דיני עונשין

דר' בועז סנג'רו

מושגים

תשס"ט / שנתי.

עריכה:

עמירן אסיף / מסלול יום.

©

כל הזכויות שמורות לעורך.

תמוז תשס"ט 28.06.2009.

מושגים

חזקת הכוונה: אדם המתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו.

חזקת המודעות: אדם מודע להתנהגותו ולנסיבות הסובבות אותו

הלכת הצפיות: צפייה בפועל (ולא של אדם סביר) של התרחשות התוצאה האסורה כאפשרות קרובה לוודאי, (צפייה שלא בהכרח הייתה לנאשם). ומשמשת תחליף לכוונה בהעדר רצון שהתוצאה תקרה.

עצימת עיניים: חשד לגבי קיום נסיבות והתנהגות ולא צפיית אפשרות התרחשות תוצאות מזיקות, ונמנע מלברר.

כוונה על תנאי: כאשר יוצר אדם מצב בו עם אירוע תנאי מסוים תיגרם תוצאה הקבועה בעבירה פלילית. הוא צופה את האירוע, אך אינו שולט בתנאי וייתכן שהתנאי אינו רצוי לו, אך בהתמלא התנאי, הרי שהתוצאה רצויה לו,בעת שהוא מבצע את ההתנהגות שבגינה הוא נשפט.

כוונה מועברת; מחשבה פלילית מועברת:  די בכך שהייתה כוונה לפגוע בערך המוגן ודי בכך שערך זה נפגע. לא חייבת הפגיעה להיות באדם, או ברכוש, אליהם התכוון העושה (נדרש זהות באובייקט, וזהות באיכות התוצאה).

העדר שליטה: העדר אפשרות בחירה בהתנהגות אלטרנטיבית, גם אם האדם מודע למתרחש.

עבירת מצב: עבירה שרכיביה כוללים רק נסיבות, ואין בהגדרתה התנהגות.

העדר מודעות להתנהגות: ביסוד הנפשי, קיימת מודעות לטיב הפיזי של ההתנהגות: בעת ריקוד במסיבה, כשהרוקד חובט בשכנו, הרי שאינו מודע להתנהגותו, הוא שולט בהתנהגותו, אך אינו מודע לטיב הפיזי שלה.

עבירת מטרה: העושה X במטרה לגרום ל- Y .

סייג הכורח: כאשר מאיימים עליך וקיים חשש סביר שאם לא תיכנע, תיהרג או תפצע באופן חמור – המעשה שתעשה בגלל האיום אינו עבירה.

סייג הצורך: הכלל בא להגן על אדם, שעשה עבירה , כדי למנוע דברים חמורים, שלא יכול היה למנוע בדרך אחרת. (הגנת הצורך והגנה עצמית הן התפתחות הכלל הלימודי "הבא להרגך השכם להרגו").

צידוק: המעשה מוצדק משפטית ומוסרית ואין כל פסול במעשה, יתירה מזה – החברה מעודדת את המעשה.

פטור: המעשה רע, אך עקב הסיטואציה, נאלץ האדם לבצעה.

סייג "טעות במצב דברים": ס' 34 יח – שוללת את האחריות הפלילית, בין אם משמעותה העדר מחשבה פלילית (א' חשב בטעות שב' מסכימה[נסיבה] לקיים עימו יחסי מין), ובין אם מדובר בסייג מדומה (פס"ד עסלה).

סייג "טעות במצב משפטי": הכלל המסורתי מטיל אחריות פלילית, למרות אי ידיעת החוק הפלילי. כללים שנקבעו לריכוך תוצאותיו הקשות של הכלל המסורתי: 1. הכלל חל רק בעבירות שהן MALA IN SE . 2. מתייחסים לטעות בדין הלבר –פלילי כמו אל טעות במצב דברים, ואז נשללת האחריות הפלילית, אם מדובר ביסוד מיסודות העבירה. (אישום בעבירת ביגמיה, כשאדם טועה ביחס לסמכות בית הדין הרבני לתת לו תעודת רווקות). 3. סייג לסייג: (ס' 34 יט) טעות בלתי נמנעת באורח סביר (שינוי ההלכה של ביהמ"ש העליון; קבלת ייעוץ משפטי מוטעה מרשות מוסמכת (פקיד שומה); ייעוץ מעו"ד פרטי?).

התנהגות חופשית במקור: ס' 34 יד – כניסה למצב בהתנהגות פסולה ( הדוגמה עם המהפנט)

רציונל למבחני ההבחנה בין הכנה לניסיון (יתרונות +חסרונות): תחילת ביצוע – סכנה לערך המוגן, אשמה. קרבה להשלמה – אפשרות חרטה, לא צודק להעניש מי שלא השלים עבירה, הדגשת הסכנה שבהתנהגות. חד משמעות – מניעת האשמת שווא, מבחן קל ליישום, התנהגות משקפת נחישות.

עקרון החוקיות: אין עבירה ואין עונש אלא על פי חוק שעמד בתוקפו בעת ביצוע העבירה.

הערך המוגן: הערך החברתי שעליו מגן איסור העבירה, והנתון בסכנה ע"י ביצועה.

פרשנות המשפט הפלילי: גישת הפסיקה – לפי תכלית החקיקה. גישת הביקורת – פרשנות לפי המשמעות הטבעית והרגילה של המילים.

באלו סוגיות יש חשיבות לסבירות/אדם סביר/אדם מן היישוב: רשלנות, מבחן הקינטור עפ"י הפסיקה, סיכון סביר, ייחוס אחריות (צפיות סבירה), טעות בלתי נמנעת באורח סביר, אחריות שותף לעבירות אחרות או נוספות – ס' 34א, טעות במצב דברים ברשלנות, פרופורציה בסייגי האילוץ 

האם מתקיים קשר סיבתי רק בין התנהגות אקטיבית לבין התוצאה האסורה?  לגבי התנהגות פאסיבית (מחדל)- יש לבצע המרה – מחליפים את המחדל במילוי החובה ובודקים: אם הנאשם היה ממלא חובתו, האם הייתה מתרחשת התוצאה. אם התוצאה הייתה נמנעת, הרי שמתקיים קש"ס, ולכן התשובה תהיה שלילית – קש"ס מתקיים הן כשההתנהגות אקטיבית והן שההתנהגות אקטיבית.

עבירה שותקת: עבירה בה תיאר המחוקק יסוד עובדתי בלבד, ולא פירט מהו היסוד הנפשי הנדרש

עבירת העמדה בסכנה: עבירה המותנית בהגדרתה בהסתברות אובייקטיבית אפשרית של גרימת תוצאה מזיקה מסויימת ע"י ההתנהגות המוגדרת בעבירה – היסוד הנפשי המאפיין עבירות אלו הוא מרשלנות ועד מח"פ שאינה כוללת מטרה להשיג את התוצאה האסורה (מועד מיוחד תשס"ד)

רשלנות: ס' 21 , יסוד נפשי של מודעות בכוח, כלומר של העדר מודעות בפועל מקום שאדם סביר במקום העושה יכול היה להיות מודע למרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה. ההצדקה – העלאת רמת הזהירות של האוכלוסיה. הבעייתיות – אי התחשבות באנשים בעלי אינטליגנציה נמוכה; קביעה לאחר מעשה שהייתה רשלנות.

אחריות מוחלטת: (רק לגבי עבירות שנקבעו לפני תיקון 39) – אחריות המוטלת על ביצוע הרכיב העובדתי של העבירה, ללא צורך בהוכחת יסוד נפשי.

אחריות מוחלטת אינה מתיישבת עם עקרון האשמה

איך מצדיקים אחריות מוחלטת:

1. תקנת הציבור – כשהכוונה היא שמדובר על פעילות שמטבעה מחייבת זהירות, ושאם לא נזהרים -ייגרם אסון.

2. רשלנות – ההצדקה להטלת אחריות פלילית היא בכך שבמרבית המקרים מבצעים עבירות אלו לפחות ברשלנות.

3. יעילות – ככל שמקטינים את הסיכויים לזיכוי, גדלה הוודאות של האכיפה.

4. שיקול נוסף שקשור לקודם, נטל כבד על התביעה ועל בתי המשפט – בהוכחת היסוד הנפשי.

הבעייתיות: סכנה של ענישה ללא רשלנות.

אחריות מוחלטת ותיאוריות:

תיאורית הגמול  – אין קשר לאחריות המוחלטת כי אין אשמה.

תיאורית התועלתנות (הרתעה) – מתיישב עם אחריות מוחלטת כיוון שמחפשים הרתעה.

האלטרנטיבה לאחריות מוחלטת היא הרשלנות (ולא המחשבה הפלילית)

אחריות קפידה: ס' 22, אחריות המוטלת על ביצוע הרכיב העובדתי של עבירה, כשעל התביעה אין נטל להוכיח קיומו של יסוד נפשי. אך אם נאשם מראה כי לא התרשל, ועושה כל שניתן למנוע את העבירה, לא תוטל עליו אחריות פלילית. אפשרות זו נועדה לפתור חלקית את הבעייתיות של עבירות אחריות מוחלטת.

פרופ' גור אריה מציעה להעביר עבירות של אחריות מוחלטת ואת הריכוך שלהן עבירות של אחריות קפידה תחת כנפיו של חוק של עבירות מנהליות – שבאות להסדיר דברים מסוימים ללא קלון.

*לא ניתן לסווג עבירות ישנות כעבירות של אחריות קפידה (השופט ברק לא מסכים עם הדבר אך משאיר בצ"ע בפס"ד לקס), סנג'רו מסכים עם הדבר לדעתו ההתנגדות של ברק באה לשמור על שק"ד.

המתה במחדל: לפי גישת הפסיקה – ה"הכנה" היא יסוד פיזי טהור, ובמרבית המקרים, גם במחדל יש פעולות אקטיביות היכולות לספק את דרישת קיומו של יסוד זה. אם יהיה בפני ביהמ"ש מקרה של מחדל טהור, תישקל מחדש הגישה לגבי יסוד ה"הכנה".

לפי גישת  הביקורת – היות שה"הכנה" היא יסוד נפשי, שמתבטא בהתכוננותו הנפשית הטרום-ביצועית של העושה להמתה, קיומה אפשרי גם כשהביצוע במחדל.

ייחוס אחריות בגין גרימה לתוצאה (סיבתיות= קשר סיבתי עובדתי + ייחוס) – שאלת הייחוס מניחה שיש קשר סיבתי עובדתי, ובודקת האם נכון לייחס לאדם את התוצאה שנגרמה (מסננת שנייה).

יש מספר גישות לשאלת הייחוס:

1. פרופ' HALL  – לא צריך מסננת מיוחדת של ייחוס, אלא לאחר מבחן "הסיבה בלעדיה אין", עלינו להמשיך לבדוק ולאחר היסוד העובדתי, נבדוק ביסוד הנפשי  – ולגבי קש"ס נדרוש צפייה של תהליך הגרימה.  במח"פ נדרוש צפייה בפועל של הליך הגרימה, ברשלנות נדרוש צפייה בכוח של הליך הגרימה, אם יש התערבות גורם זר נדרוש – צפייה של השתלשלות האירועים – גישה זו לא מקובלת (לא תואמת דרך חשיבה של בני אדם).

2. פרופ' פלר – רשלנות –נדרשת צפייה בכוח, קלות דעת  – ראוי לדרוש צפייה בפועל של תהליך הגרימה, אפשרית גם אלטרנטיבה של צפייה בכוח (הכנסת אלמנט של רשלנות למח"פ).

אדישות וכוונה – לא נדרשת צפיית הליך גרימה, ובלבד שמדובר במסכת עובדתית מלוכדת – לפי פלר , אדם שרוצה בתוצאה , לא משנה לו איך הוא הגיע לתוצאה, העיקר שהיא התרחשה.

השיטה של פלר לא מתמודדת עם שאלת הייחוס באמצעות היסוד הנפשי, והביקורת המרכזית היא שבדיוק באותו מקום יכול להיות שלא תתקיים הצפייה – כלומר אם יש חשש שהצפייה לא תתרחש מוותרים על הדרישה.

3. גישת האוטנומיה – לפי גישה זו, ביסוד הנפשי מתייחסים רק לצפייה של התוצאה, לא דורשים צפייה של הליך הגרימה, אך מוסיפים דרישה ביסוד העובדתי – שהיא גורם מתערב זר אוטנומי (בחר במודע) ששולל את האחריות של הגורם שיצר מצב מסוכן.

החיסרון בגישה זו  – היא מוותרת לחלוטין על יסוד נפשי, והכל מוכרע ע"י  יסוד עובדתי.

והקושי הוא שהתערבות גורם זר אוטנומי כן יכולה להיות צפויה (דוג' בפס"ד אלגביש)

4. גישת הפסיקה – מבחן הצפיות הסבירה שבתוכו יכול להיכלל הגורם המתערב הזר.

 שרשרת של פס"ד (פס"ד גמעמאה, בלקר,חסיין) מראה שהפסיקה קיבלה את גישתו של פלר

כשמנתחים אירוע – ממקמים את הדיון בייחוס אחריות – לאחר צפיית התוצאה, כלומר לאחר צפיית התוצאה, מגיע השלב של שאלת הייחוס ="צפייה של הליך הגרימה" (הסוגיה כולה תמוקם ביסוד הנפשי, ודי להתייחס לגישות של פלר והפסיקה)

                        הפסיקה                                                                   פלר

רשלנות:    צפיות סבירה (צפייה בכוח)                        צפייה בכוח של תהליך הגרימה

קלות דעת:צפיות סבירה (צפייה בכוח)              צפייה בפועל, אך אפשר להסתפק בכח

אדישות:   אימוץ גישת פלר                                     לא נדרשת צפייה, ובלבד שתהיה

                                                                                      מסכת עובדתית מלוכדת

כוונה:       אימוץ גישת פלר                                                                — " –

הצורות הנגזרות של ביצוע העבירה:

מישור השלבים: ניסיון, הכנה

מישור השותפות: שידול, סיוע

הכללים המשותפים:

1. נדרשת קבעה מפורשת בחוק.

2. לא גוזרים מנגזרת (+סייגים לכלל).

3. צמידות ותלות – ס' 34 ד (ניסיון הוא תמיד פעולה במטרה להשלים את העבירה).

4. הגבלה לפשעים ועוונות – ס' 34 ג.

5. היבלעות – ככל שמתקדמים, אחריות נגזרת מדרגה נמוכה יותר תיבלע בביצוע המושלם.

6. עקרון אחדות העבירה – צריך תמיד לזכור שיש עבירה אחת ויחידה (מתייחס לשותפות).

7. מתייחס ליסוד הנפשי – נדרשת לפחות מודעות/תכליתיות (רצון,כוונה)

הניסיון: ס' 25-28, ס' 34 ג, ס' 34 ד:

שלבים:

1. רעיון

2. שקילת רעיון

3. גיבוש כוונה

4. פעולות הכנה

5. ניסיון

6. השלמת העבירה

הדרך המקובלת לנתח עבירת ניסיון: לאתר את אותו רכיב שחסר ביסוד העובדתי, ואח"כ מקובל להתייחס ל-3 סוגיות:

1. צורה – מעשה/מחדל (במחדל נדרש מקור חובה לפעול)
2. מידה –  מקובל שצריך להפריד בין מעשה הכנה (לא עניש) לתחילת ניסיון (עניש).
3. טיב – ניסיון בלתי צליח,  ניסיון בלתי אפשרי – מתייחס למקרים שבהם לא רק שהעושה לא השלים את העבירה, אלא שאין שום אפשרות להשלים את העבירה, אם העושה יודע שאי אפשר להשלים העבירה- חסר יסוד נפשי.

השיקולים לענישות הניסיון:

1. גמול – לעושה יש רצון לפגוע בערך המוגן, רק שהוא נכשל בדרך.

2. הרתעת הפרט – להרתיע את אותו אדם ספציפי שלא יחזור על המעשה.

3. מניעה – למנוע מאדם לעבור עבירות נוספות.

4. הרתעת הרבים – ההרתעה המרכזית נוצרת מכך שיש עונש על העבירה המרכזית לאחר שבוצעה.

שיקולים נוספים:

5. התערבות – צריך עיגון בחוק כדי להתערב בפעולתו של אדם, אך הדבר פוגע בחירות האדם (חדירה לפרט).

6. תחושת הביטחון של הציבור.

7. כיבוד הערך המוגן.

8. אמון הציבור – אם לא נטיל אחריות פלילית על ניסיון, יפגע אמון הציבור במערכת.

9. התייחסות לסכנה והאשמה – עפ"י שיקולים אלה אמור המחוקק להגדיר את העבירות הפליליות.

השיקולים לאי-ענישות של מעשי הכנה:

1. הנחישות – נבדוק עד כמה נחוש האדם לבצע עבירה- כאשר לאדם נחישות חזקה, אין סיכוי שהוא יתחרט או לא יבצע. כשהנחישות נמוכה – יש אפשרות שהאדם יתחרט, ולכן אין צורך שהמערכת תתערב במעשה הכנה, כיוון שניתן להניח שהדבר לא יצא לפועל.

יש 3 סיבות עיקריות שבגללן אנו מתעניינים בנחישות: א. סיכויי חרטה.  ב. האשמה.

ג. הסכנה. – הדרך לאתר נחישות, היא לבדוק מה כבר עשה האדם (ביצוע או הכנה)

2. חירות האדם – ככל שנקדים בשלב נפגע בחירות האדם, ויכול להיות שהוא חף מפשע.

3. אפשרות הטעות – קשה לקבוע בוודאות האם האדם עבר עבירה, האם מדובר בניסיון.

4. התמריץ לבצע – אם נטיל אחריות כבר בשלה ההכנה, אנחנו בעצם ממריצים לבצע (מפני שאם הוא כבר עבר את גבול הפליליות, אז מה אכפת לו להשיג את התוצאה שרצה בה).

5. בעיות של הוכחה ואכיפת חוק –  כאשר קשה להוכיח, מה תאלץ המשטרה לעשות כדי להשיג ראיות  – צריך לחדור לרשות הפרט, לבלוש תוך חדירה לתחומי הפרט, וזה גם מגדיל את אפשרות הטעות.

חריג שבו מעשי הכנה אכן ענישים:

א.      כאשר מעשה ההכנה הוא מסוכן (לדוג' ס' 497).

ב.      מעשה ההכנה הוא מעשה שמשקף את נחישות העושה (לדוג' ס' 464(2), ס' 473).

ג.       כאשר חומרת העבירה המושלמת היא גדולה (לדוג' ס' 116).

ד.      כשההתנהגות גבולית ­­(בין הכנה לניסיון)- לדוג' ס' 410.

מעשי הכנה שהם ענישים מוגדרים בעבירות ספציפיות.

ההבחנה בין מעשי הכנה לבין ניסיון:

א. ס' 25 לחוק– המחוקק מגדיר ניסיון על דרך השלילה – הוא אומר מה לא ניסיון(הכנה), המחוקק לא נותן מבחן.

ב. גישת פרופ' פלר – מבחן תחילת ביצוע העבירה: היתרון של מבחן זה על פני ס' 25 זה שהוא מתאר את היש – מה נדרש כדי שהדבר יקרא ניסיון.

3 מימדים : רצף בזמן, מקום ועניין (תוכניתו של העושה). המיוחד ברצף הפעולות שהוא לא סתם אלא תחילת שרשרת (שהנק' היא לא שרירותית) שיש בה ממש קפיצה איכותית.

האם יציאה לזירת הפשע היא כבר ניסיון? (יש תשובות שונות, ולכן צריך לבחון כל מקרה לגופו) – גישה אחת: באה לצמצם את הניסיון במגמה לאפשר חרטה, וגם שלא הוגן להעניש מישהו שכלל לא השלים את העבירה. גישה שנייה: חיפוש אחר מבחן שקל להפעלה.

המבחן שמתאים ל-2 הגישות הוא מבחן המעשה האחרון(שלא התקבל בפסיקה).

ג. מבחן המעשה האחרון – מצמצם מאוד את היקף הניסיון, מתאים רק לעבירות תוצאה, לא התקבל בפסיקה. המבחן אומר- שרק כאשר העושה עשה את המעשה האחרון שנדרש לפני העבירה – רק אז הוא יואשם בניסיון.

ד. מבחן הקרבה להשלמה – מצמצם את הניסיון, צריך שהעושה עשה מעשים שהם כבר קרובים להשלמת העבירה, העבירה צריכה להיות כבר מושלמת, וזאת ניתן לבחון עפ"י התוכנית של העושה – אם הוא עשה כל מה שהוא תיכנן- זה בוודאי ניסיון, וגם אם לא עשה כל מה שתיכנן, אבל קרוב להשלמה – הדבר ייחשב לניסיון.

כאשר אנו מאתרים את הפעולות שנותרו לעושה לעשות – אנחנו לא נבדוק רק כמותית (מספר הפעולות), אלא גם את החשיבות שלהן (איכות).

איך נפעיל את מבחן קרבה להשלמה בניסיון בלתי צליח?

נבחן את הדברים לפי תוכנית העושה, לפי הדמיון שלו. כי הרי הוא חושב שהניסיון הוא צליח.

הרציונל במבחן הקרבה להשלמה הוא אפשרות החרטה – לתת לעושה אפשרות להתחרט ולא לבצע. הביקורת מסכנים את הציבור בכך שממתינים יותר מידי .

ה. מבחן החד משמעות  – (פס"ד בייקר), קל להפעלה. הרציונל– ככל שהעושה נחוש יותר כך נעמוד על הכוונה שלו. מצמצם את הניסיון (אך ישנם מקרים בהם ירחיב דוגמת האדם עם המקטרת), המבחן מופעל ביסוד העובדתי.

יש קושי לפעיל את המבחן על ניסיון בלתי צליח- כי הניסיון אף פעם אינו מושלם – ניתן לפתור זאת ע"י הדמיון של העושה. הביקורת – משיקולים של הוכחה הוא מצמצם בד"כ את הניסיון.

ו.מבחן משולב: שילוב של חד משמעות וקרבה להשלמה.

ז.מבחן צעד משמעותי – 2 פרשנויות:

1. גירסה מרוככת למבחן חד משמעות.

2. קרבה למבחן של פרופ' פלר- קפיצה משמעותית לעבר הניסיון.

בפסיקה הישראלית:

לפני תיקון 39: העדיפו את מבחן הקרבה להשלמה, (בפס"ד לוי נקבע המבחן המשולב), בפס"ד סריס נקבע המבחן של פלר ודחו את הקרבה להשלמה, ולא דרשו את החד משמעות.

אחרי תיקון 39: בפס"ד נחושתן- השופט קדמי מדבר על מבחן החד משמעות. ועפ"י סנג'רו יש 2 טעויות משמעותיות:א. לא נכונה ההנחה שתיקון 39 לא התכוונן לשנות את המצב שהיה קיים. ב. קדמי לא מתאר נכון את הפסיקה שקדמה לתיקון 39.

השופטת בייניש מאמצת את המבחן של פלר בפס"ד מדר.

כלומר, לאחר תיקון 39 ישנו מבחנו של פלר, קרבה להשלמה, חד משמעות והמבחן המשולב.

ניסיון בלתי צליח(ס' 26):

1. האמצעים לא מתאימים: (א) כמותית. (ב) איכותית.
2. האובייקט לא נמצא במקום.
3. נסיבה רלוואנטית לא מתקיימת.

בפס"ד גרציאנו נקבע שכל ההבחנות שמצוינות מעלה כבר לא חשובות, כיוון שבפס"ד נקבע שהכל בגדר אי אפשרות עובדתית (אין אפשרות עובדתית להשלים את העבירה),היום ס' 26 לא עושה הבחנה בין המצבים

מהם השיקולים לכך שניסיון בלתי צליח יהיה פלילי/בלתי פלילי:

1. שיקול המסוכנות – שהעושה לא ינסה שוב להשלים מה שתיכנן.

2.שיקול גמול – גמול בשל אשמה מוסרית (העושה לא יודע שמה שהוא עושה אינו אפקטיבי).

שיקולים למה לא להטיל אחריות על ניסיון בלתי צליח:

1. שהמשטרה תחכה להתממשות העבירה.

2. הפחד שהניסיון מעורר בציבור.

יסוד נפשי בניסיון:

צריך רצון להשלים את העבירה

בפס"ד סריס –  יש 2 דרישות משנה: (1) מטרה להשלים את העבירה. (2) היסוד הנפשי הנדרש בעבירה המושלמת.

האם הלכת הצפיות חלה על ניסיון? (יש מחלוקת)

כאשר מדובר בהתנהגות, ואדם מבצע שלב מסוים של ההתנהגות ולא ביצע שלב אחר שנדרש בעבירה – לא נחיל עליו את הלכת הצפיות (בהנחה שהוא צופה את השלב הבא, למרות שלא עשה אותו.

הלכת הצפיות  תבוא רק בעניין עבירות תוצאה ונדרשת כוונה בעניין הניסיון- ונוכל להכריע עפ"י 2 הגישות. (הניסיון הוא בעצם עבירת מטרה "מטרה להשלים את העבירה", ולכן 2 הגישות).

פטור עקב חרטה ס' 28 (להכניס גישות של פס"ד נחושתן ומצוורוה)

הרציונל מאחורי הפטור עקב חרטה – הוא לדרבן את המנסה שלא לגרום להתממשות התוצאה.

אם העבירה הושלמה, האדם בכל מצב לא יקבל פטור ולא משנה כמה הוא השתדל.

כל מה שנדרש בחרטה וולונטרית זה שהנאשם יהיה אדון להחלטתו, ולא משהו גרם לו להפסיק.

שיקולים לס' 28- פטור עקב חרטה:

1. לעודד אנשים שהחלו בביצוע, לא להמשיך במעשיהם.

2. למנוע נזק, את התוצאה שאמורה להתרחש.

3. גמול – מי שהפסיק מרצונו, הדבר מכפר על הגמול.

4. תועלת – מי שהפסיק מרצונו,אין עוד טעם להרתיע אותו.

5. סכנה – אדם שהפסיק כבר לא מסוכן לחברה.

    אשמה – אדם שמתחרט חרטה פלילית, הוא ככל הנראה לא כ"כ רשע, והאשמה שלו כבר

    לא כ"כ גבוהה.

6. תחושת הציבור – לא תהיה תחושה של בטחון הציבור – אם המעשה לא נעשה.

שותפות:

אם המבצע העיקרי התחיל בביצוע, יש אחריות למשדל ולמבצע, לא הכרחי שהמבצע העיקרי ישלים את העבירה (הניסיון לסיוע – לא עניש).

ס' 498 מהווה חריג לכך שניסיון לסיוע אינו עניש

לגבי המסייע לא נדרש קשר סיבתי. בשידול נדרש קשר סיבתי, על המשדל להיות גורם הכרחי להשלמת העבירה.

אם מבצע עיקרי סומך על מי שנתן הבטחה – הדבר ייחשב סיוע.

יסוד עובדתי של סיוע: השאלה היא מה טיב תרומתו של המסייע כדי שהדבר ייחשב סיוע?

הסיוע לא מחייב תקשורת דו סטרית בין המסייע למבצע העיקרי.

בפס"ד ירקוני: נקבע ע"י השופט לנדוי שבסיוע נדרשת תרומה ממשית. לעומתו השופט ח' כהן קבע שמספיק שיש סגולה לסייע, כלומר די בפוטנציאל.

הגישה של כהן מרחיבה את הסיוע באופן משמעותי, ומרחיבה אף את הניסיון לסיוע.

בפס"ד פוליאקוב: השופט מצא – לא הכרחי שתהיה תרומה ממשית. השופט מצא אומר שהמצב נשאר כפי שהיה לפני תיקון 39, אך עפ"י סנג'רו,מצא לא מתאר נכונה את הפסיקה מפני שבמשך שנים הלכה הפסיקה עם גישת לנדוי (תרומה ממשית).

בפס"ד פלונית: השופט ברק אומר שדי בסגולה לסייע, ואין צורך התמורה ממשית.

סיכום המצב בישראל: צריך להתייחס ל-3 אפשרויות:

1. תרומה פיזית כאשר המסייע תורם לביצוע העבירה ע"י המבצע העיקרי בפועל – במצב כזה נאמר שיש סיוע פיזי.
2. הסתמכות יוצרת סיוע רוחני (כנ"ל הבטחה).
3. סיוע שכלל לא תרם לביצוע לא פיזית ולא רוחנית – היום ההלכה היא שדי בסגולה לבצע, ולכן גם כאשר המסייע לא הצליח לעזור, אם יש ביצוע עיקרי (ניסיון מושלם) אז תוטל אחריות על אחריות על אותו מסייע.

ביסוד העובדתי בסיוע לא די בהתנהגות המסייעת, אלא כוללת עוד מרכיב שהוא הביצוע העיקרי שלא חייב להיות עבירה מושלמת, יכול להיות גם ניסיון.

סיוע במחדל

השאלה היחידה שבמחלוקת היא: לא האם אפשר לסייע במחדל , אלא מאיפה נביא את החובה לפעול או שלא נדרש?

בפס"ד ירקוני: נקט השופט כהן בגישה מחמירה – שבסיוע לא נדרש מקור חובה לפעול (זוהי גם גישת פלר). השופט לנדוי  – חשב שנדרשת חובה לפעול (עמדה שאח"כ גברה בפסיקה), אבל החובה לפעול חייבת להיות מבוססת על זיקה ולא על חובה כללית.

בפס"ד וייצמן: השופט חשין מאמץ את גישת פלר (שלא נדרש מקור חובה לפעול).

איך הגישה של השופט חשין מתיישבת עם ס' 18 ג:

היא לא מתיישבת, ס' 18ג אומר מחדל – הימנעות מעשיית כל דין או חוזה, וחשין לא דורש עפ"י כל דין או חוזה אלא הולך עפ"י גישת פלר, שהחובה של המבצע העיקרי מקרינה על המסייע.

החוק בס' 18 אומר בעצם ההפך מחשין.

נוכחות בסיוע: בע"פ 9282/00 נקבע שנוכחות שאיננה מקרית מקימה חזקה שהאדם סייע גם אם לא ניתן לקבוע כיצד הוא סייע.

חזקה זו הינה בעייתית מאוד, לא יודעים האם ומה בדיוק אדם עשה או לא עשה, וקובעים חזקה עליו שהוא מסייע.

שאלה: האם ניתן להטיל אחריות על אדם כמסייע, כשהוא בעצמו הקורבן שלה?

דוגמא לכך, קטינה שמסכימה ליחסי-מין.

יש עבירות שבהן ההסכמה תשלול את העבירה של המבצע העיקרי, וזה עבירות שנדרשת אי הסכמה של הקורבן.

רוב העבירות לא מתייחסות להסכמת הקורבן כשוללת פליליות.

בקוד הפלילי קבעו שאין כאן סיוע, בישראל לא התייחסו לשאלה הזו.

יסוד נפשי בסיוע:

התנאי הראשון שכל בגישות זה מודעות:

1. לטיב ההתנהגות.

2. קיום הנסיבות – פליליות התנהגותו של המבצע.

גישה ראשונה: גישת הרוב בפס"ד פוליאקוב – די במודעות כדי שיתקיים היסוד הנפשי של המסייע.

גישה שנייה: פס"ד אילוז – נקבע שהיסוד הנפשי של המסייע זהה ליסוד נפשי של המבצע.

גישה שלישית: דעת המיעוט בפוליאקוב – השופט אנגלרד: מודעות + מטרה שהעבירה תבוצע.

גישה רביעית – ההלכה: פס"ד פלונית (גישת פלר) – מודעות +מטרה לסייע לאחר.

      בסוגיית הנהגים שהסיעו מחבלים – החליפו השופטים את המטרה בהלכת הצפיות, ואת המודעות לעבירה בעצימת עיניים (חשד).

לדעת סנג'רו – לא נכון יהיה לקבוע שמי שחושב שיושב אצלו הרכב מחבל, רוצה לסייע (איך אפשר לצפות שאתה מסייע למחבל, כאשר אתה בכלל לא מודע שיושב לך ברכב מחבל) – שאלה שנשאלה בבחינה!!!!!!!!

השידול – ס' 30:

היסוד העובדתי 4 דרישות עיקריות)קקק"א)

1. "קשר בין מוחי" – פעולת המשדל        החלטת המשודל           ביצוע העבירה.

2.קשר סיבתי – "סיבה בלעדיה אין":

(א) "שידול חזק" (נטיעת הרעיון). 

(ב) הטיית כפות המאזניים (משודל טעון שידול שטרם החליט).

3.קונקרטיות – התייחסות לעבירה מסוימת בתנאים מסוימים.

4.אוטונומיה – משודל אוטנומי (המשודל צריך להיות בגיר, שפוי, שולט בהתנהגותו, יודע להבחין במה שהוא עושה).

שידול במחדל

לשון החוק לא מונעת אפשרות של שידול במחדל, כדי להטיל אחריות על מי שמשדל במחדל, נדרש לאתר מקור חובה לפעול (אלא אם נוקטים בגישה שקיימת בסיוע במחדל).

היסוד הנפשי בשידול

              תרומת המשדל                                                       העבירה העיקרית

1.        מודעות לשידול              +                    מודעות (צפייה) לעבירה שתתבצע

2.        מטרה לשדל                 +            מודעות לעבירה שתבוצע על כל היסודות

3.        מטרה לשדל                 +                                 מטרה שהעבירה תבוצע.

הגישה הראשונה מרחיבה את השידול והכי מחמירה- לפיה נדרשת מודעות לשידול, כלומר הוא צריך להיות מודע להשפעה של דבריו, ולהיות מודע או יותר נכון צפייה כי מדובר בעתיד לעבירה שתתבצע.

הגישה השנייה – רצון לשדל וצפייה של העבירה.

גישה שלישית הינה הגישה שבעבר כינו גישת הכוונה, זוהי הגישה המצמצמת ביותר, ושומרת על חופש הביטוי – ההלכה.

נפרט את היסוד הנפשי של המשדל:

1. הדרישה הראשונה היא מודעות לטיב התנהגותו כמשדל.

2. הדרישה השנייה היא מודעות לכך שמולו ניצב אדם כשיר לביצוע עבירה, זו דרישה שבאה להבדיל מצורת אחריות של ביצוע באמצעות אחר.

3.מודעות לכך שהמשודל טרם החליט – הדבר בא להבדיל מסיוע רוחני.

4. מודעות לפרטי העבירה- צריך שהמשדל יבין שהמשודל יעבור עבירה מתוך מודעות.

5. מטרה לשדל – רצון לגרום לאחר לבצע את העבירה.

6. מטרה של המשדל שהעבירה שכיוון אליה, אכן תבוצע.

הערה חשובה: כנראה שאפשרי כאן תחליף לרצון של הלכת הצפיות, בכפוף למחלוקת האם חלה הלכת הצפיות על עבירות מטרה.

ניסיון לשידול (ס' 33)

אומרים שבעוד שסיוע היא צורת שותפות משנית, ולכן אין ניסיון לסיוע.  השידול הוא צורה ראשית, ולכן יש טעם לגזור ממנו – ניסיון לשידול.

העונש על ניסיון לשידול הוא מחצית העונש על העבירה המושלמת.

(כל מה שנלמד על ניסיון חל גם על שידול).

יכול להיות גם ניסיון לשידול בלתי צליח – למשל אם מנסים לשדל שוטר מסווה לעבור עבירה – יחול ניסיון בלתי צליח – והניסיון יהיה עניש.

השידול מצריך להיות מכוון לאנשים מסוימים עם הצעה קונקרטית, הסתה היא לא שידול ולא ניסיון לשידול (היא מול קהל של אנשים)

פטור עקב חרטה בשידול – ס' 34:

לפני תיקון 39 היה פטור רק למשדל (כאשר לא ברור למה המחוקק לא החיל את הפטור גם על המבצע בצוותא).

גם בניסיון יש פטור עקב חרטה (ס' 28) – ויש הבדל בין שני הסעיפים: בניסיון צריך מהפך נפשי, דרישה שאי בס' 34.

בס' 34 לא הטילו על המשדל /מסייע נטל הוכחה, וזה מפני שהמנסה פועל לבדו ויש לו בד"כ שליטה על הדברים, ובד"כ יכול להצליח לעומת המסייע/משדל שלא פעלו לבד, ויכולים לעשות מאמצים רציניים ועדיין לא להצליח.

הרציונל בפטור למשדל/מסייע – יש פה בעצם "תן וקח", החברה מקבלת סיכול עבירה, ובתמורה נותנת למתחרט פטור.

הסעיף מתאר 2 דרכים לסיכול העבירה:

(1)   שהמסייע/משדל ממש מנע עשיית העבירה.

(2)הודיע מבעוד מועד לרשויות למען מניעתה או השלמתה.

בדרך השנייה יש דרך פרשנית – האם המחוקק דרש שהאדם ממש סיכל או שהאם מספיק שהוא ניסה לסכל?

לפי לשון הסעיף – לא ממש ניתן להבין שהוא הצליח ממש לסכל את העבירה, וישנה דרישות של השופטים שדי בכך שהוא מנסה לסכל את העבירה, גם אם לא הצליח.

בגלל שבס' יש 2 חלופות – נראה שהחלופה השנייה נכונה בדרך של פרשנות.

      ביצוע עיקרי

1. ביצוע רגיל, ישיר, לבד.
2. ביצוע בצוותא.
3. ביצוע באמצעות אחר.

מכל 3 הצורות ניתן לגזור.

מבחנים להבחנה בין מבצע בצוותא למסייע:

1. מבחן הבידוד המלאכותי/הביצוע – מבודדים את האדם – אם פעל לבד – האם מעשיו היו בגדר מעשה הכנה (מסייע) או ניסיון (מבצע בצוותא).

יש סיטואציות שבהן המבחן לא מתפקד – בעיקר כאשר מגיעים לזירת העבירה, משום שיש תפקידים בשותפות שאדם לא יכול לבצע לבד, לדוג' :שמירה, אנשים נכנסים לבנק לשדוד, ובחוץ יש שומר- אם האדם פועל לבד האם השמירה שלו היא הכנה או ניסיון – בעייתי לענות כי אדם שמבצע לבד, לא קיים אצלו שמירה כיוון שהוא לא יכול גם לשמור וגם לבצע.

2. מבחן השליטה – האם האדם שולט באירוע? מבצע בצוותא הוא מי שיש לו שליטה על האירוע. גם אם בכל זאת העבירה הייתה מתבצעת מבלי אותו אדם, והייתה מתבצעת אחרת לגמרי – עדיין יש לו שליטה.

במקרה שהאדם לא יכול להטיל וטו – נעזר במבחן הבידוד.

ההבדל הגדול בין שני המבחנים הוא כי כל גישה רואה את המבחן שלה כמבחן העיקרי שייתן פתרון לרוב המקרים ורק במקרים מעטים המבחן השני ישמש עזר.

3. מבחן הפסיקה – מעגל פנימי(מבצע בצוותא) מול מעגל חיצוני (מסייע).

ניתוח עבירה של ביצוע בצוותא:

ביסוד העובדתי יש 3 דרישות עיקריות:

1. צריך להוכיח שהיסוד העובדתי של העבירה התקיים במלואו ע"י כל השותפים יחד, לא הכרחי שאחד לבדו יבצע הכל. צירוף הפעולות של השותפים צריך להשלים את היסוד העובדתי.
2. החלק של כל אחד מהפועלים (המבצעים בצוותא) צריך להיות כזה שהוא ייחשב כמבצע בצוותא לפי המבחנים, ובמקרים שאין מסקנה ברורה – מתחילים מהשליטה ועוברים לבידוד ולהפך.
3. נדרשת תוכנית משותפת – צריכה להיות הסכמה מוקדמת בין השותפים לבצע במשותף, ותוכנית (חלוקת עבודה בין המבצעים).

ביסוד הנפשי 2 דרישות מרכזיות:

1. היסוד הנפשי שנדרש בעבירה עצמה.

אין ביצוע בצוותא של עבירת רשלנות, ניתן ביצוע בצוותא רק במח"פ.

2. דרישה זו תלויה גישה – מי שדוגל בשליטה הוא ידרוש ביסוד הנפשי בנוסף גם מודעות לכך שהם פועלים במסגרת הסכמה משותפת – מודעות להסכם ומודעות לשליטה.

מי שדוגל בבידוד – דורש ביסוד הנפשי בנוסף מטרה לפעול יחד על גבי הנדבך של המודעות – מודע לכך שפועלים יחד, ויש לו גם מטרה לפעול יחד.

הפסיקה לאחר תיקון 39

המחוקק בתיקון 39 בעצם הכריח את השופטים להבחין בין מסייע למבצע בצוותא,ועשה זאת ע"י שינוי חומרת העונש. בנוסף ביטל המחוקק את האחריות הסולידארית של הקושרים  – דבר שגם מכריח את השופטים להבחין.

הפס"ד העיקריים לביצוע בצוותא הם: פלונים, מרדכי, מרקדו ורוש.

יש פער עצום בין הרטוריקה של השופטים לבין ההכרעה – ברמה ההצהרתית השופטים מקבלים את המבחנים שהוצעו במאמרים – למשל בפס"ד פלונים השופטים העדיפו את מבחן השליטה.

המעניין הוא שאחרי תיקון 39 השופטים מזכירים בפס"ד את המבחנים – והדבר המפתיע הוא שכאשר מפעילים אותם כמעט כולם מסווגים כמבצעים בצוותא.

מבחינה מעשית, השופטים שומרים לעצמם את מלוא שק"ד באשר לחומרת הענישה.

בפס"ד פלונים: (הרצח בשוק הקצבים) השופט ברק קבע שטל שבעצם לא השתתף – יורשע כמבצע בצוותא.

עפ"י המבחנים טל הינו מסייע, ואפילו העונש שנגזר על טל ע"י השופטים הינו עונש של מסייע.

השופטים מדגישים בפס"ד את ההסכם המוקדם, את התוכנית המשותפת, את המעגל הפנימי, אבל זה בעצם לדבר על קשירת קשר.

שופטים שוכחים את הדרישה בשותפות – "תוך עשיית מעשים לביצוע" ס' 29 ב'.

 פס"ד רוש: (שני אחים שתכננו לבצע שוד בחנות תכשיטים, כאשר אח אחד חיכה בחוץ, ואח שני עקב התנגדות האח השני רצח את בעל החנות).

מייחסים לאח 3 דברים – שהוא ממתין לאח הקטן במכונית על מנת למלט אותו, בנוסף הוא מספק לו טלפון נייד של אחותם , וסיפק לו שקית ניילון שאליה יכניסו את 2 התיקים שבהם יאוחסן השלל – אלו פעולות שניתן להגדירם כסיוע.

אם הייתה לאח הגדול העזה כמו לאחיו היה יותר יעיל שהוא ייכנס לתוך החנות ומעצם זה שהוא לא נכנס ניתן לומר שיש לו אנרגיה פלילית פחותה.

הערה: צריך לזכור שגם במבחן השליטה – אם יש פעולות הכנה מובהקת זה לא ייחשב מבצע בצוותא, אלא ייחשב מסייע.

לדעת סנג'רו- המבחן העדיף הוא  מבחן הבידוד, ורק במקרים שהמבחן לא עוזר – ניתן להיעזר במבחן השליטה.

השופט חשין וויתר על הרטוריקה המקובלת שצריך להתבצע אחד המבחנים, והוא בעצם קובע עפ"י חומרת העונש, והוא שקשה מאוד לסמן את קו הגבול בין ביצוע בצוותא לסיוע.

לדעת סנג'רו – גישת חשין רומסת את עקרון החוקיות, הפרדת רשויות וכללי הפרשנות המיוחדים של המשפט הפלילי.

אחריות לעבירות שונות/נוספות (אחריות נגררת) – ס' 34א:

1. אם העושה מסווג כמסייע – יחול עליו ס' 34 א(א)(2), כאשר בנסיבות העניין אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה(משמע יסוד נפשי של רשלנות).

מה מידת ההתאמה בין היסוד הנפשי של האדם על עבירה נוספת/שונה לבין העבירה שמיוחסת לו – ישנה התאמה מלאה – אם הוא היה רשלן, יוחס לו עבירת רשלנות.

הרחבנו את האחריות ביסוד העובדתי (ולא בנפשי) – כיוון שהוא לא עשה כלום ומטילים אחריות על שותף על עבירה אחרת (שביצעה שותף אחר), כשהראשון לא השתתף, ואף לא צפה בפועל.

לדעת סנג'רו  לא הכרחי להרחיב את האחריות ביסוד העובדתי.

1. אם העושה מסווג כמבצע בצוותא – יחול עליו ס' 34א(א)(1) – מוטלת עליו אחריות לעבירות חמורות ביותר, אך ישנן 2 הקלות (סייגים): (א) אם נעברה העבירה בכוונה, ישא באחריות כעל עבירה של אדישות בלבד.  (ב) בס' 34א(ב) רשאי ביהמ"ש לגזור עונש קל יותר על המבצע בצוותא, אם יוחסה לעושה הרשאי עבירה שיש לה עונש חובה.

הערה: ברגע שאתה מסווג עושה כמבצע בצוותא ולא מסייע – אתה יכול להטיל עליו אחריות לרצח שהוא לא ביצע כלל.

אחריות נגררת – ביסוד העובדתי, מרחיב מאוד כי בעצם לא דורשים כלום, אבל ביסוד הנפשי דורשים התאמה מלאה.

ההצדקה: סיכון – כאשר הולכים לבצע עבירה עם אחרים נוצר סיכון שאחרים יעברו עבירות נוספות – והחברה רוצה להקטין את הסיכון הזה.

 מדברי ההסבר עולה כי המבצעים בצוותא צריכים לתת את הדין על מה שכל אחד מהם ביצע, המה גם שכולם מודעים בכוח.

מלבד הגורם של יצירת סיכון, מדברים גם על היחס נפשי מיוחד  – בד"כ מבצעים בצוותא מודעים למכשולים בדרך שעליהם יהיה להתמודד עימם, אך לא תמיד יורדים לפרטי פרטים.

נראה שהרציונל האמיתי שהביא להסדר הוא דבר שלא מקובל כיום והיה מקובל בעבר – כלל ורסארי שאומר שמי שהסתבך באירוע עברייני, מתנהגים אליו כאל דמו בראשו.

בפס"ד סילגדו: הועלתה טענה חוקתית שטוענת כי ס' 34א פוגע בח"י:כבוד אדם וחירותו – העיקרון שנפגע הוא עקרון האשמה.

ישנה מחלוקת בין השופטים:  המחלוקת הינה – האם ס' שמורה לשלוח אדם למאסר    לא פוגע בזכויות? השופטת שטרסברג –כהן – הדבר לא פוגע בזכות. השופט ברק – קובע שאכן הס' פוגע בזכות בסיסית ויש לבחון האם הפגיעה היא מידתית (לשם שינוי – סנג'רו מסכים עם ברק).

האם את אותה פגיעה בזכות יש לבחון בפסקת ההגבלה?

השופט ברק אכן בודק ומגיע למסקנה שזה אכן מידתי.

השופט ברק – ס' 34א מטיל אחריות בגין עבירה שונה/נוספת רק על מי שבחר במודע להשתתף באירוע עברייני מקורי,  ובחר במודע להשתתף כמבצע בצוותא, ורק שהיה מודע כי אופן הפעולה יכול לצאת משליטתו.

ביצוע באמצעות אחר (ביצוע עקיף) – ס' 29(ג):

בכל המצבים המפורטים בסעיף המשותף הוא שהמבצע לא נושא באחריות פלילית – מסוג מח"פ.

המבצע העקיף – לא מבצע את היסוד העובדתי של העבירה, אבל אצלו מתקיים היסוד הנפשי של העבירה- וישנה הדרישה "שעשהו ככלי בידיו".

פרופ' פלר:    מפעיל מודע (ממלא יסוד נפשי, מבצע עקיף)         כלי מופעל (ממלא יסוד עובדתי, מבצע ישיר).

בביצוע באמצעות אחר, למבצע הישיר אין החלטה אוטונומית לבצע את העבירה להבדיל מהמשודל (שיש לו).

יש 2 גישות שונות לחלוטין באשר לביצוע באמצעות אחר:

1.גישת השליטה (במאמר של קרמניצר) שלפיה: (א) השלטת רצון. (ב) יתרון הבנה.

                כדי שאדם ייחשב מבצע באמצעות אחר, צריכה להיות לו שליטה והגמוניה.

כאשר יש טעות במצב דברים שמתייחסת להגנה ולסייג לאחריות פלילית, משמע גורמים למבצע הישיר לחשוב שהוא פועל בדבר שהוא בעצם סייג לאחריות פלילית (דוגמא לכך שמטעים מישהו לחשוב שתוקפים אותו).

הגיעו לביצוע באפשרות אחר כיוון שכאשר המבצע הישיר לא נושא באחריות פלילית – לא ניתן להאשים בשידול.

לדעת סנג'רו , טעות לחשוב שביצוע באפשרות אחר שייך לשותפות כיוון שמדובר בביצוע עיקרי (וכלל אין שותפות).

   כיום מקובל שגם אם למבצע הישיר יש אחריות פלילית, עדיין ייתכן ביצוע באמצעות אחר, והוא כאשר המבצע הישיר פועל ללא מח"פ מכאן שגם אם המבצע הישיר פועל ברשלנות עדיין ניתן להאשים את המבצע העקיף.

 2. גישת הגרימה (במאמר של גור-אריה) – גישה זו ידועה כידע תיאורטי ולא כגישה הנתפסת בחוק.

היא אומרת שצריך לבסס את הביצוע העקיף על גרימה, על סיבתיות – המבחן יהיה "הסיבה בלעדיה אין", ולא הכרחי דווקא שליטה, אלא די בכך שהעקיף גורם לכך שהישיר מבצע, ובנוסף לכך נדרש יסוד נפשי כפי שנדרש בעבירה עצמה, ובנוסף יש לדרוש ביסוד הנפשי- צפייה של הליך הגרימה- לצפות שהתוצאה מהשלטת הרצון שהאחר יבצע את העבירה.

זוהי גישה מרחיבה כי מאפשרת להטיל אחריות על ביצוע באמצעות אחר גם כשאין שליטה.

איך מבחינים בין נתון ענייני לנתון אישי:

נתון ענייני מופיע בהגדרת העבירה, נתון אישי חיצוני לעבירה (כמו קטינות, התיישנות).

אם מדובר בנתון ענייני- יש 2 גישות בהקרנה על צדדים אחרים:

(1)  לא משנה במי מתקיים הנתון הענייני – הוא מקרין על כל השותפים, ז"א לא משנה אם הנתון הענייני מתקיים במשדל/מסייע/מבצע – הוא מקרין על כולם – (לשון החוק).

(2)  סנג'רו סבור שההקרנה יכולה להיות רק מהמבצע – למשדל/מסייע/ מבצע נוסף, ואי אפשר שהמשדל/המסייע יקרינו על האחרים.

עבירות ההמתה

עבירות ההמתה כוללות רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות.  ביסוד העובדתי, אין הבדל ביניהן,ההבדל ביניהן הוא ביסוד הנפשי הנדרש:

1. רצח – ס' 300 עד 301 – כוונה תחילה (בחלופה 300(א)(2), מח"פ [300(1),(3),(4)]).                   רצח – שלוש צורות לעבור את העבירה: א.  ס' 300(א)(1) – הגורם במזיד למות אמו, אביו, סבו, או סבתו ב. ס' 300(א)(3) גורם במזיד תוך ביצוע העבירה …
2. הריגה – ס' 298 – מח"פ : מודעות להתנהגות, לנסיבות וצפיית התוצאה – פזיזות.
3. גרם מוות ברשלנות – ס' 304 – "הגורם ברשלנות למותו של אדם…" – רשלנות.

………..תחולת כלי הפרשנות בפלילי על הסייגים………..?