסי^–מין עם המערער, וכי המערער היה מודע להיעדר ההסכמה מצד המתלוננת. בית^–המשפט המחוזי קבע כי בשים לב להפרש הגילים של 20 שנה בין המערער לבין המתלוננת, לשעת הלילה המאוחרת שבה אירע האירוע, לחוסר האונים שחשה המתלוננת ולהיותה קפואה ומאובנת בעת החדירה וכן למקום הנטוש שאליו לקח המערער את המתלוננת, ברור כי היה מודע לאי^–הסכמתה לקיום היחסים. לטענת המערער, לא הוכח כי הפעיל אמצעי כפייה כנגד המערערת וכן לא הוכח כי היה מודע לאי^–הסכמת המתלוננת לקיום יחסי^–מין עמו.

בייניש:

– הביטוי "שלא בהסכמתה החופשית" מדגיש את ההיבט הפנימי של רצון האישה(בניגוד לנוסח לפני תיקון החוק של "בניגוד לרצונה"). כתוצאה מכך נזנחה הדרישה שלפיה יש להוכיח התנגדות פיזית מצד הקורבן ודי בשלילה מילולית כדי ללמד על אי^–הסכמת האישה למגע המיני. במקרים מסוימים יש גם בהתנהגותה הפסיבית של האישה כדי להצביע על היעדר הסכמה מצדה למגע המיני, והכול

בהתחשב בנסיבות האירוע.

-אף שהתיקון הביא לזניחת הדרישה להתנגדות פיזית מצד האישה, נותר יסוד הכפייה בהגדרתה של עבירת האינוס, אך התיקון הביא להיחלשותו של יסוד זה. עם הוספת החלופה "אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה" מכאן אין עוד הכרח בהפעלת אלימות פיזית דווקא או איום בה כדי לקיים את יסודות העבירה, ויסוד הכפייה עשוי להתבטא בהפעלת אמצעים אחרים.

-הסייג של טעות במצב דברים, המעוגן בסעיף 34יח לחוק העונשין, דורש לשם התקיימותו עשיית מעשה בדמותו של מצב עובדתי שאינו קיים. נוסח זה מורה כי על הטעות להיות כנה באופן שהנאשם האמין במצב דברים שאינו מתקיים בפועל. הסעיף אף מורה כי בעבירות של מחשבה פלילית, להבדיל מעבירות רשלנות, אין הכרח להוכיח כתנאי מהותי כי הטעות הייתה סבירה. עם זאת בעבירות של מחשבה פלילית הסבירות יכולה לשמש אמת^–מידה ראייתית לבחינת אמינותה של גירסת הטעות מצד הנאשם.

מי שהיה מודע לקיומה של נסיבה או חשד בקיומה ונטל במודע סיכון שהיא מתקיימת, אינו יכול להיחשב כמי שטעה טעות כנה לגביה. במקרה דנן הוכח שהמערער עצם עיניו מפני היעדר הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי^–המין עמו, אם לא למעלה מכך. בכך נסתרה ממילא טענת המערער בדבר טעות במצב דברים

סעיף 20(א) לחוק, המגדיר את היסוד הנפשי של "מחשבה פלילית", קובע כי מחשבה פלילית בעבירה התנהגותית הינה מודעות לטיב המעשה ולהתקיימות הנסיבות. לעניין מודעות מוסיף סעיף 20(ג)(1) לחוק וקובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל. התפיסה המעוגנת בסעיף הינה כי האנטי^–חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול בלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו, אנטי^–חברתיות כזו שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה .

לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק, על העושה עצמו לחשוד באפשרות התקיימות נסיבה. לפיכך על החשד להיות אישי^–סובייקטיבי, ואין להסתפק בחשד שהיה מתעורר בלבו של אדם מן היישוב. מנוסחו של סעיף 20(ג)(1) לחוק עולה, בנוסף, כי לצורך קיום מצב של "עצימת עיניים" די בחשד ממשי.

(החלק המודגש נראה לי יותר חשוב לענייננו)

מצא (דעת מיעוט)

להבעת אי^–הסכמה מילולית על^–ידי אישה בשלב שקדם לקיום היחסים נודעת משמעות. אך בשאלה אם היחסים התקיימו שלא בהסכמתה ובשאלה אם ועד כמה היה הנאשם מודע לאי^–הסכמתה לקיום היחסים יש להכריע על^–פי כלל העובדות והנסיבות הסובבות שהוכחו במקרה הנתון

-בנסיבות מתאימות גם התנהגות פסיבית, שאין עמה מילים או מעשים, עשויה לבטא חזרה מסירוב או אף הסכמה. על^–כל^–פנים, היעדר תגובה מצד אישה שמלכתחילה ביטאה סירוב מילולי להפשטתה ולבעילתה עשוי, בנסיבות מתאימות, לעורר ספק בדבר מודעותו של הנאשם להיעדר ההסכמה.

במקרה דנן אין בהתנהגותה הפסיבית של המתלוננת בלבד כדי לשלול התרשמות אפשרית כי היא מסכימה למעשה. במשיכת המתלוננת על^–ידי המערער לתוך בית הנראה כ"נטוש", בהפשטתה ובהשכבתה על הרצפה אין משום "שימוש בכוח" כמשמעו בהגדרת העבירה, ואף אם ניתן לראות במעשים אלה "שימוש בכוח", לא התקיים קשר סיבתי ביניהם לבין מעשה הבעילה. כדי שהמערער יצא אחראי בדין לבעילת המתלוננת עקב הפעלתם של אמצעי לחץ צריך בית^–משפט להשתכנע כי המערער עצמו היה מודע לכך שהוא מפעיל אמצעי לחץ על המתלוננת, וגם לגבי זה מעורר המקרה דנן ספק.

טעות במצב הדברים

ע"פ 5938/00, אזולאי נ. מ"י,

ע"פ 4188/93 לוי נ. מ"י ,

המערערים, שלושה שוטרים, הורשעו בבית-משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304לחוק העונשין, . הוברר כי במהלך ניסיון להוציא סם מפיה של הקורבן ולמנוע ממנה לבולעו, לחצו על גרונה ואחזו בחוזקה בלסתותיה וכך גרמו לחניקתה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המערערים.

-טענה שהעלו המערערים היא שטעו טעות שבעובדה בנוגע לעוצמת הכוח שהופעל, ולהשלכותיו על המנוחה.

-טעות במצב הדברים יכולה להיות מוסבת על יסודותיה העובדתיים של העבירה, או על יסודותיו העובדתיים של סייג אחר לפליליות המעשה. כאשר טענת הטעות במצב הדברים מוסבת על יסודותיה העובדתיים של העבירה – ואין נפקא מינה אם מדובר בעבירת מחשבה פלילית או בעבירת רשלנות – נוצרת חפיפה בין היסוד הנפשי הקבוע בעבירה לבין טענת הטעות. במצב דברים זה טענת הטעות אינה משמשת כסייג לפליליות המעשה, אלא היא נועדה לשלול את התקיימות יסודות העבירה.

העולה מן האמור הוא שהמערערים אינם יכולים להיבנות מטענת טעות בנוגע

לעוצמת הכוח שהופעל על צווארה של המנוחה או בנוגע לאופן התנגדותה של המנוחה, כיוון שעובדות אלה נמנות עם יסודותיה העובדתיים של עבירת הרשלנות. ומשקבענו שנתקיים במערערים יסוד נפשי של רשלנות בנוגע לעובדות, נשללת מניה וביה אפשרות המערערים לטעון שטעו טעות סבירה בנוגע לעובדות אלה.

ע"פ 54/49 היועמ"ש נ' עסלה

דנ"פ 1294/96 משולם נ. מ"י

עובדות:

במהלך חודש מארס 1994 התבצרו העותרים בביתו של משולם, והתעמתו עם המשטרה. מקץ שבעה שבועות של התבצרות, נפגש משולם עם מפכ"ל המשטרה, כשהוא מלווה בעותר ובמהלך הפגישה השניים נעצרו. כשעה לאחר מעצרם נורו יריות מגג ביתו של משולם, לעבר מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה שבסביבת הבית. למחרת, הסגירו עצמם המתבצרים למשטרה. טענה אחת שהעלו העותרים הועמדה לדיון, והיא שלאחר תיקון 39 עומדת להם הגנה של "טעות במצב הדברים" הקבועה בסעיף 34יח לחוק העונשין, באשר הם טעו לחשוב כי הם מותקפים על-ידי השוטרים, ופעלו מתוך הגנה עצמית.

הכרעה: (מצא לעניין טעות במצב הדברים)

ההכרה בטעות במצב דברים, כמשמעה בסעיף 34יח(א) לחוק העונשין לאחר תיקון 39, שוב אינה מותנית בעמידתה של הטעות הנטענת במבחן הכפול של כנות וסבירות, שכן תחולתו של תנאי הסבירות הוגבלה, על-פי האמור בסעיף 34יח(ב), לעבירות רשלנות בלבד. אך הסבירות יכולה לשמש בידי בית-המשפט, בעבירות של מחשבה פלילית, כאמת-מידה לבחינת אמינות גירסתו של הנאשם, כי עשה מה שעשה מחמת טעות במצב הדברים

(2) במקרה דנן, בית-משפט קמא דחה את טענת העותרים כי תקפו את השוטרים משום שטעו לחשוב שהם פועלים מתוך הגנה עצמית, בראש ובראשונה, בשל חוסר מהימנותה, בקובעו כי העותרים כלל לא טעו, ושהטענה כי טעו אינה כנה.

טעות במצב משפטי

ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק ואח', פ"ד מט (5) 705

העובדות:

המשיבים זוכו על-ידי ביהמ"ש המחוזי מאשמת שימוש חורג במבנים ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 כל אחד מהם בנפרד ניהל שנים רבות נגרייה באזור המסווג כאזור מגורים לפי תכנית בניין ערים, ולכל אחד מהם העניקה העירייה, בשלב כלשהו, רישיון לצמיתות לניהול העסק. שנים לאחר מכן הוגשו נגד המשיבים כתבי האישום. טענתם כי עומדת להם הגנת סעיף 208(ב) לחוק התקבלה. מכאן הערעור. סעיף 208(ב) לחוק גורס כי לנאשם, מהמפורטים בסעיף 204(א), תהא הגנה אם יוכיח כי העבירה בוצעה שלא בידיעתו וכי הוא נקט את כל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק הנדון ותקנותיו, בכל הנוגע לעבירה הנדונה.

שאלה משפטית:

האם טעותו של המשיב עשויה להיחשב לטעות שבעובדה ולשמש הגנה לנאשם? האם ההבחנה בין שני מיני הטעויות, היינו טעות בעצם קיומו של האיסור הפלילי וטעות בעובדה לעניין אחד האלמנטים של העבירה, אפילו קשורה היא לנקודה משפטית, מוכרת בדין?

בית המשפט העליון פסק (בדעת רוב, מפי השופט בך):

עבירות שהן אסורות מטבע בריאתן, כגון רצח, אונס, גניבה וכדומה, מושרשות בתודעת הציבור, ולכן לא תישמע טענה של אי-ידיעתן. אולם גם לגבי עבירות, הנובעות מן האיסור המפורש החל עליהן, ניתן לומר שכל מי שנוגע ועוסק בתחום אשר בעניינו נקבעו עבירות אלו, יש לצפות ממנו שהוא מודע לכך שהתחום מוסדר על-ידי כללים כלשהם, ודבר זה מטיל עליו את החובה לברר את תוכנם
קיימת הבחנה בין טעות בדין פלילי – אותו דין הקובע את העבירה הפלילית – אשר אינה מהווה הגנה במשפט הפלילי, לטעות בדין לבר-פלילי – דין אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה – אשר דינה כדין טעות בעובדה, והיא יכולה לבסס הגנה מפני אחריות פלילית
המבחן המכריע לצורך התיחום בין נורמה פלילית לבין נורמה לבר-פלילית הוא בהצגת השאלה:ו האם טעותו של הנאשם או אי-ידיעתו של נורמה מסוימת כוללות בתוכן את האמירה "לא ידעתי כי מעשה מסוג המעשים שביצעתי מהווה עבירה". אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי מדובר בנורמה פלילית אשר אי-ידיעתה אינה מצדיקה
לעומת זאת, מקום בו טעה אדם בדין כלשהו שהוא חיצוני לעבירה הפלילית, ושטעותו בדין חיצוני זה הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה של העבירה הפלילית עצמה, לא יחול הכלל שאי-ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית, וטעותו של אותו אדם תשמש לו הגנה
טעותו של המשיב אינה בדין הקובע את האיסור הפלילי, אלא טעותו נכנסת בקטגוריית הטעויות שהן בדין חיצוני לדין המגדיר את העבירה הפלילית. כתוצאה מטעותו זו סבר המשיב שהוא מחזיק בהיתר כדין, ומכאן שהטעות בדין הלבר-פלילי הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה שבסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה
על-ידי מתן ההיתרים על-פי חוק רישוי עסקי לניהול עסק הנגרייה במקום נתנה העירייה למשיב להבין כי אין מניעה לניהול עסקים כאלה באותם מבנים, לעניין דין כלשהו. אם היה כאן מצג שווא בתום-לב, הרי רשאי הצד השני להיבנות מכך, אפילו היה המדובר טכנית בטעות שבדין
טעותו של המשיב לא הייתה, בנסיבות העניין, בלתי סבירה. ניתן לקבוע, שהוא יצא ידי חובתו, לעניין נקיטת האמצעים הנאותים, והיה רשאי להניח שאותה עירייה בדקה גם את כשרות ניהולו של אותו עסק מבחינת חוקי התכנון והבנייה. המצב עשוי היה להיות שונה, לו ההיתרים היו צריכים להינתן על-ידי גורמים שונים לחלוטין.

השופט מצא – דעת מיעוט:

טעותו של המשיב הייתה בשאלה, אם רישיון העסק שבידו הוציאו ידי חובה להשיג היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה. "הדין הפלילי", לעניין זה, הוא חוק התכנון והבניה. משמע, שטעותו הייתה בדין הפלילי גופו, שבשל הפרת איסורו הובא לדין, ולא בדין הלבר-פלילי, שלעניין דנן כולל את הוראותיו של חוק רישוי עסקים
הגנת טעות במצב משפטי, לפי סעיף 34יט סיפה, לחוק העונשין, שמורה למקרים יוצאים מן הכלל, שבהם משתכנע ביהמ"ש כי טעותו של הנאשם במצב המשפטי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. אין ההגנה עומדת אלא על יסוד הקביעה כי גם אדם סביר, באותן נסיבות, היה טועה במצב המשפטי.

ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל , תק-על 2000 (2) 1150

העובדות:

המערער, מנכ"ל קבוצת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, הורשע בעבירות עפ"י סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, שעניינו התחמקות מתשלום מס.

שאלות משפטיות:

האם הסתמכות בתום לב של אדם על ייעוץ מקצועי של גורם מומחה עשויה לשלול את קיומה של כוונה פלילית מצדו לפעול שלא כדין?
האם כתנאי לביסוס טענת ההסתמכות מן ההכרח שיתקיימו הדרישות של פנייה ישירה של הנאשם לקבלת ייעוץ וקבלת חוות^–דעת בכתב?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט אור – סעיפים 36-39 לפסק הדין):

התייעצות עם מומחים והסתמכות עליהם עשויות, בהתקיים תנאים מספר, לפטור מאחריות פלילית. הסתמכות בתום^–לב על ייעוץ מקצועי ראוי עשויה לשלול הנחה בדבר מודעות הנאשם על קיום הנסיבה

אין להכביד בהעלאת דרישות פורמאליות של פנייה בכתב או דרישה לקבלת חוות^–דעת בכתב או שתהיה פנייה נקודתית ישירה ליועץ. מה שחשוב הוא, שבית^–המשפט ישתכנע שהנאשם פעל בתום^–לב על^–פי עצה שקיבל מבר^–סמכא שעליו היה יכול לסמוך כמי שיודע את העובדות ואת הדין. חשובים המהות והתוכן ולא אופן השגתה של חוות^–הדעת.

יש להיזהר בקבלת טענת ההסתמכות. החשש הוא ממקרים שבהם הפנייה לייעוץ היא מן השפה ולחוץ, בלי שהיא משקפת הסתמכות אמיתית בתום^–לב מצדו של הנאשם

קיימים מצבים שבהם "הסתמכות פסיבית" מצד נישום על ייעוץ מקצועי תהיה מוצדקת גם בלא שניתנה לנישום חוות^–דעת קונקרטית

לעניין קיומה של כוונה פלילית אנו מבקשים לברר את הלך נפשו ואת מצב ידיעתו של הנאשם, ואחת היא אם מצב זה הינו תוצאה של פנייה ישירה ונקודתית מצד הנאשם אל היועץ או של יוזמה מצד היועץ. מצב זה יכול להיות גם תוצאה של כלל הנסיבות אשר הביאו את הנאשם לאותם מודעות והלך נפש בלי שקיבל ייעוץ כלשהו

ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ'

ע"פ 172/78 טל סופרמרקט נ' מ"י

כוונה

ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת

אילוז ואח' נ' מד"י השופט לנדוי:

האם די, בדרך כלל, בכוונתו של המסייע לסייע או האם סיועו צריך להיות מכוון להגשמת העבירה

עצמה?

אם די להוכיח ידיעתו של המסייע על כוונת העבריין עיקרי לבצע עבירת רצח, כדי להוכיח את כוונתו הפלילית של המסייע?

עצם מבנהו של הסעיף 23(1) של החוק שלנו מחייב אותה מסקנה: שגם אצל המסייע, לפי הפיסקאות (ב) או

(ג) של הסעיף, צריכה להתקיים הכוונה הפלילית הדרושה לביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי. עבירות הסיוע אינן

עבירות נפרדות לפי החוק שלנו, אלא במצוות המחוקק הופך המסייע לאשם בעבירה עצמה ואפשר להאשים אותו

בביצוע העבירה עצמה. הסעיף 23 אינו מתאר את מהות הכוונה הפלילית הדרושה אצל המסייע, אך המסקנה הנובעת

מהשוואת מעמדו של המסייע לעבירה עם מעמדו של העבריין העיקרי [390] היא שאין להבדיל ביניהם אף במה שנוגע לכוונה הפלילית, ואין די בכוונה לסייע אלא דרושה גם אצל המסייע הכוונה להשיג את המטרה הפלילית הסופית.מובן מאליו שאת כוונת המסייע מוכיחים לאו דוקא על-ידי ראיות ישירות, אלא אפשר ללמוד אותה מנסיבות המקרה, וככל שמעשה הסיוע היה יותר ממשי, יהיה בית-המשפט נוטה יותר להסיק את הכוונה הדרושה מעצם מתן הסיוע.

לזה מתווסף הכלל, עליו דיבר השופט אגרנט בענין גרינוולד שעל-פיו עשויה ידיעה מלאה של המטרה,אליה חותר העבריין העיקרי, ליהפך מכוח הקונסטרוקציה של החוק, לכוונה פלילית גם אצל המסייע. באמרנו"מכוחהקונסטרוקציה של החוק" כאילו קבענו שהחוק מתרחק מדברים כהווייתם ומפעיל פיקציה, שיסוד הכוונה ייראה"כאילו" הוכח על-ידי הידיעה, וזאת מטעמים של תקנת הציבור. אך לדעתי .הדורשת כוונה ספציפית, דהיינו רצון להרוג, וכוונה זו היא המשווה לעבירה זו את אפיה החמור במיוחד. אין לשים אותקין של רוצח על מצחו של אדם, אלא אם הוכח כלפיו אישית הרצון להרוג, בראיות ישירות או נסיבתיות של ממש ולארק מכוח הפיקציה. זה הדין לגבי הרוצח עצמו, והוא חייב להיות הדין גם לגבי המסייע לרצח, הצפוי לאותו עונש חובהשל מאסר עולם, בו מענישים את הרוצח. רגש הצדק אינו משלים עם הגירסה שאדם אשר עשה מעשה כלשהו שלסיוע לרוצח, אמנם בידעו על כוונת הרצח של הלה, אך בלי לרצות בעצמו במות הקרבן, יהא חייב גם הוא לשאת

באותו עונש חובה – ויוכיח המקרה שלפנינו, בו עמד אילוז, שפעל בהחלטה נחושה להרוג, מול אליאס שנכנע לו ועיקראשמתו בחולשת האופי שגילה בשעת מבחן. אין זה רצוי לסמוך בכגון דא על סמכות החנינה כדי שיותאם העונש לחומרת המעשה, אלא תיאום זה מן הדין שייעשה בקביעת עונש הנכון על-ידי בתי-המשפט שבידו סמכות הענישה.

פס"ד וענונו נ' מד"י

השופט א' גולדברג: לא יכול להיות ספק, כי ה"כוונה", בה דנים סעיפים 99ו 113(ב) לחוק העונשין, כוללת בתוכה שני מובנים חלופיים. המובן האחד, הרצון ("החפץ") הברור להשיג תוצאה, שבסעיף 99היא: "לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל. ..", ובסעיף 113(ב) היא: "לפגוע בבטחון המדינה…". המובן השני, ועליו עמד הנשיא הנכבד, הוא המודעות להסתברות קרובה לוודאי של התממשות התוצאה. הוראות החוק האמורות אינן שמות את הדגש על רצונו של האדם בהתגשמות התוצאה של סיוע לאויב או פגיעה בביטחון המדינה. לפיכך, אין זה המקרה בו נדרשת חריגה מהלכת הצפיות, ודי שהיה האדם מודע בשעת מעשה להסתברות קרובה לוודאי של התממשות התוצאה (מודעות שניתן לקובעה על-פי מבחן ראייתי של "הנחת מודעות").

לעתים יש לפרש "כוונה" שבחוק העונשין במובן היסוד הנפשי של "מניע", "שכן לפי משמעותה הלשונית, עשויה המילה 'כוונה' להביע גם את ה'למה' התנהג אדם כפי שהתנהג, כעניין שבתכלית, וגם את ה'מדוע' התנהג כך, כעניין שבמוטיבציה" אולם סבורני, כי אין לפרש את ה"כוונה" כ"מניע", לא בסעיף 99ולא בסעיף 113לחוק, כשעניינם של סעיפים אלה אינו בגורם הפנימי שהביא את העושה לרצות לפגוע בביטחון המדינה או לסייע לאויב. ראיה לדבר בסעיף 93לחוק, השולל, 5129371כאמור, את תחולת הגנות של כורח וצורך, ובכך מלמדנו, כי לעניין ההרשעה שולל המחוקק בעבירות אלה כל חשיבות ל"מדוע". מובן זה ל"כוונה" יש ליתן גם לעבירה שבסעיף 113(ג), על אף שאין היא מנויה בסעיף 93לחוק, כשמובן זה מתבקש מעצמו לפי מהות העבירה.

שמגר: הכוונה הפלילית היא, כאמור, המודעות לרכיביו של היסוד העובדתי שבעבירה בלוויית החפץ בתוצאה.הכוונה טמונה בלבו של האדם ונלמדת, בדרך כלל, ממכלול הנסיבות האופפות את המעשה ואת עושהו. יש נסיבות, בהן לומדים על הכוונה בעקבות החלתו של הכלל הראייתי, לפיו רואים אדם כמתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. המודעות של אדם לקיומה של הסתברות קרובה לוודאי שהתנהגותו תגרום לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה, בלוויית המודעות לשאר הרכיבים של היסוד העובדתי שבעבירה (ראה לעיל), מציגות צורה של מחשבה פלילית שהיא שוות משמעות לכוונה הפלילית כפשוטה, ואשר ביטויה בחפץ הישיר בתוצאה. הצפיות בדרגה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד הכוונה הטמונה בלבו של העבריין וזהה לה במשמעותה.כאשר קיימת מודעות של הנאשם להסתברות קרובה לוודאי כי היא תתרחש (ע"פ 677/83 [8], בעמ' 215). זוהי "הלכת הצפיות" או "הלכת הידיעה.בבית-משפט זה הועלו ספקות, שעיקרן במדיניות המשפטית הרצויה, בקשר להיזקקות להלכת הצפיות בעבירות פליליות הדורשות "כוונה מיוחדת". והשאלה היא: מה מידת עירנות זו העשויה לחייב את הנאשם? מותר לבית-המשפט להניח ולהסיק מכל מסיבות הענין, כי הנאשם ידוע ידע שהדבר עשוי להיות לתועלת האויב או לפגוע בבטחון המדינה, ואפילו אם אין הוכחה ברורה על כך, הרי חובתו של האיש להיות ער לעובדה מאד-מסתברת זו, עושה אותו כאילו ידע. הכלל העתיק כי אדם אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשהו, חל גם כאן, אלא שאת הדיבור 'טבעיות' חייבים אנו להמיר כאן בדיבור 'טבעיות (כלומר: עלולות להתרחש) בדרגה גבוהה של הסתברות'.

ע"פ 6411/98 מנבר נ' מ"י

ע"פ 2831 אלבה נ' מ"י

ע"פ 6327/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל

האם הילכת הצפיות חלה על עבירת הסיוע, בשל היותה של האחרונה עבירת מטרה ולא עבירת תוצאה?

שעם כניסתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) (להלן – תיקון מס' 39 לחוק העונשין) לתוקף ניתנה להילכת הצפיות הכרה חקיקתית. הקושי נובע מכך שההוראה הנזכרת מאמצת, על^–פי לשונה, את הילכת הצפיות לעניין "התרחשות התוצאות", אך לא לעניין הכוונה להשגת מטרה. מאחר שמקובל להבחין בין "עבירות תוצאה" לבין "עבירות מטרה", הטענה היא כי ההכרה החקיקתית של הילכת הצפיות אינה משתרעת על סוג העבירות האחרון. הנשיא ברק, אין לראות בקיום סעיף 20(ב) לחוק העונשין "הסדר שלילי" באשר לתחולת "הילכת הצפיות" על היסוד הנפשי של "מטרה". נאמן לגישתו בפרשת בורוכוב [15], הנשיא ברק גורס כי תחולת "הילכת הצפיות" תיעשה ממקרה למקרה, על^–פי פרשנותו הראויה של האיסור הפלילי הספציפי, והוא מוסיף כי טרם גובשה בישראל תורה הילכתית בדבר תחולה כללית של "כלל הצפיות" על כל היסוד המחשבתי של מודעות או מטרה (שם, בעמ' 302, מול אות השוליים ו). באשר לעבירה של הסתה לגזענות שנידונה בפרשה ההיא, הנשיא ברק משאיר את תחולתה של "הילכת הצפיות" בצריך עיון. אני סבור שאין כל מניעה להחיל את סעיף 20(ב) לחוק על עבירות מטרה. איני רואה כל טעם ענייני להבדיל במישור זה בין כוונה הדרושה בעבירה תוצאתית לבין כוונה הדרושה בעבירת מטרה. גם המחוקק עצמו אינו מבחין הבחנה ברורה בין שתיהן, וההוכחה: בסעיף 20(ב) לחוק הוא מגדיר כוונה כמטרה, וכך גם בסעיף 90א לחוק. אוסיף ואעיר: המגמה לשמור על גמישות פרשנית בעבירות מטרה נראית לי בעייתית למדי. עקרון יסוד בדיני העונשין הוא עקרון ה"חוקיות" הדורש הגדרה ברורה וודאית מראש, עד כמה שניתן, של האחריות הפלילית. הרעיון כי קיומה של עבירה פלילית יחידה יהיה נתון לפרשנות "תכליתית" של בית^–המשפט – בבחינת כחומר ביד היוצר: ברצותו מרחיב וברצותו מקצר – אינו מושך את לבי. עדיפה בעיניי גישה "מכלילה" אשר לא תשאיר את תחולתה של הילכת הצפיות לשיקולי מדיניות שיפוטיים במסגרת כל עבירה ועבירה לפי ההקשר הספציפי שלה. מהי המחשבה הפלילית הדרושה בעבירת סיוע? ביתר דיוק, השאלה היא האם המחשבה הפלילית הדרושה למסייע היא זו של המבצע העיקרי, או שמא היא שונה ממנה? ושוב, גם בנקודה זו קיימים חילוקי דעות חריפים. לאור תפיסתי כי יש זהות^–מה בין דרישת המחשבה הפלילית אצל המסייע לזו של המבצע העיקרי, מתעוררת בכל חריפותה השאלה אם הילכת הצפיות חלה על סיוע לעבירת הרצח. ואמנם, נפסק כי אין תחולה להילכת הצפיות בעבירת רצח. השקפה זו גובשה בפסק^–דינו של השופט לנדוי בפרשת אילוז [14]. לדעתו, אין להחיל את הילכת הצפיות על עבירת הרצח בשל חומרתה היתרה של עבירה זו. הנחתו של השופט לנדוי בפרשת אילוז [14], כי הילכת הצפיות אינה חלה על עבירת הרצח, הביאה אותו – בשילוב עם הנחתו הנוספת כי קיימת זהות בין המחשבה הפלילית של המסייע ושל המבצע – למסקנה כי אין תחולה להילכת הצפיות בעבירת הסיוע לרצח. אני, כשלעצמי, נוטה לדעה שיש להחיל את כלל הצפיות גם על עבירת הרצח. כלל הצפיות בא להשלים את יסוד ה"חֵפֶץ" אצל המבצע, ואין הוא נוגע לרכיבים המיוחדים של כוונה תחילה. לכן, דומה, כי הדרישה לכוונה תחילה אינה צריכה להשפיע על תחולת כלל הצפיות. אך איני רואה צורך להכריע סופית בשאלה הזו, משום שלטעמי, המחשבה הפלילית של המסייע לרצח אינה חייבת לכלול בתוכה את הרכיבים של כוונה תחילה. גם אם גורס אני שכוונת המסייע צריכה להשתרע על ביצוע העבירה העיקרית, אין הכרח כי יגבש כוונה תחילה להמית. הרכיבים המיוחדים של החלטה להמית, היעדר קנטור והכנה אינם נדרשים להתקיים אצל המסייע, אשר אינו נוטל חלק

גם אם כלל הצפיות חל על "כוונה", אין הוא חל על "כוונה תחילה"

אין חולקין כי עבירת הרצח היא עבירת תוצאה. עם הפיכת הילכת הצפיות לגזרת הכתוב, הרעיון של תחולתה ה"גמישה" של הלכה זו אינו נראה עוד לגיטימי. כלומר, השקפת הפסיקה כי בשל אופייה ה"פרשני" או ה"פסיקתי" של הילכת הצפיות אפשר לסייג את תחולתה משיקולי מדיניות של תכלית העבירה, אינה מתיישבת עוד עם החלתה החקיקתית ללא כל סייג. בביצוע ההמתה. לגבי רכיבים אלה, די בכך כי המסייע מודע לקיומם אצל המבצע העיקרי. לכן, אין מניעה כי כלל הצפיות יחול על המסייע לרצח.

ע"פ 5446/99אלימלך נ' מד"י

המערער דקר את המנוח אליהו מתתיהו שתי דקירות בחזהו בעת ויכוח על מכשיר רדיו^–טייפ שהמנוח, כך לטענת המערער, גנב ממנו. בשיחת טלפון שנערכה זמן קצר לאחר האירוע, ובטרם מת המנוח מפצעיו, אמר המערער כי הפעם נמנע מלהרוג את המנוח מפני שנתן כבוד לאביו, אולם בפעם הבאה ירצח אותו. לטענת המערער, לא הוכחה ההחלטה להמית, שהיא אחד הרכיבים בעבירת רצח בכוונה תחילה. בית^–המשפט המחוזי דחה את טענתו, ומכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) "הנחת הכוונה" היא חזקה שבעובדה שלפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב"הנחת הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית^–ראייתית הנלמדת מניסיון החיים והשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה – סובייקטיבית – להמית. הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה את נטל השכנוע אל כתפיו, אלא אך את נטל הבאת הראיה

(2) יש, שבהיעדר סיבה להניח אחרת ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני כי העושה החליט להמית את הקורבן. אלא שהעניין דנן שונה:ב לפני בית^–המשפט המחוזי הובאה ראיה על אודות הדברים שאמר המערער בשיחת הטלפון שיזם לביתו של המנוח זמן קצר לאחר האירוע. דברי המערער בשיחת הטלפון אכן היוו ראיה שבחינתה הייתה עשויה לסתור את חזקת הכוונה ולסייע בהכרעת השאלה אם בשעת עשיית המעשה הקטלני קיננה בלב המערער החלטה להמית את המנוח. בית^–המשפט המחוזי לא בחן ראיה זו. בכך נמנע ממתן דעתו על קיומה של "כוונה אפשרית אחרת". בנסיבות אלה התערערה חזקת הכוונה, ואין לומר עוד כי היא עומדת לחובת המערער

(3) לאחר שדקר את המנוח שתי פעמים – ואף שהמנוח נותר עומד על מקומו – לא המשיך המערער לדוקרו אלא הניח לו והסתלק לדרכו. ספק אם התנהגות זו מתיישבת עם כוונת קטילה כנדרש להרשעה ברצח ב

ב. (1) בניגוד ל"חזקת הכוונה", שהיא חזקה שבעובדה הפועלת במישור הראייתי והניתנת לסתירה, כלל הצפיות משתייך לדין המהותי ומהווה תחליף חלוט לכוונה הפלילית. משמעותו היא שגם אם הוכח באופן פוזיטיבי כי הנאשם לא רצה לגרום לתוצאה האסורה, די בהוכחה כי צפה את התממשותה בדרגת הסתברות קרובה לוודאי כדי שייחשב כמי שהתכוון לגורמה ו

(2) "הילכת הצפיות" הפסוקה עוגנה ב"כלל צפיות" חקוק, בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע כי לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגורמן

(3) המסקנה שסעיף 20(ב) לחוק העונשין חל גם על ה"החלטה להמית" איננה הכרחית. ה"החלטה להמית" היא רכיב מרכיביה של ה"כוונה תחילה". אין לזהותה עם ה"כוונה" שעליה מדובר בסעיפים 20(א)(1) ו^–20(ב) לחוק, שנהוג לכנותה כוונה "רגילה", או כוונה "ספונטנית". ובעוד שלקביעת התגבשותה של כוונה ספונטנית ניתן להסתפק ב"כלל הצפיות", לאמור ש"ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן" (אף בהיעדר רצון לגורמן), הרי שלעניין ביצוע רצח ב"כוונה תחילה" הכרוכה בקלון חברתי מיוחד ומובחן, ואף בעונש מאסר עולם חובה – אין לעשות כן

(4) לשם התקיימות ה"החלטה להמית" כרכיב מרכיביה של ה"כוונה תחילה" אין די במודעותו של הנאשם, בשעת ביצוע המעשה, לתוצאותיו הקטלניות המסתברות של מעשהו. החלת כלל הצפיות על ה"כוונה תחילה" משמעה הרחבה ניכרת של גדר המקרים שבהם יהיה על בית^–המשפט להרשיע בעבירת רצח, בעוד שלפי הדין שקדם לתיקון חוק העונשין הקימו מקרים אלה בסיס להרשעה רק בעבירת הריגה. אילו לכך כיוון המחוקק, חזקה עליו שהיה קובע זאת בלשון מפורשת

(5) בניגוד לחזקת הכוונה הראייתית, הניתנת לסתירה בעזרת הראיות המיוחדות המקימות ספק בדבר קיומה של כוונת הקטילה בענייננו, החלת כלל הצפיות על ההחלטה להמית הייתה חלוטה. החלת נורמה שתחייב הרשעת אדם ברצח בכוונה תחילה גם בנסיבות שבהן קיימת אפשרות סבירה שלא התגבשה בלבו ההחלטה להמית כלל, כבמקרה דנן, עלולה להצמיח תוצאות קשות, ובהיעדר הוראה מפורשת בחוק המחייבת זאת אין להחילה

ע"פ רייך נ' מ"י

ע"פ 6269/99 פלוני (כהן) נ' מ"י

הלכת הצפיות בעבירות מטרה נ' בטחון המדינה, סוג נוסף של עבירות. אם להחיל את עבירת הצפיות אלה הם עבירות נגד בטחון המדינה. כאן הפסיקה נדרשה להכריע האם בעבירות נגד בטחון המדינה נסתפק בחפץ ממש או ברמה גבוהה של הסתברות שתתרחש פגיעה בביטחון המדינה. אם לא נחיל את הלכת הצפיות ומאחר שרוב המרגלים עושים זאת עבור בצע כסף, לכן, לא ניתן יהיה להאשים אותם בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, לכן, נחיל את הלכת הצפיות שהרי אם הם לא יורשעו הם יזוכו. למרות זאת אדם שעושה זאת עבור בצע כסף יודע ברמה גבוהה של הסתברות שהוא עלול לפגוע בביטחון המדינה ואין צורך בחפץ של ממש משום שביטחון המדינה הוא ערך שיש להגן עליו. כאמור מאחר ורוב המרגלים עושים זאת עבור כסף ואם נדרוש חפץ נרוקן את העבירה מתוכן.

רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן

ביהמ"ש בוחן את דוקטרינת הקינטור וברק אומר שצריך לעשות שינוי.

רע"פ 4827/95פולק נ' מד"י

המערערת חב' ציבורית שהגישה לבורסה דו"ח ממנו נעדר שאינה רשאית לשווק מוצר ללא אישור משרד הבריאות. היא הועמדה לדין בגין בעבירות על פי חוק ני"ע בשל השמטת פרטים כדי להטעות משקיע סביר.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) ביסודה של הוראת סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, עומד עקרון הגילוי הנאות, הבא להבטיח כי ההשקעה בשוק ההון תהיה על בסיס נתונים אמיתיים ומהימנים ככל האפשר לשם הגנה על המשקיע הסביר. תכלית זו, צריך שתנחה את הפרשנות בנוגע לתחולתו ולהיקפו של האיסור הפלילי, כפי שהוא קבוע בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך .

(2) העבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך היא "עבירה התנהגותית", ואינה "עבירה תוצאתית". "פרט מטעה" הוא עניין נסיבתי. השאלה במקרה דנן היא, אם היעדר פרטים בדוח הראשון בדבר המחלוקת עם משרד הבריאות והיעדר פרטים בדבר האיסור שהטיל משרד הבריאות על הייצור ועל השיווק בדוח השני, "עלול להטעות משקיע סביר"

(5) במקרה דנן, על רקע הדיווח בדוח הראשון – אשר לא כלל כל התייחסות למחלוקת עם משרד הבריאות ועל רקע הפרסומים השונים בכלי התקשורת – נתבקשה הבהרה מקיפה בדוח השני הכוללת גם את האיסור שהטיל משרד הבריאות. שתיקת הדוח השני מהווה, בנסיבות אלה, היעדר פרט העלול להטעות משקיע סביר

(1) העבירה הקבועה בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך היא "עבירה התנהגותית", בעלת מאפיין מחשבתי מיוחד במינו. המחשבה הפלילית הנדרשת היא מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי – העושה צריך להיות מודע שהוא גרם לכך שבדוח או בהודעה שנמסרו לרשות או לבורסה מצוי פרט מטעה – בתוספת רצון להשיג יעד מסוים – "כדי להטעות משקיע סביר". יסוד נפשי זה אינו הופך את העבירה לעבירה תוצאתית. נדרשת מחשבה פלילית מסוג "מטרה", בלי שנדרש, כיסוד תוצאתי, כי המשקיע הסביר הוטעה, הלכה למעשה

(2) הדרישה הקבועה בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך – "כדי להטעות משקיע סביר" – אינה מהווה מחשבה פלילית מסוג "מניע" אלא מחשבה פלילית מסוג "מטרה". התכלית המונחת ביסוד הוראת הסעיף היא הגנה על יעילותו של שוק ההון ועל קיומו של מידע אמין וזמין בידי המשקיע הסביר. סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך נועד למנוע מהלכים אשר ישללו המידע ויפגעו ביעילות שוק ההון על דרך הטעיית משקיע סביר. המניע שהביא להכללת הפרט המטעה – כגון הרצון להביא לעליית ערך המניות או למנוע השתלטות גורם חיצוני על החברה – אינו מעלה ואינו מוריד

(3) הדיבור "הכל כדי להטעות משקיע סביר" אינו מתייחס למניע של העושה אלא למטרה הניצבת לנגד עיניו. מטרה זו אינה שקולה כנגד כוונה, והיא שייכת למשפחת ה"מודעות" ולא ל"כוונה". הואיל והעבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך אינה עבירה תוצאתית, ואין נדרשת תוצאה אסורה להתגבשותה, גם אין נדרשת "כוונה" בגדרי היסוד הנפשי

(4) לשם הוכחה כי המטרה שעמדה לנגד עיני המערערים הייתה "כדי להטעות משקיע סביר", ניתן להיזקק ל"הילכת הצפיות", שעל-פיה, המודעות להתממשות הטעיה של משקיע סביר כאפשרות קרובה לוודאי שקולה כנגד המטרה להטעות משקיע סביר. הטלת אחריות על תאגיד או על פרט, שצפו כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות ההטעיה של המשקיע הסביר, מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך

ע"פ 6696/96 כהנא נ' מ"י

ע"פ 217/04 אל קורעאן נ' מד"י

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו וחבלה במזיד. בגין כל אלה, נגזרו על המערער מאסר הופעל עונש מאסר על תנאי) והוטל עונש של פסילה מנהיגה ברכב או מקבלת רישיון לנהיגת רכב מנועי לתקופה של חמש שנים. הערעור מכוון כנגד ההרשעה וחומרת העונש.

הערעור נדחה על שני חלקיו:

היסוד הנפשי בעבירה ע"פ סעיף 332 לחוק העונשין (סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ) הוא יסוד נפשי מיוחד של מטרה שצריכה להתקיים אצל העושה. לעניין היסוד הנפשי, העבירה מסתפקת בשאיפה של העושה כי תתממש פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או כי תסוכן בטיחותו, מבלי שתידרש פגיעה בפועל. נשאלת השאלה האם כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק. ביהמ"ש מסביר את כלל וצפיות ואת משמעותו, ואת העובדה שאף ניתן לו עיגון בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) אינו חל באופן ישיר על עבירות התנהגות בעלות יסוד נפשי של מטרה. בעבירות מטרה עליהן חל סעיף 90א(2), כלל הצפיות אינו מחיל עצמו באופן אוטומטי וגורף. תחולת כלל הצפיות (ההלכתי) מותנית בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית, אפוא, על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי.

האם כלל הצפיות חל על עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה? שאלה זו הושארה בעבר בצריך עיון. ביהמ"ש סבור כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד המוגדר בעבירה, פגיעה בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או סיכון בטיחותו, לבין מי שראה מראש את השגתו של יעד כזה כאפשרות קרובה לוודאי. מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך. אכן, בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות. לטענת המערער, סעיף 332(2) יוחד למקרים בהם אדם מנסה לבצע חבלה של ממש כדי לפגוע באנשים, כמו למשל יידוי אבנים או זריקת בקבוקי תבערה. טענה זו אין בידי ביהמ"ש לקבל. אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך.

העבירה הקבועה בסעיף 413ה (חבלה במזיד) היא עבירת תוצאה. היסוד הנפשי בעבירה הוא "במזיד", דהיינו, מודעות לאפשרות גרימת התוצאה ופזיזות ביחס לאותה תוצאה. מוסכם על הצדדים שיסודות העבירה התקיימו במעשיו של המערער. טענתו היחידה של המערער היא שאין להרשיעו בעבירה זו, שכן היא מעולם לא יושמה במקרי תאונת דרכים הנובעים מהתנגשות ברכב אחר, אלא רק במקרים פליליים מובהקים. אמת, השאלה האם ניתן להרשיע בעבירה של חבלה במזיד בנסיבות של תאונת דרכים רגילה טרם נדונה בפסיקה. אולם בנסיבות המקרה דנן נראה כי ראוי ליישמה.

התופעה של נהיגה פרועה בדרכים עירוניות ובין-עירוניות מחייבת תגובה עונשית הולמת. ביהמ"ש לא מצא מקום להתערב בגזר הדין.

ע"פ 11328/03 מד"י נ' כיאניה ואח'

כוונה מוגברת

ע"פ 406/72 שניר נ' מ"י

ע"פ 388/76 איברהים נ' מ"י

פזיזות

ע"פ 1/52 דויטש נ' היועץ המשפטי , פ"ד ח 456: פזיזות ו"רשלנות רבתי"

העובדות

ארכיטקט שלא שעה לאזהרות בדבר סכנה הצפויה לעובדיו בשל תנאי עבודה לקויים באתר בניה, דבר שהסתיים במותם של שניים מעובדיו.

בית המשפט העליון פסק:

אגרנט: הרשעת אדם בעבירת הריגה, בשל אפס מעשה המתבטא בהפרת חובה מחובות הזהירות הנזכרות בסעיף 231 (או חובה דומה), תיתכן רק אם הוכח:

א. שחוסר זהירותו הגיעה עד כדי "רשלנות רבתי" (דהיינו סטייה חמורה מרמת זהירות סבירה),

ב.שנהג מתוך "פזיזות", כלומר מתוך ראייה כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו או שלמות גופו של אחר,

ג. יתכן גם, כי אם התבטאה הפזיזות בגישה של "לא איכפתיות" יהיה מקום להרשיעו באותה עבירה, אף אם מידת רשלנותו הגיעה אך לידי חוסר בזהירות סבירה.

ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 635:

העובדות

המערער הורשע בהריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה לא בימין הכביש, חציית קו הפרדה רצוף וסטייה מנתיב נסיעה. באופן זה חסם את מסלול נסיעתה של מכונית פרטית שהגיעה מולו. כדי למנוע התנגשות עם מכוניתו של המערער נאלץ נהג אותה מכונית לסטות לשולי הכביש הימניים, וכשביקש לשוב לכביש איבד את שליטתו על הרכב וסטה שמאלה לעבר מכונית שנסעה אחרי רכבו של המערער. כתוצאה מהתנגשות שני כלי הרכב נהרגו שלוש מנוסעות המכונית הפרטית, ושניים נפצעו. כמו כן נחבלו בתאונה שניים מנוסעי המכונית האחרת. המערער, ששמע מאחוריו את רעש ההתנגשות, עצר את רכבו לאחר כמה עשרות מטרים על השוליים הימניים, אולם עזב את המקום משראה כי אירעה תאונה. הדיון בערעור על ההרשעה התמקד בשאלה אם בדין הורשע המערער בהריגה, או שמא היה מקום להרשיעו בגרימת מוות בהתרשלות.

בית המשפט העליון פסק:

יסוד המעשה מוצא את ביטויו בכך שחוסר זהירותו של נאשם מגיע לכדי רשלנות רבתי, דהיינו סטייה חמורה מרמת זהירות סבירה. ואילו היסוד הנפשי בא לידי ביטוי בכך שהנאשם נהג מתוך פזיזות, כלומר מתוך ראייה כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו או שלמות גופו של אחר, אשר אפשר שתתבטא באי איכפתיות ובהתנכרות לתוצאות אשר כאלה. יש מקום לדעה, שאם נדרשת מחשבה פלילית כזאת, אין לדרוש בנוסף עליה גם את היסוד האובייקטיבי של "רשלנות רבתי" או "התרשלות פושעת".השאלה, אם סטה הנאשם באורח גס מן הסביר מתוך היסח הדעת או מתוך מחשבה פלילית, אינה רלוואנטית כלל בשלב של בחינת העובדות. כל שנבחן הוא עוצמת הסטייה מנורמת הזהירות הסבירה . היסוד האחר בעבירת ההריגה הוא היסוד הנפשי של פזיזות, שהוא יסוד סובייקטיבי. פזיזות זו שני מובנים לה:ב נטילה מודעת של סיכון מתוך אדישות ואי אכפתיות לאפשרות מימושו, או נטילתו המודעת תוך תקווה ותפילה שהוא לא יתממש. ההבדל "בין הפזיזויות" (במובן ה"קל" ובמובן ה"חמור") הוא במחשבתו של הנאשם בהקשר לתוצאת מעשהו. ולא הרי זו כהרי זו מבחינת "פליליותו" המוסרית והאנטי חברתית. לא דומה מי שנוטל סיכון תוך שהוא אדיש לתוצאה האסורה ולא אכפת לו כלל אם היא תקרה, למי שאינו חפץ בתוצאה כזאת ומקווה שלא תתרחש.) חשיבותה של ההבחנה בין התרשלות רגילה להתרשלות רבתי מתמקדת בעיקר בכך שהוכחתה של התרשלות רבתי עשויה לרוב (הגם שלא תמיד) להעמיד גם ראיה לכאורה לקיומה של פזיזות (במובנה הקל, היינו של קלות דעת).

ע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל , פ"ד כב (2) 751:

העובדות

המשיב הינו נהג אוטובוס ציבורי. הוא נסע מהר מדי ועקף במקום שהכביש מתחלק לשני נתיבים עם פס-לבן המפריד ביניהם. הוא בכל זאת עקף בכביש ת"א-באר-שבע. במקום עקיפתו הייתה קיימת "גבעה" שהגבילה את טווח הראייה של הרכב ומנעה מהמשיב לראות את הרכבים הבאים לקראתו. כתוצאה מכך, הרג 2 אנשים שהגיעו ברכב ממולו. פס"ד זה ניתן ליפני תיקון 39

בית המשפט העליון פסק:

השופט זוסמן הדגיש שלא צריך מודעות לכך שהתוצאה תיגרם, אלא מודעות לאפשרות הגרימה. מתוך העובדות קובע ביהמ"ש אם אדם היה מודע או לא. עוד מוסיף, כי השופטים מהמחוזי קבעו שהאדם לא היה פזיז כיוון שלא ידע שתעבור מכונית מולו, אך השופט זוסמן קבע שאדם החוצה קו-הפרדה רצוף, יודע את הסכנה הטמונה בכך, ודי בכך בשביל להרשיע בהתקיים מודעות. זה שהוא אדיש (קל-דעת, כיוון שקיווה שתוצאה זו לא תתקיים אם כי ידע שהסיכויים נמוכים) אין זה משנה ונרשיע בהריגה. תיקון 39 עיגן הלכה למעשה קביעה זו.

ע"פ 1196/99, ממדוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 700:

העובדות

המערער הורשע בהריגתו של ולדימיר טכטמן כאשר בעת שהמערער, המנוח וחברים נוספים שתו יחד לשכרה, בעט המערער במנוח כמה בעיטות, שרובן כוונו לאזור הבטן והחזה, וכתוצאה מכך נפטר המנוח. מבחינת היסוד הנפשי לוו הבעיטות, על-פי קביעת בית-המשפט המחוזי, באדישות. עיקר הדיון נסב על השאלה אם לשם ביסוס היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה די במודעות לקיומה של אפשרות לגרימת נזק ממשי לגופו של אדם או לבריאותו, או שמא יש הכרח במודעות לקיומה של אפשרות גרם מוות דווקא.

בית המשפט העליון פסק

הדרישה שהתוצאה מושא המודעות תהיה התוצאה הנקובה בהגדרת העבירה הייתה משולבת בנוסחה שקבעה ההלכה הפסוקה מאז ומתמיד. ברם לעניינן של העבירות של גרם מוות ברשלנות או בפזיזות קבעה ההלכה הפסוקה חריג, שלפיו, אין צורך לצפות תוצאה קטלנית דווקא ודי בחזייה מראש של נזק גופני ממשי. בבסיסו של החריג שקבעה ההלכה הפסוקה לגבי עבירות ההמתה עומדת ההשקפה הרואה בחייו של אדם ערך עליון, שההגנה עליו מתחילה בהגנה מפני פגיעה הגורמת נזק ממשי לגופו או לבריאותו. לעולם אין לצפות לאן תידרדר פגיעה גופנית ממשית, צפייה – בכוח או בפועל – של נזק גופני ממשי כוללת גם צפייה של תוצאה קטלנית הנגרמת בשל אותו נזק גופני ממשי. כך לעניין קיומו של קשר סיבתי לתוצאה הקטלנית וכך לעניין המודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית שדורש היסוד הנפשי הקבוע בהגדרת העבירה. הערעור נדחה אך העונש הוקל.

ע"פ 7251/01 אקנין נ' מדינת ישראל, תק-על 02 (3) 527:

עובדות

כתוצאה מתאונה בה נהג ברכב המערער נגרם מותו של המנוח בן 6, בעוד שאמו נפצעה. על רקע עובדות אלו יוחסו למערער מספר עבירות, ובמרכזן עבירת הריגה. לאחר בחינתן של הראיות החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בשלוש מהעבירות שיוחסו לו – הריגה, אי-האטה, ואי-מתן אפשרות חצייה במעבר חצייה.

בית המשפט העליון פסק

הפסיקה זהה לקביעה בפס"ד מגדיש (ואף מצוטטת). הערעור נדחה.

ע"פ 4463/00 אבו אלהואא' נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (3) 327:

עובדות

אב ובנו, היו מעורבים בתגרה אלימה עם שכניהם, שהביאה למות אדם. במהלך התגרה הלם המערער 1 באלת עץ בעורפו של המנוח, והמערער 2 נעץ סכין בירכו של המנוח. הסכין חדרה עד לעומק של 11 ס"מ וגרמה לאובדן דם רב שהוביל למות המנוח. המערער 1 הורשע בתקיפה, והמערער 2, אשר הואשם בהריגה, הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות נוכח הספק שמצא בית^–המשפט בשאלת התקיימותו של יסוד המודעות לתוצאה הקטלנית.

בית המשפט העליון פסק:

מאז חקיקתו של תיקון 39 שכלולה של עבירת הריגה מותנה, בין היתר, בקיום מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למותו של הקורבן, ואין להסתפק בקיום מודעות לאפשרות שהקורבן יספוג חבלה גופנית. לעניין עבירת ההריגה ניתן לומר כי רק כאשר המודעות לגרימת החבלה הגופנית היא מודעות המתייחסת לחבלה חמורה שמעצם טיבה עלולה לסכן חיים, מתקיימת מודעות לתוצאה הקטלנית. אולם בנסיבות כאלה ספק אם יש צורך להיזקק למודעות לחבלה וניתן לקבוע מודעות לאפשרות גרימת המוות. נוכח עוצמת הדקירה, עומקה ומיקומה, חזקה על המערער 2 שהיה מודע לאפשרות כי היא עלולה לגרום למותו של המנוח, כתוצאה טבעית של המעשה ניתן לקבוע שהוכח כי היה מודע לאפשרות של גרימת המוות. בהתחשב בכך, יש מקום להרשיעו בעבירת ההריגה והערעור נדחה.

דנ"פ 3285/98 יאסר נ' מדינת ישראל, תק-על 98 (3) 1577:

עובדות

נהג משאית הורשע בפזיזות, כאשר לא שם לב אל הדרך, בשטח מאוכלס, ודרס למוות אישה בשעה שחצתה את הכביש. המערער טוען כי פסה"ד חורג מן ההלכה לפיה אין פזיזות ללא מודעות לקיום הסיכון וכי לא די, לעניין הפזיזות, באי ראיית המנוחה במעבר החצייה: יש בכך להצביע על רשלנות ולא מעבר לכך.

בית המשפט העליון פסק:

התרשלות זו בנסיבות העניין שלפנינו אינה "רגילה" אלא "רבתי". אופי "רבתי" זה בה לידי ביטוי בנסיבות המחמירות של האירוע (הראות היתה טובה, היה זמן לעצור, המנוחה נפגעה במעבר חצייה) ומעלות את ההנחה כי התקיים בעותר היסוד הנפשי הנדרש- דהיינו מודעות בפועל לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה למות המנוחה וקלות דעת לעניין התוצאה, המתבטא בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה, גם אם הדבר מתלווה באי-רצון בהשגת התוצאה הקטלנית ותקווה למנעה (ראה סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין). ביהמ"ש דחה את העתירה.

ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 80:

ת.פ. 40016/07 מד"י נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ

רשלנות

ע"פ 196/64 היועמ"ש נ' בש

השופט כהן:

שני פעוטים שמצאו מותם בחניקה, כשנכנסו אל תוך מקרר ריק שעמד בחצר ביתם, ודלת המקרר נסגרה מאחוריהם. המקרר היה של המשיב, ושהלה העמידו בחצר ההיא אחרי שהוציאו מכלל שימוש. המשיב הואשם והורשע בבית-משפט השלום בגרימת מותם של הילדים ההם, מתוך חוסר זהירות או פחזנות שלא היה בהם כדי רשלנות פושעת – עבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936. המחוזי בחיפה קיבל את ערעורו של המשיב וזיכה אותו מכל אשמה, ומכאן ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה לפנינו.

השופט חיים כהן: הערעור התקבל

טענה של גורם זר מתערב (פעולה זדונית שנעשית ע"י הקורבן או צד ג') איננה טענה כנגד אישום בפלילים, הגם שללא מעשה זה לא היה נגרם המוות.
על התביעה אין חובת הוכחה לעניין צפיות הסכנה והנזק משום שהצפיות הקובעת במשפט פלילי היא כמו בנזיקין צפיותו המשוערת של האדם הסביר.
צפיות זאת ביהמ"ש בוחן ע"פ נסיון החיים והידיעה הכללית. העדים של הנאשם אינם מדד לסבירות.
הצפיות היא שדלתות מקרר נסגרות בקלות, ילדים נכנסים למקרר תוך כדי משחק מחבואים-המקרר הוא פיתוי למשחקי ילדים.
כמובן שהמשיב לא חפץ שאסון כזה יתרחש, ואף היה זה מחוץ לכל מחשבה בראשו, אולם החוק בארץ הוא כי חובת הזהירות המוטלת על אדם תיקבע לפי מידות האדם הסביר, קנה מידה אובייקטיבי. וביהמ"ש יכול להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם.

ד"נ 15/64 בש נ' היועמ"ש

הבקשה לד"נ נדחית.

האם לצורך החלת מבחן ה"צפיות הסבירה" של ה"אדם הסביר" על ביהמ"ש להסתמך על נסיון החיים כפי שידוע לו, או שמא חייב להתחשב בנסיונם של אנשים מהשורה שהובאו כעדים.

הערכה זאת בנסיבות המקרה, חייבת להיות הערכת ביהמ"ש ולא אחרים.

מבחן הצפיות הסבירה הינו רחב, את השאלה מה צריך לצפות יש להתאים הגיונית לנסיבות המקרה, זוהי תמיד שאלה של מידה.

אין לקבוע מסמרות בעניין העדים, לפעמים יהיה ביהמ"ש רשאי להיעזר בעדות מומחים לפי מידת הסכנה הכרוכה בשמוש בחפץ בעל תכונות מיוחדות ואף לגבי מידת צפיות סכנה זאת.

ע"פ 364/78 צור נ' מד"י

המחוזי הרחיק לכת בהרשעתו, אין לשלול מכל וכל שבנסיבות הללו היו המערערים יכולים להמשיך בתוכנית.על אף המודעות לסכנה, הערעור התקבל, המערערים זוכו.

המערערים, מדריך ומארגן טיול הורשעו בגרימת מוות ברשלנות לאחר שבטיול התרחש שיטפון לפתע ו6 מהמטיילים נסחפו וטבעו. המערערים ירדו לוואדי קצת לפני 9, כאשר ב6 הודיעו על מזג אויר נוח , יום לפני היה שיטפון בנחל הנחשב לאירוע נדיר.

כדי להיות רשלן בעיני החוק לא די בצפיית הסכנה, יש לשאול אם בכל נסיבות היה סביר להימנע מהפעולה יוצרת הסכנה. פעולות חיוניות או רצויות רבות יוצרות סכנה הידועה לנו היטב, ועדיין איננו טוענים כי צריך או אפשר לוותר עליהן. כנגד גודל הסיכון יש להביא את חשיבות החברתית לפעולה, כדי לקבוע אם סביר היה לדרוש הימנעות ממנה.

זכותו ואף חובתו של ביהמ"ש לקבוע דפוס התנהגות סביר, אך בבואו להחליט בתחומים כמו בטיחות בעבודה שכל העוסקים בה טוענים שכך "כולם עושים" ואילו ביהמ"ש קובע נורמות וסטנדרטים העולים על חומרת הנוהגים המקובלים ע"י כולם, במקרים כאלה, בפרט נדירים במיוחד ייתן ביהמ"ש לדעת מומחים את מלוא המשקל הראוי.

יעקובוב נ' מד"י

אשתו המנוחה של העותר סבלה במשך שמונה שנות נישואיהם מהתעללות נפשית ופיזית. באחד הימים אזרה המנוחה עוז והתלוננה על התנהגותו של העותר. השוטרים שהגיעו לביתם הזהירו אותו לבל יכה אותה. בעקבות איומיו ביטלה המנוחה את התלונה, אולם העותר המשיך להשתולל, והמנוחה קפצה אל מותה. בית^–המשפט העליון הרשיע את העותר בעבירת גרימת מוות ברשלנות תוך שהוא קובע כי יש קשר סיבתי בין התנהגות העותר לבין התאבדות המנוחה, וכן כי היה על העותר לצפות אפשרות כי התנהגותו עלולה להוביל להתאבדות המנוחה. מכאן העתירה.

העליון פסק:

פעולה מכוונת של גורם זר – לרבות התאבדות – אינה שוללת, באשר היא, קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה פוגעת מקום שבו היה אדם מן היישוב יכול לצפות מראש התערבותו של אותו גורם זר. השאלה היא – לעולם – שאלת הצפיות הראויה.
כהוראת סעיף 21 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הדמות המרכזית בהגדרת הרשלנות מגלם אותה "אדם מן היישוב". אותו אדם מן היישוב הוא חלף דיבור לאדם הסביר. אותו אדם סביר אינו אלא בית^–המשפט, הוא עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית^–המשפט, יקל עליו על בית^–המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש.
התאבדות – באשר היא – אין בה כדי לנתק קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה. השאלה בכל מקרה ומקרה אינה אלא שאלה של נסיבות; יש נסיבות שבהן התאבדות תנתק קשר סיבתי ויש נסיבות שבהן לא תנתק התאבדות קשר סיבתי, השאלה בכל מקרה ובכל עניין תחזור אל תחנת המוצא, אל הצפיות של האדם הסביר. המחוקק נתן בידי בית^–המשפט כוח וסמכות לקבוע – מעת לעת – חובות צפייה מראש, ובית^–המשפט ידריך עצמו בניסיון החיים, בשכל הישר, בתפיסות העומק של החברה, במדיניות החברתית והמשפטית הראויה לחברה במקומנו ובזמננו.
במקרה דנן העותר היה חייב לצפות שהתנהגותו הרעה והקשה עלולה להביא את המנוחה לשלוח יד בנפשה. התאבדותה של המנוחה לא הייתה "גורם זר מתערב" אלא תוצאה של מסכת הפגיעות הקשה שפגע בה העותר. יש פגיעות שפוגע אדם בגופו של הזולת, ויש פגיעות שפוגע אדם בנפשו של הזולת. אלו ואלו פגיעות הן העשויות לגרור אחריות במשפט. לאחר שנים של התעללות גופנית ונפשית קשה אזרה המנוחה עוז והתלוננה לפני הרשות על מעשי ההתאכזרות של העותר. משכפה עליה העותר לבטל את התלונה, והשוטרים עזבו את הבית, ידעה המנוחה כי כלו כל הקצין, ומשידעה כך הטילה עצמה אל מותה. מעשיו של העותר הוליכו אל מעשה ההתאבדות, ואדם מן היישוב היה חייב לצפות כי כך עלול לקרות. ומשאירע מה שאירע, על העותר לשאת בתוצאות במלואן.
זו היא הפעם הראשונה לבית^–המשפט העליון שמחיל הוא את עקרוני היסוד של דין הרשלנות על אחריותו ועל חובותיו של בעל מכה ועל אישה מוכה השולחת יד בנפשה, ואולם בכך אין די לקיומו של דיון נוסף. לא כל פסיקה חדשה מצדיקה דיון נוסף בה.
ההלכה שקבע בית^–המשפט בעניין דנן שבמסגרתה החיל עקרונות יסוד של דין הרשלנות על אחריותו ועל חובותיו של בעל מכה ועל אישה מוכה השולחת יד בנפשה, הוא אמנם חוליה חדשה בשרשרת ארוכה, ארוכה מאוד, של חובות אשר נקבעו בסוגיות הרשלנות, ואולם אין באותה הלכה, לגופה, אלא התפתחות טבעית של הדוקטרינה אשר נתקבלה מכבר, והרי זו דרכה של ההלכה הצועדת קדימה ומפתחת עצמה ממקרה למקרה ומעניין לעניין.

מרדכי לוי ואח' נ' מד"י

המערערים, שלושה שוטרים, הורשעו בבית-משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304לחוק העונשין, תשל"ז- .1977הוברר כי במהלך ניסיון להוציא סם מפיה של הקורבן ולמנוע ממנה לבולעו, לחצו על גרונה ואחזו בחוזקה בלסתותיה וכך גרמו לחניקתה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המערערים. מכאן הערעור לבית המשפט העליון.לטענת המערערים, הם פעלו על-פי שיטה ידועה ומקובלת במשטרה, שאושרה על-ידי גורמי המשטרה. על-פי נוהל זה, נקבע כי החיפוש בפה הוא חוקי, וכי השימוש בכוח בנסיבות אלה ייבחן לפי אמות המידה רגילות של סבירות ושכל ישר.במהלך הדיון ניעורו שאלות שונות הנוגעות לעבירת גרימת המוות ולחובתהזהירות של מפעיל סמכות שלטונית, לנושא השותפות לדבר עבירה, ולאפשרות שותפות לעבירת רשלנות.

העליון פסק:

המערערים חבו חובת זהירות כלפי המנוחה, שכן, מי שמפעיל סמכות שלטונית חב בעת הפעלתה חובת זהירות, בפרט אם בידיו השליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים. המערערים, שפעלו במסגרת תפקידם כשוטרים, נטלו חלק בחיפוש שהופעל בו כוח. חובתם של המערערים כלפי המנוחה נגזרה מהגדרת תפקידם. לפיכך היה עליהם, לכאורה, כמי שאמונים על שמירת החוק והסדר במדינה, לפעול למניעת האלימות כלפי המנוחה.היות שמדובר בשוטרים יש להרכיב על מבחן האדם הסביר את מבחן השוטר הסביר-האם הוא בנסיבות העניין היה צריך לצפות את התוצאה הקטלנית כתוצאה מהפעלת הכוח.
המערערים פעלו בהתאם לטכניקה הידועה של חילוץ סם מפי חשודים, טכניקה שאושרה על-ידי הדרג הבכיר ביותר בפרקליטות ובמשטרה. ומשניתן היתר בנסיבות כאלה להשתמש בכוח בגבול הסביר, אין מקום להלין על המערערים. במצב דברים זה יש להעמיד במבחן הסבירות את מידת הכוח שהופעל ולא את עצם השימוש בו. הם חבו חובת זהירות למנוחה מכוח הפעלת הסמכות השלטונית. והיו צריכים להפעיל כוח סביר.
ההיתר להשתמש בכוח סביר לא ביטל את החובה המשפטית שהייתה מוטלת על שכם המערערים מכוח תפקידם, לפעול במידת כוח שתהלום את מידת הסכנה שאותה ביקשו למנוע.
הצטברות הנסיבות, קרי:ב כוח בעוצמה חריגה שהופעל במקום כה רגיש בגופה של המנוחה משך זמן ניכר, חייבה את המערערים, כאנשים סבירים, להגיע למסקנה כי אין עליהם להמשיך ולתת יד לפעולה העלולה לסכן את שלום המנוחה.
כאשר מספר אנשים , המעורבים בעבירה, םפועלים במשותף, ניתן לבחון את הבסיס המשפטי להטלת אחריות פלילית ב-3 מישורים:

לבודד חלקו של כל אחד ולבדוק אם יש בו להוות עבירה מושלמת, כאשר שיתוף הפעולה יצר תנאים להגשמתה. במקרה כזה יש מספר עבירות עצמאיות כמספר המעורבים.
לבחון פעולתם כגוף אחד המבצע עבירה. כל הפעולות שייכות לכולם ולכל אחד לחוד. התנאי הוא מודעות השותפים לכל רכיבי היסוד העובדתי. התוצאה היא עבירה אחת בעלת משתתפים רבים.
המעורבים פעלו לביצוע עבירה מסוימת, אך אחד סטה מהתוכנית וזה גרם לתוצאה האסורה, החסר ביסוד העובדתי מונע לכאורה להרשיע את המעורבים בעבירה המושלמת. אולם ס' 28-היום 34א בא להזהיר שלעיתים גוררת השותפות אחריות לעבירה אף מעבר לתכנון הראשוני.

גולדברג מעלה בהערת אגב שיש קושי עם הרשעת אדם בשותפות לדבר עבירה רשלנית, כי יש צורך במודעות לאפשרות קרות התוצאה , בהתחשב בשת"פ ואילו עבירת רשלנות מתאפיינת בהיעדר מודעות לאפשרות הפגיעה, נראה כי לא תתכן שותפות בעבירת רשלנות. במקרה דנן אין בכך צורך, כל מערער נמצא אשם בעבירה המושלמת, אין צורך לפסוק בשאלה..

המערערים טענו שטעו טעות שבעובדה בנוגע לעוצמת הכוח שהופעל, והשלכותיו על המנוחה. טעות במצב דברים יכולה להיות נסובה על יסודות העובדתיים לעבירה ואז נועדה לשלול התקיימות יסודות העבירה. או של סייג אחר לפליליות המעשה.
יסודות עבירת הרשלנות הם שהנאשמים לא היו מודעים להסתברות התוצאה , שעה שאדם סביר צריך היה להיות מודע.מכן לא ייתכן שאדם מואשם ברשלנות כשטעה טעות שבעובדה , כיוון שלא היה מודע לה. מכאן שלא תתכן הגנת טעות שבעובדה בעבירת רשלנות.

ע"פ 35/52 רוטנשטרייך נ' היועמ"ש

עובדות

ילדים נכנסו למפעל רחצו בבריכה וטבעו.

החלטה

ביהמ"ש פונה לדיני הנזיקין ובודק אם יש חובת זהירות מושגית בין בעל מקום למסיג גבול.

אחריות קפידה

ד"נ 11/65 גדיסי נגד היועמ"ש, פ"ד כ(1) 57

עובדות המקרה

העותר נהג בטרקטור ובעת שבלם את הרכב לא האיר פנס הבלם האחורי, וזאת לאחר שבאותו היום תיקן את הפנס אצל המכונאי אך תקלה נוספת נגרמה בעת הנסיעה מחמת אבן שקפצה ופגעה בו, והכל ללא ידיעת העותר, אשר הורשע בעבירה על תקנות התעבורה-עבירות אחריות מוחלטת.

טענות העותר:

במקרה דנן נעדר יסוד ה"רצייה", הנדרש אף בעבירות אחריות מוחלטת, שכן המעשה היה מקרי והעותר אינו רצה בו.
יש בהתערבות גורם זר ובלתי צפוי (קפיצת האבן ופגיעתה בפנס הבלימה) לפטור מאחריות גם בעבירות של אחריות מוחלטת.

השאלות המשפטיות:

האם מתקיימת דרישת הרצייה בעבירות אחריות מוחלטת?
מתי התערבות גורם זר, יהיה בה כדי לפטור מאחריות בעבירות אחריות מוחלטת?

פסק דין-השופט אגרנט:

בעבירות מסוג אחריות מוחלטת אין מקום ל"מנס ריאה" (מחשבה פלילית) ולכן אין מקום לדיון בנוגע למחשבה הפלילית של הנאשם או ברשלנות.
בחוקקו את עבירות האחריות המוחלטת, לקח בחשבון המחוקק את הסתירה בעבירות מסוג זה לעיקרון האשמה והענישה הצודקת. טענת העותר לרשלנות (ללא רצייה) הינה עולה בקנה אחד עם עיקרון האשמה- לא לכך התכוון המחוקק, שכן הביא בחשבון הוא שגם רשלנות תיכלל במסגרת עבירות של אחריות מוחלטת.
כאשר עבירה מסוג אחריות מוחלטת טומנת בחובה מחדל ומתברר שהנאשם הפר את החובה הנדונה מפני שלא ידע את המצב העובדתי, אשר בגללו קמה החובה, כי אז אין חשיבות לעניין של "העדר הרצייה", הואיל וסיבת אפס מעשהו נעוצה אך ורק בהעדר הידיעה האמורה, כלומר בהעדר מנס ריאה (יסוד נפש/מחשבה פלילית), דבר שאינו מעלה ואינו מוריד לגבי עבירה של אחריות מוחלטת.
גורם זר- כאשר מעשהו של הנאשם הפך להיות "הפרה" של הוראה סטטוטורית משום מצב עובדתי שנוצר עקב פעולתו המכוונת של אדם שלישי, כי אז ישנו הצורך לפטרו מאחריות בגין "העדר הרצייה". אך אין להפעיל סייג זה כאשר הגורם המתערב הזר לא פעל במתכוון, כמו במקרה דנן.
סיכום- המערער נהג רכבו ברצייה ומתוך בחירתו החופשית, אי ידיעת עובדת הקלקול (העדר מנס ריאה ) אינה מעלה ואינה מורידה לגבי עבירות של אחריות מוחלטת. כמו כן הסיכון בקפיצת האבן הוא סיכון רגיל אשר על כל נהג לקחת בחשבון כשהוא נוהג את רכבו, ולכן אין לראות בכל גורם זר מתערב אשר יעניק פטור לנאשם מאחריות לעבירת אחריות מוחלטת.
אגרנט מוסיף ואומר שראוי שגם בישראל בשלה השעה שהמחוקק ייתן דעתו על הבעיה הנידונה ואף יסמוך את ידיו על הפתרון של "אחריות דווקנית" להבדיל מאחריות מוחלטת, לפחות בחלק מן העבירות. פתרון זה יעניק את ההגנה לנאשם במקרים אשר יוכיח כי בנסיבות העניין הוא עשה כל מה שאפשר היה לצפות שיעשה אדם סביר כדי לקיים את סטנדרט הזהירות הסטטוטורי.

ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565

עובדות:

המערערת, עיתונאית במקצועה, הורשעה בבית-משפט השלום בעבירה על סעיף 41לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; זאת בעקבות פרסום כתבה בעיתון, שהתייחסה לעבריין שהורשע בדינו וציפה למתן גזר הדין, ואשר נטען, כי היה בה כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן ערעורה ברשות לבית המשפט העליון. הבעיות שנעורו לפני בית המשפט התייחסו לפירוש הנכון של סעיף 41אגב הדגשת השאלה, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו, וליסוד הנפשי הנדרש – אם בכלל – לעניין היסוד העובדתי נסיבתי, כי עסקינן במשפט "תלוי ועומד".

שאלה משפטית:

הערעור שלפנינו מעורר שתי שאלות שעניינן היסוד הנפשי הנדרש, והקשורות במשמעותו של סעיף 41לחוק:ו

היש בכתבה שלפנינו "כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו"? שאלה זו נוגעת ליסוד העובדתי של העבירה, וקשורה בפירוש לשון החוק;
האם תום-לבה של המערערת, באשר להיות העניין עדיין "תלוי ועומד", יש בו כדי לשחררה מאחריות פלילית? שאלה זו נוגעת ליסוד הנפשי של העבירה, וקשורה במשמעות שיש ליתן לאיסור הפלילי שבסעיף 41לחוק.

טענת המערערת:

אין בכתבה כדי להשפיע על גזר הדין, שכן זה ניתן על-ידי שופט מקצועי, שבוודאי לא היה מושפע מתוכן הכתבה. כמו כן טוענת כי פעלה ללא כוונה פלילית ומתוך תום-לב. ובנסיבות העניין, חשבה, שבעת פרסום הכתבה משפטו של ניר כבר יסתיים. משלא הייתה מודעת המערערת לכך, כי בעת פרסום הכתבה המשפט עדיין תלוי ועומד, אין להטיל עליה אחריות פלילית.

הכרעת ביהמ"ש

הערעור נדחה. יש בכתבה כדי להשפיע על תוצאות המשפט., על-כן המערערת תואשם באחריות פלילית.

השופט ברק:

נוסחתו של המחוקק בסעיף 41לחוק בתי המשפט, האוסרת פרסום שיש בו "כי להשפיע" על מהלך המשפט או על תוצאותיו, היא כללית, ומשמעה, שהפרסום אסור, אם הוא מכיל "כמות מספקת" של השפעה על המשפט.

א. (1) שניים הם האינטרסים הציבוריים, אשר במסגרתם פועל סעיף 41 לחוק בתי המשפט:נ חופש הביטוי וטוהר ההליך השיפוטי, אשר אינם עולים בקנה אחד. הבעיה, הניצבת במשטר דמוקרטי, היא במציאת איזון נאות בין שני האינטרסים הציבוריים.

(2) חופש הביטוי וחופש הפרסום כוללים בחובם מסירת מידע על הנעשה בהליכים משפטיים, התלויים ועומדים בבית המשפט. תנאי לכך הוא פומביות ההליך השיפוטי ופרסומו, שכן בלא פומביות אין תחושת צדק.

(3) הצורך להבטיח את טוהר ההליך השיפוטי משמעו, שהדין יוכרע בבית המשפט ולא מחוצה לו, על-ידי שופטים החופשים מכל השפעה חיצונית, המכריעים את הדין על יסוד הראיות המוגשות לפניהם כדין ועל יסוד הטיעונים, שהצדדים משמיעים לפניהם.

ב. (1) לכל שיטת משפט נקודת האיזון שלה. נקודת האיזון הישראלית קבועה בסעיף 41לחוק. נקבע בו, כי פרסום ידיעה בתום-לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט הוא מותר, גם אם יש בו כדי להשפיע על מהלכו ועל תוצאותיו של משפט זה או אחר. לעומת זאת, בכל הנוגע לפרסומים אחרים, נקבע, כי הם אסורים, אם יש בהם כדי להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו

(2) הרשות השופטת היא אשר צריכה לקבוע את העקרונות והמבחנים, שעל-פיהם יקבע, אם יש בפרסום "כמות מספקת" של השפעה, וזאת על יסוד האיזון האמור בין חופש הביטוי לבין טוהר ההליך.

(3) נקודת האיזון בארץ נקבעת על-פי מבחן האפשרות הסבירה של השפעה אסורה.

ג. (1) אפילו נעדר כל יסוד נפשי בלשונה של עבירה פלילית, ההנחה היא, כי חייבת להתקיים מחשבה פלילית, אלא אם כן המטרה התחיקתית מחייבת גישה שונה.

(2) מן הראוי להמשיך ולקבוע, כי במקום שאין נדרשת מחשבה פלילית, יש להניח, כי נדרש יסוד נפשי של רשלנות, אלא אם כן המטרה התחיקתית מחייבת מסקנה שונה.

(3) האיזון הראוי בין האינטרסים השונים, המונחים ביסוד המטרה התחיקתית של סעיף 41לחוק, מחייבת שלילתה של המודעות בפועל מזה ושל האחריות המוחלטת מזה לעניין היסוד העובדתי של היות משפט "תלוי ועומד", ומעמיד את האחריות הפלילית על-ידי סעיף זה על דרישות היסוד הנפשי של רשלנות.

ד. מבחינת עקרונות היסוד של האחריות הפלילית, במקום שנוסח העבירה אינו כולל כל התיחסות ליסוד נפשי, רצוי הרבה יותר לקבוע, כי לשם אחריות דרושה מחשבה פלילית תוך העברת הנטל על הנאשם, מאשר לקבוע, כי ניתן לוותר כליל על המחשבה הפלילית.

ה. (1) בעבירה נתונה, עשויים להידרש מצבים נפשיים שונים ליסודותיה העובדתיים השונים. עשוי אף שלמספר יסודות עובדתיים יידרש מצב זה או אחר, ואילו ליסודות עובדתיים אחרים לא יידרש כל יסוד נפשי.

(2) במקום שעל-פי פירושו הנכון של החוק נדרש יסוד נפשי של רשלנות, יש מקום להטיל אחריות פלילית, אם ליסוד העובדתי נתלווה מצב נפשי של מחשבה פלילית. במקום שקיימת מודעות, קיימת אחריות, גם אם אדם סביר לא היה מודע.

לקיצורו של עניין:

עד לפסק דין זה, יכול היה בית המשפט לקבוע בעבירות שותקות (רוב העבירות) האם העבירה בעלת מחשבה פלילית או אחריות קפידה (מוחלטת).

הנשיא ברק:

מחדש כי יכול בית המשפט לקבוע אף כי העבירה הינה עבירת רשלנות. הדבר נתן בידי התביעה יכולת להאשים ברשלנות, על מנת לפשט את דרך התביעה.
קובע שההנחה היא, כי חייבת להתקיים מחשבה פלילית, אלא אם כן המטרה החקיקתית מחייבת גישה שונה- חזקה השווה לסע' 19 כיום. יש להוכיח, כי הנאשמת הייתה מודעת לכך שהעניין תלוי ועומד בבית המשפט.

רע"פ 26,608/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (2) 673

העובדות:

המערערים הם מנהלי תאגידים, אשר הורשעו, על-פי הודאתם, לצד ובנוסף לתאגידים עצמם, בעבירות של אי-העברת מס שנוכה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה,ונגזר עליהם עונש מאסר; כאשר המערער הורשע גם בעבירות של אי-הגשת דוחות לפי הסעיפים 117(א)(6) ו119- לחוק מס ערך מוסף. טענתם המרכזית של המערערים היא כי הרשעתם נעוצה בהוראות סעיף 224א לפקודה, אשר קובעות את אחריות מנהל בתאגיד לעבירה שביצע התאגיד לפי סעיף 219 לפקודה. לטענתם, שתי העבירות האמורות הינן עבירות של אחריות קפידה, אשר בהתאם להוראות סעיף 22(ג) לחוק העונשין – אינן כרוכות בהטלת עונשי מאסר, אלא אם הוכחו מחשבה פלילית או רשלנות, ואלה לא הוכחו.

השאלה המשפטית :

האם העבירות לפי סעיף 224א לפקודת מס הכנסה וסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף הן עבירות של אחריות קפידה?

ביהמ"ש העליון פסק (בדעת רוב) :

1.עם מאפייניה של עבירות אחריות קפידה ניתן למנות את תכליתה של החקיקה, שבמסגרתה נקבעו העבירות, ואת התחומים שהיא נועדה להסדיר. מאפיין אחר הוא אופן הוכחת ההרשעה בעבירות אלה, שכן אין התביעה חייבת בהוכחת היסוד הנפשי- בהתקיים היסוד העובדתי, קמה חזקת כי נתקיים גם היסוד הנפשי. הנאשם יוכל להסיר מעליו את האחריות הפלילית אם יראה כי פעל ללא מחשבה פלילית וכי נקט את כל האמצעים למניעת העבירה.

עבירות נושאי המשרה שבסעיף 224א לפקודה ובסעיף 119 לחוק מע"מ הן עבירות עצמאיות, במובן זה שהגדרתן ויסודותיהן שונים מהעבירות של המבצע הישיר, המבצע את עבירת התאגיד. עבירות אלה הן אף עבירות של אחריות קפידה, משום שנתמלאו בהן כל המאפיינים הרלוונטיים, הן על-פי תכליתן והן על-פי מבנה הסעיף המעביר לנאשם את הנטל להוכיח כי יש לו הגנה, ומשום שבשונה מעבירות האחריות האישית, סווגו הן כבר בפסיקה כעבירות של אחריות קפידה

למרות שעבירות האחריות האישית שבסעיפים 219 לפקודה ו117-(א) לחוק מע"מ, הן עבירות שנתקיימו בהן מאפיינים של עבירות אחריות קפידה אין לסווגן ככאלה, שכן הן טרם סווגו כך בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בחוק העונשין לאחר תיקון 39 מחייבת לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על-פי הדין. בהיעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית, אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות. כך אף יסווגו העבירות לפי סעיף 219 לפקודה ולפי סעיף 117(א) לחוק מע"מ, ועל התביעה להוכיח את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בהן. הודאה שיש בה משום הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות הרגילות – "מחשבה פלילית" או "רשלנות" – יש בה ממילא כדי לבסס יסודות אלה לצורך הטלת מאסר בגין עבירות אחריות קפידה.

בשני המקרים הנדונים הודו המערערים באחריות אישית ישירה למעשי העבירה בכך שהם לא העבירו ניכויי מס אף שביצעו את הניכוי, ובהודאתם אישרו כי עשו כן "ללא הצדק סביר", ומכאן שלא חלה ההגנה שבסעיף 219 לפקודה. נוכח הודאתם אין משמעות מעשית להודאתם בעבירות האחריות הקפידה לפי סעיפים 224א לפקודה ו119- לחוק מע"מ, שכן אין מתעוררת כלל שאלת אחריותם כמנהלי תאגיד. מכאן,כי יש להרשיע את המערערים באחריות אישית לעבירות לפי סעיפים 219 לפקודה ו117 לחוק מע"מ בהתאם לעניין. כיוון שעבירות אלה אינן עבירות של אחריות קפידה, הרי שממילא לא חל סעיף 22(ג) לחוק העונשין.

ה"הצדק הסביר", המתייחס לסטנדרד ההתנהגות הנדרש מהנאשם, הינו נסיבה הנמנית עם יסודות העבירה שבסעיף 219 לפקודה, שנמדדת לפי מבחן אובייקטיבי, ויכולה לנבוע ממגוון טעמים. הודאה של המערער בכך שלא היה לו "הצדק סביר" כוללת את ההתייחסות הסובייקטיבית שלו לסטנדרד ההתנהגות הנדרש ממנו, כשהוא מודה שאדם סביר אחר במצבו לא היה נוהג כך. לו יכול היה המערער להצדיק את התנהגותו בתואנה כי לא ידע ולא היה עליו לדעת שלא קיים את החובה הקבועה בפקודה, היה בכך כדי לקיים את ה"הצדק הסביר" שהנטל להוכחתו עליו. הערעורים נדחו.

רע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל

העובדות:

החברה(אורן בנגב) ומנהלה (מרדכי סויסה) הורשעו בבית-משפט השלום על-פי הודאתם בעבירות שונות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975, לרבות עבירה לפי סעיף 117(א)(4) לחוק, שעניינו אי-עשיית המוטל לעניין רישום ועבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק, שעניינו אי-הגשת דוח במועד. המנהל נדון לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל ולשמונה חודשי מאסר על-תנאי.

בערעורם לבית-המשפט המחוזי נתקבלה הטענה כי העבירות לפי סעיפים אלה הן עבירות של אחריות קפידה, ובהיעדר מחשבה פלילית או רשלנות, שלא נטענו בכתב-האישום, אין להטיל בגינן עונש מאסר. מכאן ערעור המדינה.

טענת המדינה: סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק מע"מ דורשים מחשבה פלילית, ואין לראות בהם עבירות של אחריות קפידה.

שאלה משפטית:

האם עבירות לפי סעיפים 117 א 4 ו- 117 א 6 לחוק המע"מ הינן עבירות אחריות קפידה?

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט ברק):

חובת הרישום והדיווח האמורות בסעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק המע"מ מוטלות לא רק על החברה, אלא גם על המנהל, כך נובע מסעיף 143 לחוק.

עיון בהוראותיהם של סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק המע"מ מלמד כי הם כוללים בחובם יסוד עובדתי בלבד. אין בכך ולא כלום, שכן הדין (הישן) קובע, כי ההנחה הינה כי בכל עבירה נדרשת מחשבה פלילית, אלא אם מפרשנותו של החיקוק מתבקשת מסקנה אחרת. המסקנה המתבקשת מפרשנותם של סעיפים אלה לחוק הינה כי עבירות אלה דורשות מחשבה פלילית – כלומר מודעות לטיב המעשה – ואין לראותן כעבירות של אחריות קפידה.

עבירות אלה באות להגן על רכוש הציבור, ויש בהן אופי שלילי של עיכוב שלא כדין של כספי ציבור. עבירות אלה אינן באות לקבוע רמת זהירות גבוהה כאופייני לעבירות אחריות קפידה. אין עניינן בצורכי הציבור החדשים, שמקורם בהתפתחות במציאות חיי החברה, כפי שהוא המצב בעבירות אחריות קפידה. עבירות אלה נועדו למנוע פגיעה בקופה הציבורית, והאופי השלילי שבהתנהגות שמהווה את העבירות בולט.

העונש בצדן – שנת מאסר – אינו קל כלל ועיקר, ויש בו כדי להשליך על אפיונן כעבירות של מחשבה פלילית.

במקרה דנן החברה והמנהל הודו בעובדות כתבי-האישום, והורשעו בבית-משפט השלום על-פי הודאתם. בחלק מהעובדות של כתב-האישום צוין במפורש המצב הנפשי. הודאה בעובדות כתב-האישום כוללת גם הודאה במצב הנפשי המתבקש באותה עבירה. כך בדרך-כלל. כך בוודאי בנסיבות העניין דנן, שבהן המנהל היה מודע לכך שהודאה בעובדות כוללת גם הודאה ביסוד הנפשי. דבר זה נובע מתוך כך שהמנהל טען לשיעורו של עונש המאסר שיוטל עליו.

משהוכיחה התביעה הכללית את היסוד העובדתי והנפשי של העבירה, בדין הורשעו החברה והמנהל בעבירות לפי סעיפים 117(א)(4) ו117-(א)(6) לחוק המע"מ.

לסיכום:

ערעור המדינה התקבל, נקבע שעבירות אלו אינן עבירות אחריות קפידה וניתן לסווגן כדורשות יסוד נפשי של מחשבה פלילית, כפי שאכן הוכח ע"י ביהמ"ש, אך העונש שנקבע במחוזי נותר על כנו

רע"פ 4184/02 לוי נ' מ"י

ע"פ (י-ם) 7629/03אוחנה נ' מדינת ישראל

עובדות:

המערער נהג ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש. ההודעה לא נמסרה למערער, אלא לאחר, ואותו אחר לא הביא לידיעת המערער את העובדה כי נמסרה לו הודעת אי שימוש ברכב. בעת שנהג ברכב לא היה בידי המערער רשיון רכב תקף

רשות ערעור וערעור בשאלה האם תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 לפיה "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או למילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת", היא עבירה של אחריות קפידה

בהמ"ש פסק:

משמעות ס' 22 לחוק העונשין, שעניינו אחריות קפידה, היא כי ע"מ לקבוע שעבירה היא עבירה של אחריות קפידה, על המחוקק לציין זאת בחיקוק עצמו. עם זאת, ע"מ שלא לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו בטרם נכנס לתוקף התיקון במסגרתו חוקק הסעיף (להלן: תיקון 39), תשארנה העבירות שלגביהן נקבע בדין, כולל בהלכה הפסוקה, שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות- עבירות של אחריות קפידה.

יש בשיטתנו שתי צורות של יסוד נפשי לפיהן ניתן להרשיע בפלילים המחשבה הפלילית והרשלנות צורה שלישית היא עבירות של אחריות קפידה בהן לא נדרשת הוכחת יסוד נפשי. הנאשם יכול להסיר מעליו את האחריות הפלילית אם יסתור את היסוד הנפשי המיוחס לו, היינו יראה כי פעל ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות. כן על הנאשם להראות כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. יסוד נפשי של רשלנות מספיק לשם התהוות עבירה רק כאשר הדבר נקבע בהגדרת העבירה. בעבירה לפי ס' 308(ד) לא נקבע כי זהו היסוד הנפשי הדרוש. האם העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה? אין הלכה מחייבת בשאלת סיווג עבירות שחוקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין כעבירות של אחריות קפידה. לפי גישת הביניים של השופטת ביניש בפרשת לקס, שהיא הגישה הראויה, אין מקום לפתח סוגים חדשים של עבירות אחריות קפידה. מאידך, אין הכרח להראות שנפסקה בעבר הלכה לגבי אותה עבירה עצמה. די בכך שהפסיקה הכירה בסוג עבירות דומה כדי להחיל את קביעתה על עבירה ספציפית שחוקקה לפני תיקון 39 וטרם הוחלט בעניין סיווגה. העבירה של נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת אי שימוש, כמו גם העבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף ואחרות, הן עבירות שתכליתן לקבוע את סטנדרט ההתנהגות של נוהג ברכב. הודעת אי שימוש ניתנת לרכב לפי ס' 308 במצבים בהם הרכב עלול לסכן את התנועה או שלא נתמלאו בו תנאים שנקבעו לגביו בדין. הדרישה שהנוהג ברכב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים סבירה וראויה. היום, שלא כמו בעת משטר ה"אחריות המוחלטת" ניתן לסתור את חזקת היסוד הנפשי, ולהראות כי הנדון עשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה. כדי לעמוד בדרישה זו נדרש בירור קצר עם בעל הרכב. אין זו הטלת דרישה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לכן העבירה היא עבירה של אחריות קפידה

ניסיון

ע"פ 180/93 סרור נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(2) 444

העובדות:

המערער הואשם בניסיון לרצח ובפציעה- נשא עמו רימון שניצרתו שלופה מתוך כוונה לפגוע ביריבו מחוץ לבניין. היריב הפתיע אותו בעקבות מכת אגרוף (אשר לא ידע על הרימון) והרימון התפוצץ.

טענת המערער- מעשיו היוו מעשה הכנה בלבד ואין לראותם כניסיון פלילי.

בית המשפט העליון פסק (מפי בן-פורת):

כלל ה"מעשה האחרון"- הלכת רובינזון מאנגליה, אינו חל בארץ ואף אינו משקף את ההלכה האנגלית כיום. כפי שהוחלט בע"פ 1/65(הלכת שמש- המעשה המהווה התחלת ביצוע לפי סעיף 30 אינו חייב להיות השלב האחרון של הביצוע; גם שלבים ראשונים של הביצוע יכולים להיות בגדר נסיון, ובלבד שהם קרובים קירבה מספקת השלמת המעשה הפלילי. קירבה מספקת כזאת נתקיימה גם נתקיימה בענייננו.

האם ניתן להאשים במקביל הן בעבירת ניסיון לרצח והן בגרימת חבלה חמורה?

נשיאת רימון ביד תוך כדי תנועה של ירידה במדרגות עם ניצרה פתוחה, כאשר רק ליפות יציב של הרימון כולל המנוף מונע בעד ההתפוצצות, הוא ודאי בגדר מעשה המעיד על העושה שהוא נוטל על עצמו ביודעין סיכון מוחשי של גרימת נזק לעצמו ולזולת (כמו כן ברור, כאמור, שפזיזותו נובעת לא מאדישות אלא מקלות דעת). אכן, הליפות הפך בלתי יציב כתוצאה מהמכה שהנחית המתלונן על המערער, אך ההתפוצצות לא הייתה מתרחשת אלמלא קיומו של הרימון כשניצרתו שלופה בידו של המערער, כמתואר. –

אין יסוד לטענה כאילו נבלעה עבירת הפציעה בניסיון לרצח. ניתן להאשים בשתיהן.

ההחלטה- הערעור נדחה.

ע"פ 5150/93 סריס נגד מדינת ישראל פ"ד מח(2) 183

עובדות המקרה

המערער תפס את המתלוננת מאחור בשעה שצעדה ברגל לביתה בדרך עפר שוממה, כופף את ידה וסתם את פיה. הוא חיבק אותה מאחור ומשך אותה בשערותיה לצידי הדרך, על מנת לקיים עימה יחסי מין. המתלוננת לא הצליחה להשתחרר מהמערער אולם היטיב מזלה ורכב שעבר האיר בפנסו עליהם, מה שגרם בהלה למערער והוא ברח מהמקום.

טענות המערער:

לא נתקיימו יסודות העבירה נסיון לאונס, שכן התנהגותו לא הגיע לכדי "מעשה הגלוי לעין" לצורך מימוש העבירה המושלמת. ולפרטים, המערער לא הפשיט ואף לא נגע באבריה האינטימיים של המתלוננת וכמו כן היה מעוניין ביחסי מין עימה אך לא הייתה לא כוונת אונס. לפיכך יש לזכותו מעבירת הנסיון ולהרשיעו לכל היותר בעבירה של תקיפה.

טענת המדינה:

היסודות הנפשיים והעובדתיים הדרושים להרשעה בעבירה של נסיון נתקיימו במקרה שלפנינו. שכן חפץ הוא לאנוס את המתלוננת וכמו כן פעל בגלוי להגשמת מטרתו.

השאלה המשפטית: איזו התנהגות תחשב ל"מעשה גלוי לעין" למימוש העבירה המושלמת, אשר מהווה תנאי הכרחי להשתכללות היסוד העובדתי בנסיון לאונס?

פסק דין-השופט ברק:

היסוד העובדתי הדרוש לעבירת הניסיון הוא פעולות שמעבר לשלב ההכנה לביצוע עבירה, פעולות המהוות חלק מסדרת מעשים, שאילו לא הופרעו, היו נכנסות לגדר העבירה המוגמרת מבחינת היסוד העובדתי.של העבירה.
בעבירה של ניסיון לאונס היסוד העובדתי הוא "התנהגות הנמנית עם רצף של פעולות נחוצות שהיו מביאות לבעילתה של האישה ללא הסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח" (אינוסה).
אין צורך להוכיח נגיעה באיברים לצורך השתכללות היסוד העובדתי (מ"הכנה" שעליה אין עונש, ל"נסיון"-עבירה עליה יש סנקציה פלילית) בעבירת הניסיון לאונס, מספיקות הפעולות הנמנות עם מעשי המערער.
מהודאתו של המערער עולה כי נתקיים היסוד הנפשי-משמע המערער התכוון לאנוס המתלוננת, כמו כן ניתן להסיק על היסוד הנפשי מפעולותיו של המערער (משיכת המתלוננת לצידי הדרך באמצעות שערה…)
נסיון לביצוע עבירה אחת (ניסיון לאונס) אינה שוללת ביצוע עבירה אחרת (תקיפה). אם כי התביעה הייתה רשאית לאור חומרת התנהגות המערער, לשים דגש על הנסיון לאונס ולזנוח את מעשה התקיפה.

סיכום- בעניינינו נתקיימו היסוד הנפשי והעובדתי. לפיכך, דינו של הערעור מצד המערער להידחות, יש לקבל את ערעור המדינה על קלות עונשו של המערער וזאת בגין חומרת מעשיו ופגיעתו במתלוננת.

ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מדי נת ישראל, פ"ד נו (2) 687

העובדות:

המערער הורשע בעבירות של הכנה ונשיאה של כלי נשק ובעבירה של ניסיון להצתה ולגרימת חבלה בכוונה מחמירה לאחר שהכין בקבוקי תבערה ע"י מילוי בקבוקים ריקים בדלק וסגירתם בפיסות בד, לקח שניים מהבקבוקים ופנה לכיוון מסגד חסן בק ביפו עד שנעצר ע"י שוטרים שהיו במקום.

טענת המערער:

בקבוקי התבערה אינם מהווים נשק וכן כי לא ניתן להרשיעו בעבירות הניסיון, שכן בשלב שבו נעצר לא עברו מעשיו את שלב ההכנה ואף היסוד הנפשי טרם נתגבש.

שאלות משפטיות:

האם בקבוקי התבערה שנמצאו בידי המערער מהווים "נשק" כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין?
האם מעשיו של המערער יצאו משלב ההכנה ועולים כדי ניסיון, והאם הוכח היסוד הנפשי שבגינו ניתן להרשיעו בשתי עבירות הניסיון המיוחסות לו?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ביניש):

ההגדרה של "נשק" (בסעיף 144) היא רחבה ונועדה להגשים את התכלית של איסור נשיאה והחזקה של כלי פוגעני שיכול להיות אף קטלני. כל אחד ממרכיביו של בקבוק התבערה כשלעצמו יכול שישמש לצרכים תמימים שמטבעם לא נועדו לפגוע באדם או להזיק לו, אולם אין ספק שבהרכבם מהווים הבקבוקים כלי שסוגל עפ"י עצם טיבו להזיק לאדם ולפגוע בבריאותו ובשלמות גופו.
עבירת הניסיון מתאפיינת בהיעדר השלמת המעשה הפיזי ובגילוי ברור של היסוד הנפשי של כוונה. עבירת הניסיון מושלמת אם ליסוד הפיזי של תחילת ביצוע נלווה יסוד נפשי כאמור. אשר ליסוד הפיזי של עבירת הניסיון, לשם ביצוע עבירת ניסיון נדרשת פעולה של אדם המהווה תחילת הוצאת הכוונה הפלילית לפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמת המטרה.
השאלה עד כמה יש בפעולה הגלויה כדי להוות תחילת ביצוע תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל אירוע עברייני. השאלה הטעונה הכרעה היא אם ההתנהגות יצאה מגדר הכנה ועברה להתנהגות המעשית לקראת השלמת הביצוע, ולו במידה המינימאלית.
בעבירת הניסיון בולט הקשר המתחייב בין ההתנהגות הגלויה לבין היסוד הנפשי. ככל ששלב הביצוע הוא ראשוני יותר, ובייחוד כאשר הוא מוביל לכמה התנהגויות אפשריות, כך נדרשת הוכחה ברורה יותר המלמדת על התקיימותו של היסוד הנפשי המייחד את ההתנהגות לקראת מטרה עבריינית קונקרטית
במקרה דנן, מהודאותיו של המערער ומהשלב המקדמי של הביצוע עולה כי פעולתו של המערער נקטעה בטרם הייתה לו מחשבה מגובשת ביחס לדרך הפעולה ולאופן ביצוע המעשה
נוכח החומרה המיוחדת והסיכון שבהחזקת חפצים וחומרים בעלי פוטנציאל מסוכן שיש כוונה לעשות בהם שימוש עברייני, ראה המחוקק לקבוע בסעיף 497 לחוק, שעניינו הכנת עבירה בחומרים מסוכנים, עבירה בגין התנהגות שאינה עולה אפילו כדי עבירת ניסיון לבצע עבירה כלשהי והיא נותרת בגדר הכנה. בהחזקת בקבוקי תבערה ונשיאתם בכוונה עבריינית נתמלאו יסודות העבירה האמורה.

ע"פ 115/77 לב ואח' נ' מ"י

עובדות

מנהל עבודה של עבודות עפר שזייף תעודות משלוח (זיוף השקילות).

החלטה

ביה"מ קבע שאחריותם של המנהלים נובעת מ-2 מקורות: יחסי עובד ומעביד, והתחייבות חוזית בין 2 החברות.

טענת נגד, פרופ' לוי ולדרמן טוענים שלא ניתן להטיל אחריות פלילית מכוח חוזה מכללא.

הערעור נדחה.

ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (2) 105.

העובדות:

החברה ( להלן המערערת ) ומנהלים זוטרים בה הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים. בין האישומים, הואשמו המערערת ונציגיה בניסיון להגיע לכדיי חתימה על הסדר כובל

( עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים ביחד עם חוק העונשין )- ונמצאו אשמים. כתב האישום סמך ידו על שיחות שהתנהלו בין נציגי המערערת לבין חברה מתחרה, בה למרות שהוצע על ידי נציגי המערערת לחתום על הסכם למניעת תחרות הדבר לא התממש בפועל עקב סירובו של מנכ"ל המערערת.

בערעור טוענים המערערים כי מעשיהם לא הגיעו ל " ניסיון " לעריכת הסדר כובל, אלא לכל היותר למעשה של " הכנה ".

השאלות המשפטיות:

מהו ניסיון שאינו הכנה בלבד?
מהי אותה ה " חרטה " הפוטרת מאחריות פלילית בעבירות ניסיון?

ביהמ"ש העליון פסק ( השופט קדמי ):

סעיף 4 לחוק ההגבלים העסקיים קובע איסור "להיות צד להסדר כובל", בלי להוסיף דרישה לעשיית מעשה ליישומו של ההסדר הכובל.
"תורת האורגנים" המסדירה אצלנו מכוח ההלכה הפסוקה את אחריותם של תאגידים, מכתיבה באותה עת את אחריותם האישית של האורגנים לביצועה של אותה עבירה שבמעשיהם עבר אותה התאגיד, שכן הדעת אינה סובלת, ש"האדם" שביצע בפועל את מעשה העבירה יימצא פטור מאחריות למעשהו, רק בשל כך שהמעשה נעשה תחת ה"כותרת" של התאגיד. אורגן של תאגיד, כמו כל בן אנוש, אחראי למעשיו בפלילים, גם כאשר הוא פועל כ"אדם^–תאגיד" – המגשימים את הדין הפלילי – והמפרים אותו – הם בני האנוש, ובלעדיהם אין "חיים" ליצורים המשפטיים שהם יוצרים.
במקרה דנן לא הסתפקו נציגי המערערת בהעלאת הצעות לעניין עריכת "הסדר כובל" – מעשה שגם בו יש משום ניסיון – אלא שהוסיפו דברי שידול, פיתוי ואיום מוסווה, ולבסוף העמידו בפני החברה המתחרה בחירה בין שתי אפשרויות, שאחת מהן הייתה עריכת הסדר כובל. התנהגות שכזו בוודאי חלפה את שלב ההכנה. גם במאמץ לשכנע אדם כאמור לשיתוף פעולה כדיי להוות " ניסיון " לעבור את העבירה בשלמותה.
ה" חרטה " המנקה מעבירה פלילית אינה חייבת להיות " מוסרית ". די בכך שהמנסה חוזר בו מכוונתו לבצע את העבירה, יהיו סיבותיו אשר יהיו.
חזרתו של מנכ"ל המערערת – מן הניסיון שעשו נציגיה לגבש הסדר כובל עם המתחרה כאורגנים של המערערת, שקול כנגד "חרטה" מצד המערערת ולאור סעיף 28 לחוק העונשין. חרטתה של נחושתן אינה פועלת לזכותם של נציגיה. אחריותם של נציגיה הינה אחריות אישית ועצמאית ואינה "נגזרת" מאחריותה של המערערת. חרטה הינה על^–פי טיבה "אישית" – רשאי ליהנות ממנה רק מי שהתחרט "אישית". אין לראות בענייננו את ה"חרטה" של מנכ"ל המערערת כחרטתם של נציגיה.

הערעור התקבל חלקית – לגבי נציגי המערערת, נדחה הערעור והרשעתם נותרה על כנה, ולגבי החברה –היא זוכתה מעבירת הניסיון להגיע להסכם כובל.

סיכום פס"ד ע"פ 401/99 מצארווה נ' מד"י, פ"ד נג(3) 561

עובדות:

המערער הורשע בבית^–המשפט המחוזי בעבירות של ניסיון לאינוס ומעשה מגונה בכוח. זאת, לאחר שהמתלוננת שאותה הסיע ברכבו הצליחה להתנגד לניסיונותיו לגעת בה, נמלטה ממכוניתו, וכשרדף אחריה, הכתה אותו עד שחדל מן הניסיון, חזר למכוניתו ונסע מן המקום. טענתו העיקרית היא כי היה על בית^–המשפט לזכותו, שכן הוא זכאי ל"פטור עקב חרטה", כאמור בסעיף 28 לחוק העונשין, תשל"ז1977-

שאלה משפטית:

מהן יסודות טענת פטור עקב חרטה?

טענת המערער:

מצארווה טען כי לא הוכחה כוונה פלילית ממשית לאונס, לחלופין טען כי הוא זכאי לפטור עקב חרטה.

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה הן על ההרשעה והן על העונש.

השופט אילן-

טענותיו של מצארווה הן שתי טענות עובדתיות חלופיות שנאשם אינו יכול לטעון בהליך פלילי, ועל-כן יכול ביהמ"ש לדחות הערעור אך בשל כך.

טענת פטור עקב חרטה-

אדם המבקש "פטור עקב חרטה" לפי סעיף 28 לחוק העונשין, צריך להעלות בעדותו גרסה עובדתית ברורה בדבר כוונה שהייתה לו בשלב כלשהו ובדבר חרטתו וחזרתו בו מן הכוונה האמורה. הוא אינו יכול לטעון טענות חלופיות: "לא התכוונתי ואם התכוונתי התחרטתי".
בטענת פטור עקב חרטה השתמש המחוקק בביטוי "מחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה". דבר המלמד

שהחרטה יש שתבוא שכנוע פנימי,ולא בשל קושי חיצוני כלשהו.

כדי לזכות בהגנת סעיף 28 לחוק העונשין, צריך הנאשם להוכיח שני תנאים מצטברים:

א. שחדל מהניסיון מחפץ נפשו בלבד, ולא בגלל נסיבות חיצוניות.

ב. שהחדילה נובעת מחרטה, או במקרה שכבר השלים את כל הפעולות הדרושות לכך שהתוצאה

האסורה תקרה, עשה מתוך חרטה מעשה בנועד לסכל את קרות התוצאה.

נטל ההוכחה הוא על הנאשם, ולא בכדי, שכן מדובר בדברים שבלב, ודברים שבלב קשה לזולת להוכיחם

לעניין סוג ההוכחה- בדרך-כלל ההוכחה תהיה עדות הנאשם, כי רק הוא יכול להעיד על מה שבלבו.

אך ייתכנו מקרים שבתוספת לעדות הזאת תימצאנה גם ראיות חיצוניות לאשש אותה, אך בראש

ובראשונה מדובר בעדות הנאשם.על הנאשם להוכיח את המוטל עליו במידה הנוהגת במישור האזרחי.

ספק כשלעצמו אינו מספיק.

במקרה דנן, הפסקת הניסיון מצד המערער באה רק לאחר שספג מנה הגונה של מכות מהמתלוננת. לא למקרה כזה התכוון המחוקק. גם אם המערער הפסיק מחפץ נפשו, הרי שלא מחפץ נפשו בלבד, אלא גם מפני שנתקל בהתנגדות בלתי צפויה, ולא מחרטה על מעשהו, אלא בגלל המכות.

ע"פ 675/85 גרציאנו נ' מדינת ישראל פ"ד מ (3) 763

עובדות המקרה

בשנת 1983 הגיעה חבילה לדואר המרכזי בת"א ע"ש אלימלך זעירא. החבילה הועברה למשטרה ומשנפתחה, נמצא כי היא מכילה אלבום תמונות שבכריכתו שתי שקיות ניילון של קוקאין. השוטרים החליפו את שקיות הקוקאין בשקיות המכילות עמילן תירס הדומה בצורתו לקוקאין.ובנוסף לקחו קמצוץ קוקאין ושמו בשקית קטנה שר הוכנסה אף היא לאלבום. האלבום המשופץ הוחזר לחבילת הדואר. השוטרים עקבו אחרי זעירא וגרציאנו מרגע שלקחו את החבילה מהדואר ותפסו אותם בביתו של זעירא. גרציאנו הורשע בהחזקה מלאה של כמות הסם (22.439 גרם) ועל כך ערער, שכן לטענתו אין להרשיעו בהחזקת כל הכמות שכן בפועל החזיק רק בקמצוץ ממנו ואף לא בניסיון להחזיק את כל הכמות שכן לא יכול היה לעבור את העבירה.

טענות המערער:

כי שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בהחזקת כל כמות הסם שיובאה לישראל, שכן כמות מעולם לא היתה בשליטתו של המערער. לכל היותר ניתן היה להרשיעו בהחזקת אותו קמצוץ של סם הקוקאין, שהוכנס על ידי המשטרה לתוך האלבום. קמצוץ זה אינו מהוה "כמות מסחרית" של הסם, ואם אכן יורשע המערער רק בהחזקת כמות זעירה זו, הרי צריך הדבר להתבטא בהקטנה ניכרת של מידת העונש.

2.כי בנסיבות המקרה, בהן לא בוצע מעשה העבירה (הActus Reus-) על ידי המערער ביחס לכמות הסם שנתפסה על ידי המשטרה, ולא היה באפשרותו כלל לבצע עבירה לגבי הסם האמור, אין מקום להרשיעו אף בעבירה של ניסיון לעבור אותה עבירה.

שאלה משפטית: האם ניתן להרשיע את גרציאנו בהחזקת סם או בניסיון להחזקת סם?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט בך):

1.משהחליט השופט קמא לזכות את המערער מהעבירות של קשירת קשר לייבא את הסם ושל יבוא הסם, ומשהוכח, כי המשטרה הוציאה את הסם מהאלבום לפני שהגיעה החבילה להחזקתם המשותפת של זעירא והמערער, הרי שנעלמה התשתית העובדתית להרשעת המערער בעבירה המושלמת של ההחזקה באותו סם. ניתן אפוא להרשיעו בהחזקת קמצוץ הקוקאין בלבד.

עבירת הניסיון אינה נעברת כלל אלא אם ננקטו "האמצעים המתאימים" לביצוע עבירת הניסיון. נשאלת השאלה מהם אותם אמצעים? אלו האמצעים אשר על פי הידוע לנאשם הוא נקט באמצעים אשר אובייקטיבית יכולים להביא להשלמת העבירה.

לדוגמה – אדם המנסה לירות על קרבנו המיועד באקדח, שזהו אובייקטיבית אמצעי מתאים לגרימת מותו של אחר, ואין הוא יודע, כי חסר נוקר באקדח, ושהאקדח אינו מסוגל אפוא לירות כדור, הרי יהיה הוא אשם בנסיון לעבור את העבירה.בשונה ממצב בו אדם מתכוון להרוג אדם אחר ומנסה לעשות זאת על ידי אמירת מילת קסם, בהאמינו כי בכך ישיג את מטרתו, הרי כי לא ניתן להרשיעו ב"ניסיון לרצח" מכאן שיש לבחון לאור המצב העובדתי הסובייקטיבי בו האמין המנסה, האם הוא נקט "באמצעים המתאימים" אובייקטיבית להשלמת העבירה.

יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין, ולהרשיע את גרציאנו כשותף בהחזקת קמצוץ מכמות הסם ולמוצאו אשם לגבי שארית הכמות בניסיון להחזקתה בלבד. וכן לקבל את הערעור על גזר הדין ולהפחית את תקופת המאסר בפועל.

השופט גולדברג:

התנהגות בת-ענישה הנכנסת לגדרו של סעיף 33(ג) אינה יכולה על כן להבחן לפי מצב דברים אובייקטיבי, שכן מובן הוא שלא היה בידי המנסה לעבור את העבירה, אלא היא נבחנת לפי מסכת עובדתית שבקיומה האמין המנסה, ושאילו היתה נכונה היתה מאפשרת את השלמתה של העבירה (לפיכך לא היתה נעברת עבירה הנסיון לפי סעיף קטן זה בדוגמת חברי על אדם שהתכוון להרוג אחר במילת קסם, כשהוא מאמין כי כך ישיג את מטרתו).

רע"פ 7560/01 תובע צבאי ראשי נ שובין דימטרי

המשיב שאף חומר – אבקה בצבע בז' – שמהותו אינה ידועה. הוא הועמד לדין בגין עבירת ניסיון בלתי-צליח לשימוש בסם מסוכן. הדיון נסב אודות השאלה מהו היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה זו.

עבירת השימוש בסם מסוכן מחייבת, כאחת מנסיבותיה העובדתיות, שהחומר בו נעשה השימוש הינו סם מסוכן. מקום בו תנאי זה אינו מתמלא לא נעברת העבירה השלמה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את גיבושה של עבירת הניסיון לעבור אותה.

היסוד הנפשי בעבירת הניסיון הוא בעל שני יסודות משנה: היסוד הנפשי הנדרש לעבירה שהנאשם מנסה לבצעה ('העבירה המושלמת'), בצירוף היסוד הנפשי לעבירת הניסיון עצמה ('הכוונה') להשלים את העבירה הטיפוסית או המושלמת. דין זה חל בעיקרו גם לאחר תיקון 39.

מקום בו מתעורר באדם חשד בדבר קיומו של מצב דברים מסוים אך הוא נמנע מלחקור בו, ניתן לראותו – מכוח דוקטרינת עצימת העיניים – כמי שהיה מודע אל אותו מצב דברים. יש להימנע מפנייה אל מבחנים אובייקטיבים לשם קביעת קיומו של החשד, לאור אופי דוקטרינת עצימת העיניים כדוקטרינה הפועלת במישור המחשבה הפלילית, הנבדל ממישור הרשלנות. אף אם במישור האזרחי, הגבול בין הדרגה הנמוכה של 'עצימת עיניים' לבין הדרגה העליונה של אי-ידיעה רשלנית הוא דק מאוד, הרי שבמישור הפלילי הוא חד: על צידו האחד – צד הרשלנות – חולש המבחן האובייקטיבי, ועל צידו האחר – צד עצימת העיניים – חולש המבחן הסובייקטיבי. החשד הסובייקטיבי צריך שיהא חשד ממשי ולא די בראשית חשד או בשמץ חשד. חשד ממשי יכול, לפיכך, מכוח דוקטרינת עצימת העיניים, לבסס מודעות, במקום שזו דרושה גם בעבירת סם.

ככלל, די בחשד אודות היות החומר סם האסור בשימוש, כדי להרשיע בעבירת ניסיון לשימוש בסם מסוכן, ואין לדרוש חשד ביחס לפריט מסוים דווקא מרשימת הסמים המסוכנים. ברם, בנסיבות העניין, לא התקיימו במשיב דרישותיו של היסוד הנפשי שכן לא הוכח מעל לספק סביר קיומו של חשד כלשהו. לכן, אין די בשאיפת החומר כדי להקים אחריות פלילית בעבירת ניסיון (בלתי צליח) לשימוש בסם מסוכן.

צדדים לעברה

סיכום פס"ד ע"פ 4389/93 יוסף מרדכי נ' מד"י, פ"ד נ(3) 239

ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 388

העובדות:

המערערים הורשעו בעבירות של רצח, ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע. המעשה שבגינו הורשעו היה זריקת רימון רסס בשוק הקצבים שבעיר העתיקה בירושלים, בכוונה להביא למותם של ערבים כנקמה על מותו של מאיר כהנא. כתוצאה מהמעשה נהרג אדם אחד ונפצעו שבעה.

שאלה משפטית:

האם היה מקום לראות בשלושת המערערים כקושרים וכשותפים לעבירות הרצח וניסיון הרצח?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברק):

תיקון 39 הוסיף לחוק העונשין את סעיף 499(ב) שמשמעותו הינה, כי אחריותו הפלילית של קושר (מעבר לאחריותו לעצם עבירת הקשר) תיקבע עפ"י דיני השותפות הרגילים. קושר יהא אחראי לעבירה שלשמה נקשר הקשר או לעבירה שנעברה לשם קידום הקשר רק אם היה צד לעשייתה ולפי תפקידו בעשייתה (כמבצע בצוותא, כמבצע באמצעות אחר, כמשדל או כמסייע)
ההבחנה העיקרית הינה בין שותפים ישירים לעבירה לבין שותפים עקיפים לעבירה. השותפים הישירים נוטלים חלק בביצוע העיקרי של העבירה. אלה הם המבצעים בצוותא או המבצעים באמצעות אחר (סעיף 29 לחוק העונשין). השותפים העקיפים נוטלים חלק עקיף בביצוע העבירה. אלה הם המשדלים (סעיף 30 לחוק העונשין) והמסייעים (סעיף 31 לחוק העונשין)
בראש הדירוג של הצדדים לעבירה רבת^–משתתפים עומדים המבצעים בצוותא. הם השותפים הראשיים בביצוע העבירה. מבחינת היסוד העובדתי, לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה החוק רואה במבצעים בצוותא גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. ביצוע בצוותא אינו מבוסס בהכרח על אחידות המקום והזמן. תרומתו של המבצע בצוותא היא "פנימית". חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת.
אין זה תנאי הכרחי או תנאי מספיק לביצוע בצוותא, שהעושה נוכח במקום העבירה. אין זה תנאי הכרחי, שכן ביצוע בצוותא עשוי להתקיים ללא נוכחות פיזית. מבצע בצוותא עשוי לפעול ב"שלט רחוק", או להימצא במרחק כשומר או מתריע. אין זה תנאי מספיק, שכן נוכחות במקום עשויה להוות אך סיוע (חיצוני) למבצע הפיזי הישיר (המבצע העצמי או המבצע העיקרי).
המשדל הוא שותף עקיף אך ראשי, שכן הוא תרם תרומה מהותית להתרחשות העבירה. תרומתו אינה "פנימית" אלא "חיצונית". היא מתבטאת בכך שהוא הביא את המבצע לידי קבלת ההחלטה לבצע את העבירה. הוא זה שהשפיע על המבצע והביא לידי כך שהתגבשה בו ההחלטה לבצע העבירה, ונעשו צעדים להגשמתה. הוא זה שהביא לידי כך שאצל המבצע נתגבש הרעיון לבצע את העבירה אם בכך שהוא נטע בו את הרעיון מראש, ואם על^–ידי כך שהטה את הכף במקום בו המבצע היסס
המסייע הוא שותף עקיף ומשני. הוא מצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע. הוא גורם "חיצוני". אין הוא יוזם הביצוע ואף לא משדל לביצועו. תרומתו מתבטאת בכך שהוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על^–ידי העבריין העיקרי. תרומתו היא בגדר "אמצעי עזר" (פיזי או נפשי). המסייע תורם תרומה לביצוע העבירה, שהיא "מחוץ" לביצוע הישיר, אם כי היא מסייעת לו
כמו השידול, גם הסיוע משקף את תפיסתה של החברה כי יש להרחיב את מעגל האנשים האחראים בפלילים ולכלול בחובו לא רק את המבצעים, אלא גם אנשים המסייעים לביצוע עבירה, בכך שהם יוצרים את התנאים המאפשרים את ביצוע העבירה. תרומתו של המשדל היא בכך שהוא גרם ליצירת היסוד הנפשי של המבצעים. תרומתו של המסייע מתבטאת בכך שהוא תורם ליצירת התנאים להגשמת היסוד העובדתי של המבצעים
ההבחנות בין השותפים השונים: המבצע בצוותא, המשדל והמסייע – עשויות להיות קשות. לאחר תיקון 39 ההבחנות חשובות לעניין מהות אחריותו של השותף ולעניין סמכותו של בית המשפט, שהרי עונשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע למבצע העיקרי ולמשדל
המשדל והמסייע – עשויים להתקרב זה לזה, באופן שהמסייע ייהפך למשדל. בעיקר כך במקום שהסיוע הוא "רוחני". קו הגבול עובר בהבחנה בין עזרה למי שכבר גיבש לעצמו מחשבה פלילית (המסייע) לבין תרומה לגיבוש עצם המחשבה הפלילית (המשדל). מידת ה"התקרבות" החוצה את הגבול תצטרך להיבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה
בחינת מעמדם של המערערים אשר לא זרקו בעצמם את הרימון מובילה למסקנה כי גם הם אחראים לעבירה כמבצעים בצוותא, ולא כמשדלים או כמסייעים.

השופט חשין:

ההבדל בין המבצע^–בצוותא ובין המסייע דק מאוד. בית^–המשפט עמד על הקשר הפנימי בין העונש לבין סיווגו של עבריין כמבצע^–בצוותא או כמסייע. "מבחן העונש" משתלב היטב במבחנים אחרים שהוצעו, אך ההבדל ביניהם הוא ברמת ההפשטה
"מבחן העונש" מייסד עצמו במישרין על חבותו החברתית והמוסרית של העבריין, בעוד שהמבחנים האחרים מדגישים בעיקרם את יסוד הקשר הסיבתי בין העבירה לבין תרומתו של העבריין לביצועה. ההבדל אינו אלא ברמת ההפשטה. מבחני הקשר הסיבתי נועדו מעיקרם ליתן ביטוי משפטי^–טכני לחבות החברתית והמוסרית של העבריין
העונש נועד ליתן ביטוי משפטי לפגיעה שפגע העבריין בערכי חברה ומוסר. גם מבחני הקשר הסיבתי מביאים במניין שיקולם – ולו בתת^–מודע – את חבותו המוסרית והחברתית של העבריין. לפיכך, החבות המוסרית והחברתית למעשה האסור משמשת גורם מכריע בסיווגו של פלוני להיותו עבריין ראשי או עבריין משני, וחבות זו יש לקבוע בכל עניין ועניין לעצמו
תיאור המשדל כמי שתורם תרומה "עקיפה" לביצועה של עבירה, מחטיא במשהו את העיקר. תרומתו של משדל הינה תרומה ישירה, ממש כתרומתו של המבצע העיקרי וניתן לומר כי חבותו אף רבה מחבותו של העבריין העיקרי. על^–כן, בצדק נקבע כי דינו של המשדל יהיה כדין העבריין העיקרי

ע"פ 11331/03 קיס נ' מ"י

ע"פ 92/89 פלונים נ' מ"י

ע"פ 9282/00 ירחי נ' מ"י

עובדות

הלכו להצית בית כנסת ואחד ישב על הגדר

החלטה

נקבע שנוכחות אדם שאינה נוכחות מקרית מלמדת על כך שאדם הוא בגדר מסייע.

ע"פ 6327/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל

ע"פ 320/99 פלונית נ' מ"י

תחילת ביצוע ע"י העבריין העקרי היינו די כך שהעבריין ניגש לביצוע העבירה, משמע הסיוע מותנה בביצוע או לפחות בתחילת הביצוע. אין חובת נוכחות בעת ביצוע העבירה, הנוכחות עצמה אינה מחוייבת במקרה זה זו נסיבה שלא כתובה.

ע"פ 11131/02 יוספוב נ' מ"י

ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל , תק-על 01 (1) 49

העובדות:

המערער הורשע בשידול למעשה של כניסה ללא רשות למקום קבורה ובקשירת קשר לביצוע עוון בגין פעולה של הנחת ראש חזיר על קבר בבית קברות מוסלמי, ובשידול לביצוע מעשה הצתה ובקשירת קשר לביצוע פשע בגינו. הרשעת המערער התבססה בעיקרה על הודעותיו של עד התביעה המרכזי במשטרה, דמיאן פקוביץ, אשר ביצע בעצמו את העבירות נושא האישומים, וכן על ראיות נוספות, בעיקר טיב מערכת היחסים ששררה בין המערער לבין פקוביץ. מכאן הערעור

שאלה משפטית:

כיצד יש לאפיין מבחינה משפטית את מעורבותו של המערער בעבירה הנדונה? האם יש לראות את המערער כמשדל למרות שלא הוא הגה את הרעיון לבצע את העבירה?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ביניש):

תמצית השידול הפלילי היא בהבאת אחר לידי ביצוע העבירה, קרי בתרומת המשדל ליצירת ההחלטה או לגיבושה לבצע את העבירה. השידול עשוי לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים והתנהגויות, כפי שעולה מהפירוט שבסעיף 30 הנ"ל: "…בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ…". העיקר הוא כי התנהגות המשדל תהיה בעלת "אפקטיביות פוטנציאלית" העשויה להשפיע על המשודל לבצע את העבירה נושא השידול, כך שמתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות המשדלת לתחילת ביצוע העבירה

במסגרת יסודות השידול אין זה הכרחי, ואף אין זה מספיק, כי היוזמה או הרעיון לביצוע העבירה יהיו של "המשדל". הרכיב הנסיבתי בעבירת השידול עשוי להתקיים גם במצבים שבהם הרעיון העברייני עלה לראשונה במחשבתו של ה"משודל", אך טרם גובשה אצלו ההחלטה לבצעו. השאלה בכל מקרה תהיה אם התנהגותו של ה"משדל" היא שהביאה לגיבוש ההחלטה לביצוע העבירה אצל ה"משודל

נוכח מעורבותו הפעילה של המערער בתכנון העבירה לא יכול להיות ספק כי פקוביץ הבין שהמערער לא רק מסכים לביצוע העבירה אלא מעבר לכך – אף מעוניין בביצוע העבירה. אין זה סביר לומר כי ההחלטה לבצע את המעשה הייתה מתגבשת אצל פקוביץ לולא אותו "עידוד" ששאב מהתנהגותו של מי שראה בו "מנהיג" ו"מוביל" בפעילות הרלוונטית למעשה שביצע.

ככלל, לצורך התקיימות היסוד הנפשי במסגרת פעולת השידול יש להוכיח התקיימותן של שתי דרישות: ראשית, על המשדל להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא את האחר (ה"משודל") לידי ביצוע העבירה נושא השידול. דרישה זו עניינה מודעות לטיב ההתנהגות המשדלת וכן מודעות לקיומו של אחר הזקוק להנעה מנטלית על^–מנת לבצע את העבירה נושא השידול. שנית, על המשדל להתכוון להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה יעד השידול. לשון אחר, השידול צריך להיות מלווה בשאיפה – מטרה – מצד המשדל כי העבירה נושא השידול אכן תבוצע, על כל יסודותיה, על^–ידי ה"משודל"

הדרישה בדבר שאיפת המשדל להתקיימות העבירה נושא השידול אינה מתחייבת מלשונו של סעיף 30 לחוק העונשין. היסוד לדרישה זו נעוץ בשני גורמים:

ראשית, מסקנה זו מתחייבת מאופיו התכליתי של השידול. התכלית המאפיינת את השידול מחייבת מבחינת היסוד הנפשי כי יתקיים מתאם בין מעשה ההנעה (ההתנהגות המשדלת) לבין התכלית לגרום לביצוע עבירה. יחס כזה אינו בא לידי ביטוי הולם ברמה של "מודעות לאפשרות ביצוע עבירה".
שנית, הטלת אחריות פלילית על אדם רק בגלל השפעה אפשרית שעשויה להיות לו על אדם אחר היא בעייתית. קושי זה מתחדד נוכח העובדה שעונשו של המשדל זהה לזה של המבצע העיקרי. לפיכך הטלת אחריות כאמור נראית מוצדקת אם מטרתו של האדם הייתה לשדל את האחר לבצע את העבירה מתוך שאיפה כי היא אכן תבוצע

האנטי^–חברתיות הגלומה בעבירת השידול היא משולשת: המשדל ייחל לכך שהעבירה נושא השידול תבוצע, ואף גרם לכך באמצעות הפיכת אדם נוסף לעבריין והבאתו לידי ביצוע העבירה (או לפחות תחילת ביצועה)
על טיבו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת השידול ניתן ללמוד גם מתוך השוואה לדינו של המסייע הקבוע בסעיף 31 לחוק העונשין. תפיסה זו באה לידי ביטוי בגישת המחוקק למעמדם של שני המשתתפים הללו לעניין עונשם: בעוד שעונשו של המסייע הפך להיות מחצית העונש הקבוע לביצוע העיקרי (סעיף 32 לחוק העונשין), הרי עונשו של המשדל נשאר זהה לזה של המבצע העיקרי (סעיף 34ד לחוק). ההבדל המתואר ברמת הענישה מצביע על יתר החומרה שמייחס המחוקק לשידול ביחס לסיוע
תרומתו של המשדל לביצוע העבירה העיקרית היא משמעותית מבחינת היסוד העובדתי יותר מתרומתו של המסייע: המשדל, הוא התורם להחלטת המשודל לבצע את העבירה. פעולתו היא רכיב סיבתי בביצוע העבירה. לעומתו, תרומת המסייע היא משנית ואינה תמיד הכרחית, שהרי המבצע היה עשוי לבצע את העבירה אף ללא תרומת הסיוע
ראיית המשדל, להבדיל מן המסייע, כשותף עקיף^–ראשי לעבירה נושא השידול, כפי שהיא משתקפת ברמת העונש, מצדיקה כי נחמיר ברמת היסוד הנפשי של המשדל ונדרוש הוכחת שאיפה מצדו כי תבוצע העבירה יעד השידול
מעבר לנדרש נעיר כי אפשר שהתנהגותו של המערער בנסיבות האישום הראשון חורגת מגדר שידול לדבר עבירה ועולה כדי השתתפות ישירה בביצוע העבירה גופה – כ"מבצע בצוותא". שבנסיבות מיוחדות אפשר ש"הסכמה" לביצוע תהווה השתתפות "בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה"
בצריך עיון: שאלת היסוד הנפשי הנדרש במסגרת הסיוע – האם די בכך שהמסייע יהיה מודע לטיב תרומתו, או שמא יש גם להוכיח כי רצה לסייע לביצוע העבירה העיקרית. יש אף המוסיפים וקובעים כי על המסייע לשאוף לכך שהעבירה העיקרית תבוצע

ע"פ 992/03 מדינת ישראל נ' סוגקאר

העובדות:

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשידול לחבלה בכוונה מחמירה (שידל את קלמליקר שהוא עצמו שידל שניים אחרים) משלא הוכח כי בפועל ניסיון הפגיעה נעשה במועד שצוין בכתב-האישום, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בניסיון לשידול בלבד וגזר עליו מאסר לתקופה של שנתיים וחצי, מתוכם 18 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי.

טענת המערער: שמשלא הוכח כי ניסיון החבלה נעשה ביום הנקוב בכתב-האישום, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של שידול ואף ספק אם ראוי היה להרשיעו בניסיון לשידול. לחלופין טען, כי מאחר ואת הפגיעות בחומצה יזם קרמליקר, הרי לא מתקיים במערער הניסיון לשידול לגרימת חבלה בכוונה מחמירה.

טענת המדינה: עבירת השידול בוצעה במלואה משקרמליקר הוכיח בהתנהגותו – בכך שפנה

לפזרקר וכהן – כי שודל, וכי על-כל-פנים, מועד ניסיון החבלה אינו רלוואנטי להרשעה, שכן המועד אינו מיסודות העבירה ואין בציון השגוי של מועד זה כדי להביא לזיכוי מעבירה, שביצועה במועד אחר הוכח.

הן המערער והן המדינה מערערים גם על גזר-הדין. המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חמור מדי ואילו המדינה טוענת, כי העונש קל מהעונש שהוטל על קרמליקר – המשודל – ואינו יכול לעמוד.

בית המשפט העליון פסק :דחיית הערעור

במקרה שלפנינו, ברי כי קרמניקר קיבל על עצמו את המשימה הפלילית ובכך בוצעה עבירה של שידול. על-פי ממצאי בית-המשפט המחוזי, גם השידול שביצע קרמליקר עלה יפה, שכן כהן ופזרקר פעלו על-פיו. אין צריך לומר שמועד פעולתם אינו מיסודות עבירת השידול המיוחסת למערער.

מקבלים איפוא את ערעור המדינה ומרשיעים את המערער בעבירה של שידול.

אשר לטענה, הנוגעת לכוונתו הפלילית של המערער, הרי הגם שהוא לא העלה בדעתו שימוש בחומצה דווקא, הכוונה הפלילית הוכחה בדבריו לקרמליקר, בגדרם ביקש הוא לפגוע במתלונן, כך שבמשך חודשיים לא יהיה מסוגל לעבוד.

אף העונש שנגזר על המערער, מחצית עונש המאסר שנגזר על קרמליקר, אינו יכול לעמוד.

העבריין העיקרי בפרשיה היה המערער, הוא שהניע את קרמליקר ואך מזל הוא, שלא עלה בידי

כהן פזרקר לבצע את זממם, שהרי לו היו מצליחים, הייתה כל החבורה ובראשה המערער צפויה

לעונש חמור במידה רבה מהעונשים שנגזרו. כאמור, על קרמליקר נגזרו 30 חודשי מאסר ועל

המערער יש להטיל עונש חמור יותר.

ההחלטה- הערעור נדחה.

ע"פ 4424/98 סילגאדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529

העובדות:

שלושת המערערים (פדרו סילגאדו, דניאל ועומר) קשרו קשר לביצוע שוד ואף הצטיידו באקדח. סילגאדו השתמש באקדח תוך כדי ביצוע השוד וירה למוות בבעל החנות שבה בוצע השוד. שלושת המערערים הורשעו בדין. דניאל ועומר הורשעו בנוסף בעבירה עפ"י סעיף 34א(א)(1) לחוק, הקובע כי מוטלת אחריות על מבצע בצוותא לעבירה שונה או נוספת שביצע אחד המבצעים אגב הביצוע המשותף. הערעור נסב על חוקיותו של סעיף 34א לחוק, שנחקק לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

שאלה משפטית: האם סעיף 34א לחוק נוגד את חוקתיותו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברק):

חוק היסוד קובע בסעיף 5 כי אין נוטלים את חירותו של אדם ואין מגבילים אותה במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת. הוראת סעיף 34א לחוק העונשין פוגעת בהוראת חוק יסוד האמורה, לפיכך יש לבחון אם היא עומדת בפסקת ההגבלה.
מטרתה של הוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק היא לעודד עבריינים הפועלים בצוותא לביצועה של עבירה "מקורית", למנוע מאחד מהם אגב ביצוע העבירה המקורית, את ביצועה של עבירה שונה או נוספת שאדם מן היישוב היה יכול להיות מודע לאפשרות עשייתה. התכלית היא למנוע ביצוען של עבירות נוספות או שונות, וכן הרתעה מפני כניסה מראש למצב שבו השליטה המלאה על אופן ביצוע העבירה יוצאת מידי המבצע הבודד.
הוראת סעיף 34א מקיימת את שלושת מבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה.

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

קביעת הנורמה הפלילית באה על מנת לאפשר לבני האדם לחיות בחברה מתוקנת, שבה אדם הפוגע בזולתו בניגוד לחוק ייתן את הדין על כך. לפיכך, הוראת חוק הקובעת התנהגות כעבירה איננה כשלעצמה אפריורית הוראה הפוגעת בזכויות יסוד שבחוק יסוד. כך גם לגבי ענישה.
הטלת צל של אי^–חוקתיות אפריורית על סנקציית המאסר, שהיא הסנקציה המרכזית במשפט הפלילי, מרופפת את ההגנה על החברה מפני המבקשים לפרוע את סדריה ולפגוע בזכויות היסוד של חבריה. ספק אם יש לתפוס את הנורמה הפלילית ואת עונש המאסר שבצדה כפוגעים מדעיקרא בזכויות אותו אדם – העבריין – שפעילותו היא זו הפוגעת בזכויות שעליהן בא חוק היסוד להגן
אם ניתן לבסס מתוך לשונו ותכליתו של סעיף החוק הנבחן פרשנות שלפיה זה אינו פוגע בזכויות האדם המוגנות בחוק יסוד, מסתיימת הבחינה החוקתית של הסעיף בנקודה זו. במקרה כזה השלב הראשון של הבחינה החוקתית הוא גם שלבה האחרון. רק כאשר לא ניתן בשום פנים לבסס, מתוך סעיף החוק, פרשנות שלפיה הסעיף הנבחן מתיישב עם חוק היסוד, יש לפנות לבחינת סעיף החוק במבחניה של פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף ‎8 לחוק היסוד
רכיבי סעיף ‎34א(א)(‎1) לחוק, הפוגעים לכאורה בזכות אדם המוגנת בחוק היסוד, הם שניים:נ האחד, הנורמה הקבועה בו. נורמה זו מאפשרת הרשעת מבצע בצוותא בעבירה אחרת או נוספת על המקורית שלשם ביצועה חבר לאחרים בלי שנתקיימו בו היסודות העובדתי והנפשי לעניין העבירה הנוספת; השני, המאסר המתאפשר על^–ידי הרשעת המבצע בצוותא בעבירה הנוספת.
לכאורה, פוגעת הנורמה שבסעיף ‎34א בעקרון היסוד של המשפט הפלילי, שלפיו "אין עבירה בלא אשמה", אלא שמאחורי ההוראה המטילה על מבצע בצוותא אחריות לעבירה הנוספת שבוצעה על^–ידי מבצע בצוותא אחר עומד רציונל חברתי משפטי רב ערך, ולפיו מי שנקלע בהתנהגות שלא כדין למצב שבו נעשה מעשה נתון ייוחס לו כל הנובע מעבירה שבאותו מעשה
הוראת סעיף 34א לחוק, המטילה אחריות על מבצע בצוותא לעבירה נוספת שביצע מבצע בצוותא אחר אגב ביצוע העבירה המקורית שחברו לה, אף שיסודותיה העובדתי והנפשי התקיימו במבצע אחר ולא בו עצמו, הוראה זו אינה פוגעת בכבודו או בחירותו החוקתית של אותו מבצע. כך גם עונש המאסר המתאפשר כתוצאה מהרשעה בעבירה כאמור

דנ"פ 7619/98 דמארי נ' מ"י

ע"פ 1639/98 דהן נ' מ"י

ע"פ 3390/98 רוש נ' מד"י

עובדות

א. האחים חנניה ויצחק (איציק) רוש קשרו קשר לבצע שוד בחנות תכשיטים בראשון לציון. איציק, האח הצעיר, נטל על עצמו לבצע את מעשה השוד. בבוקר יום המעשה הצטייד איציק בפגיון ובשני תיקים לנשיאת שלל השוד. את התיקים הסתיר בשקית ניילון גדולה שסופקה לו ע"י חנניה. כשהוא מצוייד בכל אלה, וכן בטלפון סלולרי של אחותו, שאף הוא סופק לו ע"י חנניה, נכנס איציק לחנות התכשיטים וניסה לבצע את השוד. בעל החנות נאבק עם איציק ובתגובה שלף איציק פגיון ודקר את בעל החנות 15 פעמים וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני האחים בעבירה של קשירת קשר לביצוע שוד ואילו בעבירת הרצח הרשיע רק את איציק. הלה התגונן בפני האישום ברצח בטענת הגנה עצמית. לגירסתו דקר את המנוח רק לאחר שהאחרון השתלט עליו ועמד לחנקו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ביחס לאיציק מתקיימים תנאי סעיף 34י סיפא לחוק העונשין באשר "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" ולפיכך אין איציק יכול להישמע בטענה כי פעל תוך הגנה עצמית. ברם, ביהמ"ש בחן את גירסתו של איציק לגופה וקבע כי גירסתו ביחס לקורות ההתרחשות אינה מהימנה וכי ההמתה לא היתה תוך התגוננות. משהורשע איציק בעבירת הרצח טען סניגורו כי יש להטיל עליו עונש מופחת בהתאם לסעיף 300א(ב) לחוק וביהמ"ש דחה טענה זו והשית על איציק עונש של מאסר עולם.

ב. באשר לקביעת חלקו של חנניה בביצוע הפשע – ביהמ"ש לא מצא יסוד לקבוע כי חנניה היה מודע לעובדה שאיציק הצטייד בפגיון. כן לא מצא ראייה מספקת לנטען כי בבוקר יום השוד אסף חנניה את איציק ונסע עמו ביחד לראשון לציון ואף לא לטענה כי בעת שאיציק נכנס לחנות התכשיטים ניצב חנניה בחוץ ואיבטח אותו. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי חנניה סייע לביצוע ניסיון השוד בכך שסיפק לאיציק את מכשיר הטלפון של אחותם, את שקית הניילון בו נשא איציק את התיקים ובכך שלאחר האירוע מילט במכוניתו את איציק. חרף קביעתו כי במעשיו האמורים סייע חנניה לביצוע ניסיון השוד, נמנע ביהמ"ש המחוזי מהרשעתו בעבירה של סיוע לניסיון שוד והסתפק בהרשעתו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. לנוכח הרשעתו בעבירת הקשר בלבד ועל רקע עברו הפלילי גזר ביהמ"ש על חנניה מאסר לתקופה של 6 שנים. איציק מערער על כך שלא נגזר לו עונש מופחת, חנניה טוען כי העונש שנגזר לו חמור ואילו המדינה מערערת על כך שחנניה לא הורשע כמבצע בצוותא בעבירת הרצח וכן שלא הורשע כמבצע בצוותא בעבירה של ניסיון לשוד. הערעורים של שני האחים נדחו וערעור המדינה נתקבל בחלקו כך שחנניה הורשע כמבצע בצוותא של ניסיון השוד ועניינו הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש.

ג. באשר לערעורו של איציק – ביהמ"ש דחה מכל וכל את גירסתו כי בדקרו את המנוח פעל מתוך הגנה עצמית. בהכרעה עובדתית זו אין יסוד להתערב. כיוון שכך אין צורך להידרש לשאלה המשפטית, הלא פשוטה, אם שודד, החודר לרשות הפרט כשהוא מזויין, תוך שהוא צופה מראש שקרבנו עשוי להתגונן מפניו, עשוי להישמע בטענת "הגנה עצמית" כשהוא פוגע בקרבן לאחר שהאחרון נוקט כלפיו באלימות העלולה לסכן את חייו או את שלומו.

ד. אשר לערעורה של המדינה – לטענת המדינה די היה בראיות שהובאו כדי לחייב את המסקנה כי חנניה, לא רק מילט את איציק מזירת הפשע לאחר ביצועו, אלא גם הגיע יחד עמו אל המקום ובשעת ביצוע הפשע ניצב ליד החנות במטרה לאבטח את איציק. בין כך ובין אחרת, טוענת המדינה, כי ביהמ"ש שגה בראותו בחנניה אך "מסייע" בניסיון השוד, שכן לביצועה של עבירה זו פעלו איציק וחנניה שכם אחד כ"מבצעים בצוותא". יתר על כן, לדעת המדינה נושא חנניה גם באחריות לעבירת הרצח, בהיותה "עבירה נוספת" כמשמעה בסעיף 34א(א)1 לחוק. לטענתה, גם אם חנניה לא היה מודע לעובדה שאיציק הצטייד בפגיון, הרי כשמדובר בעבירה מתוכננת של שוד שביצועו, מעצם טבעו, כרוך בביצוע מעשה אלימות – אדם מן הישוב יכול להיות מודע לאפשרות שתוך ביצוע השוד יגרום מי מהמבצעים למות הקרבן.

ה. סיווגו של חנניה כמבצע בצוותא בניסיון השוד איננו מותנה, כל עיקר, בקבלת השגות המדינה על ממצאים עובדתיים ביחס לחלק שנטל חנניה בביצוע העבירה. תרומתו הפיזית של חנניה לביצוע ניסיון השוד התבטא במעשים, שנועדו להקל על הביצוע ולמנוע את גילוי ותפיסת המבצע והשלל. חנניה היה אחד משני הקושרים שהחליטו בצוותא לבצע את השוד, וכמי שנטל חלק בהחלטה המשותפת לביצוע התכנית העבריינית, והיה צד לביצועה, שייך חנניה ל"מעגל הפנימי" של מבצעי העבירה ונושא באחריות של מבצע בצוותא. מי שנטל חלק בהכנת התכנית העבריינית נושא באחריות כ"מבצע בצוותא" אפילו אם תרומתו הפיזית לביצועה אינה גדולה מתרומתו של מסייע. על כן יש להרשיע את חנניה באחריות כ"מבצע בצוותא" של נסיון השוד.

ו. אשר לזיכוי של חנניה מעבירת הרצח – בעניין זה יש לדחות את ערעורה של המדינה. תכניתם המשותפת של חנניה ואיציק היתה לבצע שוד ובביצוע עבירת הרצח סטה איציק מן התכנית המשותפת. חיובו של חנניה באחריות לעבירת הרצח מותנה בכך, כי בנסיבות העניין יכול היה לצפות את האפשרות שאיציק ימית את המנוח. צודק הסניגור כי משלא נמצא יסוד לקבוע שחנניה ידע שאיציק יצא לביצוע השוד כשהוא מצוייד בפגיון, אין גם יסוד לקבוע כי יכול היה לצפות את אפשרות עשייתה של העבירה הנוספת כנדרש לפי סעיף 34א לחוק. אילו הרצח בוצע בפועל בידיו הריקות של הרוצח, אפשר שהאחריות למעשה ההמתה היתה מוטלת גם על חנניה שכמבצע בצוותא של השוד, לכאורה, היה מוחזק כמודע לאפשרות (הרחוקה יחסית) ששימוש באלימות כלפי קרבן השוד יגרום למותו. אלא שאיציק המית את קרבנו בדקירות פגיון והצטיידותו בפגיון העצימה את הסיכון שמעשה השוד יסתיים ברצח. משלא נמצא יסוד לקבוע כי חנניה ידע כי איציק הצטייד בפגיון, אין לייחס לו אחריות לרצח שבוצע תוך שימוש בפגיון.

החלטה

יש מקום להבחין בין המצבים הבאים:

כשהעבירה הפלונית היא חלק מהתכנון המקורי, האחריות בגינה היא ע"פ דיני השותפות הרגילים, אין תחולה לסעיף 34(א)

כאשר עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה, אין תחולה לסעיף 34(א), האחריות לפי דיני השותפות.

עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי ואין לגביה מודעות בדבר אפשרות עשייתה עם זאת אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשיית זו. במקרה זה אפשרות זו היא היחידה שחל עליה סעיף 34(א)

עבירה נוספת אינה חלק מהתכנון המקורי, אין לגביה מודעות בפועל באשר לאפשרות עשייתה ואדם מן הישוב לא יכול היה להיות מודע באשר לאפשרות עשייתה. במצב זה אין להחיל את סעיף 34(א) ולא תוטל אחריות פלילית בגין עבירה שונה או נוספת.

ע"פ 2111/99 חיירו נ' מ"י

ע"פ 4188/93 לוי נ' מד"י, פ"ד מט(5) 539

העובדות:

המערערים, שלושה שוטרים, הורשעו בבית-משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק. כי במהלך ניסיון להוציא סם מפיה של הקורבן ולמנוע ממנה לבולעו, לחצו על גרונה ואחזו בחוזקה בלסתותיה וכך גרמו לחניקתה. ביה"מ המחוזי דחה את ערעורם של המערערים. מכאן הערעור לבית המשפט העליון.לטענת המערערים, הם פעלו על-פי שיטה ידועה ומקובלת במשטרה, שאושרה על-ידי גורמי המשטרה. ע"פ נוהל זה, נקבע כי החיפוש בפה הוא חוקי, וכי השימוש בכוח בנסיבות אלה ייבחן לפי אמות המידה רגילות של סבירות ושכל ישר.במהלך הדיון ניעורו שאלות שונות הנוגעות לעבירת גרימת המוות ולחובת הזהירות של מפעיל סמכות שלטונית, לנושא השותפות לדבר עבירה, ולאפשרות שותפות לעבירת רשלנות.

שאלה משפטית:

האם תיתכן שותפות בעבירת רשלנות?

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט גולדברג):

ההלכה, שלפיה רשלנות מאוחרת של אחר, היא לבדה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, מקבלת משנה תוקף במקרה דנא, כאשר הגדרת תפקידם של המערערים חייבה אותם בו זמנית לעמוד על המשמר ולעקוב אחר תגובותיה של המנוחה, ולא להמשיך ולהחזיק בה כדי לאפשר לאחרים שפעלו ברשלנות להשלים את פעולת החניקה. מכאן שנתקיים גם קשר סיבתי משפטי בין התנהגות המערערים לבין התוצאה הקטלנית.
התנהגותו של כל אחד מן המערערים מהווה עבירה עצמאית ומושלמת של גרם מוות.
כשמספר מעורבים בתוצאה אסורה פועלים בצוותא, כי אז ניתן לבחון את הבסיס המשפטי להטלת אחריות פלילית על כל אחד מהם משלוש נקודות מוצא:

א) בידוד חלקו של כל אחד מהמעורבים מחלקיהם של האחרים, ולברר אם יש בו להוות עבירה עצמאית ומושלמת, כאשר שיתוף הפעולה בין המעורבים יוצר את התנאים להגשמת העבירה המושלמת. במצב עניינים זה שבו כל אחד מן המעורבים מקיים באופן מלא את יסודותיה העובדתיים של העבירה ואת היסוד הנפשי – מצמיחה התוצאה האסורה מספר עבירות עצמאיות כמספר המעורבים באירוע.

ב) אפשרות שנייה היא שהמעורבים באירוע פעלו כגוף אחד, אשר עושה את פעולות הביצוע של האירוע העברייני. כל הפעולות שנעשות בידי אותו גוף, המורכב מכל המבצעים בצוותא, שייכות לכולם ולכל אחד בנפרד, באותה מידה כל הפעולות משתלבות זו בזו ומתמזגות בפעילות הצוות, הבלתי ניתנת לחלוקה. במצב דברים זה אין נפקות לשאלה אם חלקו של כל אחד מהמעורבים באירוע, כשהוא מבודד מחלקיהם של האחרים, מקיים את הזיקה הסיבתית שבה מותנה ביצוע העבירה המושלמת. מי שפעל בצוותא ובדעה אחת להגשמת התוצאה האסורה עם מי שהתנהגותו מקיימת את הזיקה הסיבתית האמורה, חב בפלילים חרף החסר ביסודותיה העובדתיים של העבירה מכוח דיני השותפות. במצב זה, שבו התלכדו המעורבים באירוע סביב מטרה משותפת, תוך (למצער) צפיית האפשרות שתתרחש התוצאה האסורה, הרי התוצאה האסורה שהתרחשה מצמיחה עבירה אחת בעלת ריבוי משתתפים.

ג) אפשרות אחרת היא שמאמציהם של המעורבים באירוע תועלו אמנם לביצוע עבירה מסוימת, אלא שבמהלך הדברים סטה אחד מן המעורבים מהתכנית המקורית, וסטייתו היא שגרמה לתוצאה האסורה. החסר ביסוד העובדתי שולל את האפשרות לזקוף לחובת המעורבים את ביצוע העבירה המושלמת. אולם, בתנאים מסוימים גוררת אחריה השותפות לעבירה המקורית גם אחריות לעבירה נוספת, או אחרת, שנעברה.

בין היסוד "הנפשי" (קרי: הנכונות לתרום לפגיעה משותפת בערך חברתי מסוים) לבין היסוד העובדתי הקבוע בעבירה קיימת זיקת גומלין, שכן משהוכח יסוד "נפשי" זה, אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים בין המעורבים באירוע. מכאן, שאבן הבוחן לקיומה של שותפות היא מודעות המעורבים באירוע העברייני לאפשרות הפגיעה בערך חברתי מסוים עקב פעילותם המשותפת.
מאחר שמודעות בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה, מתלווה לשיתוף הפעולה התכליתי בין המעורבים, היא הבסיס הרעיוני לשותפות, הרי שאין שותפות מתוך רשלנות ולעבירה של רשלנות, הן אם המדובר בשותפות הומוגנית כמבצעים עיקריים בצוותא, והן אם המדובר בשותפות הטרוגנית, תוך היתוספות של משדלים או מסייעים.
שאם התוצאה האסורה נגרמה ברשלנות, אין לדיני השותפות לפי סעיף 26לחוק העונשין דריסת רגל בשאלת אחריות המעורבים לתוצאה שהתרחשה.
שתי מערכות הדינים שבסעיפים 26ו- 28לחוק העונשין, מרחיבות את יריעת האחריות הפלילית מעבר לביצוע עיקרי ומושלם של העבירה. תחולתם של סעיפים אלה אינה מותנית בהוכחת הזיקה הסיבתית בין התנהגות המעורבים לבין התוצאה האסורה שהתרחשה. ההבדל בין שתי מערכות הדינים נעוץ ביסוד הנפשי. הטלת אחריות מכוח דיני השותפות לפי סעיף 26, מותנית בכך שהנאשם היה מודע בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה, ואילו לשם הטלת אחריות מכוח סעיף 28די במודעות בכוח לאפשרות התרחשותה של התוצאה.

רע"פ 3626/01 וייצמן ואח' נ' מ"י

עובדות

וייצמן פגע בשוטר והפקיר אותו

החלטה

השופט חשין הסתייג מהאפשרות של הטלת חובת עשה מהדין האזרחי באופן בלתי מוגבל. בעמוד 216 בפס"ד הוא מתייחס לכך ואומר שעל ביהמ"ש לבחון את עוצמתה של אותה חובה ולהוסיף לבחון את החובה האם היא ראויה. לדידו פרשנות תכליתית מכל דין אינה ראויה.

פרופסור קרמניצר וליאת לבנון מורג כתבו מאמר לפיו מאחר והחובות מוגבלות ואינן מפורטות אין מנוס אלא להיזקק לעוולת הרשלנות, ללא הזדקקות לעוולת הרשלנות תצטמצם משמעותית האפשרות להרשיע בעבירות גרימה בגין מחדל בעבירה. לדידם עקרון החוקיות אינו נפגע ולחובת הזהירות שנקבעה בעוולת הרשלנות יש ערך מזהיר. עוולת הרשלנות היא חובה שמוטלת על כל מי שיצר סכנה ע"מ להקטין את הנזק עם התממשות הסכנה. כל אחד אמור לדעת שמעצם עוולת הרשלנות תהיה חובת הזהירות מהפן הפלילי.

לדעת המרצה קיימת סכנה שמרחיבים את האחריות הפלילית ויש סכנה שהמשפט הפלילי קולט חובות מהדין ההאזרחי, משום שהשיקולים שבגינם נחקקו הדינים האזרחיים שונים, שהרי אם המחוקק היה מודע לכך שחובה מסויימת אמורה להיות בחוק העונשין הוא היה דואג שהיא תהיה שם.

דנ"פ 1294/96 משולם נ. מ"י

ע"פ 4693/01 מד"י נ' בביזאיב

ע"פ 807/99 מ"י נ' עזיזיאן

עובדות

עוסק בבית הנזירות שהועלה באש

החלטה

בו נקבע ששותף ספונטני צריך להיות שותף בעל מודעות, יסוד נפשי ומחשבה פלילית לעבירה. השאלה היתה האם ניתן להאשים אותו בהצתה והנזק בזדון בדברים שהוא לא עשה? ביהמ"ש טען שאין להרשיעו כשותף אלא ביחס למעשים שלו. היתה הסכמה שהוא עלה לדירה מתוך סקרנות. ביהמ"ש מזכה אותו כי יש ספק אם ניתן להסיק מודעות כאשר השהות במקום היה 10דקות בלבד. במקרה זה היה ספק בהקשר לשותף ספונטני, אך עדיין ניתן למצוא פסיקות של שותף ספונטני.

ע"פ 7894/03 ג'האד ג'אבר מסראווה נ' מדינת ישראל

עובדות:

נסרין הורשעה בעבירה של נסיון לרצח , לפי החלופה שבסעיף 305(2) לחוק העונשין. נסרין הודתה במהילת כדורי שינה במשקהו של בעלה, במטרה שהלה ינהג במכוניתו, יירדם וייפגע בתאונת דרכים. בדיון זה מתרכזת נסרין בטענה מעשיה לא עברו את שלב ההכנה. לטענתה, כל שהתכוונה היה שהייתם, בעלה, ייפצע, כפי שהיא עצמה נפצעה בעבר בתאונה, לאחר שנטלה כדורי שינה. אך בית המשפט קמא לא קיבל את הטענה .

הכרעת ביהמ"ש: נסרין ביצעה את עבירת הניסיון לרצח. העתירה נדחית.

השופט חשין-

בספרות ובפסיקה הוצעו מבחנים שונים להבחנה בין מעשים העולים כדי הכנה בלבד לבין כאלה המהווים כבר נסיון.

א. "מבחן הקרבה להשלמת ביצוע העבירה", המדגיש את קרבת המבצע, מבחינת זמן או מקום, להשלמת הביצוע. במסגרת מבחן זה נקבע כי "קפיצה איכותית" בין מעשי הכנה לבין מעשים של ביצוע עשויה להתרחש "כבר מהרגע שבו גמלה בלבו של המבצע החלטה סופית לבצע עבירה והוא ניגש לביצועה בפועל.

ב. מבחן שהתפתח במשפט המקובל, וזכה לכינוי "מבחן החד-משמעיות", מאפיין את המעשה שהינו כבר חלק מהביצוע כמעשה שמשתקפת בו כוונתו הרעה של המבצע. היו שדימו זאת לסרט אילם המציג את התנהגותו של העושה, ללא הסבר על מטרותיו, כשהנסיון יתחיל בשלב "שבו יהיה ברור לצופים באופן חד-משמעי כי העושה מתכוון לבצע את העבירה" .

פעולותיה של נסרין באירוע מהילת כדורי השינה עולות, לפי כל מבחן, עולים כדי מעשים של ביצוע, שיצאו מכלל מעשי הכנה גרידא. נסרין השלימה, למעשה, את ההתנהגות שנדרשה מצידה לביצוע העבירה המושלמת, בכך שמהלה את כדורי השינה בקנקן התה שממנו שתה הייתם, בעלה. התוצאה הקטלנית נמנעה (באותו אירוע), לא בשל כך שנסרין טרם השלימה פעולה כלשהי מצידה, שהיה בה צורך להגשמת מזימתה. היא נמנעה משום שלא התקיימה שרשרת של נסיבות שונות – שאת התרחשותן צפתה כאפשרית ובהן חפצה – ואשר לא היו בשליטתה: הייתם לא יצא לנסיעה ברכבו; ממילא לא נרדם תוך כדי נהיגה; וכפועל יוצא נמנעה גם האפשרות של התרחשות תאונה שבה ימצא את מותו.

מהילת הכדורים אינה יכולה להיחשב אפוא כ"מעשה הכנה" בלבד. מדובר באופן מובהק במעשה שהוא כבר חלק מהביצוע, ואף עיקר הביצוע. משהתקיימו גם כל יתר יסודות העבירה של נסיון לרצח, אין להתערב במסקנה כי נסרין ביצעה אף עבירה זו.

ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ' מ"י

עובדות

שלושת המערערים – דוד גולן (להלן – "גולן"), אייל טופז (להלן – ""טופז"), וניסים מרקדו (להלן – "מרקדו") הורשעו על פי הודאתם בפרשת מרמה חמורה שהיתה כרוכה במשיכת כספים בהיקף של כ-3.2 מליון ש"ח מחשבונות בנק של לקוחות שנפטרו, באמצעות זיוף צווי ירושה הנוגעים אליהם. בבית המשפט המחוזי נגזרו על שלושתם עונשי מאסר וקנסות כספיים. השלושה מערערים על חומרת עונשיהם. המדינה מערערת על קולת העונשים.

החלטה

אומר שהמבחן מתקיים כמקבילית כוחות וככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה רב יותר יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של יסוד עובדתי או ההיפך. גם השופט מצא בפס"ד משולם אומר שיש להעזר במבחנים נוספים.

קשר

ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 388

ע"פ 1300/98 סירצקי נ' מ"י

ע"פ 338/99 פקוביץ נ' מ"י

סייגים לאחריות פלילית

ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מ"י

5/5 - (1 vote)