דיני עונשין – המרכז האקדמי כרמל

דיני עונשין – פרופ’ דן ביין

מבוא

דיני עונשין זה מקצוע שהוא חלק מהמשפט הציבורי.

המשפט הציבורי כולל את המשפט החוקתי, המשפט המינהלי ואחד הענפים של המשפט הציבורי הוא דיני העונשין.

למה זה חלק מהמשפט הציבורי ?

כי התפיסה כיום היא שהנושא של טיפול בעבריינות ובעבריינים איננו עניין של הפרט אלא עניין של הציבור בכללותו.

גם בפסקי דין העוסקים בתחום של דיני העונשין, תמיד מופיעה המדינה נ’ הנאשם פלוני.

ישנם חריגים שבמקרים מסויימים ניתן להגיש קובלנה פרטית וגם אז המדינה יכולה לקחת על עצמה את ניהול המשפט.

ככלל יש את המדינה כנגד הנאשם.

צריך להבחין בין דיני העונשין ובין הפרוצדורה הפלילית ודיני הראיות.

במסגרת דיני עונשין אנחנו יוצאים מהנחה שבפני בית המשפט יש עובדות מסויימות, אנחנו לא נכנסים לשאלה איך מוכיחים את אותם עובדות, לא נכנסים לשאלה איך מתנהל הדיון בבית המשפט.

אנחנו שואלים שאלות המתבססות על עובדות מסויימות המופיעות בפני השופט.

למשל: אם הייתה תאונת דרכים, ובתאונה נהרג אדם. במסגרת הקורס של דיני עונשין שואלים שאלות כגון- בהנחה שהתנהגות הנאשם הייתה כזו וכזו, האם הוא אחראי למותו של האדם ?

אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל העובדות ידועות ושואלים האם במצב הקיים בעקבות הנתונים האלה נוצרת אחריות פלילית.

עיקרון החוקיות

האם התנהגות מסויימת מוגדרת בחוק “כעבירה” ?

אין אחריות פלילית בלי שבחוק נאמר שאותה התנהגות היא בגדר עבירה. יש כל מיני מעשים שאולי נראים לנו שלא ראוי לעשותם אבל כדי שתיווצר התנהגות פלילית צריך שהמחוקק יאמר את דברו.

וזה נקרא עיקרון החוקיות. אין עבירה ואין עונש אלא מכוחו של החוק.

והבסיס הזה כתוב בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק העונשין עצמו.

בחוק העונשין יש רשימה של עבירות אבל הרשימה לא כוללת את כל העבירות, אולם כל העבירות בכל החוקים כפופים לעקרונות של חוק העונשין הנמצאות בחלק המקדמי והכללי של חוק העונשין.

עקרונות כללים שרק בהתקיימם ניתן להטיל אחריות פלילית:

1.         עקרון המחשבה. מה חושב האדם בזמן ביצוע העבירה. יכול להיות שאדם ירצה להרוג אדם אחר, יכול להיות שהוא רק רוצה לפגוע בו ולא לגרום למותו ויכול להיות שהוא לא היה מודע לכך שהמעשים שלו יגרמו למות אדם – בהתאם לרמת האחריות שלו, חלה רמת האשמה הפלילית של האדם.

2.         ישנן הוראות המרחיבות את המעשה הפלילי. כאשר מס’ אנשים מעורבים בפעולה. האם אדם ששלח / ביקש מאחר לבצע עבירה אחראי או לא ?

3.         ניסיון לבצע עבירה. אדם שניסה לבצע עבירה אך לא הצליח. גם הוא צריך לשאת בעונש בגין העבירה.

ישנה שאלה מקדמית:

האם האדם במצב שאפשר לייחס לו אפשרות פלילית ?

קטין מתחת לגיל מסויים – אחראי או לא אחראי ?

האם אדם מפגר בשכלו אחראי או לא ? האם חולה נפש אחראי או לא ?

איך בודקים אם האדם נושא באחריות פלילית ?

1.         שאלת הכשרות – האם יש לאדם פוטנציאל להבחין בין מותר לאסור, להבין מה הוא עושה והאם יש לו כושר בחירה.

כל הרעיון של אחריות פלילית מבוססת על העיקרון שהאדם יכול לבחור בין טוב לרע, אם הוא לא יכול לבחור – אין שום טעם להטיל עליו אחריות.

אנחנו לא יכולים להגיד מתי יש לאדם חופש בחירה, אבל כן ניתן להגיד מתי אין לאדם חופש בחירה. למשל: חולה נפש ברמה מסויימת.

2.         היסוד העובדתי – האם האדם ביצע את המעשה שהוגדר בחוק בהגדרת העבירה.

היסוד העובדתי מחולק למספר חלקים:

א.         התנהגות.

ב.         נסיבות – מדוע עשה את מה שעשה.

ג.          תוצאות – לרוב העבירות אין תוצאה בפועל. לדוגמא: מתן עדות שקר. עצם העמדת אדם בעבירה זו מראה שלמעשה לא הייתה תוצאה למעשיו שכן תפסו אותו.

אם יש תוצאה יכולה להתעורר השאלה הסיבתית.

3.         אשמה – האם האדם אשם במעשה ?

            האשמה תלויה ביסוד הנפשי. היסוד הנפשי מורכב מהכוונה, הפזיזות והרשלנות.

4.         סייגים לאחריות פלילית. לדוגמא: הגנה עצמית – כאשר יש מצב סכנה מיידי הדורש תגובה מיידית בנסיבות מאד מוגדרות מותר לאדם לנקוט גם בכוח קטלני כדי למנוע את הסכנה.

החוק מדבר על אדם אחד שעושה את העבירה. אבל במציאות לעתים קרובות עושים את העבירה מס’ אנשים. לפעמים אחד משדל את השני, לפעמים באים ביחד לבצע עבירה, לפעמים יש אנשים המסייעים למבצעי העבירה.

ואלו נקראים עבירות נגזרות:

1.         צדדים לעבירה (משדל, מסייע, מספר מבצעים בצוותא).

מדוע זה נקרא “צדדים לעבירה” ?

כי היות והחוק אוסר את המעשה, האחריות שלהם נגזרת מהאחריות של מבצע העבירה.

2.         ניסיון לביצוע עבירה. החוק קובע שכל עבירה נושאת בשוליה עבירת ניסיון.

מטרות המשפט הפלילי

המשפט הפלילי בא להגן על ערכים שיש להם חשיבות: החיים, הקניין, תקינות הליכי השלטון וכיוצ”ב.

מדובר בערכים שהם נוגעים לציבור בכללותו.

בחלק מהעבירות יש קורבן ספציפי אבל הפגיעה היא לא ספציפית היא פגיעה בערך חברתי שהוא הגנה על שלמות הגוף והאוטונומיה של היחיד והערך הזה הוא מעל הקורבן הספציפי.

הקורבן הספציפי גם יכול לתבוע את מי שפגע בו וזה בתחום בדיני הנזיקין.

אבל המשפט הפלילי מתעסק בזה כי אנחנו רואים את זה מעבר לפגיעה באותו אדם פרטי. הציבור כולו מעוניין להיות מוגן באוטונומיה שלו.

ואותו דבר כאשר מדובר בגנב. האדם הפרטי יכול לקבל את ערך הרכוש הגנוב מחברת ביטוח, אבל יש כאן עניין ציבורי כללי. הציבור בכללותו רואה את הערך בהגנה על הרכוש כערך של הציבור כולו ולא עניין של קורבן ספציפי.

בנוסף, ישנם עבירות בהם אין קורבן ספציפי. לדוגמא: משחקים אסורים.

במקרה כזה אין פגיעה ספציפית, כולם נהנים גם בעלי המשחקים וגם המשחקים.

אולם הציבור בכללותו רואה כאן בעיה של פגיעה חברתית, של קשר לפשע המאורגן וכד’.

העיקרון הוא שכדי להצדיק אחריות פלילית צריך שהעבירה באה להגן על ערך חברתי מספיק חשוב, יש הרבה ערכים חברתיים פחות חשובים.

לדוגמא- הפרת חוזה. זה דבר לא מוסרי וזה דבר רע. אבל זה לא דבר מספיק כבד ומספיק בעניין הציבורי הכללי על מנת שיהפכו את המיפר חוזה לעבריין פלילי.

כולם יסכימו שהמשפט הפלילי צריך לדון בערך החיים ומי שלוקח חיים צריך לשאת באחריות פלילית אולם עושק הוא בפריפרייה של המשפט הפלילי.

לחברה ישנם מספר אמצעים להשיג מה שהיא רוצה: חינוך, מוסר, דיני נזיקין, והמשפט הפלילי הוא אחד מאמצעים אלו.

המשפט הפלילי הוא האמצעי הכי חריף שיש לחברה, ולמה ?

ראשית, יש הוקעה על אדם שהורשע בפלילים. שנית, יש מאסר שנוטל את חירותו של האדם.

מטרת חוק העונשין להגן על ערכים חברתיים. מאחורי כל עבירה יש ערך חברתי כללי שלדעת המחוקק הוא בעל חשיבות מספקת כדי להשתמש באמצעי החמור שנקרא המשפט הפלילי.

כאשר אדם לא עומד לדין פלילי אין הכוונה שהדברים שעשה הם בסדר, יתכן ואפשר להעמיד אותו לדין משמעתי או אחר.

המשפט הפלילי מגדיר את האסור או את חובת העשה. והוא מאיים שאדם שיורשע יקבל סטיגמה של עבריין, והאיום השני הוא איום העונש.

המסכת הזו של התיוג והעונש מהווה איום.

ברוב המקרים, המשפט הפלילי פועל את פעולתו.

כוחו של המשפט הפלילי הוא במניעה, בהרתעה. אם מישהו ביצע עבירה המשפט הפלילי לא עשה את פעולתו.

מעבר לזה, ישנה מטרה של עשיית צדק. כאשר אדם ביצע עבירה ויצר חוסר איזון חברתי, העונש מחזיר את שיווי המשקל החברתי.

הידיעה שמאחורי כל עבירה עומד ערך חברתי היא ידיעה חשובה שכן הידיעה מהו הערך החברתי, עוזרת בפרשנות העבירה.

לדוגמא:

ישנה עבירה שנקראת המרדה (סעיף 136 ס”ק 4), אחד מהמסיתים אמר בזמנו ש”צריך להפציץ את אום-אל-פחם” ונשאלת השאלה האם זה אסור במסגרת אותו סעיף (שאסור לעורר מדנים ואיבה), ונתעוררה שאלה בבית המשפט העליון האם רק הסתה שיש בה ערעור סדרי המשטר היא אסורה לפי הסעיף או שצריך לפרש את הסעיף הזה בצורה הרחבה ביותר שאסור לערער ערכים העומדים ביסודה של העבירה.

הטכניקה בבית המשפט העליון הייתה איתור הערך המוגן מאחרי העבירה על מנת לדעת אם המסית עבר על סעיף חוק זה או לא.

כאשר מוטלת על אדם אחריות פלילית אנחנו פוגעים בזכויות היסוד הבסיסיות שלו: חירות, כבוד, רכוש.

כדי שנוכל לפגוע בזכויות היסוד הללו אנחנו צריכים לעבור את פיסקת ההגבלה הכתובה בחוקי היסוד. אמנם יש את שמירת הדינים אבל כל שינוי והרחבה צריך לעבור את פיסקת ההגבלה.

פיסקת ההגבלה:

1.         כל פגיעה צריכה להיות בחוק,

2.         שכל פגיעה צריכה להיות לתכלית ראויה. לכאורה, כל סניגור יוכל לבוא ולטעון שהחוק הוא לא לתכלית ראויה. היה ויכוח האם תכלית ראויה היא “הגנה על המוסר”.

האם המשפט הפלילי צריך להתערב בתחומים עסקיים ? בתחומים של ניירות ערך ?

האם תכליתו של המשפט הפלילי לעסוק בהגנה של האדם בפני עצמו ?

השופט ברק אמר שתכלית ראויה היא הגנה על חוקי היסוד והגנה על הזכויות של חוקי היסוד.

3.         חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למשל, חוק עונשין מפלה.

4.         מידתיות בענישה – אם נקבע כי כל אדם שהורג אדם אחר חייב בפלילים גם אם אין אשמה. נשאלת השאלה האם להטיל אחריות ללא אשמה זה מידתי ?

            בפרשת סילגדו עלתה שאלה שכמה אנשים הלכו ביחד לבצע שוד ותוך כדי השוד נהרג אדם, מה הדין לאדם שהלך עם היורה ולא ירה ?

החוק אומר שכאשר מבצעים בצוותא ואחד רצח, האם גם אותו צריך להרשיע בקשר לרצח ? החוק אומר שמספיק שהאדם היה יכול להביא בחשבון כאדם סביר שזה יתכן ויקרה, לכן על סמך זה מרשיעים אותו ברצח.

בפס”ד סילגדו השופטת שטרסברג אומרת שחוק היסוד בא להגן גם על זכויות הקורבנות ולכן אי אפשר להגיד שכל הטלת אחריות פלילית פוגעת בזכויות היסוד של הנאשם, כי הוא פגע בזכויות יסוד של אדם אחר וצריך לאזן בין זכויות הנפגע לזכויות העבריין.

בענישה יש שני מישורים:

1.         העונש שהמחוקק קבע זהו עונש המקסימום. במקרים נדירות מופיע עונש מינימום.

2.         העונש הקונקרטי שהשופט קובע במקרה הספציפי.

מטרות הענישה

מטרות העונש יכולות להתחלק ל-2 קבוצות עיקריות:

הקבוצה הראשונה- עשיית צדק

עשיית צדק – אדם עבר עבירה ופגע בערך חברתי והרגשת הצדק שלנו דורשת החזרת שיווי המשקל על מכונו. זוהי לא מטרת תועלתית. ומטרה זו קרויה תגמול. שהאדם מקבל את המגיע לו.

בצורה הפרימיטיבית ביותר אומרים “עין תחת עין” – מנסים לתת לעבריין עונש שיגרום לו סבל כמו הסבל שהוא גרם.

במהלך השנים הנושא התעדן והחלו לבדוק את האשמה. יתכן ונגרם נזק בלי אשמה. ולכן, כאשר באים למושג הגמול לא צריך להבין רק את מידת המשקל של הערך שנפגע אלא יש לקחת בחשבון את מידת האשמה. אין דומה אדם שפעל במכוון לאדם שפעל בשגגה.

והגמול זהו העונש הקונקרטי עם שילוב של האשמה. היה פעם שסברו שיש בגמול גם מעין נקמה וזה לא יפה בחברה דמוקרטית לרצות נקמה.

בשנים האחרונות יש חזרה לעקרון הגמול אבל בצורה אחרת – הלימה (מלשון: הולם) וזוהי המידתיות. הוא תוחם תחומים.

עקרון ההלימה אומר שבכל מקרה מכוחן של מטרות אחרות, להצדיק עונש שאין פרופורציונאליות בין העבירה וחומרתהּ. ואי אפשר לעבור קו ענישה מסויים שלאחר שעוברים אותו, העונש לא מידתי.

הקבוצה השניה – מטרות תועלתיות

1.         מניעה:

א.         מניעה ספציפית – מאסר מונע מהאדם לבצע פעולות פשע נוספות, שלילת רשיון וכד’.

ב.         הרתעה פרטית – האדם מקבל עונש כדי שבפעם הבאה ירתע מלעשות עבירה.

ג.          התרעה כללית – כאשר אדם מקבל עונש, ההנחה היא שאנשים בסביבתו ובציבור ששמעו על עונש מסויים ירתעו מלעשות עבירה. למען יראו וייראו.

למעשה אין מחקרים המוכיחים עד כמה ההרתעה הפרטית והכללית עובדת. שהרי לכאורה כבר היה איום בחוק.

יש דעה שהערך המרתיע זה לא חומרת העונש אלא מידת הוודאות שהאדם יתפס ויובא לדין.

הגישה היותר מודרנית להרתעה הכללית היא זו שרוב האנשים הם בעלי ערכים שהפנימו, וערכים אלו הוטמעו בציבור ע”י חינוך, דת, מנהגים וכו’ ובתוך זה משתלבת גם הענישה הפלילית. הטלת העונש מבטאת את העניין שהחברה לוקחת את זה ברצינות וזה תורם את חלקו לטווח הרחוק.

אם באופן עקבי מקפידים על אכיפת האיסור, זה עוזר בטווח הרחוק.

2.         שיקום – עבודות שירות.

המטרה של מניעה ושל שיקום יכולה להביא אותנו לענישה לא פרופורציונאלית.

לדוגמא: קטין גנב תפוחים. תפסו אותו ומתוך מטרת השיקום בדקו את המשפחה וראו שהיא בעייתית ולכן הוציאו אותו מהבית למשפחת אומנה.

וזה לא פרופורציונאלי, כי בגיר היה מקבל על עבירה כזו קנס קטן וכאן מתוך מטרה טובה של שיקום הוציאו אותו ממשפחתו.

והיות וראו שהשיקום הוא לא תמיד עוזר, חזרו לרעיון ההלימה. שגם במסגרת השיקום לא פוגעים יותר מדי בעבריין אלא בצורה ההולמת את העבירה ואת האשמה.

ועדת גולדברג

בגלל שיטת המשפט בארץ אין שיטה כיצד יגזר העונש על העבריין. ולכן הקימו את הועדה להבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין שהיא ועדת גולדברג. בראשות השופט גולדברג.

ומרכז ההצעה היא שבמרכז השיקולים מעמידים את עיקרון ההלימה ומותר לסטות ממנו כאשר יש סיכון מיוחד או אינדיקציות מיוחדות לאפשרויות שיקום. וכך חזרו לרעיון הגמול.

וכן עשו עונשי מוצא, אדם עובר עבירה ידועה. איך השופט בודק את העונש ? האם הוא מתחיל מהעונש בחוק ורואה אם צריך לרדת ממנו או שהוא מתחיל מלמטה וחושב אם מגיע לנאשם עונש המקסימום. הוועדה המליצה לכונן ועדה שתקבע עונש מוצא וממנו השופטים יחליטו אם לעלות או לרדת, וכך תהיה אחידות בין כל השופטים.

המאפיינים של עבירה פלילית

ברוב המקרים השאלה עם מעשה מסויים בחוק היא עבירה פלילית זו שאלה שלא שואלים אותה. שכן אם זה כתוב בחוק העונשין בפרק העבירות, ברור שזו עבירה.

אבל לעתים יש כל מיני הליכים שנראים לנו דומים להליכים פליליים ואנחנו צריכים לדעת אם זו עבירה פלילית או לא.

יש הוראה בסדר הדין הפלילי בסעיף 5 שאומרת שאם אדם הורשע בעבירה או זוכה ממנה, בזה נגמר העניין ואי אפשר להביא אותו שוב לדין בגין אותה עבירה.

החריג היחיד הוא במקרה שאדם תקף והואשם בעבירה של תקיפה ואח”כ הקורבן נפטר ניתן להעמיד אותו לדין שוב בגין רצח.

וזה מתוך עיקרון של סופיות הדיון.

הגישה היא שלא הולכים עד הסוף למיצוי הדין עם הנאשמים וצריך גם הגינות מיוחדת מול הנאשמים וזה קרוי גם “הגנה מן הצדק” בחוק סדר הדין הפלילי.

אבל אם מדובר על עבירה שבצידהּ יש קנס מינהלי, מאחר והקנס המינהלי לא נחשב לעונש במובן של עונש על עבירה. ניתן גם להעמיד לדין פלילי וגם להטיל את הקנס המינהלי.

כדי להחיל את העיקרון הזה הקרוי “סיכון כפול” (Double Jeopardy)  חשוב לדעת אם מדובר בעבירה פלילית.

דבר נוסף, נשיא המדינה יכול לתת חנינה על עבירות ועונשים אבל לא יכול לתת חנינה על דברים שהם לא עבירות ועונשים.

עבירות פליליות צריך להוכיח מעל לכל ספק סביר, ולעומת זה בנושאים שהם לא עבירות פליליות צריך להוכיח 51%. במשפט מינהלי יש דרגה של “מבחן הראיה המינהלית” שזה איך אדם סביר היה מסיק מסקנות.

למה מתעוררת הבעיה ?

יש הגדרה בפקודת הפרשנות לעבירה:

“מעשה נסיון או מחדל שדינם ענישה” לפי הגדרה זו המאפיין של עבירה זה שיש עונש בצידהּ.

פס”ד מור נ’ דנציגר

שם היה מדובר בצו שנתן בימ”ש על פיתוח זן של צמח, שזה מוגן כמו פטנט, והוא ביקש צו מניעה שאוסר על השני לשווק את הצמח הזה. האדם השני המשיך לשווק את הצמח למרות צו המניעה שניתן.

לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט אפשר לכוף אדם שלא ציית להוראת בית משפט בקנס או במאסר.

לכאורה, מדובר כאן במאפיינים של עבירה פלילית: קנס ומאסר. אלו העונשים הניתנים במעשים של עבירה פלילית.

ואז נשאלת השאלה – אדם הפר צו, הצד השני פונה לבית המשפט לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט ומבקש צו שיכוף אותו בקנס או במאסר.

מטרת הקנס והמאסר להביא לציות, לא להעניש את האדם.

הרעיון הוא לא להעניש, והפנים של המאסר הזה לעתיד שאם יבצע את המוטל עליו – יוכל להפסיק את הלחץ הזה.

מה קורה לאחר שאדם קיים את הצו יצא מהמאסר ועכשיו רוצים להפעיל עליו את סעיף 287 לחוק העונשין, שעניינה הפרת הוראה חוקית.

והאדם טוען שהוא כבר היה במאסר ואסור לשפוט אותו שוב.

כאן צריך לבדוק האם ההליך של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הוא הליך פלילי ואז אי אפשר להעמידו לדין לפי חוק העונשין אולם אם סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הוא לא הליך פלילי ניתן להעמידו לדין לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

לפי סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי אסור להטיל על אדם פעמיים עונש. אדם הועמד לדין שבמהלך תגרה הוא תקף השאלה אם מותר להטיל עליו 2 עונשים או עונש לפי העבירה היותר חמורה.

במסגרת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט המאסר הוא לא עונש אלא אכיפה, ולכן אין מניעה להטיל עליו מאסר בגין העבירה שביצע.

לכן יש חשיבות אם הוראה הנמצאת בחוק היא עבירה פלילית אם לאו.

לא תמיד קל לדעת אם השימוש באמצעי מסויים הקיים בחוק זה עבירה או לא.

בית המשפט מתיר את זה ואומר שהכללים של ענישה כפולה חלים רק במעשים פליליים אבל קנס מינהלי הוא לא פלילי שכן מטרתו אחרת.

מטרת הקנס המנהלי הוא להחזיר את ההוצאות של המדינה ואולי גם להרתיע. אבל הקנס המינהלי מסתכל לעתיד והענישה הפלילית מסתכלת לעבר.

יש כאן הרגשה לא נוחה כי גם אם המטרות שונות, בפועל האדם נדון פעמיים.

פס”ד הובר

בפס”ד הובר קיבלו את האבחנה היסודית בין אמצעים מינהליים לאמצעים פליליים, אבל קבעו שכאשר מטילים את הקנס המינהלי הכספי אי אפשר להתעלם מכך שהאדם כבר נענש. וצריכה להיות מידתיות מסויימת.

אחד הנושאים האופייניים למשפט הפלילי הוא שלא מתחשבים בהסכמה של הקורבן מאחר והעבירה היא פגיעה בחברה כולה ולכן הקורבן הוא לא בעל הבית על העבירה. כי הסכמתו היא, בדרך כלל, לא רלוונטית. אחד החריגים בהם ההסכמה רלוונטית הוא קיום יחסי מין שבחוסר הסכמה יהפכו לעבירה פלילית של אונס.

פס”ד פנקס

בפס”ד זה התשלשל פנקס לתוך בור והחבל נקרע ופנקס נפל ונהרג. המנהל שלו אמר שפנקס הסכים לרדת בחבל בצורה כזו.

כאן ניתן לטעון שזה סיכון מודע ואין סיבה לפיצויים בתביעה אזרחית. אבל כאשר מדובר בעבירה פלילית שבאה להגן על ערך חברתי – ההסכמה לא מתקבלת ואין דנים בהסכמה להקל בעונש הנאשם.

דוגמא נוספת: אדם תקף אדם אחר. בעבירה פלילית, אם יבוא הנפגע ויגיד שהוא סולח לו, זה לא ילקח בחשבון. יתכן שילקח בחשבון בקביעת העונש אבל לא בקביעת האשמה.

בהליך אזרחי הנפגע יכול לא להגיש תביעה או להגיש תביעה ולהתפשר וכד’.

כלומר- אחד המאפיינים למשפט הפלילי הוא שההסכמה לא רלוונטית.

דבר נוסף המאפיין עבירה פלילית הוא יסוד האי-מוסריות.

כמעט תמיד מאחרי עבירה פלילית יש עניין של חוסר מוסריות. בבתי המשפט מבחינים בין 2 קבוצות של עבירות:

1.         עבירות Malain Se – רע לעצמו.

2.         עבירות Mala Prohibita – עבירות הקיימות בשל האיסור.

אי אפשר להגיד שלכל העבירות יש תוכן מוסרי ברור. עבירות כמו רצח ואונס שייכות לסוג הראשון אולם אם אדם בעל מפעל והארובה במפעל פלטה חומר שאסור לפי התקנות זו עבירה מהסוג השני.

יש גם סוג תנועתיות שעבירות השייכות לסוג השני הופכות להיות בסוג הראשון.

לפעמים אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, אסורים לו דברים מסויימים בחוק כמו להיות עו”ד, להיבחר לכנסת וכו’.

וכשבית המשפט בא להכריע אם בעבירה יש קלון או לא, אם יש עבירות שהם מטבע ברייתן malain se תמיד יהיה להם קלון, אבל עבירות שהן לא במובהק שייכות לעבירות של malain se מתעוררת השאלה אם יש בהן קלון.

על”ע 11744/04 עו”ד מאיר זיו נ’ לשכת עורכי הדין

עו”ד מאיר זיו תקף את השכנה שלו ונשאלה השאלה האם זו עבירה שיש עמה קלון. ופסקו היות וזה באמת לא עבירה של malain se בגלל שמדובר בעו”ד האמון על שמירת החוק כן יש במקרה הזה קלון.

המונופול של המדינה על העבירות הפליליות

הרעיון המהותי הוא שכל עבירה פלילית באה להגן על ערך חברתי, וזה בא לידי ביטוי בצורה של הוראות לדוגמא: סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי אומר שכל האישומים הפליליים יוגשו בשם המדינה.

ישנו חריג שהאזרח יכול להגיש קובלנה פלילית, וגם כאן המדינה שומרת על פיקוח שעותק מכל קובלנה צריכה להישלח לפרקליט המחוז ואז המדינה יכולה לנהל את המשפט.

כמו כן, אם עושים סולחה זה לא מחייב את המדינה. חוץ ממקרים של עבירות מאד קלות שעושים “צדק מאחה” שזהו מעין ישוב סכסוך בין הקורבן לעבריין.

בפקודת הנזיקין כתוב שאם התברר לשופט שנשוא האירוע הוא עבירת פשע, מעכבים את ההליך האזרחי עד שמודיעים הודעה למשטרה בנושא כדי שתהיה שליטה של המשטרה בנושא.

כמו כן בסעיף 253 כתוב שאדם המקבל או מנסה לקבל כסף על מנת לכסות על עבירה, הוא עצמו עובר עבירה. זהו סעיף בעייתי שכן אם עובד בנק גנב מהבנק יתכן והבנק יעדיף להסתיר את הנושא על מנת להגיע להסדר תשלומים עם הגנב.

בסעיפים 268 עד 270 לחוק העונשין כתוב על מקרים של בתי-הדין הפנימיים בתוך חברה, מודגש בסעיף 269 שאם ידוע שבוצעה עבירה חובה על בית הדין לדווח למשטרה.

סיכום המאפיינים של העבירות הפליליות:

השאלה אם העבירה היא פלילית זו שאלה חשובה.

לעתים יש מצבים בשוליים שיתכן והם עבירות פליליות וכן אין הגדרה מוחלטת לגבי מהות העונש.

לעונש יש כל מיני מטרות אבל יש דבר אחד יחודי בעונש הפלילי שהוא מסתכל, בין היתר, גם אחורה ולא רק קדימה. הענישה המינהלית, לדוגמא, מסתכלת רק קדימה.

לעתים החוק קובע את העונש המינהלי כתחליף לעונש הפלילי. לדוגמא: כופר בדיני מיסים סוגר את המקרה גם לעניין הדין הפלילי וכן בחוק העבירות המנהליות שההליך המנהלי בה במקום ההליך הפלילי.

התפתחות דיני העונשין במדינת ישראל

בזמן שלטון התורכים היה בארץ הקודקס הפלילי העותומאני שהיה מבוסס על מקורות צרפתיים עם קצת תערובת של מקורות אסלאמיים.

כשבאו האנגלים, הם הכניסו בשנת 1936 את פקודת החוק הפלילי-1933 (פח”פ). החוק הזה היה מבוסס על פסיקה אנגלית שהייתה מבוססת על קומן לאו.

בפקודת הפלילי הזו היה סעיף שאומר שצריך לפרש את החוק בהתאם למשמעות של הביטויים המופיעים בפסיקה האנגלית. בשנת 1972 בוטלה הפניית החובה למשפט האנגלי.

בשנת 1977 יצא הנוסח החדש, שהוא תרגום של החוק האנגלי, נוסח משולב – הפקודה נשארה ומדי פעם הוחלפו פרקים בחוק העונשין. כך למשל כל הפרק שדן בענישה הוחלף בשנת 1954 ע”י חוק שנקרא חוק לתיקון דיני העונשין (ענישה).

וחוק זה וחוקים אחרים שולבו לתוך הנוסח החדש המשולב.

בשנת 1995 הוחלף החוק כולו. וזה נקרא תיקון 39. ותיקון זה החליף את כל החלק המקדמי והכללי של חוק העונשין.

עקרונות לאחריות הפלילית

1.         עיקרון החוקיות.

2.         אין מענישים על דברים שבלב  – לא מענישים על מחשבות.

לאחר שנעשה מעשה, הכוונה תחילה מחמירה את המעשה. אבל אם יש כוונה ואדם לא עושה כלום – לא מענישים רק על כוונה.

3.         אין מענישים אלא אם קיימת מידה מינימאלית של סכנה ציבורית.

בסעיפים 499- 500 יש את עבירת קשירת קשר, שזוהי עשיית הסכם בהתנהגות / בע”פ או בכתב, או יותר לבצע עבירה עוון או פשע. הרציו מאחורי העבירה היא שהדינאמיקה הקבוצתית יוצרת רמה יותר גבוהה של סכנה. עבירה של “יצירת קשר” התפתחה מהמשפט האנגלי ומשם למשפט האמריקאי וכד’. במשפט האירופאי אין עבירה של “קשירת קשר” רק בעבירות חמורות ביותר.

4.         אין עבירה ללא אשמה – עקרון האשמה כולל מס’ עיקרים:

א.         איש בחטאו יומת – אדם נענש רק על הדברים שהוא עשה. אין אחריות אם אדם לא עשה.

ב.         כשרות משפטית פלילית – היכולת המינימאלית לבחור בין דרכי התנהגות מסויימות.

ג.          היסוד הנפשי – מחשבה פלילית ובמקרים חריגים גם רשלנות.

השלכות השונות של עקרון החוקיות

הסמכות נמצאת בחוק היסוד וכן בסעיף 1 לחוק העונשין אי אפשר ליצור עבירות ואי אפשר להרחיב את גבול העבירות אלא בחוק.

הייתה מחשבה שגם הסייגים לאחריות פלילית יהיו רק מכוחו של חוק אבל במודע נמחק הסעיף הזה וכתוצאה מכך יש מידה של חופש פעולה לבתי המשפט ליצור הגנות חדשות.

ואכן, בית המשפט פיתח הגנה שלאחר מכן נכנסה לחוק בסעיף 149 וזו “הגנה מן הצדק” שזו הגנה שאומרת שלפעמים גם אם אדם לכאורה ביצע משטרה אבל המשטרה והתביעה נהגו ברמה גבוהה של חוסר הגינות, יש סמכות לבית המשפט לקבוע שאין לקיים את ההליך הפלילי נגד הנאשם.

בסעיף 2 כתוב אין אפשרות ליצור עבירות בחקיקת משנה למעט עבירות קלות שעונשן עד 6 חודשים מאסר.

סעיף 3(ב) כתוב שלמרות הכלל שלא מענישים בעונש חמור יותר מהעונש המירבי שהיה בזמן ביצוע העבירה, עדכון שיעור של קנס לא נחשב להחמרה בעונש. בסעיף 64 כתוב ששר המשפטים רשאי לשנות בצו את שיעור הקנס הקבוע בחוק עפ”י המדד.

סעיפים 6-4 תחולת הדין מבחינת הזמן – העיקרון הוא שהמועד הקובע הוא החוק שהיה קיים במועד ביצוע העבירה ושינוי לחומרא לא משפיע על העונש, אולם לקולא החוק כן חל באופן רטרואקטיבי ולכן עם העבירה בוטלה האדם משתחרר ואם הוקל העונש המקסימלי – האדם נדון לעונש היותר קל.

סעיפים 13, 16 – תחולת החוק מבחינת המקום – העיקרון היסודי הוא שכל מדינה מכילה את חוק העונשין בתחומהּ. אולם העולם הגלובאלי פיתח 2 ענפים. האחד- הסגרה, השני- החלת החוק הישראלי גם על דברים שבוצעו מחוץ למדינה.

ולכן, במקרים מסויימים אם תושב ישראל מבצע בחו”ל עבירה אפשר לדון אותו בארץ בחוק ישראלי ויש מקרים בהם אדם פגע באזרח או תושב ישראל או יהודי בחו”ל. וכמובן, אם הוא פוגע במשפט העמים לפי האמנות השונות עליהם המדינה חתומה.

לאקונה

ב-1980 נחקק חוק יסודות המשפט להסדרת לאקונה במשפט. בחוק זה קבעו שבמקרה של לאקונה ניתן להשלים את החסר בהיקש או עפ”י יסודות האמת הצדק והשלום של מורשת ישראל.

השאלה המקדמית היא: מתי יש לאקונה ומתי יש הסדר שלילי ?

נקודת המוצא היא שלא משלימים את החוק וכל מה שלא נכלל בהגדרת עבירה ובכל העקרונות של אחריות פלילית ההנחה היא שאם זה לא כתוב בחוק יש הסדר שלילי, כלומר עצם העובדה שהנושא לא מוזכר בחוק הוא כי המדינה מרשה את ההתנהגות הזו כהתנהגות נורמטיבית.

בכל הנוגע לעבירות או הרחבת תחום האחראיות ההיקש לא מותר אבל נתן ללמוד היקש לצורך פרשנות מושגים בחוק.

ההיבטים של עיקרון החוקתיות

את עיקרון החוקיות צריך להבין בשני היבטים:

1.         ההיבט הפורמאלי – אמרנו שקביעת האחריות זה תפקיד המחוקק ובית המשפט נותן פרשנות להוראות הקובעות עבירות ואחראיות.

2.         ההיבט המהותי – המחוקק, תיאורטית, יכול לקבוע עבירה שגבולותיה אין-סופיים ואז, לכאורה, עמדנו בעיקרון החוקיות והאדם עבר עבירה. אבל בגלל שהנושא כל כך פתוח אדם שקורא את החוק לא יודע מה מותר ומה אסור לו.

            דוגמא לכך הוא סעיף 198 לחוק העונשין, סעיף זה אומר “העושה מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית, דינו – מאסר שלוש שנים”. לכאורה, יש כאן את עקרון החוקיות אבל מבחינה מהותית לא עמדו בעיקרון החוקתיות.

פס”ד אשד

שם היה מקרה שפקח נהרג מתוצאה של מהומה ציבורית וחברת אשד השביתה את כל התחבורה בארץ והמדינה תבעה את חברת אשד לפי סעיף זה.

השופט חשין אמר שזה מעולה שיש עבירה שכזו, ו-2 השופטים האחרים התנגדו לכך שיש עבירה כל כך רחבה שלמעשה מבחינה מהותית לא עומדת במבחן החוקתיות.

בשנת 2008, בוטל הסעיף הזה ע”י הכנסת.

פס”ד שמעון שבס

סעיף 284 לחוק אומר שעובד ציבור שעושה מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור – דינו מאסר שלוש שנים.

בית המשפט העליון התלבט בהגדרת המושג “הפרת אמונים”. משה שבס היה ראש לשכת ראש הממשלה והואשם בניגוד עניינים בכך שהוא גם הכיר כל מיני אנשים מעברו.

השופט מצא בדעת מיעוט אמר שיש גבול דק בין המותר לאסור ולא הוכח ששמעון שבס עבר את הגבול, אמנם זה לא בסדר אבל ברמה של עבירה משמעתית ולא פלילית.

דעת הרוב של הנשיא ברק והשופט חשין ואחרים הייתה שמעשיו עברו את הסף של האחריות הפלילית.

זוהי דוגמא לעבירה שהיא, פורמאלית, עוברת את עקרון החוקתיות אבל למעשה היא לא ברורה כל כך.

שאיפת חוק העונשין, במובן המהותי, שהעבירות יהיו ברורות וחד משמעיות אבל הבעיה היא שלא תמיד זה ניתן, גם אם רוצים היות ויש דברים שקשה להגדיר אותם בצורה מדוייקת עד הסוף.

בפס”ד שבס, פסק הנשיא ברק שלא חייבים ללכת לפרשנות מצמצמת גם אם לשון החוק עמומה.

הפומביות

היבט נוסף של עקרון החוקתיות הוא הפומביות.

סעיף 3(א) לחוק קובע שהמועד המוקדם ביותר לתחילת חוק הוא יום הפרסום, המחוקק יכול לקבוע גם תאריך מאוחר יותר לתחולת החוק.

בחוקים אחרים, יתכנו מקרים בהם התחולה תהיה רטרואקטיבית.

הפרשנות הפלילית

הגישה הקלאסית אמרה שמאחר ואנחנו עוסקים בחוק פלילי ולאור עיקרון החוקתיות אנחנו חייבים לתת פרשנות שתדבק במילים של החוק ותיתן להם את המשמעות הטבעית היומיומית שלהם ואין מקום לחשוב מה תכלית החקיקה ומה חשב המחוקק ולפי זה להבין את החוק.

וזה נקרא הגישה הדווקנית, הגישה הזו הייתה קיימת גם בחוקי המסים.

הגישה התכליתית – הנשיא ברק אמר שהחוק הוא לא מבצר שאנחנו יוצרים אותו באמצעות מילים אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה תכלית החקיקה ואיך זה משתלב בראיה כוללת לכל שיטת המשפט.

הדגש הוא תכלית החקיקה, מה השופט מבין שזה הרציו וההגיון היותר עמוק של החקיקה, ולכן הוא נתן יותר הרחבה לסעיפי החוק.

פס”ד אנוש בר-שלום

אדם חנה בשעה 13:00 ליד תמרור שבו כתוב שאסורה החניה בשעות 7:00/19:00, הנאשם אמר שהוא חנה בין השעות 7:00 לשעה 19:00 בגלל שבעברית קוראים מימין לשמאל. ולכן זוכה.

במקרה זה השופט ברק, בשיטת הפרשנות התכליתית, ישאל מדוע אסור היה לחנות שם ? האם הכוונה שאסור לחנות בשעות הלילה כדי לא לתפוס מקום חניה לשכנים או שאסור לחנות ביום כדי לא לחסום את התנועה ?.

וזו דוגמא להבדל בין הגישות. לפי הגישה הקלאסית הוא אכן קרא את השלט ופעל לפיו, ולפי שיטת הנשיא ברק הוא יפרש את זה בצורה תכליתית. מדוע תלו את השלט ?

פס”ד מזרחי

האם אדם שקיבל חופשה ולא חזר, האם הוא נחשב כבורח מהכלא או לא?

לפי הפרשנות הדווקנית – הוא לא ברח, שכן הוא היה מחוץ לכלא.

אולם לפי הפרשנות התכליתית – הוא נחשב בורח שכן גם אסיר בחופשה הוא עדיין אסיר תחת השגחה ולכן כשלא חזר בזמן הוא ברח.

המחוקק אימץ את תורת הפרשנות של השופט ברק. סעיף 34כא אומר שאם ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הדין לפי הפירוש המקל ביותר…. .

פס”ד לוין

היה תמרור איסור חניה פרט לפריקה וטעינה באיזור מסחרי. עו”ד ירד מהמכונית הפרטית שלו ומסר מסמכים לבעל חנות וטען שזו “פריקה וטעינה”.

בית המשפט פסק שהכוונה לפריקה וטעינה היא של משאות ולא של מסמכים.

וכאן הפרשנות התכליתית והפרשנות הדווקנית היו זהות.

פס”ד לוי

לא ינהג אדם רכב כשלאוזניו צמודות אוזניות. אישה נסעה ברכב עם אוזניה באוזן אחת.

פקודת הפרשנות אומרת שכל מקום שכתוב ביחיד הכוונה גם בזוג.

השופטת שטרסברג-כהן פירשה לפי הגישה התכליתית אמרה שכאן לא מדובר במקרה לפי פקודת הפרשנות, שכן התכלית היא שהנהג צריך להיות עם תשומת לב בדרך וכאשר יש אוזניה אחת הנהגת עדיין עם תשומת לב בנהיגה, כמו אדם שנוהג ושומע רדיו.

כשרות משפטית פלילית

אחד עקרונות המשפט הפלילי הוא עקרון האשמה.

הקומה הראשונה של עקרון האשמה הוא הנושא של כשרות משפטית פלילית וזהו תנאי מוקדם שאפשר לבוא לאדם ולהגיד לו שלא קיים את הוראות החוק ומגיע לו עונש.

כדי שתהיה הצדקה להטלת אחריות פלילית ובעקבותיה גם הטלת עונש צריך שלאדם תהיה אפשרות לבחור בין דרכי התנהגות חלופיות.

שהאדם יוכל להחליט אם הוא מבצע את העבירה או מחליט להימנע מביצוע העבירה. צריך שיהיה לו הכושר מבחינה גופנית, נפשית, שכלית לבחור בין דרכי התנהגות חלופיות.

כדי שהוא יוכל לבחור בין דרכי ההתנהגויות האלה הוא צריך לקבל החלטה, לשלוט בתנועות גופו ולהבין מה מותר ומה אסור.

אם אין את האפשרות הזו אין שום טעם בהטלת האחריות הפלילית. כי אמרנו שהמשפט הפלילי כוחו דווקא בכך שלא מפעילים אותו.

קשה להגדיר באופן קונקרטי מה זו כשרות, יותר קל להגיד מתי נשללת מאדם הכשרות.

ההנחה הראשונית היא שכל אדם כשיר לכל פעולה משפטית וכל אדם כשיר לשאת באחריות פלילית ואנחנו דנים, בדיני העונשין, מתי אין לאדם כשרות לשאת באחריות פלילית ואלו המקרים החריגים.

מאחר וחסרי הכשרות הפלילית הם החריגים, הנושא מופיע לא במבוא הכללי אלא בפרק הדן בהגנות. סעיפים 34

מה המסקנה מבחינה משפטית כאשר אנו דנים בחריגים ?

המסקנה מבחינה משפטית היא על נטל ההוכחה.

נטל ההוכחה

למושג נטל ההוכחה יש שני מובנים.

1.         נטל הבאת הראיות – the burden of adducing evidence

2.         נטל השכנוע – the burden of proof

כאשר מתחיל משפט התביעה צריכה להוכיח את אשמתו של הנאשם, ולכן חלה עליה החובה להביא ראיות להוכחת האשמה.

אחרי שהתביעה מביאה את ראיותיה, ההגנה מביאה את ראיותיה אם היא רוצה.

אם השופט לא מצליח להגיע להכרעה לפי הראיות, הוא צריך להשתמש בנטל השכנוע ועל התביעה מוטל גם נטל השכנוע.

וכך גם במשפט אזרחי – התובע צריך להביא ראיות וחל עליו נטל הבאת הראיות, אם בסופו של הדיון בית המשפט לא יכול להכריע, נטל השכנוע מוטל על התובע ואם הוא לא הצליח לשכנע- הנתבע זכאי.

יש הבדל בנטל השכנוע. במשפט פלילי השכנוע צריכה להיות מעבר לכל ספק סביר ואילו במשפט אזרחי התובע צריך לשכנע ב-51% וזה מספיק לזכות במשפט.

הסייגים לאחריות פלילית הם המצבים החריגים, רוב בני האדם נורמאליים ופועלים בלי שמופעל עליהם לחץ שהם לא יכולים לעמוד בו. המקרים בהם אדם הוא חולה נפש הם החריגים, ולכן אין לדרוש מהתביעה להביא עדים על כשרותו של האדם כי ההנחה היא שאדם ממוצע הוא נורמאלי והחולים הם המיעוט.

ואם הנאשם הוא חריג, הוא צריך להוכיח את זה בבית המשפט ולא התביעה.

אם במקרה כזה יש תיקו, נטל השכנוע עובר לתביעה והתביעה צריכה לשכנע שהנאשם שפוי.

סעיף 34ה אומר שבאופן רגיל כשאדם מבצע עבירה לא חל סייג, ולכן אם רוצים להעלות את הנושא של הסייג, הנאשם צריך להוכיח את זה.

סעיף 34כב אומר שעבירה צריכה להיות מוכחת מעבר לכל ספק סביר ובסעיף (ב) אם התעורר ספק סביר לסייג, והסייג לא הוסר – יחול הסייג.

הסיבה שהמחוקק לא דן בפרק הכשרות הפלילית בפני עצמו אלא כחלק מהסייגים זה בגלל שהטענות בדבר העדר כשרות הן חריגות. כמו שאר הסייגים שהם חריגים.

מאחורי הכשירות המשפטית הפלילית עומדת אפשרות הבחירה, ישנם דרגות שונות של פגיעה בחופש הפגיעה.

אדם שעומד ליד מעבר חציה ואחר חצה את הכביש, לפתע התנגשה באותו אדם מכונית מאחורה ודחפה אותו לתוך מעבר החציה וזה פגע באדם – כאן אין שום מידת בחירה לאותו אדם.

לעומת זאת, אם בא אדם ואיים על אדם אחר שיהרוג את פלוני. כאן, יש חופש בחירה מאד מצומצם ובכל זאת יש לו עדיין חופש בחירה. וכאן יש הגנה של כורח, שבגלל שמכריחים אותו הוא לא יכול להתנגד. בעבר הגנת הכורח לא הייתה על רצח כיום כן, אולם כיום אין הגנת כורח על בגידה.

כאשר מדובר בכשרות משפטית מתכוונים למקרים בהם יש לאדם זכות בחירה.

קטינות

בקטינות יש שתי גישות:

הגישה הקונקרטית – תבדוק כל קטין לפי יכולתו האינטלקטואלית. הגישה הזו הייתה קיימת בפקודת החוק הפלילי 1936. שם אמרו שבין הגלאים 9 ל-12 נבדוק כל מקרה לגופו ונראה אם הקטין מסוגל להבין שעשה מעשה אסור.

הגישה הכללית – קבעו גיל 12, מי שמתחת לגיל זה לא אחראי באופן אבסולוטי (מוחלט). ההנחה היא שהוא לא מסוגל להבחין במעשים שלו ומעל גיל 12 הוא כן כשיר.

ח”כ יצחקי העלה את גיל האחריות הפלילית לגיל 13, ואחרי תקופה קצרה החזירו את זה לגיל 12. אבל נקבע בחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) שבגילאים של 12 ו-13 לפני שמגישים כתב אישום לבית משפט צריך לקבל אישור מקצין מבחן לנוער.

חוק הנוער (טיפול והשגחה)

על מנת להתגונן בפני מעשים של ילדים מתחת לגיל 12 חוקק חוק הנוער (טיפול והשגחה), שמאפשר טיפול בילד בגיל קטן. והוא מוגדר כ”קטין נזקק” ואז ניתן לקחת אותו למוסדות טיפוליים. כלומר, לחברה יש מכשירים משפטיים נוספים להתגונן חוץ מהחוק הפלילי באמצעות חוק הנוער שהוא, למעשה, חוק סעד ולא חוק פלילי.

חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול)

חוק זה הקים את בית המשפט לנוער. עד גיל 18 יש כללים מיוחדים המשקפים את מצב הביניים בין האחריות הפלילית המלאה, לקטין שהוא לא בשל לגמרי וגם האפשרות לשיקום אצל קטינים היא יותר מובלטת מתוך הנחה שמדובר בחומר שניתן לעצב אותו, לטפל בו ולשפר את חייו בעתיד. החוק הזה קובע שיפוט מיוחד ע”י שופטים שיש להם הבנה לא רק משפטית אלא גם סוציאלית, פסיכולוגית וכד’.

בחוק זה יש הוראה שאם יש חוק שקובע עונש מינימום או עונש חובה, בית המשפט לנוער לא כפוף להוראה זו אם מדובר בקטינים.

כמו כן, בחוק זה יש 3 מסלולים: ניתן לקבוע את האחריות אבל לשחרר אותו בלי הרשעה פלילית ובלי ענישה, אפשר לקבוע שהוא ביצע את העבירה בלי להרשיע כדי שלא יהיה לו כתם בעתיד ולקבוע דרכי טיפול, ואפשרות שלישית להרשיע ולתת לו עונש.

אי שפיות ופיגור

ישנם שני סוגי כשרויות:

1.         כשרות דיונית – כשרות לעמוד לדין. כדי שאדם יוכל לנהל את ההגנה הוא צריך לדעת להתמודד ולהגן על עצמו. הוא צריך להיות מסוגל לתקשר עם עורך דינו. יש מצבים של אדם במחלת נפש או פיגור שהאדם לא יכול להגן על עצמו. לא יכול להבין את ההליך ולהגן על עצמו.

מקרה זה מתעורר, בדרך כלל, בתחילת הדיון.

חוק טיפול בחולי נפש סעיף 15(א)

בקורס זה לא נעסוק בסוג כזה של כשרות. בזה דן חוק הטיפול בחולי נפש בסעיף 15. שם נחקק שאם הנאשם לא מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה נפש רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבי”ח לחולי נפש או שיקבל טיפול מרפאתי.

תאורתית, בית המשפט יכול לשחרר אותו.

כאשר אדם לא מסוגל לעמוד לדין, אולם לא מסכים ללכת לטיפול כפוי. הוא יכול לנהל הליך שיוחלט שהוא לא ביצע את העבירה ואז אם הוא לא ביצע את העבירה אי אפשר לכפות עליו טיפול רפואי פלילי כלשהו ומצד שני, אי אפשר להרשיע אותו אם מסתבר שהוא כנראה כן יואשם בדין ואז ניתן להורות על טיפול רפואי כפוי.

ולעתים נוצרה בעיה שכן אם אדם עושה עבירה פעוטת ערך לא יכול לעמוד לדין ולכן הוא נשלח לאשפוז כפוי, והאשפוז נמשך שנים. ולכן, לאחרונה, במספר פסקי דין הוחלט שאין להחזיק אדם באשפוז בלי פרופורציה בין העבירה שבה הואשם לבין תקופת האשפוז שנגזרה עליו.

2.         כשרות מהותית – כשרות לשאת באחריות פלילית. האם בזמן ביצוע העבירה האדם היה מסוגל לבחור בין דרכי התנהגות חלופיות או שעקב מחלתו או עקב פיגור נשללה ממנו חופש הבחירה.

חוק טיפול בחולי נפש סעיף 15(ב)

לפי סעיף זה, אם בית המשפט הגיע למסקנה שבזמן ביצוע העבירה האדם היה לא בעל כשרות בגלל מחלת נפש או פיגור, בית המשפט חייב לצוות על אשפוז או טיפול מרפאתי כפוי. אולם אם יש סיכון מהנאשם חייבים לצוות על אשפוז. וזה מופיע בסעיף 15(ד) לחוק זה.

במקביל לחוק זה יש חוק העוסק בטיפול בסובלים מפיגור.

מתי אדם נחשב לחולה נפש שיוגדר כחסר אחריות פלילית ?

סעיף 34ח מפרט מתי אדם לא נושא באחריות פלילית:

(א)        מחלת נפש – בעבר ראו הבדל עקרוני בין מחלת הנפש למחלת גוף. כיום הגבול הזה היטשטש. כיום לא מתייחסים כל כך למחלה אלא לסימפטומים שלה.

יש חלוקה משולשת למצבים נפשיים:

1.         נוירוזות – הפרעות נפשיות. כמו: פחד מטיסות, חולי ניקיון וכד’. – מצב זה לא נחשב מחלת נפש.

2.         פסיכוזה – בעוד שאדם שיש לו נוירוזות הוא מודע לזה והוא לא מאבד את הקשר עם המציאות. אדם שסובל מפסיכוזה תופס את המציאות בצורה מעוותת. כגון: שהשתילו להם שבב, שהם שומעים קולות וכד’. יכול להיות במגוון רחב של מקרים ויכול להיות במשהו ספציפי – מצב זה נחשב מחלת נפש.

3.         הפרעות אישיות – פסיכופט, אדם שהוא מאד מציאותי אבל יש לו קושי ליצור קשר עם אחרים, להרגיש את מה שאחרים מרגישים ולכן הוא מסוגל לגרום צרות לאחרים והוא לא מרגיש שום דבר – מצב זה נחשב מחלת נפש.

בפסיקה המודרנית אומרים שפחות חשוב להגדיר את המחלה יותר חשוב להגדיר את הסימפטומים.

המשפט הפלילי קבע לעצמו קריטריונים משלו להגדרה של מחלת נפש. הבסיס למבחנים של אי שפיות נוצרו באנגליה ב-1830 במשפט שנקרא משפט מקנוטן (McNaughten), הוא רצה לפגוע בראש ממשלת אנגליה ופגע במזכיר שלו והרג אותו. הוא טען שקיבל קולות מהשמים ובית המשפט נדרש לשאלה “מה המבחנים של אי-השפיות ?”.

באותה תקופה הפסיכולוגיה שמה דגש על ההבנה ולא על הרגש. ולכן הם קבעו כלל שכדי שאדם יחשב כחולה נפש הוא צריך להוכיח קיומם של שני התנאים:

א.         קיומה של מחלה.

ב.         המחלה מובילה לאחת משתי האפשרויות:

1.         שהאדם לא יודע מה הוא עושה.

2.         שהאדם לא יודע שהמעשה אסור. וכאן נשאלת השאלה- האם הוא לא יודע שהדבר אסור או שיודע שבאופן כללי זה אסור אבל חושב שזה מותר לו באופן ספציפי.

הפסיקה התייחסה לכך בצורה מאד צרה. שאם אדם יודע שזה אסור באופן כללי, לא מתחשבים במחשבותיו שהוא חשב שהמעשה מותר לו באופן ספציפי.

פס”ד מנדלברוט

אדם במקום העבודה חשב שמנהל העבודה רודף אותו והוא ירה והרג אותו.

בפס”ד זה פסק השופט אגרנט, בדעת מיעוט, שכללי מקנוטן המגולמים בסעיף 34ח(1) של החוק, הם שייכים לפסיכולוגיה ישנה.

אמנם האדם ידע מה שהוא עושה וידע שזה אסור, אבל לטענתו הוא לא יכל שלא לעשות זאת שכן היה תחת דחף בלתי נשלט. ולדעת השופט אגרנט מדובר באדם שעקב מחלת נפש לא יכול לשלוט בהתנהגותו אין לו חופש בחירה והוא נמצא במצב של העדר שליטה וכך השופט אגרנט הכניס הגנה נוספת שלא הייתה קיימת בחוק העונשין.

יותר מאוחר מצב של דחף שאי אפשר להתגבר עליו הוכנס לחוק בסעיף 34ח(2).

השופט אגרנט חשב שהפסיכיאטריה תוכל להבחין בין אדם שלא התגבר על היצר ובין אדם שלא יכול היה להתגבר על היצר.

במקביל, נושא זה התפתח במשפט האמריקאי. וגם שם הכניסו את נושא הדחף לא בר-כיבוש. אדם התנקש בנשיא רונאלד רייגן וטען שהיה עם דחף לא בר-כיבוש, טענתו התקבלה והוא אושפז ולבסוף שוחרר. ואז הפסיכיאטרים הסבירו שהם לא יכולים לעשות את ההבחנה בין דחף לא בר-כיבוש ובין דחף שהוא כן בר-כיבוש.

יש כמה בעיות עם ההגדרה של מחלת הנפש-

פס”ד גראמה

גראמה היה עולה מתימן בשנות ה-50, הוא חשב שקרוב משפחה שלו עוסק בכישוף ומבחינתו הוא חשב שהוא מתגונן מפניו. הוא לא הוגדר כחולה נפש.

במקרה זה רואים את הבעיה התרבותית. יש תרבויות שמאמינות בכישוף ובמיסטיקה כזו או אחרת. איפה יש את האלמנט התרבותי ואיפה יש את האלמנט הפתולוגי של הבעיה?

גם בנושא הפוליטי. יכול להיות אדם שיחשוב שמסיבות אידיאולוגיות צריך לשרוף מכוני ליווי. איפה הגבול בין התנהגות תרבותית ובין תרבות בעיה פתולוגית של מחלת נפש ?

בעבר היה הכל שחור/ לבן, או שפיות או שאין שפיות.

חוק העונשין תוקן במובן זה שמאסר העולם כעונש חובה ברצח, ניתן לסטות ממנו לפעמים לפי סעיף 300א במצבים נפשיים הקרובים למצב של אי שפיות לקחת את זה בחשבון כדי להוריד את העונש ממאסר עולם לעונש מופחת. כמו כן סעיף 303 קובע אחריות מופחתת לאישה שהרגה את התינוק שלה לפני שמלאו לו 12 חודשים בגלל של מצב נפשי עקב הלידה.

צריך לשים לב שסעיף 300א לא מוריד מהאחריות אלא מהעונש, וסעיף 303 קובע אחריות מופחתת.

פיגור

כללי מקנוטן לא דיבר על פיגור. החוק הישראלי הכניס את נושא הפיגור עם הזמן. פיגור בשונה ממחלת נפש הוא מצב סטאטי. מחלת נפש יכולה להתעורר לעתים אבל פיגור הוא די ידוע וקבוע.

חוק הסעד טיפול במפגרים

חוק זה קובע מנגנון שונה מחוק הטיפול בחולי נפש, לפי חוק זה אם אדם נקבע שהוא מפגר ולא יכול לעמוד לדין עניינו מובא בידי וועדת אבחון שמחליטה מה ייעשה בו.

העדר שליטה

העדר שליטה זה מצב המבטא שורה של מצבים שחלקם קשורים למחלות וחלקם לא קשורים למחלות אלא מדברות על מצבים שבהם אדם לא מסוגל לשלוט בתנועותיו.

סעיף 34ז מדבר על סייגים לאחריות פלילית כאשר אדם עושה מעשה בגלל העדר שליטה על תנועותיו הגופניות. כגון: תנועות רפלקטוריות, עויתות, עקב כפיה גופנית וכד’.

כניסה למצב בהתנהגות פסולה

צריך לזכור שברגע שהאירוע מתקיים יתכן והאדם באותו רגע היה בחוסר שליטה, אבל היות וזמן מה מראש האדם יכל לבחור שלא להיכנס למצב כזה לכן הוא אשם במעשה שכן יכל שלא להגיע למצב זה.

מצב זה נקרא “התנהגות חופשית במקור” actio libra in causa) ) שכן האדם יכל למנוע את הגעתו למצב הזה.

סעיף 34יד קובע שבמצב כזה, היות והאדם החליט לקחת את הסיכון להגיע למצב של חוסר שליטה – הוא נושא באחריות הפלילית ולא יכול להנות מההגנה.

הסעיף מסייג את האחריות כאשר האדם נכנס למצב שכזה על מנת להציל אינטרס הזולת.

לדוגמא: כאשר אדם עייף לוקח פצוע לבית-חולים ונרדם. היות והוא רצה להציל את האדם, הוא זכאי להגנה שחלה על אדם במצב של שינה.

הסעיף הזה חל על העדר שליטה ולא על מצב של אי-שפיות וזאת מהסיבה שאז לא ידעו שאדם יכול לקחת תרופות וכתוצאה מכך הוא יכול להתנהג כאדם רגיל ומחלת הנפש לא תתפרץ.

מרכיבי העבירה הפלילית

בכל עבירה פלילית ישנם מס’ מרכיבים לעבירה:

1.         עושה העבירה (הנמען) – רוב העבירות הם לכלל הציבור אולם יש עבירות המיוחדות לסוג מסויים בציבור כגון עבירות לעובדי ציבור.

2.         יסוד עובדתי.

3.         יסוד נפשי.

4.         העונש

וכן, הערך החברתי המוגן.

היסוד העובדתי

לצורך דוגמא נקרא את עבירת הגניבה (סעיף 383(א)(1) ).

מי הנמען ? כלל הציבור.

מה היסוד העובדתי ?

כדי לגלות את היסוד העובדתי צריך להוריד את כל הקשור ליסוד הנפשי. ובדוגמא: מירמה, בתום לב, מתכוון לשלול שלילת קבע.

בחקיקה המודרנית, ברוב המקרים, בהגדרת העבירה יהיו רק היסודות העובדתיים וזאת מכיוון שיש לנו סעיפים כללים (סעיפים 21-19) המדברים על היסוד הנפשי (לדוגמא סעיף 379).

היסוד הנפשי מוזכר רק כאשר באותה עבירה יש שינוי ביסוד הנפשי מהסעיפים הכללים.

היסוד העובדתי זה החלק בעבירה שלא מתייחס לעושה העבירה, ליסוד הנפשי ולא לעונש.

הצורה השניה לדעת מהו היסוד העובדתי היא בהגדרה שביסוד העובדתי יש מס’ מרכיבים:

1.         המעשה – הרכיב ההתנהגותי.

2.         נסיבות.

3.         תוצאות.

בכל עבירה יש רכיב התנהגותי, לעתים יש נסיבות אבל ישנם עבירות שיש להם תוצאות ויש עבירות שאין להם תוצאות ברכיבי העבירה.

עבירות שכן מוגדרות בהן תוצאות – אלו עבירות תוצאתיות. לדוגמא: עבירת רצח – כוללת בתוכה רכיב תוצאתי. אם האדם לא נהרג, העבירה לא מתקיימת, יתכן ויש עבירה אחרת שכן התקיימה.

עבירות שלא מוגדרות בהן תוצאות – אלו עבירות התנהגותיות. ואלו רוב העבירות שהן מגינות על הערך החברתי המוגן לפני התוצאה.

כל עבירה כוללת התנהגות. וזהו המרכיב המרכזי ביסוד העבודתי.

ההתנהגות יכולה ללבוש צורות שונות אבל המשותף לכל ההתנהגויות הוא שמדובר במיצג הקיים בעולם החיצוני האובייקטיבי. משהו שקיים במציאות ושניתן לקלוט אותו בחושיו של אדם.

רוב העבירות מתבטאות בהפעלת איזשהו שריר. לעתים תנועת היד, לעתים הדיבור בפה וכד’. בנסיבות מסויימות גם מחדל יכול להיחשב כהתנהגות. כי אם אדם לא מציל למרות החובה החוקית לעשות זאת, מדובר בהתנהגות שרואים כלפי חוץ.

אסור לחוקק עבירה על מחשבה. כמו כן, אנחנו לא יכולים ליצור עבירה המענישה על מצב שלא בשליטתו של אדם. אי אפשר להטיל אחריות כאשר במרכז הדברים יש מצב שהוא לא בשליטתו.

היסוד עובדתי – אקטוס ריאוס (=מעשה רע). כולל התנהגות בד”כ גם נסיבות ולפעמים תוצאות.

סעיף 18(א) קובע שפרט, לעניין העבירה- המעשה בהתאם להגדרתה, וכן נסיבה או תוצאה שנגרמה על ידי המעשה, מקום שהן נמנות עם הגדרת אותה עבירה.

הרכיב ההתנהגותי קרוי בחוק “מעשה” וההגדרה היא לא באופן פוזיטיבי אבל אומרים שכאשר כתוב “מעשה” מתכוונים גם על מחדל (חוסר מעשה) כאשר הוא מופיע בהגדרת אותה עבירה כלפי האדם שיש לו את החובה.

כאשר מדברים על מעשה צריך לזכור שבהקשר המשפטי יש לביטוי “מעשה” שני מובנים:

1.         המובן הרחב – היסוד העובדתי כולו. לפנמים כשאומרים המעשה הפלילי מתכוונים ליסוד העובדתי כולו – התנהגות, נסיבות, תוצאות, לפי העניין.

2.         במובן הצר – הרכיב ההתנהגותי במעשה הפלילי. כאשר מדובר על “מעשה” הכוונה היא במובן הצר. כלומר, הצד ההתנהגותי.

למה זה חשוב ?

ישנם 2 הוראות בחוק סדר הדין הפלילי (החסד”פ) סעיף 5 אומרת שאין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו אולם אם גרם למותו של אדם דנים אותו שוב בגין אותו מעשה.

סעיף 186 לחסד”פ אומר שבית המשפט יכול לייחס לנאשם את כל העבירות האפשריות הנובעות מהמעשה שעשה במישור ההרשעה, אבל במישור העונש אי אפשר להטיל על אותו מעשה יותר מעונש אחד.

אם בסעיף 5 לחסד”פ או בסעיף 186 לחסד”פ מדברים על מעשה במובן הצר, הרכיב ההתנהגותי, אי אפשר להעמיד אותו פעמיים לדין ואי אפשר להטיל עליו שני עונשים.

אם, לעומת זה, בהגדרת המעשה מתכוונים לכל היסוד העובדתי כולו, הרי היסוד העובדתי שונה בגלל שמדובר בשתי עבירות – ולכן ניתן להעמיד אותו פעמיים ולהטיל עליו שני עונשים.

פס”ד נכט

אדם נהג ברכב ועקף מישהו מצד ימין 30 מטר לפני צומת ובאותה התנהגות ביצע 2 עבירות:

1.         עקיפה מימין.

2.         עקיפה בקרבת הצומת.

האדם הועמד לדיון בעבירה של עקיפה מימין.

לאחר מכן, המשטרה החליטה להעמיד אותו לדין על העקיפה בקרת הצומת.

האם הוא יכול לטעון על סיכון כפול ושאי אפשר להעמיד אותו פעמיים ?

אפשרות אחרת שהוא הועמד פעם אחת על שתי העבירות ?

האם יקבל שני עונשים או עונש אחד.

בית המשפט אומר שבודקים מה העבירות שביצע:

א.         רכיב התנהגותי.

ב.         1.         עקיפה מצד ימין.

2.         30 מ’ לפני צומת.

אם המעשה הוא במובן הצר- הרכיב ההתנהגותי, אז אפשר להעמיד פעם אחת בלבד.

אולם אם המעשה הוא במובן הרחב, היסוד העובדתי כולו שונה בגלל שהעבירות שונות ולכן ניתן לשפוט אותו פעמיים. פעם אחת על העבירה של עקיפה מימין ופעם שניה על העקיפה 30 מ’ לפני הצומת.

ובנוסחא: א+ב1 לא שווה ל-א+ב2

בית המשפט אומר סייג אחד, אם יש עבירה שיש לה רכיב התנהגותי ויש לה יסוד נוסף להחמרה. כמו: תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה. במקרה זה, רואים את המעשה כמעשה אחד ואי אפשר להעמיד פעמיים על אותו מעשה.

ובנוסחא: א = א+ב

והחריג היחיד הוא שאם ה”ב” הוא גרימת מוות, כן מאפשרים להעמיד את האדם לדין שוב.

ההגדרה של הרכיב ההתנהגותי יכולה להיות ספציפית אולם בחלק גדול מהעבירות אין הגדרה מדוייקת של ההתנהגות. לדוגמא: סעיף 244 לחוק העונשין – שיבוש הליכי משפט. כאן כתוב “העושה דבר” ולא מוגדר מהו הדבר עליו מדובר ואח”כ מופיעים מס’ דוגמאות בחוק.

הצורות בהן המחוקק מגדיר את העבירה הן שונות וצריך לראות במה מדובר שכן לפעמים אין אפשרות להגדיר בצורה מדוייקת את ההתנהגות האסורה.

המצב הרגיל הוא שיש הוראה בחוק שאומרת שלא לנהוג בצורה מסויימת, יש מצבים שבהם הדברים פחות ברורים. למשל הגדרה של “המחזיק סם”.

החזקה זו צורת התנהגות פחות מוגדרת, גם אם הסם נמצא בחצר של האדם – הוא נחשב כמחזיק.

מחדל

סעיף 18(ג) מגדיר מחדל כהימנעות מעשיה שהיא חובה לפי דין או חוזה.

לא תמיד קל להגיד על התנהגות מסויימת אם מדובר במעשה או במחדל.

יש מקרים שהעבירה מוגדרת ע”י אי עשיה. לדוגמא: אדם שלא עוצר לאחר שפגע באחר חייב לעצור במקום התאונה ואם הוא בורח – זו עבירה (תאונת “פגע וברח”). וכן סעיף 262 לחוק העונשין- אי מניעת פשע.

אולם, יש עבירות שכתוב בהם “הגורם” צריך להביא בחשבון שאדם יכול לגרום למות אדם גם במחדל, באי עשיה. לדוגמא: אדם שלא מאכיל חסר ישע הנמצא תחת אחריותו.

השאלה של קיום מחדל היא פשוטה כאשר במפורש בחוק יש התייחסות למחדל. אולם אם כתוב “הגורם” ואנחנו מתייחסים למחדל אנחנו צריכים למצוא את החובה עליו לעשות מעשה, בתוך הסעיף.

דוגמא: אם אדם טובע, כל העולם לא עשה כלום. האם כולם חייבים ?

בוודאי שלא, אלא אפשר להאשים רק את האדם שעליו מוטלת החובה להצילו.

לפני תיקון 39 לא הייתה הוראה בחוק העונשין ש”מעשה” כולל “מחדל”.

ואז התעוררה שאלה של בריחה ממשמורת. ונשאלה השאלה האם אפשר להאשים ב”בריחה ממשמורת” גם בריחה הכוללת מחדל ?

לאחר תיקון 39, הנושא יותר קל. שכן המעשה כולל בתוכו מחדל אם מוטלת חובה. וכיום, נוכל להגיד שאסיר שלא חזר מהחופשה הוא חייב בגלל מחדל, ונגיד שהחובה קיימת בכך שהוא היה צריך לחזור מהחופשה.

פס”ד מחרבי

היה תושב של יהודה ושומרון. לאחר אירוע של זריקת אבנים הוא נכנס לתוך שכם בעקבות המתפרעים וירה והרג נערה פלשתינאית.

הוא רצה להסתיר את המעשה שלו והוציא את הנוקר מהנשק והחליף את זה עם נוקר של נשק אחר.

האם אותו אדם שקיבל את הנוקר, ובשלב הראשון לא ידע שזה הנוקר שהיה מעורב ברצח. אולם יותר מאוחר נודע לו הדבר והוא לא הלך לדווח למשטרה. האם הוא עבר עבירה של שיבוש הליכי משפט בדרך של מחדל ?

אם מוטלת עליו חובה, הוא יואשם במחדל.

איפה נמצאת החובה ?

החוק קובע בסעיף 18(ב) שהחובה נמצאת בדין או בחוזה. דין, עפ”י חוק הפרשנות, זה חיקוק ודינים דתיים אולם הפסיקה נתנה למושג “חובה שבדין” פירוש רחב יותר.

בתחילה, כל נושא המחדל התפתחה באופן פסיקתי. הייתה התלבטות האם החובה בדין צריכה להיות בחוק העונשין עצמו.

אנחנו מדברים באחריות פלילית ולכאורה מצפים שהחובה לפעול תהיה בחוק העונשין עצמו ולא במקורות חיצוניים.

נניח שיש כל מיני הוראות בפקודת הנזיקין שמטרתן פיצוי והן קובעות נורמות מסויימות. האם כאשר באים להטיל אחריות פלילית מותר לקחת דינים שנמצאים בחוקים אזרחיים ולהגיד שמי שלא קיים את הנורמות האלה לא קיים חובה שבדין ומכוח זה להטיל עליו אחריות פלילית.

לדוגמא: נניח שיש חוק שמגדיר את התפקיד של כבאי. ואומר שתפקידו של כבאי להציל אנשים וכו’. ונניח שהכבאי לא מילא את חובתו ונגרם לאדם נזק גופני.

האם אפשר ללכת לחוק, שהוא לא חוק פלילי, ולקחת את החובה הקיימת בחוק הכבאות ולכן להאשים אותו במחדל במשפט פלילי.

בית המשפט התלבט בנושא שכן לפי סעיפים 322 – 326 הם לא קובעים עבירות אלא הם קובעים חובות.

אם הולכים בעיקרון החוקתיות בצורה דווקנית ניתן להגיד שאנחנו מצפים לכך שכל החובות הפליליות יהיו בחוק העונשין הפלילי, ורק הסעיפים בחוק זה – מחייבים במחדל מבחינה פלילית.

גישה זו לא התקבלה.

פס”ד סמין

לקראת יום העצמאות העמידו שני עמודים וחבל ביניהם, ומישהו נסע, ונתקל בחבל וזה גרם לאחד העמודים ליפול על שוטר וגרם בו פגיעה.

במקרה הזה האשימו אותו בחבלה ברשלנות (סעיף 341). שם כתוב במפורש שהעבירה כוללת מעשה או מחדל.

בית המשפט הלך לסעיפי המחסן (לסעיף 326) הנוסח אז היה “ממין שיש בו סכנת אדם”. ולהגיד על “ממין שיש בו” שהכוונה היא על דברים המסוכנים מעצם טבעם ואי אפשר להגיד על חבל שהוא מסוכן מעצם טבעו. ולכן לא יכלו להאשימו בעבירת המחדל בגלל שאין עבירה.

בית המשפט העליון לקח את סעיף 344 וקבע שהחובה נובעת מסעיף זה של העושה מעשה או אינו נוקט זהירות סבירה והאשים לפי סעיף 341.

הבעיה בהרכבה כזו היא שניתן להגיע לאפשרויות מאד לא סבירות.

שכן במקרה של מרגלית הר-שפי ניתן היה לקחת את החובה מסעיף 262, אי מניעת פשע, ולהרכיב על גבי סעיף זה את סעיף 300 העבירה של רצח שדינה מאסר עולם חובה ?

ואז במקום עונש של שנתיים לפי סעיף 262 נגזור עליה עונש של מאסר עולם חובה לפי סעיף 300.

מחדל

בסעיף 18 קובע החוק כי “מעשה” כולל “מחדל” והחלטה זו לא פשוטה שכן הגישה היא שלא משתמשים במשפט הפלילי כדי לגרום לאנשים לעשות מעשים טובים. המשפט הפלילי אמר שמספיק שנמנע מאנשים לעשות דברים שליליים.

כאשר מטילים אחריות על מחדל אתה מחייב את האדם לעשות, וזה הרבה יותר מרחיק לכת.

אולם ככל שהחברה נהייתה יותר מנוכרת ואנשים היו פחות מחוייבים עלה הצורך בחיוב אנשים להגן על אחרים.

יש קושי גדול בהטלת אחריות על מחדל. כי אם אומרים לאדם לא לעשות משהו, פוגעים לו בחירותו פגיעה מוטעת שכן הוא יכול לעשות הכל חוץ מדבר ספציפי. אולם אם מחייבים אדם לעשות דבר מסויים, להציל, ההתערבות בחיים היא יותר מרחיקת לכת שכן מונעים ממנו לנהוג בצורה המתוכננת והרגילה וכובלים אותו למעשה ההצלה.

אולם מאחר והנורמות האחרות של הערבות ההדדית והאחריות הקולקטיבית הפסיקו לפעול, המשפט הפלילי נאלץ להיכנס לתחום זה.

כשכתוב בסעיף  18 “חובה שבדין” לפי גישת הפסיקה היום מקובל שהדין יכול להיות גם הדין האזרחי והמינהלי ולאו דווקא הדין הפלילי. הפסיקה התרחבה אף יותר והתייחסה לא רק לדין היבש אלא גם לפסיקה הסובבת את ההוראה שבדין.

ואם יש בפקודת הנזיקין עוולת הרשלנות, שכוונתה היא שאדם שהתרשל שהפר את חובת הזהירות, סביב הסעיף המסגרת הזה התפתחה פסיקה מאד רחבה מתי מוטלות חובות כאלו ואחרות.

הפסיקה הפלילית לקחה את חובות הזהירות שהתפתחו בפסיקה סביב הרשלנות, ויישמו את זה גם לחובה פלילית של רשלנות.

בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304), כשהפסיקה רצתה לדעת אם אדם גרם למותו של אדם ברשלנות, הפסיקה הסתמכה על הפסיקה האזרחית בענייני רשלנות.

 מסתבר שהפסיקה לוקחת חובות שלא מתפתחות בחוק הפלילי ולא רק בחוק עצמו אלא גם בפסיקה הסובבת סביב החוק. ומתייחסת לזה כאל “הפרת חובה שבדין” הכתוב בסעיף 18.

פס”ד פרידמן

אדם פצע את אשתו בירכהּ והיא דיממה והוא לא הזעיק עזרה.

נניח שבא לבית פורץ עם נשק, ולבעל הבית יש נשק בבית והוא מרגיש מאויים על חייו. ובעל הבית מקדים את הפורץ ויורה בו.

בעל הבית ירה בצורה מותרת מתוך הגנה עצמית.

ברור שעכשיו מוטלת על בעל הבית החובה לעזור לפורץ. בעל הבית יצר מצב של סיכון. זה לא משנה אם המצב נוצר בצורה לגיטימית או לא.

הפסיקה מטילה חובה על האדם לפעול במצב של סיכון גם אם הוא יצר את המצב הזה בצורה לגיטימית.

לעתים יש חובות המוטלות על אדם מכוח אחריותו  על אדם אחר. ולכן במקרים מסויימים הורים יכולים להיות מחוייבים על מעשי ילדיהם.

פס”ד וייצמן

מדובר במקרה בו שוטר סימן לרכב לעצור, הנהג התעלם ממנו ופגע בו עם הרכב. השוטר נפגע והרכב המשיך לנסוע.

ישנה חובה שאדם שהיה מעורב בתאונת דרכים צריך לעזור ולסייע לנפגע.

במכונית היו מס’ אנשים. היה אחד שראה את הפגיעה ואמר לנהג שיסע – הוא שידל אותו לבצע עבירה של הפקרה.

מאחור, ישבו 2 בחורות, והן לא אמרו כלום.

הוא עוסק בנושא – האם אפשר לסייע ע”י מחדל ?

השאלה שעלתה בפסק הדין היא האם עצם סיוע, שזו הרחבה של האחריות פלילית (סעיף 31), יכולה להתבצע ע”י מחדל, שזו הרחבה נוספת לאחריות הפלילית.

בעבירה עצמה ברור לנו שהכתוב בחוק כ”מעשה” כולל מחדל. השאלה היא האם גם בעבירה הנגזרת, הסיוע, צריך לחפש מקור חובה במקום חיצוני או שמספיק שבוצעה העבירה וזו למעשה החובה.

הפסיקה הגיעה למסקנה שגם בסיוע צריך חובה.

במקרה וייצמן מובן שהנהג והבחור שישב לידו אשמים בכך שלא סייעו לשוטר שנפגע. השאלה היא האם הייתה חובה על שתי הבחורות שישבו מאחור להגיד לנהג לעצור ?

בית המשפט פסק שכן. חובה היה עליהם להגיד לנהג לעצור.

בית המשפט פוסק שהחובה נובעת גם מהקשר בין הנהג לבחורות שישבו מאחור, יתכן ואם הם היו טרמפיסטיות לא הייתה עליהם החובה הזו.

אבל היות והן היו שייכות לחבורה הכוללת את הנהג – חלה עליהן החובה של האחריות הפלילית.

חובה הנובעת מחוזה

חובה הנובעת מחוזה אין הכוונה לכך שהמשפט הפלילי קולט לתוכו את דיני החוזים. אלא מדובר במושג כללי של חוזה.

לדוגמא- במצב בו זוג הורים טס לחו”ל ומעסיקים מטפלת ועושים חוזה שבו כתוב שהמטפלת מקבלת בהוראת קבע כל שבוע 1,000 $. וכשהם בחו”ל בגלל סיבה מסויימת המטפלת לא קיבלה את שכרה. מבחינת דיני החוזים היא יכולה לבטל את החוזה וללכת לדרכה.

האם במקרה זה היא יכולה לקום וללכת מבחינת דיני העונשין ?

בסעיף 18 הכוונה היא לחוזה במובן הכללי. הדגש הוא על הציפיה הנובעת מהחוזה.

החזקה

סעיף 34כד קובע את הגדרת המושג החזקה כמשהו בין התנהגות פוזיטיבית לבין מחדל.

מחד, האדם לא עושה בהכרח מעשה כדי לעבור על “אחזקה” שכן יתכן וישימו בחצרו משהו אסור ומאידך זהו לא מחדל שכן הוא לא תלוי באי-עשיתו של אדם כי אדם שעובר על אחזקה בעצם עושה מעשה.

החזקה זהו אלמנט בעבירות שונות כמו החזקת סמים והחזקת רכוש גנוב ויש בזה אלמנט של שליטה.

נניח שאדם טומן בחצר ביתו של אדם אחר רכוש גנוב, אי אפשר להגיד שיש לבעל החצר שליטה ולכן הוא לא יהיה חייב בעבירה.

כאן יש 2 רמות ידיעה – רמה אחת, אדם שיודע שבחצר קבורה חבילה מסויימת. ואז אי אפשר להגיד שאין לו שליטה שהרי הוא יודע על כך שיש שם משהו.

רמה שניה, האם בעל החצר יודע שמדובר ברכוש גנוב, וזה שייך למחשבה הפלילית וזה לא קשור לרכיב ההתנהגותי.

כאן יש משהו יוצא דופן שכן בדרך כלל זה קשור אחד לשני. אי אפשר להרשיע אדם בהחזקת רכוש גנוב אם הוא לא יודע שזה רכוש גנוב.

השליטה כוללת ידיעה בדבר קיומו של החפץ כישות פיזית – הרכיב ההתנהגותי.

ידיעה בדבר טיבו של החפץ שייכת לנושא היסוד הנפשי.

ע”פ 4533/07, 5623/07 אירעזרי נ’ מדינת ישראל

יש כאן סימן שאלה לגבי דרישת הבלעדיות. לפי פס”ד הוכשטט הדורש בלעדיות.

פס”ד הוכשטט

קבע השופט ברק, בדעת מיעוט, את המבחן של הבלעדיות. אבל המבחן של הבלעדיות היה מקובל ע”י כל השופטים.

הרוב שם את הדגש בשליטה על הצד השלילי. הרוב בהוכשטט שם את הדגש על כך שהוא ידע שמשתמשים בו ויכל להודיע למשטרה.

החזקה קונסטרוקטיבית

החזקה היא גם קונסטרוקטיבית כאשר יש חבורה, כאשר אצל אחד מהם יש את החפץ ושאר חברי החבורה יודעים על כך שהחפץ קיים ומסכימים לכך.

ואז רואים כאילו החפץ נמצא אצל כל אחד ואחד מבני החבורה.

בפס”ד הוכשטט השופט ברק אומר שבהקשר הזה  כדי להטיל אחריות של החזקה צריך להראות לא רק ידיעה ושתיקה, אלא שההסכמה תתבצע בצורה שהאדם שייך לחבורה וחלק מהקשר וההתארגנות הזו ולא הסכמה בשתיקה בלבד.

במקרה הוכשטט ,לשיטת השופט ברק, הוא לא היה שייך לחבורה שהקימה ופעלה את הפעילות העבריינית אלא הסכמה שבשתיקה.

ברוב העבירות ההתנהגות מתחילה ומסתיימת בנקודת זמן קצרה.

למשל עבירה של קבלת רכוש גנוב- האלמנט ההתנהגותי מתחיל ונגמר בקבלה.

אולם יש עבירות בהן ההתנהגות היא בעלת אופי מתמשך. למשל בעבירת ההחזקה. היא מתחילה בקבלה והולכת ומתמשכת עד לרגע שהאדם העביר את החזקה למישהו אחר או שנתפס ע”י המשטרה.

כך גם בעבירה של כליאת שווא (סעיף 377) שהעבירה נמשכת עד שהכלוא משוחרר.

הדבר חשוב שכן הוא משפיע על עבירת ההתיישנות המתחילה מסיום המעשה ולא מתחילתו, זה גם משפיע על עניין המחשבה הפלילית. לדוגמא עבירה על קבלת רכוש גנוב (סעיפים 411 ו-412) אם אדם קיבל רכוש שלא ידע שהוא גנוב, אי אפשר יהיה להרשיע אותו בקבלת רכוש גנוב אבל אם כאשר נודע לו שמדובר ברכוש גנוב והוא עדיין ממשיך להחזיק ניתן יהיה להרשיע אותו בעבירה של החזקת רכוש גנוב (סעיף 413).

מה קורה כאשר יש מישהי שגונבת בכמויות קטנות לאורך זמן. האם היא אשמה בעבירה אחת מתמשכת או כל פעם זה נחשב כגניבה נפרדת ?

בהקשר לזה פותח בהצעת חוק העונשין הגדרה של “עבירת שרשרת”, שבה אמרו כאשר מדובר במעין דפוס התנהגות שחוזר על עצמו במסגרת של תוכנית יותר גדולה. ההגדרה הזו לא התקבלה ולא נכנסה לחוק העונשין. במדינות מסויימות באירופה “עבירת שרשרת” נראית לכל דבר כעבירה אחת.

הפסיקה בארץ פיתחה מושג של עבירה רבת פריטים. וכך לעניינים מסויימים הפסיקה פיתחה את זה כעבירה אחת ולעתים כעבירות שונות. במקרה של יריית צרור שגורמת להרג של כמה אנשים, הפסיקה החליטה שהעבירה היא נפרדת לכל אחד ואחד.

מקרה בו בוצעו איומים טלפוניים כלפי אדם בחו”ל. חלק מהאיומים בוצעו מהארץ וחלק מחו”ל. התעוררה שאלה האם האיומים הללו כולם יחידה אחת או מס’ יחידות נפרדות.

והוחלט שמדובר בעבירה רבת פריטים, ולכן כל האיומים נחשבים כאילו בוצעו בארץ. בית המשפט השאיר בצורה לא ברורה את ההגדרה מתי עבירה מוגדרת עבירה רבת פריטים ומתי מוגדרת עבירת שרשרת.

עבירה של הרגל

אדם שחי מקיום העבירה. לדוגמא, סעיף 199(א)(1) מדבר על אדם שמחייתו דרך קבע או בתקופה מסויימת, על רווחי אדם העוסק בזנות.

כאן לא מדובר על עבירה חד-פעמית (כמו סעיף 199(א)(2)) , כאן היות ומדובר על אורח חיים זה דומה למקרה של עבירה רבת פריטים.

הרכיב הנסיבתי

יש להבדיל בין ההתנהגות ובין נסיבות שסובבות את ההתנהגות.

לפעמים קשה להפריד, אבל כאשר מדובר באונס ההתנהגות היא בעילה אבל החוק מעניש על בעילה הנעשית לא בהסכמה.

הדבר שמתאר את ההתנהגות ומקנה לה את האופי האסור אלו הנסיבות שזה לא בהסכמה.

אין חובה שיהיו נסיבות אבל בדרך כלל לכל עבירה יש נסיבות הסובבות אותה.

כל הנתונים העובדתיים המופיעים בעבירה שהם אינם חלק בלתי נפרד מהעבירות עצמן. קשה לגמרי לבודד את ההתנהגות אבל אנחנו מבדילים בין דברים המתארים את ההתנהגות ובין דברים המתארים את ההתנהגות.

לא קל להבחין בין עובדות שהן חלק מההתנהגות ובין עובדות שהן חלק מהנסיבות, כך לא קל להבחין בין הנסיבות לתוצאות.

סעיף 284 מדבר על עבירה של מרמה והפרת אמונים. בסעיף כתוב “… הפוגע בציבור”. יש לזה שני פירושים:

1.         הציבור נפגע כתוצאה מהפעולה – תוצאתי.

2.         זאת התנהגות שאופיהּ היא פגיעה בציבור – תיאור נסיבתי.

בית המשפט פסק לפי הפירוש השני, שהעבירה היא כזו שיש באופיה תיאור נסיבתי ולא כזו שהתביעה צריכה להוכיח שאכן נעשתה פגיעה בציבור.

כמו כן, סעיף 144ב מדבר על איסור פרסום הסתה לגזענות, וכאן ס”ק (ב) מגדיר שהמילים “מתוך מטרה להסית לגזענות” שנמצאים בס”ק (א), מדברים על נסיבתיות ולא על תוצאתיות.

הנסיבות מתקיימות בדרך כלל או לפני ביצוע העבירה או במהלכהּ של ביצוע העבירה.

בעבירה של הפקרת פצוע מתאונת דרכים, הנסיבה היא המעורבות בתאונה. אם היה כתוב בחוק “מי שגרם בתאונה” אז זה היה אלמנט של התנהגות אבל בגלל שכתוב “מעורבות בתאונה” זו נסיבה, שמכוח אותה נסיבה נוצרת החובה.

וזו דוגמא לנסיבה הקיימת לפני ההתנהגות.

ישנן פעמים שהנסיבות נוצרות אחרי ההתנהגות.

פס”ד היועמ”ש נ’ חכם

הייתה שם עבירה של יבוא ללא היתר. באותה תקופה היה צריך אישור ליבוא לכל סחורה. אדם קיבל רישיון ליבוא חומרי גלם והתנאי היה שהיבוא יהיה לצורך ייצוא.

הרעיון היה לעודד את הייצוא ולכן איפשרו לייבא חומר גלם אם ייצאת אותו אח”כ לחו”ל.

אותו אדם הפר את התנאי ובדיעבד ההיתר הזה פקע שכן הוא לא ייצא.

במקרה זה אלמנט ההתנהגות זה היבוא, הנסיבה היא “ללא היתר”.

היות והוא לא מילא את התנאי של היצוא, האשימו אותו בעבירה של יבוא ללא היתר. שכן לא מילא את הנסיבה המאוחרת יותר – הייצוא. ולכן בדיעבד היבוא היה אסור מתוך ההנחה שאי-היצוא מאיינת את היבוא מלכתחילה.

חלק מהנסיבות מוגדרות בצורה שלילית. כמו: ללא היתר, ללא הצדק סביר, שלא כדין.

הפסיקה קבעה שגם אם נסיבה מוגדרת בצורה שלילית זה לא משנה לנטל ההוכחה ונטל השכנוע הסופי.

לכאורה, היה אפשר לטעון כי האדם יודע הכי טוב על מצבו ולכן אם הוא עשה משהו ללא רשות החוק- הוא יודע שיש לו או אין לו מסמכים מסויימים ולכן מחובתו יהיה להביא את המסמכים המוכיחים.

אבל הפסיקה אמרה שנטל ההוכחה הוא על המאשימה אבל הפסיקה התחשבה במדינה ודרשה מהמאשימה להוכיח עם כמות ראיות נמוכה יחסית. היום עם התקדמות המיחשוב הקושי בהבאת ראיות רישום מטעם המדינה הוא מופחת.

נסיבה “שלא כדין”

בעבירות רבות מופיע הביטוי של “שלא כדין”. לביטוי “שלא כדין” יש שני פירושים:

1.         אפשרות להכניס הגנות מעבר להגנות הרשומות בסייגים לאחריות הפלילית. המושג “שלא כדין” מאפשר לאמץ הגנות ספציפיות שלא קיימות ברשימה הזו.

פס”ד סלע

 עדר כבשים שעלה על חלקה של השכן. השכן דורש פיצוי ומחזיק כמה כבשים אצלו ואומר לו שרק תמורת כסף הוא יחזיר את הכבשה.

יגידו לו שהוא עשה עבירה שכן נטל נכסים לשם סחיטה (סעיף 430).  בא בית המשפט ודרך המושג של “שלא כדין” מצא את הנסיבה שכאשר בעל חיים עושה נזק ניתן להחזיק בו גם בניגוד לכתוב בסעיף 430.

פס”ד דלל ראסי

בשנים הראשונות למדינה נשאלה השאלה מה הכוח שניתן למורה להפעיל על ילדים. השופט חשין (האבא) אמר שמותר למורה להכות ברמה סבירה לצורכי חינוך וזה לא יהיה “שלא כדין”.

2.         לפעמים יש מעשה ניטראלי והביטוי “שלא כדין” אומר מתי המעשה הופך להיות מעשה אסור. למשל- הסגת גבול פלילית. כאשר אדם נכנס לנכס כדין ונשאר שם שלא כדין. (סעיף 447(א)(2)) וכאן ההתנהגות הנורמטיבית הפכה להיות התנהגות פסולה כאשר הוא נשאר שם שלא כדין.

גם כאשר הרכיב הנסיבתי מנוסח בצורה שלילית של “שלא כדין”, עדין מונח נטל ההוכחה על התביעה שהמעשה נעשה שלא כדין.

נסיבה שמוגדרת ע”י המילים “שלא כדין” יש לה 2 משמעויות מנוגדות:

1.         התנהגות שלא טובה או  מעשה ניטרלי חוקי שנהיה לא חוקי, כפי שהוסבר למעלה.

2.         מעשים שלעתים נעשים כדין, ולעתים נעשים שלא כדין (פס”ד סלע לעיל).

פס”ד ליכטמן

מדובר בעיתונאי שאיים על קצין משטרה, כדי לבדוק אם המעשה היה כדין בית המשפט בדק בחוק איסור לשון הרע באלו נסיבות מותר לפרסם משהו שפוגע בשמו הטוב של אדם.

בחוק איסור לשון הרע הופכים את הנטל לנאשם ועליו להוכיח כי הדבר לא נכנס בגדר החוק של לשון הרע.

השופט ברק החיל זאת גם במשפט הפלילי.

רכיב תוצאתי

ישנן עבירות בהם מוגרת תוצאה. כמו גרימת מוות, רצח וגרימת חבלה.

ההתייחסות לתוצאה בהגדרת העבירות מחולקות ל-4 סוגים:

1.         סיכון אבסטרקטי (מופשט) – עבירת התנהגות.

2.         סיכון קונקרטי (מוחשי) – עבירת התנהגות.

3.         עבירת התנהגות עם מטרה.

4.         עבירה של תוצאה.

סיכון אבסטרקטי

החוק קובע שצריך לעצור ברמזור אדום. זו עבירה שלא מצריכה תוצאה. העבירה היא עבירה גם במקום שומם.

אנחנו יודעים שמי שעובר ברמזור אדום יוצר סיכון, זה סיכון אבסטרקטי.

סיכון קונקרטי

סעיף 338 מונה עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות ומגדיר מס’ פעולות שהעושה אותם “בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה” עושה עבירה.

כאן, לא צריך להראות תוצאה מספיק שיש את הסיכון הקונקרטי, הנסיבה כאן היא הסיכון.

הסיכון הוא לא התוצאה.

וכאשר אדם עושה מעשה מהמנויים בסעיף שהנסיבה שלו היא הסיכון, זו העבירה.

עבירת התנהגות עם מטרה

סעיף 111 עוסק בעבירה של מסירת ידיעה לאוייב. אחת הנסיבות המוגדרות שם היא “התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה”.

לא צריך להוכיח שנגרמה פגיעה בבטחון המדינה, זאת עבירה התנהגות עם מטרה מסויימת.

עבירה תוצאתית

סעיף 333 העוסק בחבלה חמורה. זו עבירה תוצאתית.

החבלה – היא התוצאה. אדם שלא גרם לחבלה החמורה, לא עבר את העבירה הזו.

בגלל שישנם עבירות שקשה להוכיח את התוצאה שלהם, כגון: פגיעה בביטחון המדינה, לכן החוק קבע שאלו עבירות התנהגות ולא צריך להוכיח את התוצאה.

בדרך כלל, בעבירות הכוללות רכיב תוצאתי – העונש חמור יותר.

בעבר היה העונש על ניסיון לבצע עבירה, עונש קל יותר מהמבצע. אולם, מתוך ראיה שלא צריך לתת לעבריין פרס על כך שהעבירה לא “הצליחה” לו, שונה החוק בתיקון 39 באופן שהעונש על מבצע העבירה זהה לעונש על נסיון לביצוע העבירה.

מה זו עבירת תוצאה ?

תוצאה זה אירוע שקרה בעקבות ההתנהגות ויש קשר סיבתי בין האירוע להתנהגות.

מדובר בתהליך שקורה בין ההתנהגות לבין התוצאה, יש פער זמן. לעתים של שניות ולעתים יותר.

כאשר מדברים על תוצאה מתכוונים למשהו שהוא נפרד מההתנהגות אולם יש קשר סיבתי בינו ובין ההתנהגות.

השינוי במציאות בעקבות ההתנהגות לא חייב להיות במישור הפיזי אלא גם במישור הפסיכולוגי.

לדוגמא- סעיף 414 המגדיר מירמה וסעיף 415 העוסק בעבירה של קבלת דבר במרמה. זו עבירה תוצאתית בגלל שהעבריין אומר דבר לא נכון שגורם לטעות במוח הקורבן וכתוצאה מכך הקורבן נותן לעבריין משהו.

כלומר, יש כאן התנהגות שהביאה לתקשורת בין העבריין לקורבן. הדיבור יצר אצלו תהליך במוח שגרם לו לטעות.

 הקבלה – היא התוצאה.

למה יוצרים עבירות תוצאתיות ?

התשובה לכך במספר מישורים:

1.         הציבור מייחס חשיבות להבדל בין עבירה שגרמה לתוצאה ובין עבירה שלא גרמה לתוצאה.

2.         יש הרבה מצבים בהם אדם יוצר סיכון, והאינטרס הציבורי הוא לעשות עבירות סיכון. אולם כדי להגדיר את הסיכונים כעבירות צריך להתחיל מהחמור אל הקל.

            עושים עבירת תוצאה, ואח”כ בודקים איך קרתה התוצאה, וכך ניתן להגדיר את מצבי הסיכון הקודמים לתוצאה.

3.         קשה לאכוף עבירות ללא תוצאה. ואילו בעבירות תוצאתיות  ברוב המקרים לא מתעורר כל קושי להראות את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה.

מתי עולות שאלות של הקשר הסיבתי ?

כאשר מעורבים מספר גורמים.

לדוגמא- כאשר יש תאונת דרכים ואדם נהרג. צריך לבדוק את הקשר בין התנהגות הנהג והתוצאה. הרופא יבדוק מה גרם למוות, מה ההליכים הפיזיולוגים מהמכה ועד התוצאה. מהנדס הרכב יבדוק את כריות האוויר. הפסיכולוג ישאל מה גרם לנאשם להיות לא מרוכז.

כל אחד בודק סיבתיות מנקודת ראות שלו.

כמשפטנים, אנחנו רוצים לדעת את האחריות. האם ראוי לייחס לאדם אחריות לתוצאה המסויימת.

אותנו מעניינת הנושא של האחריות המורכבת משאלות של מוסר והרגשת צדק.

השאלה לא יכולה להיפתר באופן מכני, ומכאן נגזרים הכללים המרכיבים את הנסיבתיות.

למשל, האם זה מוסרי לנהוג כשאדם שיכור ? היות והתשובה שלילית – קמה לה סיבת האחריות.

דוגמא נוספת – אדם פצע מישהו ביריה, בדרך לבית החולים הייתה תאונה לאמבולנס ולבסוף נתנו לפצוע דם לא נכון והוא מת.

בירור שאלת הסיבתיות:

1.         סיבתיות עובדתית – כלל “אלמלא”. האם התוצאה כפי שקרתה הייתה זהה גם ללא התערבות הנאשם. מול המצב האמיתי מדמים סיפור דומה ללא התנהגות הנאשם ובודקים את התוצאה הייתה זהה.

פס”ד פטרומיליו

אדם חטף מאישה את התיק ללא אלימות והיא נפטרה.

במקרה זה, קשה להראות שהאישה נפטרה מהזעזוע הנפשי, יתכן והיא הייתה מתה גם אם לא היו חוטפים ממנה את הארנק.

לכאורה, מדובר במבחן פשוט מאד, אבל יש לבצע התאמות שונות, כגון:

א.         לכאורה, בכל גרימת מוות כלל ה”אלמלא” לא תופס. ולכן יש כלל שהחשת המוות גורמת לעבירה.

ב.         סיבתיות חילופית – שלושה הולכים במדבר. א’ שם לג’ רעל במימיה, ב’ שפך את המים של ג’ במטרה להמית אותו והוא לא ידע על הרעל. לבסוף ג’ מת מצמא.

הדין הוא שב’ הוא הגורם בפועל והוא אחראי לתוצאה.

ג.          סיבתיות מצטברת

פס”ד ברדיאין

שני אנשים רוצים להביא למותו של אדם א’ דוקר את ב’ דקירה שיכולה להביא למותו ואז בא ג’ ודוקר את ב’ דקירה נוספת היכולה להביא למותו. בבית החולים ב’ נפטר כתוצאה מצטברת. היות ואי אפשר לדעת איזו מהדקירות גרמה למותו, גם א’ וגם ג’ אחראים לתוצאה.

ד.         הגדלת סיכון – מצב בו היה סיכון, אבל הנאשם הגדיל את הסיכון. לדוגמא- העמסת רכב מעל המותר. הסיכון לתאונה היה קיים בגלל מצב הבלמים, אבל בגלל שהרכב הועמס מעל המותר הסיכון לתאונה גדל. גם אם נגיד שהנהג לא אשם במצב הבלמים, הגדלת הסיכון – שנעשתה ע”י הנהג – מספיקה כדי לייחס לו את התוצאה.

בבירור שאלת הסיבתיות אנחנו מתייחסים לחלק בהתנהגות הנאשם שהיה לא חוקי.

לדוגמא- אדם נהג ברכב והולך רגל נכנס לכביש וקרתה תאונה. בוודאי שאם האדם לא היה נוהג, לא הייתה נגרמת התאונה. אבל השאלה הנבדקה היא- אם האדם היה נוהג כחוק האם הייתה נגרמת תאונה ?

כלל ה”אלמלא” לא תמיד מביא לתוצאה שעומדת במבחן הרגשת הצדק של הציבור.

קיימת הבחנה בין פעילות מכוונת לפעילות שאינה מכוונת.

אם אדם דוקר אחר בכוונה והמוות נגרם כתוצאה של האמבולנס, כלל ה”אלמלא” ממלא כאן את הדרישה שלנו לאשמה ומכאן למתן העונש. הרי, הדוקר הוא האחראי.

אבל, האם צריך להעניש גם כאשר נגרמת תאונת דרכים ללא כוונה ?

שאלת הסיבתיות לא עולה רק בעבירות של כוונה.

מבחנים לבחינת סיבתיות:

1.         מבחן הסיכון – האם הנאשם, בהתנהגותו, יצר סיכון והתוצאה נכנסת בגדר הסיכון הזה.

2.         מבחן השכל הישר – האם לפי השכל הישר התנהגות הנאשם הביאה לתוצאה.

3.         מבחן הציפיות – האם האדם כשעשה את המעשה היה יכול לצפות את התוצאה.

            מבחן זה נבחן ב-3 מקרים:

א.         צפיית התוצאה – היכולת לצפות את התוצאה.

ב.         צפיית התהליך – כאשר אדם נורה, ניתן לצפות שהוא יפצע. אבל קרתה תאונה לאמבולנס והאדם נפטר. האם גם את המצב הזה ניתן לצפות ?

ג.          צפיית התהליך לא לפרטיו אלא בקווים כללים –

פרשת בלקר

מדובר באדם שגרם לאישה ליפול מהמרפסת ונגרם לה מוות קליני וניתן היה להחזיק אותה בחיים באמצעות מכונת הנשמה, המכונה הפסיקה לפעול.

ונשאלת השאלה: מי הרג אותה ?

האם מוות לבבי, קליני, זה המוות והבעל הרג אותה או שמוות מוחי זה מוות ואז הרופאים הרגו אותה ?

בית המשפט פסק שהיות ובלקר רצה להרוג והוא גרם למוות הקליני ובעקיפין למוות המוחי, לכן הוא אשם.

פס”ד מלכה

אדם נוהג ברשלנות ופוגע בילד וגורם לו לשבר ביד ללא פצע. הילד מובא לבית החולים ולאחר שבועיים מופיעה אצל הילד מחלת הטטנוס והוא נפטר.

השופט זילבר עושה הבחנה בין צפיית סוג הנזק לבין השאלה של היקף הנזק. סוג הנזק במקרה הזה הוא תהליך יוצא דופן ולכן פוסק השופט זילבר שהנהג לא יכול היה לצפות את התהליך של החיידק ולכן הנהג לא אשם במוות.

פס”ד רינגר

אדם נוסע במכונית ופוגע באדם אחר, בנפגע מתחיל להתפתח סרטן. הנהג טוען שהוא אינו אשם בסרטן לפי פרשת בלקר אולם בית המשפט פסק אחרת. בית המשפט פסק שכשאדם נוהג ברשלנות הוא צריך לצפות לקורבן שיותר פגיע, בעל גולגולת רכה, ולכן היות ומדובר בגורם שנמצא בקורבן ולא גורם שבא מבחוץ, כמו בפרשת בלקר, הוא אשם בהתפתחות הסרטן.

היות ומדובר בסוגיית אחריות יש כאן גם שיקולים של מדיניות משפטית. אדם שנוהג ברשלנות צריך לקחת בחשבון שיכול להיגרם נזק קטלני, במקרה הזה יחסו לרינגר את הנזק של הסרטן.

פס”ד ג’מעמה

אדם חבט באשתו ולאחר שחשב שהיא מתה, זרק אותה לבאר. למעשה, היא מתה מהטביעה.

גמעמה רצה במותה ולמרות שהמוות נגרם מתהליך אחר הרשיעו אותו ברצח.

מבחן הצפיות אומר שהאם האדם היה יכול לצפות את התוצאה, אם הוא התכוון לתוצאה בוודאיי שהוא ציפה שזו תהיה התוצאה.

האם כאשר אדם צופה את התוצאה מעניינת אותנו השאלה של התהליך אם לאו ?

אדם שרצה להרוג אדם אחר, עשה מעשה קל ערך ובהצטרפות גורמים נוספים, האדם נהרג.

האם נתייחס לתהליך או שרק לכוונה ולתוצאה ?

הפסיקה אומרת שלמרות שהאדם התכוון ולמרות שנגרמה התוצאה לא תמיד נרשיע אותו בעבירה עצמה.

לדוגמא: אדם שרצה לדקור אחר למוות, ופצע אותו ביד. בדרך של הפצוע לבי”ח נורה טיל והאדם נהרג. בגלל שהדקירה לא הייתה קשה – לא בטוח שבית המשפט יאשים אותו ברצח, יתכן שיואשם בניסיון לרצח.

כיום, על ניסיון לעבירה ניתן להעניש את אותו עונש של ביצוע העבירה בשלמותה.

גורם זר מתערב

בפסיקה מופיע הביטוי “גורם זר מתערב” novus actus intereveniens.

בפסיקה ישנן אמירות שהגורם הזר מנתק את הקשר הסיבתי. ביטוי זה לא נכון שכן הקשר הסיבתי לא מתנתק.

עצם העובדה שהצטרף עוד גורם לתוצאה זה לא מנתק את הקשר הסיבתי העובדתי אלא הכוונה היא ניתוק האחריות לתוצאה.

היה ניסיון בפסיקה ליצור אבחנות חדות ולקבוע שהאחריות לתוצאה לא מתקיימת. הפסיקה אמרה שיש שורה של מצבים שהם חד- משמעיים. לדוגמא:

1.         כח עליון – אדם פצע מישהו בתאונה ובדרך הייתה רעידת אדמה והרכב נפל לבור ונהרג. זה מנתק את הקשר הסיבתי במובן שלא נייחס לנהג הרשלן את התוצאה.

2.         הגורם המתערב – כאשר הגורם השני היה אדם שפעל במכוון, לדוגמא- אדם נוהג בצורה רשלנית ומישהו מנצל את ההזדמנות וקופץ למסלול המכונית. הרשלנות של הנהג מתגמדת לעומת הפעולה המכוונת של הקורבן שרצה להתאבד.

3.         התנהגות בפזיזות – הגורם המתערב האנושי פעל מתוך פזיזות. אדם נוהג בצורה רשלנית והנפגע הוא הולך רגל שמאד ממהר נכנס לכביש תוך ידיעה שהוא עלול להיפגע.

4.         התרשלות רבתי – אם הנפגע נהג בצורה רשלנית מאד גבוהה.

הניסיון הזה לחלק את המצבים בחלוקה חדה לא צלח שכן הגישה של הניתוק הסיבתי לא טובה בכל מקרה.

לדוגמא: אדם שאחראי על חולה רוח בעל נטיות אובדניות הלך לישון והחולה התאבד.

לפי העיקרון של “הגורם המתערב” – הוא לא אשם, למרות שהאדם השומר כן אשם שכן התרשל בשמירה על החולה.

הקטגוריות הללו לא עומדות תמיד במבחן, הן חייבות לעמוד קודם כל במבחן הציפיות.

פס”ד אלגביש

מורה הלכה עם ילדים לכינרת, הילדים משתוללים ואחת הילדות יורדת מהסירה וטובעת.

גם אם נגיד שהילדה הייתה פזיזה. המורה אמרה שהיא לא אשמה שכן הילדים השתוללו ובית המשפט אמר לה שלפי מבחן הצפיות הייתה צריכה לצפות את זה שהם ישתוללו ולכן היא כן אחראית.

הניסיון של הקטגוריזציה נותן כלי עזר מסויים שנועד לשרת אותנו להבין את מבחן הצפיות.

סעיף 309 לחוק העונשין

סעיף זה עוסק בהמתה.

הסעיף מגדיר את המקרים בהם יאשימו אדם שהרג אחר גם אם מעשיו לא היו מייד ולא היו הגורם היחיד למות האדם:

1.         מדובר באדם שפגע באחר. והאחר היה בבי”ח והרופא עשה טעות שגרמה למות הנפגע.

פס”ד ברקר

הרחיבו את נושא הטיפול הרפואי וקבעו שזה גם כאשר מדובר בהפסקת טיפול רפואי.

הפסיקה מנסה שלא לנתק את הקשר הסיבתי בין הגורם לחבלה בגלל טעות של הרופא, אם הטעות של הרופא הייתה בתום לב. אבל אם הטעות הייתה שלא בתום לב או בגלל טיפול ע”י רופא לא מיומן כן יראו בזה מנתק את הקשר הסיבתי.

אבו חוסיין

מישהו דקר את אשתו וגרם לה פצעים קשים ביותר ובית החולים לא ביצע עירוי דם והיא נפטרה. הטענה הייתה שההתרשלות של בית החולים נתקה את הקשר הסיבתי.

בית המשפט פסק שבגלל שהפציעה הייתה כל כך קשה, הרשלנות הרפואית לא ניתקה את הקשר הסיבתי.

2.         אדם שפגע באחר אבל פצע אותו בפציעה שעם טיפול רפואי נכון היה מבריא. והאדם הנפגע סירב לקבל טיפול רפואי ונפטר. העובדה שהנפגע לא רצה לרפא את עצמו לא מנתקת את הקשר הסיבתי לפוגע.

בפס”ד אנגלי שהאדם שנפגע סירב לקבל טיפול עירוי דם מטעמי דת, בית המשפט האנגלי פסק לפי עקרון “הגולגולת הדקה” שהפוגע צריך לקחת בחשבון שהאדם לא ירצה טיפול רפואי ולכן הרשיעו את הפוגע.

3.         אדם שאיים על אחר, והקורבן נהג בדרך שחשב שתעזור לו ודרך זו הובילה למותו.

            לדוגמא: אדם שאיים על מישהו והנפגע הלך אחורה כדי לא להיפגע ונפל לבור ונהרג.

פס”ד יעקובוב

אישה שבעלה איים עליה והיכה אותה. ישבה על אדן החלון וכתוצאה מהאיומים והפחד נפלה מהחלון. הבעל הואשם בהריגתהּ אין כאן גורם זר מתערב אלא כתוצאה מהאיומים היא נהרגה.

4.         החשת מוות נחשבת להמתה.

5.         סעיף סל – גם כאשר מדובר במס’ גורמים יחד זה לא מנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה של הנאשם והתוצאה, הכל כפוף למבחן הצפיות.

היסוד הנפשי סעיפים 19 ו-20 לחוק

אמרנו שאין אחריות פלילית ללא אשמה ואמרנו שאין אשמה כאשר האדם לא כשיר (חולה נפש, קטין, העדר שליטה וכד’).

היסוד הנפשי הוא קומה נוספת בעיקרון האשמה.

דוגמא: אדם שנסע ברמזור ירוק בצורה זהירה ובגלל תקלה ברמזור נכנס לצומת רכב נוסף והראשון התנגש בו והרג את הנהג.

באופן אינסטינקטיבי נגיד שהנהג לא אשם שכן הוא לא היה מודע וזה לא היה בכוונה ולמעשה לא היה לו את היסוד הנפשי.

היסוד הנפשי נצרך כדי שנוכל להטיל עם האדם אשמה ולהטיל עליו אחריות פלילית. סיבה נוספת, הסיכון. אדם שגרם לתוצאה בלי אשמה – הוא לא מסוכן, אדם שיכול היה להיות מודע לתוצאותיו – הוא מסוכן לציבור, יש לו היבט של זלזול בחוק ולכן יש הצדקה להטיל עליו אחריות.

בסעיף 237 לחוק העוסק בעדות שקר המחוקק אומר במפורש שתנאי להטלת אחריות היא המודעות. גם בסעיף 300 לחוק העוסק ברצח מפורט היסוד הנפשי.

אבל רוב העבירות מסתפקות ביסוד העובדתי. כמו סעיף 345(א)(1) עבירת האינוס שלא מכילה בתוכה שום תיאור של היסוד הנפשי. עבירות אלו נקראות “עבירות שותקות”.

שתיקת העבירות האלה לא אומרת שלא צריך יסוד נפשי שכן היסוד הנפשי מופיע בחלק הכללי של חוק העונשין.

המערכת הנפשית של האדם זה דבר מורכב, יש בה מצב מודעות, חצי מודעות, מחשבות וכו’. ויש המון תהליכים נפשיים שקורים במוחו של אדם.

כאשר מדובר ביסוד הנפשי של העבירה מתמקדים רק במס’ רכיבים בנפש הנאשם. דרך כלל ביסוד הנפשי לא עוסקים במניעים של האדם לבצע את הפשע, הגורם שדחף את האדם לעשות את המעשה נקרא “מניע” ואת הגורם הזה לא לוקחים בחשבון לעניין האחריות אלא לעניין העונש.

באופן חריג, המניע קיבל מעמד בחוק מניעת גזענות בסעיף 144ו לחוק.

בדרך כלל גם לא מתמקדים במטרה שזהו מניע המסתכל קדימה.

בדרך כלל לא מתמקדים במניע או המטרה אלא עם החוק אומר זאת במפורש, אולם בקביעת העונש כן לוקחים בחשבון את המניעים והמטרות.

דבר נוסף שלא לוקחים בחשבון היא אם האדם ידע שהפעולה אסורה או לא. למרות שזה תהליך נפשי בית המשפט לא לוקח בחשבון את ידיעתו של האדם וזה כתוב בסעיף 34יט לחוק העונשין.

בדרך כלל לא מתייחסים אם המעשה נעשה תוך כדי התפרצות או לאחר תכנון ומחשבה. כמו כן, לא מתחשבים במצב הרגשי שלווה למעשים.

אלו דברים שנלקחים בחשבון לעניין העונש אבל לא לעניין האחריות.

כאשר מדברים על יסוד נפשי מתמקדים ביסוד המודעות. האם האדם היה מודע לכל הרכיבים של היסוד העובדתי:

1.         ההתנהגות – אדם צריך להיות מודע להתנהגות שלו.

2.         מודעות לקיום הנסיבות – למשל באונס אדם צריך להיות מודע שהאישה לא מסכימה.

3.         מודעות לאפשרות לגרימת התוצאות – בעבירות תוצאתיות.

מחשבה פלילית ורשלנות

האבחנה העקרונית היא בין מחשבה פלילית ורשלנות.

עקרון האשמה אומר שכאשר אנחנו רוצים להטיל על אדם אחריות כבדה של מעשה פלילי, צריך להיות בטוחים שהוא בעל המודעות וזו המחשבה הפלילית. המחשבה הפלילית היא למעשה עובדה.

לעומתה, ברשלנות, אין מודעות אלא רק בפוטנציה לא במעשה. רשלנות היא הנחה שאדם סביר, אם היה מתאמץ יותר היה יכול להיות מודע למרות שבפועל לא היה מודע.

אין ספק שאדם שבפועל ידע הוא מסוכן יותר מאדם שפעל מתוך רשלנות שיכל היה להיות מודע.

יש ויכוח בין חכמי המשפט אם רשלנות כיסוד נפשי מצדיקה את הפעלת המשפט הפלילי ויש האומרים שרשלנות מתאימה לדיני נזיקין ולא לאחריות פלילית.

הד לגישה זו ניתן למצוא בהוראות מסויימות בחוק העונשין הרואות הטלת אחריות על עבירת רשלנות, כדבר חריג.

ברירת המחדל שעבירות שותקות אלו עבירות הדורשות מחשבה פלילית, כדי שתוטל אחריות על רשלנות המחוקק צריך להגיד את זה במפורש בגוף העבירה.

סעיף 19 לחוק העונשין קובע ש”עבירה שותקת” היא עבירה שצורכת מחשבה פלילית אלא אם כן כתוב בחוק שהיסוד הנפשי הוא רשלנות או שהיא עבירה של אחריות קפידא (נלמד בעתיד על הביטוי הזה).

מחשבה פלילית מבוססת על מודעות, ומודעות היא, בהעדר הוראה מפורשת אחרת, מתייחסת לכל רכיבי היסוד העובדתי כפי המופיע במרכיבי העבירה.

במציאות הדברים לא תמיד ברורים. בעיקר כשמשחזרים לאחר מכן לא תמיד הכל ברור.

יש מצבים של “עצימת עיניים”, לדוגמא: אדם שקיבל שלילה בעבר ולא הגיע למשפט בתעבורה וקיבל מכתב מבית המשפט ומפחד שזה שלילה ולכן לא פותח את המעטפה. – כאן זה עצימת עיניים שיותר קרובה לידיעה.

ומאידך יש מצבים של “עצימת עיניים” קלה יותר. לדוגמא: במקרה של אונס ויכול להיות מצב שברור שהאישה לא מסכימה אבל יש מצבים פחות מובהקים שהם בדרגה יותר נמוכה, שהאדם מביא בחשבון שהאישה לא מסכימה אבל הוא נמנע לברר.

ודוגמא נוספת: בעילת קטינה. הקטינה מסכימה, אבל היא בת פחות מ-14 ובמקרה זה ההסכמה לא עוזרת כי הבעילה אסורה גם בהסכמה. והוא לא שואל אותה לגילהּ ולכן הוא טעה ולמעשה לא  הייתה  לו מודעות ולכן לא הייתה כאן מחשבה פלילית.

אם היה מצב שלפי הסביבה היה יסוד סביר להניח שאולי הנערה מתחת לגיל 14 והאדם לא שואל, זו “עצימת עיניים”.

ויש מצב של “תיקו” יכול להיות כך ויכול להיות אחרת.

סיכום:

החוק דורש מודעות כדי לקבוע “מחשבה פלילית”.

כאשר מוכיחים מודעות – האדם אשם,

כאשר האדם טעה – אין מודעות והאדם לא אשם,

עצימת עיניים – לא שוללת מודעות, מניחים שלמעשה האדם ידע ורק מיתמם.

חשד (ברמה של תיקו) – לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק אדם שחשד בדבר הנסיבות ולא נמנע לבררם רואים אותו כבעל מודעות.

מצב של “חלל ריק”

אדם שלא חשב על המצב החוקי לגבי האיסור.

בית המשפט פסק שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש לאדם מודעות לנורמה ואם האדם לא שואל יש לו חשד ולכן, למעשה, היה מודע או שהיה במצב של אי-אכפתיות.

מצב נפשי בעבירות תוצאה

בעבירות תוצאה לא מסתפקים במודעות של ההתנהגות, הנסיבות והאפשרות לגרימת התוצאות. אלא נדרשת גם מודעות לתוצאה

מודעות לתוצאה מחולקת ל-3 דרגות:

1.         כוונה – האדם מודע לגרימת התוצאה ורצה שהתוצאה תתרחש.

2.         פזיזות מסוג לא אכפתיות – היה מודע לגרימת התוצאה והיה אדיש כלפי התוצאה.

3.         פזיזות מסוג של נטילת סיכון -היה מודע לגרימת התוצאה, קיווה שהתוצאה לא תתרחש והחליט לקחת את הסיכון.

סעיף 34יח – טעות

אדם שטועה ישא באחריות פלילית כאילו המצב האמיתי הוא כפי שהוא מדמה בראשו.

מודעות בעבירות תוצאתיות

בעבירות של תוצאה, המודעות מתייחסת לתוצאה. התוצאה, ברוב המקרים, היא משהו בחיק העתיד.

רמות שונות של ודאות

1.         ודאות – לא חייבים רמה כזו גבוהה של ודאות כדי להרשיע בעבירה תוצאתית.

2.         חזות בדרגה של ודאות קונקרטית –  הדרגה ההכרחית להרשיע בעבירה תוצאתית.

3.         חזות בדרגה של אפשרות סטטיסטית – לא נלקחת בחשבון כאשר מדובר על מחשבה פלילית.

המודעות בעבירות תוצאה היא הידיעה בדבר האפשרות לגרימת התוצאה. לא נדרש שהידיעה תהיה בדרגת “ודאות” אלא מספיק “אפשרות קונקרטית שהתוצאה תקרה”. וזה חזות התוצאות.

ישנן מס’ אפשרויות ליחס של העבריין לתוצאה:

1.         רוצה בתוצאה – זה נקרא כוונה.

2.         אי-איכפתיות – אדישות.

3.         לא רוצה בתוצאה – נטילת הסיכון / קלות דעת. החוק קובע שהנטילת סיכון היא בלתי סבירה וזאת בגלל שיש פעולות שאדם עושה ויודע שהפעולות מסוכנות ושיש אפשרות קונקרטית לתוצאה, אבל הוא יודע שהאינטרס החברתי דורש את הפעולה. וזהו נטילת סיכון סביר. ולכן הוסיפו שפזיזות היא נטילת סיכון בלתי סביר.

למשל – רופא שצריך לנתח חולה שמצבו לא טוב. לוקח סיכון שהחולה ימות אבל זהו לא סיכון בלתי סביר כי האינטרס החברתי הוא שהחולה יטופל גם במחיר הסיכון על חייו.

אפשרויות 2 ו-3 נקראות “פזיזות“.

סעיף 329 “העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה…”

ס”ק (1) “פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין.”

בעבירה זו צריך להוכיח שלנאשם הייתה כוונה להביא לתוצאה.

כאשר העבירה התוצאתית שותקת, ברירת המחדל היא הוכחת קיום פזיזות על אחת משתי צורותיה.

אם המחוקק רוצה דרישה יותר גבוהה כתנאי להטלת אחריות, זה צריך להופיע במפורש בחוק.

השופט אגרנט בפס”ד דויטש דיבר על גרימת מוות בהתנהגות רשלנית. מתי היא לא “גרימת מוות ברשלנות” אלא “הריגה” לפי סעיף 298.

השופט אגרנט אמר שאם מדובר בעבירת התרשלות שגרמה למותו של אדם. אם ההתנהגות סטתה מנורמת הזהירות ברמה גבוהה בית המשפט יסתפק בפזיזות מהסוג הקל. ואם ההתנהגות סטתה מנורמת הזהירות ברמה קלה בית המשפט יסתפק בפזיזות מהסוג הקשה.

הלכה זו בוטלה. והיום כדי להרשיע בעבירת הריגה, להבדיל מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, מספיק סטיה קלה מנורמת הזהירות והוכחת פזיזות מהסוג הקל.

כוונה

לכוונה יש שני אלמנטים:

1.         האפשרות לגרימת התוצאה. גם בתוצאה הנצפית כאפשרות קונקרטית.

2.         הרצון להביא לתוצאה זו.

המחוקק בסעיף 20 (ב) לחוק קובע שכאשר התוצאה היא נחזית כ”קרוב לודאי” מייחסים לאדם אפשרות של כוונה גם אם הוא לא רצה בתוצאה.

מטרה

צריך להבחין בין כוונה למטרה.

כוונה היא מחשבה פלילית המתייחסת לתוצאה כאשר התוצאה מופיעה בהגדרת העבירה כחלק מהיסוד העובדתי.

מטרה היא כוונה להביא לתוצאה שאיננה חלק מהיסוד העובדתי. מדובר בעבירת התנהגות שאליה מצטרפת כוונה להביא לתוצאה. מטרה היא סוג של מניע לביצוע העבירה.

האם הכלל שבסעיף 20(ב) לחוק שידיעה שהגיעה לרמה גבוהה של הסתברות נחשבת כאילו הייתה כוונה גם כאשר הכוונה מופיעה כמטרה.

פס”ד בורוכוב נ’ יפת

פס”ד עוסק בעבירה על חוק לשון הרע.

השופט ברק אומר שצריך לעשות איזון בין כבוד האדם, האינטרס הציבורי ועוד. ולבסוף מגיע השופט ברק למסקנה שבעבירה זו אין להפעיל את הכלל המופיע בסעיף 20(ב), אחת הסיבות היא שאם מפעילים את הכלל הזה על עבירת לשון הרע מטשטשים את הגבולות בין העוולה האזרחית לעבירה הפלילית. כלומר, צריך להוכיח באמת שרצון העיתונאי היה כדי לפגוע.

פס”ד סולטן נ’ ביטון

בית המשפט אמר שאין שום סיבה להבדיל בין עבירה תוצאתית לעבירת התנהגות שיש לה סעיף ברור של כוונה ובשניהם להפעיל את ההגיון של סעיף 20(ב) לחוק העונשין שידיעה ברמה של “קרוב לוודאי” נחשבת ככוונה.

למעשה, לעניין כוונה יש את ההוראה המפורשת בסעיף 20 (ב) לחוק. לעניין מטרה כל מקרה לגופו, לעתים נפעיל את הכלל של “ידיעה קרובה = כוונה” ולעתים לא נפעיל כלל זה.

סעיף 90א לחוק הוא סעיף של מילון. הסעיף בא לעשות סדר בין החלק הכללי המחודש לשאר החוק שאינו חדש.

בס”ק (1) מוסבר שזדון או מזיד הוא מודעות, ובעבירות תוצאתיות זה גם פזיזות.

בס”ק (2) מוסבר שכוונה כאשר לא מדובר בעבירה תוצאתית, נחשב כמטרה.

סוגי כוונות:

1.         כוונה נדחית – אדם שחושב לבצע עבירה, אבל לא בטוח. כאן אין כוונה.

2.         כוונה על תנאי – עבירת הגניבה דורשת לקיחה שלא ברשות למטרה של קבע. אבל כאשר אדם לוקח שלא ברשות ואומר שבעתיד הוא יחזיר, ואז יש “כוונה על תנאי”.

הפסיקה קבעה שכוונה על תנאי נחשבת ככוונה רגילה.

מחשבה פלילית מועברת

כאשר א’ רוצה לפגוע ב-ב’ ולמעשה טעה בזיהוי ופגע ב-ג’.

בודקים לפי טעות במצב הדברים. ואז, לפי איך שהוא דמיין, הוא הורג את ב’. ומבחינת העבירה הפלילית זה לא משנה.

כאשר א’ רוצה לפגוע ב-ב’ ובגלל הטיה לא נכונה / כייון לא נכון וכד’ פגע ב-ג’.

האם א’ רצה לפגוע ב-ג’ ? לא.

האם הייתה פזיזות בכך שהוא כיוון לא נכון ?

אם מפצלים את האירוע לשני חלקים אז יש נסיון בכל מקרה, ולגבי המעשה בפועל – תלוי ביסוד הנפשי.

וכך יהיו 2 עבירות. ניסיון, והעבירה השניה יכולה להיות אשמה של רשלנות או אפילו חוסר אשמה.

אבל המחוקק קבע תיאוריה שנקראת “מחשבה פלילית מועברת” שאומרת שאם אדם התכוון לפגוע ב-א’, בכל העבירות התוצאתיות, זה לא משנה אם פגעת ב-א’ שבו רצית לפגוע או ב-ב’ שבו לא רצית לפגוע.

מקרה בו אדם רצה לפגוע בשוטר ופגע באדם רגיל. אי אפשר להאשים אותו בעבירה של פגיעה בשוטר למרות שזו הייתה כוונתו בגלל שלמעשה הוא לא ביצע את העבירה.

אפשר להאשים אותו בניסיון לתקיפת שוטר ובפגיעה סתם באדם.

סעיף 20(ג)(2) לחוק לא מתייחס במפורש למקרה זה.

לפי סעיף 26 לחוק בעבירת ניסיון, אין נפקא מינה אם הייתה אפשרות לבצע את העבירה או לא.

לדוגמא: אדם שירה באדם שהיה במיטה בכוונה להורגו. וחשב שרצח אותו אולם למעשה במיטה הייתה גופה. ולכן לא היה יכול להתקיים היסוד של עבירת הרצח שכן הוא לא ירה באדם אלא בגופה.

חזקה – הוכחת המחשבה הפלילית

המחשבה הפלילית, כאמור, זוהי עובדה פסיכולוגית.

כאשר בפני בית המשפט נמצאים רק עובדות הנוגעות ליסוד העובדתי, בית המשפט נעזר בחזקה (presumption) כדי לדעת מה חשב האדם בזמן העבירה.

חזקה זה מצב שבו יוצאים מהנחה שאם הוכחו עובדות מסויימות אפשר להסיק מעצם קיומם עובדות נוספות.

לדוגמא – המאשימה הוכיחה כי פלוני החזיק סם מעל רמה מסויימת (הקבועה בחוק לכל סם), חזקה שפלוני רוצה למכור את הסם או חלקו.

הנאשם יכול לסתור את החזקה הזו.

קיום החזקה מעביר את נטל ההוכחה מהמאשימה לנאשם והנאשם צריך לשכנע שלמרות הכמות הגדולה של הסם הוא עשה זאת לצריכה עצמית.

במקרה זה הנאשם צריך להוכיח לפי ההסתברות כמו במשפט אזרחי ולא מעל לכל ספק סביר.

ישנם 3 חזקות שהמשותף לכולן הוא שעובדות הבסיס מקיימות עובדות המוסקות מהן:

1.         חזקה שבדין שאיננה ניתנת לסתירה – שייך למשפט המהותי – הוראות חוק שאומרות שאם הוכחו עובדות הבסיס חובה על בית המשפט לקבל מכך קיומן של עובדות שאנחנו מסיקים מעובדות הבסיס.

פס”ד המפטרפס

אדם גר במושב מבודד והתפרסם “צו פוקד” לגיוס, הנאשם טען שהוא לא ידע על הצו ולמרות זאת בית המשפט יצא מהנחה שהוא ידע על הצו.

מדובר בחזקה הנמצאת בחוק שירות ביטחון שאומרת שאם פורסם ברבים “צו פוקד” לגיוס, יוצאים מנקודת הנחה שהצו הגיע לנמענים של הצו ואין להם אפשרות לסתור הנחה זו.

2.         חזקה שבדין שניתנת לסתירה – שייך לדיני הראיות – חזקה זו מעבירה את נטל הראיה אל הנאשם. לדוגמא החזקה שאדם שמחזיק כמות מסויימת של סם, חזקה שהוא סוחר בסם והסם לא לצריכה עצמית.  דוגמא נוספת סעיף 22(ב) לחוק העוסק באחריות קפידה. אחריות זו, פוטרת את המאשימה מלהוכיח יסוד נפשי.

            הנאשם יכול להוכיח שהחזקה הזו לא נכונה בעניינו.

3.         חזקה עובדתית – חזקה שלא מופיעה בחוק אלא בפסיקה עפ”י ניסיון החיים. בית המשפט יכול לאמץ חזקה זו או לא. דוגמא – אדם שדקר את חברו במקום הקרוב ללב, האדם לא מדבר. צריך להוכיח שהייתה לו כוונה לחבלה חמורה או להמית את הקורבן. אנחנו מסתמכים על כך שבד”כ אדם שעושה מעשה כזה רוצה לגרום למותו או לפציעתו החמורה של הקורבן.

במקרה כזה, עובר רק נטל הבאת הראיות לנאשם ולא נטל השכנוע.

חזקה עובדתית היא הסקת מסקנות מעובדות בעייתיות. יש פעמים שהתביעה לא יכולה להביא ראיות ישירות על עבירת הנאשם אלא עובדות נסיבתיות בלבד.

במקרה של חזקה עובדתית הסנגוריה צריכה לשקול אם לבחור בשתיקת הנאשם או בהעדתו.

פס”ד אלימלך

אדם דקר פלוני ליד הלב ולפני שהנדקר נפטר הדוקר התקשר לבית של הנדקר ואמר להם שהוא חס על הבן (הנדקר) בגלל הכבוד של האב.

נשאלת השאלה – האם הוא התכוון להרוג אותו או לגרום לו רק חבלה חמורה ?

מחד, דקירה כזו בוודאי שיכולה להרוג.

מאידך, הדוקר התקשר לפני מות הנדקר למשפחה והביע בדבריו שהוא לא רוצה במותו של הנדקר אלא רק בפגיעה בו.

פס”ד בן ברוך

פרצו וגנבו סחורה. לאחר זמן מוצאים אצל בן ברוך את הסחורה באריזות המקוריות. ניתן כאן 3 אפשרויות:

1.         מר בן ברוך קנה מהגנב ולא ידע שהסחורה גנובה.

2.         מר בן ברוך קנה וידע שהסחורה גנובה.

3.         מר בן ברוך היה שותף לגניבה.

בית המשפט יכול להסיק כל מיני מסקנות ממצב דברים זה.

כוונה תחילה

ישנן 3 דרגות של המתה כאשר ההבדל ביניהם הוא היסוד הנפשי:

1.         רצח – ישנן 4 צורות של רצח (סעיף 300(א)(1)-(4) ) בעבירות אלו יש נסיבות מיוחדות שהמחוקק רצה שיהיה בהם זדון, כלומר- פזיזות. מדיניות נכונה תאמר שכאן זו הפזיזות החמורה של אדישות לתוצאה ולא הפזיזות הקלה של קלות דעת שמקווה שהתוצאה לא תתרחש.

2.         הריגה – היסוד הנפשי הוא פזיזות על שתי צורותיה.

3.         גרימת מוות ברשלנות – היסוד הנפשי הוא רשלנות.

ברצח ישנם, כאמור, 4 צורות של רצח. כאשר בשלוש מהם מספיק היסוד הנפשי של פזיזות:

300(א)(1)           רצח אב, אם, סב או סבתא.

300(א)(3)           תוך ביצוע עבירה הרג אדם.

300(א)(4)           תוך בריחה לאחר ביצוע עבירה הרג אדם.

בסעיף 300(א)(2) היסוד הנפשי הוא של בכוונה תחילה (premediataion).

לפי סעיף 301(א) נדרשים 3 רכיבים על מנת להגדיר את היסוד הנפשי של בכוונה תחילה:

1.         החלטה.

2.         הכנה.

3.         העדר קינטור.

החלטה

הפסיקה קבעה כי החלטה היא כוונה במובן הצר של המילה.

השופטת דורנר אומרת שכאשר האדם הוא במצב נפשי מאד מעורער, אי אפשר להיות משוכנעים שהאדם היה מודע לאפשרות התוצאה ורצה בה ולכן נרשיעו בהריגה.

במקרים מסויימים, כאשר אדם היה במצב של רוגז מאד חזק, מעין אמוק, גם נקבע כי במצב שכזה לא היה מסוגל האדם לגבש החלטה.

הכנה

סעיף 301(א) אומר שאדם שהכין מכשיר לרצח נחשב כאדם שעשה הכנה. ויש כאן בעיה שהרי הכנת המכשיר הינו יסוד עובדתי ולא משהו שצריך להופיע ביסוד הנפשי.

פס”ד בנו

בית המשפט פסק שאם אדם לוקח מכשיר לרצח, נחשב שעשה הכנה לרצח.

כלומר, למעשה, אין בעצם הכנה מיוחדת על מנת להגדיר כוונה תחילה.

העדר קינטור

העדר קינטור (provocation) מופיעה בסעיף 301(א).

עצם העובדה כי העדר הקינטור נכנס לחלק מהגדרת הכוונה תחילה היא שנטל הבאת הראיות על המאשימה.

אם אדם קונטר והייתה לו התפרצות, זה מתנגש עם יסוד ההכנה.

מדובר במצב דברים בו יש התפרצות ספונטאנית לא מתוכננת וכאן אין אלמנט של כוונה אלא מצב שאדם איבד שליטה במובן שלא יכל לעצור בעצמו.

החוק אומר שהקינטור צריך להופיע בתכוף למעשה. נשאלת השאלה הבאה: יש אנשים שמרגע הקינטור ועד ההתפרצות עובר זמן ותגובת הנאשם מתבטאת לאחר זמן ואז קורית ההתפרצות.

לכאורה, לפי לשון הסעיף – אם עבר זמן בין הקינטור והתגובה הרצחנית, לא תעזור ההגנה של העדר קינטור.

באנגליה, משם הגיע נושא הגנת הקינטור, אמרו שאין חשיבות בכך שההתפרצות בסמוך לקינטור שכן יש מצבים בהם עבר זמן אבל הנקודה העיקרית היא שהייתה התפרצות פתאומית והיה אובדן שליטה, וזה יכול לקרות גם כשיש אובדן שליטה.

השופטת דורנר אמרה שראוי לאמץ את השיטה האנגלית.

הבסיס לטענה של העדר קינטור הוא הכרה בזה שיש מצב ביניים בו אדם כשיר לעמוד לדין אבל יש מצבים בהם אדם מאבד שליטה עקב קינטור.

לא תמיד הקינטור בא מהקורבן. לעתים הקינטור בא מאדם א’ והפוגע פגע באדם ב’.

הריגה זוהי מעין עבירת סל ובגדר הריגה נכנסים מצבים שלכאורה הם רצח, שכן הייתה כוונה, אבל בגלל המצב של קינטור זה ירד לאשמה בדרגת הריגה.

הקינטור זהו מעין פשרה כאשר נותנים משקל לחולשת הטבע האנושי שאנשים במצבים מסויימים מאבדים שליטה, ולכן אשמתם יורדת לרמת ההריגה, שעונשה הוא 20 שנות מאסר.

כדי להראות קינטור בית המשפט צריך לראות שיש קשר סיבתי בין הקינטור למעשה.

ונשאלת השאלה האם מילים יכולות להוות קינטור ? האם בגידת בן-הזוג יכולה להוות קינטור ?

פס”ד אזואלוס

גבר שגילה שאשתו בוגדת בו עם השכן, השכן אמר לו (כאשר האישה ישבה לידו ברכב) “זה מה יש, ואתה יכול לקפוץ” ואז נישק את האישה על פיה.

הגבר הוציא אקדח וירה בשניהם.

בית המשפט העליון קבע שמדובר בקינטור והאשימו בהריגה ולא ברצח.

פס”ד היועמ”ש נ’ סגל

בית המשפט קבע שצריך להראות שני אלמנטים:

1.         האם בפועל יש קשר סיבתי בין הקינטור וההתפרצות.

2.         צריך להראות שאדם סביר בנסיבות המקרה היה יכול לאבד שליטה.

למה הכניס בית המשפט את דרישת הסבירות ?

יש אסכולה שאומרת שאין מקום להכניס את עניין הסבירות שכן אין מקום לעניין אובייקטיבי במשפט הפלילי שכולו סובייקטיבי.

הגישה השניה, שקיבלה את אישורו של בית המשפט ולאחרונה ב-

פס”ד ביטון

שהעמיד מחדש את כל נושא הסבירות. מה הנימוקים לקיום המבחן האובייקטיבי:

1.         אין מקום להתחשבות באנשים עם פתיל קצר.

2.         במישור הראייתי קשה להתמודד עם טענה זו שכן כל אדם יכול להגיד שהוא קונטר.

3.         במבחן הסבירות אנחנו בטוחים שזה קינטור ברמה גבוהה ולא עניין של מה בכך.

התעוררה השאלה האם מבחן הסבירות צריך לקחת בחשבון את התרבות השונה הקיימת בין עמים ותרבויות שונות, בעיקר במדינה בה יש רב-תרבותיות.

הפסיקה אמרה שלא צריך להתחשב בתרבותיות השונה אלא המבחן הוא כללי.

שאלה נוספת שעלתה היא האם צריך להביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות של האדם. האם צריך לשקלל בעניין הסבירות גם תכונות אינדיבידואליות של הנאשם ?

בעניין ביטון נבחן מחדש ענייין הסבירות ובסופו של דבר פסקו שהנושא כבר השתרש ואין מקום לשנות את זה, אלא ע”י המחוקק.

מבחן הסבירות הגיע לנושא הקינטור בכך שבפס”ד סגל היה סע’ 4 לפקודת החוק הפלילי שאמרה שבפרשנות של מושגים המופיעים בפקודה יש ללכת למשפט האנגלי והמשפט האנגלי דיבר על סבירות. השופט זילבר התנגד לפניה למשפט האנגלי בנושא הסבירות.

בפס”ד ביטון קבע בית המשפט (השופט ברק) שעצם המושג “התגרות” המופיעה בסעיף 301(א) כוללת בתוכה את הסבירות.

עניין הסבירות פועל בשני מישורים:

1.         היחס בין המעשה / האמירה של מי שהתגרה לבין ההתפרצות – האם ההתגרות גרמה להתפרצות ? האם ההתגרות הזו הייתה גורמת להתפרצות לאדם הסביר ?

2.         האם ההתגרות הייתה גורמת להתפרצות בעוצמה כזו ?

רשלנות

היסוד הנפשי הרגיל הוא “מחשבה פלילית”.

מחשבה פלילית היא עניין עובדתי שאנחנו מנסים לברר אותו כמו כל עובדה אחרת.

במרכז המחשבה הפלילית עומדת השאלה: האם הנאשם היה מודע לקיומם של הרכיבים השונים של היסוד העובדתי ?

הרשלנות היא יסוד נפשי חריג. החוק רואה ברשלנות יסוד נפשי יוצא דופן וכתוצאה מכך ברירת המחדל בעבירה שותקת לעניין היסוד הנפשי מדובר במחשבה פלילית.

כדי שנוכל להגיע למסקנה שבעבירה מסויימת לא נדרשת מחשבה פלילית אלא רשלנות, המחוקק צריך לומר את הדברים בצורה מפורשת.

וזה כתוב בסעיף 19(1) לחוק.

רשלנות היא דרישה פחות מחמירה מאשר להוכיח מחשבה פלילית. האחריות של רשלנות חלה על קשת רחבה יותר של מקרים.

מה זה רשלנות ?

למושג של רשלנות יש מס’ מובנים בהתאם להקשר שהמילה הזו מופיעה:

1.         רשלנות כיסוד נפשי שמתבטא בכך שהנאשם לא היה מודע לרכיבים של היסוד העובדתי או לאחד מהם. היסוד הנפשי מתבטא בכך שאנחנו אומרים שהאדם יכול היה להיות מודע הדבר נקבע לפי מבחנים שנקבעו בפסיקה.

2.         רשלנות כהתנהגות הסוטה מסטנדרט של זהירות (התרשלות).

3.         רשלנות כעוולה בנזיקין. רכיבי העוולה הם חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות וגרימת נזק.

פס”ד פארבשטיין

נהג נסע בנסיעה פראית והמכונית סטתה והרגה זוג הורים ל-4 ילדים.

אין ספק שמבחינת ההתנהגות הייתה התרשלות. מה היה היסוד הנפשי שליווה את ההתרשלות ?

אם הנהג היה מודע לאפשרות לגרימת מוות אז מדובר בעבירה של מחשבה פלילית – הריגה.

אם ההתרשלות הייתה מלווה רק ברשלנות – גרימת מוות ברשלנות.

בפס”ד זה בית המשפט המחוזי קבע שהנהג אשם בגרימת מוות ברשלנות כי בית המשפט היה בספק אם הוא היה מודע לאפשרות לגרימת מוות.

בית המשפט העליון הפך את ההחלטה שכן השתכנע שהייתה מחשבה פלילית, שכן הוא היה מודע לאפשרות גרימת מוות ונהג בפזיזות.

בהתרשלות יש דרגות, יכולה להיות התרשלות קלה, חמורה וחמורה מאד.

לעומת זאת, ברשלנות כיסוד נפשי אין דרגות או שהאדם היה מודע או שלא. ואם כתוב “רשלנות חמורה” או “רשלנות קלה” הכוונה היא להתרשלות ולא ליסוד נפשי.

סעיף 21 לחוק – רשלנות

בסעיף 21 כתוב שרשלנות היא אי-מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ואפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, כשאדם רגיל היה יכול להיות מודע לנסיבות.

הפסיקה הישנה דיברה על כך שצריך לראות האם “האדם הסביר” היה מודע לנסיבות,

החוק שינה את הסעיף וקבע את המודעות של “האדם מן היישוב”. ובכך נתן החוק לבית המשפט את שיקול הדעת להחליט האם היה על האדם להיות מדוע לנסיבות אם לאו.

אם אדם התרשל כאשר אפשרות גרימת התוצאות הייתה בגדר הסיכון הסביר – הוא לא יואשם ברשלנות.

הטלת אחריות פלילית בעבירות רשלנות עוררה שאלה גדולה שכן האדם לא עשה זאת במודעות. לכן, הוחלט שבמשפט פלילי כאשר מדובר בהתרשלות הסטיה מהסטנדרט צריכה להיות בדרגה יותר חמורה.

הפסיקה החליטה שהרשלנות הנדרשת בנזיקין היא אותה רשלנות הנדרשת בדין הפלילי.

איך יודעים שיש חובת זהירות בנזיקין ?

יש חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית:

חובת זהירות מושגית היא חובה ששואלת שאלה מופשטת. האם יש חובה מצד קבוצה א’ לקבוצה ב’.

אם מסתבר שיש חובת זהירות מושגית נשאלת השאלה אם יש חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון.

פס”ד יערי

2 אנשים נכנסו לפסי הרכבת ללא היתר. הם הסיגו גבול.

בפק’ הנזיקין קבעו שיש חובת זהירות כלפי אנשים שהם מסיגי גבול.

ולכן, הוחלט שיש כאן חובת זהירות מושגית.

בית המשפט התלבט בשאלה האם נהג הקטר היה יכול לראות אותם והאם הייתה לו חובת זהירות קונקרטית.

בית המשפט פסק שאכן הייתה חובת זהירות מושגית, אבל חובת זהירות קונקרטית לא הייתה שכן במקרה הנדון לא הייתה אפשרות לנהג הקטר לראות את הנערים.

רשלנות בפסיקה

הפסיקה אמרה שההתרשלות המדוברת בסעיף 341, סעיף 338, וסעיף 304 היא גם רשלנות ביסוד נפשי וגם התרשלות במובן של חריגה מהסטנדרט של זהירות.

אבל הפסיקה הדגישה שבסעיף 338 מדובר בהתרשלות בדרגה יותר גבוהה מההתרשלות הנדרשת בנזיקין שכן כאן מדובר בעבירה התנהגותית של סיכון וללא תוצאה בעוד שבהתרשלות בנזיקין יש תוצאה.

פס”ד ד”ר יקירביץ’

מדובר ברופא שטיפל בהרבה חולים בהתרשלות וחלק מהחולים נפטרו.

והוא הואשם לפי סעיף 338(9)

בגלל שרשלנות היא יסוד נפשי חריג, אפשר להסתפק ביסוד נפשי כזה בעבירות של עוון (עד 3 שנות מאסר). בעבירה של פשע (מעל 3 שנות מאסר) לא מטילים אחריות פלילית כשהיסוד הנפשי הוא רשלנות.

וזה מעין איזון בין העיקרון שהאדם לא היה מודע לטיב המעשה ובין האינטרס כן להאשים אדם, בעבירות מסויימות, גם ברשלנות.

שילוב בין המחשבה לבין ההתנהגות

דוגמא – אדם קיבל רכוש גנוב כאשר הוא לא ידע הרכוש גנוב, לאחר זמן התברר לו שהרכוש גנוב.

במקרה זה האדם לא יכול להיות מואשם בעבירה של קבלת רכוש גנוב שכן כאשר קיבל את הרכוש לא ידע שהוא גנוב.

ולכן, הוא זכאי מעבירה של קבלת רכוש גנוב.

כאשר אין אינטגרציה בין היסוד הנפשי והיסוד העובדתי – אין אשמה.

אחריות קפידה

אחריות קפידה הינה אחריות מוגברת (strict responsibility).

הרקע ההיסטורי של האחריות קפידה לפני תיקון 39 – סוגיית האיסורים המוחלטים:

בדיני הנזיקין, יש דבר שנקרא “אחריות שילוחית” וזאת אחריות של מעביד כלפי רשלנות של אחד מעובדיו. והאחריות הזו היא גם בלי כל אשמה של המעביד.

אחריות שילוחית היא אחריות מוחלטת שכן גם אם המעביד לא אשם בדבר – הוא עדיין אחראי.

במשפט האנגלי, שלא הייתה חקיקה וכל העבירות הפליליות היו יציר הפסיקה, התפתחה דוקטרינת “האיסורים המוחלטים” שאומרת שלא צריך להוכיח יסוד נפשי בעבירות מסויימות. ממס’ סיבות:

1.         מאחר ויש הרבה עבירות ומעט בתי משפט ואם כל הזמן ינסו להתעסק בשאלה של היסוד הנפשי הדבר יגרום לסתימת המערכת.

2.         הסטנדרטים בעבירות אלה, למשל: גידור עבירות של רשלנות, אנחנו יוצאים מהנחה שהיה לפחות יסוד נפשי של רשלנות.

דוקטרינת האיסורים המוחלטים התקבלה גם בישראל.

פס”ד מאור מזרחי

האשימו נהג משאית בזה שלא קשר כראוי את המטען ובית המשפט פסק שזה לא מעניין אם הוא היה מודע לכך שהמטען לא היה קשור או שלא ידע שהמטען לא קשור.

פס”ד גדיסי

אורות הבלם לא פעלו ובית המשפט פסק שזה לא משנה וגם אם אי אפשר לייחס לנהג רשלנות או מחשבה פלילית – יש חזקה שבדין שאיננה ניתנת לסתירה שאם האדם ביצע את היסוד העובדתי של העבירה היה לו לפחות יסוד נפשי של רשלנות.

סעיף 22 לחוק קובע שעבירות שנכתב בהם אחריות קפידה, יש חזקה שבדין שהמעשה נעשה במחשבה פלילית ולפחות ברשלנות. ובניגוד לאיסורים המוחלטים, חזקת האחריות הקפידה ניתנת לסתירה.

ואם אדם יוכיח את הדברים הבאים הוא לא ישא באשמה בעבירה של אחריות קפידה:

1.         לא הייתה מחשבה פלילית.

2.         לא הייתה רשלנות.

3.         עשה כל מה שנטען כדי למנוע את העבירה.

בגין עבירה של אחריות קפידה, לא שולחים את הנאשם למאסר אלא אם תוכיח המאשימה מחשבה פלילית או רשלנות.

סעיף 22(א) סיפא משמר את המצב באופן שאותם עבירות שהפסיקה קבעה לגביהם שהם איסור מוחלט, הם יהיו עבירות של אחריות קפידה.

פס”ד לאקס

מגישים כתב אישום בעבירה של אחריות קפידה והנאשם אמר שהוא מודה.

מה דינו ? האם התביעה הוכיחה מחשבה פלילית או רשלנות ?

השופטת שטרסברג והשופטת בייניש אמרו שאם יש הודאה זו למעשה הודאה במחשבה פלילית או רשלנות.

אחריות מעין שילוחית

בפסיקה שקדמה לתיקון 39 היה במשפט הפלילי גם “אחריות שילוחית” אבל כיום שתיקת המחוקק בנושא זה על רקע חוקי היסוד, ניתן להגיד שיש הסדר שלילי בנושא.

ישנם חוקים רבים בעיקר בתחום הכלכלה, התעבורה וכו’. בהם נקבע שאם יש אחריות של תאגיד, ישאו באחריות גם נושאי משרות בכירות בחברה אלא אם כן הוכיחו שהם לא ידעו ונקטו את כל הצעדים הסבירים למנוע את העבירה.

סעיף 23 לחוק – אחריות פלילית של תאגיד

כעיקרון, אין אחריות קולקטיבית ואנחנו דוגלים במימרא “איש בחטאו ימות” כל אדם יענש על חטאו ואין אחריות קולקטיבית.

בשיטה האנגלו-אמריקאית מוכרת האחריות של תאגידים, חברות, אגודות שיתופיות. הרעיון הוא שטובת הציבור מחייבת. לדוגמא: עבירה של זיהום אוויר, זיהום מי ים וכד’.

בתחילה אמרו שיש לתאגיד אחריות ישירה לפי “תורת האורגנים” – החברה היא כמו גוף, אורגניזם. ולחברה יש מוח – נושאי תפקידים בכירים. ולכן ניתן להטיל אחריות ישירה על נושאי התפקידים הבכירים. ומכאן להטיל אחריות ישירה על החברה.

וזה נוסף על האחריות של המנהלים וזה לא גורע מהאחריות שלהם.

ס”ק (א)(1) אומר שבעבירות קפידה- אם העבירה נעברה ע”י אדם מהתאגיד, האחריות היא על התאגיד (אחריות שילוחית).

ס”ק (א)(2) אומר שבעבירות אשר צריכות מחשבה פלילית או רשלנות אם לאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול ענייני התאגיד, רואים את המעשה הפלילי כאילו מדובר במעשה של התאגיד (“תורת האורגנים”)

ס”ק (ב) כאשר מדובר בעבירה של מחדל, זה לא משנה אם ניתן להטיל את חובת העשייה באופן ישיר גם לבעל תפקיד ספציפי בחברה.

 נכתב ע”י איתמר לנדאו

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *