דיני נזיקין – עדי בוחניק

עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
1
אחריות מוחלטת-לא בוחנים איך המזיק התנהג, די בכך שההתנהגות גרמה לנזק באותן נסיבות המוגדרות
בחוק. במשטר זה אין הגנות.
אחריות מוגברת/חמורה/קפידה- משטר של אחריות מוחלטת שיש בה הגנות למזיק )כמו אחריות בעלי
כלבים-ס' 10א'+ב'(.
אחריות מוגברת עם הגנת אשם תורם- באחריות מוגברת, המזיק נושא באחריות ללא קשר לשאלה כיצד
התנהג, אלא אם כן חלה הגנת אשם תורם, בה הניזוק נתרשל. הגנת אשם תורם חלה כאשר הניזוק יכול
היה למנוע את הנזק בעלות נמוכה מתוחלתו ובעלות נמוכה מהמזיק. דוג' עמ' 03. במקרה של תאונה בלתי
נמנעת, עדיין המזיק הוא שיישא בעלות של הנזק.
משטר של רשלנות- מבוסס על אשם. יש להוכיח שהמזיק חרג מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר.
משטר של רשלנות עם הגנת אשם תורם- למרות שהמזיק התרשל, אם הניזוק התרשל גם כן זה מפחית
מהפיצויים שהמזיק צירך לשלם. אשם תורם- מתייחס לניזוק )לתובע(- עשה משהו שתרם לנזק שנגרם לו.
במשטר כזה הניזוק נושא בעלות הנזקים של תאונות בלתי נמנעות.
משטר רשלנות והעברת נטלת הראיה- הניזוק תובע את המזיק על התרשלותו, המזיק צריך להוכיח שלא
התרשל ונהג בסבירות.
פטור/חסינות מאחריות- הנגטיב של אחריות מוחלטת. מצב בו המזיק לא נושא בכלל האחריות )כמו
שופטים(.
עוולה- )עמ' 8( התנהגות שמקימה אחריות.
שתי סוגי עוולות: עוולה פרטיקולרית-עובדות מסוימות שכאשר אין מתקיימות קמה עוולה, מגנה על אינטרס
ספציפי )מזל כרמלי- התובעת אושפזה בבית חולים לחולי נפש ללא הסכמתה, והוחזקה במוסד ללא הוראת אשפוז
כמתחייב מכוח החוק לטיפול בחולי נפש המגביל החזקה של חולה ללא הוראת אשפוז ל- 5 ימים בלבד.(. עוולת
מסגרת- מצבים שנותנים ביטוי לתפיסה משפטית רחבה יותר. בעוולת המסגרת, בניגוד לעוולה הפרטיקולרית, יש
הרבה מקום לשק"ד. מקורות החובה בעוולת מסגרת הם הפרת חובה חקוקה )כרמלי( ורשלנות. לא מגינה על
אינטרס ספציפי, אלא על שלל אינטרסים. )גורדון(. עוולת הנגישה- פתיחתו או המשכתו של הליך נפל )ס' 03
לפקנ"ז(. עוולה ספציפית לא שוללת את קיומה של עוולת מסגרת )ברק, גורדון- אדם מכר את מכוניתו והעברת
הבעלות במשרד הרישוי נרשמה ונמסרה במקום. סמוך לאחר המכירה קבל המוכר כתבי אישום וקנסות בגין עבירות
של הקונה. למרות פניות חוזרות ונשנות הבעיה לא טופלה על ידי העירייה, הוא נענה שהרישום טרם נקלט וכי עליו
לדאוג בכל פעם לביטול הקנס. המשיב פנה לביטול קנס בגינו הוצא צו מאסר, וצו זה לא בוטל. שיאה של הפרשה
במעצר של התובע ושחרורו רק לאחר תשלום הקנס. העירייה נתבעת בגין הנזק ממעצר השווא(.
מטרת ההרתעה- בבסיסה זה עומדת ההנחה שניתן להכווין התנהגות באמצעות הכלל המשפטי. כלל
משפטי קובע חובה ואיסור, והפרה גוררת אחריה עונש.
פיזור נזק- בבסיסה עומדת התפיסה שיש להטיל את הנזק על מי שיכול להתמודד אתו טוב יותר )מי שיכול
לבטח או לשתף יותר אנשים בעלות וכו'(.
שיקולי צדק מתקן- מתבססים על התפיסה המוסרית, שאם אדם גרם לאדם אחר נזק בעוולה הוא צריך
לתקנו, משום שמבחינה מוסרית מוצדק שיעשה זאת. הצדקה זו משתנה מתפיסה מוסרית אחת לתפיסה
מוסרית אחרת.
שיקול צדק חלוקתי-מתייחסים לאופן חלוקת הטובין והנטל בחברה ובוחנים כיצד משפיע כלל משפטי על
קבוצות חברתיות שונות. לדוג'- בעבר, היה כלל לפיו בני זוג לא יכולים היו לתבוע בנזיקין אחד את השני.
השפעה של כלל מסוג זה- הדבר הביא לאפליה של נשים )פרשת אמסלם(.
חסכון הוצאות מנהליות- מתייחס לצורך להפחית עלויות התדיינות ועלויות משפטיות הכרוכות בבירור
האחריות המשפטית ובהעברת הנזק מהניזוק לגורם אחר.
חינוך לערכים- שינוי נורמות והשקפות חברתיות באמצעות כללים משפטיים. לדוג' חוק האוסר עישון
במקומות ציבוריים. שיקול שמבקש לשנות התנהגות ע"י סנקציה ושינוי בתפיסה לגבי סוגים שונים של
התנהגויות )פס"ד דרדיריאן( )בשונה ממה שפסק ביהמ"ש בפס"ד אמסלם, בו לא נתן ביטוי לערכים(.
שיטת הרתעה
משטרי אחריות בנזיקין-
מטרות דיני הנזיקין: אילו שיקולים עומדים בבסיס משטר האחריות החל על בעלי כלבים?עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
2
הרתעה ספציפית- קביעת סטנדרט ע"י גוף שנבחר, אשר אמור לשקף איזון בין הוצאות המניעה להוצאות התאונה.
הרתעה קולקטיבית- המחוקק קובע בדיוק מה מבחינתו המאזן בין אמצעי המניעה לבין הנזקים הנגרמים ומחייב
את הפרט לנהוג עפ"י אותה קביעה )איסור(. חסרונות של ההרתעה- עמ' 71.
הרתעת שוק/הרתעה כללית- הפרט יכול לנהוג איך שרוצה ובלבד שישלם עבור הנזקים שהוא גורם )תמחור(. בדיני
נזיקין מדברים יותר על הרתעת שוק.
הפנמה- הגורם לנזק נושא בעלויות שלו וגם נהנה מהתועלת הכרוכה בפעילות. דוג' בעמ' 71.
החצנה- נוצרת או כאשר המזיק לא נושא בעלויות הנזקים שהוא גרם או כאשר הוא לא נהנה מהתועלת מהפעילות.
מי נושא באחריות כאשר הנזק נגרם ע"י מפגש בין פעילויות? התיאוריה של קוז- בהיעדר הוצאות עסקה, תושג
יעלות כלכלית, ללא קשר לכלל המשפטי. דוג' בעמ' 03. לעיתים נעדיף להטיל אחריות על קבוצה מסוימת משיקולי
צדק חלוקתי, גם אם מבחינת שיקולי יעילות כלכלית אין משמעות למי נושא באחריות מבחינת גודל העוגה.
כשלשני הצדדים יש אותה עלות מבחינת אמצעי מניעה, נעדיף שהניזוק ישלם עבורם, כך נמנע מהוצאות מנהלתיות.
התחשבות ברמת פעילות- במשטר של רשלנות, אם המזיק נקט באמצעי הזהירות האופטימליים והוא אינו רשלן,
הוא לא ישלם עבור הנזקים שנגרמו שלא ברשלנותו, ולכן אין לו תמריץ להתחשב/להוריד את רמת הפעילות שלו.
לעומת זאת, במשטר של אחריות מוגברת, המזיק נושא בנזקים שנגרמו גם שלא ברשלנותו, הוא יחפש דרכים
להפחתת הנזקים, יעשה זאת ע"י הפחתה של רשמת הפעילות שבה ינקוט. דוג' עמ' 07.
מטרת ההרתעה מנק' מבט כלכלית- מטרת ההרתעה מתייחסת למתן תמריצים להפחתת נזקים חברתיים ועידוד
התנהגות שמגדילה את הרווחה החברתית. המטרה היא להגיע להרתעה אופטימלית ולא למנוע נזקים לחלוטין.
המטרה היא להפחית את הוצאות התאונה והוצאות המניעה למינימום אופטימלי. )דוג' – עמ' 71(.
קלברזי- מתוך התפיסה הנ"ל, מבקשים לעודד את הפרט להשקיעה באמצעי מניעה )B( רק כאשר עלותם נמוכה
מתוחלת הנזקים שהם מונעים. תוחלת הנזק=הסתברות ) P( * גודל הנזק )L(. )דוג' בעמ' 70( . בהתאם לכך- נזק ימנע
רק כאשר ראוי למנוע אותו- דוג'- עמ' 02-02. כשאמצעי המניעה גדולים מתוחלת הנזק מדובר בתאונה בלתי נמנעת.
במקרה כזה הנזק נותר על כתפי הניזוק.
פוזנר- סבור שמשטר של רשלנות משיג הרתעה אופטימלית. גם הוא, בדומה לקלברזי, מבקש להשיג את מטרת
ההרתעה. שניהם סבורים שדיני הנזיקין צריכים לשאוף להפחית את הוצאות המניעה והתאונה לאפסיות. בהתאם
לניתוח הכלכלי של רשלנות הוא מציע שהמזיק יישא באחריות רק כאשר יכול היה למנוע את הנזק בעלות נמוכה
מתוחלת הנזק ולא עשה זאת. מציע את נוסחת לרנד- הנד- B<pL. דוג'- עמ' 00. בהתאם לנוסחת לרנד הנד
המשוכללת, הגנת האשם התורם תלויה בשאלה מי יכול היה למנוע את הנזק בעלות נמוכה יותר- דוג' עמ' 00.
המזיק נושא באחריות רק כאשר הניזוק לא היה יכול למנוע את הנזק בעלות נמוכה יותר מהמזיק )משטר של
רשלנות +אשם תורם( )פס"ד צימרמן- דובר על ילד שקושש עצים עם חבריו )בן 1( , וכלב בבית שאליו נכנס הכלב
תקף אותו, למרות שהיה קשור עם שרשרת(. סבור שבמשטר של רשלנות, לניזוק יש תמריץ לשנות את רמת הפעילות
באופן יעיל, משום שהוא זה שנושא בנזקי תאונה בלתי נמנעת )שכן המזיק לא ייצא רשלן(.
קלברזי והירשוף- סבורים שמשטר של אחריות מוחלטת משיג הרתעה אופטימלית. הם מציעים את מבחן השוקל
הטוב כדי לקבוע באילו מקרים להטיל אחריות, ובאילו מקרים להותיר את עלות הנזקים על הניזוק. השוקל הטוב
הוא מי שמצוי בעמדה טובה יותר לשקול את עלות אמצעי המניעה מול הוצאות התאונה ומי שיכול לפעול עפ"י
מאזן זה. קריטריונים לבחירות השוקל הטוב: נגישות למידע, יכול לפעול עפ"י המידע, מי נושא בנטל, אזהרה יכולה
לשנות התנהגות(. הם סבורים שבשני המשטרים: אחריות מוגברת עם אדם תורם ורשלנות עם אשם תורם מושגת
התוצאה היעילה ותאונה שלא רואי למנוע אינה נמנעת. כאשר ניתן למנוע את התאונה, מי שצריך להשקיע באמצעי
המניעה הוא מונע הנזק הזול )הרחבה בעמ' 02-00(.
השפעת הביטוח על השקול הטוב-הביטוח כמנגנון העברת מידע-חברת הביטוח מוסרת לנו מידע אודות מה יקרה
אם נעשה תאונות רבות ואיך אנו יכולים להימנע מהן. מבחן השוקל הטוב מתחשב בביטוח כגורם שבד"כ מחזק את
המסקנה שמי שמבוטח יכול להיות שוקל יותר טוב, שכן יש לו את הידע והתמריצים שנותנת חברת הביטוח.
איך פועל הביטוח? הביטוח מפזר סיכונים על פני אנשים ועל פני זמן- אם התרחש אירוע נזיקי, חברת הביטוח תשלם
וכך לא נצטרך להוציא מהכסף הראשון שיש לו תועלת שולית גבוהה בשבילנו )שונאי סיכון( )דוג' עמ' 01(. אדם מוכן
לשלם לחברת הביטוח יותר מתוחלת הנזק, שכן ישנה פרמיית סיכון נוספת שמשקפת את שנאת הסיכון שלו.
בעיה של MORAL HAZARD- הביטוח יכול לפעול גם כתמריץ שלילי- כי אם כבר שילמתי פרמיה, אז אני יכול
"לחגוג". אך ככל שהפרמיה קשורה להתנהגות של הנהג וככל שהקטגוריה מצומצמת ומדויקת יותר, כך הביטוחעדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
3
פועל פחות כתמריץ שלילי. דרכים להתמודדות עם בעיה זו: השתתפות עצמית במקרה שגרם לנזק, הביטוח יתגמל
את הלקוח אם נהג בזהירות ולא מימש את הפוליסה שלו.
פלטשר- הגנה ויעילות. פלטשר אינו סבור שקיים עימות אידיאולוגי בין משטרי אחריות שונים. הוא מתאר עימות
בין גישה אינסטרומנטלית/תוצאתית- אשר בוחן את הכלל המשפטי לפי התוצאה שהוא משיג לבין גישה
דאונטולוגית/מוסרית- יוצאת מתוך נק' הנחה שלהטלת אחריות על אדם יש ערך מוסרי בפני עצמו, ללא קשר
לשאלה מה תהיה התוצאה. התאוריה של פלטשר מייצגת תפיסה של צדק מתקן. העיקרון הוא שכאשר אדם פגע
בחברו בהתנהגות עוולתית, הוא צריך לתקן את המצב ולהשיב את הצדק על כנו, שכן פגיעה עוולתית מפרה איזון
מוסרי. פלטשר מתנגד לתאוריות האינסטרומנטליות הכלכליות, שכן עפ"י תאוריות אלו מקריבים את הפרט על
מזבח הכלל. את הפרט זה לא מעניין אם הטלת האחריות עליו הייתה מוצדקת מבחינה חברתית, שכן הוא זה
ששילם את המחיר בסוף )דוג' לכך שמתנגד לתאוריה זו נמצאות בעמ' 20(. העימות בין הגישה התוצאתית למוסרית
באה לידי ביטוי בהבדלים בין פרדיגמת הסבירות לפרדיגמת ההדדיות. העימות הנ"ל הוא מאבק בין שתי
אסטרטגיות להצדקת חלוקת הנטל בשיטה המשפטית. פלטשר מכיר בהגנת "פטור" המשחררת את המזיק מאחריות
במצבים בהם הטלת האחריות אינה הוגנת ואינה מוסרית.)דוג' לפטור- עמ' 22(. עושה הבחנה בין פטור להצדקה-
בפטור לא תשלם את הנזק, מוחלים לו, לא אומר שכך צריך לנהוג והצדקה- מעודדים את הפעילות.
פרדיגמת הסבירות – מייצגת את התפיסות המשקיפות על דיני הנזיקין כמכשיר להשגת מטרות חברתיות כפיזור
נזק, הקצאת סיכונים והגדלת העוגה החברתית. המשפט נבחן ע"י התוצאה שהוא משיג. סבירות הסיכון נמדדת ע"י
השוואה בין עלויות לבין תועלות חברתיות. הפרט אמור לשאת בסיכון סביר, כשהעלות החברתית שלו גבוהה
מהנזקים שהוא מסב )סיכון רקע- עלות מניעת הנזק גדולה מתוחלת הנזק(. נוטים להסביר את משטר הרשלנות
בהתייחס לפרדיגמה זו. )פלטשר מגדיר את פעולת גידול הכלבים כסיכון רקע(.
פרדיגמת ההדדיות – מייצגת תפיסה של דיני הנזיקין כמשקפת שיקולי הגינות ומוסר ולא שיקולי יעילות. הזכאות
לפיצוי נמדדת עפ"י גודל הסיכון שיצר המזיק בהשוואה לגודל הסיכון שיצר הניזוק, רק פגיעה כתוצאה מסיכון לא
הדדי מזכה בפיצוי. הפרט אמור לשאת בסיכון רקע )סיכונים שהפרטים בחברה חשופים אליהם באופן הדדי
ותורמים להם במידה שווה בקירוב(. את סיכוני הרקע בוחנים באמצעות קהילת הסיכון. סיכון הרקע מתייחס
למשטר של רשלנות )דוג' עמ' 22(. רשלנות תורמת- מתייחסת לפעילות שסיכנה את המזיק באותו אופן.
עוולת הרשלנות הינה עוולת מסגרת. כדי להקים עילת תביעה המבוססת על רשלנות, יש להוכיח קיומם של ארבעה
יסודות במצטבר:
7. קיומה של חובת זהירות.
0. המזיק התרשל )חובה הזהירות הופרה(.
0. נגרם נזק לניזוק.
2. קש"ס בין האירוע הנזיקי )ההתרשלות( לבין הנזק.
שלב ראשון: חובת זהירות )ס' 00(- חובת הזהירות מסננת את המקרים שהסיכוי לקרות נזק הוא מאוד קטן )רביד-
ילדה שהגיעה לטיפול שיניים במרפאה התנדבותית והרופא מזריק לה את חומר ההרדמה במזרק לא שואב(.
קיומה של חובת הזהירות נבדקת בבחינה דו שלבית: בשלב הראשון נבחנת קיומה של חובת הזהירות המושגית
)מתייחס לקטגוריות ככליות- סוג מזיקים כלפי סוג ניזוקים( ובשלב השני נבחנת קיומה של חובת זהירות קונקרטית
)בוחנת מזיקים ספציפיים לניזוקים ספציפיים( )ברק, גורדון, ועקנין-הילד שקפץ ראש לבריכה- הבעלות יוצרת זיקה
בין בעלים לסיכון שנוצר בתקופה שהיו בשליטתו, בכל מקרה צריך לראות שהחובה הופרה(.
ביהמ"ש בוחן חובת זהירות )מושגית וקונקרטית(-
תנאי ראשון: עמידה במבחן הצפיות- מבחן הצפיות מתחלק לצפיות טכנית )פיזית( ונורמטיבית. צפיות טכנית-
הטלת חובת זהירות על המזיק מותנית בכך שאדם סביר יכול היה לצפות את הנזק. צפיות נורמטיבית- הטלת חובת
הזהירות מותנית בכך שאדם סביר צריך היה לצפות את הנזק.
תנאי שני: קיומם של "יחסי שכנות" או קרבה בין הצדדים" )שמגר, לוי(. )גורדון, מרגע שפונה לרשות יוצר קרבה(.
שלב שני: התרשלות- בדיקת קיומה שלהתרשלות- אחרי שקבענו כי בין המזיק לניזוק קיימת חובת זהירות, יש
לבחון האם הייתה הפרה של חוב הזהירות, קרי: התרשלות. התרשלות משמעה התנהגות הסוטה מרמת התנהגות
עוולת הרשלנות
1. חובת זהירות והתרשלות- ס' 02-00 ,0-1 לפקנ"זעדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
4
של האדם הסביר. יש לבדוק האם המזיק התנהג עפ"י הפרקטיקה הנוהגת )ברק, שטרן- נהגו בפרקטיקה נוהגת
לחומרה ובפולר לקולה(. בימה"ש הוא זה שקובע האם ראוי להכיר בנורמה כסטנדרט של סבירות.
מקרים בהם ביהמ"ש ידבר על סטנדרט סובייקטיבי: קטינים-3 גישות בעניין קטינים- עמ' 21 )צימרמן, אייגר(,
נכים ולוקים בנפשם )הגנה פחותה, כרמי(. שיקולים בעד הטלת אחריות על חולי נפש- עמ' 21-03.
שלב שלישי: יסוד הנזק- קישור לחיווי דעה, מצג שווא והגדרת הנזקים במשפט-עמ' 2
שלב רביעי: קש"ס בין האירוע הנזיקי לבין הנזק- קישור לסיבתיות, ריחוק נזק וריבוי מעוולים-עמ' 2
i. אחריות רשויות ציבוריות
חוק הנזקים האזרחיים ביטל את החסינות המיוחדת שהוענקה בעבר למדינה. כיום, לאור חקיקת החוק, אחראית
המדינה, כמו כל אחד מאזרחיה, על רשלנות שהמעשה )ס' 0 לחוק הנזיקים האזרחיים(. אחראים מכוח נסיבות
השוואת מעמד. כמה גישות בנוגע לפטור הרשות הציבורית )עמ' 07(. ביהמ"ש מכיר בחובת זהירות של רשויות
ציבוריות, אבל מרחיב את מתחם הסבירות )שמגר, לוי, גרובנר(. לעומת זאת, ברק קובע אחריות מאוד רחבה על
הרשות )גורדון וועקנין(. שיקולים בעד ונגד הטלת אחריות על הרשות- עמ' 02.
קריטריונים להטלת אחריות על רשות המדינה:
1. האם הנזק נגרם ישירות ע"י הרשות )אך קשה לפי זה לדעת מתי תוטל אחריות(.
2. האם הנזק היה צפוי אקס אנטה לניזוק הספציפי.
3. חריג להטלת אחריות על הרשות-החלטות המערבות שיקול דעת נרחב של הרשות-)לוי- מאמצים את
החריג, שתיל-השופט אדמונד לוי דוחה את החריג( – לא ראוי שביהמ"ש יחליף את שיקול הדעת של
הרשות בשיקול דעתו, בנוסף, במישור הפרקטי לביהמ"ש אין כלים לבקר את החלטת הרשות )גרובנר,
מקרה מובהק של שק"ד, וויס ושטרנברג הם הדוגמה הפוכה, בו לא נקטו בכלל שק"ד(. לעומת זאת,
כאשר הרשות נתבעת על ביצוע רשלני של מדיניות שנקבע, כן מכירים בחובת זהירות )גורדון-מדובר
בסמכות ביצוע(.
לסיכום, בד"כ ביהמ"ש יטיל אחריות על הרשות כאשר היא נכשלת בסמכות ביצוע )סוהן, גורדון(. עם זאת, לא
נוטה להטיל אחריות, כאשר הרשות הפעילה שיקולי מידניות רחבים )גרובנר(. מקרה וייס לא מובהק, שכן לא
ברור עדיין אם מדובר בסמכות ביצוע או בקביעת מדיניות.
ii. חיווי דעה, מצג שווא והגדרת הנזקים במשפט
חיווי דעה-עצות/עובדות-
אנחנו לא רוצים להטיל אחריות על נזק שנגרם בדיבור )אגרנט, ויינשטיין- לא מתייחסים לנזק מדיבור כמו לנזק
ממעשה בטענה של חשש מהרתעת יתר(, וזאת מכמה טעמים )עמ' 13(.
תנאים לאחריות בגין מצג שווא רשלני-
1. האחריות תחול רק כאשר הנזקים הכלכליים ניתנים לצפייה מראש.
2. האחריות חלה כלפי מי שנמסרה לו חוות הדעת, או מי שצריך היה לדעת שהסתמך הסתמכות סבירה.
3. חוות דעת במסגרת עסקית ולא אקראית- דוג' עמ' 13.
4. בדיקת ביניים- לדוג' כאשר מדובר בחוות דעת רפואית של אדם לא מקצועי אשר מצפה שאדם ילך לרופא
לשמוע חוות דעת מקצועית.
איך מפצים עבור חוות דעת רשלנית? באופן מסורתי, דיני חוזים מפצים או על אינטרס קיום- מעמידים את הנפגע
במצב של אילו קוים החוזה או פיצויי הסתמכות- המצב בו היה לולא התרחשה העוולה )זלסקי(. בדיני הנזיקין, לא
מעמידים את הניזוק במצב לו קוים החוזה, אלא עפ"י פיצויי הסתמכות.
הגדרת הנזקים במשפט-
נזקים המוכרים במשפט:
1. נזק כלכלי טהור.
0. ניתוח סוגי אחריות מיוחדים ברשלנות-חוק הנזיקין האזרחיים-7120עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
5
2. נזק כלכלי שנגרם כתוצאה מחוות דעת רשלנית.
3. נזקים נפשיים )גורדון( ונזקים נפשיים משניים )אלסוחה(, כפי שהוגדרו במשפט.
4. נזק של הולדה בעוולה וחיים בעוולה.
5. נזק דיגניטרי )לא במסגרת של נושא זה(.
נזק כלכלי תוצאתי- נזק כלכלי שנגרם כתוצאה מפגיעה באינטרס אחר, ובאופן מיוחד, שנגרם כתוצאה מפגיעה בגוף
או ברכוש של הניזוק )דוג' בעמ' 01(.
נזק כלכלי טהור-נזק לאינטרס כספי, בלי שנפגע אינטרס אחר )דוג' בעמ' 01(.
הסיבות בגינן הוטלו מגבלות על נזק שהוגדר ככלכלי טהור- עמ' 01. גם בנזק פיזי המגבלות הללו צריכות לחול.
נזק פיזי הוא נזק חברתי בעוד שנזק כלכלי כשלעצמו הוא לא נזק חברתי, המידע השגוי גורם לנזק החברתי. כך שגם
אם התוצאה היא נזק כלכלי שלא מוגדר כנזק חברתי, עדיין מתקיימים טעמים טובים מאוד למנוע. כאשר אנו
מפצים על נזק גוף )פיזי(, אנו לא מתקנים את הנזק החברתי, אלא מתקנים את הנזק של הניזוק. פוטנציאל
ההתפרסות של נזק כלכלי טהור הוא הרבה יותר רחב, ולמזיק קשה להעריך את הנזק אקס אנטה. בנזק פיזי
ורכושי, קל יותר להעריך את פוטנציאל הנזקים.
נזק נפשי גרידא- נזק נפשי שלא נלווה לו נזק פיזי כלשהו. במקרים בהם נזק נפשי נלווה לנזק פיזי אין בעיה להכיר
בנזק נפשי- זהו נזק ראשוני )ברק, גורדון(. נזקים משניים- לא חוו את הטראומה מכלי ראשון, אלא מכלי שני
)אלסוחה, לוי נ' שערי צדק(, תנאי מקדמי להתקיימותו של נזק מסוג זה הוא פגיעה בזולת )ארדינסט לא אוהבת את
המושג נזק משני, שכן יש בו משום זלזול, למרות שהוא יכול להיות נורא(.
פרמטרים הנבדקים בתביעה מסוג נזק נפשי:
1. קרבה משפחתית- בפרשת אלסוחה מגמישים את הדרישה לקרבה ראשונה. הלכה זו הרחיבה את הזכאות.
2. קרבה גאוגרפית, קרבה במקום ובזמן- בעבר דרשו לאישור זכאות נוכחות במקום האירוע, השופט שמגר
מגמיש ואומר כי יש להכיר בנזק שנגרם ממשך השהות ליד הנפגע.
3. אופן קליטה האירוע- האם קלט את האירוע בחושים?
האם התובע היה עד ראיה, האם שמע את האירוע,
האם ראה את האירוע בטלוויזיה, או ששמע על האירוע לאחר
מכן.
4. קיומו של נזק נפשי ממשי- מחלות נפש קשות- שיעור ממשי.
הטעמים להטיל מגבלות על נזקים נפשיים- עמ' 10-12.
פיצוי עבור נזק פיזי עקיף- השאלה בעניין זה נשאלה בשוויקי- השופט ריבלין ביקשה עמידה בתנאי אלסוחה
ושהתובע יראה על נזק פיזי מהותי וכן ניתן להכיר גם בנזק מאוחר.
נזק של הולדה בעוולה וחיים בעוולה- הבחנה בין מס' מושגים )חיים בעוולה, לידה בעוולה, היריון בעוולה- עמ' 12(.
פרשת זייצוב דנה בהולדה בעוולה + הקשיים בהכרה בתביעת ההורים ואיך ביהמ"ש התייחס אליה- )עמ' 10(.
iii. מחדלים- האם ניתן להטיל אחריות בנזיקין על אנשים שנמנעו מלפעול/לעזור/להציל?
שיקולים בעד ונגד הטלת אחריות על מחדל- עמ' 11-11.
מתי ראוי להטיל על אדם חובה לפעול? )עמ' 11-11(
1. כשאדם הוא זה שיצר את הסיכון.
2. כאשר יש יחסים מיוחדים. האדם לא יצר את הסיכון אבל יש יחסי קרה ולכן ראוי להציל.
3. המציל הזול בנסיבות העניין-אם נמצא במקום ויכול להודיע למוקד הצלה וכו'.
4. חובה עפ"י דין- לדוג' הדין מגדיר כי אדם השייך לשירותי הכבאות חייב לפעול.
הבחנה בין מחדל לבין פסיאודו )=לא בדיוק( מחדל-)עמ' 11( מחדל טהור משמעותו, אי עשייה שלא קדמה לה עשייה
מסוכנת. פסיאודו מחדל-הימנעות מעשייה שקדמה לה עשייה שיצרה סיכון. יוצר הסיכון הוא מונע הנזק הזול.
ההבדל בין המקרה בו אדם יצר סיכון בהתרשלות לבין מקרה בו אדם יצר סיכון שלא בהתרשלות )דוג' מ' 11(.
חובת הצלה במשפט הישראלי- חוק "לא תעמוד על דם רעך"-"חוק השומרוני הטוב"- מטיל חובה על אדם להושיט
עזרה לאדם הנמצא בסכנה חמורה ומידית.
דרכים שונות לעודד אנשים להציל- עמ' 13.
השניים האחרונים נולדו מתוך תפישה
שראוי לפצות רק על נזק שנגרם כתוצאה
מהלם פתאומי – עמ' 10.
הטיפול במצבים של חוסר וודאות בדיני נזיקיןעדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
6
.10-12 ,10 ,02-13 ,77 'ס -מעוולים וריבוי נזק ריחוק ,סיבתיות I
סיבתיות וקשר סיבתי-עמ' 80
למה נדרש קש"ס בין הפעולה לנזק? לפי מטרת ההרתעה מנק' מבט כלכלית- אנו רוצים שאדם ינקוט באמצעי
מניעה רק כאשר הם נמוכים מתוחלת הנזק. מנק מבט של צדק מתקן- נדרשת זיקה ברורה בין ההתנהגות המזיקה
לנזק שנגרם. הדרישה לקש"ס באה לידי ביטוי בס' 02- "עוולת הרשלנות" וס' 00- "הפרת חובה חקוקה".
ס'02 לפקנ"ז- פרט להתנהגות המוגדרת כעוולתית, נדרש קשר סיבתי בין ההתנהגות המוגדרת כעוולתית לבין הנזק.
המונח "אשם" + התנהגות עוולתית=אחריות.
מבחן הקשר הסיבתי הוא תנאי לקיומה של אחריות בנזיקין, כולל שתי דרישת )ס' 02 לפקודת הנזיקין(:
1. דרישת הקש"ס העובדתי-האם התנהגות מסוימת היא שגרמה לנזק מסוים.
2. דרישת הקש"ס המשפטי- עוסק בשאלה האם אשמו של המזיק הוא גורם מכריע או גורם ממשי
בהיווצרות הנזק. )עפ"י מבחן הצפיות, מבחן הסיכון או מבחן השכל הישר(. כאשר מתקיימים שלושת חריגי
סיפת הסעיף, לא מתקיים קש"ס ואין אחריות )ברדה(. לפני שפונים לבדיקת קש"ס משפטי, יש לבדוק
תחילה כי ישנה סיבתיות עובדתית )עמ' 11(. השוואה בין קש"ס משפטי לריחוק נזק קישור בעמ' -7
המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן ה"אלמלא"- ביקורות על המבחן- יש שחושבים שהמבחן צר מדי )לא כולל את כל
המקרים ואז יש להחיל את מבחן הדיות( ויש שחושבים שהוא רחב מדי )דוגמאות לכאן ולכאן ניתן למצוא בעמ' 10(.
תלויים- תובעים על הפסדי תביעה שנגרמו להם עקב מות המנוח. תלויים זכאים לתבוע רק אחרי מוות. ולכן בפס"ד
חננשווילי- לא היו זכאים לתבוע בתאונה הראשונה שכן טרם מת בה.
הלכת השנים האבודות )לפני אטינגר( קבעה – אין טעם לפצות בגין אבדן השתכרות על שנים שאדם לא חי בהן
)להבדיל ממה שנקבע בחננשווילי, בו המזיק השני ישלם עוד %28 על אבדן השתכרות בגלל ששלל ממנו לתבוע את
מזיק א'(.
דוקטרינת הנזק הראייתי- עמ' 11 – מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע, היינו פוגע ביכולתו של
התובע להשתמש בראיה שלכאורה היא בעלת פוטנציאל לביסוס טענה עובדתית כלשהי שעליה מבוססת התביעה,
עשוי ביהמ"ש להטיל על הנתבעת נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה. )נגר- הרופא טשטש
ראיות, אשר יכולות היו לעזור לנו לדעת האם הנזק נגרם כתוצאה מעוולה(.
לדוקטרינת הנזק הראייתי יש שתי תוצאות:
בפן הנזיקי- מקימה עילת תביעה נזיקית עצמאית של ניזוק נגד אותו אדם או מוסד שבאשמתו נגרם הנזק הראייתי.
מדובר בעילת תביעה בגין נזק כלכלי, שבא לידי ביטוי בשלילת עילת תביעה או בשלילת סיכוי להוכיח עילת תביעה.
הפן הנזיקי יכול להיות מזיק ראייתי )צד ג'( או שהוא יכול להיות המזיק שנתבע בגין הנזק המוחשי.
בפן הראייתי- אמצעי להעברת נטל השכנוע אל יוצר הנזק הראייתי להוכיח את אותן עובדות שהיו יכולות להתברר
לולא הנזק הראייתי. היקף הנטל המועבר נתחם עפ"י היקפו של הנזק הראייתי שנגרם. מניחים לטובת מי שנפגע
כתוצאה מפגיעה בראיות, שהמצב העובדתי הוא כפי שהוא טוען. מי שפגע בראיות, מניחים לרעתו את אותו יסוד
עובדתי שיכול היה להתברר מאותן ראיות שהוא פגע בהן. מדובר בנזק ראייתי רק עבור הצדדים למשפט!)לא צד ג'(,
רק הנתבע יכול להיות אשם באיבוד ראיות. הבדלים בין הפן הראייתי לפן הנזיקי לפי פס"ד נגר- עמ' 13.
סיבתיות במצב של חוסר וודאות בנוגע לעובדות=עמימות ראייתית
סוגי קטגוריות של חוסר וודאות שעלו בפסיקה )עמ' 10(:
1. יש מעוול שגרם לנזק, אבל לא יודעים מה חלקו בנזק )נגר, גינוסר(. בקטגוריה זו ניתן להתייחס גם לנתבע
בתוספת גורמים שאינם בני חבות, הטלת אחריות עליו בגין כל הנזק מעוררת קושי )נגר(.
2. לא ידוע מי המעוול, לא ברור מי הרשלן אשר לו יש לייחס את ההתנהגות העוולתית
מצב ראשון- בו ידוע שישנה התרשלות אך לא ברור מי גרם לנזק-במצב זה ביהמ"ש מעביר אליהם את
הנטל להראות מי מהם גרם, אחרת הם יישאו באחריות ביחד ולחוד )סמרס(.
מצב שני- בו לא ברור אם הנתבע התרשל ולא ברור אם גרם לנזק- הכלל הוא שהאחריות בנזיקין מבוססת
על אשם אישי, אין מקום להטלת אחריות מ עין קיבוצית )בהנחה שהנתבעים לא פעלו במשותך ולא היה
בניהם קשר משפטי כלשהו )לנדוי, ארוג'י(. לעומת זאת בפס"ד איברה גם לא היה ברור מי התרשל והחלט
להטיל אחריות על כולם.
מצב שלישי- בו ברור שהנתבע גרם לנזק, אך לא ידוע אם התרשל-דוג' בעמ' 10-10.
לסיכום, בשלושת המצבים הללו, בד"כ מדובר בריבוי מעוולים. ביהמ"ש עושה שימוש בהעברת נטל
הראיה. הנתבע הוא חלק מקבוצה שידוע שאחד מהם גרם לנזק באשמו.
3. לא ברור אם נזק נגרם כתוצאה מעוולה )כמו המקרה של הקישון, שוויקי(.עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
7
מושגים שיש להכיר:
מעוולים במשותף- חייבים ביחד ולחוד- ניתן לתבוע את הנזק כולו מכל אחד מהחייבים יחד, או לתבוע את הנזק
כולו מאחד מהם. התנאי הוא שהניזוק לא יכול לקבל יותר מכפי נזקו )נגר, גינוסר(. טעמים להטלת אחריות יחד
ולחוד- עמ' 10.
מעוולים בנפרד שגרמו לנזקים נפרדים-מעוולים שגרמו למעשי עוולה שונים, והם גורמים לנזקים נפרדים
ועצמאיים, קרי, ניתן לזהות חלקו של כל מזיק בנזק. כל אחד מהמעוולים נושא באחריות לנזק שנגרם על ידו )בך,
מלך(.
מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד- מעוולים אשר מעשי העוולה שלהם נפרדים ושונים, אך גורמים נזק אחד שאינו
ניתן לחלוקה )מלך(. אם קובעים שניתן להפריד את הנזק, כל אחד מהחייבים יהיה חייב עפ"י חלקו. במידה ומדובר
בנזק שלא ניתן להפרדה ואין קריטריון סביר לחלוקה, נעביר זאת לחבות ביחד ולחוד )גינוסר(.
ההבדלים בין סיבתיות משפטית )ס' 02( לריחוק נזק )ס' 10(- עמ' 11.
ס' 02 עוסק בשאלה מי האחראי עד לגרימת הנזק הראשוני. ישראל גלעד טוען שכל תהליך גרימת הנזק הראשוני
נקרא אירוע בסיסי. ס' 10 עוסק בשאלה עד היכן משתרעת האחריות לנזק.
כללי ריחוק הנזק נכנסים לתמונה כאשר נגרמים אירועים נוספים, נפרדים מהאירוע הבסיסי- דוג' בעמ' 733. מרגע
שנגרם הנזק הראשוני, אין צורך עוד לצפות את הליך הגרימה, די בכך שסוג הנזק היה צפוי. למרות האמור, בפס"ד
רביד, עמדת הרוב הייתה שדי בנזק מוחי כלשהו. שופט אנגלרד )דעת מיעוט( אומר שהנזק החמור לא היה צפוי ולכן
אי קש"ס. ארדינסט מותחת ביקורת על הפרשנות של הפסיקה )על דעת הרוב( אומרת שפרשנות זו מרוקנת מתוכן
את כללי ריחוק הנזק, וכתוצאה מכך, מזיק שאחראי עבור נזק גוף, תחום האחריות שלו הוא רחב מדי.
כלל הגולגולת הדקה- כאשר הנזק היה צפוי )נזק גופני(, המזיק אחראי לכל היקף הנזק, גם אם הוא חמור יותר בגלל
רגישות מיוחדת של הניזוק.
המבחנים לקיומה של דרישת הקש"ס המשפטי-מבחנים על פיהם נקבע מתי אשמו של המזיק הוא הגורם המכריע
לנזקו של הניזוק- לא תוטל אחריות על אדם אם אשמו של אחר היא הסיבה המכרעת לנזק )ברק, ברדה(- עמ' 11:
1. מבחן הצפיות- האם המזיק כאדם סביר היה צריך לצפות שהתנהגותו העוולתית תגרום לנזק.
2. מבחן הסיכון- האם הנזק נופל במתחם הסיכון של התנהגות המזיק )יש לשאול מהו הסיכון אותו ביקש
המחוקק למנוע.
3. מבחן השכל הישר- האם כל התכונות המציינות את התנהגותו של העוולת של המזיק תרמו בפועל לתוצאה
המזיקה? התרחשות שלא נגרמה במישרין ע"י התנהגות המזיק, יוצאת מגדר האחריות.
הגנות על הנתבע- גורם זר מתערב
ס' 02 לפקודת הנזיקין מונה שני מצבים עיקריים העשויים לנתק את הקש"ס.
חריג ראשון- הגורם המתערב הוא מקרה טבעי בלתי רגיל )ס' 7(02((.
חריג שני- הגורם המתערב הוא אשמו של אדם אחר )0(02((. )פס"ד הדסה- הגורם המתערב לא ניתק את הקש"ס,
לעומת זאת, בפס"ד כיתן נ' וייס((.
II העברת נטל הראיה-ס' 01-27ג' לפקנ"ז
העברת נטל הראיה-במצב הדברים הרגיל, התובע צריך לשכנע, עפ"י ככלי ההסתברות שגרסתו נכונה- "המוציא
מחברו עליו הראיה". כאשר מדברים על חזקות שמעבירות את נטל הראיה, בד"כ מתייחסים לעדיפות בנגישות של
הראיה או מתן תוקף לניסיון חיים. הסיבות לחזקה של העברת נטל הראיה- עמ' 10. ס' 01-27 עוסקים במצבים של
העברת נטל שכנוע- כאשר אחד מהם חל, הנתבע צריך להוכיח שלא התרשל. העברת נטל לעניין התרשלות פועלת
לטובת הנתבע, העברת החזקה מאפשר לנתבע להוכיח כי אכן עמד בסטנדרט הראוי, האמנם?. העברת הנטל לנתבע,
משמעותה שהנתבע יישא באחריות, לא תמיד עם הצדקה.
ס' 27- חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו- קובע 0 יסודות )סולן(:
1. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה גרם לנזק. היום, עפ"י ההלכה, המועד הרלוונטי לבחינת אי ידיעתו
של התובע באשר לנסיבות שגרמו לאירוע הנזק הוא מועד הגשת התביעה וניהול המשפט. אם במועד
המשפט השופטים מבינים כי התובע לא יכול היה לדעת עובר הנטל לנתבע להוכיח.
2. שליטה בנכס שגרם לנזק.עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
8
3. הסתברות גדולה יותר שהתרשל מאשר שלא התרשל. בפס"ד סולן ושטרנברג השופטים אמרו שיש
להתייחס לתנאי זה של עודף הסתברות על בסיס מכלול הראיות הכלליות )ראיות סטטיסטיות על סמך
ניסיון חיים( ולא רק עפ"י ראיות התביעה. זה אומר שאם הנתבע מביא ראיה המבססת את הטענה נגדו, אז
השופט צריך להתחשב גם בראיות אלה בעת ההכרעה העובדתית. זה מטיל על הנתבע סיכון- הוא עלול
להביא ראיות שבסופו של דבר, יכולות לשכנע את השופט לרעתו. לכן במקרים בהם הסתיימה פרשת
התביעה, הנתבע צריך להחליט אם להביא ראיות, ולעיתים אם השתכנע )הנתבע( שהתובע לא ביסס בכלל
את העוולה עדיף לו להימנע מהבאת ראיות בכלל, או לצמצם אותן.
בהתקיים כל היסודות האלה עובר הנטל מהתובע לנתבע. הנתבע יכול להראות שלא התרשל, אם לא עושה כן, יד
התובע על העליונה.
ס' 01-מדבר על אש- התנאים להעברת נטל הראיה:
1. נזק.
2. ע"י אש או עקב אש.
3. מצבים חלופיים )הנתבע הבעיר אש, היה אחראי להבערה, בעל מקרקעין שממנו יצאה אש(.
4. האש עברה למקרקעין או מטלטלין אחרים.
בהתקיים היסודות הנ"ל, מניחים לרעת הנתבע שהייתה התרשלות.
כלל מאזן הסתברויות- תוכל לקבל פיצויים רק אם הצלחת להוכיח מעל %51 תקבל %011 פיצויים. פיצויים עפ"י
מאזן הסתברויות זה או הכול או לא כלום. דוג' עמ' 11.
פיצוי הסתברותי- בפסיקה, ניתן למנות דוקטרינות לפיצוי הסתברותי בגין אובדן סיכויי החלמה, או בגין פגיעה
בסיכוי ויצירת סיכון. כשמדובר בסיבתיות עמומה ניתן לתת ביטוי, במקרים המתאימים, בדרך של קביעת פיצוי
הסתברותי לפי שיעור הסיכון שהוגבר, שכן לעיתים גישת הכול או כלום היא לא צודקת בנסיבות העניין )מלול(.
הטיה נשנית- תנאי המצדיק לחרוג מכלל מאזן ההסתברויות לטובת כלל של פיצוי לפי הסתברות )מלול(. לדוג'
בביה"ח מסוים נגרם לחולים נזק של %31, הם לא יכולים להוכיח לפי כלל מאזן הסתברויות, שכן זה לא עובר את
ה-%51. לכן אם יוכיחו הטיה נשנית )שבאופן קבוע הם לא יכולים להיות מפוצים( אז יעבירו את זה לכלל של פיצוי
הסתברותי, ואז הם יקבלו בדיוק לפי הנזק, היינו %31.
עוולת הפרה חקוקה היא עוולה נפרדת, היא לא חלק מעוולת הרשלנות )כמו בארה"ב(. הניזוק מהפרת חובה חקוקה
זכאי לסעדים ותרופות מדוח דיני הנזיקין, ובלבד שאכן התקיימו כל יסודות העוולה, כגון שאתה חובה חקוקה אכן
נועדה לטובת הניזוק.
הפרת חיקוק יכולה להיכנס במסגרת עוולת הרשלנות- כמה גישות לכך – עמ' 737.
יסודות העוולה הפרת חובה חקוקה-
1. חיקוק- חובה שבחוק חייבת להיות קונקרטית, מפורשת וברורה ולא חובה כללית כדי לחייב אדם בגין
הפרתה.
2. החיקוק נועד לטובתו של התובע )הניזוק(-בפסיקה עושים הבחנה בין חובה ציבורית לחובה לפרטים-רק
כאשר מדובר בחובה שנועדה להגן על הפרטים, אז היא נועדה לטובת התובע. לא כך הדבר בחובה ציבורית
)עיתון משפחה-בו נעשתה הבחנה בין אינטרס ציבורי לאינטרס לציבור(.
3. החיקוק )החובה( הופרה ע"י המזיק- כאשר מדובר בהפרת חובה חקוקה, ייתכנו סטנדרטים שונים בעניינים
שונים )ועקנין(.
4. ההפרה גרמה לנזק- נזק וקיומו של קש"ס בין ההפרה לנזק- דוג' בעמ' 730.
5. הנזק הוא מסוגו וטבעו של הנזק אליו התכוון המחוקק- בוחנים מהו הסיכון שבגינו רצה המחוקק לפצות
או שמפניו רצה המחוקק להגן )פס"ד בלומנטל- היו דעות חלוקות בין השופטים בנוגע לסוג הנזק
שהמחוקק ביקש למנוע.
6. החיקוק עצמו לא התכוון להוציא את התרופה האזרחית מגדר הסעדים שיינתנו- יסוד שלילי זה מחייב כי
החיקוק לא התכוון לשלול את התרופה הנזיקית וכי החיקוק עצמו לא ממצה את הסעדים שניתן להעניק.
הפרת חובה חקוקה- ס' 00 לפקודת הנזיקין
הסדר הפיצויים של נפגעי תאונות דרכים- פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק הפיצויים לנפגעי ת"ד.עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
9
חוק הפיצויים לתאונות דרכים יצר הסדר של אחריות מוחלטת )ס' 0ג' לפלת"ד(. החוק הוגדר כחוק סוציאלי
חברתי. מטרתו של החוק הייתה לפזר את הנזק ע"ג מספר רב יותר של אנשים. המחוקק נתן את הדעת לתוצאה
שנוצרה עקב היעדר יכולת של מזיקים מסוימים לשלם ולפיכך קבע את ההסדר של האחריות המוחלטת להסדר של
ביטוח )המטרות של הסדר זה- עמ' 732(:
1. ביטוח אחריות- מתייחס לאחריות של נהג/ בעלים. עושים זאת כדי להבטיח את היכולת שלהם לשלם
לנפגעים אחרים.
2. ביטוח אישי- מבטח את המשתמש מפני נזקים שנגרמו לו עצמו.
3. ביטוח סטטוטורי- ביטוח מכוח החוק, אשר מבטיח שבהיעדר כיסוי ביטוחי כלשהו, "קרנית" תבטיח פיצוי
לאותם זכאים.
האם ההסדר עומד בקנה אחת עם מטרת ההרתעה?
מצד אחד- קיומו של ביטוח יכול לגרום לתוצאה של MORAL HAZARD– מרגע ששילמתי ביטוח, אני יודע שבכל
מקרה אמשיך לשלם פרמיות בין אם גרמתי לתאונה ובין אם לא ולכן התמריץ של הנהגים פוחת.
מצד שני- חברות הביטוח יכולות להתנות את הביטוח בהתקנת אמצעים מסוימים.
מי זכאי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד?
תנאי ראשון- האירוע שגרם לנזק מוגדר כת"ד )אם האירוע לא מוגדר כת"ד, בשום אופן הנפגע לא יהיה זכאי
לפיצויים לנפגעי ת"ד(.
תנאי שני- הזכאות לא נשללה מכוח ס' 7 לחוק הפלת"ד.
האם האירוע מוגדר כת"ד- שלבי הבדיקה )עמ' 022 בספר הלימוד(:
האם נופל בהגדרה הבסיסית לת"ד- ס' 7 לחוק הפלת"ד:
1. "מאורע"- אירוע פתאומי.
2. "נזק"- נגרם לאדם נזק גוף, החוק לא עוסק בנזקי רכוש.
3. "עקב"-מצביע על דרישת קשר סיבתי בין השימוש ברכב מנועי לבין נזק הגוף שנגרם לנפגע. בפס"ד שולמן
קבעו כי המבחן לקיומו של קש"ס עובדתי משפטי הוא מבחן הסיכון, שבגינו שואלים- האם התוצאה
המזיקה נכנסת במתחם הסיכונים הכרוכים בשימוש ברכב ובגינם ביקש המחוקק לפצות. היום, אחרי
התיקון יש להחיל את מבחן הסיכון + מבחן השכל הישר. מבחן השכל הישר נועד לתחום את מבחן הסיכון
לאותם מקרים, בהם תרומת השימוש ברכב מנועי לנזק ממשי היא לא מקרית. במבחן השכל הישר נעזרים
בשני מבחני עזר- מבחן הזירה )האם הרכב שימש רק כזירה לאירוע( ומבחן הגורם המתערב הזר )האם
אותו גורם מתערב ניתק את הקש"ס(.
4. "שימוש"- שימוש ברכב לעניין חוק הפלת"ד עשוי להיות שימוש עיקרי, כלומר יצוע ייעודיו הרגילים של
הרכב, כמו נהיגה. אך המונח שימוש לא מוגבל ל"שימוש" נחוץ בלבד, וחל גם על שימוש לוואי, פעולות
שבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש עיקרי.
5. "רכב מנועי"- רכב הוא כוח מכני/מוטורי על פני הקרקע-תחבורה יבשתית. מצבי הריבוי- טרקטור, רכבת
ועוד וכן מצבי המיעוט- כיסא גלגלים וכו'.
6. "למטרות תחבורה"- השימוש ברכב מנועי, צריך שיהיה למטרות תחבורה. כניסה ויציאה מהרכב מוכרים
כשימוש לוואי בחוק.
אם לא נופל לגדר ההגדרה הבסיסית יש לבדוק את החזקות המרבות.
שלוש החזקות המרבות:
1. התפוצצות או התלקחות של רכב )פס"ד לסרי(.
2. ניצול הכוח המכני של הרכב )פס"ד )ברק, עוזר נ' אררט(. החזקה המרבה חלה באותם מקרים בהם הרכב
הוא דו תכליתי, מצד אחד יש לו ייעוד תעבורתי ומצד שני יש לו ייעוד נוסף ובלבד שלא שינה את ייעודו
המקורי )לדוג'-כלי רכב שנטלו ממנו את הגלגלים והפכו אותו למשהו אחר, לא חלה לגביו החזקה המרבה(.
3. רכב שחנה במקום אסור- המונח "חנה" מתכוון למצב עמידה שיש עמו סיכון תעבורתי )דוג' בעמ' 731(.
אם לא נפל בגדר אחת החזקות המרבות- לא מדובר בת"ד- אם כן בגדר החזקות המרבות יש לבחון חזקה ממעטת.
החזקה הממעטת:-דוג' עמ' 731-731-
עפ"י חזקה זו אירוע העונה על התנאים המצטברים הבאים לא ייחשב כת"ד על פי חוק:
1. מאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון.עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
11
2. המעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם.
החזקה הממעטת קובעת באופן סטטוטורי שסיכון הכרוך בפעילות עבריינית, אינו מהסיכונים שהחוק רוצה לפצות
בגינם. בפרשת עזבון לזר נבחנה השאלה האם התאבדותו של אדם על פסי הרכבת נכנסת להגדרת ת"ד לאור
החריגים הנ"ל- עושים השוואה בין תכנון לבין תוצאה בפועל- עמ' 773.
חריגים לזכאות הפיצוי- ס' 1 לחוק הפלת"ד )בפרח נקבע כי ס' 1 לא חל(- עמ' 010 בספר. סייג לכל החריגים-
התלויים בנפגע )הורו, ילדו או בן זוגו- לרבות הידוע בציבור( יהיו זכאים לתבוע פיצויים, גם אם הנפגע עצמו אינו
זכאי לכך כאמור בס' 7 לעיל. ואם הם תלויים במי שנפגע כאשר נהג ללא ביטוח או שהביטוח אינו מכסה את החבות,
הם זכאים לתבוע פיצויים מקרנית.
ס' 0 לפלת"ד- מדבר על תאונה בה יש מס' כלי רכב מעורבים. תחול על כל נוהג אחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי
הרכב שלו. הנוהג באוטו יכול אף לתבוע את חברת הביטוח שלו. עקרונית, המבטחת לא באמת מפצה את הנוסעים,
היא משפה את המשתמש )החייב הראשוני מכוח החוק( ואת המתיר. כל משתמש זכאי לתבוע את חברת הביטוח של
הרכב שהיה מעורב בתאונה.
עיקרון ייחוד העילה- מי שיש לו עילת תביעה מכוח חוק הפלת"ד אינו יכול לתבוע לפי פקודת הניזיקין )ס' 1)א(
לחוק הפלת"ד( )חוסיין(. סייג לעיקרון ייחוד העילה- "אלא אם התאונה נגרמה במתכוון". אם אדם נפגע בת"ד,
קיבלת פיצויים ולאחר כמה זמן חוזר לביה"ח והלה מרע את מצבו, מותר לו לתבוע, שכן הוא מיצה את עילת
התביעה )ליפשיץ(.
זכויות חזרה )ס' 1 לפלת"ד( – מי ששילם פיצויים עפ"י החוק אין לו זכות חזרה לאדם אחר החייב בפיצויים עפ"י
חוק. מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט מתחייב העיקרון שאותו אדם שחייב עם אדם אחר יוכל לתבוע את
השתתפות של האדם הנוסף. לדוג'- שני נהגים האחראים להולך רגל, ניתן לתבוע אותם יחד ולחוד. אם הולך הרגל
תבע רק את האחד מהנהגים, חברת הביטוח של האחד יכולה לחזור לחברת הביטוח של האחר. כאשר קרנית חוזרת
בצדק אל חייבים אחרים, היא מקבלת %011 החזר ולא רק השתתפות. די בכך שהיה כיסוי ביטוי בלבד כדי שקרנית
לא תיכנס לתמונה. זכויות חזרה מתחלקות למספר קטגוריות )עמ' 770(. ס' 9 מתייחס לקטגוריה של חייב מכוח חוק
הפלת"ד שחוזר לחייב מכוח חוק הפלת"ד. ס' 1 קובע שאם חייב מכוח החוק שילם הוא לא יוכל לחזור לחייב אחר
מכוח החוק, אלא אם כן מתקיימים החריגים.
למי ניתן לחזור?
כאשר קרנית משלמת היא יכולה לחזור לאותם חייבים שלא היה להם כיסוי ביטוחי בעוד היה צריך להיות להם
)נתניהו באברהם-"יש אינטרס ציבורי לשמור על כך שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם
בגלל מחדל"(. ס' 1 א'7- אומר כי ניתן לחזור למי שלא זכאי לפיצויים מכוח ס' 1 לפלת"ד. כאשר התובע חזרה אינו
קרנית, יינתנו נפקות ותכן מלא לשאלת האשם היחסי ולמידת ההשתתפות בין הצדדים )נתניהו, אברהם(.
אחריות המדינה- כלי הרכב של הצבא לא מבוטחים בביטוח מסחרי. מדינה פטורה מעשיית ביטוח, אך במקרי
תאונה היא חייבת לפצות, אילו היא נהייתה מבטח. ס' 0 לפקודת רכב מנועי קובע מתי המדינה פטורה. ס' 7(0(
קובע שתי חלופות: א. רכב שהוא רכוש המדינה ו-ב. אדם בשירות המדינה. בפס"ד פחימה הוצע שכאשר מדברים
על רכב שהוא רכוש המדינה, הכוונה היא שמי שנוהג בו הוא אורגן המדינה או נהג בהיתר בלבד )גם לנסיעה פרטית(.
כלולים פה גם מקרים בהם אדם נוהג ללא היתר, אך עושה זאת לשירות המדינה.
החוק מאפשר לצרכן הניזוק לזכות בפיצוי עבור פגיעה גופנית הנגרמת ע"י מוצר פגום שיוצר ע"י היצרן, וזאת מבלי
שהיה עליו להוכיח שהיצרן התרשל. עיקרון פוזיטיבי- דרישת פגם ועיקרון נגטיבי- "אין נפקא מינה אם היה אשם".
מוצר פגום )ס' 0)ב((- דומה לכלל הדבר מדבר בעד עצמו )של נטל העברת הראיה(, אך ללא התנאים. אם בנסיבות
העניין נראה כי הייתה אי תקינות יותר מאשר תקינות- אזי, קיימת החזקה כי המוצר פגום.
ניתן להבחין במשפט הישראלי בסוגים שונים של פגמים )ס' 0 לחוק אחריות למוצרים פגומים(:
1. פגם בייצור-)פניצייה( – פגם לפי הגדרת היצרן, המוצר יצא פגום בתהליך הייצור. הפריט אינו עומד
בסטנדרט של הדגם )האמתי( וסוטה ממנו סטייה מהותית. האחריות לפי החוק לא תלויה באשם, לכן טענה
של יצרן שלא התרשל לא תתקבל.
2. פגם בדגם/בתכנון )ס' 2 א 0(- הפגם הוא בדגם כולו ולא רק במוצר ספציפי. כאשר הדגם מסוכן באופן בלתי
סביר, המוצר נחשב פגם בדגם או בתכנון )פס"ד שפס- הטענה הייתה לפגם בטיחותי בדגם הכיסא הנוח(.
אחריות למוצרים פגומים-חוק האחריות למוצרים פגומים-תש"ם 7113עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
11
3. פגם בפיתוח- זהו פגם שלא היה ידוע ליצרן בעת התכנון. המחוקק הישראלי לא מטיל אחריות בשל פגם
בפיתוח, אלא בודק את ידיעתו של היצרן הסביר במועד הייצור )המידע הטכנולוגי שהיה קיים אז( ולא
במועד מאוחר יותר על בסיס אינפורמציה חדשה )בשאדה(. יש אנשים שמעדיפים באופן אסטרטגי מוצר
פחות בטוח, וזאת מטעמים כלכליים, הוא יעלה להם פחות כסף. שלוש אפשרויות: 0. אין משמעות לשאלת
הידע בעת הייצור. 2. נותנים ליצרן הגנה למרות שאנחנו יודעים שמדובר בפגם. 3. לא מדובר בפגם. בין
אפשרות 2 לאפשרות 3 יש הבדל בהעברת נטל הראיה. באפשרות 2- היצרן יכול להוכיח שלא ידע ולא היה
עליו לדעת ובאפשרות 3- התובע צריך להוכיח שהיצרן ידע או שהיה עליו לדעת.
4. פגם שנובע מאי אזהרה/אזהרה לא מתאימה )ס' 0א'0 לחוק האחריות למוצרים פגומים(-בנסיבות בהן
צריך לתת אזהרה והיא אינה ניתנת/אינה מתאימה, המוצר הופך לפגום מכוח החוק. )פס"ד בשאדה אי
אזהרה מהווה פגם( )פס"ד ברוסאד- גם להטביע את הצרכן במידע זה לא טוב שכן זה מהווה כהיעדר
מידע(.
מהי הנורמה? מה יהפוך מוצר לפגום? סבירות המוצר ) דוג' בעמ' 771 – 771(. בוחנים את הפגם במונחים כלכליים
של עלות מול תועלת.
הגדרת היצרן )ס' 7 לחוק האחריות למוצרים פגומים(- הגדרה רחבה הכוללת ייצור והרכבה. יצרן הוא גם יבואן של
מוצר שיוצר בחו"ל. בנוסף, לצורך החוק, יצרן נחשב גם כמי שמציג את עצמו כיצרן.
תחולת האחריות-בהתגבש היסודות דלעיל תוטל האחריות תמיד על היצרן, כהגדרתו בסעיף 0 לחוק האחריות
למוצרים פגומים. עם זאת, ניתן להבחין בין מס' סיטואציות אפשריות:
א. יצרן בודד – ס' 0א' לחוק מוצרים פגומים- כאשר המוצר הינו פשוט, ונעשה רוסו ככולו בידי יצרן אחד-
האחריות תוטל על אותן יצרן.
ב. מספר יצרנים- ס' 0)ב(- כאשר המוצר הינו מורכב, ונדרשת עבודה של יצרנים שונים- האחריות תוטל על
היצרנים שבמוצריהם נתגלה הפגם. כאשר הנזק נגרם ע"י רכיב פגום, יהיו אחראים הן יצרן המוצר והן
יצרן הרכיב. בפס"ד פניציה, למרות שאנחנו יודעים מי יצר את המוצר הפגום, האחריות היא לא רק על
יצרן הבקבוקים, אלא גם על יצרן הבירה.
ג. יבואן/ספק- במקרה של ס' 0)ג( לחוק מוצרים פגומים, אם היצרן או היבואן אינם ידועים, ניתן להטיל
אחריות על הספק, אם מסרב למסור פרטים אודותיהם.
באנגליה- בעקבות פס"ד דוניו נ' סטיב- נקבע עיקרון של "אהוב את השכן שלך". היצרן חב חובת זהירות כלפי מי
שהוא צופה שייגרם לו נזק כתוצאה מהתרשלותו )עמ' 707(.
הגנות- פירוט ההגנות- החוק מונה חריגים שבהתקיימותם תוענק הגנה לייצרן )חריגים לאחריות המוחלטת(-
1. הפגם שגרם לנזק נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו )ס' 2)א()7(( לחוק האחריות למוצרים פגומים- אם
המוצר כבר יצא משליטתו של היצרן, חזקה שהוא אינו אחראי, עליו להוכיח שהפגם לא היה בשליטתו. אם
היצרן הוכיח כי המוצר המסוים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו, תקום חזקה לפיה
הנזק נגרם לנפגע ע"י פגם שנוצר לאחר מכן. )בפס"ד פניציה לא קיבלו את טענת היצרן שהמוצר עבר
בדיקות סבירות(.
2. אי ידיעת היצרן בדבר רמת בטיחותו של המוצר )ס' 2 )א()0(- לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית
שהייתה בעת שהמוצר יצא משליטתו, לא יכול היה היצרן לדעת שמבחינת התכנון לא עמד המוצר ברמת
הבטיחות הסבירה )פס"ד בשאדה(.
3. הסתכנות מרצון של הנפגע )ס' 2 )א()2(- יצרן יהיה מוגן מפני תביעה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים
אם התקיימו 1 תנאים מצטברים: הנפגע ידע על הפגם במוצר, הנפגע ידע על הסיכון הכרוך בפגם, הנפגע
חשף עצמו מרצון לסיכון, גילו של הנפגע לפחות 02 שנים. לדוג'- לא ניתן להטיל על יצרן של סיגריות
אחריות, שכן מתקיימים ארבעת התנאים בנ"ל.
נזק גוף: נזק פיזי ונפשי, נזק רכושי, ונזק דיגנוטארי.
סוגי פיצויים:
1. פיצוי תרופתי- תרופה לניזוק על הנזק שנגרם לו.
2. פיצוי עונשי- נועד להעניש את המזיק.
פיצויים בגין נזקי גוף- פקודת הנזיקין- ס' 10 ,11-10 ,71עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
12
3. פיצויים מוגברים-התחשבות בהתנהגות המזיקה של המזיק שגרמה לנזק.
4. פיצוי נומינאלי/סמלי- בעלת ערך הצהרתי )דוג' בעמ' 700(.
מטרת הפיצויים- השבת המצב לקדמותו- ישנה ביקורת מלומדים- עמ' 700.
אפשרויות פיצוי )תיאורטיות(- פתרונות אפשריים לבעיות שמעלים המלומדים- עמ' 700.
I. פיצוי שהנפגע בחיים-
עקרון הקטנת הנזק- זכותו של הנפגע לפיצויים בשל נזק גוף כפופה לעיקרון הקטנת הנזק. משמעותו של עיקרון זה
הוא שהנפגע חייב לנקוט בכל צעד סביר ע"מ להקטין את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוולה של הנתבע. הוא
אינו רשאי להטיב את מצבו על חשבון המזיק )נעים נ' ברדה(.
נזקי גוף ממוניים
1. א. אבדן השתכרות או כושר השתכרות- אם נפגע אדם בגופו עקב מעשה נזיקין, ואינו יכול עוד להתמיד
בעבודתו שמקודם, יפסוק לו ביהמ"ש פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות )אטינגר(. אבדן כושר השתכרות
הוא נכס השייך לבעליו. אין לשלול פסיקת פיצויים רק משום שהניזוק לא יוכל לעבוד בעתיד, אלא ההפך-
הניזוק יהיה זכאי לכול הפיצויים על כך )ברדה(.
2. בפסיקה עשו הבחנה בין אבדן השתכרות בפועל לבין אבדן כושר השתכרות )מסתכלים גם על פוטנציאל
השתכרות- בנושא זה ישנן שתי גישות:
בפיצוי עבור אובדן השתכרות-יש לבדוק מה הניזוק היה מרוויח בפועל אלמלא התאונה.
בפיצוי עבור אבדן כושר השתכרות, נחשבת יכולת ההשתכרות כנכס בעל ערך, אשר שלילתו מבעליו היא
נזק בר פיצוי.
3. ניזוק שלא עבד לפני התאונה-
גישה מוחשית: מתייחסים לכושר ההשתכרות כאל נכס ומי שאינו עובד ולא מתכוון לעבוד, לא נפצה אותו
)בפס"ד ברששת נ' אשאש, השופט ברק אימץ גישה זו(.
גישה מופשטת: מתייחסים ליכולת ההשתכרות כעל נכס- לא צריך לבדוק מה הניזוק רוצה לעשות עם
היכולת שלו לעבוד )השופט שילו )דעת מיעוט, ברששת נ' אשש(.
4. אבדן כושר השתכרות בשנים האבודות- הלכת השנים האבודות מתייחסת למקרים בהם קוצרה תוחלת
חיי העבודה של הניזוק. במקרים אלה מתעוררת השאלה האם זכאי הניזוק או עזבונו לפיצויים בגין אבדן
יכולת השתכרות באותן שנים שצפוי היה להשתכר מעמלו, אלמלא מעשה העוולה. עפ"י הלכת גבריאל אין
לפצות על השנים האבודות. בפרשת אטינגר הפך ביהמ"ש העליון את הלכת גבריאל ופסק כי יש להכיר
בפיצויים לפי ראש הנזק של "השנים האבודות" הן בתביעת הניזוק החי והן בתביעת העיזבון.
5. נכות משוכללת-
נכות רפואית- הערכת הפגיעה מבחינה רפואית. כדי שלנכות תהיה משמעות יש לבדוק מה הנכות
התפקודית- בוחנת את השפעת הנכות הרפואית על יכולת התפקוד של ניזוק ספציפי. נכות תפקודית אינה
זהה עבור ניזוקים שונים. דוג'- אדם ניזוק מנכות נוירולוגית בשיעור של %51, נכות נפשית בשיעור %01
ונכות אורתופדית בשיעור %5- מה הנכות המשוכללת? יש להכפיל את יתרת הבריאות-
%3.2012=1.95*91%*51- זוהי יתרת הבריאות. כעת יש להוריד את יתרת הבריאות מ-0 ולהכפיל ב011.
21.02=)0-1.1275(*011- זו הנכות המשוכללת. הדרך המסורתית לחישוב-
6. חזקת "שכר הממוצע במשק"- ההנטייה של ביהמ"ש היא לפסוק פיצויים לפי השכר הממוצע במשק, אך
אם יבואו בפניהם נתונים מוחשיים או פוטנציאל יתחשבו גם בזה- בפס"ד מגדל נ' אבו חנא ביהמ"ש לא
התחשב בנתונים סטטיסטיים, שכן השופטים סירבו להחיל מדדים שונים בין גברים לנשים כשמדובר בשכר
משק ממוצע. לעומת זאת, בפס"ד אגבבה נ' כרכור התחשבו בכך שמדובר בקטין שלמד בחינוך מיוחד כדי
לפצות בפחות מהשכר הממוצע במשק.עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
13
7. ס' 2 לחוק הפיצויים לנפגעי ת"ד- אם ניזוק הרוויח לפני התאונה יותר משילוש השכר הממוצע במשק,
מעתה והלאה השילוש הוא התקרה. מחשבים %51 משילוש השכר הממוצע במשק. דוג' בעמ' 700. בדיני
נזיקין לא מנכים מס, בחוק הפיצויים לנפגעי ת"ד מנכים עד %25.
8. הוצאות- הזכאות עבור ניזוק שנפגע היא עבור אבדן השתכרות, הוצאות ופיצויים לא ממוניים. ההוצאות
הן: הוצאות רפואיות, סיעוד, שיקום, מחיה. ההוצאות נותנות מענה לצרכיי הנפגע לאחר הפגיעה.
9. מה הטיפול שהמזיק חייב לממן?- בנוגע לשאלה זו הייתה מחלוקת בין השופטים ברק )דעת מיעוט( ושמגר
)דעת רוב( בפ"סד נעים נ' ברדה- עלתה השאלה האם ניתן ללמוד מטיפול בנכים עפ"י חוקים שונים. ברק
קובע כי עיקרון השבת המצב לקדמותו מחייב להעניק לניזוק את הטוב ביותר. יש לתת מענה לניזוק עפ"י
צרכיו, היינו, טיפול אינדיבידואלי. אומר כי טיפול הולם והוגן מתאים רק לנזקים לא ממוניים. בנוסף אומר
כי טיפול ביתי עדיף יותר. לעומתו, השופט שמגר אומר שניתן ללמוד מהטיפול של המדינה. במסגרת השבת
המצב לקדמותו יש לאמץ את מה שהוגן והולם ולא להעניק לניזוק את הטוב ביותר, לכן יש לאמץ את
הפתרון המוסדי. בנוסף, אומר כי יכול להיות שמוסד יכול לספק טיפול סביר )זול יותר מטיפול ביתי(
השופט אלון אומר שכל מה שנוגע לטיפול רפואי, יש לספק את הטוב ביותר ומה שנוגע לצרכי סיעוד ניתן
להסתפק בהולם והוגן. בנוסף, אומר שככל שהניזוק יותר מודע, רוחנית, נעדיף טיפול ביתי. בסוף, מוסכם
על כולם שכאשר יש אלטרנטיבות, יש לבחור באלטרנטיבה שיותר נוכה למזיק, אלא אם כן הניזוק מוכיח
שהיקר טוב יותר מבחינת התועלת שהוא מניב וככל שיש ניזוק שהת[קוד הרוחני שלו מצדיק זזאת, נעדיף
טיפול בבית. התקבלה העמדה בנוגע לפניה לחוקים אחרים לשם השוואה, בשונה מבפס"ד סורקה נגד
אבבו, שם נקבע שפניה לחוקים אחרים לצורך השוואה היא בעייתית מאוד.
11. שיטת הערכת תשלום הפיצויים:
1. פיצוי עיתי- דרך להתמודד עם שינויים העשויים לחול במצב הנפגע במהלך חלוף הזמן. עפ"י שיטה זו,
בוחן ביהמ"ש את צרכי הנפגע במועד פסק הדין וע"ס זה פוסק את גובה התשלום מכאן ולהבא, אינו
קובע את הסכום שישולם לנפגע בסך הכול בסופו של דבר. יתרונות וחסרונות לפיצוי עיתי בעמ' 701.
2. פיצוי חד פעמי- קביעה של סכום פיצויים חד פעמי ולא משתנה ע"ס הנזקים שנגרמו לניזוק עד יום
מתן פסק הדין וכן הערכת הנזקים הצפויים לו בעתיד. הסכום המתקבל הוא סופי ועובר תהליך של
היוון. התהליך של קבלת הכסף בבת אחת נקרא היוון.
נזקי גוף לא ממוניים
ישנם שלושה אבות נזק לא ממוני: כאב וסבל, אבדן של קיצור תוחלת חיים, אבדן הנאות החיים.
את כל אבות הנזק הללו לא ניתן לתרגם, באופן תיאורטי, לכסף. בפיצוי מעין זה, המזיק נותן לניזוק פיצויים ועדיין
הניזוק לא חזר לקדמותו, ישנו נזק לחברה.
על 0 אבות הנזק מפצים באופן שונה:
כאב וסבל- הגישה היא אישית. ביהמ"ש מנסה לראות מה סבלו של הניזוק במקרה הספציפי ולנסות להעריך את
הפיצויים שמגיעים לו )גורדון(.
אובדן תוחלת חיים- ננקטת סוג של גישה קניינית אובייקטיבית. נקבע סכום ששקול לפרקי זמן שונים. הנטייה היא
לפצות מעט, סמלי ואחיד. לא מתייחסים לאיכות החיים, אלא מתייחסים לזמן שקוצר לאדם מחייו. לדוג' אדם
שאיבד שנתיים יקבל 01 ואדם שאיבד שלוש יקבל 05 וכו'.
אבדן הנאות החיים-לא ברור עדיין אם מדובר באב נזק עצמאי או שמדובר בחלק מכאב וסבל או חלק מאבדן תוחלת
חיים. בפס"ד עיזבון המנוח פרייליך, טען העזיבון שיש להכיר בשלילת הנאות החיים כאב נזק עצמאי. לעניין זה
קיימות שלוש גישות:
1. גישה קניינית- מתייחסת לאבדן הנאות החיים כעל אבדן נכס. היכולת לחוש הנאה היא נכס ומפצים בגינה.
2. גישה אישית סובייקטיבית- בודקים כמה השפיע אותו אבדן על ניזוק ספציפי.
3. גישה פונקציונאלית- מתייחסת לתחליף של הנאות שאבדו. לדוג'- אם אינך יכול לראות נקנה לך מערכת
כדי שתוכל לשמוע מוזיקה
כשאנחנו מדברים על ניזוק שהיה כמה שנים ללא הכרה ויום אחד התעורר, איך צריך לפצות? מתייחסים לאבדן
הנאות החיים, שכן בזמן שהיה ללא הכרה לא יכול היה ליהנות מהחיים. לא ניתן להתייחס לזה כאל כאב וסבל, שכן
לא הרגיש כלום. עפ"י גישה אישית סובייקטיבית, אבדן הנאות החיים לא השפיעה עליו ולכן לפי גישה זו לא יהיה
פיצוי. לפי הגישה הפונקציונאלית- לא ניתן להציע לאדם ללא הכרה אלטרנטיבות )פס"ד פרייליך(. עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
14
חוק הפיצויים קבע תעריפים לפיצוי לא ממוני- תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים-מתייחסות למס' פרמטרים:
1. תקרת פיצוי.
2. גיל הניזוק.
3. שעור הנכות.
4. ימי האשפוז.
1.110 = פרומיל
נפגע, יליד 0958. נפגע בת"ד- היה מאושפז 21 ימים. הנכות שלו היא %25 וההנחה היא שהתקרה עומדת על 081
אלף. כמה הניזוק יקבל עבור נזקים לא ממוניים?
אם אדם הוא מעל גיל 31- מפחיתים אחוז לכל שנה מהסכום בס' 2ב' – כופלים את הסכום באחוז שנשאר. פתרון
בעמ' 030.
II. פיצויים עם מות הנפגע-
כאשר נפטר אדם שניזוק בעוולה, עשויה לקום זכות תביעה:
1. לתלויים – ס' 11 לפקנ"ז.
2. ליורשים )תביעת העזבון(- ס' 71א' לפקנ"ז. העזבון תובע את הנזק של הנפגע עצמו, אשר לא הספיק לקבל
פיצויים.
1. התלויים- ס' 11 לפקנ"ז-3 הזכאות לפיצויים מוגבלת לפיצוי ממנו בלבד.
שיטת חישוב הפיצויים:
השיטה המקובלת היא "שיטת הידות". עפ"י שיטה זו, כאשר אדם נפטר, יש לקבוע את הכנסתו הפוטנציאלית
ולצפרה לקופה המשותפת. לאחר מכן, מחלקים את הכנסתה החודשית של המשפחה למספר הנפשות הנהנות ממנה
ולעוד "ידה" נוספת המשקפת את ההוצאות הקבועות של המשפחה )ידת משק בית(. הסכום שמתקבל נקראה "ידה".
לאחר שמתקבל סכום שווי כל "ידה", יש לנכות מסכום השתכרותו של המנוח את "ידתו" המהווה את הוצאותיו
הנחסכות מקופת המשפחה במותו. התוצאה המתקבל היא ההפסד החודשי שנגרם לתלויים.
את ההפסד החודשי של התלויים יש להכפיל ב-70 )מספר חודשי השנה(ובמספר השנים המתאים – עד שיגעו
הילדים לגיל 71. מגיל 08 עד 20, תקופת שירותם הצבא, הם זכאים רק לשליש ידה, אלא אם כן מוכיחים כי הוא
נתמך עדיין ע"י ההורים. ולאחר גיל 20 הם יוצאים מעגל התלויים.
דוג'- אלמה משתכרת 211 ובעלה 111, סה"כ קופתם עומדת על 011. למנוח שני ילדים ילד בן 9 וילדה בת 0. יש לחלק
את קופתם המשותפת ל-1 ועוד ידה נוספת של משק בית- סה"כ ל-5 ידות. 011 חלקי 021 = 5. ממשכורתו של הבעל
יש להפחית את הידה-021, מי שייצא זה ההפסד של המשפחה. 111 פחות 281 =021. אבדן התמיכה הוא 281 .013
*9*02 – הילד מגיע לגיל 08. כעת יש לעשות חישוב חדש עם 1 ושליש ידות. וכך הלאה- דוג' במחברת עמ' 707.
לא מפצים עבור אבדן השתכרות, מפצים עבור אבדן תמיכה משירותים. הפיצוי עבור התלויים הוא פיצוי ממוני בלבד
)גבאי נ' לוזון(.
כאשר האלמנה נישאת בשנית, מתחשבים בכך. אך תלותה אינה נפסקת עם נישואיה השניים, אלא אם כן שיעור
התמיכה הצפוי לה מבעלה החדש איננו נופל מבחינה כספית ומבחינת הזמן, משהיה בחיי בעלה המנוח.
סיכויי נישואין- לא מתחשבים בסיכויי האישה להינשא בשנית- הערכת סיכוי זה משפילה עבור האשה.
מרגע שבוטלה הלכת גבריאל וניתן פס"ד אטינגר ההלכה היא שהניזוק החי יכול לתבוע בגין אבדן השתכרות
בשנים שבהן הוא לא צפוי לחיות- "השנים האבודות", הזכות הזו עוברת ליורשים. אך ברגע שהניזוק כבר מימש
את הזכות הוא לא יכול להוריש אותה ליורשים.
ניכוי טובות הנאה בה זכו התלויים כיורשים:
יש מצבים שכיחים בהם היורשים והתלויים זהים )יחזקאל(. מותו של הניזוק עשוי להביא בעקבותיו, בצד הפיצויים
בגין אבדן התלות, גם כספי ירושה הניתנים לתלויים במעמדם כיורשים. השאלה היא האם הלכת הניכוי חלה על
אותם כספי ירושה. בעבר הייתה הלכה כי הירושה אינה בגדר טובת הנאה כי התלויים היו יורשים את המנוח גםעדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
15
בלעדי התאונה ולכן אין לעשות ניכוי )יחזקאל(. אך עם זאת, יש להתחשב בכך שהתאונה גרמה להאצת ירושה, שכן
התלויים קיבלו את הירושה מוקדם מהצפוי. לכן, מן הדין לנכות את שווי ההאצה.
ייתכן מצב שיש לנכות את טובת ההנאה- לדוג' בנסיבות בהן הורים קשישים התלויים בבנם זכו לירושה עם מות
הבן, נראה כי קיימת הצדקה לנכות מתביעתם כתלויים הן את שווי ההאצה והן את הירושה עצמה, שכן ההנחה היא
שלולא מות הבן, ההורים לא היו זוכים כלל בירושה.
הדילמה מבחינת עיקרון הפיצוי- עמ' 702
כיום, ההנחה היא שאין להתחשב בהאצת כספי ירושה, שדכן ההפסד לתלויים בגין אבדם גידול אפשרי בנכסיו
של המנוח, שהיה אמור לתמוך בהם בעתיד "מקזז" את טובת ההנאה הנובעת מההאצה )ברק, יחזקאל(.
2. העיזבון- העזבון נכנס ברגלי המנוח, כל מה שהמנוח יכול היה לתבוע לפני מותנו. העזבון תובע את נזקו של
הנפגע עצמו, אזר לא הספיק לקבל פיצויים.
ראשי הנזק שניתן לתבוע:
1. הוצאות קבורה ואבל.
2. כאב וסבל של המנוח בתקופה שבין הפגיעה ועד המוות.
3. תוחלת חיים.
4. כיום, לפי הלכת אטינגר, ניתן לתבוע גם על אבדן השתכרות של המנוח ב"שנים האבודות".
5. הוצאות ממוניות שנגרמו לנפטר, כגון הוצאות אשפוז.
שיטת חישוב הפיצויים:
השיטה המקובלת היא "שיטת הידות". יש לחלק את הכנסתה החודשית של המשפחה )קופה משותפת(. לאחר מכן
לחלק את הקופה המשותפת במספר הנפשות במשפחה + ידה של משק בית +ידה של חיסכון. הסכום שמתקבל
נקרא "ידה". לאחר שמתקבל סכום שווי כל ידה יש לנכות אותה מסכום השתכרותו של המנוח. התוצאה המתקבלת
היא ההפסד החודשי הנגרם כתוצאה מאבדן השתכרות של שנים אבודות.
לדוג' מנוח השתכר 5111 ואלמנתו 0111. סה"כ קופתם היא 0111. במידה ואין להם ילדים יש לחלק את קופתם
המשותפת לשניהם ועוד שתי ידות נוספות של משק בית וחיסכון. כך יוצא שכל ידה שווה 0511. ממשכורתו של הבעל
יש להפחית את ידתו, וכך יוצא שההפסד על השנים האבודות הוא- 2333 פחות 7233, היינו, 0233.
השלכות שיש לטובות הנאה שמקבל הנפגע מצד שלישי על הפיצויים בדיני נזיקין- בסיטואציות אלה נמצאים שלושה
גורמים בזירה: מזיק, ניזוק ומיטיב.
בעניין זה נקבעו 0 עקרונות:
1. הניזוק לא יקבל יותר מכפי נזקו.
2. המזיק ישלם כפי הנזק ולא יותר )הרתעה אופטימלית(.
3. השבה למיטיב.
האופציות של המזיק לתשלום הפיצויים:
1. הניזוק זכאי לקבל את מלוא הפיצוי מהמזיק, בלא להתחשב כלל בהטבה.
2. הניזוק זכאי לקבל את מלוא הפיצוי מהמזיק, ללא ניכוי ההטבה, אבל מחייבים את הניזוק להשיב את
ההטבה למיטיב.
3. הפיצויים שיקבל הניזוק מהמזיק יופחתו בשיעור ההטבה.
4. מנכים את ההטבה, אבל למטיב יש זכות תביעת החזר נגד המזיק.
שלושה סוגים של הטבות:
1. הטבה מכוח דין- תלשום של בטל"א, קופ"ח וכו'. ההוראות של החוק קובעות את ההטבה במפורש.
2. הטבה מכוח הסכם- לדוג' הסכם בין עובד ומעביד על עניין הפיצויים והשבתם- לא מנכים את שווי
ההטבה, מדובר בסוג של הלוואה.
הטבת נזקי גוף- חוק לתיקון דיני הזניקין האזרחיים-תשכ"ד 7102. פקנ"ז-ס' 10 ,10 ,17עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
16
3. הטבת חסד- קרובים שנחלצים לעזרת יקיריהם- במקרה זה לא מנכים את שווי ההטבה.
חוק הגנת נזקי גוף:
במקביל לזכות התביעה של המיטיב מהמזיק, קמה הזכות של המזיק לנכות את שווי ההטבה מהניזוק.
o זכות השיפוי של קופ"ח מהמזיק- עפ"י חוק בריאות ממלכתי, כל תושב מבוטח באחת מקופות החולים,
וחברותו בקופ"ח מבטיחה לו שירותי בריאות עפ"י סל השירותים שנקבע בחוק, ללא צורך בתשלום כלשהו.
בצד הזכות של חברת בקופ"ח לקבל את שירותי הרפואה, עומדת לקופ"ח המספקת את השירות, הזכות
להיפרע מהמזיק את סכום ההוצאות אשר הוציאה בפועל למתן שירותים לניזוק )זכאית לתבוע מהמזיק
את שווי ההטבה-תביעת חזרה( )ס' 00 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי(. קופ"ח נושאת בסיכון, שכן יכול
להיות מצב שכבר שילמה עבור הטיפול בניזוק והמזיק נקלע לקשיים וכאשר היא באה לתבוע חברת
הביטוח פשטה את הרגל.
o זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי מהמזיק-כאשר המוסד לבטל"א משלם גמלא לניזוק, שכן נגרם לו
נזק ע"י מעוול, רשאי המוסד לחזור על המזיק ולתבוע ממנו את תשלום הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם
לניזוק )מנורה( ובנוסף, מנכים את סכום הגמלאות מהפיצוי )נקבע בפסיקה ולא בחוק(.
החוק לבטל"א מעניק לניזוק תמריץ לתבוע צד שלישי ע"י שקבע שמוסד לבטל"א יהיה זכאי לעד %75 מה
מהפיצוי, משמע, הניזוק עשוי לקבל עד %025 מהנזק שנגרם לו.
כאשר המזיק הוא מעבידו של הנפגע- מוסדר העניין בפקודת הנזיקין )ס' 10( הקובע שיש לנכות את הגמלאות
מסכום הפיצויים בו יחויב המזיק. המוסד לביטוח לאומי אינו זכאי לחזור למעביד, שכן, כאשר המעביד משלם
לבטל"א דמי ביטוח, הוא למעשה נושא בתשלום הגמלאות באופן עקיף. גם עובד עצמאי נכנס בגדר ב' 10 )מנורה נ'
תמר-עמ' 700(.
ס' 17 ו-10 לפקנ"ז- דמי ביטוח לא ינוכו ולא יבואו בחשבון.
ס' 00 לחוק חוזה ביטוח- כאשר חברת הביטוח משלמת על נזק רכוש, יש לה זכות לחור למזיק, שלא כמו בנזקי גוף.
חברי קיבוץ-ביהמ"ש נאלץ להתמודד עם השאלה האם האישה החיה בקיבוץ, וצרכיה מסופקים ע"י הקיבוץ, זכאית
לפיצוי עבור תמיכת בעלה שנפטר. כאשר נפגע חבר קיבוץ, האישה לא נפגעת מבחינת התמיכה. כדי שיהיה לי מטיב,
אני צריכה להגדיר אדם מזיק ואדם תלוי )לא זכאי לפיצוי לא ממוני(. אם לא נגדיר את חברת הקיבוץ כתלויה, אין
לנו קונסטלציה של מטיב. ע"מ שיהיה מטיב צריך שיהיה נזק ותלויה שנגרם לה נזק. אם לא נגרם לאלמנה נזק של
אבדן תמיכה מהכנסה, שכן בקיבוץ יש קופה משותפת, לא ניתן להתייחס לקיבוץ כמטיב.
בפס"ד חונוביץ'- השופט ברק אומר שגם אם האישה לא עוזבת, המוות חושף את יחסי התלות בין הגבר לאישה
שמתקיימים למרות הקיבוץ. מכוח זה אישה תלויה ואז הקיבוץ מופיע כמטיב. לא נדרוש לנכות את התמיכה של
הקיבוץ מהפיצויים שניתנו לאלמנה, משום שהצדדים הסכימו שהם לא יידרשו כספים שניתנו ע"י הקיבוץ. יש פה
קונסטלציה של המחאה חוזרת. הקיבוץ הטיב<עברה למטיב זכות לתבוע<הזכות ממחה את זכות התביעה לתלוי,
היא זאת שיכולה לתבוע.
כאשר מתקיימת תלות, המזיק אינו יכול לנכות את שווי ההטבה.
הכלל בדיני נ זיקין הוא בד"כ אחריות אישית-כל אחד נושא באחריות על התנהגותו. בשנים האחרונות ישנה גם
אחריות קולקטיבית. האחריות למעשיי הזולת )קולקטיבית( מוטלת במקרים בהם סבורים שלעיתים אדם אחר
יכול לשלו או לשנות התנהגות בדרכים לא משפטיות.
התנאים שנקבעו בחוק לקיומה של אחריות שילוחית:
1. יחסי עובד – מעביד.
2. העובד ביצע עוולה.
3. תנאי ס' 03 לפקנ"ז.
אחריות שילוחית/אחריות למעשי הזולת- פקנ"ז- ס' 70-71 ,0. חוק הנזיקין האזרחיים-7120עדי בוחניק-תקציר מחברת בנזיקין-2102
17
המבחן לקביעת יחסי עובד מעביד )יש לעשות הבחנה בין ממונה לבין מעביד. הממונה אינו אחראי על המעביד-דוג'
לכך בעמ' 710(.
המבחן הקבוע בס' 2 לפקנ"ז לשם קביעת יחסי עובד מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה-למעביד יש שליטה גמורה
על הדרך ה העובד מבצע את מעשיו. אין חשיבות למשך השליטה והאם קיים חוזה בין המעביד לעובד )ברק, ניסים(.
עיקרון השליטה לא ניתן לפיצול- אם יש שני מעבידים שאחראים לעובד אחד, האחריות תהיה רק על אחד מהם
עפ"י מבחן השליטה )ברק, ניסים(.
תנאי ס' 70-נותן לנו מבחן עזר-לא תהיה אחריות כאשר העובד עושה מעשים למטרות של עצמו ולא לעניין מעביד.
ס' 70)א()7(-לעניין פקודה זו, יהיה מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו, אם הרשה או אישרר את המעשה. יש
להתייחס לאישור ביצוע מעשה העוולה.
ס' 70)א()0(-חלופה שניה- "עשה מעשה תו"כ עבודה )כל דבר שהוא בגדר ביצוע תפקיד(…המעשה היה לא נאות"-
עדיין אם תבצעה עוולה תהיה אחריות שילוחית )מדר(.
פטור מאחריות שילוחית- ישנו תנאי כפול
1. המעשה נעשה למטרות העובד.
2. לא למטרות המעביד.
מקרים בהם המעביד יהיה פטור- ס' 70)א()0( מתייחס לשני מקרים בהם המעביד לא יהיה אחראי:
1. מעשה שעשה מי שאיננו אחד מעובדיו- אלא העבירו פקיד ללא הרשאה של המעביד.
2. מי שהיה אנוס עפ"י דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו )כמו אשיה בהריון, המעביד
לא יכול לפטר אותה ולכן הוא אנוס להשתמש בשירותים שלה, למרות שמתרשלת בהתנהגותה(.
יחסי שולח-שלוח- ס' 72 לפקנ"ז:
יחסי שליחות- רואים כמי שעשה עבורי את השליחות כיד ארוכה )"שלוחו של אדם כמותו"(. במקרה של יד ארוכה
מדובר באחריות שילוחית )כמו לדוג' אם ביקשתי מאחותי לשלם בשמי(. אך אם הזמנתי קבלן שייבנה לי בית, הוא
לא שלוח שלי, אלא קבלן עצמאי. בפס"ד ניסים פנו לגולדמן, בעל עסק עצמאי, אך למרות זאת כאשר נשאל בשמו
של מי הוא פועל נאמר בשמו של ניסים, אין לו עצמאות או שק"ד ולכן השופט ברק אומר שמתקיים במקרה זה סוג
של שליטה וניתן לראות בגולדמן כיד ארוכה של הצבא.
בכל הנוגע ליסודות העוולה- נטל להוכיח הוא על התובע. כאשר התובע מוכיח את יסודות העוולה, הנתבע יכול
להוכיח הגנות.
סוגים שונים של הגנות:
1. הגנה פרטיקולרית- ניתן למצוא בחוק האחריות למוצרים פגומים, תקיפה.
2. הגנות כלליות- חלות על כל העוולות.
הבחנה בין הגנה מלאה ששוללת אחריות לעומת הגנה חלקית שמפחיתה את כמות הפיצויים שהנתבע נדרש
לשלם.
הגנת אשם תורם- הגנה כללית, חלה בעיקר בקשר לעוולת הרשלנות. הגנה זו שואלת האם הניזוק נהג בסבירות.
הגנת האשם התורם היא גנה חלקית, שכן היא מביאה רק להפחתת הפיצויים של המזיק כלפי הניזוק.
הסתכנות מרצון- במישור החוזי- אדם קיבל על עצמו את הסיכון, הוא הסכים לסיכון וויתר על הסעד המשפטי.
מדובר בהגנה מלאה.
נטל הקטנת הנזק- מתייחס למצב בו כבר קבעו אחריות. חל על הניזוק הנטל להראות שהוא נהג באופן סביר כדי
להפחית את הנזק ולהתחשב במזיק.
הגנות- פקנ"ז- ס' 02-13 ,2