מחברת בחינה – אתיקה מקצועית (פרופ' בן נון שערי משפט)

תנו דירוג

מסכמת: יעל גולדמן
אתיקה מקצועית
פרופ' חמי בן נון
 נושאים ללמידה עצמית (נושאים שיש ללמוד אותם, אך אין צורך לדון בהם, ולכן לא ילמדו בכיתה): דיני משמעת, דיני נוטריונים, רשלנות מקצועית, דיני הלשכה (איך בוחרים בראש הלשכה וכו').
 נוכחות חובה.
 בחינת האמצע תכלול 40% מהחומר, ומשקלה 30% מהחומר (18/11/13). במבחן הסופי לא יכללו חומרים של בחינת האמצע.
 יש לקרוא חקיקה רלוונטית משיעור לשיעור.
 בחינת הלשכה כוללת 10 שאלות באתיקה. כל שאלה משלבת שני נושאים.
 ממוצע הקורס הוא גבוה, ובדר"כ יורדות נקודות בנרמול, מאידך – ניתן לקבל נקודות בונוס על השתתפות פעילה – עד 3 נקודות.
 במהלך השנה יהיה שיעור מתוקשב אחד בנושא דיני חיסיון.
 בשיעור האחרון יתארח בקורס אפי נווה (יו"ר ועד מחוז תל אביב והמרכז בלשכת עורכי הדין בישראל, ויו"ר ועדת האתיקה במחוז תל אביב והמרכז). הסטודנטים מתבקשים להכין שאלות עבורו במהלך הקורס.
14.10.2013 (שיעור מס' 1)
השיעור נפתח בקטע מתוך התוכנית "60 דקות" בנושא אלטון לוגן. אלטון לוגן הורשע ברצח בשנת 1982, וריצה 26 שנים בכלא, למרות שהיה חף מפשע. שני עורכי דין ידעו שהוא חף מפשע, משום שהלקוח שלהם הודה בפניהם שהוא היה מי שביצע את הרצח, אך לטענתם לא יכלו לספר על כך לאיש מפאת חיסיון עורך דין-לקוח.
עורכי הדין שמרו הצהרה חתומה בכספת כל השנים. כאשר הלקוח / האשם האמיתי ברצח נפטר, הם חשפו את ההצהרה, ושלחו אותה לסנגורו של לוגן (לטענתם, הסיבה שיכלו לעשות זאת הייתה, שביקשו את רשותו של הלקוח טרם מותו).
במשפטו של לוגן, חבר המושבעים קבע שיש לגזור עליו גזר דין מוות, אך בשל התנגדותם של שני מושבעים, נגזר עליו מאסר עולם. עורכי הדין סיפרו, שאילו היה נגזר עליו גזר דין מוות, היו חושפים את הראיה המזכה.
לטענתם, גם אילו היו חושפים את הראיה המזכה, הראיה לא הייתה מתקבלת בטענת אי קבילות בשל הפרת החיסיון. בישראל, הפרת החיסיון היא עבירת משמעת ועורך הדין אומנם יכול היה לאבד את הרישיון, אך הראיה תהיה קבילה.
לדעת המרצה: "Good people should not obey the law too well". פשעים רבים נעשו במסגרת הציות לחוק – עורכי הדין לא פעלו כשורה. בישראל כיום, 99 אחוזי הרשעה, אין ספק שישנם הרשעות שווא. המרצה היה מעדיף לוותר על רישיון עריכת הדין במקרה כמו המתואר לעיל ולגלות – למרות חובות הסודיות והחיסיון של עורכי דין – לכל מי שרלוונטי.
אתיקה היא לא מקצוע של שחור ולבן, וההחלטות הן על סמך חינוך משפטי. בקורס ננסה לפתח גישה ביקורתית: רגישות לבעיה, ושימוש ב"ארגז הכלים" האתי, על מנת לפתור את הדילמות וגם "לא להסתבך" (הערה: רוב המורשעים בבתי הדין המשמעתיים הם לא עורכי דין חדשים, אלא ותיקים – מי שלא התחנך נכון במהלך עבודתו).
שאלות ונושאי מבוא
"סיכון משולש"
האם עורך דין יכול להיות נאשם ומורשע בהליך פלילי, בהליך אזרחי קשור וגם לעמוד לדין משמעתי באותו העניין? התשובה היא: כן. אפשר שעורך הדין יהיה חשוף לסיכון בכל שלושת המישורים.
התיישנות
האם כללי ההתיישנות חלים על עבירות משמעת? לאורך כל השנים, אין בחקיקה התיישנות על עבירות משמעת. כיום, הלשכה מנסה להביא לשינוי. למרות הלאקונה בחקיקה, פס"ד של בית המשפט העליון קובע: גם אם אין התיישנות בעבירות משמעת, כאשר יש שיהוי ניכר, תחול הגנה מן הצדק.
על"ע 2531/01 שמעון חרמון – ביולי 1983, רצח עו"ד שמעון חרמון את בת זוגו כרמלה בלס. לאחר ביצוע הרצח אך טרם הרשעתו בדין, הודיע חרמון על פרישתו מרצון מלשכת עורכי הדין. הוא נשפט והורשע, אך כאמור, לא היה חבר לשכה מיום הרצח.
15 שנים לאחר הפרשה, מתחילה הלשכה הליך משמעתי נגד חרמון. חרמון מתגונן בטענה: לא הייתי חבר בלשכה.
בית המשפט העליון קובע: על הלשכה לנהוג כרשות שעליה חלה חובת תום הלב. במקרה זה נהגה הלשכה בחוסר תום לב, ולא הפעילה את עקרונות השיהוי ואת עקרונות ההגנה מן הצדק.
לסיכום: הליכים משמעתיים אינם כפופים לכללי ההתיישנות, אך עליהם לעמוד בכללים של שיהוי, סבירות והגנה מן הצדק.
עבירות המשמעת
האם עבירות המשמעת הם פרסונאליות או טריטוריאליות? למשל: עו"ד מבצע עבודה רשלנית בארץ אחרת (למשל: מחתים על תצהיר, מבלי לבדוק את תעודת הזהות של המצהיר).
הערה: לעורכי דין אין רישיון, אלא היתר עיסוק (רישיון – מאפיינים של רשות ציבורית כגון: רפואה, לעומת היתר עיסוק – מכוח החוק במשפט הפרטי).
סעיף 62 לחוק לשכת עורכי הדין (שיפוט בתי הדין המשמעתיים) קובע: על עבירת משמעת, אף אם נעברה בחוץ לארץ, יתן עורך דין את הדין לפני בתי הדין המשמעתיים של הלשכה.
מהי עבירת משמעת? סעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע: אלה עבירות משמעת:
(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;
(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109 או לפי סעיף 98יג(3);
(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.
סעיף 61 מפרט את עבירות המשמעת, אך 61(3) הוא סעיף סל המתייחס להתנהגות שאינה הולמת.
בתוך עבירות המשמעת נכללות גם עבירות נוספות כגון הפרת חובת החיסיון – סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע: דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם.
האם מתקיימת דרישת המודעות?
האם די בכך שאנחנו מכניסים את עצמנו ב"ניגוד עניינים" בחוסר מודעות, או שחייבת להיות מודעות? דוגמה: עורך דין מדבר עם אדם בטלפון – הוא עסוק בכתבי טענות שמונחים מולו, ולא ממש מקשיב לדברי האדם שמשוחח עימו. רק אחרי מספר דקות הוא מגלה שלמעשה הוא משוחח עם עד של הצד שכנגד. האם זוהי עבירת משמעת? התשובה היא כן. גם אם עורך הדין הבטיח ללקוח לקיים התחייבות כלשהי "עד יום שלישי", ובדיעבד מתברר לעורך הדין שקיום ההתחייבות הינו עבירה – מדובר בעבירה, גם אם בפועל לא קוימה ההתחייבות. כלומר: עבירת משמעת יכולה להיות סיטואציונית (תלוית סיטואציה), ו"וירטואלית".
מובנה של אתיקה מקצועית
ד"ר לימור זר-גוטמן כתבה מאמרים רבים בתחום האתיקה. במאמר "לימודי האתיקה המקצועית כחלק מהחינוך המשפטי בישראל", היא כותבת:
"הביטוי ״אתיקה מקצועית״ שנוי במחלוקת והוא זכה לפרשנויות שונות ומגוונות. מקובל לייחס שני מובנים עיקריים לביטוי זה: במובן הצר, אתיקה מקצועית היא כל ההוראות הסטטוטוריות המסדירות את התנהגות עורכי הדין. במובן הרחב, אתיקה מקצועית היא יישום של תורת האתיקה ושל התפיסות המוסריות הרלוונטיות למקצוע עריכת הדין…"
כלומר: ד"ר זר-גוטמן מתייחסת לכללי האתיקה בשני מובנים:
1. המובן הפורמאלי הצר – כללים פורמאליים שמסדירים את התנהגות עורכי הדין. כללים שקיבלו מעמד של דין.
2. המובן הרחב – יישום של תורת האתיקה ותפיסות מוסריות רלוונטיות למקצוע עריכת הדין, שיש להם השפעה על תפקוד עורכי הדין בחברה, ועל איך שנתפס מקצוע עורך הדין בציבור.
עו"ד דרור ארד-אילון, יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (מסיים קדנציה של 10 שנים), כתב בכתב העת "אתיקה מקצועית" (קיימים שני כתבי עת מרכזיים בתחום של אתיקה מקצועית: "אתיקה מקצועית" ו"עט ואתיקה"), את המאמר "אתיקה, תרבות הדיון וצבע העניבה". במאמר זה הוא לא מדבר על עבירות משמעת, אלא על ההתנהגות בבית המשפט, ועל הנימוס. דוגמאות: הלנות של עורכי הדין האחד על השני (האשמות בשקרים), עד כמה אנו מחויבים לחברות ולקולגיאליות מסוימת?
שופטים אינם אוהבים התנהגות כזו, וייתכן שתהיה הטיה קוגניטיבית לרעת עורך הדין המתנהל באופן שגוי. כבוד לבית המשפט כולל, למשל, נסיגה החוצה מבית המשפט עם הפנים לשופט ולא עם הגב.
ניגוד עניינים
עורכת דין, המפעילה או עובדת במשרד לעריכת דין, פותחת במקביל חברת קייטרינג בשם "טעים מעו"ד". האם זה נוגד את כללי האתיקה? לפני 10 שנים התשובה הייתה ברורה: הדבר אסור. כיום הגישה היא פתוחה יותר: אפשר, ובתנאי ששני העיסוקים לא יתנגשו זה בזה. דוגמה: אם עורכת הדין תעבוד עד 4 לפנות בוקר בחברת הקייטרינג, וכתוצאה מכך תפגע יכולתה לתפקד כראוי בדיון ביום המחרת – זה ניגוד עניינים.
כיום אין צורך לקבל אישור, אבל יש לשמור שלא יהיה ניגוד עניינים. דוגמה נוספת לניגוד עניינים: הובלת לקוח "מעסק אחד למשנהו" (עורך דין שהוא גם פסיכולוג). אפשר לעבוד בכמה מקצועות, כל עוד הם מופרדים לגמרי.
האם היא יכולה ללבוש את הגלימה, ולהופיע איתה בקייטרינג? כנראה שלא. מצד שני, שם החברה: "טעים מעו"ד" יעבור בכללי הלשכה.
מתמחים
כללי האתיקה חלים גם על מתמחים. מאידך, אם אדם התקבל לסטאז' בשני מקומות, והבריז ממקום אחד – זה אולי לא יפה, ואולי תהיה תביעה אזרחית, אבל זו לא עבירת משמעת, כי זה קרה לפני שהתחיל את ההתמחות.
התנהגות שאינה הולמת – התבטאויות בוטות אל מול חופש הביטוי.
בשנת 1996, צעק עו"ד שפטל לעבר דובר עמותת "דור שלם דורש שלום" את המילים: "הלוואי שתיפול עליך הקטיושה הבאה". הלשכה העמידה אותו לדין בגין התנהגות שאינה הולמת. שפטל זוכה, משום שחירות הביטוי חשובה יותר (וכן משום שהדברים נאמרו בהפגנה ולא במשרד).
השופטת שטרסברג כהן: "סגנון התבטאויותיו של שפטל, הוא בוטה, גס, ומצביע על אטימות לרגישות ולרגשות. עם זאת, אין ההתבטאויות מהוות עבירה וגם לא עבירה אתית, באשר הן חוסות בצלו של חופש הביטוי שידו על העליונה".
על"ע (ערעור לשכת עורכי הדין) 736/04 – עו"ד מזרחי ייצגה את עצמה בתיק נגד בן משפחה. אלו הם ההתבטאויות שכתבה כלפי עורך הדין של הצד שכנגד: "ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב, אישרו בחתימתו והגישו לבית המשפט", וכן כתבה: "ממשיך… בסילוף גס של העדויות" ועוד. על בית-המשפט כתבה עו"ד מזרחי: "נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים"; "בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט"; "קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב"כ המשיבים… ללא כל אובייקטיביות"; "בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו"…
בית-הדין האזורי של הלשכה הרשיע את עו"ד מזרחי, אך היא קיבלה עונש קל בשל נסיבות אישיות: נזיפה והוצאות בסך 1000 ₪. בבית הדין הארצי נהפכה ההחלטה, ועו"ד מזרחי זוכתה. הוועד המרכזי מערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, אשר מבטל את הזיכוי בבית הדין הארצי, ומקבל את פסק הדין של בית הדין האזורי (של הערכאה הראשונה). מתוך פסק הדין:
(1) על חופש הביטוי, עם כל חשיבותו כעקרון-על בחוק הישראלי, מוטלות מגבלות בחוק לשכת עורכי הדין ובכללים מכוחו בכל הנוגע להתנהגותו של עורך-הדין במילוי תפקידו. ההגבלות חלות גם על התבטאויות שמחוץ לעיסוק המקצועי, וככל שמדובר בביטויים שבליבת העיסוק המשפטי, יחולו ביתר שאת ולהפך. כמו כן העובדה שעורך-דין מייצג בני משפחה או את עצמו או מעורב אישית בתיק, אינה משחררת אותו מן ההגבלות ואינה מתירה את הרסן.
(2) במקרה דנן הדברים שנכתבו על-ידי המשיבה כלפי עורך-הדין וכלפי בית-המשפט חרגו מגבולות המותר בגדרי החוק והכללים. הטחה בעורך-דין כי הוא עורך תצהירים כוזבים, או בבית-המשפט כי אינו אובייקטיבי וכי לא עשה מלאכתו, אינה יכולה לחסות תחת כנפיו של חופש הביטוי. לא כל שכן כשמדובר בכתבי-בי-דין הנכתבים בשיקול-דעת. על-כן יש לקבל את הערעור ולהשיב על מכונה את ההרשעה בבית-הדין האזורי.
רע"א 1104/07 פואד חיר נ' עודד גיל – "שני בעלי-הדין הם עורכי-דין שייצגו צדדים-נצים בהליכים משפטיים. במהלך דיון בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הטיח המערער במשיב "קיימת חקירה משטרתית ומוכן בימים אלה כתב אישום בפרקליטות ולגביהם דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהשעיית החבר עודד מחברותו בלשכה". התבטאות דומה נכללה בכתב הגנה שהגיש המערער במסגרת הליך משפטי אחר. על כך יצא קצפו של המשיב והוא הגיש תביעה כנגד המערער בעילה של לשון הרע."
בחוק לשון הרע יש סעיפי פטור – אין מגבלה של דיני נזיקין על כתבי הטענות ועל דיון בבית המשפט. בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור (הערכאות הקודמות זיכו את הנתבע), קובע למעשה כי לא קיימת כל מגבלה. מאידך, עורכי דין אומנם לא יורשעו בדין המהותי, אבל יכולים להיות מורשעים ברמה האתית.
על"ע 6039/93 הוועד המחוזי נ' שמואל סעדיה – עו"ד סעדיה ייצג בבית משפט לענייני משפחה, וכתב על הנתבעת שהיא "ממוצא תורכי". הוא הורשע בעבירות משמעת לפי סעיפים מתוך חוק לשכת עורכי הדין.
עו"ד אליעד שרגא – זוכה. בית המשפט המחוזי זיכה את עו"ד שרגא (יו"ר התנועה לאיכות השלטון) מעבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, התנהגות שאינה הולמת ומעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין – בשל דברים שאמר בריאיון רדיופוני על אהוד אולמרט. בית המשפט העליון דחה את הערעור על זיכויו.
עו"ד שמחה ניר – הורשע: "המערער הורשע בבית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין,בין השאר בעבירות של היעדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית-המשפט, לאחר שנקבע כי במסגרת הליכי הוצאה לפועל שהתנהלו נגדו שיגר מכתב שהיה ממוען אישית לראש ההוצאה לפועל, ובו הוא קבל כלפיו וכלפי מערכת ההוצאה לפועל בלשון גסה שאינה הולמת את מקצוע עריכת-הדין. ערעורו של המערער לבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין נדחה, ועונשו הועמד על שלוש שנות השעיה בפועל ושנה אחת על-תנאי. מכאן הערעור." (הערעור נדחה). על"ע 3954/03 שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין.
יחסי מין עם לקוח
עד כמה מותר לעורכי דין "להתעסק" עם הלקוחות שלהם? עמדת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בעניין זה בוטאה בפס"ד עע"מ 1652/08 פלונית נגד וועד מחוז ת"א (פסק הדין ניתן בשנת 2010): "אין בעצם קיום יחסי מין בין לקוח לעורכת דינו, או בין לקוחה לעורך דינה, כאשר היחסים מתקיימים בהסכמה הדדית, מרצון חופשי, ללא יחסי תלות, וללא כל אילוץ או כפיה, משום עבירה אתית". כלומר: הוועדה למעשה אומרת שלא כל מערכת יחסים בין לקוח ועו"ד היא אסורה, בשונה ממערכת יחסים בין פסיכולוג למטופל. התפיסה היא ליברית, ויש לבדוק מקרים לגופם: האם נוצר ניגוד עניינים.
בית המשפט העליון בחר שלא להתערב בהחלטתה של לשכת עורכי הדין והשאיר את הקביעה על כנה, אך השאיר את המסר הבא בפסק הדין:
"נוכח דברים אלו סבורני כי טוב תעשה הלשכה אם תשקול שינוי עמדתה שאוזכרה לעיל ואם תבהיר באופן מפורש כי קיום יחסי מין בין עורכי דין ללקוחותיהם,ובפרט אם אלו נעשים במסגרת פגישות הייעוץ במשרדו של עורך הדין, אכן מהווים עבירה אתית. דברים אלו נכונים ביתר שאת למקרים בהם מדובר בעורכי דין המייצגים לקוחות בתחום דיני משפחה, תחום בו התלות הרגשית בעורך דין עלולה להיות מוגברת."
לשיעור הבא: לקרוא סעיפי חוק מהסילבוס.
21.10.2013 (שיעור 2)
הכשרה למקצוע וחברות בלשכה
מספר שאלות מבוא – האם עבריין פלילי יכול להתחיל התמחות? האם עורך דין אשר הורשע בפלילים בעבירה שיש עימה קלון, יכול להמשיך לעבוד כעורך דין? לא. עבריינים אינם יכולים להיות עורכי דין או מתמחים.
כעת נשאל: אדם שעבר עבירה פלילית לפני 20 שנה (ציין את קיום העבירה בתצהיר שהגיש בתום לב ללשכה) – האם הלשכה רשאית למנוע ממנו את החברות בלשכה? מהי תקופת ההתיישנות, וממתי היא נספרת? מה הן סוגי העבירות הרלוונטיות – האם רק עבירות שיש עימן קלון? אם אדם הורשע בגרם מוות ברשלנות, יוכל להמשיך להיות עורך דין? חלק מהתשובות מצויות בחוק המרשם הפלילי.
ומה לגבי עבירות אזרחיות? אדם היה בעל דין בתיק נזיקין, בו השופט כתב בפסק הדין שמדובר ברמאי. האם יוכל להיות עורך דין? על כל השאלות הנ"ל ננסה לענות בשיעור זה.
עת"מ 2622/07 שלום שגיא נ' לשכת עורכי הדין (פסק הדין ניתן ב-2010) –
"העותר עמד בבחינות הלשכה אך לא התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין לאור תלונה שהוגשה נגדו בגין מעשים שעשה בהיותו חשב חברה כמה שנים לפני תחילת התמחותו, אשר בעניינם ניתן פס"ד אזרחי ונפתחה חקירה פלילית, אך עדיין לא התקבלה בה החלטה.
עניינו של העותר נדון בפני ועדת ההתמחות, ואף שביקש להופיע לפני הוועד המרכזי, הוועד דן בעניינו על בסיס פרוטוקול הדיון בוועדת ההתמחות והמלצת הוועדה בלבד. לטענת העותר ההחלטה נתקבלה למעשה ע"י ועדת ההתמחות, שאינה מוסמכת למנוע קבלת מועמד ללשכה, וכן על בסיס שיקולים שאינם בסמכותה."
העתירה התקבלה. על החלטת בית המשפט המחוזי ערערה הלשכה לעליון – עע"מ 1758/10 לשכת עורכי הדין נ' שגיא (ניתן ב- 2.6.11), והערעור התקבל. הנימוק המרכזי לקבלת הערעור:
חוק לשכת עורכי הדין קובע כי אחד מתפקידי הלשכה הוא להסמיך עורכי דין חדשים שעמדו בתנאים מסוימים המפורטים בחוק, באמצעות קבלתם ללשכה. בהתאם לאמור בחוק, רשאית הלשכה בהתקיים תנאים מסוימים, שלא לקבל מועמד כחבר בה על אף שעמד בדרישות הכשירות.
בהתאם לאמור בחוק – כלומר, בהתאם לסעיף 44(א) לחוק לשכת עורכי הדין (סירוב הלשכה לקבל חבר), יש ללשכה שיקול דעת: הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו –
(1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית, שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין;
(2) אם נתגלו עובדות אחרות – בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43 , ובין בדרך אחרת – והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין;
הסעיף קובע, שהלשכה יכולה שלא לקבל את המועמד כחבר, לאחר שנתנה לו זכות לטעון לפני ואם –
 הורשע בעבירה שיש עימה קלון.
 התגלו עובדות חדשות – זהו סעיף סל, לגביו יש פסיקה רבה (ברוב המקרים, לשכת עורכי הדין יצאה מנצחת).
סעיף 44(ב) קובע: החליטה הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה תודיע לו את נימוקיה בכתב;
החלטת הלשכה היא מנהלית
עע"מ 1758/10: "ללשכת עורכי הדין שיקול דעת בקבלת ההחלטה בדבר קבלתו של אדם לשורותיה, והיא מוסמכת, במקרים המנויים לעיל, להחליט שאדם פלוני אינו ראוי לשמש עורך דין. בקבלת החלטה זו, על הלשכה להתבסס על כל הראיות המינהליות הרלבנטיות המונחות לפניה. כפי שנקבע בפסיקה, המבחן לקבלת ראיה מינהלית הוא מבחן של סבירות."
כלומר: הראיות הן ראיות מנהליות, ועל כן – אם הראיה היא סבירה, היא תתקבל (בג"צ רשות השידור 1/81 מגדיר את מתחם הסבירות ומסביר מדוע אם החלטה של רשות מנהלית היא סבירה, אז היא תתקבל): "החלטת הלשכה היא החלטה של רשות מנהלית. רשות מנהלית רשאית לקבל החלטה על סמך "ראיות מנהליות", קרי ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה. לראיות מנהליות אין דפוס אחיד של עוצמה ומשקל. היקף הראיה, מידתה, משקלה ועוצמתה תלויים בטיבו של העניין הנדון."
הערעור, כאמור, התקבל – שלום שגיא לא התקבל לשורות הלשכה, אך כאשר יחלוף זמן, הוא יוכל להתקבל – הלשכה אינה רשאית להשתמש בהרשאות של שגיא לנצח, בשל חוק המרשם הפלילי.
חוק המרשם הפלילי – ייעודו של החוק להחזיר "לשורות החברה האנושית" אנשים שפשעו בעבר (אחרי שהעבירה התיישנה או נמחקה למשל). מי שעומד בתנאי חוק המרשם הפלילי יוכל לכתוב בתצהיר: "מעולם לא הורשעתי", וזו לא עבירה על חוק (כאילו לא שיקר). זהו החוק היחיד שמאפשר "לשקר ברישיון".
גם אם הלשכה (או כל מוסד או ארגון אחר שמופיע בחוק) מחזיקה בידיה את הרשאותיו הישנות, היא לא תוכל להשתמש בזה. הערה: גם אם יכתוב המועמד את עניין הרשאתו בטעות, לא יוכלו להשתמש בזה אם יוכיח כי זה נרשם בטעות (נרחיב על כך מיד).
עע"מ 1098/10 מדלן אונגיל נ' לשכת ערכי הדין – מהנדסת העיר פ"ת, אשר הואשמה במתן היתרים לא חוקיים. הייתה חקירה מאוד ארוכה בעניינה – לאחר 6 שנים של חקירה, היא ביקשה להתקבל ללשכה, אך הלשכה סירבה ובית המשפט העליון אישר את החלטת הלשכה: מדובר במעשים חמורים, וגם אם היא לא הורשעה, היא לא תוכל להיות חברת לשכה.
יסופר על משה חנייה – ראש עיריית צפת לשעבר, שנפתחה נגדו חקירה ונמשכה 9 שנים. לא הוגש נגדו כתב אישום, ולמעשה – החקירה הוקפאה לאחר שנתיים, אבל גם בשבע השנים אח"כ התיק לא נסגר. פרופ' בן נון כתב מכתב בשמו ליועמ"ש (רובינשטיין) – כמה שנות "עינוי דין" יכולות לעבור על אדם? התיק נסגר לאחר חודשיים.
דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין – נסאסרה הורשע במרמה של חברות הביטוח (קנה מכוניות במחיר נמוך, שרף אותן והיה מקבל את ערכן). נסאסרה מסיים את לימודי המשפטים, 10 שנים לאחר שנמחקה העבירה. נסאסרה מצהיר על הרשעתו, והלשכה לא מוכנה לקבלו. עניינו מגיע לבית המשפט העליון בדיון נוסף.
באותו דיון נוסף, מצרפים גם את עניינו של קוסטין – קוסטין היה עורך דין, הורשע והורחק מהלשכה. לאחר 10 שנים הוא מבקש לחזור (על פי הוראות חוק המאפשרות לו לחזור).
"בשני המקרים טענה הלשכה כי המבקשים הם שמסרו לידיה מידע על הרשעתם שהתיישנה או נמחקה, ולפיכך היה מותר למוסדות הלשכה להביא מידע זה בגדר שיקוליהם."
יובהר כי הוראות החוק שעליהן הסתמכה הלשכה הם:
 סעיף 44 – סירובה לקבל עורך דין (קוסטין).
 סעיף 27 – סירובה לאשר התמחות (אל נסאסרה).
השופטת בינייש דנה בפרשנות סעיף 20 לחוק המרשם הפלילי, ומצאה דרך לעזור לשניים על ידי פרשנות תכליתית של המונח "ביודעין". סעיף 20(ב) קובע: ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה.
השופטת בייניש קבעה ש"ביודעין" כולל שני רכיבים, שהם שני תנאים מצטברים:
1. האדם שמסר את המידע, מודע למעשיו.
2. האדם שמסר יודע מה התוצאות האפשריות של מעשיו (צריך היה לצפות, שאם ימסור את המידע – לא יתנו לו להיות חבר לשכה).
בינייש קבעה, שמבחינה ראייתית, נסאסרה לא היה מודע לתוצאה. כיצד? משום שאם היה יודע, היה משקר. מדוע שהחוטא יצא נשכר? (כי אדם אחר – אשר שיקר בתצהירו – היה מתקבל ללשכה).
שימו לב: בינייש לא יצרה חזקה, שכל אדם שהצהיר – לא ידע על תוצאות מעשיו (כי אם למשל, במקרה אחר – אדם הצהיר על הרשעה, אך יוכח כי הוא מכיר היטב את מקרה נסאסרה, הוא לא יוכל לומר שלא ידע מה יכולות להיות תוצאות מעשיו).
הכשרה למקצוע והתמחות
סעיף 24 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: אדם כשיר להיות עורך דין אם נתקיימו בו אלה:
(1) הוא בעל השכלה משפטית גבוהה;
(2) עבר תקופת התמחות;
(3) עמד בבחינות הלשכה;
הכל לפי המפורט בפרק זה.
כלומר: תואר, התמחות, ובחינות לשכה הם שלושה תנאי כשירות מצטברים. מאידך, על פי סעיף 27 הלשכה יכולה "לעצור את הכניסה" על ידי סירובה לרשום את האדם כמתמחה:
סעיף 27, סירוב הלשכה לרשום מתמחה, קובע: הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. סירבה הלשכה לרשום מתמחה, תודיע למועמד את נימוקיה בכתב.
מותר לערער על קביעת הלשכה באמצעות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים (זה רק משנת 2000 שבו נחקק החוק של בתי המשפט המנהליים). מדובר רק על החלטה מנהלית של הלשכה (לקבל או לא לקבל חבר, להחליט אם מאמן כשיר או לא כשיר למשל) הניתנת לעתירה.
האם אפשר לעבוד בעבודה נוספת? אם מראים ללשכה שמשלימים את מכסת השעות, והעבודה הנוספת היא לא משמעותית (מלצרות, שמירה) – סביר שירשו.
הוראות חוק הקשורות להתמחות
סעיף 33, העסקת המתמחים, קובע: לא יעסיק מאמן מתמחה אלא בעבודה משפטית.
סעיף 34, המשך התמחות אצל מאמן אחר, קובע: מתמחה המבקש להמשיך את התמחותו אצל מאמן אחר, לא יעשה כן אלא באישור הלשכה.
מתמחה צריך להיות לפחות 60 יום אצל מאמן פלוני כדי שזה ייחשב לו.
סעיף 37, ייצוג שולחי המאמן, קובע: בששת החדשים האחרונים לתקופת התמחותו רשאי מתמחה לייצג שולחי מאמנו בבית משפט השלום, ובלבד שהמאמן יהיה נוכח בבית המשפט או שבית המשפט הרשהו להמשיך בייצוג אף בהעדר המאמן.
בחצי השנה האחרונה, ורק בשלום. בפועל – מתמחים נשלחים למחוזי, והם מופיעים לבד (אבל אנחנו לא נשאלים על הפרקטיקה – אז לא להתבלבל. בפרקטיקה לפעמים קורים "דברים" שאינם תואמים את הוראות החוק. דוגמה נוספת: עו"ד שמחה ניר היה עו"ד מושעה כאשר טען בפני בית המשפט העליון, והשופט ברק אישר לו לטעון).
דין מתמחה כדין עו"ד
סעיף 41, משמעת מקצועית של מועמדים, קובע: בתקופת התמחותו ועד להכרעה סופית בדבר קבלתו כחבר הלשכה נתון המועמד למרותה של הלשכה ולשיפוטה המשמעתי, והלכות האתיקה המקצועית חלות, בשינויים המחוייבים, גם עליו; בשל עבירת משמעת רשאי בית דין משמעתי להטיל על מועמד אזהרה, נזיפה, פסילה להתקבל כחבר הלשכה, לתקופה שלא תעלה על שלש שנים או לצמיתות; ואם היה בעבירה משום הפרת חובותיו כמתמחה או פגיעה בטוהר הבחינות – גם ביטול התמחות, כולה או מקצתה, וביטול בחינה. על דין המשמעת נגד מועמד יחולו בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 62 עד 74.
דוגמה: X התקבלה להתמחות במשרד גדול. יומיים לפני תחילת ההתמחות, הודיעה שהיא מצאה מקום אחר שמשלם יותר. עורך הדין קבל, אבל לא היה ניתן להעמיד אותה לדין משמעתי, כי היא עדיין לא מתמחה (אבל נרשמה הערה בתיק שלה).
התמחות עושים עם תלוש שכר!
סעיף 41א, דין מתמחה כדין עובד, קובע:
(א) דינו של מתמחה, לכל דבר וענין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו שדל המאמן, ואם היה המאמן שכירו של אחר יראו את האחר כמעבידו של המתמחה; סעיף זה אינו חל על חייל המתמחה בצבא-הגנה לישראל.
(ב) שר המשפטים, באישור ועדת העבודה של הכנסת, רשאי לשנות את התוספת, להוסיף עליה ולגרוע ממנה.
חוקת העבודה חלה על מתמחים. השמועות מספרות על עורכי דין שלוקחים כסף ממתמחים על מנת שהמתמחה יוכל להתאמן אצלם (אוי לנו – יש פרצה בחוק, אם המתמחה שילם הכל לפני תקופת ההתמחות, זה לא אסור – רק מוסרית). בארה"ב יש חובה אתית לדווח על חברו שעובר עבירה, בישראל לא.
יסופר על עורך דין שנקלע לקשיים כלכליים, וסגר בחוזה עם המתמחה שהוא ישלם לו במועד מאוחר יותר – הלשכה התחשבה בו – ויתרו על דין משמעתי ורק פסלו אותו מלאמן.
הערה: סעיף 29 מגדיר מי רשאי להיות מאמן. אם הלשכה פוסלת אדם מלהיות מאמן, זוהי גם החלטה מנהלית, ולכן ניתן לעתור לבית משפט לעניינים מנהליים.
מתמחה שנכשל בבחינה? יכול להמשיך לעבוד במשרד עורכי הדין ואף לייצג בבית משפט שלום (הוא ממשיך להיות עובד במשרד), אבל זו כבר לא תקופת התמחות אלא שלב ביניים.
חתימה על מסמכים
מתמחה לא רשאי לחתום על מסמכים של המשרד שבהם רשום "מרשי / מרשתי" כי הוא לא רשאי לייצג, אבל יכול לחתום על מכתבים (שאין בהם "מרשי / מרשתי"), כל עוד זה בפיקוח המאמן, וכל עוד הוא כותב שהוא מתמחה.
כמה מילים בעניין עתירות מנהליות
תיקון מס' 15 משנת 2005, לחוק בתי משפט מנהליים הוא שינוי חשוב: על פי סעיף 5 לחוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים, מוסמך בית משפט זה לדון בעתירה על החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה.
בפריט 21 לתוספת הראשונה מופיעה לשכת עורכי הדין, ורשימת החלטות הקשורות להסדרת מקצוע עריכת הדין. למשל: סירוב לרשום מאמן, סירוב לרשום מתמחה (סעיף 27), סירוב לתת לפלוני להיות חבר לשכה (סעיף 44 – כמו במקרה שלום שגיא).
חברות בלשכת עורכי הדין
עברנו את הבחינה, ומילאנו את כל תנאי הכשירות. סעיף 42 קובע: אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר הלשכה.
כלומר: שלושה תנאים: כשיר להיות עו"ד, תושב ישראל, ובגיר (בן 18 ומעלה).
המכשול מופיע בסעיף 43, פרסום מוקדם והתנגדויות, אשר קובע: שמותיהם של המועמדים לחברות בלשכה או לרישום במרשם כהגדרתו בסעיף 98א יתפרסמו בצורה שתיקבע בכללים, ותוך תקופה שתיקבע לכך בכללים רשאי כל אדם להגיש ללשכה התנגדות לקבלת המועמד.
כלומר: כל מי שיש לו משהו נגד עורך דין פוטנציאלי, יכול להתלונן. מצד שני, הלשכה פועלת לאט, וגם אם התלונה היא תלונת סרק, זה יכול להיות בעיה.
הלשכה רושמת את האדם בפנקס חברי הלשכה (לא מספר רישיון, אלא מספר רישום). הלשכה לא מנפיקה רישיונות. מתי? על פי סעיף 46, הרישום יהיה כאשר הלשכה החליטה לקבל את המועמד או כאשר בית המשפט העליון ביטל את סירובה.
מדוע רק העליון? הרי כיום הפניות עוברות תחילה למחוזי (ביהמ"ש לעניינים מנהליים). בעבר – אם רצו לערער על החלטת בית דין משמעתי ארצי, היו פונים ישירות לעליון. כיום יש ערכאה נוספת (מחוזי), אולם המחוקק התרשל ולא תיקן את הסעיף בהתאם. בכל מקרה, הפרשנות התכליתית קובעת שסעיף 46 מתייחס רק להחלטת המחוזי, ובפרקטיקה אכן זה כך.
ביטול חברות
הסעיף היחידי שבגינו לא יפנו לבית משפט למנהליים הוא סעיף 47 – ביטול חברות, אשר קובע: בית דין משמעתי מחוזי רשאי לבטל רישומו של חבר הלשכה בפנקס החברים ולבטל חברותו בלשכה, אם הוכח בפניו שהרישום הושג במרמה; על החלטת בית הדין המשמעתי לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיף 70.
כלומר: כאשר מוכיחים שההיתר הושג במרמה (זיוף תעודה כלשהי – אפילו זיוף של תעודת בגרות שבאמצעותה התקבל לפקולטה), אפשר שבית דין משמעתי מחוזי יבטל את החברות.
שימו לב: סעיף זה מראה שוב – אין התיישנות על עבירות משמעת.
הערעור בעניין זה יהיה בפני בית דין משמעתי ארצי, ומשם לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולבסוף: בקשת רשות ערעור לעליון (יש כאן ערעור בזכות פעמיים). סעיפים 70 ו-71.
פקיעת חברות
סעיף 48 קובע: חברותו של חבר הלשכה תפקע אם נתקיימה בו אחת מאלה:
(1) הודיע ללשכה בכתב על פרישתו ממנה;
(2) חדל להיות תושב ישראל; המועד בו חדל חבר להיות תושב ישראל ייקבע על ידי הלשכה;
(3) הוכרז פושט רגל;
(4) נידון בבית דין משמעתי להוצאה מן הלשכה והעונש בוצע.
פקיעת חברות בשל אי-תושבות – אם אדם לא נמצא בישראל – כמו שמפרשים את זה בפקודת מס ההכנסה (180 יום בישראל) – יש סיכוי סביר שתפקע חברותו בלשכה.
גם אם יש לאדם משרד ישראלי בניו-יורק, והוא חוזר לאחר 8 חודשים – הוא יכול להיקלע למצב שבו אומרים שהוא לא עמד בתנאי הכשירות. אבל אם מאריכים (לפי תום הזמן) ברשות, סביר להניח שהלשכה תאשר.
פקיעת חברות בשל פשיטת רגל – מדוע? כיום, יש לא מעט פושטי רגל שהם עורכי דין. גם מתמחה שפשט רגל לא יכול להמשיך את ההתמחות.
השעיה בגלל מחלת נפש
סעיף 49 – השעית חברות, קובע: חברותו של חבר הלשכה תושעה – (1) אם הוכרז בפסק דין פסול – דין מחמת מחלת נפש – כל עוד לא בוטל הפסק, או אם החליטה הלשכה, על סמך תעודה של פסיכיאטר מחוזי, כי הוא אינו מסוגל מחמת מחלת נפש לשמש כעורך דין – כל עוד לא בוטלה החלטה.
כאשר הלשכה משעה פלוני בגלל הנ"ל, יש לו אפשרות לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים.
שמירת מרות וזכויות
סעיף 50 קובע: מי שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה מסיבה אחרת, נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפני פקיעת החברות; וכן רשאי הוא לגבות שכרו בעד שירותים שנתן לפני כן.
כלומר: ניתן לשפוט אדם למרות שהוא פרש. "מקל וגזר" – כל מה שהרוויח האדם עד הפקיעה, ישולם לו, כי פקיעת חברותו לא פוגעת בקניין שלו. חובת הנאמנות כלפי הלקוח נמשכת מוסרית, אבל לא יהיה ניתן להעמיד אותו לדין משמעתי.
לקראת השיעור הבא:
לקרוא את סעיפים 20,21 לחוק לשכת עורכי הדין, ואת שאר סעיפי החקיקה של השיעור השלישי.

28.10.2013 (שיעור 3)
(המשך נושא – חברות בלשכת עורכי הדין) חזרה על נושאי השיעור הקודם:
 סעיף 48 קובע "פקיעת חברות". מבחינת סעיף 48(2) – "חדל להיות תושב ישראל" – הלשכה קובעת אימתי אדם חדל להיות תושב, והיא מאמצת את דיני המיסים. מדובר בהחלטה מנהלית.
 על פי סעיף 50, גם אם פקעה החברות, מרות הלשכה נשמרת.
 סעיף 49, השעיית חברות – אף הכרזה על מחלת נפש על ידי הלשכה היא החלטה מנהלית (האם דיכאון קל הינו מחלת נפש? יש הגדרות בחוק, אבל ההגדרות משאירות מרווח לשיקול דעת).
 נזכיר כי הערעור על ההחלטות מנהליות יהיה לבבית המשפט המחוזי – כבית דין לעניינים מנהליים.
 חבר שהושעה ממשיך להיות כפוף ללשכת עורכי הדין, ואין לו אפשרות לעסוק כעורך דין (מאידך, עורכי דין מושעים מוצאים דרכים מקוריות להמשיך בעיסוקם. יסופר על עו"ד שהושעה וקיבל לידיו את תפקיד ניהול הספרייה במשרד בו עבד. עורכי הדין האחרים היו יכולים להתייעץ עימו, והוא המשיך לקבל את משכורתו הרגילה).
חידוש חברות
סעיף 51 קובע: מי שפרש מן הלשכה ומי שחברותו בלשכה פקעה מסיבה אחרת והסיבה בטלה, רשאי לבקש חידוש חברותו בלשכה; על חידוש החברות יחולו הוראות הסעיפים 42 עד 47, בשינויים המחוייבים, ובלבד שהלשכה לא תסרב לחידוש החברות אלא על סמך הרשעה או עובדות שאירעו אחרי פקיעת החברות.
בעת חידוש חברות, אין צורך להיבחן מחדש בבחינות הלשכה (זה מחזיר אותנו להבדל בין היתר עיסוק לרישיון, ולהגדרת צירוף המילים מ.ר. כ"מספר רישום" ולא "מספר רישיון").
הגבלת חברות
חברות מוגבלת – סעיף 52ב קובע: חבר הלשכה שאינו עוסק בעריכת דין – אם בכלל ואם כנציגו של היועץ המשפטי לממשלה – רשאי להודיע על כך ללשכה בכתב, ומשהודיע וכל עוד לא ביטל הודעתו, יחולו עליו הוראות חוק זה למעט הוראת סעיף 60 בשינויים אלה:
(1) לא יעשה פעולות שנתייחדו לפי חוק זה לעורכי דין, ואם עשה פעולה כזאת, דינו כאמור בסעיף 96;
(2) לא יבחר ולא ייבחר למוסדות הלשכה ולא יתמנה או ייבחר לתפקיד בה למעט לתפקיד נציג ציבור בוועדת האתיקה הארצית או בוועדת אתיקה מחוזית, לפי סעיף 18ב;
(3) אינו חייב בדמי חבר ואגרות אחרות שהלשכה מטילה על חבריה.
בעבר, עורכי דין לא יכלו לעסוק במסחר (במקביל לעיסוקם כעורכי דין). עורכי דין אשר רצו לעסוק במסחר היו צריכים להגביל את חברותם בלשכה.
בהגבלת חברות אין אפשרות לעבוד כעורך דין, לקבל תשלום על עבודה משפטית או להציג את עצמך כעורך דין. אפשר לחתום "עורך דין (לא פעיל)" או "עורך דין (בהגבלת חברות)", ועל כן לא ניתן להשתמש בכרטיסי הביקור הישנים – הלשכה מספקת הנחיות מדויקות. מאידך, לא משלמים דמי חבר. בכל שלב, ניתן להפסיק את ההגבלה.
בשנת 2001, נחקקו "כללי לשכת עורכי הדין (עיסוק מותר במסחר)", אשר אפשרו את העיסוק במסחר, ובלבד שלא נוצר ניגוד עניינים. כשנתיים אח"כ בוטלו כללים אלו ונכנסו לתוקפם כללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר), התשס"ג – 2003. חוקים אלו קובעים שניתן לעסוק בעיסוק אחר, ובלבד שלא נוצר ניגוד עניינים.
קיימות סיבות רבות בגינן עורך דין ירצה להגביל את חברותו:
 על מנת לא לשלם דמי חבר.
 על מנת לעסוק בעיסוק אחר שיש בו ניגוד עניינים (נרחיב בהמשך את ההגדרה של ניגוד עניינים).
תזכורת: ניגוד עניינים היא "עבירה וירטואלית" (ראו שיעור מס' 1).
שופטים, דיינים, רשמים
סעיף 52א (א) קובע: חברותו של חבר הלשכה שנתמנה שופט או דיין של בית דין דתי נפסקת כל עוד הוא משמש בכהונתו, והוא הדין במי שערב תחילתו של חוק זה היה רשום בפנקס עורכי הדין לפי פקודת עורכי הדין, 1938, ושימש אותה שעה בכהונת שופט או דיין כאמור; לענין זה, "שופט" –
(1) שופט כמשמעותו בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984;
(2) שופט צבאי משפטאי כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, המשמש בכהונתו בהיותו בשירות קבע של צבא-הגנה לישראל;
(3) שופט כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.
לעניין רשמים – סעיף 52א (ב) קובע: חברותו של חבר הלשכה שנתמנה לרשם נפסקת כל עוד הוא משמש בכהונתו; לעניין זה, "רשם" –
(1) רשם לפי סעיף 84 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984;
(2) רשם לפי סעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969;
(3) רשם לפי סעיף 2(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.
ומה לגבי רשם ההוצאה לפועל? רשם ההוצאה לפועל הוא תפקיד מעין שיפוטי. בעבר, לפני שתוקן החוק, היו רשמים שהיו רשומים כעורכי דין למרות ניגוד העניינים הברור.
שופטים שמתמנים היו תחילה עורכי דין: לפחות 5 שנים על מנת להתמנות כשופט שלום (ו-8 שנים כשופט מחוזי). יוער כי על מנת להיות שופט עליון, לא צריך להיות עו"ד ומספיק להיות "משפטאי מובהק".
לעניין סיום כהונת שופט – סעיף 52א (ג) קובע: הסתיימה כהונתו של מי שנתמנה שופט, דיין או רשם כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), תחדש הלשכה את חברותו בה, ואולם רשאית הלשכה שלא לחדש את חברותו כאמור אם בעת תקופת כהונתו כשופט, כדיין או כרשם הורשע בעבירה פלילית או הורשע בעבירת משמעת ובית הדין למשמעת שהרשיעו החליט על סיום כהונתו, והלשכה סבורה כי מפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה של העבירה הפלילית או עבירת המשמעת, לפי העניין, אין הוא ראוי לשמש עורך דין.
אם שופט או דיין פגמו במשמעת או עברו עבירה פלילית, הם לא יחזרו ללשכה.
ייחוד המקצוע
על פי החוק, העיסוק במקצוע מיוחד לעורכי דין חברי הלשכה, ומי שעוסק במקצוע מבלי להיות חבר לשכה, עובר עבירה פלילית ולא יוכל לקבל שכר עבור עבודתו. סעיפים 96-98 הם הסעיפים העוסקים בהסגת גבולות המקצוע.
הסגת גבול המקצוע – סעיף 96 קובע: מי שאינו עורך דין ועושה פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו – קנס חמשת אלפים לירות.
התחזות – סעיף 97 קובע:
(א) מי שמתחזה כעורך דין, ועורך דין העושה בתקופת השעייתו פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו – מאסר שנה או קנס חמשת אלפים לירות.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו לגבי עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א כאילו היה עורך דין, בשינויים המחויבים.
שלילת תביעת שכר – סעיף 98 קובע:
(א) לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו לגבי עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א כאילו היה עורך דין, בשינויים המחויבים.
המקור להוראות אלו: בשנות ה-60 היו "כותבי הבקשות" – אנשים ללא הכשרה כעורכי דין, אשר היו יושבים עם מכונת כתיבה בפתחי בתי המשפט, ומנסחים, תמורת פרוטות, כתבי תביעה או תצהירים. כמו כן, הסעיפים נועדו "להילחם" במשפטנים שלא עברו את בחינות הלשכה, אך המשיכו לעבוד כעורכי דין (כי לא היה "נעים להם" לספר שנכשלו).
מדובר בפגיעה בחופש העיסוק, ונשאלת השאלה: האם הפגיעה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה? והתשובה היא שכן, מדובר בפגיעה שהולמת את ערכי מדינת ישראל, היא נועדה לתכלית ראויה, והיא מידתית.
איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים
כיום יש כמה "מסיגי גבול" – בשנים האחרונות קמו גופים המבקשים לספק שירותים משפטיים, לכאורה באמצעות עורכי דין, והלשכה יוצאת בכל הכוח כנגד אותם ארגונים (לבנת פורן למשל. לאחרונה ניתן פס"ד בירושלים נגד ארגון נוסף). עמדת הלשכה מאוד ברורה: לא לתת לארגונים אלו לעבוד. (קיימת דעת מיעוט שקובעת שיש "לפתוח את המקצוע").
פס"ד "פיצוי נמרץ" – ת"א (מחוזי- י-ם) 4033/02 לשכת עורכי הדין נ' אלבז-רביבו ואחרים, 13/11/2005 – חברת "פיצוי נמרץ" פרסמה מתן שירותים משפטיים והפנתה לקוחות לעו"ד, נתבעה ע"י הלשכה בהסגת גבול המקצוע.
"התוצאה היא שהתביעה מתקבלת נגד הנתבעים בחלקה. ביחס לפעולות האסורות מוצא בזה צו המונע את המשך ביצוען… על הנתבעים 1 ו-2 נאסר: להכין עבור לקוחותיהם כתבי-טענות מכל סוג, לרבות ניסוח תצהירים, לעשות כל פעולה בשם לקוחותיהם בפני כל ערכאה שיפוטית ובלשכות ההוצאה לפועל, וכן לפנות בשם לקוחותיהם לרשם החברות ו/או לרשם העמותות בבקשה לרישום חברות/עמותות, לייצג את לקוחותיהם בפני כל גוף בעל סמכות מעין שיפוטית, לרבות ועדות ערר על החלטות גורמים מינהליים ברשויות ובמוסדות השונים…..
בקשת רשות הערעור לעליון נדחתה, וצו המניעה עומד עד עצם היום הזה.
מתוך בש"א 452/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פיצוי נמרץ בע"מ (ירושלים), 10/04/2002:
"ההגנה על המקצוע מעוגנת בדין הפלילי, שכן לפי סעיף 96 לחוק לשכת עורכי הדין: "מי שאינו עורך-דין ועושה פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי-דין, דינו – קנס…". האינטרס של הגנה זו הוא גם כדי לשמור כראוי על זכויותיו של ציבור הלקוחות.
לפיכך, המתחזה לעורך-דין או עורך-דין המבצע במהלך השעיה פעולה שנתייחדה לעורך-דין, צפוי אף הוא לעונש מאסר או קנס (סעיף 97 לחוק). זאת ועוד, בית המשפט לא יזקק לתביעות שכר בעד שירות שנתן אדם אשר אינו עורך-דין, כל אימת שהשירות עוסק בפעולות שלפי החוק נתייחדו לעורכי הדין (סעיף 98 לחוק). פשיטא, שההגנה על הציבור חלה גם בהליכים אזרחיים, בשל התערבות המחוקק במסכת היחסים החוזית שבין הלקוח לבין נותן השירות.צדו השני של המטבע הנו, שחופש העיסוק של הציבור הרחב צומצם לפעולות אשר יוחדו למקצוע עריכת הדין (בכפוף לחריגים הכלולים, למשל, בסעיף 21 לחוק).
מנגד לכך, כדי לשמור על כבוד המקצוע מצד אחד וליתן שירות הגון וראוי ללקוחות מן הצד השני, הוגבלו עורכי-דין בכל דרכי התנהגותם. הגבלות אלו חלות עליהם כלפי מגזרים שונים: הלקוחות,עמיתים למקצוע, בתי-משפט והציבור בכללותו. חלק מההוראות מצויות בחוק לשכת עורכי הדין עצמו, חלקן מעוגנות בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986,חלקן בכללי הגבלת הפרסום החלים במיוחד על עורכי- דין, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין(פרסומת), תשס"א-2001 ויתרתן בהוראות חקיקה נוספות. לפי כללים אלה, נאסר על עורכי הדין לפרסם עצמם במדיה האלקטרונית (זולת האינטרנט). גם הפרסום המותר מצומצם בהיקפו ובפרטיו.
ממצבור ההוראות החלות על עורכי הדין ניתן ללמוד, כי על העוסקים במקצוע זה נאסר לקיים ביניהם תחרות בלתי הוגנת ולשדל לקוחות. חלה עליהם חובת סודיות בענייני הלקוחות ובכלל זאת חסיון בהתאם לסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין ולסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. נאסר עליהם לגבות שכר-טרחה מופרז ולהימצא במהלך הייצוג במצב של ניגוד עניינים, וחלים עליהם כללי התנהגות מיוחדים נוספים כלפי הלקוחות, עורכי-דין אחרים וצדדים שלישיים.
תכלית ההוראות השונות היא לשמור על רמתו וייחודיותו של מקצוע עריכת הדין, שעיקר עניינו ייצוגם שלאנשים אחרים בנושאים משפטיים, על מכלול גווניהם. בנסיבות אלו טוענים המבקשים, כי חדירה לתחומי המקצוע של מי שאינם עורכי-דין, עלולה להעמיד את הלקוח במצב שבו לא תעמודנה לזכותו ההגנות שהחקיקה מעמידה לרשותו, במסגרת ההגבלות המוטלות על העיסוק בעריכת דין. מייצגו של אדם אינו עוסק בענייניו שלו, באשר מטבע הדברים הוא מופקד על ענייניהם של אחרים.
בנסיבות אלו מתקיימים יחסי אמון מיוחדים, שניתן להבטיחם לאורך זמן, רק כאשר על המייצג מוטלת אחריות מיוחדת והוא כבול למסגרת נוקשה של כללים, דוגמת אלה החלים על עורכי הדין."
פיצוי נמרץ הגישה בג"צ – בג"צ 9596/02 פיצוי נמרץ, המומחים למימוש זכויות רפואיות וביטוחים נ' שר המשפטים. "בעתירה זו טענה העותרת כנגד חוקתיותו של כלל 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן – כללי האתיקה), האוסר על עורך-דין לייצג לקוח שהופנה אליו על-ידי גוף שאין עיסוקו בעריכת-דין ואשר מפרסם את מתן השירותים המשפטיים כדי להפיק רווחים. כן אוסר כלל 11ב על עורך-דין המועסק על-ידי מי שעיסוקו אינו בעריכת-דין לתת שירות משפטי למי שאינו מעסיקו במקרה שבו המעסיק גובה תמורה בעד אותו שירות משפטי."
(המסקנה: כלל 11ב לכללי האתיקה עומד במבחני פיסקת ההגבלה).
כלל 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע:
(א) עורך דין לא ייתן שירות משפטי ללקוח, שהפנה אליו גוף – שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין – הפועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים.
(ב) עורך דין המועסק על ידי מי שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין (להלן – המעסיק), לא ייתן שירות משפטי למי שאינו מעסיקו אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד אותו שירות משפטי.
הסעיף מתייחס לשתי סוגיות משלימות:
1. "עורך דין לא ייתן שירות משפטי ללקוח שהפנה אליו גוף…". כלומר: אם גוף (תאגיד או אדם) שפועל למטרות רווח, ומפרסם ברבים שירותים משפטיים – אסור לו לקבל שירות מעורך דין של הלשכה.
2. עורך דין שמועסק על ידי ארגון שהוא לא משרד עורכי דין, לא ייתן שירות משפטי למי שהוא לא המעסיק שלו. דוגמה: אם עיריית ת"א החליטה לפרסם שירות משפטי לתושביה תמורת 10 שקלים, עורכי הדין שלה מחויבים שלא לספק את השירות.
כלל 11ב (ג) קובע: "הועד המרכזי, בהתייעצות עם ועד מחוז, רשאי להתיר, מטעמים מיוחדים שבטובת הציבור, חריגה מהוראות אלה, בתנאים ולתקופה שיקבע." ישנם גופים שקיבלו פטור, כגון: נעמ"ת. יש מעט מאוד ארגונים שיש להם היתר.
איסור שותפות – סעיף 58 קובע: "עורך דין לא יעסוק במקצועו בשותפות עם אדם שאינו עורך דין או עם אדם שאינו עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א, ולא ישתף אדם כזה בהכנסותיו – אם ברוטו ואם נטו – בתמורה לשירותים, סיוע או תועלת אחרת לעסקו. אולם רשאי עורך דין לשתף בהכנסותיו את בן הזוג, הצאצאים וההורים של שותפו, בהווה או בעבר, שנפטר בעודו חבר הלשכה או בעודו רשום במרשם כהגדרתו בסעיף 98א ושל עורך דין או של עורך דין זר שממנו רכש את עסקו."
סעיף 58 לחוק אוסר שותפות עם מי שאינו עורך דין, או שיתוף בהכנסות בתמורה לשירותים, סיוע או תועלת לעסקו.
איסור העסקה – סעיף 59 קובע: עורך דין לא יעסיק במשרדו, בלי היתר מאת הלשכה, אדם שחברותו בלשכה הושעתה או שרישומו במרשם הותלה – בתקופת ההשעיה או ההתליה, לפי העניין, או אדם שהוצא מן הלשכה או שרישומו במרשם נמחק; לעניין זה, "מרשם" – כהגדרתו בסעיף 98א.
הגבלת שיתוף בהכנסות – סעיף 59ג קובע:
(א) חברת עורכי דין לא תשתף בהכנסותיה, על אף האמור בתזכירה, בתקנותיה או במסמך אחר, מי שאינו עורך דין או עורך דין זר, אולם רשאית היא לשתף בהכנסותיה את בן הזוג, הצאצאים וההורים של חבר, בהווה או בעבר, שנפטר בעודו חבר הלשכה או בעודו עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א, או של עורך דין או עורך דין זר שהחברה רכשה את עסקו.
(ב) נפטר חבר או חדל להיות חבר הלשכה ולא הועבר חלקו בחברה, ירכשוהו חברי החברה תוך תקופה, בדרך, במועד ובתנאים שייקבעו בכללים.
כלומר: קיימים חריגים לאיסור לשתף בהכנסות (לא ניכנס בשלב זה להגדרת "עורך דין זר").
על"ע 4307/07 עו"ד דוד רויטמן נ' לשכת עורכי הדין חיפה – פס"ד נוסף אשר מבהיר כיצד מיישמים את כלל 11ב. במחוזי: עורך דין, אשר עבד בחברת גביה (חברה שעסקה במתן שירותים לפירעון צ'קים), נתן שירות משפטי ללקוחה – הפרת הכלל המצוי בסעיף 11ב(ב). עו"ד נתן שירות משפטי לאותה אישה, למרות שהיה מוגבל בנאמנותו לחברה בלבד.
בית המשפט העליון מכריע בערעור באמצעות הצגת הכלל, ועבירות המשמעת אותן הכלל מצמיח: "…סעיף 11ב(ב) עוסק לעומת זאת בסיטואציה בה עורך הדין "מועסק" על ידי חברת הגבייה. במקרה שכזה נאסר עליו ליתן שירות משפטי ללקוח באשר הוא (למעט "חברת הגבייה" המעסיקה אותו), כל אימת שהלקוח משלם תמורה לחברת הגביה בעד אותו השירות..
ודוק, סעיף זה אינו אוסר על עורך הדין להיות מועסק על ידי חברת הגביה ולתת שירותים משפטיים למעסיקתו זו. הוא גם אינו אוסר על אותו עורך הדין ליתן שרות משפטי לכל אדם אחר. האיסור שנקבע בו, הינו כי אותו עורך הדין (המועסק על ידי חברת הגביה) לא יתן ללקוח (האחר) את אותו השרות המשפטי שעבורו גובה המעסיקה (חברת הגביה) תמורה ישירה מהלקוח.
ממשיך פסק הדין וקובע כי עבירת המשמעת שבסעיף 11ב(ב) דורשת ארבעה תנאים מצטברים:
(1) עורך הדין מועסק על ידי מעסיק שאינו עורך דין.
(2) המעסיק פועל למטרת רווח.
(3) עורך הדין נתן שרות משפטי ללקוח שאינו המעסיק.
(4) המעסיק גבה תמורה מהלקוח בעד "אותו שרות משפטי" שנתן לו עורך הדין.
באותו עניין, עורך הדין זוכה. נקבע כי: "לא נקבע ממצא עובדתי לעניין הבריח התיכון של מרכיבי העבירה המשמעתית הנ"ל, כי השרות המשפטי שנתן המערער ללקוח (המתלוננת) הוא אכן אותו השרות עבורו גבה המעסיק (כפפות משי) את התמורה מהלקוח. אדרבא, העדויות והמוצגים שבחומר הראיות שוללים לכאורה נתון זה."
מספר החלטות של וועדת האתיקה הארצית בעניין זה: (יועלו לאתר)
1. הפונה מבקש את אישורה ועדת האתיקה לעבוד בחברה המעניקה שירותי ייעוץ כלכלי (הכנה להגשה בהוצל"פ), ומציג את חוזה ההעסקה. הועדה צריכה להחליט ע"פ סעיף 11ב. הועדה החליטה כי העבודה תהווה הפרה של כללי האתיקה.
2. אגודת הסופרים מבקשת שיהיה להם משרד עו"ד בתוך משרדי העמותה. יש החלטה גורפת לכל העמותות, הקליניקות והמלכ"רים. זוהי החלטה שכרוכה בכמה כללים יחד (11ב, 58ג). בהחלטה נכתב: "המודל המוצע אינו אפשרי מבחינה אתית."
לשיעור הבא:
 לקרוא סעיפים 20-22 לחוק לשכת עורכי הדין.
 לקרוא את כל מה שקשור לייצוג בחסד"פ – סעיפים 13-18
 לקרוא את חוק הסנגוריה הציבורית וחוק הסיוע המשפטי.

4.11.2013 (שיעור 4)
מהן הפעולות הייחודיות לעורכי דין?
ייחוד פעולות המקצוע – סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך דין; ואלה הפעולות:
(1) ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית;
(2) ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני –
משרד ההוצאה לפועל;
לשכת רישום הקרקעות;
הפקיד המוסמך לענין חוק בתים משותפים, תשי"ג– 1952;
רשם החברות;
רשם השותפויות;
רשם האגודות השיתופיות;
רשם הפטנטים והמדגמים;
רשם סימני המסחר;
פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לענין פקודת מס הכנסה;
המנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין, תש"ט–1949;
מנהל מס עזבון לענין חוק מס עזבון, תש"ט–1949.
(3) עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;
(4) ייעוץ וחיווי דעת משפטיים.
מכיוון שהחוק הוא ישן, וקמו גופים רבים אח"כ, הפסיקה קבעה שזה לא הסדר שלילי, והגופים החדשים שקמו נכללים בתוך הרשימה.
הערה: בסעיף (4), "עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי" – למשל: חוזה למכירת דירה.
שאלה ממבחני לשכה – יהושע הוא פרופסור למשפטים ומומחה לסדר דין פלילי. עו"ד יעקב בן מחזורו וחברו של יהושע פנה ליהושע ובקש ממנו עבור לקוחתו חוות דעת בסוגיה משפטית בתחומו שטרם נדונה בפסיקה. יהושע פגש את יעקב ואת הלקוחה וספק להם את חוות הדעת המבוקשת ואף גבה מהם 6000 ₪, באמרו להם כי הוא נוהג ליתן חוות דעת בתשלום כדבר שבשגרה. האם חל איסור על יהושע לספק חוות דעת בתשלום?
א) לא, כי מותר לו לחוות דעתו אם נתבקש לכך על ידי עורך דין.
ב) לא, כי מותר לו לספק חוות דעת משפטית לכל אדם לא הגבלה.
ג) כן, כי הוא עובר עבירת הסגת גבול המקצוע בבצעו פעולה המיוחדת לעורכי דין בלבד.
ד) כן, כי על פי החוק היה עליו לספק את חוות הדעת ללא תמורה.
התשובה: א. מדוע? משום החריג בסעיף 21(7). עוד יצוין, כי עניין התמורה אינו רלוונטי לעניין (אין זה משנה אם הייתה תמורה או לא).
שמירת-הוראות – סעיף 21 קובע: הוראות סעיף 20 אינן פוגעות באלה:
(1) סמכויותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו;
(2) ייצוג לפני בתי דין דתיים ולפני בתי דין צבאיים;
(3) ייצוג לפני בית משפט, בית דין, גוף או אדם אחר שהייצוג לפניהם מוסדר בחיקוק, לרבות הוראות סעיף 236 לפקודת מס הכנסה;
(4) סמכויות של סוכן פטנטים לפי פקודת הפטנטים והמדגמים ולפי פקודת סימני המסחר, 1938;
(5) זכותם של רואי חשבון למלא תפקידים שהותרו להם על פי דין;
(6) ייצוג של ארגון עובדים או מעבידים או של חבר בהם על ידי נציגו של ארגון כזה, בבוררות לעניני עבודה או בקשר להסכם עבודה;
(7) חיווי דעת משפטי על ידי אדם שנתבקש לכך על ידי עורך דין או על ידי רשות מרשויות המדינה;
(8) ייצוג לפני בוררים כשאחד מבעלי הדין בבוררות הוא תושב חוץ או תאגיד הרשום בחוץ לארץ, על ידי תושב חוץ המוסמך לעריכת דין במדינה שהוא תושב בה.
ראו סעיף 21(7). המשמעות: אם עו"ד פונה אל אדם כלשהו (זה יכול להיות כל אדם, גם אם אין לו השכלה משפטית) ומבקש חוות דעת, אותו אדם רשאי לתת לו חוות דעת משפטית. חוות דעת משפטית היא עדות. אם היא הוגשה כדין, ואין דרישה לחקור את כותב חוות הדעת – היא תתקבל.
מדוע תשובה 2 אינה נכונה? משום שגם אם מדובר בפרופ' למשפטים, זה לא אומר שהוא יכול לתת חוות דעת לכל אדם ללא הגבלה.
הערות לעניין סעיף 21:
 סעיף 21(1) – אין הכרח שנציגי היועץ המשפטי יהיו עורכי דין – אם האדם הוא מתמחה בפרקליטות, הוא רשאי להופיע בלי המאמן. גם פקיד של הפרקליטות יכול לייצג כי הוא שייך לגוף "הפרקליטות". לעניין השאלה שהוצגה לעיל, יש לציין, כי אם היינו משנים את השאלה, ושואלים לגבי המתמחה יעקב (ולא לגבי עו"ד יעקב), אזי התשובה הייתה משתנה ל-ג', ואילו היינו מוסיפים את המידע שיעקב הוא מתמחה של הפרקליטות – התשובה חוזרת להיות א.
 סעיף 21(2) – גם חייל יכול לייצג בית דין צבאי.
 סעיף 21(3) – רואי חשבון, יועצי מס ושמאים – גופים שהייצוג מוסדר בחיקוק, ואז המייצג פטור מהחובה להיות עורך דין.
 סעיף 21(8) – לעניין סנגור חוץ למקרים מיוחדים, ראו סעיף 23 לחוק לשכת עורכי הדין, לעניין עו"ד זר המייצג בישראל, ראו סעיף 89. כמו כן ראו סעיף 316 (א) (3) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955.
רשימת החריגים הולכת ומתארכת: (תוספת מתוך סיכום שנה שעברה – עריכה: שגיא בנאו)
1. לפי חוק ההגבלים העסקיים מותר לייצג גם למי שאינו עו"ד בהגבלים עסקיים – ס' 1 וס' 46א לחוק.
2. בימ"ש לתביעות קטנות – ייצוג ע"י עו"ד יכול להיות אך ורק באישור בימ"ש.
3. הורי קטין לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) רשאים לייצגו בבית משפט לנוער – ס' 19 לחוק.
4. ארגונים – ארגון צרכנים יכול לייצג בהתאם לחוק בהגבלים עסקיים, וארגון לקוחות יכול לפנות לבית המשפט לחוזים אחידים ולבקש לבטל חוזה מקפח.
הערה: אדם רשאי לייצג את עצמו, כרצונו (סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין).
יחסי עו"ד-לקוח וסיומם, ייצוג וייפוי כוח
הסנגוריה הציבורית
ייצוג משפטי בהליכים פליליים. אם אדם נעצר בשל שהפריע לסדר הציבורי, ולוקחים אותו לחקירה – לפי החוק, בתוך שעתיים מגיע תורן הסנגוריה הציבורית לחקירה. המשטרה במקרים רבים ממלאת את הוראת החוק והנהלים (בעניין הנהלים, יוער, כי מדובר במערכת שלמה של נהלים, שאינן תמיד נהלים רשומים. למשל: חקירת עורכי דין נגזרת מתוך הנחיות היועמ"ש).
חובת הנאמנות ללקוח – חוק הסנגוריה הציבורית, סעיף 15(א) קובע: במילוי תפקידו יפעל סניגור ציבורי כעורך דין לטובת לקוחו, בנאמנות ובמסירות, ויחולו עליו כללי האתיקה החלים על עורך דין המייצג לקוח.
מדוע יש צורך בסעיף כזה? כי מדינת ישראל היא ששולחת את עורך הדין, והיא זו שמשלמת לו. חשוב להבהיר: למרות כל זאת – חובת הנאמנות היא ללקוח. ממשיך סעיף 15(ב) וקובע: מקום שיש ניגוד בין חובות סניגור ציבורי שהוא עובד לשכת הסניגוריה הציבורית כלפי לקוחו לבין חובותיו כעובד מדינה – חובותיו כלפי לקוחו גוברות על חובותיו כעובד מדינה.
הפסקת ייצוג של סניגור ציבורי – הפסקת הייצוג של סניגור ציבורי היא רק ברשות בית המשפט – סעיף 16 לחוק הסנגוריה הציבורית קובע:
(א) סניגור ציבורי לא יפסיק לייצג נאשם או חשוד אלא אם כן הורה לו כך הסניגור הציבורי המחוזי, ברשות בית המשפט.
(ב) סניגור ציבורי מחוזי רשאי להורות על הפסקת ייצוג בידי הסניגוריה הציבורית אם קיבל רשות לכך מאת בית המשפט.
לשכת הסיוע המשפטי
האגף לסיוע משפטי מעניק סיוע משפטי בנושאים אזרחיים למבקשים מעוטי יכולת, שזכאים לכך בהתאם להוראות הדין. חוק הסיוע המשפטי, סעיף 2 (מתן שירות) קובע: לשכת סיוע משפטי תתן שירות משפטי, לרבות ההוצאות הכרוכות בו, בענינים ובהיקף שנקבעו בתקנות, למי שידו אינה משגת לשאת בהם, או למי שנקבע בתוספת בענינים ובהיקף שנקבעו בה; השירות יינתן על ידי עורך דין מבין עובדי לשכת הסיוע המשפטי או מחוצה לה, או על ידי אדם אחר הכשיר כדין ליתן את השירות.
עו"ד מייצג אזרח "מוחלש" מול מדינת ישראל – למי חובת הנאמנות? חוק הסיוע המשפטי הוא חוק ישן יותר (1972), ובחוק זה לא מופיעה חובת הנאמנות (כפי שהיא מופיעה בחוק הסנגוריה הציבורית 1995). כיצד נדע האם זו לאקונה או הסדר שלילי? לטענת המרצה, מדובר בלאקונה כי החוק משנת 95 אכן ציין את החובה – סביר להניח שחובת הנאמנות תישאב מתוך חוק הסנגוריה הציבורית (המחוקק "נרדם בשמירה"). עניין זה לא הועמד למבחן עדיין, אך סביר שכך ייפסק כי גם כללי האתיקה מורים על כך שחובת הנאמנות היא לעולם כלפי הלקוח –
חובת הנאמנות והזכות להיות מיוצג
האם אכן חובת הנאמנות היא לעולם כלפי הלקוח? בפרשת חנא (ע"א 6180/00 חנא נ' מ"י) – עו"ד ערער לעליון על כך שביהמ"ש המחוזי פסק לו הוצאות אישיות – פיצוי לאוצר המדינה על התנהלותו.
הערות לעניין פרשת חנא:
1. נשאלת השאלה: מכוח איזה סמכות יכול בית המשפט לחייב עו"ד בהוצאות אישיות? אין סמכות בחוק, אבל הוכרע כי מדובר בסמכות הטבועה. הסמכות הטבועה היא סמכות עזר דיונית: מותר לבית המשפט לנהל את המשפט באמצעות הסמכות, גם אם היא לא רשומה עלי ספר. שלוש אפשרויות בסמכות הטבועה:
 כאשר אין בחוק דבר, בית המשפט מייצר את הסמכות מכוח סמכות שיורית, וקובע את ההסדר במלואו.
 כאשר קיים בחוק הסדר שאינו שלם – בית המשפט משלים את ההסדר.
 כאשר יש הסדר קיים, אך בית המשפט "ממציא" הסדר חדש, כי יותר "נוח" לו עם ההסדר שהוא קובע.
מדובר בסמכות שניתן להפעיל רק בעניינים פרוצדוראליים, ולא בענייני מהות (פס"ד רוקר נ' סולומון). בפרשת חנא נקבע שיש סמכות – עו"ד חנא מערער לעליון בטענה שהוא לא קיבל את זכות הטיעון.
2. בעניין הטענה של עו"ד חנא על כך שלא קיבל את זכות הטיעון –
 ביהמ"ש העליון קיבל את טענתו, משום שהופרו כללי צדק טבעי ולא הוכח שהוא קיבל זכות טיעון (זה לא נרשם בפרוטוקול – אז זה לא קרה). הערה לפרקטיקה: חובה על עורך הדין לבדוק את הפרוטוקול בתום הדיון. משפטים יכולים להיגמר או להיסחב על עניין שכזה. זכרו: מה שלא נרשם בפרוטוקול – לא קרה.
 בעניין זכות הטיעון יוער, כי אם לא ניתנת זכות כזו – יש לדרוש אותה, ואם עדיין לא ניתנה, יש לוודא שזה נרשם בפרוטוקול, ואז האפשרות לערער מובטחת).
בפרשת חנא, קבע השופט חשין כי "חובותיו של עורך הדין לבית המשפט נעלות על חובותיו (ההיפותטיות) למרשהו" והוסיף שהחובות נקבעות כך שהחובות שחב עורך-הדין לבית-המשפט לא תפלושנה לשדה חובותיו כלפי לקוחו." יש החולקים על גישה זו, ורואים בחובת הנאמנות ללקוח כגוברת או לפחות שוות מעמד לחובה כלפי בית המשפט (עו"ד דרור ארד-איילון, "כשל בייצוג", "אתיקה מקצועית" 16).
הזכות להיות מיוצג – פרשת בן שושן (רע"א 6810/97 – יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן) – פירוק שיתוף בסכסוך גירושין. הבעל נעזר בלשכה לסיוע משפטי, והאישה החליטה שהיא תייצג את עצמה. בערכאה הראשונה, הבעל מנצח – הוא זוכה בדירת המגורים. האישה ממשיכה בערעור אל המחוזי, ומפסידה גם במחוזי (למרות שמייעצים לה שהיא פועלת בצורה לא נכונה). האישה מגישה בר"ע לבית המשפט העליון. השופט טירקל מבטל את הדיון ושולח את הדיון בחזרה לבימ"ש השלום (עם הוראה שהצדדים יהיו מיוצגים). טענתו: צד שלא היה מיוצג היה זכאי לייצוג. עצם העובדה שהאישה לא ניצלה את הזכות, אינה מורידה בפגיעה בזכות הגישה לערכאות (השופט כותב: "דיני משפחה הם דיני נפשות").
הזכות להיות מיוצג כזכות חוקתית – בבג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים, הוכרה הזכות לייצוג כזכות חוקתית: "זכותו של אדם לקבלת שירותים משפטיים ובכללה הזכות להיפגש עם עורך-דין והזכות להיות מיוצג על ידו היא זכות יסוד, המגשימה את החירות המוקנית לו למנות לעצמו שלוח כרצונו, וכן את זכותו להליך הוגן… חשיבותה של הזכות לקבלת שירותים משפטיים, מודגשת מקום שהנזקק לייצוג הוא אסיר, בשל המגבלות החלות עליו במצב זה, וכן משום שאסיר, באשר הוא אסיר, נדרש לא אחת להליכים בעלי אופי משפטי. אכן, כאשר עומדת על הפרק פגיעה בזכותו של אדם לקבלת שירותים משפטיים, המתחם שבו נבחנת הפגיעה הוא מתחם זכויות היסוד, ואמות המידה הפועלות במתחם זה הינן אמות מידה חוקתיות."
רע"פ 7383/05 נועם נאור נ' מדינת ישראל – נועם הואשם בכך ש"לא נקט צעדי זהירות בחיה", משום שהכלבים בבעלותו תקפו עובר אורח. נועם מבקש להיות מיוצג, אך לא מקבל ייצוג. הוא מורשע, ומקבל 8 חודשי מאסר בפועל (הפעלה של מאסר על תנאי) ועוד 10 חודשי מאסר על תנאי. ערעורו למחוזי נדחה. ברשות ערעור לעליון הוא טוען: נפגעה זכותו לייצוג. תשובת הפרקליטות: "אף שלעמדתה לא כל מקרה בו נאשם אינו מיוצג ונגזר לו מאסר הוא מצב המצדיק ביטול משפטו, הרי שבנסיבות מקרה זה מסכימה היא למתן רשות לערער וכן לקבלת הערעור גופו". נוכח עמדתה של הפרקליטות, וללא דיון מעמיק, מוחזר התיק לדיון בבית משפט השלום. בפסק דין זה, מכירה הפרקליטות בזכותו של אדם להיות מיוצג.
טענת כשל בייצוג
פרשת עמיאל (מ"ח 10392/02 אורן עמיאל נ' מדינת ישראל) – אדם נסע על אופנוע עם חבר, יצא לעקיפה מסוכנת, והחבר נהרג. ורוכב האופנוע פצוע קשה, ונמצא בבית חולים. הוא מקבל ייעוץ משפטי לשמור על זכות השתיקה. עורך הדין לא ידע, וגם לא בדק: הפצוע כבר נחקר בבית החולים על ידי חוקרי משטרה.
הערה לפרקטיקה: בעת מתן ייעוץ משפטי הכולל הוראה לשמירה על זכות השתיקה, יש לברר היטב האם ההוראה מתאימה למקרה.
בפרשת חנא (לעיל) השופט חשין קבע שחובתו של עורך הדין כלפי בית המשפט נעלה על חובתו כלפי הלקוח. כאמור, יש החולקים על גישה זו וביניהם פרופ' בן נון: אי אפשר שחובתו של עורך הדין כלפי ביהמ"ש תהיה נעלה על חובתו כלפי הלקוח, או כלפי עצמו (ראו דוגמה בפתיחת השיעור הראשון).
בפרשת עמיאל היה ייצוג כושל. בית המשפט העליון דן בשאלה: האם ייצוג כושל יכול להביא למשפט חוזר? השופט ברק כי יש נסיבות בהן טענת ייצוג כושל תביא למשפט חוזר, ובעיקר בנסיבות בהן מדובר בשליחת הנאשם לשנים רבות בכלא – דיני נפשות.
האם ייצוג כושל יכול להיות לטובת הלקוח? כלומר: האם אפשרי להביא למצב של ייצוג כושל או לשכור עורך דין אחר שיטען לייצוג כושל – על מנת לבקש משפט חוזר מאוחר יותר? בפרשת יושבייב (בש"פ 3031/04 רנט יושבייב נ' מדינת ישראל) הועלתה טענת כשל בייצוג, והשופט מצא כותב כך: "דא עקא שבשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר "כשל בייצוג", שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. מן הראוי להבהיר שככלל מצופה סניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עורך-הדין אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה בעיניי להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה. שמא תיתן לשכת עורכי-הדין את דעתה לנושא זה."
הביקורת: השופט מצא למעשה טוען: המשיכו בקו הראשון – החשיבה העצמאית הסתיימה. הוא למעשה טוען, שעורך דין אשר מעז חלילה לנקוט בקו הגנה אחר – זוהי עבירת משמעת, ומבקש את לשכת עורכי הדין שתיתן דעתה בנושא. תגובתה של לשכת עורכי הדין לפסיקתו של השופט הובאה על ידי עו"ד דרור ארד-איילון ("אתיקה מקצועית", גיליון 16, דצמבר 2005).
 גישתו של השופט מצא מבוססת על שלוש טענות. האחת, שטענת כשל בייצוג הפכה לשגורה יותר מאשר בעבר. עצם העובדה שטענה הפכה לשגורה אינה פגם.
 הטענה השנייה היא שכשל בייצוג נטען ברוב המקרים לא מתוך שכנוע, אלא באופן טקטי בהעדר טענה טובה לערעור. בכל הכבוד, קשה לבסס טענה עובדתית מרחיקת לכת כזו ללא מחקר שיטתי.
 הטענה השלישית היא, שבהעדר "נסיבות חריגות ויוצאות דופן ונימוקים כבדי משקל", עורך דין הטוען לכשל בייצוג עובר עבירה אתית. בטענה זו התמקדו דיוני ועדת האתיקה הארצית שהחליטה פה אחד – סניגורים, תובעים ועורכי דין אזרחיים – לא לקבל את גישתו של כבוד השופט מצא.
הלשכה אם כן, לבקשת השופט מצא, נתנה את דעתה.
ייפוי כוח והפסקת הייצוג
רשות שלא לקבל ענין לטיפול – כלל 12 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע: עורך דין רשאי, לפי שיקול דעתו, שלא לקבל ענין לטיפולו; החליט עורך דין שלא לקבל ענין לטיפולו, יודיע על כך לפונה תוך זמן סביר.
האם עורך דין יכול לייצג את מי שלא הסמיך אותו לייצג? יתואר מקרה בו עורך הדין מטפל במקרה בו מעורבים שלושה אחים. שניים מהם חתמו על ייפוי כוח, והשלישי "בטוח יסכים לייצוג" – האם אפשרי? בהחלט שאסור. אין זכות של עורך הדין לייצג אדם שלא הסמיך אותו. עת ואתיקה 43.
הפסקת הייצוג
הפסקת טיפול – כלל 13(א) קובע: קיבל עורך דין ענין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא אם כן נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול.
כלומר: אפשר לעצור טיפול בלקוח. הערה לפרקטיקה: בין אם מדובר בהליך פלילי או אזרחי, מילות המפתח מול בית המשפט הן: "נתגלעו חילוקי דעות ביני ובין לקוחי." – ברוב המקרים בית המשפט לא יחקור בנושא, ויאשר את השחרור מייצוג (כי בית המשפט מעוניין שלא לדעת את הסיבות: האם הלקוח משקר? האם עורך הדין מאוים? וכדומה).
כלל 13(ב) קובע: החליט עורך דין להפסיק טיפול בענין לפני סיומו, יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו.
"באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו" – דוגמה: הלקוח לא שילם, ועורך הדין מעכב בידיו מסמכים שהלקוח זקוק להם. לעורך הדין אומנם יש זכות עיכבון, אך הוא פוגע בחובת הנאמנות – האם הוא יכול? פסיקת הלשכה: יש לחפש הסדר שבו תינתן ערבות או ערובה תמורה התיק, אבל אין להמשיך ולהחזיק במסמכים אם הלקוח עלול להיפגע מכך.
כל הפסקת טיפול פוגעת בענייניו של הלקוח, אבל מדובר פה בשאלה מידתית. אם הלקוח זקוק מאוד לחומר, על עורך הדין להעביר לו את החומר, גם אם זו הדרך האחרונה לגבות את שכר הטרחה.
כלל 13(ג) קובע: היה ענין תלוי ועומד לפני בית המשפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק.
"בכפוף להוראות כל חיקוק" – החיקוקים יוצגו להלן (בסיכום):
שחרור מייצוג – סיכום
 בדין הפלילי – לא משתחררים מייצוג, אלא בהוראות בית המשפט.
 בדין האזרחי לקוח רשאי לפטר את עורך דינו.
החיקוקים הרלוונטיים:
כאשר לא מתקיים הליך בבית המשפט – ("קיבל עורך הדין עניין לטיפולו") כלל 13 לכללי האתיקה קובע שעורך הדין יכול להשתחרר מלקוחו בשל אחת מהסיבות הבאות:
 נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין הלקוח באשר לאופן הטיפול.
 נוצרה מניעה חוקית או אתית לטפל בעניין.
 הלקוח לא שילם שכ"ט והוצאות.
 קיומה של סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול.
כאשר מתקיים הליך אזרחי בבית המשפט –
הלקוח רשאי לפטר את עורך הדין שלו – אולם עליו להודיע לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים. תקנה 473(א) לתקסד"א קובעת: בעל דין שמייצגו עורך דין רשאי להחליף את עורך דינו בכל תובענה או ענין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין…
עורך הדין רשאי להשתחרר בהוראת בית המשפט – תקנה 473(ב) לתקסד"א קובעת: בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת…
(בשיעור הבא – פסיקה חשובה בעניין זה)
כאשר מתקיים הליך פלילי בבית המשפט – יש לקבל את רשות בית המשפט:
סעיף 17(א) לחסד"פ (הפסקת ייצוג של סניגור) קובע: סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט.
(הפסקת ייצוג של סניגור ציבורי, סעיף 16 לחוק הסנגוריה הציבורית – יש לקבל הוראה מהסניגור הציבורי המחוזי בנוסף לאישור מבית המשפט).
בשיעור הבא: חובת הנאמנות ללקוח ורשלנות.

11.11.2013 (שיעור 5)
(המשך נושא – הפסקת טיפול, שחרור מייצוג וייפוי כוח)
הערות:
 בעניין הזכות להיות מיוצג – לכל אדם יש הזכות להיות מיוצג ולכן הפסקת הייצוג היא באישור בית המשפט, ואם מדובר בסנגור ציבורי – גם אישור ממונה. בעקבות מקרים קשים (אלימות נגד סנגור כי הנאשם לא מעוניין בייצוג) קבעה הפסיקה: אי אפשר לכפות על אדם לקבל ייצוג, אבל משאירים לו פתח – אם הוא מעוניין בייצוג, אז ידאגו לו לייצוג, כי זו זכות חוקתית.
 בעניין ייצוג בהליך פלילי – סעיפים 13-18 לחוק סדר הדין הפלילי משלימים את כל התמונה של סוגיית הייצוג בהליך הפלילי.
הפסקת הטיפול
כלל 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע:
(א) קיבל עורך דין ענין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא אם כן נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול.
(ב) החליט עורך דין להפסיק טיפול בענין לפני סיומו, יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו.
(ג) היה ענין תלוי ועומד לפני בית המשפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק.
מבדילים בין טיפול בלקוח וייצוג לקוח. ייצוג הינו כאשר יש עניין תלוי ועומד בבית המשפט (סעיף ג).
"נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו" – מהם חילוקי דעות? דוגמאות: הלקוח לא מוכן להודות או מתנגד לעסקת טיעון, בניגוד לעצת עורך דינו. מדובר על חילוקי דעות מהותיים, והם יכולים להביא להפסקת הטיפול.
הלקוח משקר על דוכן העדים, ועורך הדין יודע שהוא משקר – האם חובת הנאמנות של עורך הדין ללקוח גוברת על חובתו כלפי בית המשפט? ראשית, קיימת חובה כלפי הלקוח, שלא להסגיר אותו. אם עורך הדין מעוניין להפסיק לייצג את הלקוח בשל מעשיו אלו, יוכל לומר לבית המשפט "נתגלעו חילוקי דעות ביני ובין לקוחי". חובה על עורך הדין לדווח כי קיימת בעיה, אך אין לומר מה היא הבעיה. מדובר על מעין "מילות קוד", וב-99% מהמקרים, השופט יבין במה מדובר ויעשה את כל שנדרש על מנת למנוע מעורך הדין לעבור עבירת משמעת.
דוגמה נוספת: על פי החלטה של וועדת האתיקה, אם עורך דין המייצג עמותה נמצא בישיבה ומול עיניו מתבצע זיוף של מסמכים: יש לו אפשרות להתפטר, אך אין לו אפשרות לדווח על הזיוף: "לעורך דין של עמותה יש חובת נאמנות וסודיות כלפי העמותה, ולפיכך, הוא יכול לדווח על אי תקינות לאורגנים של העמותה וכן להתפטר מתפקידו" (אתיקה מקצועית 13, "חובות עורך דין המייצג עמותה לנוכח מעשים בלתי תקינים של העמותה", 16.3.2005).
נבחין בין שלושה מקרים:
 הלקוח מספר לעורך הדין שלו: אני מתכוון לרצוח. קיימת חובת דיווח (אי מניעת פשע). החובה לדווח על פשע למשטרה קמה רק כשהפשע עדיין לא בוצע.
 הלקוח רוצח אל מול עיניו של עורך הדין – עורך הדין לא יוכל להעיד על כך מחמת חיסיון.
 עורך הדין מייצג לקוח שרצח – אם הרוצח מראה לו בדיוק היכן ואיך רצח – אין לדווח. הרצח כבר בוצע. האם יכול הלקוח להחביא את הסכין איתה ביצע את הרצח בתוך הכספת במשרדו של עורך הדין? לא. זה לא ייעוץ משפטי.
הלקוח לא משלם שכר טרחה – (במשפט הפלילי, השתחררות מייצוג היא רק באישור בית המשפט). במשפט האזרחי, מלבד האפשרות של הלקוח להפסיק את הייצוג – נקבעה הלכה חשובה בפס"ד בלטר נ' יגאלי:
רע"א 15/05 עו"ד בלטר נ' יגאלי – משרד עורכי הדין בלטר ייצג אדם מקיבוץ עברון בשם יגאלי. בשלב מסוים הלקוח לא שילם שכ"ט. בלטר מחזירים ליגאלי את הקלסרים, ומודיעים ליגאלי ולבית המשפט שהם מפסיקים את הייצוג. יגאלי מגיש תגובה וטוען: הדבר לא אפשרי – הם חייבים להמשיך בייצוג. במחוזי נפסק, בפסק דין קשה: כאשר לקוח לא רוצה לשחרר את עורך הדין מהייצוג, רק בית המשפט ישחרר אותו (כלל 13 לכללי הלשכה ותקנה 473).
משרד עורכי הדין מערער לעליון. השופט גרוניס קובע: "נקודת המוצא לבקשת שחרור מייצוג בהליך אזרחי צריכה להיות, שאין לכפות על פרקליט להמשיך לייצג את לקוחו בעוד הלה אינו משלם לו את שכר הטרחה לו הוא זכאי. נקודת מוצא זו מבוססת על יחסי האמון שאמורים לשרור בין בעל דין לבא כוחו (ראו, סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961). אי תשלום שכר הטרחה פוגע ביחסי אמון אלה. ניתן להניח כי כפייה על עורך הדין להמשיך לייצג את הלקוח ללא תשלום לא תביא לשיקום היחסים, אלא ייתכן שאף תחריף את המצב…"
כלומר: לדעת גרוניס, ברור שאם לקוח לא משלם, זה מצדיק את הפסקת הטיפול. ההצדקה: אין לכפות על עורך הדין את המשך הטיפול משום הפגיעה ביחסי האמון.
זכות עיכבון –
סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור.
האם יש לעורך הדין זכות לעכב מסמכים? התפיסה לפיה הזכות לקבל שכר טרחה גוברת על חובת הנאמנות של הלקוח היא לא נכונה. יש פסיקה שקובעת שהלקוח יצטרך לשלם ערבות על מנת לקבל את המסמכים, אבל בכל מקרה: טובת הלקוח חשובה מהזכות לקבל את שכר הטרחה.
ייפוי כוח
עניין הייצוג נובע מתוך חוק השליחות:
הקניית השליחות וצורתה – סעיף 3 (לחוק השליחות) קובע:
(א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.
(ב) נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה.
לכאורה, על פי סעיף זה, הרשאה לעוה"ד לפעול יכולה להינתן בכתב, בע"פ או בהתנהגות, ואולם – סעיף 5 (לחוק השליחות) קובע:
(א) השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה.
(ב) רשאי שלוח לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש הדרושה באופן סביר לשמירה על עניני השולח בקשר לנושא השליחות, אף אם הפעולה חורגת מתחום ההרשאה.

כלומר: המקרים בהם חייבים הרשאה מפורשת מהלקוח הם:
 הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר.
 פשרה או ויתור.
 פעולה בלי תמורה (שריד לכלל ישן שקבע שאסור לעוה"ד לעבוד בחינם ללא אישור של הלשכה).
סיום השליחות – סעיף 14(א) לחוק השליחות קובע מהן ארבעת האפשרויות בגינן השליחות נפסקת: השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – בפירוקו.
ייפוי כוח בלתי חוזר – סעיף 14(ב) קובע: הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות.
למשל: השליחות לא תיפסק כאשר ניתן ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת בעלות על דירה – זאת על מנת שהעסקה תסתיים "לא משנה מה יקרה", שהרי זכותם של אחרים תלויה בייפוי הכוח. זהו "מאזן האימה" בין המוכר והקונה: הזוג הקונה נותן ייפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד של המוכר, ולהיפך.
האם יש צורך באישור (נוטריון) של ייפוי הכוח?
סעיף 20 לחוק הנוטריונים קובע שני ייפויי כוח שצריכים אישור נוטריון:
 ייפוי כוח כללי – למשל: ייפוי כוח בין חברים ומשפחה לביצוע פעולות שונות, זקוק לחתימת נוטריון על מנת לקבל תוקף.
 ייפוי כוח לבצע עסקה במקרקעין.
סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: ייפוי-כוח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין.
סעיף זה מוציא את סעיף 20 לחוק הנוטריונים מכלל שימוש (עבור עורכי הדין). בחוק הנוטריונים כתוב שכל עסקה במקרקעין צריכה אישור נוטריון, אבל לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, אם ייפוי כוח ניתן בישראל – אין צורך בשום אישור נוסף (לפי חקיקת החוק, פעלו בישראל כמו בחו"ל, ונוטריונים היו מרווחים "סתם" משום שהיו צריכים לאשר כל ייפוי כוח).
זיהוי הלקוח – בעבר, גם זיהוי הלקוח היה דורש אישור נוטריון. כיום: אם עורך הדין, רשם או שופט מזהה את האדם, זה מספיק.
העברת ייפוי-כוח – סעיף 92 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: עורך דין שניתן לו יפוי-כוח לפעול בתחום הפעולות המפורשות בסעיף 20 או לקבל כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, רשאי, בהסכמת הלקוח, להסמיך בכתב עורך דין אחר לפעול במקומו.
כלומר: אפשר להאציל סמכות לעורך דין אחר.
העברת תיק מעורך דין אחד לאחר – כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה) נחקק לפני 3 שנים מחדש. הכלל קובע: עורך דין שקיבל עניין לטיפולו וידוע לו כי אותו עניין מטופל על ידי עורך דין אחר, ימסור לעורך הדין האחר, בלא דיחוי, הודעה ולפיה העניין הועבר לטיפולו ויוודא את מסירת ההודעה.
במילים אחרות: אם עורך דין אלמוני מתקשר לעו"ד פלוני ואומר לו: "אני כבר עובד על התיק" (בהנחה שפלוני לא עודכן על ידי הלקוח בעניין זה) – על עו"ד פלוני, על מנת שלא לחרוג מכללי לשכת עורכי הדין, לשלוח פקס לאלמוני, ליידע אותו שהתיק הועבר אליו (מתי ניתן ייפוי הכוח, וכל הפרטים הרלוונטיים), ולוודא שאלמוני קיבל את הפקס.
העברת ענין לעורך דין אחר – כלל 18 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה) קובע: על אף הוראה כללית שביפוי כוח המרשה להעביר את הטיפול לעורך דין אחר, לא יעביר עורך דין את יפוי הכוח לעורך דין אחר, אלא אם כן נתן לכך הלקוח הסכמה נפרדת ומפורשת בכתב, אולם רשאי עורך דין, על פי הוראה כללית כאמור, לאצול מסמכויותיו לעורך דין אחר או להיעזר בו בפעולותיו.
כאשר מעבירים טיפול בתיק לעורך דין אחר – יש שני סוגים של העברה:
1. האצלת סמכות ועזרה בפעולות – למשל: עו"ד במשרד פלוני צריך לייצג בשני מקומות שונים באותו זמן, במקרים מסוימים הוא יכול להיעזר בעורך דין אחר (הערה: אם מדובר רק בתזכורת, יוכל אפילו לבקש מעורך הדין של הצד שכנגד) – מספיקה הוראה כללית.
2. העברת התיק – הכוונה היא להעברה של התיק לטיפולו של עו"ד אחר, תמורת אחוזים (זה לגיטימי). במקרה כזה חייב ייפוי הכוח לכלול אישור נפרד, מפורש ובכתב (שלוש דרישות מהאישור) להעברת העניין לעו"ד אחר. (מפורש = חייבים לציין לאן מועבר התיק, בין אם הוא מועבר לקבוצה של משרדים, משרד מסוים או עו"ד מסוים).
כלומר: יש להבחין בין מה שכתוב בייפוי הכוח (האפשרות הכללית להעביר את התיק), ובין האישור לבצע את זה בפועל (אישור נפרד, מפורש ובכתב).
מי הוא לקוח? תשובה לשאלה זו היא חשובה לצורך הקביעה האם בוצעה עבירה אתית או לא – שכן אם אדם אינו הלקוח, ייתכן שאין כאן כל עבירה.
ע"א 37/86 לוי נ' שרמן – על מנת לבדוק אם יש יחסי עורך דין לקוח, יש לבדוק את כלל הנסיבות:
 האם הייתה פניה של הלקוח לעוה"ד?
 האם עוה"ד קיבל את הייצוג?
 האם ניתן לטובת עוה"ד ייפוי כוח?
 האם שולם שכ"ט עבור הטיפול?
 האם נערכה ישיבת עבודה בין עוה"ד ללקוח שבו פורטו דרישות הלקוח?
דוגמה: ראש מועצה ברמת השרון נחשד בפלילים. קבלן עשיר שבונה בתים ברמת השרון, פונה לעורך דין ומבקש לרכוש ייצוג עבור ראש המועצה. לימים, חוקרים את השניים בעניין הזה. מיהו הלקוח? למי חובת הנאמנות? חובת הנאמנות היא למי שנתן את ייפוי הכוח, משמע: לראש המועצה. המסקנה הנגזרת: עורך הדין לא עבר עבירה אתית, כי החובה שלו הייתה לראש המועצה (אשר לקח שוחד).
דוגמה נוספת: עורך דין נותן ייעוץ לתאגיד פרטי שיש בו אדם אחד (אותו האדם הוא גם המנכ"ל וגם כל בעלי התפקידים בתאגיד). חובת הנאמנות היא לתאגיד, ולכן אם המנכ"ל ניקה את התאגיד מנכסיו, עורך הדין יכול לתבוע את המנכ"ל בשם התאגיד (זה נכון לגבי חברה פרטית, אך לגבי חברה ציבורית יש כללים אחרים).
חובות עורך הדין כלפי לקוחו
בהנחה שיש לקוח, אילו חובות חב לו עורך הדין? חובות חוזיות, חובות נזיקיות וחובות אתיות.
ע"א 37/86 לוי נ' שרמן – "הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי… הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם בין עורך-דין לבין לקוחו הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש מידה נדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרש במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח…התרשלות בייצוג עניינו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שישבה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו."
ובהמשך: "בסיס אחר לחיוב עורך-דין כלפי לקוחו הוא נזיקי. במקרה מתאים תקום ללקוח עילה נזיקית כלפי עורך-דינו, כשהעילה העיקרית היא בתביעה על רשלנות מקצועית…"
מבחינת החובה הנזיקית – פסקי דין רבים המתארים מצבי רשלנות של עורך דין. אם התביעה הנזיקית לא מצליחה לעבור, אז יש הפרת חוזה ולכן תביעת רשלנות מקצועית תכיל תמיד גם את הפן החוזי.
חובות אתיות – חוק וכללי לשכת עורכי הדין.
החובה האתית – חובת הנאמנות
מהם גבולות החובה האתית? הפסיקה (פס"ד לוי נ' שרמן) קבעה: "עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות."
כלומר: אי אפשר לדרוש מעורכי הדין להיות מושלמים.
ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת: "גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא-כל-שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו."
דוגמה לחשיבות: ע"א 420/75 כהן נ' אייזן – לקוח לחץ לסיים עסקה במהירות. עורך הדין לא בדק לעומק, ומתברר כי בדירה הייתה דיירת מוגנת נוסף על הלקוח (אשתו), אשר סירבה להתפנות. עורך הדין היה צריך לשאת בחלק גדול מהוצאות ביטול העסקה. אזהרה: בעת עסקת נדל"ן יש רשימה ארוכה של משימות ואין לזלזל באף אחת מהן.
ייצוג מול צד ג' שאינו מיוצג
(ראו מאמר: "ייצוג מול צד שכנגד בלתי מיוצג – ייזהר עורך-הדין" – לימור זר-גוטמן.)
למשל: עורך הדין מייצג פלוני בהסכם שכירות. מגיע אלמוני ומבקש מעורך הדין שייצג גם אותו, אך הלקוח אינו מסכים – לעורך הדין קיימת חובת נאמנות גם למי שמעולם לא נתן לו ייפוי כוח לייצגו. משמע: אם יש בעיה בדירה – חובת הנאמנות היא לפלוני וגם לאלמוני.
מקור ההוראה בעניין חובת הנאמנות גם לצד שלא נתן ייפוי כוח, הוא בפרשת ע"א 2625/02 סילביו נ' דורנבאום – עורך דין ייצג את השוק האפור. מגיע זוג שמבקש הלוואה, והם משעבדים את דירתם. ללא ידיעתם, מחתים אותם עורך הדין על החובה למכור דירה, גורם להם להפסדים עצומים, ורווח ללקוחותיו מהשוק האפור. בפסק הדין: דעת המיעוט של השופט ריבלין מנקה את עורך הדין, אולם דעת הרוב (השופט ברק) מרחיבה את חובתו של עורך הדין: עורך דין אינו יכול לנהוג כבת יענה.
מאידך, יש לזכור: החובה ללקוח גדולה מהחובה לבית המשפט. דוגמאות:
ועדת האתיקה קבעה שסנגור אינו צריך למסור מידע בדבר הרשעות קודמות של לקוחו, אם התביעה הצהירה בטעות או בהתרשלות כי אין לו כאלה. עם זאת אסור לסנגור לטעון כי לנאשם אין הרשעות קודמות במסגרת טיעוניו שאז זאת תהיה הטעייה. הסנגור יוכל לטעון "לא הוכחו הרשעות קודמות".
במילים אחרות: אם המדינה התרשלה, ולא הביאה עימה את גיליון ההרשעות – יאמר עורך הדין: "לא הוכחו הרשעות קודמות" ואלו הן מעין מילות קוד (בדומה למשפט "נתגלעו חילוקי דעות ביני לבין לקוחי"). מחד הוא לא מטעה את בית המשפט, ומאידך שומר על חובת הנאמנות כלפי לקוחו.

עוד יסופר על עורכת הדין תמי אולמן אשר ייצגה את שודד הברינקס. בשלב כלשהו של המשפט, בית המשפט הציע להקל בעונשו אם יופקד סכום מסוים בקופת בית המשפט, ואכן: הכסף מופיע. עורכת הדין מסרבת לדרישת המשטרה שהיא תעיד מהיכן הגיע הכסף. השופט קבע: אין למשטרה זכות לפגוע במקצוע עריכת הדין.
18.11.2013 (מבחן אמצע)
25.11.2013 (שיעור 6)
משרד עורכי הדין
(למעט נושא שכ"ט שיילמד בנפרד)
מקום לקבלת לקוח – כלל 3 לכללי האתיקה המקצועית, קובע:
(א) עורך דין יקבל את לקוחו במשרדו.
(ב) עורך דין רשאי לפגוש את לקוחו במקום אחר זולת משרדו, ובלבד שיעשה כן בתנאים ההולמים את כבוד המקצוע.
(ג) עורך דין המשמש יועץ קבוע ללקוח, רשאי לסטות מן האמור בסעיף קטן (א) לשם מתן שירות יעיל לאותו לקוח, בנסיבות ההולמות את כבוד המקצוע.
אפשר לפגוש לקוחות גם מחוץ למשרד, בתנאים ההולמים את כבוד המקצוע (בית קפה, מלון, תחנת משטרה, מקום התאונה, בית הלקוח), אבל עורך דין שעושה עבודתו במסדרונות בית המשפט, עובר על כללי האתיקה:
בד"מ 101/98 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב–יפו נ' פלוני: "קבלת לקוח במקום ציבורי הומה אדם בלא שיתאפשר ללקוח להשמיע את דברו בפרטיות הרצויה, ובלא שעורך הדין יוכל להסביר ללקוח בניחותא ובתנאים הולמים את המצב המשפטי ובלא להיעזר בספריה משפטית, כשעורך הדין עורך "תצהיר" בכתב יד בצורה נלעגת ועלובה, וכשדברים אלה נעשים על פני שעות ארוכות מידי יום ביומו בשיטתיות ובדרך קבע בפרהסיה – כל אלה הנם מעשים הנוגדים את הוראות סעיף 2 לכללים, שמירה על כבוד המקצוע. יש להדגיש כי לא מדובר בתופעה מקרית או מזדמנת אלא בתופעה רצופה ועקבית של בזוי כבוד המקצוע. אנשים מסתובבים ברחבת הכניסה להיכל המשפט כשהם משוועים לעזרה ולסעד, וכך הם פוגשים את הנאשם הנותן להם "שירותים" בדרך המהווה עלבון ובושה למקצוע".
התנאים בסעיף: משמש יועץ קבוע, שירות יעיל, נסיבות ההולמות את כבוד המקצוע. יש כאן טווח גדול ואין הרבה הרשעות בעניין. הדגש הוא על פעילות המכבדת את המקצוע.
ייחוד המשרד – כלל 4 קובע:
(א) משרדו של עורך דין, לרבות חדר ההמתנה וחדר המזכירות וכל חלק אחר ממנו, לא ישמש כל מטרה זולת עבודתו המקצועית של עורך הדין.
(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לאסור על עורך הדין –
(1) להרשות שמשרדו ישמש משרד רשום של תאגיד שהוא יועצו המשפטי;
(2) לייחד חלק מדירת מגוריו למשרדו;
(3) לפעול במשרדו בענייני ציבור.
דוגמאות:
אם עורך הדין הוא גם יועץ כלכלי, עליו להפריד הכול (כולל המזכירה וחדר ההמתנה). עט ואתיקה 38: "עורך דין כלכלן אינו רשאי לתת יעוץ כלכלי בשכר בתוך תחומי משרדו".
משרד המתעסק גם בגישור – אם במשרד עורכי הדין מתקיימת גם פעילות גישור בידי מגשרים שהם עורכי דין, זה מותר. אין להכניס מגשר שאינו עורך דין. אתיקה מקצועית 6: שני מגשרים שאינם עורכי דין פנו אל עורך דין שהינו גם מגשר כדי לבחון הקמת מרכז גישור משותף שימוקם במשרד עורך הדין.
 שאילתא: האם עורך דין ומגשר מוסמך, רשאי להיכנס לשותפות עם מגשר, שאינו עורך דין, לשם הקמת מרכז גישור, כאשר השותפות לא תשתרע על תחום עריכת הדין? התשובה היא: כן, יחד עם זאת, חל איסור חמור על מתן שירותים שיוחדו לעורכי דין במסגרת המרכז לגישור.
 שאילתא: האם מרכז גישור של מגשר שהינו עורך דין ומגשר שאינו עורך דין יכול וימוקם במשרד עורך דין? התשובה היא: לא.
כלל 4 אוסר על עורך הדין להשתמש במשרדו לצורך עיסוקו האחר. אתיקה מקצועית 28:
שאילתא: קבוצת רואי חשבון שקבלה לאחרונה תואר עורך דין מבקשת לקבל אישור פרטני מהלשכה לסטות מכלל 4 לכללי האתיקה העוסק בייחוד משרד עורך הדין לעריכת דין בלבד.
החלטה: לא להיעתר לבקשה. הרעיון שעומד מאחורי סעיף יחוד המשרד הוא שמירה על עצמאותו של עורך הדין ולאפשר קיומם של יחסי עורך דין לקוח תוך הקפדה על החובות המיוחדים החלים על עורך הדין כלפי לקוחו ובעיקר נאמנות, סודיות וחיסיון. החובות החלות על עורך הדין עולות על מהחובות החלות על רואה החשבון. ההפרדה הפיסית דרושה כדי להגן על הלקוח, שידע בדיוק מה ההגנה ומה החשיפה שיש לו בכל אחד מן המקצועות.
הכלל עצמו אינו מאפשר יצירת חריגים, למעט החריגים המצוינים בסעיף 4(ב), שנובעים מאופי עבודתו של עורך הדין. בהעדר חריגים אין סמכות ללשכה לפטור את קבוצת רואי החשבון מקיום הכלל.
אנו ערים למצב בו עם השנים התפתחו מחלקות משפטיות בגופים פרטיים וציבוריים שם יושבים עורכי דין בתוך החברה ולא במשרד משלהם כאמור בכלל 4. אולם, מצב זה מתייחס לעורכי דין שכירים בלבד בחברות וגופים ולא לעורכי דין עצמאיים בעלי משרדים.
כללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר), התשס"ג 2003, מדגישים את יחודו של המקצוע ואת איסור ערוב התחומים. את ההקלה שנעשתה לציבור עורכי הדין יש לאכוף בקפדנות ואין להתיר מעבר למה שהותר.
ההחלטה מבוססת בעיקרה על כללי העיסוק האחר ועל הצורך בהגנה על מקצוע עריכת הדין כמקצוע המבוסס על נאמנות ללקוח, סודיות וחיסיון.
משרד רשום של תאגיד –
 אין בעיה שכתובת משרדו של עורך הדין תהיה כתובת של התאגיד, ובלבד שלא מתנהלת במשרד הפעילות העסקית (אי אפשר לנהל, אבל אפשר שהכתובת תהיה שם, לשם קבלת דברי הדואר).
 בעלי תפקידים במשרד או מחלקות משפטיות בחברה – אם יש במשרד עורכי הדין רופא מייעץ, מנהל חשבונות או מנהל משרד – זה בסדר, כל עוד הייעוץ ניתן לעורך הדין עצמו ולא ללקוחותיו.
 חברת עורכי דין רשומה יכולה לעשות כל פעילות עסקית שהיא, אבל לא יכולה להנפיק מניות לאדם אחר (כי היא לא יכולה להיות חברה בעירבון מוגבל).
לפעול במשרדו בענייני ציבור – מהם ענייני ציבור?
 עורך דין יכול להיות גם קונסול כבוד.
 עורך דין יכול לעסוק בפעילות פוליטית מתוך המשרד שלו (המפלגה ממוקמת בתוך המשרד).
האם קיימת חובה להודיע ללקוחות על שינוי במען המשרד? לא. מספיק שההודעה נמסרת ללשכה, והלשכה מוסרת את זה לכל לקוח שמחפש את המשרד.
סניפים כללים – כלל 5 קובע:
(א) עורך דין לא יקיים יותר ממשרד אחד, אלא אם כן בכל משרד נמצא עורך דין שמקום עבודתו הקבוע הוא באותו משרד.
(ב) הועד המרכזי בהתייעצות עם הועד המחוזי שבתחום סמכותו נמצא משרדו של עורך הדין, רשאי להתיר מטעמים מיוחדים חריגה מהוראת סעיף קטן (א), בתנאים ולתקופה שימצא לנכון.
כלומר: לעורך דין יכול שיהיה משרד וכמה סניפים, כל עוד בכל אחד מהסניפים נמצא עו"ד – יש להגדיר מה המשרד הראשי ומהם הסניפים (יש לכך משמעות כלכלית, והלשכה דורשת שעורך הדין יצהיר מי מהמשרדים הוא הראשי).
לאור האמור בסעיף, משרד עורכי דין יכול לקיים גם סניף בחו"ל, כל עוד נמצא שם עורך דין ישראלי. הבעיה: פקיעת חברות בשל אי תושבות. לצורך פתרון הבעיה ניתן להשתמש בחריג – סעיף קטן (ב): בקשת היתר מיוחד לחרוג ממשך הזמן שעורך הדין ישהה בחו"ל. דוגמה נוספת: נדרש לעורך הדין זמן נוסף להחליט מי מהסניפים יהיה הראשי.
ההמלצה הפרקטית: אם שואלים, הבקשה לרוב תאושר, אבל לא לפעול ללא אישור מתאים.
איסור העסקה – סעיף 59 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: עורך דין לא יעסיק במשרדו, בלי היתר מאת הלשכה, אדם שחברותו בלשכה הושעתה או שרישומו במרשם הותלה – בתקופת ההשעיה או ההתליה, לפי העניין, או אדם שהוצא מן הלשכה או שרישומו במרשם נמחק; לעניין זה, "מרשם" – כהגדרתו בסעיף 98א.
סעיף 98א. בפרק זה – "מרשם" – מרשם עורכי דין זרים שמנהלת הלשכה…
כלומר: אי אפשר להעסיק עורך דין מושעה, אלא באישור הלשכה.
חברת עורכי דין
עורך דין שכיר, ומשמש כיועץ משפטי של חברה – החברה היא הלקוח היחידי. אם מתעוררת בעיה אישית של המנכ"ל, אסור לעורך הדין לתת למנכ"ל ייעוץ משפטי. כללי ניגוד העניינים ברורים – חובת הנאמנות היא לחברה.
אין מניעה שעורך דין שכיר יבצע עבודות משפטיות עצמאיות בתוך המשרד של מעבידו, אבל אם אכן ניתן ייעוץ כאמור, ללקוחות שהם רק של עורך הדין (כעצמאי), במשרד המעסיק – יש לקבל היתר מהמעסיק.
סייגים לעיסוק בחברת עורכי-דין – סעיף 59א(א) קובע: עורך דין לא יעסוק במקצועו כחבר בחברת עורכי דין אלא אם נתקיימו אלה:
(1) החברה רשומה בישראל לפי פקודת החברות ואין לה כל הגבלה על אחריות בעלי המניות בה;
(2) מטרות החברה, לפי תזכירה, הן האגדם של עורכי דין, פעולות עזר לעריכת דין, פעולות לניהול החברה ונכסיה ולהשקעת רווחיה ופעולות לוואי הדרושות לאלה, ונקבע בתזכיר ההתאגדות כי לא יהיו לחברה הסמכויות המפורטות בתוספת השניה לפקודת החברות;
(3) כל חברי החברה ומנהליה הם חברי הלשכה או עורכי דין זרים כהגדרתם בסעיף 98א.
(סעיף 98א: "עורך דין זר" – מי שרשום במרשם; "מרשם" – מרשם עורכי דין זרים שמנהלת הלשכה בהתאם להוראות סעיף 98ו ולהוראות לפי סעיף 98יג;)
סעיף 59א(ב) קובע: לא יעסוק עורך דין במקצועו כחבר ביותר מחברת עורכי דין אחת.
שם החברה
סעיף 59ב קובע: שם של חברת עורכי דין לא יכלול אלא שמם של חברי החברה.
חברת עורכי דין לא יכולה להיות חברה בע"מ. עורך דין לא יכול להיות חבר ביותר מחברת עורכי דין אחת. שם החברה יהיה שמם של עורכי הדין החברים בחברה.
תזכיר – כיום יש תקנון ולא תזכיר (לחברות שנרשמו לפני חוק החברות יש גם תזכיר).
הגבלת שיתוף בהכנסות – סעיף 59ג קובע:
(א) חברת עורכי דין לא תשתף בהכנסותיה, על אף האמור בתזכירה, בתקנותיה או במסמך אחר, מי שאינו עורך דין או עורך דין זר, אולם רשאית היא לשתף בהכנסותיה את בן הזוג, הצאצאים וההורים של חבר, בהווה או בעבר, שנפטר בעודו חבר הלשכה או בעודו עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א, או של עורך דין או עורך דין זר שהחברה רכשה את עסקו.
(ב) נפטר חבר או חדל להיות חבר הלשכה ולא הועבר חלקו בחברה, ירכשוהו חברי החברה תוך תקופה, בדרך, במועד ובתנאים שייקבעו בכללים.
אפשר לשתף את המשפחה של עורך דין שנפטר בהכנסות החברה. אפשר לרכוש את חלקו של הנפטר, "בדרך, במועד ובתנאים שייקבעו בכללים" – ואולם, כללים כאלו מעולם לא נכתבו, והרכישה נעשית בדרך מקובלת (למשל: מכרז).
איסור השתתפות למי שהושעה – סעיף 59ד קובע:
(א) חבר בחברת עורכי דין שהושעה מחברותו בלשכה לא יהיה זכאי לקבל בתקופת השעייתו כל תשלום מהחברה חוץ מתשלומים בעד שירות שניתן לפני שהושעה ולא כל חלק מרווחי החברה שהרוויחה בשעה שהיה מושעה כאמור, והחברה לא תשלם לו, או לאחר על פי הוראותיו או בשל זכויות החברות שלו, דבר שאינו זכאי לקבל לפי סעיף קטן זה.
(ב) חבר בחברת עורכי דין שהושעה מחברותו בלשכה לא יפעיל כל זכות או סמכות שיש לו כחבר בחברה או כמנהל או כפקיד החברה, כל זמן שהוא מושעה כאמור, והחברה לא תפעל על פי הוראה כאמור.
אם זה כן קורה, כל עורכי הדין של החברה יועמדו לדין משמעתי.
אחריות החברה בנזיקין – סעיף 59ה קובע: לענין פקודת הנזיקין [נוסח חדש] רואים חברת עורכי דין כאחראית בנזיקין לכל מעשה או מחדל בענין שפעלו בו חבריה כעורכי דין.
אחריות מוחלטת – שיהיה ברור שהחברה חבה ביחד ולחוד.
שמירת אחריות ודינים – סעיף 59ו קובע:
(א) אין בקיומה של חברת עורכי דין ובהיות עורך דין חבר בה כדי לגרוע –
(1) מאחריותו האישית של עורך הדין כפי שהיתה קיימת לולא החברה או חברותו בה;
(2) מתחולת הוראות חוק זה על עורך הדין.
(ב) עורך דין או שותפות של עורכי דין הממשיכים לעסוק במקצוע במסגרת חברת עורכי דין, לא יראו בכך הפסקת התעסקות במקצוע לענין כל דין.
בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין – החברה פרסמה גיליון שלם ולא שמינית גיליון בהתאם לכללים. נקבע שהאחריות היא אישית. מיני-רציו: "עורכי דין אינם רשאים לפרסם את עצמם בפרסומת המפרה את כללי לשכת עורכי הדין (פרסומות) וזאת גם במסגרת של חברות בהן התאגדו. בהתאם ללשון סעיף 59ו ולתכליתו, עורך הדין חייב, כפי שהיה מקדמת דנא, בחובות האתיות ובדין המשמעתי, ללא תלות בהיותו חבר בחברת עורכי דין. "חברת עורכי דין איננה "כביש עוקף" שבנסיעה בו משוחרר עורך הדין השותף בה מ"חוקי התעבורה" החלים עליו בכביש המרכזי"."
אתיקה מקצועית 25 – אי אפשר להגביל אחריות, או לשנות שם של חברה – עו"ד רשם את עצמו כבעל מניות יחיד בחברה ושמה [שם הנילון – ייעוץ משפטי], ולאחר כמה שנים ביקש לשנות את תקנון החברה באופן שאחריות בעלי המניות תוגבל, וכן להוסיף "בע"מ" לשם החברה. בית המשפט אישר את בקשתו, אבל רשם החברות סירב והודיע על כך ללשכה (עורך הדין לא הועמד לדין משמעתי כי הוכח שפעל מאי ידיעת החוק).
שותפות עורכי דין – לא חל חוק החברות, אלא פקודת השותפויות. על פי סעיף 3 בפקודה, מספר השותפים הכלליים בשותפות לא יעלה על 20, אולם בתיקון לחוק (שזכה לכינוי "חוק נאמן"), הוסרה ההגבלה. סעיף 3א (1) לפקודת השותפויות קובע (שותפות מקצועית): על אף האמור בסעיף 3 – (1) שותפות של עורכי דין או של רואי חשבון לשם עיסוק במקצועם, יכול שיהיו בה יותר מעשרים חברים;
איסור שותפות עם אדם שאינו עורך דין – סעיף 58 קובע: עורך דין לא יעסוק במקצועו בשותפות עם אדם שאינו עורך דין או עם אדם שאינו עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א, ולא ישתף אדם כזה בהכנסותיו – אם ברוטו ואם נטו – בתמורה לשירותים, סיוע או תועלת אחרת לעסקו. אולם רשאי עורך דין לשתף בהכנסותיו את בן הזוג, הצאצאים וההורים של שותפו, בהווה או בעבר, שנפטר בעודו חבר הלשכה או בעודו רשום במרשם כהגדרתו בסעיף 98א ושל עורך דין או של עורך דין זר שממנו רכש את עסקו.
האם אפשר להעסיק במשרד כל אדם? לא. אסור להעסיק טוען רבני – ולהיפך (כלל 11 לתקנות הטוענים). כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען רבני), תש"ל-1970 קובעים:
(א) לא יעסיק עורך דין במשרדו טוען רבני שאינו עורך דין או שאינו רשאי באותה שעה לעסוק בעריכת – דין, לא יעביר לטוען רבני כאמור ייפוי כוח שניתן לו כעורך דין ולא יאצול לו מסמכויותיו.
(ב) לא ישתף עורך דין טוען רבני כאמור בשימוש משרדו.
(ג) הוראות סעיף זה לא יחולו על עורך דין שחדרי ההמתנה שלו היו ביום פרסום כללים אלה ברשומות משותפים לו ולטוען רבני כאמור, ובלבד שהודיע על כך לועד המרכזי תוך שלושים יום מיום הפרסום.
שמירת חומר ארכיוני
כללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרד עורכי דין), התשל"א-1971.
מהו מסמך? כלל 1 לכללי שמירת חומר ארכיוני מגדיר: בכללים אלה –
"חומר ארכיוני" – כל מסמך שבידי עורך-דין עקב טיפולו בענין לקוחו, בין שערך אותו ובין שנמסר למשרדו;
"מסמך" – כל כתב על גבי נייר או על גבי חומר אחר וכל תרשים, דיאגרמה, מפה, סרט של רשמקול או תצלום, העשויים לשמש ראיה.
סעיף 1 מגדיר חומר ארכיוני בצורה רחבה מאוד (הערה: החוק הפלילי אף פירש שלדה של מכונית כמסמך).
תקופת השמירה – כלל 2 קובע: כל עוד לא הוסכם אחרת בכתב בין עורך הדין לבין לקוחו, לא יהא עורך הדין חייב לשמור על החומר הארכיוני שלו יותר מחמש השנים הנמנות מיום סיום טיפולו של עורך הדין בענין שמסר לו הלקוח או מיום סיום ההליכים המשפטיים בהם ייצג עורך הדין את הלקוח, לפי הענין.
ואולם, כלל 4 קובע סייג לכלל 2: על אף האמור בסעיף 2 לא יבער עורך-דין חומר ארכיוני אלא אם הציע לפני כן במכתב רשום שנשלח ללקוח או ליורשים, לפי הכתובת הידועה לעורך הדין באותה עת מהמסמכים שבידיו או הרשומה במינהל האוכלוסין לקבלו בחזרה, להעתיקו או לצלמו והלקוח או היורשים לא עשו אחד מאלה תוך המועד שנקבע בהצעה.
אתיקה מקצועית 25 – אם לא מצליחים לאתר את הלקוח אסור להשמיד את החומר: השאילתא: כיצד על עורך הדין לנהוג כאשר הוא לא מצליח לאתר מספר לקוחות-עבר במטרה להעביר להם את החומר הארכיוני או לקבל את הסכמתם להשמיד את החומר? ההחלטה: חובתו של עורך הדין לעשות מאמץ מוגבר לאתר לקוחות-עבר אלו. אם לא נמצא הלקוח, אין להשמיד את החומר.
סייג לתחולה – כלל 5 קובע: כללים אלה לא יחולו על צוואות ועל מסמכים אחרים שנמסרו לעורך הדין למשמרת, על פי הסכם מפורש או מכללא, בשביל הלקוח או בשביל אחר.

אתיקה מקצועית 14 – כמה זמן חובה לשמור צוואה כחומר ארכיוני? תשובה: פירושו של כלל 5 הוא כי חלה חובה לשמור צוואה ללא הגבלת זמן אלא אם כן הלקוח נותן הוראה אחרת.
מה אם המשרד חדל להתקיים (השותפות מתפרקת, או עורך הדין נפטר)?
שותפות עורכי-דין – כלל 3 קובע: פורקה שותפות עורכי-דין, חייב לפי כללים אלה בשמירת חומר ארכיוני של השותפות ממועד פירוקה ואילך אותו עורך-דין בלבד שלידיו נמסר החומר אגב הפירוק.
כלומר: כאשר יש פירוק, מי שאליו נמסר התיק – חב בחובת שמירת המסמכים.
ארכיונו של עורך דין שנתמנה ממונה על עניניו המקצועיים – כלל 4א קובע: הוראות הפרק השביעי א' לחוק יחולו גם על הטיפול בארכיונו של עורך דין כמשמעותו בסעיף 89א(א) לחוק.
הוראות הפרק השביעי א' = ממונה במקום עורך דין במקרים מיוחדים. אם עורך הדין נפטר או חלה (לדוגמא), בית המשפט המחוזי רשאי למנות חבר הלשכה בהסכמתו להיות ממונה על עניניו המקצועיים של עורך הדין ולטפל בהם. העניינים המקצועיים כוללים גם את ניהול הארכיון.
להלן סעיפי החוק הנוגעים למינוי ממונה (שקופיות ללימוד עצמי):
מינוי ממונה – סעיף 89א קובע:
(א) נפטר עורך דין או שפרש מן הלשכה או שחברותו בה בוטלה, הושעתה או פקעה, או שנבצר ממנו למלא את תפקידו (בפרק זה – עורך הדין), ולא הובטח טיפול נאות בעניני לקוחותיו – רשאי בית במשפט המחוזי (בפרק זה – בית המשפט), לבקשת הועד המחוזי, למנות חבר הלשכה בהסכמתו להיות ממונה על עניניו המקצועיים של עורך הדין ולטפל בהם.
(ב) הבקשה תובא לידיעתם של לקוחות עורך הדין בדרך שתיראה לועד המחוזי.
(ג) עורך הדין, אפוטרופסו או מי שנכסיו של עורך הדין מוקנים לו, יהיו המשיבים בבקשה.
(ד) ראה בית המשפט שקיום הליכי סדר הדין בדרך הרגילה עלול לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא בכל עת שלאחר הגשת הבקשה ליתן כל סעד ביניים שיש בו כדי לשמור על עניניהם של לקוחות עורך הדין, לרבות מינוי ממונה זמני; והוא יכול לעשות כן על פי צד אחד בלבד.
המינוי כללי או מסוייג – סעיף 89ב קובע:
(א) המינוי יכול שיהיה כללי לכל עניניו המקצועיים של עורך הדין, או מסוייג לסוגי ענינים או לענינים מסויימים.
(ב) לא יתמנה ממונה לטפל בענין שהיה בטיפולו של עורך הדין אם הוא מייצג בו צד אחר בענין.
תקופת המינוי – סעיף 89ג קובע: תקופת המינוי לא תעלה על שנתיים; אולם רשאי בית המשפט בכל עת, לבקשת הועד המחוזי, להאריך את תקופת המינוי או לקצרה או להפטיר ממונה מענין שנתמנה לו; כל עוד המינוי בתקפו לא יהא הממונה רשאי להתפטר מתפקידו אלא ברשות בית המשפט.
ממונה לא יכול להתפטר, אלא באישור בית המשפט – זה הדין המחמיר לממונה (מדובר על התפטרותו לגמרי מהתפקיד). ברגע שבית המשפט מינה ממונה, עורך הדין ה"ישן" לא יכול להפריע.
מעמדו של נאמן – סעיף 89ד קובע:
(א) מנהל עזבונו של עורך הדין, אפוטרופוס עליו או על יורשיו או נאמן אחר על רכושו (להלן – נאמן) שהוא עצמו עורך דין, לא יטפל בעניניו המקצועיים של עורך הדין אלא אם נתמנה לממונה.
(ב) נתמנה ממונה לטפל בענין פלוני, לא יטפל בו עורך הדין, כל עוד המינוי בתקפו; עורך הדין והנאמן חייבים להעביר לידי הממונה מסמכים, פקדונות וחפצים אחרים של לקוחות שהיו ברשות עורך הדין, אם דרש זאת הממונה.
סמכות הממונה – סעיף 89ה קובע: דינו של ממונה, בענינים שנתמנה להם, כדין מי שקיבל את שליחותו מידי לקוחו של עורך הדין; אולם לא יהא מסמכותו של ממונה לטפל באלה:
(1) ענין שבו יש לעורך דין אחר יפוי כוח מטעם הלקוח והממונה ידע על כך;
(2) ענין שבו סירב הלקוח בהודעה בכתב שהממונה יטפל בו.
הודעה ללקוח – סעיף 89ו קובע: ממונה יודיע על מינויו, סמוך ככל האפשר ליום המינוי, ללקוחו של עורך הדין אשר בענינו הוסמך לטפל.
הודעה לערכאה שיפוטית – סעיף 89ז קובע: ייצג עורך הדין בעל דין בהליך משפטי, יודיע הממונה על מינויו לערכאה שבפניה מתנהל ההליך המשפטי.
שכר טרחה והוצאות – סעיף 89ח קובע:
(א) שכר טרחה והוצאות שקיבל ממונה יועברו לעורך הדין או לנאמן, לפי הענין, בניכוי השכר וההוצאות המגיעים לממונה בעד פעולות שעשה; בית המשפט יקבע את גובה שכר טרחתו של הממונה.
(ב) לא היה בשכר הטרחה וההוצאות שקיבל הממונה כדי לכסות את השכר המגיע לו, ושילמו הלקוחות לעורך הדין שכר טרחה והוצאות של פעולות שעשה הממונה, חייבים עורך הדין או הנאמן, לפי הענין, להשלים את שכרו מתוך הסכומים ששילמו הלקוחות כאמור.
ניהול כספי הלקוח
לקוחות מפקידים כספים בידי עורך הדין, והם מוחזקים בנאמנות. קיימת חובת נאמנות של עורך הדין על אותם כספים. מדובר על נאמנות שהיא לא לפי חוק הנאמנות (בחוק זה כללי מידי) – מדובר כאן על "נאמנות אתית".
כספים שאינם שייכים לעורך הדין, חייבים להיות בחשבון נפרד. ההמלצה הפרקטית: לפתוח חשבון "לקוחות" (ולא חשבון "נאמנות", שחלים עליו כל מיני כללים שאין בהם צורך, לפי חוק הנאמנות). החזקת הכספים בחשבון נפרד מלמדת על כך שעורך הדין לא נוהג בכסף כבשלו (עורכי דין רבים נשפטים על כך מידי שנה). החובה כוללת לא רק אחזקה בכספים, אלא גם דאגה להם, ומסירת דין וחשבון כספי: כלל 42 לכללי האתיקה קובע:
(א) עורך דין ימציא ללקוח דין וחשבון על מצב חשבונו של הלקוח –
(1) לפי דרישת הלקוח – תוך זמן סביר לאחר הדרישה, ובלבד שהוגשה לא יאוחר משלוש שנים מיום סיום הטיפול;
(2) תוך זמן סביר לאחר סיום הטיפול.
(ב) עורך דין שנדרש בידי לקוחו להמציא לו העתק מקבלות על הוצאות שהוציא או ממסמכים הנוגעים לכספים המוחזקים כפקדון, ימציאם ללקוח תוך זמן סביר; הוראה זו לא תחול כאשר דרישת הלקוח להמציא לו את המסמכים באה אחרי שעבר זמן סביר או שהמסמכים אינם עוד בידי עורך הדין.
ועל כן, המלצה פרקטית נוספת: אם מנהלים חשבון משותף לכלל הלקוחות, מומלץ להפקיד את הניהול החשבון בידי מנהל חשבונות, אשר יודע לטפל ב"מחיצות" השונות של החשבון.
דוגמאות של כספי לקוח המוחזקים אצל עורך הדין:
 תשלום אגרה – האגרה נמצאת אצל עורך הדין עד שיכין את כתב התביעה ויגיש אותו.
 כסף מחברת הביטוח שהתקבל עבור הלקוח. הלקוח לא הגיע לקחת את הכסף. לא משנה כמה שנים הלקוח מתעכב – אסור לגעת בכספים הללו.
הוראות מהלקוח לעניין השקעת הכסף
בייפוי הכוח צריך לכלול הוראות מפורטות המתייחסות למסירת הכספים ולהשקעתם. כלל 41 לכללי האתיקה קובע:
(א) עורך דין המקבל כספים בנאמנות, יודיע על כך ללקוחו מיד ויבקש, בסמוך למועד קבלתם, ממי שעבורו הוא מחזיק את הכספים בנאמנות, הוראות מפורטות המתייחסות למסירת הכספים ולהשקעתם.
(ב) קיבל עורך דין כספים בנאמנות ולא נתקבלו, תוך זמן סביר, הוראות בקשר להשקעתם, ישקיע את הכספים באחת מדרכים אלה:
(1) בהתאם לסעיף 6 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979;
(2) בהתאם לסעיף 50 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962;
(3) בדרך אחרת שיש בה סיכוי סביר לשמירת ערך הכספים, לפי הנסיבות הידועות באותה העת.
כלומר: ישנן שלוש ברירות מחדל, ולכולן יש את אותו המעמד:
1. סעיף 6 לחוק הנאמנות – "כיעיל לשמירת הפירות" (אף אחד לא מוכן "לשקוע" בתקנות השונות).
2. סעיף 50 – כספים של חסוי – שמירת הקרן ואבטחת פירות. מתייחסים לדרכים להשקעת כספי חסוי – רשימה שלמה של אפשרויות (מתייחסים ללקוח כאילו היה חסוי).
3. כל דרך אחרת – המקובל בימינו: פק"מ.
העברת כספים ועיכובם
סעיף 40 קובע:
(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.
(ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר.
סעיף קטן (ב) יילמד בהרחבה בשיעור על שכר הטרחה. אין לעורך הדין זכות קיזוז, אלא אם יש חיובים שלובים (ואז פועלים לפי חוק החוזים. זה כמעט לא קורה). יש זכות ניכוי, אם היא מצויינת בהסכם שכ"ט, ואז יש לפרט בדיוק מה נוכה.
איסורים הקשורים לכספים
איסור על הלוואות – כלל 43 קובע: לא יתן עורך דין הלוואה או טובת הנאה אחרת כדי לקבל עבודה.
תשלום בעד הוצאות הלקוח – כלל 44 קובע: לא ילווה עורך דין כספים ללקוח כדי לשלם הוצאות הכרוכות במתן שירות מקצועי ללקוח; ואולם אין בהוראה זו כדי למנוע מעורך דין לשלם עבור הלקוח את ההוצאות האמורות, או להתחייב לשלמן, ובלבד שעורך הדין ינקוט אמצעים לגביית הכספים מאת הלקוח, תוך זמן סביר לאחר ששילם את ההוצאות.
נוצר חשש שמימון על ידי עורך הדין נועד על מנת לקבל את העבודה, וזה שידול. למשל, אסור לממן את האגרה – למרות שעורכי דין רבים עושים את זה.
ואולם אין בהוראה זו… – כלומר: אם עורך הדין הלווה כספים, אבל נקט באמצעים לגבייתם (לדוגמה: נלקח צ'ק דחוי מהלקוח), תוך זמן סביר אחרי ששילם את הכספים – זה בסדר. (הערה פרקטית: אם לא קיימת הוכחה בכתב על כך שלא נעברה עבירה אתית – אז היא נעברה, לכן: "נקיטה באמצעי גבייה" צריך להיות משהו כתוב).
הערה: מצב שבו אין ללקוח או לעורך דינו כסף לתשלום אגרה, והתביעה עומדת להתיישן. במקרה כזה אפשר לבקש להגיש את האגרה באיחור, על מנת שלא תכנס התיישנות ואז מסדירים בהמשך את התשלום.
איסור ערבות ואיסור טובות הנאה
איסור על מתן ערבות – כלל 10 קובע: לא יערוב עורך דין ערבות אישית בענין הנמצא בטיפולו, גם אם אין במתן הערבות טובת הנאה חומרית; ואולם אין בהוראה זו כדי לאסור על עורך דין לקבל אחריות אישית להוצאות עדים או להוצאות משפט אחרות.
דוגמה: אסור לעורך דין להיות ערב לשכירות של לקוחתו.
איסור על רכישת טובת הנאה – כלל 11 קובע: לא ירכוש לו עורך דין טובת הנאה חמרית, פרט לשכר טרחתו, בענין שהוא משמש בו נאמן, מפרק, מנהל עזבון או כונס נכסים.
שידול ופרסומת
איסור שידול לשם השגת עבודה – סעיף 56 קובע: לא ישדל עורך דין, בעצמו או על ידי אחר, כל אדם למסור לידיו עבודה מקצועית.
הכלל לא דורש תוצאה – די בפעולת השידול כדי ליצור את העבירה. תכלית: שמירה על טובת המקצוע, אמון הציבור (כדי שעורכי דין בישראל לא יראו כמו עורכי הדין בארה"ב, שם ניתן לראות את עורך הדין רודף אחרי אמבולנס, ותוחב כרטיס ביקור לידיו של הפצוע).
אילו פעולות נחשבות לשידול? (דוגמאות)
1. שידול יהיה לנעוץ את כרטיס הביקור על לוח המודעות במשרד כלשהו, או לבקש ממכרים לחלק את כרטיס הביקור לכל דיירי השכונה.
2. על"ע 3/73 מאירי נ' הועד המחוזי קבע את הכלל: על הלקוח לחפש את פרקליטו ואל לו לפרקליט לחפש את לקוחו: מאירי עשה הסכם עם ארגון הגנת דייר לפיו היה, תמורת תשלום שנתי ששולם לו על-ידי הארגון, מייעץ ייעוץ ראשוני לחברי הארגון. "יעוץ ראשון זה ניתן על-ידי המערער חינם אין כסף… ואולם אם הענין לא בא על מקומו בשלום על-ידי מתן יעוץ ראשון, היה הפונה אל המערער נהפך ללקוחו ומשלם לו שכר טרחה תמורת שירותיו הנוספים… על יסוד עובדות אלה הרשיע בית-הדין המשמעתי המחוזי את המערער בעבירת משמעת, של עשיית פרסומת והפרת כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין, לפי סעיפים 55ו-61 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961."
כלומר: אם עוה"ד מפרסם שהפגישה הראשונה בחינם, זה יחשב שידול.
3. פרסום שמה של חברה הנתבעת בתובענה ייצוגית היא שידול לקוחות (עט ואתיקה 70).
4. מתן טובת הנאה על-ידי אחר כדי להביא לשכירת עורך הדין – אתיקה מקצועית 28: העירייה פרסמה במכרז, שאם הקונה ממנה עורך דין מטעמה, הוא לא יצטרך לשלם שכ"ט. נקבע שזהו שידול.
(בענייו לבנת פורן: עד שבג"צ יכריע סופית בענייניה, היא ממשיכה לפרסם משום שקיבלה עיכוב ביצוע. מדובר גם בסכסוך בין אנשי אקדמיה שרוצים להפריט את הלשכה, ובין מי שרוצים לשמור על הלשכה כפי שהיא).

ההבדל בין שידול ופרסומת – פרסומת היא המראה ההפוכה של השידול. מה שלא מותר במפורש בכללי הפרסומת, אסור (זאת בניגוד לחוקים הרגילים, בהם מה שלא נאסר במפורש – מותר). כלומר: שידול הוא כל מה שאסור בכללי הפרסומת.
באתיקה מקצועית 4, פורסמה רשימה של החלטות ועדת הייעוץ לענייני פרסומת. דוגמאות:
 מותר לפרסם מאמר מקצועי בעיתון. יחד עם זאת, אין לנצל את המאמר לעשיית פרסומת ולפיכך אין לציין את תחום העיסוק ואת מקום המגורים.
 מותר להפיץ בטאון מקצועי לחברי לשכת עורכי הדין ולגורמים נוספים מחוץ ללשכה ובלבד שלא יהיה בבטאון מידע פרסומי כלשהו בנוסף לחומר המקצועי וציון שם המשרד או עורך הדין שערך את החומר ואחראי לתוכנו.
 אסור לשלוח מכתבים בדואר המציעים שירותים משפטיים (הערת העורכת: משלוח כזה של מכתבים מהווה שידול האסור לפי סעיף 56 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961).
 עורך דין הכותב בעניינים משפטיים באתר אינטרנט המספק מידע לציבור אינו רשאי ליצור קישור, בשום דרך שהיא, בין המאמר ו/או האתר בו הופיע המאמר לאתר האינטרנט של משרד עורכי הדין שלו.
 ציון במודעה "פגישה ראשונה ללא תשלום" / "תשלומים נוחים" – אסור.
 ציון המילה "מומחה" אסור לחלוטין כך גם הביטוי "תחומי התמחות" לגביו הביטוי המותר לפי הכללים הוא "תחומי עיסוק".
 ציון תפקידים קודמים ונוכחיים של עורך הדין אסור בפרסומת בעיתונות הכתובה ומותרת רק בפרסומת באתר האינטרנט ומדריכים מקצועיים מסווגים.
 ציון "זיכויים ואזכורים בתקשורת" במסגרת אתר האינטרנט – אסור.
הסדרת פרסומת – סעיף 55 קובע:
(א) עורך דין לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו אלא בהתאם לכללים שתתקין המועצה הארצית באישור שר המשפטים וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.
(ב) בכללים כאמור ייקבעו סוגים, צורות ודרכים של פרסומת המותרים לעורכי דין, ובלבד שלא יהיה בהם כדי להטעות את הציבור או לפגוע בו או משום פגיעה בכבוד המקצוע; כן ייקבעו באותם כללים מקרים וצורות שבהם רשאי או חייב עורך דין לציין את שמו ומקצועו.
על פי החוק, מותר לעשות פרסומת, אך הדרך לעשות זאת תיקבע בכללים. באותם כללים ייקבעו הסוגים, הצורות והדרכים של הפרסום המותר לעו"ד. פרסומת לפי כללים אלו תהיה מותרת. פרסומת שלא תעמוד בכללים הללו תיחשב לפרסומת אסורה.
הכללים (בגדול) נוגעים ל:
 מקומות בהם אפשר לפרסם (אינטרנט, כתבי עת, ספרי טלפונים, נייר מכתבים , שלט וכו'), אך לעומת זאת: אסור לפרסם ברדיו או בטלוויזיה.
 תוכנן של פרסומות מותרות – אסור שהפרסומת תטעה את הציבור, תפגע בציבור, ואסור שהפרסומת תפגע בכבוד המקצוע.
הערות:
 אם עורך דין רוצה לפרסם במקצועו האחר, כל עוד אין זיקה בפרסומת לעריכת הדין, יוכל לפרסם מה שירצה.
 עו"ד ישראלי שמפרסם בחו"ל, אפשר להעמיד אותו לדין משמעתי.

9.12.2013 (שיעור 7)
פרסום ופרסומת
בפרסום, מה שלא הותר במפורש – אסור.
הסדרת פרסומת – סעיף 55 לחוק לשכת עורכי הדין קובע:
(א) עורך דין לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו אלא בהתאם לכללים שתתקין המועצה הארצית באישור שר המשפטים וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.
(ב) בכללים כאמור ייקבעו סוגים, צורות ודרכים של פרסומת המותרים לעורכי דין, ובלבד שלא יהיה בהם כדי להטעות את הציבור או לפגוע בו או משום פגיעה בכבוד המקצוע; כן ייקבעו באותם כללים מקרים וצורות שבהם רשאי או חייב עורך דין לציין את שמו ומקצועו.
כללים – כללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס"א-2001
(שקופית 24) כלומר: הכללים בסעיף 55 קובעים כי:
 מותר לעשות פרסומת.
 הדרך לעשות זאת תיקבע בכללים.
 באותם כללים ייקבעו הסוגים, הצורות והדרכים של הפרסום המותר לעו"ד.
פרסומת לפי כללי אלה תהיה מותרת. פרסומת שלא תעמוד בתנאי הכללים הללו תיחשב לפרסומת אסורה.
סעיף 55 קובע גם שלושה סייגים:
 אסור הפרסומת תטעה את הציבור
 אסור שהפרסומת תפגע בציבור
 אסור שהפרסומת תפגע בכבוד המקצוע.
מהי פגיעה בכבוד המקצוע? בפרשת על"ע 13/86 עו"ד דרור חטר ישי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א, נקבע שיש לאזן בין חפש הביטוי לבין הצורך לשמור על כבוד המקצוע, ולפיכך מותר לעו"ד להתראיין בנושא שהוא מעניין וחשוב לציבור, גם אם במסגרת הריאיון הוא מופיע כעורך דין. כל עוד עורך הדין מדבר על הנושא ולא על עצמו, או שהדיבור על עצמו הוא משני וטפל לעיקר – אין בכך עברה.
כללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס"א-2001
ציון התואר – כלל 1 קובע: עורך דין רשאי לציין, בעל פה או בכתב, את דבר היותו עורך דין.
עו"ד שהושעה – לא רשאי לפרסם במכתב או להציג עצמו כעו"ד.
עו"ד בהגבלת חברות – יציג את עצמו כעו"ד בהגבלת חברות או כעו"ד (לא פעיל). עורכי דין אשר הגבילו את חברותם, יציינו בנייר המכתבים כי הם נמצאים בחברות מוגבלת ואולם בכרטיס הביקור לא חייבים לציין זאת.
פרטים שחובה לציינם – כלל 2 קובע:
(א) עורך דין יציין את שמו ואת דבר היותו עורך דין:
(1) בנייר המכתבים המשרדי שלו;
(2) כאשר חובה זו מוטלת עליו על-פי דין.
(ב) ציין עורך דין את שמו על מסמך הקשור בעבודתו המקצועית, יוסיף לצד שמו את דבר היותו עורך דין.
(ג) עורך דין יציין את מספר הרישום שלו בפנקס חברי לשכת עורכי הדין על –
(1) המסמך הראשון שהוא מגיש בשם לקוחו בהליך בבית משפט, לרבות בית דין וכל ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית שהוקמה על פי דין;
(2) תצהיר שהוא מאשר;
(3) מסמך אחר הכולל אישור או אימות על ידי עורך דין.
סעיף (א)(ב) – חובה המוטלת עליו על פי כל דין – אם עורך הדין אינו ממלא תפקיד משפטי, עליו לציין במפורש כי המסמך אינו מהווה יעוץ משפטי, והוא יכול לציין כי הוא עורך דין. מאידך, בחוות דעת או כל מסמך הקשור בעבודתו כעורך דין, קיימת חובה לכתוב את התואר עורך דין.
מקומות בהם חובה לציין את מספר הרישום:
1. כל מסמך ראשון אשר מוגש בשם הלקוח.
2. תצהיר.
3. כל מסמך אשר דורש אימות, לדוגמה: "נאמן למקור".
עו"ד שכיר
פרטים שיציין עורך דין שכיר בנייר מכתבים – כלל 4 קובע:
(א) עורך דין שהוא עובד של עורך דין, או של מי שאינו עורך דין (להלן – המעסיק), ישתמש, בכפוף לכללים אלה, לצורך עיסוקו כעורך דין אצל אותו מעסיק, בנייר מכתבים הכולל את שם מעסיקו; היה המעסיק מי שאינו עורך דין ייווסף לאחר שם המעסיק – "הלשכה המשפטית", או ציון שם דומה.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מעורך דין, שנוסף על עבודתו כעובד של המעסיק עוסק גם באופן עצמאי בעריכת דין, להשתמש, לצורך עבודתו המקצועית כעצמאי, בנייר מכתבים שבו צוינו הפרטים לפי סעיפים 2 ו-3.
(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מתחולת כל הוראות כללים אלה על עורך דין שכיר.
כלומר: אם עורך הדין הוא שכיר, עליו להשתמש בנייר המכתבים של המעסיק. אם עורך הדין הוא גם עצמאי, אין מניעה שישתמש לצורך עבודתו כעצמאי בנייר המכתבים הפרטי שלו.
עט ואתיקה – 55 (אוקטובר 1999) – האם רשאי עו"ד שכיר בחברה לשלוח מכתבי התראה ללקוחות החברה על נייר מכתבים פרטי? שאילתא: עורכת דין פנתה לוועדה לקבלת עמדתה לגבי בקשת מעבידתה שהיא חברה בע"מ, כי במסגרת נוהל הטפול בלקוחות החברה תוציא עורכת הדין דרישות תשלום על נייר מכתבים פרטי משלה – שכן לטענתה תהיה לפעולה כזו אפקט הרתעה מרתיע יותר כלפי הלקוח.
עמדת ועדת האתיקה: הועדה סבורה כי בהיות עורכת הדין שכירה אצל מי שאינו עורך דין עליה להשתמש לצורך עיסוקה כעורכת דין בחברה המעסיקה בנייר מכתבים הכולל את שם המעסיקה ולכן נראה לוועדה כי דרישת התשלום צריכה להופיע על נייר המכתבים הכולל את שם החברה.
מה כוללת הפרסומת?
כלל 3(ב) קובע: פרסומת יכול שתכלול פרטים כמפורט להלן בלבד:
(1) שם עורך הדין;
(2) דבר היותו עורך דין;
(3) אם הוא נוטריון – דבר היותו נוטריון;
(4) תאריו האקדמיים או הכשרתו כמגשר;
(5) תואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו;
(6) כשירותו לעסוק בעריכת דין מחוץ לישראל;
(7) פירוט עורכי הדין העובדים עמו במשרדו,לרבות פרטים כאמור בסעיף קטן זה לגבי כל אחד מהם
(8) כל הפרטים הנוגעים למען המשרד ולדרכי התקשרות עם המשרד וכל שינוי בהם; לרבות כתובת אלקטרונית של המשרד וכתובת אתר האינטרנט שלו, אם קיים;
(9) שמות שותפים ועורכי דין שכירים שפרשו לגמלאות ושמות שותפים ועורכי דין שכירים שנפטרו, ובלבד ששמותיהם הופיעו על נייר המכתבים בעת שפרשו או שנפטרו, לפי הענין;
(10) תחומי עיסוקו של עורך הדין ושל משרדו;
(11) שעות קבלת קהל;
(12) השפות אותן דובר עורך הדין;
(13) מועד הסמכתו לעורך דין;
סעיף קטן 10 – תחומי עיסוק ותארים – אין "עו"ד מומחה", ומי שמציג את עצמו כמומחה או כותב שהוא מומחה עובר עבירה אתית. כמו כן:
 אסור לעו"ד להציג עצמו כ"יועצה המשפטי של חברה" או כ"יועץ משפטי", זאת על מנת למנוע הטעיה (אפשר לומר, למשל, "בכיר במחלקה המשפטית של החברה").
 אסור לציין "חבר בלשכת עורכי הדין".
 ניתן לציין "רשלנות רפואית" כתחום עיסוק אך אין לרשום על נייר המכתבים "מחלקת תביעות רשלנות רפואית", מאחר ואינה תחום עיסוק אלא תיאור ארגוני (החלטת וועדת הייעוץ לענייני פרסומת, אתיקה מקצועית 16, 2005).
שימוש בתארים – אם כן, באילו תארים יכול עורך הדין להשתמש "על מנת להשוויץ"? סעיף 57 לחוק קובע: עורך דין ישתמש לציון מקצועו בתואר "עורך דין" או בתואר לועזי מקביל שנקבע בכללים, ובתואר זה בלבד. אין בהוראה זו כדי למנוע את השימוש בתואר אקדמאי או בתואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו.
לדוגמה: מותר לציין את עובדת היות עורך הדין רואה חשבון, טוען רבני, יועץ מס.
על נייר המכתבים, כרטיס הביקור ומודעה בעיתונות (שימו לב: באינטרנט – מותר) לא ניתן לציין את עובדת היותו של עורך הדין שופט בדימוס. יוכל להציג עצמו כשופט בדימוס (בלבד) או כעורך דין (בלבד) – זוהי אחת מהחלטות וועדת הייעוץ לענייני פרסומת, שפורסמה באתיקה מקצועית 11 (יולי 2004). להלן רשימת ההחלטות במלואה:
צורות פרסומת:
 לפי כללי הפרסומת אין אפשרות לפרסם ברדיו ובטלוויזיה.
 אסור לתת חסות בכל תחום או פרסום כלשהוא בטלוויזיה.
 מותר להוציא עלון מידע משפטי המחולק ללקוחות המשרד ולאנשי מקצוע עמם עומד המשרד בקשרי עבודה (עורכי דין אחרים, רואי חשבון וכו). עלון זה לא יכלול פרסומת האסורה לפי הכללים. לדוגמא, אין לציין בעלון שפגישת ייעוץ ראשונה היא חינם או שהמשרד מומחה בתחום מסוים, אלא תחומי עיסוק.
 ניתן להציב את שלט המשרד רק בפתח המשרד או פתח הבניין בו נמצא המשרד.
 עורך דין אינו רשאי לפרסם מודעת פרסומת ביומן רואי החשבון, המהנדסים וכיו"ב.
תכנים של פרסומת:
 אסור לכלול במודעה תעריפים או הנחה או את הביטוי "ייעוץ ראשוני חינם".
 לפי כלל 5 לכללי הפרסומת, מידע בכתב הנמסר ללקוחות, על פי פנייתם, ולאחרים הפונים אל עורך הדין לא יכלול דברי שבח עצמי. דוגמאות לדברי שבח עצמי אסור: ציון אחוזי הצלחה של המשרד בטיפול בתיקים; אמירה לפיה המשרד עוסק בתחומים קשים אך מצליח בהם; המלצות וחוות דעת של לקוחות.
 אין הגבלה על מספר תחומי העיסוק אותם ניתן לציין.
 לא ניתן לצרף במודעת הפרסומת של עורך הדין פרסומת של תאגיד אחר השייך לעורך דין.
 ניתן לציין תואר אקדמי, אך אם אינו תואר במשפטים חובה לציין באיזה תחום ניתן התואר.
הערת העורכת: בעניין זה ראו, החלטה מספר את 78/01 שפורסמה באתיקה מקצועית 4 (נובמבר 2002) לפיה הכוונה רק לתואר אקדמי הניתן על פי דין ו/או על פי הדרישות האקדמיות המחייבות. וכי עורך דין בעל תואר "דר'", רשאי לציין דבר היותו "דר'" על נייר המכתבים שלו, אך יחד עם זאת, ייתן על נייר המכתבים גילוי נאות, באופן שלקורא יובהר, במידה שהדוקטורט אינו משפטים, באיזה תחום ניתן התואר האמור.
 בכל אחת מצורות הפרסומת המותרות בכלל 3(א) אסור לפרסם שמות של לקוחות.
 אתר האינטרנט של משרד עורכי הדין לא יכלול קישורים לאתרי אינטרנט של לקוחות.
 אתר האינטרנט של משרד עורכי הדין לא יכלול תמונות של מי שאינם עורכי דין. ראו כלל 3(ה) לכללי הפרסומת.
 אין לפרסם כתבת תדמית יזומה על המשרד במדריך מקצועי מסווג.
הערת העורכת: פרסום כתבת תדמית יזומה אסור לא רק במדריך מקצועי מסווג אלא בכל צורות הפרסומת המותרות בכלל 3(א).
 אין להוסיף איור כלשהוא או להשתמש בסמל הלשכה לרבות לא בנייר המכתבים.
 על נייר המכתבים, כרטיס הביקור ומודעה בעיתונות לא ניתן לציין את עובדת היותו של עורך הדין שופט בדימוס.
ניתן לציין תואר אקדמי, אך אם אינו תואר במשפטים חובה לציין באיזה תחום ניתן התואר – דוגמאות: "ד"ר (פילוסופיה) חמי בן נון, עו"ד" לעומת "פרופ' חמי בן נון, עו"ד" (זה מותר כי הוא פרופ' למשפטים).
שמות שותפים – אסור לרשום כמודעות / שלטים / כרטיסי ביקור וכדומה שמות של מתמחים או של עורכי דין מחו"ל, אך מותר שיהיו בלוגו שמות של עו"ד שותפים שנפטרו, אם היו רשומים שם לפני פטירתם (שותפים ולא שכירים, אתיקה מקצועית 4, נוב' 2002).
היכן מותרת הפרסומת?
כלל 3 (א) לכללי הפרסומת קובע: פרסומת כמפורט להלן בלבד מותרת לעורך דין:
(1) בעיתונות כתובה במדורים שיוקצו לפרסומת לעורכי דין, במגזינים וכתבי עת;
(2) במדריכי טלפון;
(3) בספרי מען;
(4) במדריכים מקצועיים מסווגים;
(5) באינטרנט;
(6) בשלט משרדו של עורך הדין, בנייר המכתבים המשרדי שלו, ובכל מסמך אחר היוצא ממשרדו.
פרסומת בעיתונות כתובה
כלל 3(ד) קובע: פרסומת, כמפורט בסעיף קטן (א)(1) עד (3)לא תכלול אלא פרטים מהפרטים שבסעיף קטן (ב) ושטחה לא יעלה על שמינית העמוד והיא תהיה באותיות בצבע אחד בלבד; עורך דין לא יפרסם יותר ממודעת פרסומת אחת באותו גיליון של עיתון.
פרסומת במדריכים מסווגים ובאינטרנט
כלל 3(ג) קובע: פרסומת לפי סעיף קטן (א)(4) ו-(5), יכול שתכלול גם את אלה:
(1) ספרים, מאמרים ועבודות מחקר בתחום המשפטי;
(2) משרות הוראה;
(3) תפקידים וחברות בלשכת עורכי הדין או בארגונים משפטיים בארץ או בחו"ל;
(4) כל תפקיד שממלא עורך הדין או מילא בעבר, לרבות משרה ציבורית ושירות צבאי בתחום המשפטי, ולמעט תפקיד שהוא ממלא על פי דין, כל עוד הוא מכהן בו, והוא תפקיד שיפוטי או מעין שיפוטי או חברות בועדות בחירה לתפקידים שיפוטיים או מעין שיפוטיים.
סעיף קטן 4 – למשל: עו"ד אינו יכול לציין שהוא חבר בוועדה לבחירת שופטים, אבל הוא יכול לפרסם במדריכים המסווגים ובאינטרנט שהוא חבר דירקטוריון (למשל). רשימת החלטות נוספת וועדת הייעוץ לעניין פרסומות, כפי שפורסמה באתיקה מקצועית 33 (נובמבר 2009):
 מותר לפרסם באתר האינטרנט של המשרד פסקי דין בהם נטל המשרד חלק, לרבות שמות הצדדים, בהעדר התנגדות הלקוחות ששמם יפורסם.
 לא ניתן לפרסם באתר אינטרנט של משרד עורכי דין סרט וידאו וזאת לאור כלל 3(ה) לכללי הפרסומת.
 עורך דין רשאי לציין את דבר היותו תובע משטרתי לשעבר או כל תפקיד אחר רק במדריכים מקצועיים מסווגים ובאתר האינטרנט. אסור לציין זאת בפרסומת בעיתון.
 על גבי כרטיס הביקור ניתן לציין את תחומי העיסוק של עורך הדין.
 אסור לכלול שמות של מתמחים בנייר המכתבים של המשרד ובכלל זה גם את שמו של מי שסיים את התמחותו אך טרם הוסמך כעורך דין.
 על נייר המכתבים של המשרד ניתן לרשום רק שמות של עורכי דין שהם חברי לשכת עורכי הדין בישראל. לפיכך, לא ניתן לרשום שם של עורך דין זר שאינו חבר לשכת עורכי הדין בישראל.
 על נייר המכתבים של משרד עורכי דין ניתן לרשום כיועץ רק עורכי דין שהם חברי לשכת עורכי הדין בישראל.
 על נייר המכתבים של המשרד רשאי עורך דין ישראלי לציין את דבר היותו עורך דין גם במדינה אחרת, וזאת לפי כלל 3(ב)(6) לכללי הפרסומת.
 מותר לכלול בפרסום מותר לוגו המורכב מאותיות השם הפרטי ושם המשפחה.
פרסומת באינטרנט
אסור לפרסם בטלוויזיה או ברדיו (זה לא נכתב במפורש, אז זה אסור), אבל מותר לפרסם באינטרנט. למעשה, כמעט כל מה שאסור בעיתונות, מותר באינטרנט. סעיף 3(ה) קובע: פרסומת באינטרנט כאמור בסעיף קטן (א)(5) תובא בלא ליווי של מלל קולי; ניתן לעשות שימוש בתמונות ואיורים גרפיים שאינם פוגעים בכבוד המקצוע; ניתן לפרסם תמונות של עורך דין אך לא תמונות של לקוחותיו או עובדי משרדו שאינם עורכי דין; ניתן להוסיף קישורים (LINK) לאתרים של עורכי דין או ארגוני עורכי דין או אתרים מקצועיים משפטיים בלבד; אתר עורכי דין לא יכלול פסי פרסומת (BANNER) של אחרים ולא יהיה עורך הדין רשאי לפרסם באמצעות פסי פרסומת באתר של אחר.
סעיף 3(ו) קובע: פרסומת, למעט פרסומת כאמור בסעיף קטן (ה), לא תכלול איורים או תמונות.
בקצרה:
 אסור לצרף מלל קולי לאתר האינטרנט.
 אסור לפרסם שמות של לקוחות או תמונות, או תמונות של עובדי המשרד שאינם עורכי דין.
 יכולים להכליל קישורים אבל לא לאתרי לקוחות.
 אסור לאתר אינטרנט של עורך דין לכלול לוגו של גוף מסחרי (אתיקה מקצועית 30).
קישורים לאתרים אחרים – החלטת הוועדה לעניין פרסומת בנושא קישורים (לינקים), אתיקה מקצועית 30 (אפריל 2009):
 באתר של עורך הדין – ניתן להוסיף לינק לאתרים של עורכי דין או אתרים מקצועיים משפטיים. אך אסור להוסיף באנר לאתר של אחרים.
 באתרים אחרים – חל אסור על עורך דין לפרסם באנר באתרים אחרים.
 מותר לעורך דין לשים לינק לאתר שלו באתרים אחרים. ובכלל זה גם לינק ממומן. הלינק יהיה כתובת בלבד ללא כל תוספות ובלבד שבשימוש והקשריו לא יהיה משום פרסומת אסורה, שידול ו/או פגיעה בכבוד המקצוע.
דוגמאות נוספות:
 מותר: לפרסם כתבי טענות באתרים שגובים תשלום עבור מידע משפטי (נבו ודומיו).
 יש לבקש את הסכמת הלקוח כל אימת שיכולה להיפגע חובת הסודיות.
 אסור להפנות לקוחות באינטרנט על ידי טפסי "פניה לייעוץ".
מתן מידע בכתב
כלל 5 קובע: עורך דין רשאי ליתן ללקוחותיו, על פי פנייתם, ולאחרים הפונים אליו, מידע בכתב שיכלול פרטים עובדתיים ובלבד שיימנע מדברי שבח על עצמו.
למשל: מותר להוציא מגזין בכתב, אבל רק אם המגזין יינתן רק למי שפונה ומבקש, לחברי לשכה או לעורכי דין אחרים. צריך להיות עובדתי ולא לכתוב דברי שבח.
הוראות נוספות של הוועדה:
 אסור לדוור דיוור ישיר לעורכי דין אלא פעמיים בשנה.
 אסור לפנות לפצועים.
 ניתן לפנות במכתב לעורכי דין אחרים, לרבות עורכי דין יועצים משפטיים של חברות אחרות ולהודיע להם על פתיחת סניף של המשרד, תחומי העיסוק והשירותים המשפטיים הניתנים בו (אתיקה מקצועית 2).
 אסור לפנות לרואי החשבון, ולבקש שישלחו את הלקוחות (אתיקה מקצועית 13)
 אסור לפרסם כתבת תדמית על המשרד, כאשר היוזמה באה מטעם המשרד (אתיקה מקצועית 11)
 מותר להעסיק יחצן, בכפוף לכך שלא יפורסמו דברי שבח (אתיקה מקצועית 25).
 מותר לארגן כמה ימי עיון שרוצים.
ייעוץ ובקרה
כלל 3(ח) – ועדת ייעוץ לעניני פרסומת בלשכה. הוועדה מפרסמת מעת לעת את החלטותיה. כאשר בקשה מופנית לוועדה, זה מקרי הגבול (מדובר במאות פניות בשנה, יצירתיות מאוד, שרובן לא מקבלות גושפנקא).
כלל 3(ז) – חובת שמירת כל פרסום שהופץ על ידי המשרד, עד 3 שנים.
ניגוד עניינים
"אחת הנגזרות הישירות מחובת הנאמנות ללקוח היא האיסור המוטל על עורכי דין להיות במצב של ניגוד עניינים. הנחת יסוד היא שנאמנות ללקוח מחייבת נטרול נאמנויות לאחר, בין שאותו אחר הוא עורך הדין עצמו, לקוח אחר או כל אדם שכלפיו יש חובת נאמנות סותרת. קיומה של חובת נאמנות או מחויבות נוגדת כלפי מי שאיננו הלקוח נתפסת כפגיעה ביכולתו של עורך הדין למלא את תפקידו הראשוני והמרכזי כראוי." (נטע זיו, ניגוד עניינים ואתיקה של עורכי דין:היבטים מוסדיים).
ראו גם: עו"ד אילן בומבך, "ניגוד עניינים כעבירה אתית", עט ואתיקה 62, 2001), ופסק דין הוועד המחוזי נ' פלונית 69/97.
מהיכן נובעות החובות?
נאמנות וחובות השלוח כפי שהיא מוגדרת בחוק השליחות, סעיף 8: קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:
(1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו;
(2) לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו;
(3) לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו;
(4) לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח;
(5) לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר.
ההוראה המשלימה בדבר חובת הנאמנות, נמצאת בסעיף 13 לחוק הנאמנות – איסור טובת הנאה:
(א) נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו.
(ב) "קרוב" של נאמן, לענין סעיף זה –
(1) בן זוגו;
(2) הורה, הורה-הורה, צאצא, אח או אחות של הנאמן או של בן זוגו;
(3) בן זוג של אחד המנויים בפסקה (2);
(4) שותף של נאמן או של אחד המנויים בפסקאות (1) עד (3);
(5) תאגיד שבהונו, ברווחיו או בשליטתו יש לנאמן או למנויים בפסקאות (1) עד (3) חלק העולה על 5%.
(ג) בית המשפט רשאי לאשר מראש פעולה מן המנויות בסעיף קטן (א) אם ראה שהיא לטובת הנאמנות.
(ד) הוראות סעיף קטן (א) אינן באות לגרוע ממה שמגיע לנאמן או לקרובו מכוח היותם נהנים.
(ה) פעולה מן המנויות בסעיף זה שנעשתה בלי אישור בית המשפט – בטלה, זולת אם נעשתה בתמורה כלפי אדם שאינו בין המנויים בסעיף קטן (ב)(1) ו-(2) ושפעל בתום לב.
המבחן הכללי לניגוד עניינים
אהרון ברק: "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" (שקופית 3): "האיסור אינו רק על שיקול הדעת עצמו בביצוע הפעולה או התפקיד. האיסור הוא על המצאות במצב שבו עלול להיות ניגוד עניינים, מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע. הכלל צופה פני העתיד. אין זה מעלה ואין זה מוריד אם בפועל שיקול הדעת הוא ראוי. גם אין זה מעלה או מוריד אם בפועל נגרם נזק או הוענקה טובה לזה שלמענו פועלים"
(שקופית 4): המבחן, כאמור לעיל, אינו דורש היווצרות ניגוד עניינים בפועל אלא די כי יווצר חשש לניגוד עניינים כדי שתקום עבירת משמעת, אין צורך לפעול תוך ניגוד עניינים – זו עבירת סיטואציה – האיסור המשמעתי חל על העמדת עצמך במצב של ניגוד עניינים.
כלומר: אין דרישה להיווצרות בפועל, די שייווצר חשש ממשי. חשש ממשי = וודאות קרובה, כפי שהוגדר בבג"צ קול העם. זוהי עבירה וירטואלית – עצם ההסכמה לניגוד עניינים, גם אם הוא יתרחש בעתיד. היא העבירה. מדובר בעבירה סיטואציונית (כפי שהוסבר בשיעור הראשון). לא משנה מה היא התוצאה (התוצאה נכונה לדיני העונשין, אולם כאן מדובר על "מחשבה פלילית" + אקט של הסכמה להיות חלק ממשהו).
דוגמה (זוהי הדוגמה שהוצגה בשיעור הראשון): עורך דין מדבר עם אדם בטלפון – הוא עסוק בכתבי טענות שמונחים מולו, ולא ממש מקשיב לדברי האדם שמשוחח עימו. רק אחרי מספר דקות הוא מגלה שלמעשה הוא משוחח עם עד של הצד שכנגד – זהו מצב שעלול ליצור עבירת משמעת: גם אם עורך הדין הבטיח ללקוח לקיים התחייבות כלשהי "עד יום שלישי", ובדיעבד מתברר לעורך הדין שקיום ההתחייבות הינו עבירה – מדובר בעבירה, גם אם בפועל לא קוימה ההתחייבות (פתרון: לבדוק תחילה מי האדם איתו משוחחים ואם צריך: "לחתוך" מיד את השיחה).
קיום החשש שעורך הדין לא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפי לקוחו
כלל 14(א) קובע: לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל ענין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת.
. כלומר, הכלל מציג ארבע אופציות:
1. עניין אישי.
2. חובה כלפי אחר.
3. עומס עבודה.
4. סיבה אחרת.
1.עניין אישי – דוגמה: עו"ד שמשמש גם יועץ משפטי של רשות מקומית, ורוצה לתת ייעוץ שנוגע גם לו (עו"ד של עיריית ת"א, שמתבקש על ידי המחלקה המשפטית לתת חוות דעת על בניה לא חוקית בבנין שבו הוא גר). דוגמה נוספת הוצגה בעט ואתיקה 76: עו"ד שמתמנה להיות מנהל עיזבון, כאשר הוא נושה של אותו העיזבון.
מקרים "אפורים" יותר יכולים להיות:
 עו"ד מייצג לקוח, ואשתו מייצג את הלקוח הנגדי בתביעה. האם יש ניגוד עניינים? לא בוודאות, אבל זו סיטואציה שעלולה ליצור ניגוד עניינים.
 עוד מטפל בעניין, ומתברר לו במהלך הטיפול (לאחר כמה שנים בהם הוא מטפל בתיק), שבשלב ההוכחות הוא יצטרך לחקור חבר טוב שלו – זה עניין אישי. אם מדובר ב"סתם" אדם שהוא מכיר, אז זה לא אמור להיות בעיה. גם כללי פסלות שופט קובעים, שאם השופט מגלה שיש לו היכרות שטחית עם הצדדים, יוכול לכתוב "אינני מבאי ביתו, והוא אינו מבאי ביתי ולכן אינני פוסל את עצמי".
 אסור לייצג לקוח בערעור על החלטה שניתנה על ידי שופט, כשהוא היה מתמחה שלו (אתיקה מקצועית 31).
2. חובה כלפי אחר – דוגמאות:
 עורך דין אשר כיהן כמנהל עיזבון – גם אם ביקש להשתחרר מהייצוג – לא יוכל לייצג יורש אחד נגד היורשים האחרים (עט ואתיקה 75).
 עו"ד שהוא סוכן ביטוח אינו רשאי להגיש כעוד תביעות כנגד חברות הביטוח אותן הוא מייצג כעצמאי (אתיקה מקצועית 21).
 עו"ד של חברה מנוע מלייצג בעלי מניות כאשר מדובר בסכסוכים שנוגעים לחברה (עט ואתיקה 24).

16.12.2013 (שיעור 8)
3. עומס עבודה –
כלל 30 לכללי לשכת עורכי הדין קובע (שיתוף עורך דין בשכר טרחה): עורך דין המעביר ענין לטיפולו המקצועי של חברו, לא יהיה זכאי לחלק בשכר הטרחה אלא אם כן הוסכם במפורש אחרת, ובלבד שאם נבצר מעורך הדין המעביר לטפל בענין בשל הוראות סעיף 14, אסור לו לקבל תשלום כלשהו מעורך הדין המקבל את הענין לטיפולו.
כלומר: כאשר סוגיית ניגוד העניינים נובעת מסעיף 14, אפשר להעביר לאחר, אבל אי אפשר לקחת שכר טרחה, אלא אם הוסכם על כך מראש. כלומר: סעיף 30 מתחלק לשניים:
 העברה בשל החלטה להעביר (למשל: העברה לעו"ד אחר בגלל שזו ההתמחות שלו).
 העברה בשל ניגוד עניינים (כולל עומס עבודה) – אי אפשר לקבל שכ"ט. בפרקטיקה, עורכי הדין כן מעבירים תיקים בשל עומס עבודה, ומקבלים על כך חלק בשכ"ט, אך מבחינת ההוראות זה אסור.
4. סיבה דומה אחרת – דוגמאות:
 עו"ד מייצג נאשם במשפט פלילי, במהלכו מעיד אחיו של הנאשם כעד תביעה. לאחר סיום המשפט מוגש כתב אישום נגד האח באשמה של עדות שקר. האם הוא רשאי לייצג את האח? לא – יש חשש לניגוד.
 עו"ד שמייצג נאשם במשפט פלילי, אחת העדות של התביעה הייתה מרשתו לשעבר של עוה"ד. לפי כללי האתיקה אסור לייצג את הנאשם.
אינטרסים מנוגדים באותו עניין
כלל 14(ב) קובע: לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו ענין.
מה הפירוש "באותו עניין"? כמה זה "אותו"? יש לתת למונח "אותו עניין" פירוש מרחיב ולא מצמצם ודווקני. יש להחיל את המונח אותו עניין גם על נושאים שבדרך הטבע ומידת ההיגיון קשורים באותו עניין – אפילו אינם זהים לו. פרשנות רחבה היא הראויה וההולמת את הרעיון הכללי העומד מאחורי האיסור על ניגוד עניינים. (מצגת, שקופית 6)
על"ע 6/88 קובלר נ' וועד מחוז ת"א: "בבד"ם(י – ם) 9/78, 3 נדרש בית הדין לשאלה אם יש לתת למונח "בקשר לאותו ענין" פרשנות דווקנית וצרה או "שמא יש להרחיבו ולהחילו על אותם נושאים אשר בדרך הטבע ומידת ההגיון קשורים באותו ענין – אפילו אינם זהים לו". באמצו את האמור בבד"מ(י – ם) 6/77 הנ"ל, קבע בית הדין שהפרשנות הרחבה היא הראויה."
אסור לעו"ד לייצג תובע ונתבע באותו עניין, ואסור לו לייצג שני נאשמים באותו עניין. אפשר בהסכמה לייצג את שניהם, גם אם יש ניגוד אינטרסים אבל אז יש לבדוק אם זה עלול לפגוע באחד מהם.
דוגמה נוספת: שלושה נאשמים: החברה עצמה ושני בעלי שליטה. שלושתם בעלי אותו אינטרס בעת שנחתם הייצוג, אך מפת השליטה השתנתה ולנאשמים כעת יש רק 20% מהשליטה בחברה. במקרה כזה – עורך הדין צריך לבחור בין בעלי השליטה ובין החברה (במילים אחרות: אם הנאשם הוא בעל שליטה של 100% בחברה, אפשר לייצג את החברה ואת הנאשם יחד, אך שינוי במפת השליטה מוליך לשינוי בייצוג).
אין מניעה שעו"ד ייצג במקביל אדם ויריבו בשתי תביעות שונות שאין קשר ביניהם – דוגמה: עורך דין ייצג את יוסף בתביעה כנגד משה. לאחר שהסתיים העניין, ביקש משה מעורך הדין שיטפל בתביעת בגירושין שלו כנגד אשתו. אין מניעה לכך, ואולם אם הענין הראשון טרם הסתיים – לא ניתן לייצג את שניהם.
ב"עט ואתיקה 72" הוצג המקרה הבא:
1. עורך הדין הפונה ייצג את א' אשר נתבע על ידי צד ב' לתשלום חוב.
2. למעשה הסתיים המשפט וסיכומי הצדדים הוגשו אולם טרם ניתן פסק דין בתביעה.
3. ייפוי הכוח והסכם שכר הטרחה שבין צד א' לעורך הדין הוגבלו לייצוג בבית משפט השלום בלבד.
4. צד ב' פנה לעורך הדין ביזמת צד א' המיוצג כאמור על ידי עורך הדין הפונה והתעניין באפשרות לשכור את שירותיו בתביעות ו/או בטיפול משפטי שיש לצד ב' כלפי צדדים אחרים שאינם קשורים למחלוקת בין צד א' לצד ב'.
5. צד א' המיוצג כאמור על ידי עורך הדין, מסכים כי עורך דינו ייצג את צד ב' כלפי צדדים אחרים אך אינו יודע – והדברים תלויים בתוצאות פסק הדין – אם יזדקק לשירותי עורך הדין כנגד צד ב' במסגרת ערעור אפשרי, אם יחפוץ להגישו.
השאילתא: האם קיימת מניעה אתית כלשהי או ניגוד אינטרסים כלשהו לאור העובדות הנ"ל לייצג את צד ב' או להעניק לו שירות משפטי אחר בתביעותיו כנגד צדדים אחרים אשר אינם קשורים לתיק המתנהל בין צד א' לצד ב' ואם כן מדוע? האם ישנן הגבלות על הייצוג של עורך הדין את צד ב' ואם כך הם פני הדברים מהן אותן הגבלות.
עמדת ועדת האתיקה:
1. הועדה השיבה לפונה כי אם צד א' מסכים שעורך הדין ייצג את צד ב' בעניינים אחרים, הרי אין מניעה לעשות כן.
2. הועדה הודיעה לפונה כי לא יוכל להמשיך ולייצג את צד א' אם וככל שיוגש ערעור.
3. נוכח האמור לעיל, יהא על הפונה ליידע את צד א' בעובדות דלעיל, כדי שיוכל לייצג את צד ב' בעניינים האחרים. עוד מוסיפה הועדה כי ראוי הוא שעורך הדין יקבל את הסכמת צד ב' בכתב.
כלומר: אם בייפוי הכוח רשום שעורך הדין מייצג רק בערכאה הראשונה, אז זה כבר לא משנה אם יהיה ערעור או לא. זה יוצר תחושה לא טובה, שאין כאן שום דרישה מעורך הדין להעדיף את הלקוח ה"ישן" על פני יריבו החדש, ותחושה זו נפתרת על ידי קבלת הסכמה מצד א', לאחר שהוסבר לו שלא יהיה ניתן לייצגו בערעור.
מותר לעו"ד קבלן לייצג נגד בעלי דירות, ובמקביל לייצג את אחד מבעלי הדירות בסכסוך נגד אשתו – (הקבלן הסכים לכך, והוועדה קבעה שאין מניעה, ובלבד שהסכסוך אינו נוגע לדירה – עט ואתיקה 20.
עו"ד מייצג שלושה אחים. ברגע מסוים, אחד מהשלושה רוצה להגיע להסדר, אשר פוגע באחרים. האם עורך הדין יכול להמשיך לייצג את שלושתם? ואם לא, מי יעבור לעורך דין אחר? התשובה: אין אפשרות לייצג את שלושתם, והאח יצטרך לעבור לעורך דין אחר. ("כיצד על עורך דין לנהוג כאשר נוצרו חילוקי דעות בין לקוחות לבין עצמם במסגרת תביעה שהוגשה נגדם", עט ואתיקה 57). (הערה: נשאלה בכיתה השאלה, מה קורה אם מדובר במצב של תיקו? – ייצוג של ארבעה, כאשר שניים מעוניינים להגיע להסדר, ושניים לא. כלפי מי יופסק הייצוג? התשובה: זוהי שאלה שצריך להפנות אל הוועדה, והיא תיתן את תשובתה).
החריג בכלל 14(ד)
כלל 14(ד) קובע: הוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין.

חשוב להבין: כלל 14(ד) לא מבטל את כלל 14(א), ופירושו של כלל זה: אין מניעה שעו"ד יוכל לערוך חוזה בין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים כל עוד לא עולה חשש שעוה"ד לא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפי אחד הצדדים – אם נוצרת סיטואציה של ניגוד עניינים, יש להפסיק את הייצוג.
הדרישה היא שהצדדים המנוגדים הסכימו בכתב. דוגמה: ייצוג צדדים מנוגדים בהסכם שכירות.
ע"א 37/86 לוי נ' שרמן: "החובה המוטלת על עורך הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתיימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטארית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם."
במילים אחרות: ניתן לייצג צדדים מנוגדים, אבל האמירה לעורך הדין היא: "קח בחשבון שאתה תחת כוונת".
החריג לחריג – ייצוג של קבלן מול רוכשי דירות בהסכם
על פי כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות), אין אפשרות לייצג את שני הצדדים (מלבד טיפול בעניין רישום הרכישה, ובמקרה זה עורך הדין צריך לפעול בנאמנות כלפי שני הצדדים). עורך הדין חייב לכתוב במפורש אם הוא מייצג את רוכש הדירה או את הקבלן (התפיסה: קיים ניגוד עניינים פוטנציאלי).
הבעיה: מה יעשה עו"ד של הקבלן מול רוכש שאינו מיוצג? למשל: עורך הדין של הקבלן יודע שהקבלן פישל – האם הוא יכול להסתיר את זה? בעקבות דין שהתפתח, צדדי ג' לא מיוצגים יקבלו הגנה (פס"ד סילביו נ' דורנבאום, שהוזכר בשיעורים קודמים). לכן: אם עו"ד יודע על "פאשלות", עליו ליידע את הצד שכנגד. אם יש לו בעיה לגלות, עליו להתפטר מהייצוג.
הערה: לעיתים, עורך הדין של הקבלן חושב שהוא ייצא ידי חובה אם יכריח את הצד הלא מיוצג לרכוש ייצוג (פעמים רבות עושים את זה בפרקטיקה). פעולה זו לא מספיקה, ואם תבוא תלונה – ישלם את מחיר הרשלנות.
בגיליון 11 של "אתיקה מקצועית" מופיעות שתי החלטות שקשורות לקבלנים ורוכשי דירות:
השאילתא: מתי יוכל עורך הדין של הקבלן להמשיך ולייצגו בסכסוך עם רוכש הדירה?
ההחלטה:
1. בהתקיים התנאים המצטברים שיפורטו להלן, רשאי עורך הדין של הקבלן לייצג את הקבלן בסכסוך שיש לו עם רוכש הדירה.
א. שכר טרחתו של עורך הדין בעניין הרישום לא ישולם על-ידי הרוכש.
ב. מחיר הדירה יכלול גם את התחייבות הקבלן לטפל בענייני רישום הזכויות על שם הרוכש.
ג. יובהר בחוזה המכר כי עוה"ד של הקבלן מייצג את הקבלן בלבד וכי הרוכש רשאי להיות מיוצג על-ידי עורך דין מטעמו.
ד. יפוי הכח שינתן ע"י הרוכש יוגבל לצורך רישום הזכויות.
2. אין בעמדה זו כדי להתיר ייצוג בניגוד אינטרסים, אם יתקיים כזה, במקרה ספציפי.
השאילתא: האם עורך הדין של הקבלן שכבר טיפל עבור הרוכש ברישום הרכישה יכול לאחר מכן לייצג את הקבלן בתביעה על ליקויי בניה שהגיש אותו רוכש?
ההחלטה:
1. החל מהמועד בו רשם עורך הדין את הזכויות בדירה על-שם הרוכש, ותמה חובת הנאמנות כלפי הרוכש החל ממועד זה הוא יהיה רשאי לייצג את הקבלן – לקוחו גם בתביעות הקשורות לדירה ולרוכש, שאינן קשורות לרישום.
2. אין בעמדה זו כדי להתיר ייצוג בניגוד אינטרסים אם יתקיים כזה במקרה ספציפי.
כלומר: עו"ד רשאי לייצג את הקבלן שהיה לקוחו המקורי. זוהי "הקלאסיקה" אצל קבלנים קטנים: הקבלן לוקח עו"ד שיטפל בכל (לרבות ליקויי בניה, אשר יכולים להתגלות שנים רבות אח"כ).
טיעון נגד כשרות ההסכם
כלל 15 קובע: עורך דין שערך מסמך או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעסקה או שהשתתף בטיפול בה, לא יטען לאחר מכן נגד כשרות המסמך או העסקה, ולא ייצג אדם שעניינו מחייב, באופן סביר, טענה כאמור.
עו"ד לא יכול לטעון כנגד מסמך שהוא ערך. מאידך, אין מניעה לטעון שההסכם לא השתכלל או בוטל (למשל: הסכם ממון לא אושר לפי חוק יחסי ממון) – אתיקה מקצועית 10.
מתי יכול להיווצר ניגוד עניינים נגד לקוח שלך?
(מפרידים בין לקוח קבוע ובין לקוח מזדמן). כלל 14(ג) קובע: בענין שצד בו לקוח קבוע של עורך הדין לא ייצג עורך דין צד אחר, גם אם באותו ענין אין עורך הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לענין הוראה זו, "לקוח קבוע" – לקוח שעורך הדין נותן לו שירותים דרך קבע.
לעורך דין אסור לייצג לקוח מול צד שהוא לקוחו הקבוע. למשל: פרקליט של חברת ביטוח לא רשאי לייצג אדם נגד חברת הביטוח. עורך דין שייצג לקוח שנפטר, אינו רשאי לייצג כנגד עזבונו (מדוע? כי כאשר מדובר בלקוח קבוע, יש כאן יחסי אמון מול אותו אדם, וגם אם באותו המקרה אין ניגוד עניינים – כללי האתיקה רואים בזה ניגוד עניינים).
מול הגבלה זו עומד כלל 14(ד) – ניתן לערוך הסכם בין לקוח מזדמן ולקוח קבוע של עוה"ד, כל עוד הדבר נעשה בידיעה ובהסכמת הצדדים.
לקוחות לשעבר – כלל 16 קובע:
(א) עורך דין לא יטפל נגד לקוח –
(1) בענין או בקשר לענין שטיפל בו למען אותו לקוח;
(2) בענין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך הדין מאותו לקוח או מטעמו.
(ב) הועד המחוזי, או מי שהוא הסמיכו לכך, רשאי להחליט, לפי פניית עורך דין, כי מתן חוות דעת או קיום התייעצות גרידא, או פעולה במקרה פלוני, לא היה בהם משום טיפול בענין למען לקוח, או כי מידע מסויים אין לו זיקה של ממש לענין, או כי אין במידע שהתקבל כדי למנוע מעורך הדין לטפל בענין, ובלבד שהחלטה כאמור תינתן לפני שעורך הדין יקבל על עצמו את הטיפול בענין האמור.
עורך הדין יכול לפנות בעניין לוועד המחוזי בכל עניין שהוא לא בטוח כיצד עליו לפעול, ולבקש Pre-Ruliing.
סעיף 60 לחוק לשכת עורכי הדין מציג Pre-Rulling כללי, ובכלל 16(ב) מתייחסים לעניינים הספציפיים שמוצגים ב-16(א). נשאלת השאלה: תוך כמה זמן תתקבל תשובה? על פי חוק יסודות המנהל, סעיף 2, צריך לתת תשובה עד 45 יום (ישנם מקרים בהם אפשר לענות תוך 90 יום) – זה תלוי בהגדרה של הלשכה. האם הלשכה היא רשות ציבורית? (שאלה מורכבת, כי היא גוף דו-מהותי, וחוקים שונים מגדירים אותה בצורות שונות).
חוות דעת מקדימה – סעיף 60א לחוק לשכת עורכי הדין:
(א) ועדת האתיקה הארצית רשאית לתת חוות דעת מקדימה בענייני משמעת של עורכי דין ומתמחים.
(ב) ועדת אתיקה מחוזית רשאית לתת חוות דעת מקדימה בענייני משמעת של עורכי דין לפי פנייה של עורך דין הרשום באותו מחוז, בעניין הנוגע אליו.
(ג) חוות דעת מקדימה של ועדת האתיקה הארצית תחייב את כל ועדות האתיקה המחוזיות.
ההבדל בין שתי חוות הדעת:
 וועדת אתיקה מחוזית – פניה של עורך דין, בעניין הקשור אליו, כאשר הוא חבר באותו מחוז.
 וועדת אתיקה ארצית – אפשר לפנות בעניין כללי, ולא חייב שהפונה יהיה עורך דין.
אמירה נוספת הנובעת מתוך סעיף זה: היררכיה בחוות הדעת – הוועד המרכזי קובע.
דוגמאות:
 עו"ד שהכין חוזה לשני אנשים, אינו יכול לייצג אחד מהם על מנת לאכוף את החוזה על השני (בד"א 15/84).
 עו"ד שערך הסכם ממון בין בני זוג, אינו רשאי לייצג בתביעת מזונות – עט ואתיקה 11.
 עו"ד שעשה הסכם לייסוד חברה, ונתן ייעוץ משפטי לחברה, אינו רשאי לייצג מייסד אחד כנגד חברו, אפילו כשהפסיקה החברה את פעולתה – עט ואתיקה 22.
 עו"ד רשאי לייצג את אחד מבעלי המניות הנמצא בסכסוך עם בעל מניות אחר, אף אם היה עורך הדין של החברה, אך עסק בעיקר בענייני רישום החברה, ולא ייצג את החברה בפעולות כלשהן (עט ואתיקה 45). כמו כן, אם בעת סכסוך בין שני בעלי מניות, מתבקש עורך הדין על ידי שניהם, לשלוח טפסים לרשם החברות – ואין ניגוד עניינים ספציפי שקם – הוא רשאי לעשות זאת.
עיסוק נוסף
בעבר, אסור היה לעסוק בעיסוק נוסף. סעיף 60(א) לחוק לשכת עורכי הדין (לעיל) קובע שאי אפשר לעסוק בעיסוק נוסף, בנסיבות של ניגוד עניינים. כתוצאה מחקיקת הסעיף הנ"ל, נחקקו בשנת 2003 כללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר):
כלל 1 (א) קובע: עורך דין העוסק בעיסוק אחר נוסף על עיסוקו כעורך דין –
(1) לא יטפל במסגרת עיסוקו האחר בענין שהוא מטפל או טיפל בו כעורך דין, ולא יטפל כעורך דין בענין שהוא מטפל או טיפל בו במסגרת עיסוקו האחר;
(2) לא יטפל –
(א) במסגרת עיסוקו האחר במי שהוא מטפל בו כעורך דין, אם עלולים להתקיים, במסגרת העיסוק האחר, יחסי תלות של אותו אדם בו;
(ב) לא יטפל כעורך דין במי שקשור עמו במסגרת עיסוקו האחר, אם מתקיימים, במסגרת העיסוק האחר, יחסי כפיפות לו או תלות בו, של אותו אדם.
דוגמה לעניין סעיף קטן 1: אדם שמטפל בהחזר מס כרואה חשבון, לא יכול לשלוח באותו עניין מכתב של עו"ד.
דוגמה לעניין סעיף קטן 2 (יחסי תלות או יחסי כפיפות): עו"ד שהוא גם פסיכולוג, אם המטופל שלו צריך סיוע משפטי הוא כמובן לא יוכל לייצגו. מדובר בהפרדה טוטאלית בין שני העיסוקים (הפרדה שמכונה "חומה סינית") – הפרדה בכל: לא אותן חשבוניות, לא אותה מזכירה, וכדומה.
מה היא תלות / כפיפות?
וועדת האתיקה פירשה זאת באתיקה מקצועית 15: המונחים "יחסי כפיפות" ו"יחסי תלות" המפורטים בכלל 1(א)(2) לכללי עיסוק אחר משמעותם יחסי ממונה וכפוף לו, עובד ומעביד, מספק שירותים וצורך שירותים כאשר העיסוק תלוי בקבלת השירותים, וכל יחסים אחרים כיוצא באלה שיש בהם כדי להגביל או לכבול את חופש פעולתו של העוסק.
דוגמאות:
 לא ניתן לפעול כמקביל כרואה חשבון ועו"ד (אתיקה מקצועית 3).
 עו"ד שהוסמך כרו"ח רוצה להקים שותפות העוסקת בראיית חשבון בלבד. האם הוא יכול לתת יעוץ משפטי עבור לקוחות השותפות? הדבר אסור (אתיקה מקצועית 8).
 עו"ד של החברה שהוא גם דירקטור: "הועדה לא נתנה היתר לעורך דין לשמש כעורך דין של חברה בה הוא דירקטור ובעל מניות הואיל ומדובר באותו עניין. לדעת הועדה, הדבר יביא לערבוב תחומים לא רצוי, ואף לניגוד עניינים" (אתיקה מקצועית 15).
מה כן מותר? עו"ד שהוא סוכן ביטוח – רשאי לייצג לקוחות שמבוטחים אצלו בעניינים שאין להם נגיעה לעניין ביטוח (אתיקה מקצועית 15). שימו לב: לרואה חשבון אסור, אבל לסוכן ביטוח, מותר.
סעיפים נוספים לכלל 1 בכללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר):
(ב) ועדה מיוחדת בלשכה, שבראשות יושב ראש ועדת האתיקה שליד הועד המרכזי, רשאית להתיר לעורך דין לטפל בענין כאמור בסעיף קטן (א)(1) או באדם כאמור בסעיף קטן (א)(2), אם מצאה כי אין בכך כדי ליצור ניגוד ענינים בין עיסוקו כעורך דין לבין העיסוק האחר.
(ג) עורך דין העוסק בעיסוק אחר נוסף על עיסוקו כעורך דין, יפריד הפרדה מוחלטת את המסמכים, המידע וניהול החשבונות של עיסוקו כעורך דין מאלה של עיסוקו האחר ויתייקם בנפרד.
(ד) לענין סעיף זה לא יראו פעולות לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, כפעולות במסגרת עיסוק אחר.
כלומר: וועדה מיוחדת של הלשכה רשאית להתיר עיסוק נוסף שלכאורה נאסר בסעיף א, אם מצאה שאין ניגוד עניינים. ההפרדה, כאמור, חייבת להיות מוחלטת (למשל: אסור להחזיק כרטיס ביקור שעל צידו האחד כך והשני כך). מאידך, אם אדם הוא עורך דין ונוטריון, אז זה מותר, וזה לא ייחשב עיסוק אחר.
ניגודי עניינים ספציפיים
כלל 17 קובע: לא ייצג עורך דין אדם בענין שדן בו כשופט או כבורר.
למגשרים יש כללי אתיקה משלהם, ואין התייחסות לעניין רשמים.
כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית), סעיף 1 קובע: בכללים אלה –
"דירקטור" ו"חברה ציבורית" – כמשמעותם בפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג – 1983.
"חברה אם" ו"חברה בת" – כמשמעותם בסעיף 96א לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג – 1983.
(הכלל עדיין מתייחס לפקודת החברות, ולא לחוק החברות – למרות שפקודת החברות כבר לא רלוונטית). אפשרויות לעקוף: לא כתוב חברה "אחות" או חברה "נכדה".
איסור על דירקטורים של חברות ציבוריות – סעיף 2 קובע:
(א) עורך דין שהוא דירקטור בחברה ציבורית, לא ייצג אותה חברה, את חברת האם שלה או חברה בת שלה, ולא יתן להן ייעוץ משפטי.
(ב) עורך דין שהוא דירקטור בחברה ציבורית לא ייצג נושא משרה באותה חברה ולא יתן לו ייעוץ משפטי בענינים הנוגעים לפעולתה של החברה.
(ג) הוראות סעיף זה יחולו גם על עורך דין שהוא בן זוגו, בנו, שותפו, מעסיקו או עובדו של עורך דין שהוא דירקטור כאמור ועל חברת עורכי דין, שעורך הדין חבר בה.
(ד) הוראות סעיף זה לא יחולו על עורך דין עובד חברה ציבורית המכהן מטעמה כדירקטור בחברה בת או חברה אם של אותה חברה, ובלבד שהחברה שבה הוא מכהן כאמור, מקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין שאינו עובד החברה הציבורית.
לעניין סעיף קטן (ב) – כאן לא כתוב בכלל "חברת בת". שימו לב: מדובר רק בחברה ציבורית ולא בחברה פרטית, ששם אין כל מגבלה (הרי תפקידו של עו"ד יועץ בחברה פרטית, הוא לתת ייעוץ שוטף לחברה.
הבעת דיעה מותרת (שמירת זכות) – כלל 3 קובע: אין בכללים אלה כדי למנוע מעורך דין שהוא דירקטור להביע דעה בעניין משפטי במסגרת תפקידו בדירקטוריון.
היתר – כלל 4 קובע:
(א) הלשכה רשאית להתיר לעורך דין שחל עליו איסור לפי כללים אלה, לייצג חברה או נושא משרה בה, או לתת להם ייעוץ משפטי, אם הדירקטוריון של אותה חברה החליט במליאתו לבקש מעורך הדין לעשות כן בענין מסויים שבתחום מומחיותו.
(ב) בקשה להיתר יכול שתוגש לאחד משניים אלה:
(1) הועד המרכזי;
(2) הועד המחוזי של המחוז שבו המבקש חבר.
כלומר: התנאי הוא שהדירקטוריון רוצה את עורך הדין כי רק הוא מכיר את העניין, והתבקש אישור מראש.
בתאריך 23.12 (שיעור הבא) לא יתקיים שיעור באתיקה מקצועית ויתקיים שיעור מקוון במקומו (סיכום בסוף המחברת). בשיעור שלאחריו נסיים ניגוד עניינים ושכ"ט.
30.12.2013 (שיעור 9)
המשך נושא: ניגוד עניינים ספציפיים.
כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית), כלל 4 – דוגמה: נניח שיש בחברה מומחה למיסוי, עו"ד שהוא גם דירקטור. החברה מבקשת ממנו (לאחר שהתקיים דיון במליאה), לשמש כיועץ (או לייצג). ניתן לעשות זאת לאחר אישור של אחד מהמנויים בסעיף (ב).
ישנם ניגודי עניינים ספציפיים הקשורים לחברי וועדות, מועצות מקומיות ואף חברי כנסת. החוק קובע האם נוצר או לא נוצר ניגוד העניינים. למשל: בכללי לשכת עורכי הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים), התשכ"ט-1969:
סעיף 1 קובע: בכללים אלה – "מועצה" – מועצת רשות מקומית, ועדת תכנון ובניה, מועצת איגוד ערים, לרבות ועדות-המשנה שלהן, וכן גוף הכפוף לאחת מהן או שהיא בעלת-זכויות בו.
איסורים על חברי מועצות – סעיף 2 קובע:
(א) עורך-דין שהוא חבר במועצה, או שטרם חלפה שנה מאז חדל להיות חבר בה –
(1) לא יתייצב בשם שולחו בפני המועצה ולא ייצגו ולא יפעל בשמו בפניה;
(2) לא ייצג את שולחו בכל ענין שבפני בית-משפט, בית-דין, ועדה או גוף שיפוטי או מעין שיפוטי אחר אם המועצה היא צד לאותו הליך;
(3) לא ישתתף בדיון ובהצבעה בישיבות המועצה, כאשר הענין העומד לדיון או להצבעה נוגע לאדם או גוף שעורך-הדין מייצגו אותה עת בגדר תפקידיו המקצועיים.
(ב) הוראות פיסקאות (1) ו-(2) לסעיף-קטן (א) יחולו גם על עורך-דין שהוא שותפו, מעבידו או עובדו של עורך-דין כאמור בסעיף-קטן (א).
לעניין סעיף ב – שימו לב: לא בני משפחתו. לא הרחיבו את הכלל לבני המשפחה. מחוקק המשנה לא רצה ללכת רחוק מידי.
איסור על עורך דין חבר כנסת – סעיף 2א קובע: עורך דין שהוא חבר הכנסת לא יעסוק בעריכת דין באופן המעלה חשש של ניצול לרעה או השגת כל יתרון או העדפה בשל היותו חבר הכנסת.
כאשר אדם הוא חבר כנסת, הציפייה היא שלא יוכל לעשות דבר הקשור בהיותו עורך דין. וועדה בכנסת מאשרת לח"כ שהוא עורך דין, למשל, להעביר הרצאה שקשורה למקצועו כעורך דין (בתשלום).
איסורים על חברי גופים אחרים – סעיף 3 קובע: עורך-דין שהוא חבר בית-דין, גוף שיפוטי או מעין שיפוטי אחר או חבר ועדה או גוף נבחר או ממונה של מוסד כל-שהוא, לא ייצג את שולחו בפניהם בכל הליך שהוא.
דוגמה: למשל: עו"ד נמצא בוועדת מכרזים של גוף כלשהו (חברת חשמל, מפעל הפיס, לדוגמה), לא יוכל לייצג אדם שמעלה טענות כלפי המכרז.
סייג לייצוג בשל חברות בועדת מינויים – סעיף 53א קובע: עורך דין שהוא חבר בועדה לבחירת שופטים, בוועדה למינוי חברי בית דין דתי או בוועדה לבחירת רשמי הוצאה לפועל לא ייצג צד בבית משפט, בבית דין דתי, בבית דין לעבודה או בלשכת הוצאה לפועל שהשופטים, הדיינים או רשמי ההוצאה לפועל המכהנים בו נבחרים או מתמנים על יסוד המלצת הועדה שבה הוא מכהן, כל עוד הוא חבר באותה ועדה; הוראה זו לא תחול על ייצוג צד בבית המשפט העליון, בבית דין דתי לערעורים או בבית הדין הארצי לעבודה.
שימו לב: האיסור חל על הערכאות הנמוכות, אבל לא על הערכאות הגבוהות (ביהמ"ש העליון, בית דין דתי לערעורים, בית הדין הארצי לעבודה).
פתרונות למצבי ניגוד עניינים
תיחום השירות – אפשר לצמצם מראש את ניגוד העניינים. למשל: ניתן לסכם עם הלקוח, שהשירותים מוגבלים לתחום הפלילי בלבד. במקרה כזה: אפשר לייצג אחר, מול הלקוח הפלילי. דוגמה: מפעל הפיס עומד לדין פלילי. למפעל יש עו"ד מייעץ בתחום הפלילי בלבד. בתביעה אזרחית מול אותו המפעל, יכול עורך הדין לייצג אדם שתובע את המפעל בשל תקלות שהיו במכרז (חובות כספיים למשל).
כלל 14(ה) לכללי לשכת עורכי הדין אתיקה מקצועית קובע: עורך דין ולקוחו רשאים להסכים, בכתב, לתחום את השירות המקצועי אשר יתן עורך הדין ללקוח, כדי למנוע התנגשות עם ייצוג לקוח אחר או עם ענין או עם חובה אחרת של עורך הדין, בתנאי שצמצום השירות הינו סביר בנסיבות הענין ואינו פוגע בחובת הנאמנות של עורך הדין ללקוחותיו.
שימו לב: יש כאן בעצם סייג לכלל שקובע שאי אפשר לייצג לקוח, ובאותו הנשימה, לייצג מישהו כנגד אותו הלקוח. התיחום מונע את ניגוד העניינים, ובתנאי שמדובר בניגוד עניינים ספציפי.
העובדה שכלל 14(ד) מאפשר זאת לא מבטלת את כלל 14(א), ואם נוצרת סיטואציה של ניגוד עניינים, יש להפסיק את הייצוג. אם לא בטוחים – פונים ללשכה.
רשות שלא לקבל ענין לטיפול – כלל 12 קובע: עורך דין רשאי, לפי שיקול דעתו, שלא לקבל ענין לטיפולו; החליט עורך דין שלא לקבל ענין לטיפולו, יודיע על כך לפונה תוך זמן סביר.
כלומר: רק צריך להודיע ללקוח – לא צריך להסביר לו מדוע. ואולם, אם עורך הדין כבר קיבל את הטיפול בתיק, כלל 13 מאפשר לו להפסיק את הטיפול:
הפסקת טיפול – כלל 13 קובע:
(א) קיבל עורך דין ענין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא אם כן נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול.
(ב) החליט עורך דין להפסיק טיפול בענין לפני סיומו, יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו.
(ג) היה ענין תלוי ועומד לפני בית המשפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק.
הבעיה: הפסקת הטיפול לא תמיד מתקבלת בבית המשפט. בדין האזרחי זה קל יותר, אך בדין הפלילי חייבים את אישור בית המשפט (לא רוצים ליצור מצב בדין הפלילי בו המשפט נמשך זמן רב מידי, ואז יטענו שהיה "עינוי דין" ולכן הנאשם צריך לקבל הקלה בעונש – הרי אותו "עינוי דין" היה מתוכנן).
העברת ענין לעורך דין אחר – כלל 18 קובע: על אף הוראה כללית שביפוי כוח המרשה להעביר את הטיפול לעורך דין אחר, לא יעביר עורך דין את יפוי הכוח לעורך דין אחר, אלא אם כן נתן לכך הלקוח הסכמה נפרדת ומפורשת בכתב, אולם רשאי עורך דין, על פי הוראה כללית כאמור, לאצול מסמכויותיו לעורך דין אחר או להיעזר בו בפעולותיו.
שלוש דרישות שחייבים לקיימן: מסמך נפרד, מפורש ובכתב.
שיתוף עורך דין בשכר טרחה – כלל 30 קובע: עורך דין המעביר ענין לטיפולו המקצועי של חברו, לא יהיה זכאי לחלק בשכר הטרחה אלא אם כן הוסכם במפורש אחרת, ובלבד שאם נבצר מעורך הדין המעביר לטפל בענין בשל הוראות סעיף 14, אסור לו לקבל תשלום כלשהו מעורך הדין המקבל את הענין לטיפולו.
סעיף פופולארי בבחינות הלשכה. בעבר, עורך דין אשר היה מעביר תיק, היה זכאי לקבל שליש משכר הטרחה – היה זה כלל אשר בוטל על ידי בג"צ, וכיום אין כלל אשר קובע תשלום עבור העברת תיק, אבל – אם עורך דין מעביר תיק, דורש תשלום עבור העברתו, והצד המקבל מסכים לכך – זה מותר, ומקובל בין עורכי הדין.
בסיפא של הסעיף – אם עורך הדין העביר את התיק וסיכם עם עורך הדין השני על חלק בתשלום, והצד השני הסכים, זה עדיין לא מספיק, משום שאם ההעברה נעשתה בגלל הוראות סעיף 14 (אחת מהוראות ניגוד העניינים, כולל העניין הפשוט ביותר: עומס עבודה), אזי עורך הדין אינו זכאי לתשלום בעבור ההעברה.
קבלת עניין שבטיפולו של אחר – כלל 27 קובע: עורך דין שקיבל עניין לטיפולו וידוע לו כי אותו עניין מטופל על ידי עורך דין אחר, ימסור לעורך הדין האחר, בלא דיחוי, הודעה ולפיה העניין הועבר לטיפולו ויוודא את מסירת ההודעה.
מדובר בעצם בכלל חדש, אשר החליף את כלל 27 הישן בעקבות בג"צ. הכלל החדש דורש רק הודעה. אין אפשרות לעורך הדין להחזיק לקוח "בכוח", ולקוחות יכולים להחליף עורכי דין כרצונם.
שכר טרחה
סעיף 9 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) קובע:
(א) לא יקבל עורך דין שכר טרחה בעד עבודתו המקצועית אלא בכסף.
(ב) אין מניעה, כאשר הדין מאפשר זאת, כי שכר הטרחה יחושב כאחוז מנושא הענין.
(ג) על אף האמור בסעיף קטן (א), עורך דין המטפל בעבור לקוח בעניין ממוני יהיה רשאי לקבל את שכר טרחתו, כולו או חלקו, על ידי קבלת זכויות שותף, אם הוסכם על כך בכתב בינו לבין הלקוח; …
סעיף קטן א היה קיים מאז ומעולם: שכ"ט ישולם בכסף. ואולם, הכלל התחדש בסעיפי משנה נוספים, המאפשרים שכ"ט באחוזים וגם "קבלת זכויות שותף". נשאלת השאלה: מהן "זכויות שותף"?
המשך סעיף קטן ג קובע: בסעיף קטן זה –
"זכויות שותף" – כל שיתוף בזכויות המוכר בדין, לרבות שיתוף באמצעות מניה, כתב אופציה או ניר ערך אחר המקנה לבעליו זכויות ביחס לתאגיד;
"עניין ממוני" – כל עניין אזרחי הקשור למסחר ולעסקים, כגון פעילותו העסקית של אדם, הקניית זכות קניין, הקניית זכות חוזית או זכות ביחס לתאגיד, לרבות הגנה משפטית על זכויות כאמור והבטחת קיומן ומימושן.
גם "בארטר" הוא אפשרי – כל עוד מדובר בעניין חוקי, הוא אפשרי.
למעשה, סעיף 9 הורחב ומאפשר קבלת שכ"ט בכל דרך. הערה: לפני חקיקת סעיפי המשנה, עורכי דין רבים היו מקבלים את שכר הטרחה דרך כרטיס האשראי, לכאורה – בניגוד לכללים (שהרי אם חברת האשראי גובה עמלה – האם ניתן לומר שהיא שותפה של עורך הדין?).
היעילות שבעיגון הסכם שכ"ט בין עורך הדין לבין הלקוח
חשוב לזכור: לפני התחלת טיפול בתיק יש להחתים על הסכם שכר טרחה (כלומר: כאשר מקבלים לקוח יש להחתימו על ייפוי כוח והסכם שכ"ט).
הסכם שכר הטרחה יכלול את: מהות השירות, גובה שכר הטרחה ומועדי התשלום, אם התשלום מותנה בתוצאות יש לציין באילו תוצאות במדויק עד כמה שניתן. וההמלצה החשובה: בכתב. גם בית המשפט העליון ציין בכמה פסקי דין, כי יש לעגן את ההסכם בין עורך הדין והלקוח בכתב. הדעה הקיצונית גרסה כי יש לחייב את עורכי הדין לערוך את ההסכם בכתב, אך דעה זו לא התקבלה.
מה יכיל הסכם שכר טרחה
לימור זר-גוטמן מתייחסת במאמריה לכך, שהסכם שכ"ט עשוי לצמצם מחלוקות עתידיות ככל שיהיה מפורש יותר. נתייחס לדוגמה של לימור זר-גוטמן על מנת לבחון מה צריך להיות בהסכם שכר טרחה:
 זהות הלקוח – זהות הלקוח חשובה לגבי שאלות כגון: למי עורך הדין חב נאמנות? מיהו זה שישלם? שאלת החיסיון, חובת הזהירות של עורך הדין וכו'.
 העניין נשוא השירות המשפטי – במה עורך הדין יטפל. נזכיר כי אפשר לתחום את השירות (פלילי או אזרחי), ולתחום את הערכאה (למשל: ראשונה, אך לא ערעור). דוגמאות נוספות: העברת הדירה בטאבו, אבל לא במס שבח.
 מנגנון קביעת שכר הטרחה – יוסבר להלן בהרחבה.
 רכיבי חובה הקבועים בחוק – יוסבר להלן בהרחבה.
 מנגנון במקרה של מחלוקת – יוסבר להלן בהרחבה.
מנגנוני שכר טרחה – ישנם מנגנונים רבים שניתן להגדיר:
 סכום גלובאלי קבוע מראש.
 לפי שעות עבודה.
 לפי תוצאות.
 "ריטיינר" – שכר חודשי קבוע.
 לפי אחוזים משווי העניין.
 שילוב של כמה יחד
 מנגנונים נוספים, למשל: המנגנון שהוצג בע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל – מנגנון רצפה. פסק הדין מטפל במנגנונים נוספים של שכר הטרחה.
הערה: אפשר ששכר הטרחה גם יוקטן – למשל: אם המנגנון שנבחר להסכם הוא לפי שעות, ובתיק ששוויו לא אמור להיות יותר מ-20,000 ₪, כמות השעות שהושקעה בתיק מגיעה ל- 80,000 ₪. אם הלקוח מודיע שלא משנה לו כמה יעלה, משום שמדובר בעניין עקרוני: יש להחתים אותו על כך, כי בית המשפט או לשכת עורכי הדין יכולים לקבוע ששכר הטרחה אינו מידתי, ולקבוע שכר טרחה אחר. שכ"ט כפוף למידתיות ולתום הלב של דיני החוזים.
רכיבי חובה הקבועים בחוק –
איסור קביעת שכר כולל – סעיף 85 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע: לא יתנה ולא יקבל עורך-דין מלקוחו תשלום שיכלול שכר-טרחתו והוצאות שהוציא בלי להבחין בין שכר לבין הוצאות ובלי לפרש את ההוצאות.
מהן הוצאות? הוצאות הן תשלום לשליחים, כריכת חוברות, תשלומי אגרה – כל מה שהוא מעבר לשכר הטרחה. יש לפרש ולהבחין בין שכר הטרחה ובין ההוצאות השונות. ואם חלילה עובר עורך הדין טעה, ונתן "חשבונית גלובלית"? סעיף 86 קובע: עורך-דין שהתנה או קיבל שכר-טרחה בניגוד לסעיפים 82 עד 85, אשם בעבירה-משמעת; אולם אין בהפרת הסעיפים 84 או 85 כדי לשלול ממנו שכר ראוי בעד השירות.
כלומר: טעות מסוג זה היא עבירת משמעת, וגם אם נעברה עבירת המשמעת – יש זכות לשכר ראוי.
מחלוקת בשל גובה שכר טרחה – רצוי שיהיה סעיף בהסכם, אשר מפנה לגורם כגון מגשר או בורר במקרה של מחלוקת בגובה השכ"ט. בתי המשפט רואים בטיפול בעניינים אלו מעמסה מיותרת. בית המשפט עלול להתערב על פי עקרונות תום הלב והסבירות ואף להקטין את שכר הטרחה. בע"א 4849/06 קפלנסקי נ' מנורה חברה לביטוח נקבע: על שכר הטרחה להיות מידתי וראוי ואל לו לחרוג מעבר למסגרות מקובלות, תקינות וסבירות של פיצוי על שירות שניתן ועל מאמץ שהושקע.
שכר הטרחה שייך ללקוח אלא אם הוסכם אחרת – בע"פ 1075/98 מ"י נ' אופנהיים נקבע: שכר טרחה והוצאות שפסק בית המשפט שייכים ללקוח, אלא אם הוסכם אחרת. כלומר: אם בית המשפט פסק לצד שכנגד "הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין" בסכום מסוים: הסכום כולו שייך ללקוח – זה לא משנה מה נכתב בפסק הדין. ואולם, אם בהסכם שכר הטרחה נקבע השכ"ט על פי אחוזים, אזי מה שנקבע בהסכם – יעבור לעורך הדין. אם לא נכתב כלום – הכל שייך ללקוח.
מלבד פס"ד אופנהיים לעיל, אתיקה מקצועית 3, 10, 16 ו-18 מטפלים בדיוק בסוגיה זו. למשל: בגיליון אתיקה מקצועית 18: שכר טרחה: משיכת כספים שהתקבלו עבור הלקוח שלא כדין (07.05.2006).
העובדות: עורך הדין הנילון קיבל לידיו כספים בנאמנות ממפרק חברה עבור המתלוננים בעקבות פסק דין. הערעור הפך את ההחלטה והמתלוננים חויבו להחזיר למפרק את הכספים שקיבלו. הנילון סרב להחזיר את הכספים שהתקבלו אצלו מהמפרק בטענה שזהו שכר טרחתו. נגד המתלוננים נפתח תיק הוצאה לפועל בשל אי החזרת הכספים.
המתלוננים טוענים כי הנילון לא יידע אותם כלל על הכספים שהתקבלו מהמפרק וכי מעולם לא הסכימו שהכספים שנתקבלו מהמפרק ישמשו לשכר טרחה או להוצאות.
הנילון טוען כי ידע את המתלוננים על פסק הדין ועל כך שסכום הכסף שהתקבל ישמש לכיסוי הוצאותיו ושכר טרחתו. הנילון אינו מציג הסכם שכר טרחה בכתב ואינו מציג כל הוכחה לטענתו כי הסכום שיתקבל בעקבות פסק הדין ישמש להוצאות.
ההחלטה: להעמיד את הנילון לדין משמעתי על כי משך לעצמו את הכספים שהתקבלו עבור הלקוח, שלא על פי הסכם וסרב להחזירם. [החלטה מספר את 21/04].
שכר ראוי
כיצד יקבעו מהו שכר הטרחה במצבים בהם לא נקבע שכר הטרחה? סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: כאשר לא הוסכם על שיעור התשלום עבור שירות, ייקבע הסכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה.
מי שתובע שכר ראוי, עליו להביא ראיות אשר מראות: מה השכר מקובל בשוק (העדת מומחה), ומה בדרך כלל דורש המשרד בו עורך הדין עובד (מה עורך הדין נוהג לגבות מלקוחותיו). ראו: ע"א 136/92 ביניש- עדיאל נ' עורכי הדין דניה סיבוס, חברה לבנין בע"מ.
הפרמטרים לקביעת שכר טרחה –
 היקף העבודה
 שוויו של נושא הטיפול: בעייתיותו או מורכבותו של התיק
 המוניטין של עורך הדין
 היחסים בין הלקוח לעורך הדין
 היכולת הכלכלית של הלקוח ועוד (ואולי: לפי הפרצוף של הלקוח…)

06.01.2014 (שיעור 10)
המשך נושא שכר טרחה: סעיף 84 לחוק לשכת עורכי הדין קובע:
(א) לא יתנה ולא יקבל עורך-דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר-טרחה התלוי בתוצאות המשפט.
(ב) התנה או קיבל עורך-דין שכר-טרחה תלוי בתוצאות המשפט במשפט שאינו פלילי, ונראה ללשכה כי השכר מופרז, רשאית היא, על פי בקשת הלקוח, לקבוע את השכר המתאים.
(ג) נקבע תעריף מכסימלי לשכר-טרחתו של עורך-דין לפי חוק זה או בחיקוק אחר – אין רואים שכר בגבולות התעריף כשכר מופרז.
סעיף 86 קובע: עורך-דין שהתנה או קיבל שכר-טרחה בניגוד לסעיפים 82 עד 85, אשם בעבירה-משמעת; אולם אין בהפרת הסעיפים 84 או 85 כדי לשלול ממנו שכר ראוי בעד השירות.
כלומר: לא ניתן להתנות שכ"ט של משפט פלילי בתוצאות המשפט, ומי שעושה זאת – עובר עבירת משמעת, אבל לא יישלל ממנו שכרו הראוי.
עורכי דין רבים פירשו את המונח "משפט פלילי" במובנו בצר, ואז כל ההליכים לקראת המשפט הפלילי, היו בעיניהם מחוץ לסעיף. עורכי הדין דן מרידור ואילן שביט ייצגו את גאידמק בהליכים לקראת שימוע, ובשימוע עצמו. נתקבלה בלשכת עורכי הדין תלונה על כך ששכר טרחתם נקבע לפי תוצאות השימוע, והם הועמדו לדין משמעתי – אך זוכו: "בית הדין החליט ברוב דעות לזכות את השניים מהפרת האיסור על התניית שכר-טרחה בתוצאות משפט פלילי, לאחר שקבע כי האיסור הקבוע בחוק הלשכה חל רק על המשפט הפלילי במובנו הצר – דהיינו משלב הקראת כתב האישום ועד גזר הדין, ולא על השימוע." (גלובס, 31.1.11). לדעת המרצה מדובר בטעות.
משמע: ניתן לגבות שכ"ט המבוסס על תוצאות המשפט בהליך הפלילי כאשר מדובר בנושאים מנהליים או טרום-משפטיים, שאינם המשפט הפלילי עצמו. דוגמאות להליכים פטורים (החלטה 23/06 של וועדת שכר טרחה):
 בקשה למחיקת רישום משטרתי.
 בקשה לשינוי עילת הסגירה של התיק.
 בקשת חנינה שמוגשת לנשיא.
 קיצור מניין תקופת ההתיישנות או המחיקה (לפי חוק המרשם הפלילי).
סעיף 87 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: מי ששילם שכר טרחה למעלה מהמגיע לפי הסעיפים 82, 84 או 86, רשאי לדרוש החזרת היתרה, על אף כל הסכם.
כלומר: כאשר שכ"ט שולם ביתר, רשאי הלקוח לדרוש אותו חזרה.
סעיף 89 קובע: הלשכה תחווה דעתה בכל שאלה בדבר שכר טרחתו של עורך דין אם נדרשה לכך על ידי בית משפט, בית דין, בורר, גוף או אדם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית.
כלומר: ישנן חמש סוגי ערכאות שיכולות לבקש שהלשכה תדון בעניין: בית משפט, בית דין, בורר, גוף או אדם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית. וועדת שכר הטרחה היא גוף סטטוטורי. עורך הדין או הלקוח אינם יכולים לפנות לוועדה, אלא רק אחד מחמשת הגופים לעיל.
שכר טרחה מכסימלי
סעיף 82 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: קבע שר המשפטים בתקנות סוגי שירותים מסויימים שיש לקבוע בעדם תעריף מכסימלי לשכר-טרחה, תקבע המועצה הארצית של הלשכה את התעריף; משנקבע בתעריף שכר מכסימלי לשירות מסויים, לא יתנה ולא יקבל עורך-דין שכר גבוה ממנו, אלא ברשות שניתנה על ידי הועד המחוזי לענין מסויים.
למשל: תביעות על פי הפלת"ד. הועד המחוזי אינו רשאי להתיר לגבות שכ"ט הגבוה מן התעריף המקסימלי שנקבע בכללים. ראה, למשל, סעיף 16 (ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 וכן את כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977. הכללים הללו חלים רק לגבי שכר טרחה המותנה בתוצאות הטיפול.
 (כלל 4) נסגר התיק בפשרה ללא הגשת תביעה – 8% מהסכום שהוסכם לשלם לתובע;
 (כלל 3) נסגר התיק בפשרה לאחר שהוגשה תביעה – 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע;
 (כלל 2) כאשר הוגשה תביעה וניתן פסק דין – 13% מהסכום שנפסק לתובע.
התקרה הזו תחול בין אם בערכאה ראשונה ובין אם הסכום נפסק בערכאת הערעור.
בתיק אזרחי (חדרה) 2894/05 עו"ד ווגסטף איריס נ' לירז גליה נקבע: אפשר לכתוב הסכם שכ"ט אשר לפיו העבודה לא תהיה על פי הפלת"ד, וכך למעשה לעקוף את הוראות החוק. כמובן שזוהי רק פסיקה של בית משפט השלום, והיא היחידה הקיימת בעניין.
גם בתביעות מטעם ניצולי שואה יש שיעור שכ"ט מירבי.
תעריף מינימלי
סעיף 81 קובע: המועצה הארצית של הלשכה רשאית לקבוע תעריף מינימלי לשכר טרחה בעד שירותי עורכי דין, שיהיה בבחינת המלצה לחברי הלשכה, אך לא יחייבם.
הסיבה המרכזית: קיומו התחילי של ה"פרו-בונו". עד לפני 20 שנה, הלשכה לא הייתה מוכנה שעורך דין יעבוד ללא תמורה. מי שעשה זאת, נשפט בחומרה. עם הזמן שונו הכללים, וטוב שכך כי הדרישות הנוקשות יצרו גם מצבים אבסורדיים, שבהם אם עורך דין היה מבקש לעזור לאחד מבני משפחתו, היה עליו לבקש אישור לכך.
דרכים נוספות שבהן נקבעים שיעורי שכר טרחה (אופציות חוקיות):
 תובענות ייצוגיות – נקבע על פי החוק.
 שכ"ט בועדת ערר על חוק הנכים (הועדה תקבע את השכר).
 שכר נוטריון יקבע על ידי תקנות הנוטריונים.
 חוק משפחות חיילים אשר נספו במערכה.
נזכיר שני כללים חשובים:
 שכר הטרחה שייך ללקוח. אם עורך הדין רוצה חלק ממה שיפסק, הוא חייב לכתוב את זה בצורה מסודרת.
 מותר לעורכי דין לחלוק תיקים. זה דבר שקורה, אבל אם זה בשל אחת הסיבות המנויות בסעיף 14 – אז לצד השני אסור לשלם, ולעורך הדין אסור לבקש (כלל 30).
גביית שכר הטרחה
עכבון, קיזוז, הפסקת טיפול, העברת הטיפול – אלו הן ארבעת האופציות שיכולות לעזור לעורך הדין כאשר הוא נתקל בבעיה בגביית שכ"ט.
1. זכות העכבון
סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: להבטחת שכר-טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך-דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר-טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור.
כלומר: היום שממנו מתחילים למנות את שלושת החודשים הוא היום שבו הלקוח דורש את מה שעוכב, בכתב. מיום הדרישה ניתן להגיש את התביעה תוך שלושה חודשים. אפשר להתנות את החזרת המסמכים בערבות, תוך שימוש בהליך משפטי קצר.
בפס"ד קפלנסקי נ' מנורה נקבע כי מותר לעכב רק את התיקים אשר קשורים לסכסוך שכר הטרחה, וכל שאר התיקים יושארו "נקיים" (לא ניתן לעכב אותם).
נשאלת השאלה: מדוע זכות העיכבון של עורכי הדין היא כה חלשה? מדוע הרכב שלנו לא ייצא לעולם מהמוסך אם לא שולם החוב בגין טיפולו, אך עיכוב של מסמכים הוא פרוצדורה כה מורכבת? התשובה: יש כאן התנגשות בין קניין עורך הדין ובין חובת הנאמנות ללקוח – חובה זו נמשכת לנצח. אין תקופת התיישנות לחובת הנאמנות.
בע"פ 1075/98 אופנהיים מתייחס בית המשפט לסעיף 88, ולמאבק בין דרישות החוק ובין האחריות: "סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מתיר לעורכי דין לעכב כספים שהגיעו לידיהם עקב שירותם ללקוחותיהם, לשם הבטחת שכר טרחתם והחזר הוצאות משפט. זאת, אם הגיש עורך הדין תביעה נגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מהיום שדרש ממנו הלקוח בכתב את מה שעוכב על ידיו. זכות העכבון היא האפשרות לנושה לעכב פיסית נכס שאינו שלו בגין אי-תשלום המגיע לו, מבלי שיסתכן בכך באחריות נזיקית בעוולת עיכוב נכס שלא כדין, ובלי שיצטרך לפנות לבית משפט. זוהי הקלה פרוצדוראלית בלבד, שכן אין היא משנה את זכותו המהותית של הנושה, אלא רק מקלה עליו את גביית חובו".
2. קיזוז או ניכוי
הערה: כאשר הלקוח חייב לעורך הדין (אך עורך הדין לא חייב דבר ללקוח), יכול שיתקיים ניכוי מכספי הלקוח שהתקבלו אצל עורך הדין. כאשר יש חובות הדדיים, יכול שיתקיים קיזוז.
סעיף 40 קובע:
(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.
(ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר.
כלומר: מותר לנכות מהלקוח, ובלבד שזה נרשם בהסכם. הדרישה הנוספת בחוק: ההודעה ללקוח.
3. הפסקת הטיפול או הפסקת הייצוג
סעיף 13 מאפשר להפסיק טיפול או ייצוג בעקבות אי תשלום שכ"ט:
(א) קיבל עורך דין ענין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא אם כן נתגלעו חילוקי-דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול.
(ב) החליט עורך דין להפסיק טיפול בענין לפני סיומו, יתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בעניניו של לקוחו.
(ג) היה ענין תלוי ועומד לפני בית המשפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק.
כלומר: אם מדובר בטיפול ולא בייצוג, ניתן להפסיק את הטיפול בתיק ("נתגלעו חילוקי דיעות…"), אך אם מדובר בעניין תלוי ועומד (סעיף קטן ג'), ישנם שני חיקוקים אשר קובעים את הדין:
1. בדין האזרחי – מודיעים על כך שהטיפול בתיק הועבר.
2. בדין הפלילי – אין אפשר להתפטר מתיק בלי אישור בית המשפט. מדוע? כי בית המשפט הוא היחידי היכול לשכלל האם לא נעשה כאן מהלך טקטי: למשוך זמן ואח"כ לזעוק ל"עינוי דין".
4. העברת הטיפול
סעיף 27 קובע: עורך דין שקיבל עניין לטיפולו וידוע לו כי אותו עניין מטופל על ידי עורך דין אחר, ימסור לעורך הדין האחר, בלא דיחוי, הודעה ולפיה העניין הועבר לטיפולו ויוודא את מסירת ההודעה.
ההמלצה הפרקטית: לוודא את זה שהצד השני יודע – יש להוכיח שהודענו לצד השני.
עורך הדין ובית המשפט
מקצוע עריכת הדין פועל בתוך מתחם של נאמנויות צולבות: נאמנות ללקוח, לבית המשפט, ולו עצמו. כל העת מצוי עורך הדין בתוך קונפליקט. הנאמנות ללקוח או לו עצמו היא ברורה, אך מהיכן לקוחה חובת הנאמנות לבית המשפט?
סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט.
בכללי לשכת עורכי הדין, כלל 2 קובע את חובת עורך דין: עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט.
בכלל 32 נקבע שיש לתת יחס של כבוד לבית המשפט:
(א) עורך דין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע.
(ב) עורך דין יופיע בבית המשפט הופעה מכובדת ובמדי משפט הולמים, כפי שנקבעו בדין.
כלומר: החוק והכללים מפרטים רק חובת מסגרת וממנה נגזרות החובות קונקרטיות, עליהן ניתן ללמוד ממקרה למקרה באמצעות הפסיקה. ישנם גם כללים ספציפיים כגון קוד הלבוש.
חובותיו של עורכי הדין
אסור להעלות טענות חסרות שחר – וכל טענה כזאת היא עבירת משמעת. זו הטעייה של בית המשפט.
כלל 34 לכללי האתיקה קובע איסור הטעיה: לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה. מכאן ניתן לגזור את ההוראות הבאות:
 אסור לאמת תצהיר שיודעים שתוכנו שקריים.
 אסור להסתמך על חוק שבוטל.
 אסור להסתמך על דעת מיעוט מבלי לציין שזו דעת מיעוט.
סעיף (ב) לכלל 34 קובע: האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי למנוע הכחשה בכתב טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי.
הכחשה או כפירה אינם שקר, אלא מעין הצהרה: "אני לא מוכן לספק לך את החומר שיפגע בי". זוהי מעין "העברה של נטל הראיה".
ברע"פ מדינת ישראל נ' לגזיאל, הפרקליטות איבדה את התיק וביקשה לצלם את תוכנו מהסנגור. הסנגור סירב, אך בית המשפט קבע: החובה לבית המשפט גוברת – חייבים לתת לפרקליטות את כל הצילומים.
נשאלת השאלה: אם בעת המשפט, התביעה לא מוצאת את גיליון ההרשעות הקודמות של הלקוח. עורך הדין מחזיק את הגיליון בכיסו. מה על עורך הדין לעשות אם השופט מבקש ממנו את גיליון ההרשעות? תשובה: יש לומר: "לא הוכחו הרשעות קודמות" (משמע: הגיליון בכיסי, אך מבחינה אתית אין אני יכול לספק לבית המשפט את החומר שיפגע בלקוח שלי, ואין מתפקידי למלא את תפקידה של התביעה).
אם בית המשפט מצווה עליכם להעיד – מה יותר חזק – ציווי בית המשפט או סעיף 48 לפקודת הראיות? עו"ד אולמן לא התייצבה. עורך דין רשאי לסרב, גם אם ישלם מחיר ביזיון.
חובות נוספים:
 אין להקליט דיון ללא אישור בית המשפט.
 תצהירים – תצהיר חותמים רק כאשר המצהיר נמצא במקום. אין לחתום על תצהיר אם לא נתמלאו התנאים. כמו כן, יש להיזהר לבל ישנה הלקוח את התצהיר לאחר החתימה עליו (למשל: ישנה את העמודים הפנימיים, מאחר והחתימה היא רק בעמוד האחרון). כהגנה מפני שינוי שכזה, יומלץ לעורך הדין שלא לסמוך על לקוחותיו שיעבירו את התצהיר לבית המשפט (זה תפקידו של עורך הדין), וכן לשמור העתק של התצהיר.
הערה: אם בית המשפט קובע הוצאות אישיות לעורך הדין – עדיף לא לטעון. לפי פרשת חנא, אם יערער – יזכה.
עורך הדין והצד שכנגד
כלל 23 קובע: עורך דין ינהג בצד שכנגד בדרך ארץ.
כלל 33 קובע: עורך דין יטען טענותיו לפני בית המשפט, בין בעל פה ובין בכתב, בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם אחר הקשור בהליך השיפוטי.
כלל 24 קובע: עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגדם אך רשאי הוא –
(1) לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו;
(2) להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין.
כלל 24 הוא המורכב יותר, והוא הפופולארי ביותר בבחינות הלשכה. משמעותו של כלל זה היא, שמותר לכתוב שהלקוח שלך מתכוון לתבוע וכו'. בפס"ד הוועד המחוזי נ' דניאל נקבע שהכוונה ב"פירוט האמצעים" היא פירוט הצעדים שעשויים להביא למימוש הזכות ולא לאמצעים שמטרתם להביא לידי כניעה מרוב פחד.
כלומר: מותר להגיד "אני אפנה למשטרה", אך זה יהיה המוצא האחרון. כל עוד יש אפשרויות אחרות, אין אפשרות להשתמש במטרידה ובמכאיבה ביותר. אם רוצים לממש זכות אזרחית, לא מאיימים בהליכים פליליים.
האם אפשר לפנות לצד שכנגד באופן ישיר? כלל 25 קובע:
(א) עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בענין פלוני בידי עורך דין –
(1) לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות עורך הדין המייצגו באותו ענין;
(2) לא ייפגש עם הצד שכנגד לצורך דיון באותו ענין אלא בנוכחות עורך דינו.
(ב) עורך דין רשאי שלא לנהוג בהתאם לאמור בסעיף קטן (א) –
(1) בהסכמתו של עורך הדין של הצד שכנגד;
(2) כאשר קיימת חובה, על פי דין, למסור דבר לצד שכנגד, בתנאי שעורך הדין ימסור העתק לעורך הדין של הצד שכנגד.
כלומר: כעיקרון, לא ניתן לפנות לצד שכנגד באופן ישיר. אם יודעים שהוא מיוצג, חייבים לפנות דרך עורך הדין.
הסייגים:
1. בהסכמת עורך הדין.
2. כאשר קיימת חובה על פי דין. דוגמה: רוצים לבצע מסירה ישירה דחופה, ועורך הדין נמצא בחו"ל: מוסרים ללקוח, ואח"כ מוסרים למשרד של עורך הדין שלו (ובכך יצאנו ידי חובה).
עורך הדין וחברו למקצוע
כלל 26 קובע: בכל ענין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בענינו של לקוח, ובכלל זה יסכים לבקשה לשינוי מועד כאשר חברו נקרא לשירות מילואים פעיל, מצוי בחופשת לידה או בחופשה הנובעת משמירת הריון, חלה או שרוי באבל; לענין סעיף זה, "פגיעה בענינו של לקוח" – פגיעה משמעותית שיש בה כדי לגרום ללקוח נזק של ממש.
טובת הלקוח יותר חשובה מהטובה עבור החבר. כלומר: אם זה עלול לפגוע בלקוח פגיעה של ממש, לא נעתרים לבקשה, ואין חובה לפרט מדוע (אבל כן כדאי לרשום מה הסיבה, למקרה שעורך הדין שבקשתו נדחתה – יתלונן).

13.01.2014 (שיעור 11 – אחרון)
הרצאת אורח: עו"ד אפרים נווה (יו"ר ועד מחוז תל אביב והמרכז בלשכת עורכי הדין בישראל, ויו"ר ועדת האתיקה במחוז תל אביב והמרכז). נוכחות חובה!

סיכום השיעור המקוון: חובת הסודיות וחיסיון עורך דין-לקוח
מסכם: יוני לוי (עריכה ותיקונים, בקטנה: יעל גולדמן)
חלק א – חיסיון עו"ד-לקוח
פתיח: שלושה מצבים שבהם נבחן איך על עו"ד להגיב:
1. לקוח מגיע למשרדו של עו"ד ומבקש ממנו להסתיר אצלו סכין אשר שימשה לרצח – כיצד יגיב עו"ד?
2. רוצח פוטנציאלי מגיע לעו"ד ומראה הסכין שבה ירצח את אשתו – האם יגן עליו עו"ד לאחר שירצח?
3. עו"ד יושב בישיבת וועד עמותה אותה הוא מייצג ורואה מעשים בלתי חוקיים (זיוף מסמכים) – מה יעשה עו"ד?
בשלושת המצבים לעיל מבקשים ליישם את כללי הסודיות והחסיון. נתייחס למצבים אלו בסוף השיעור.
חסיון וסודיות: להתקשרות עו"ד ולקוח הגנה כפולה: חסיון בדיני ראיות וחובת סודיות אתית. אלו הם כללים משפטיים שונים.
סודיות וחסיון – המטרה:
מטרות החסיון, כמו מטרות חובת הסודיות, הן:
1. להבטיח תקשורת חופשית בין הלקוח לעורך דינו.
2. להגן על המידע המועבר בין השניים
3. להבטיח גילוי לב מצד הלקוח לעורך דינו (התפיסה המקובלת גורסת כי רק הגנות מסוג זה יכולות להבטיח גילוי לב).
התכלית הזהה אינה מעידה על כך שההוראות זהות. כאמור, מדובר בהוראות שונות, העוסקות בנושאים שונים.
חסיון מול סודיות:
חסיון בראיות חובת הסודיות
חריג לחובה להעיד – פטור מגילוי ראיות בהליך משפטי, בחקירה או בחיפוש.
חריג לעקרון הפומביות ולעקרון חופש המידע – מונעת חשיפת מידע שעבר בין עורך הדין ללקוח – בכל זמן, וכלפי כולי עלמא, וחלה גם על עורך הדין כאדם פרטי.

מכיוון שהפטור הוא רק מגילוי ראיות בהליך משפטי, בחקירה וחיפוש – הפטור יהיה רק לגבי מידע שישמש כראיה, כלומר: לגבי מכלול המידע הקשור עניינית לשירות המקצועי.
(תנאי מצמצם שלא חל בחובת סודיות).
חל כלפי כל סוג מידע,
ללא קשר אם המידע ישמש (או לא) כראיה,
וללא קשר לשירות המקצועי.

המטרה: פטור מהחובה להעיד המטרה: הטלת איסורים

שלושת הוראות החוק החשובות בעניין סודיות וחסיון עו"ד לקוח:
 סוד מקצועי – סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין: דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם.
 שמירת סודיות – כלל 19 ללשכת עורכי הדין אתיקה מקצועית: עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת; הוראה זו אינה חלה על גילוי בהליך המשפטי, חקירה או חיפוש שאינו חסוי על פי סעיף 90 לחוק. כלומר: איסור על גילוי מידע כלשהו.
 עדות עורך דין – סעיף 48 (א) לפקודת הראיות: דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון. כלומר: היעדר חובה להעיד.
סעיף 90 – הבעיה: הסעיף "התכוון" להיות הוראת חסיון אך הוא מנוסח כאיסור – "לא יגלה אותם עו"ד", זהו למעשה ההבדל בין סעיף 90 לסעיף 48 (א) לפקודת הראיות – מדוע ישנם שני סעיפים דומים? ההסבר להבאתם של שני סעיפים דומים לדעת לימור זר גוטמן הוא בתכליתם השונה:
סעיף 90 קובע כי הפרת החובה לטעון טענת חיסיון במקרים מסוימים היא עבירת משמעת בעוד שהחיסיון בפקודת הראיות נועד לפטור את עו"ד מהצורך להציג ראיות.
לפי סעיף 90, אם עו"ד אינו טוען טענת חסיון ואינו מגן על הלקוח בסיטואציה רלוונטית, אזי בין אם נהג בשוגג או במתכוון – זו עבירת משמעת. סעיף 90 אוסר על עורך הדין לגלות את המידע, ובכך מורה לו לטעון את טענת החיסיון. לעומתו סעיף 48 קובע כי לא ניתן לכפות על עורך הדין את מתן העדות החסויה. אם כן: הוראות סעיף 48 לפקודת הראיות והוראות סעיף 90 לחוק לשכת עו"ד הן משלימות.
ולכן, כאשר מוזמן עו"ד לחקירת משטרה בעניין הנוגע ללקוחו, או כאשר עורכים המשטרה או מס הכנסה חיפוש במשרדו של עו"ד, ומבקשים ליטול את המסמכים, חל החסיון הקבוע בסעיף 48 לפקודת הראיות, ולצידו, כהשלמה, החובה לטעון להתקיימות חסיון במקרים מתאימים (ביחס לשאלה פלונית, ביחס למסמך פלוני וכו').

הבהרה:
כאשר פונה עיתונאי לעו"ד ושואל אותו שאלות בנוגע ללקוחו, חלה רק חובת הסודיות בהתאם לכלל 19 ללשכת עורכי הדין. כאשר יושב עו"ד בבית קפה, מתפאר בהצלחתו ומזכיר שמות של לקוחותיו, מבלי שקיבל הסכמתם לכך, עו"ד עובר עבירת משמעת שנוגעת לחובת הסודיות.
אולם, אם מזמינים את עורך הדין לחקירת משטרה, ודורשים שיעיד מה הם המקורות הכספיים של מרשו, על עו"ד לטעון כי אין לחקור אותו על נקודה זו אלא אם כן הוא שותף לכספים אלה או שעבר עבירה ביחס אליהם (למשל: עבירה על חוק איסור הלבנת הון).

פרשת עו"ד תמי הולמן: ניסו לאלץ את עו"ד למסור מידע ביחס לגניבת כספים בשוד הברינקס. עו"ד אולמן סירבה להופיע לחקירה בתחנת המשטרה. בדיון המשפטי שהתפתח בעקבות סירוב זה, נאמרו דברים חשובים בביהמ"ש השלום ביחס לחיסיון:
9. ב"כ המשיבה טוען שעל המבקשת להופיע לחקירה במשטרה ככל אדם הנדרש לכך ושם תוכל לטעון את כל טענותיה בענין חסיון עפ"י סעיף 48 לפקודת הראיות וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.
יש בטיעון זה התעלמות מהנזק ומהפגיעה בעבודתה המקצועית של המבקשת כעורכת דין העוסקת בפלילי אם תתיצב במשטרה לחקירה ואף לפגיעה בהמשך ייצוגו של הנאשם בערעור הנדון, שכן חקירת המבקשת קשורה באופן ישיר להליך הערעור התלוי ועומד ולהחזרת חלק מכספי הגניבה עפ"י הצעת ביהמ"ש המחוזי הדן בערעור.
ניתן להבין את תחושתה של המבקשת כי הזמנתה לחקירה במשטרה נועדה להלך עליה אימים ולפגוע בעבודתה כעורכת דין בתחום הפלילי ובכללי החסיון שלדברים שהוחלפו בין עו"ד ולקוח ובפרט לאור דבריה כי פעלה בענין החזרת הכסף במסגרת ההחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהליך הערעור. מן המפורסמות שהפרקליטות והתביעה הכללית מציעים לסנגורים להמליץ בפני נאשמים להחזיר רכוש גנוב או כספים שקיבלו במירמה ו/או בתחבולה דבר שעשוי לבוא בחשבון בענין העונש שיוטל עליהם.
10. בנסיבות שבפנינו חקירת המבקשת היא בתחום החסיון שלדברים שהוחלפו בין עו"ד לבין לקוחו ו/או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ובענין התלוי ועומד בבימ"ש המחוזי בחיפה ואני סבור שהנזק שיגרם למבקשת בהתיצבותה לחקירה במשטרה והפגיעה מכך בעבודתם של עורכי הדין העוסקים בתחום הפלילי ובזכות יסוד של נאשמים לחסיון הדברים שהוחלפו בין עורך דין ללקוחו, עולים לאין שיעור על התועלת שתביא התיצבותה של המבקשת לחקירה בתחנת המשטרה עפ"י סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים.
לפיכך, אני נעתר לבקשה ומורה למבקשת להמנע מלחקור את המבקשת בתחנת המשטרה כעדה בענין ע"פ 1593/04 של ביהמ"ש המחוזי בחיפה." (בש 1948/05 תמי אולמן נ' מדינת ישראל (משטרת ישראל) (חיפה), 22/03/2005)
ציטוט נוסף היה בשולי הדברים בביהמ"ש המחוזי ע"י השופט ג'רג'ור:
"בטיעוניה בפנינו התרעמה ב"כ הנאשם על כך שהמשטרה חקרה אותה לאחר שהעבירה לבית המשפט סכום של 700,000 ₪. לדעתי, תרעומת זו היא מוצדקת. לא פעם המשטרה "נכנסת" לעבודתם של עורכי דין במגמה ובמטרה לגלות, דרכם,נסיבות ביצוע העבירה או לאתר מעורבים אחרים על ידי הזמנתם לחקירה. אני סבור שצעדים אלה שנוקטת המשטרה אינם, בלשון המעטה, ראויים. אני מבקש לציין שזה לא המקרה הראשון וידועים לי לפחות עוד שני מקרים בהם המשטרה ניסתה לעצור או לחקור עורכי דין תוך כדי מילוי תפקידם. אכן, עורכי דין אינם חסינים מפני חקירה משטרתית, אך סבורני שמן הראוי הוא להעלות את הנושא הן לדיון במישור הציבורי והן על שולחנה של לשכת עורכי הדין, כדי לגבש כללים למידת התערבות המשטרה, או בכלל, בעבודתו של עורך הדין במלוי תפקידו." (ע"פ 1593/04 קופרמן סגל אילן נ' מדינת ישראל (חיפה), 07/07/2005)

היחס בין ס' 90 לחוק לשכת עורכי הדין ובין סעיף 48 לפקודת הראיות – הוראות משלימות:

סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין:
 אין זו הוראת חסיון, למרות כותרתה.
 אינה פוטרת עו"ד מהחובה למסור ראיות. זו הוראה המופנית לעורך הדין במטרה לחייב אותו לטעון להתקיימות החיסיון.
 הפרה ההוראה מהווה עבירה אתית – אך אין בה כדי לפטור את עו"ד מלהעיד בביהמ"ש בנושאים שעליהם לא חל חסיון.

סעיף 48 לפקודת הראיות
רק הוראת סעיף 48 מגבילה את סמכות ביהמ"ש או גוף אחר בגביית ראיות.

ב"ש מירון נ' מדינת ישראל – הדברים נאמרו שם במפורש. למרות היותו פס"ד ישן מדובר בפס"ד חשוב ביותר: באותה פרשה ביקשה המשטרה צו חיפוש בשני משרדי עורכי דין – השאלה שעלתה: האם ביחס למסמכים שנתפסו במשרדי עורכי הדין עומדת לעורכי הדין הטענה שאין למשטרה זכות לעיין במסמכים ועליה להחזירם.
ביהמ"ש קבע: הזכות לחיסיון הינה של הלקוח, אולם על עורך הדין לא נאסר למסור לביהמ"ש על פרטי ההתקשרות בינו לבין הלקוח. אין הגבלה על ביהמ"ש לקבל את הפרטים האלו כראיות אפילו אם לא ויתר הלקוח על הזכות הזו. אבל, עורך הדין שמגלה פרטים חסויים על ההתקשרות בינו לבין הלקוח עובר עבירת משמעת.
סעיף 90 עוסק אך ורק בפן המשמעתי, ומחייב עורכי הדין לעלות טענת חסיון ורשויות החקירה ובתי המשפט חייבים להתייחס לטענה זו. ולכן כאשר מבקשים לקחת ממשרד עורכי דין חומר חסוי או אפילו ממענו של הלקוח מסמכים או חומר מחשב שעורך הדין סבור שחל עליהם חיסיון עורך דין לקוח, אם עורך הדין לא מעלה טענת חיסיון, מפר עו"ד את חובתו ועובר עבירת משמעת לכן, ניתן לתבוע אותו הן בדין המשמעתי והן לתבוע אותו ברשלנות עקב הפרת חובה זו.
מסעיף 90 לא נובע פטור מהחובה להעיד ולא מגביל את ביהמ"ש – רק ס' 48 מגביל את ביהמ"ש.
בהתאם לפרשת תמי אולמן לעיל – כאשר עורך דין נקרא למשטרה למסור מידע על הלקוח, זהו מצב קלאסי שבו עו"ד חייב לטעון לטענת חיסיון. מצד שני, אסור לעורך דין לגלות ללקוחו שנחקר במשטרה משום שכאן מדובר בשיבוש פוטנציאלי של הליכי חקירה.
העניין עלה בצורה כואבת במסמך שקשור למותו של עו"ד דיויד וינר: הפרקליטות ניסתה לעקוף את הוראות החיסיון ולהשיג מדויד וינר מידע. בסופו של דבר האחרון התאבד ויש שאומרים שזה קרה לאור הלחץ הנפשי שהופעל עליו כדי שימסור את המידע.

שלושת המצבים שנשאלו בתחילת השיעור – כיצד על עו"ד להגיב. להלן התשובות:
1. לקוח מגיע למשרדו של עו"ד ומבקש ממנו להסתיר אצלו סכין אשר שימשה לרצח – כיצד יגיב עו"ד? התשובה: ברור שעו"ד לא יסתיר במשרדו את הסכין, אך הוא לא חייב להעיד על כך. יש לציין, שאם עו"ד יפר את החיסיון ויעיד על זה, העדות חסויה, אך תהא קבילה בביהמ"ש.
2. רוצח פוטנציאלי מגיע לעו"ד ומראה הסכין שבה ירצח את אשתו – האם יגן עליו עו"ד לאחר שירצח? התשובה: במצב כגון זה, על עו"ד למסור לרשויות את המידע על הכוונה לבצע פשע, מכוח החוק למניעת פשע ואין כללי סודיות וחיסיון חלים על מצב כזה.
3. עו"ד יושב בישיבת עמותה אותה מייצג ורואה מעשים בלתי חוקיים – מה יעשה עו"ד? תשובה: מדובר בזמן מעשה – על עו"ד אין חובה להעיד על כך, כי יפר את חובת עו"ד לקוח., אך על עו"ד להתפטר מיד מייצוג העמותה, כי אם לא, הוא עלול להיות שותף למעשים שנעשו.
דוגמאות להעדר חיסיון – כעת נדון באותם פרטים שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שנותן העו"ד ללקוח לעומת אלה שאין להם קשר כזה. כלומר – אילו דברים אפשר לגלות לביהמ"ש, למרות שהם קשורים לשירות המקצועי, ואילו פרטים לא (חלקם פורטו בפרשת מירון, חלקם פורטו בפרשות אחרות).
הנקודות העיקריות:
1. זהות הלקוח והעובדה שפנה לעו"ד.
2. הסכם שכר טרחה עם הלקוח.
3. סוג השירות והיקף השעות שנותן עו"ד – אומנם, עו"ד לא רשאי לגלות את תוכן המסמכים, את תוכן המידע שהתקבל ואת מהות העברה שבה הואשם לקוחו (עליו אפילו למחוק זאת בטיפקס, אם זה מופיע על החשבונית), אך היקף השעות, סוג השירות והכסף אינם חסויים.
4. מסמכי הנהלת חשבונות של עו"ד – על עורכי הדין להעביר פנקסי חשבוניות למס הכנסה. עורך הדין רשאי לטעון חיסיון על מהות העובדות נשוא החשבונית. דוגמה: אם רשום בראש החשבונית "תיק רצח" ועדיין לא הוכח שמדובר ברצח, על עו"ד למחוק זאת בטיפקס.
5. מסמכי חשבון בנק.
6. התכתבות עם צד ג' – אינה חסויה, אלא אם אותו צד ג' הוא שלוח של הלקוח. לדוגמה: התכתבות עם חבר של אותו לקוח, אשר "סומן" כשלוח של הלקוח. כמו כן, אם ההתכתבות מציגה חילופי מידע עם צד ג' לצורך התדיינות עתידית עם עורך הדין – אז גם זאת אין לגלות.
7. הדחה שמדיח הלקוח את עו"ד לביצוע עבירה – אינה חסויה (למשל: הלקוח מבקש מעורך הדין למסור עדות כוזבת).
8. מידע לגבי מעשה פלילי מתוכנן, שהלקוח מתכוון לבצע בעתיד – אינה חסויה. החיסיון חל רק בעניין עבירות ומעשים שהיו בעבר, ולא לצורך תכנון עבירה. אם עו"ד מייעץ לגבי ביצוע עבירה עתידית, הוא הופך להיות שותף לעבירה.
9. צ'ק גנוב ששימש לתשלום שכר טרחה – אינו חסוי.
10. פעולות שנעשות עבור הלקוח, ותוצר השירות שניתן לו. למשל: חוזה שהוכן עבור הלקוח – עו"ד חייב למסור את החוזה, אך לא חייב למסור דברים שהוחלפו סביב אותו חוזה.
11. מסמך שעליו חתומים שנים שאחד מהם הוא לקוחו של עו"ד וצד נוסף, והעתק ממנו נמסר לגורמים אחרים -גם הוא אינו חסוי.
דוגמאות להיעדר חיסיון, כפי שהוצגו בפרשת מירון – ב"ש 227/83 אליהו מירון, עוד ואח' נ' מדינת ישראל (ירושלים), 28/08/1984:
בסעיף 1 – החיסיון הוא של הלקוח, ומאפשר היוועצות ללא חשש. כמו כן, לא יועמד עו"ד בדילמה לגבי חובתו למסירת מידע – "החסיון הוא של הלקוח ולא של עורך-הדין והוא מיועד לאפשר לאדם להיוועץ בעורך-דין ללא חשש שתוכן השיחה עמו יתגלה, ואילו במישור השני המטרה היא שלא להעמיד את עורך-הדין בדילמה בין האיסור המוטל עליו לפי סעיף 90 לחוק, לבין חובתו למסור מידע למי שמוסמך לגבות ראיות."

בסעיף 12 – הראיה לגבי אי מסירת מידע היא על הטוען. הטוען כי הלקוח ויתר על החיסיון, עליו הראיה – "הטוען, כי אינו חייב למסור כראיה דברים ומסמכים באשר יש להם קשר ענייני לשירות מקצועי שנתן כעורך-דין ללקוח – עליו הראיה. הטוען כי הלקוח ויתר על החסיון – עליו הראיה. נטל הראיה אינו מוציא תחולתן של חזקות שבעובדה, הנובעות מנסיון החיים: משנתקיימו יחסי עורך-דין ולקוח, מותר ללמוד כי לכאורה נתקיימו על-מנת שעורך-הדין יתן בהם שירות מקצועי ולא שירות אחר. משום כך ועל אף נטל הראיה, יחול על יריבו שלעורך-הדין הנטל המשני להצביע על כך שהשירות לא היה מקצועי, אם מחמת שהיה מסחרי או חלילה עברייני."
סעיף 14 – למשטרה אין סמכות לדלות מידע ממסמך שקיבלה – "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו…. אין עורך-הדין חייב למסור כראיה" נאמר בסעיף 48 לפקודה, ולא אין עורך- הדין חייב "למסור". עניינו של החסיון הדיוני הזה אינו בהגנה על החזקה במסמך. כנגד סמכותה של המשטרה לתפוס את המסמך אין טענה טובה לא ללקוח אם נתפס בידיו ולא לעורך-הדין אם נתפס בידי. טענה טובה יש לעורך- הדין כנגד סמכותה של המשטרה לדלות מהמסמך את המידע שהוא מכיל. ההגנה (וליתר דיוק – הפטור מהחובה) היא על המידע. דין אחד לחלפתם של דברים ולהחלפתם של מסמכים: ההחלפה בה מדובר אינה הפעולה המוחשית שלהעברת המסמך מידי הלקוח לידי עורך-הדין או מידי עורך-הדין לידי הלקוח, אלא הפעולה המושגית של העברת המידע (שהמסמך הוא כלי הקיבול שלו) ממוחו של הלקוח למוחו של עורך-הדין, ולהיפך. הפעולה המוחשית של מסירת המסמך אינה אלא דרך מסוימת של העברת מידע רצונית ממוחו של הלקוח למוחו של עורך-הדין."
סעיף 15 – חיסיון חל רק על מידע "מטעם הלקוח" – "אין לך פעולה מושגית של חילופי מידע אלא בין מוחות, משום שרק מוח מפעיל שיקול דעת בהעברת מידע לעוה"ד ובקליטת מידע שמתקבל מעוה"ד; ואין לך ויתור על חסיון אלא מתוך שיקול דעתו של מוח כלשהו. ובגוף משפטי יהיו אלה אורגנים שמורכבים בסופו של דבר מאנשים בשר ודם."
חלק ב – פרצות בחיסיון
הכוונה במונח "פרצות בחיסיון": באילו מקומות אפשר שהחיסיון לא יתקיים. להלן סוגי פרצות:
פרצה מספר 1 – החיסיון אינו של עורך הדין, אלא של לקוחו:
רק הלקוח זכאי לוותר על החיסיון. הויתור יכול להיות כאשר מועלת טענת החסיון, ויכול שיינתן מלכתחילה. החסיון, להזכירנו, בא להבטיח יחסי כנות ופתיחות בין הלקוח לבין עו"ד, בלי שיהיה חשש שמא דברים או מסמכים שהתגלו במהלך ההתייעצות, ישמשו נגדו, ללא הסכמתו. לכן, גם ההודאה של הלקוח בפני עו"ד כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת, היא חסויה באופן מוחלט. תכלית החיסיון היא להגן על הלקוח – לכן כאמור, רק הלקוח עצמו רשאי לוותר עליו (כך נאמר בפרשת מירון).
בית המשפט יכול לחייב עו"ד למסור פרטים חסויים, אך מסירתם היא עבירת משמעת – נניח שעו"ד היה צריך לטעון לחיסיון ולא עשה זאת (הפר את החובה האתית), או גרוע מכך: עלה על דוכן העדים והעיד על הכל. אומנם, זכות החיסיון היא של הלקוח, אך על עו"ד לא נאסר למסור לביהמ"ש פרטים על ההתקשרות שבינו לבין הלקוח, ואין הגבלה על ביהמ"ש לקבל את הפרטים האלה כראיות – אפילו אם הלקוח לא ויתר על זכותו. מאידך, עו"ד שמגלה פרטים חסויים, עובר עבירת משמעת. יוזכר כי אומנם עו"ד עובר עבירת משמעת, אך הראיות שעלו בעדותו הן קבילות.
פרצה מספר 2 – נוכחותו של צד ג':
שיחת עורך דין עם לקוח בנוכחות צד ג' מהווה ויתור בהתנהגות על החיסיון – כלומר: על שיחה בין הלקוח ועורך הדין, בה קיימת נוכחות אדם נוסף (שאינו איש סודו של הלקוח או עובד של עורך הדין), לא יחול חיסיון. מדוע? משום שיש כאן ויתור בהתנהגות על חיסיון השיחה. הלקוח לא מתכוון לשוות לשיחה "גוון סודי", ולכן אינה חסויה. מאידך, אם כאשר מתנהלת שיחה, אותו אדם שלישי אשר נוכח בה הוא איש אמונו של הלקוח – לא יראו את הלקוח כמוותר על החסיון. דוגמה: שיחה בנוכחות עובד של עורך הדין (מזכירה, מתמחה, עו"ד אחר שעובד במשרד), אזי יראו את השיחה כחסויה.
כמו כן, החיסיון ימשיך לחול גם על מכתב שנשלח מהלקוח לעו"ד, לאחר שקראה אותו המזכירה. גם אם הלקוח יודע שהמזכירה פותחת את הדואר של אותו משרד אין לכך נפקות – המכתב ימשיך להיות חסוי. משרת מזכירה היא משרת אמון אצל עוה"ד.
פרצה מספר 3– כאשר שני לקוחות פונים יחדיו לעו"ד:
לקוחות שפונים יחדיו לעורך הדין, החיסיון יחול רק כלפי צד ג' – כאשר שניים פונים לעו"ד, ברור שמסמכים שהוחלפו בין לקוח א', אינם חסויים בפני לקוח ב'. עם זאת, אין לראות בפעולה: "לקוח א' מסר מידע לעו"ד במעמד לקוח ב'" כפעולה שמשמעותה: לקוח א' מוותר על החסיון. משמע: עצם העובדה שהיה מעורב גורם נוסף, לא מובילה לויתור על החסיון. מאידך, אם שניהם פנו, גם לא יהיה אפשר למנוע מהאחד (א') להסתכל במסמכים של האחר (ב') בשל טענת חיסיון. וכמו כן, לא מתקיימת חובת הסודיות בין השניים. מי שפנו לעו"ד במשותף, יראו אותם כאדם אחד, ולכן החיסיון יחול על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עו"ד במעמד שני הלקוחות. לצורך ויתור על החיסיון מול גורם אחר (שאינו השניים הנ"ל), יש צורך בהסכמתם של שני הלקוחות גם יחד.
פרצה מספר 4– הוראת החיסיון בסעיף 48 לפקודת הראיות היא אישית:
אם פרטים מהתקשרות בין עו"ד והלקוח (דוגמה: מכתב שנשלח מעו"ד ללקוחו או מכתב ששלח הלקוח לעו"ד), הגיעו לצד ג' בשוגג – הם לא חסויים, וצד ג' יהא רשאי להגיש את הפרטים שקיבל, כראיה. זוהי תוצאה קשה שהתקבלה בפסיקה משנות ה-50, ועל תוצאה זו קיימת ביקורת (בין היתר, במאמר של לימור זר-גוטמן שעוסק בנקודה זו בעניין של העברת חומר בשוגג. לקריאה מורחבת: הסניגור 15, עמ' 5).
פרצה מספר 5 – חיסיון לא חל על עבירה שטרם בוצעה:
פרשת פלונית – ערעור לשכת עורכי הדין מס' 17/86 עו"ד פלונית נ' לשכת עורכי הדין, 14/12/1987 – בפרשה זו, עו"ד פלונית חשפה בביהמ"ש, מידע על הסכם פשרה שעליו חתם לקוחה, והוגש לאישור ביהמ"ש: עו"ד פלונית טענה שההסכם אינו משקף את מלוא הסכומים שישולמו, וזאת על מנת להונות את שלטונות מס שבח. עו"ד פלונית חשפה מידע זה על מנת שתזכה למלוא שכ"ט, אשר לפי ההסכם נועד היה להיות מחושב באחוזים מהסכם הפשרה. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיעה את עו"ד פלונית בגין חשיפה זו, אך הפרשה הגיעה לעליון, אשר קבע, שמכיוון שעורכת הדין מסרה מידע אודות כוונה לבצע עבירה עתידית, המידע אינו חסוי:
"שירות מקצועי" יכול שיתייחס לעבירות פליליות, אך זאת, כאשר העבירה כבר בוצעה, והעבריין מבקש מעורך הדין שירות מקצועי בקשר לכך. אך מקום שהעבריין מוסר לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, והוא אף נוהג כך, כי אז אין הלקוח מעוניין בכל שירות מקצועי מעורך הדין, ואין זה מסוג הדברים שיש להם קשר לשירות מקצועי שניתן על ידי עורך דין."
פרצה מספר 6 – חיסיון אינו חל מצב בו צריך עו"ד להתגונן:
מדובר על מצבים בהם הלקוח מאיים על חייו של עו"ד או מאיים בתביעת רשלנות, ובמצבים בהם עוה"ד רוצה לקבל את שכר טרחתו – אלו הם מצבים המתגברים על החסיון.
ע"א 2548/01 רוני נ' ניימן: עורך דין נתבע ע"י לקוחו בדרישה שישיב לו את שכר הטרחה, בשל הפרת חוזה ורשלנות מקצועית. עורך הדין ביקש לצרף לכתב הגנתו מסמכים הקשורים להתקשרות בינו ובין הלקוח, והלקוח ניסה להוציא צו מניעה על צירופם של מסמכים אלו. בקשתו לצו מניעה נדחתה: בית המשפט קבע שלעוה"ד קמה זכות להתגונן מתביעות שמוגשות נגדו, ולכן יוכל לחשוף את המידע אשר הכרחי לביסוס הגנתו אך לא מעבר לכך: "…אין תחולה לחיסיון עו"ד – לקוח כאשר מדובר בסכסוך בין עורך-הדין לבין הלקוח, בין אם עורך הדין תובע את שכרו מהלקוח, ובין אם הלקוח דורש חזרה את כספו מעורך הדין או תובע אותו בנזיקין. "
פרצה מספר 7 – הרחבת חריג ההגנה העצמית של עורך הדין:
ערעור לשכת עורכי-הדין 5160/04 אילן אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים, 22/03/2005:
"על כף המאזניים נמצאת הזכות להתגונן ומנגדה האינטרס שלשמירת החיסיון, שהינו אינטרס ציבורי מובהק. לצורך איתור נקודת האיזון הראויה שומה עלינו לבחון איזו אשמה מיוחסת לעורך-הדין, ומנגד מהו המידע שעורך-הדין מבקש לחשוף, אם חיוני ורלוונטי הוא להגנתו, ומהי מידת הפגיעה שתיגרם בעקבות חשיפתו ללקוח ולאמון הציבור בקהיליית עורכי-הדין. האיזון בין שיקולים אלה משמעו כי כאשר מוגשת נגד עורך-דין קובלנה, יוכל זה האחרון לפתח קו הגנה כנגד האישום נגדו במסגרתו של ההליך המשמעתי. מציאת נקודת האיזון היא קשה, אך בהחלט ייתכנו מקרים, הגם שהם חריגים, שבהם זכותו של עורך-הדין להתגונן תגבר. יובהר כי היותו של המידע רלוונטי ונחוץ להגנתו של עורך-הדין מהווה תנאי סף לצורך שקילת חשיפתו של המידע. על בית-הדין לבחון אם בנקודת הזמן שבה חשף עורך-הדין את המידע הוא סבר, או היה לו יסוד לסבור, כי המידע שחשף נחוץ לצורך הגנתו, ואין בו כדי להכפיש את הלקוח או לפגוע בעניינו שלא לצורך."
ציטוט של דברי הלשכה על הנאמר: ביהמ"ש הרחיב את החריג בפרשת אשד כדי שעו"ד יוכל להגן על עצמו ולהשיב לתלונה. בית המשפט שב והדגיש, כי האינטרס החשוב של הגנה על החיסיון ייסוג בפני הזכות להתגונן שעומדת לעו"ד – רק כאשר המידע שנחשף רלוונטי ונחוץ להגנת עוה"ד. ביהמ"ש יבחן האם בנקודת הזמן שבה חשף עוה"ד את המידע, הוא סבר או היה לו יסוד לסבור כי המידע שחשף נחוץ לצורך הגנתו, ואין בו כדי להכפיש את הלקוח או לפגוע בעניינו שלא לצורך.
במילים אחרות: כיום, האפשרות לחרוג מהחיסיון היא מאוד ברורה. בכל פעם שעו"ד מגן על אינטרס שלו, בין אם זה קבלת שכ"ט, איומים על חייו או חיי משפחתו, או תביעות רשלנות – יש לו זכות להפר את החסיון, כאשר הפרת החיסיון צריכה להיות נקודתית ולא גורפת (יש להראות מדוע ניתן במקרה זה להפר את החסיון, ושהפרת החיסיון היא רלוונטית להגנה אישית על עורך הדין).
פרצה מספר 8– סעיף 9א לחוק האזנות סתר:
נשיא בית משפט מחוזי או סגנו יכולים לאשר האזנת סתר לשיחה שהעדות עליה חסויה, במידה ויש חשד כי עורך הדין מעורב בעבירה.
האזנות אסורות – סעיף 9 לחוק האזנת סתר קובע: חוק זה אינו בא להתיר האזנת סתר לשיחה שעדות עליה חסויה לפי סעיפים 48 עד 51 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.
אולם בהמשך, נוצרת הפרצה – סעיף 9א קובע: (א) על אף הוראות סעיף 9, רשאי נשיא בית משפט מחוזי או סגן הנשיא כאמור בסעיף 6(א), להתיר בצו האזנת סתר לשיחה שהעדות עליה חסויה, אם שוכנע שיש יסוד לחשד שעורך דין, רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי או כהן דת מעורב בעבירה ונתקיימו התנאים שבאחד מאלה:
(1) נתבקש לכך בכתב מאת ראש רשות ביטחון, כשהעבירה היא מסוג פשע שיש בה סכנה לפגיעה בביטחון המדינה, והאזנת הסתר דרושה מטעמי ביטחון המדינה;
(2) נתבקש לכך בכתב מאת קצין משטרה מוסמך, כשהעבירה היא עבירת רצח, הריגה, עבירה שיש בה סכנה לפגיעה בביטחון המדינה, או עבירה על עיסקת סמים כהגדרתה בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, או קשר לעבור אחת העבירות האמורות, והאזנת הסתר חיונית למניעתה או לחקירתה של העבירה.
בפרשת דיויד וינר, השופטת סירוטה הסירה לכאורה את החיסיון בכך שאמרה שמדובר בהתנהגות עבריינית (זו לא הייתה הסרה של החיסיון, שכן זה לא מספיק). החוקר השתמש במידע הזה כדי להטיל אימה על דיויד וינר.
העצה הפרקטית: אין להיכנע לחקירה משטרתית, גם כאשר המשטרה מאיימת על עורך הדין בעניין החיסיון – אם עורך הדין אינו שותף לפשע, אין לו שום סיבה לחשוש, ועליו להתנגד בכל הכוח. אין חקירה או אדם (גם לא היועמ"ש, פרקליט המדינה או ראש הממשלה) היכולים לגרום לעורך דין להפר את החסיון. החיסיון הוא מקודש.

פרצה מספר 9– נמצא בפקודת מס הכנסה:
פקיד שומה יכול לחייב עו"ד למסור מסמכים הנוגעים ללקוחו, אך עורך הדין יכול לסרב בטענת חיסיון –
סעיף 235ב לפקודת מס הכנסה קובע: על אף האמור בחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961, חייב עורך-דין, אם נדרש לכך על ידי פקיד שומה, למסור לו כל מסמך שברשותו ולאפשר לו לבדוק ולתפוס כל מסמך כאמור וכן להרשות לו לעשות כל פעולה אחרת בקשר למסמך כאמור, הכל על פי הסמכויות הנתונות לו לפי פקודה זו, אך אין עורך-דין חייב לעשות כן אם הוא טוען שהמסמך חסוי.
יש לזכור, אם עורך הדין סבור שעל מסמך זה או אחר ניתן לטעון חסיון, יש לטעון זאת. לאחר מכן, קיים הליך בו יוכל להצדיק את טענתו, ואם יצליח – המסמך יהא חסוי, ולא יהיה ניתן למסור אותו לגורם המוסמך – גם לא לביהמ"ש.
פרצה מספר 10– חיסיון שדבק במסמך לקראת משפט:
מדובר במסמכים שהוכנו לצורך המשפט, אך אין זו מטרתם העיקרית או הדומיננטית – החיסיון לא חל לגביהם.
בדיני הראיות למדנו, שמסמכים שהוכנו לקראת משפט הם חסויים: מסמכים שנערכים לצורך היוועצות עם עו"ד בקשר להליכים משפטיים קיימים או עתידיים, הם חסויים – גם אם עוד לא הוחלפו בין עו"ד ולקוחו.
עולה השאלה: האם מסמך זה הוכן אך ורק לצורך המשפט או שגם לצורך המשפט? אם הוא הוכן אך ורק לצורך המשפט או לפחות זו הייתה מטרתו העיקרית לקיומו של המסמך, אז יהא המסמך חסוי. אם אפשר יהיה להראות, שהמסמך הוכן גם לצורך המשפט – אז המסמך לא יהיה חסוי.
פרשת גלעד נ' הדסה, רע"א 1412/94 – "אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד הכנת המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי. לדעתנו, תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומינאנטית בהכנתו הייתה ההכנה לקראת משפט. בכך מושג איזון ראוי בין עקרון הגילוי לחריגיו. אכן, מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי."
כלומר: במסמך שהוכן לקראת משפט – יש לבחון את המטרה: אם המטרה הדומיננטית בהכנתו היא בעבור המשפט, אז הוא יהיה חסוי. אם לא – לא יהיה חסוי.
פרצה מספר 11– חיסיון שדבק במסמך לקראת פשרה:
גם מסמך שהוכן לקראת פשרה הוא חסוי. זהו חידוש מעניין, משום שבחוק לא נקבע דבר בעניין זה.
מסמך שהוכן לקראת פשרה הינו חסוי. מדוע? עקרונות גילוי האמת אשר מחייבים חשיפה של כל חומר, עומדים מול הערכים והאינטרסים אשר מגנים על זכויות שונות של הפרט. התנגשות זו מולידה נקודת איזון שבה מוכר קיומו של חיסיון ראייתי. חיסיון ראייתי חל גם על מסמכים לצורך יישובה של מחלוקת מחוץ לביהמ"ש (למשל: פשרה).
ביהמ"ש העליון הכריע תקדימית: אפשר שחומר שהוכן לקראת משא ומתן של פשרה, חוסה תחת חיסיון. החיסיון החל על חומר שהוכן עבור משפט מתפרש גם על חומר שהוכן לצורך דרכים חלופיות בישוב מחלוקות בין בעלי הדין.

פרצה מספר 12- "מבלי לפגוע בזכויות"
שימוש במילים "מבלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות", אין בהם כדי להבטיח חיסיון – ההכרעה נתונה בידי בית המשפט – לכאורה, מסמך שנושא כותרת מהסוג הזה, אמור להיות חסוי, משמע: לא יהיה ניתן להציגו בהליך משפטי. ואולם, חיסיון זה אינו גורף כיוון שיש לבחון את המטרה ולא רק את הכותרת. יש צורך בהתקיימם של שני תנאים מצטברים כדי שמסמך כזה לא יהא קביל כראיה:
3. מדובר במסמך שנערך במסגרת מו"מ לפשרה, והמו"מ לא עלה יפה.
4. כאשר מבקשים לעשות שימוש במסמך כהודאת בעל דין, לאחר שהמו"מ נכשל.
כלומר, הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" כשלעצמה, אינה יכולה לשלול מהמכתב את כוחו לשמש ראיה להצעה מחייבת שכלולה בו. הכותרת הנ"ל חייבת להיות תחת שני התנאים לעיל כדי שניתן יהא לשמור על החיסיון של המסמך.
הלכה זו חזרה במספר רב של פסקי דין. יש לציין שמילים אלו בד"כ מהוות קישוט, ואין להן שום משמעות אלה אם מבקש אחד הצדדים לעשות שימוש במסמך כהודאת בעל דין (עדות).
סוגיות קטנות נוספות:
1. בשאלות קיומו של חיסיון תמיד יכריע ביהמ"ש ולא הצדדים – הצדדים יכולים לסגור ביניהם דינים ודברים, אך מי שיכריע אם מסמך, אמירה או עדות הם חסויים יהיה אך ורק ביהמ"ש.
2. החיסיון אינו של מי ששילם אלא מי שקיבל את השרות – כלומר הלקוח הוא החשוב, גם אם הוריו הם אילו אשר שילמו על הטיפול בתיק. אין לאותם ההורים הזכות לדעת מה קורה בתיק, אלא רק ללקוח של עוה"ד.
3. זמן החיסיון – כמה זמן חל חיסיון? החיסיון הוא "על-זמני". כלומר: אינו מוגבל בזמן ואינסופי. החיסיון חל על לקוח פוטנציאלי שבסופו של דבר לא הפך ללקוח, החיסיון חל גם לאחר שחדל עוה"ד להיות עו"ד וגם לאחר תום היחסים עם הלקוח.
4. חיסיון מתקיים ללא קשר למיקום הגיאוגרפי של מסמך – האם יש משמעות למיקומם הגיאוגרפי של המסמכים שעליהם טוענים טענת חיסיון? על שאלה זו היו לא מעט דיונים בביהמ"ש, ובסופו של דבר ההלכה קבעה: ברוב המקרים החיסיון יחול בין אם המסמך נתפס אצל עו"ד ובין אם הוא נתפס בבית הלקוח או במחשב הנייד של הלקוח. משמע: אין משמעות למיקום הגיאוגרפי, והחיסיון יחול בכל מקום.
פרשת היינץ', רע"פ 8873/07 היינץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, 18/01/2010: ביהמ"ש המחוזי קבעה השופטת אמסטרדם שלא ניתן להחיל חיסיון עו"ד-לקוח על מסמכים שנמצאים בביתו של הלקוח או ברשותו, וכמו כן החיסיון לא יחול גם על הודעות דואר אלקטרוניות במחשבו של הלקוח – למעט מסמכים שהוכנו לטובת המשפט. היינץ' הגישה בר"ע לעליון, ושם נקבע על ידי השופטת בייניש שחיסיון עורך-דין-לקוח חל גם על מסמכים שהוחלפו בין עורך-דין ללקוח המצויים בחזקת הלקוח.
יש לציין כי לא כל מסמך שנתפס הוא בהכרח מסמך שיחול עליו חיסיון. המשמעות היא, שעובדת היותם של המסמכים (המיילים) במחשב בביתו של הלקוח – כלומר: במיקום גיאוגרפי אחר ממשרדו של עו"ד – אינה מבטלת את החיסיון על מסמכים אלו.
מבט לעתיד:
היו זהירים. ניסיונות המשטרה להפוך את עורכי הדין ל"מודיעים" הם ניסיונות לא הוגנים, ועליהם להיכשל. הלחץ שהופעל על עו"ד דיויד וינר שנחקר שלא תחת אזהרה באופן שמזכיר חקירה בוטה תחת אזהרה, הוא שכנראה הוביל להתאבדותו.
הסרט "הסנגור" הוא "כתב אישום" כבד כנגד צמרת הפרקליטות והיועמ"ש. התפרסמו הנחיות חדשות של היועמ"ש אבל הנחיות אלו אינן יכולות להחזיר את ד"ר דיויד וינר לחיים.
סוגיית החסיון היא סוגיה חמה, וכולנו תקווה שסוגיה חמה זו תמשיך להפיק תובנות אשר יסייעו לעורכי הדין ולמתמחים בהתמודדות הכמעט בלתי אפשרית עם סוגיית החיסיון ב"יומיום המשפטי".

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*