דיני משפחה – המרכז האקדמי כרמל

דיני משפחה – המרכז האקדמי כרמל
תנו דירוג

דיני משפחה- השופט (בדימוס) חיים פיזם

הבריטים ששלטו בארץ מכוח המנדט (ההרשאה) שניתנה להם ע"י חבר האומים (שקדם לאו"ם).

כשהיו הבריטים בארץ הם טענו שהם שולטים מכוח הזרוע, ולכן החוק הקובע הוא החוק הבריטי גם אם הוא סותר את המנדט.

"דבר המלך ומועצתו" – זוהי החלטת הממשלה הבריטית.

מהי משפחה ?

משפחה פטריאכאלית – משפחה בה כולם מיוחסים לאבא שהוא קובע.

משפחה מטריארכאלית – משפחה בה הכל הולך לפי האמא, וישנם הרבה אבות. מי שמטפל במשפחה הוא האח של האמא שכמובן לא מקיים יחסי אישות עם האם, הוא עוזר לאמא.

יש משפחה פורמאלית ויש משפחה שלא פורמאלית.

משפחה פורמאלית היא משפחה שמבוססת על רישום כלשהו דתי או אזרחי.

משפחה לא פורמאלית הינה משפחה שלא רשומה בשום מקום רשמי אבל מקיימת קשרי משפחה.

בעולם המודרני גם התוודענו למשפחה יש 2 אבות או 2 אמהות.

ויש גם חמולה, שזו משפחה מורחבת החיה ביחד.

המשפחה הגרעינית- זה משפחה בה יש אב, אם וילדים.

המשפחה לצורך דיני משפחה מוגדרת כך[1]:

כלל בני אדם שקיימת ביניהם קרבת דם או נישואין.

קרבת דם[2]:

כאשר אחד מבני אדם הוא צאצא של אדם שני או שני בני אדם שהם צאצאים של אדם שלישי.

החוק קובע איפה הגבול של קרבת דם. כלומר מתי הוא יכול להגיד שיש קרבת דם ומתי הוא פסול מקרבת דם.

הגבול של קרבת הדם משתנה ממדינה למדינה ומחוק לחוק.

לגבי חוק הירושה- בארץ, בני דודים נחשבים קרובי משפחה.

נישואין[3]:

נישואין זה קשר בין איש ואישה, איש ואיש או אישה ואישה שיש להם כוונה להקים משפחה והקשר ביניהם יכול להיות פורמאלי וגם לא פוראמלי.

דיני המשפחה עוסקים בתוצאות המשפטיות מהנישואין או מקרבת הדם או דבר הדומה להם (כמו אימוץ ילדים).

לעתים גם אפוטרופסות יכולה להיות קרבת דם, אמנם אין קשר קרבה כמו אדם לילדו. אבל כמו שאדם יכול לקבוע ולהחליט עבור ילדיו כך גם האפוטרופוס יכול לקבוע ולהחליט עבור החסוי.

ההבדל הוא שהקשר בין ההורה לילדו לעניין החוק נגמר בעת הגיע הילד לגיל 18, סוף הקשר בין האפוטרופוס לחסוי נגמר לפי החלטת בית משפט.

לקרוא לשיעור הבא:

ישנו ספר של דיני משפחה של בן-ציון שרשבסקי (מהדורה רביעית) לקרוא עמודים 1- 74.

מהדורה ראשונה עמודים 1- 51, 66- 78.

עוד בתקופת התורכים, היה מקובל שבענייני משפחה אין חוק כללי אלא החוק התייחס לעדות ולדתות השונות וזאת משום שבעוד שבנושא מסחרי, כלכלי או נושא אזרחי מסויים – זה לא משנה הדת שלך כי כולם פעלו באותה צורה.

אולם בעניין הדתי כל אדם יש לו דת שונה וכבר התורכים עמדו על כך שכל אחד רוצה לפי דתו, והיתרון הוא שמירת המסורת, החיסרון הוא פיצול הסמכויות.

וכך החוק נקבע אז ונשאר עד היום.

חוק אימוץ ילדים וחוק האפוטרופסות הינם חוקים כלליים שזהים לכל הדתות,

ואילו חוקי משפחה אחרים שונים מכל דת ודת: היהודים, המוסלמים והנוצרים.

הנוצרים מחולקים בתוכם גם להרבה עדות, ולכל עדה יש מערכת חוקית נפרדת בעלת חוקים שונים אבל דומים.

הדרוזים והנוצרים בארץ אינם מוציאים החוצה, בדרך כלל, את הבעיות המשפחתיות שלהם.

חוק בתי דין רבניים – נישואין וגירושין 1953[4] קבע שנישואין וגירושין של יהודים בארץ יהיו עפ"י דין תורה. כלומר, עפ"י ההלכה היהודית.

מכיוון שכך, אנחנו דנים בינתיים איזה דין אבל לא אמרנו איזה בית משפט. האם בבית דין דתי או בית משפט אזרחי ?

יש דברים שבהם הדיון הוא רק בבית דין דתי, יש דברים שהם יכולים לידון גם בבית דין דתי וגם בבית משפט אזרחי ויכול להיות מקרה שבית משפט אזרחי ידון לפי הלכות הדת.

לדוגמא: אישה תובעת מזונות מגבר. הגבר טוען, אני לא בעלך כבר התגרשנו. במקרה כזה בית המשפט צריך להחליט האם הם מגורשים או לא. וזאת הוא יחליט לפי ההלכה הדתית.

יכול להיות מצב שבית משפט יקבע שהזוג מגורש לעניין המזונות ולא מגורש לעניין אחר. וזה נקרא "פיצול הסטאטוס[5]".

מי קבע שהולכים לפי החוק הדתי ?

המדינה.

כלומר שמדובר במצב בו מבחינת בית הדין הוא מבוסס על הדין האזרחי. אבל מבחינת התוכן הוא הולך לפי החוק הדתי.

בית המשפט העליון לא יכול לשנות החלטות של בית הדין הרבני אבל בית המשפט העליון יכול להחליט כבג"צ שבית הדין הרבני חרג מסמכותו.

לכאורה, מדובר במצב פשוט: יש סכסוך בבית דין היהודי – הולכים לספרי ההלכה היהודית, סכסוך בבית הדין השרעי – הולכים להלכה המוסלמית וכו'.

אבל, מה קורה כאשר יש ויכוח על הילדים ? האם גם במקרה כזה הולכים לפי ההלכה של אותה דת ? ומה קורה כאשר שני בני הזוג שייכים לדתות שונות ?

למשל: איך לחנך ילד שאביו מוסלמי ואמו יהודיה ?

במקרה כזה לפי ההלכה היהודית הוא יהודי ולפי ההלכה המוסלמית הוא מוסלמי.

בית המשפט העליון בפס"ד צרפתי[6] פסק שהולכים לפי טובת הילד: אם הוא יותר קשור לציבור היהודי, הוא יהיה יהודי. ואם הוא יותר קשור לציבור המוסלמי הוא יהיה מוסלמי.

שידוכין:[7]

זוג רוצה להינשא. מה התנאי לכך שהם יתחתנו ?

שהם יסכימו.

ההסכמה הזו נקראת שידוכין (בלשון הרחוב זה נקרא: אירוסין, אך לא כך לפי החוק).

השידוכין אינו עניין השייך למעמד האישי, ולכן מתייחסים לכך כאל חוזה.

ולכן מבחינה משפטית זה שייך לבית משפט ולא לבית דין רבני.

בדיני חוזים העיקרון הוא שמקיימים את החוזים, אבל בעניין זה יש חוק שאומר שלא כופים יחסים אישיים.

ולכן כאשר באים לדון בנושא של הפרת הבטחת נישואין אז הסנקציות היחידות האפשריות הינן סנקציות כספיות.

נניח שמדובר בשני אנשים מ"מאה שערים", קבוצה מאד דתית, והם עושים הסכם לפי ההלכה הדתית. האם במקרה זה בית המשפט האזרחי יגיד שלא כופים יחסים אישיים ולכן שופטים לפי החוק האזרחי ?

התשובה היא כזו: הרציונאל הוא שאם אדם חותם הסכם לפי החוק הדתי, הוא רוצה שבעיות בהסכם הזה ידונו לפי הדין הדתי. ובית המשפט האזרחי יצטרך להיכנס ולראות מה הוראות הדין הדתי במקרה של הפרת נישואין.

כמובן שמדובר בהסכם גם בכתב וגם בע"פ.

ובמקרה כזה יש בעיה של קונפליקט של חוקים או תנגדות חוקים.

ומקרה כזה נדון לפי המשפט הבינלאומי הפרטי.

המשפט הבינלאומי הפרטי מחליט איזה חוק מחייב בין 2 אזרחים של 2 מדינות שונות.

ולזה יש כללי בית המשפט הבינלאומי הפרטי.

ההחלטה באיזה בית משפט לדון נקבעת ע"י בית המשפט בו הוגשה התביעה.

האם הסכם של בני זוג להינשא האם הוא הסכם מחייב או הסכם ג'נטלמני  וכל הכוונה היא חיוב חברתי שלא נדון בבית משפט או שלא ?

נקבע שהסכם של בני זוג להינשא הוא הסכם מחייב.

אמרנו שאי אפשר לחייב את בני הזוג להתחתן, אבל אפשר לחייב אותם לתשלום פיצויים.

איך מחשבים את הפיצויים ?

1.         החזרת המתנות – הצד שמפר מחזיר את המתנות שקיבל.

2.         פיצוי עבור הפסדים שנגרמו עקב הפרת הנישואין. לדוגמא: בת זוג שהתפטרה בגלל שהניחה שלאחר הנישואין תעבור דירה וכד'.

3.         פיצויים על עוגמת נפש ובושה. אמנם לא מקובל לתבוע בגין עוגמת נפש שכן אין אמות מידה לקבוע את הנזק. לפי המשפט האנגלי גבר לא יכול לתבוע עקב הפרת הבטחת נישואין, אבל בארץ זה לא כך. אבל בכל מקרה סכום פיצויים בסעיף זה לא גבוה כדי למנוע מצב בו אדם מתחתן כדי שלא לשלם פיצויים.

האם מותר לאדם להפר נישואין בגלל שהוא גילה על בת הזוג פרטים שלא היו ידועים לו ?

בעניין זה תלוי במקרה.

לדוגמא: מה קורה אם מדובר שהתברר שהיא חולה ?

אם זה מחלה שכן גלויה, כמו צליעה. הוא לא יכול להגיד שלא ידע. אבל אם מדובר במחלה לא גלויה, אז הוא יכול להגיד שהוא לא ידע.

יש שאלה האם אדם המפר תנאי בנישואין, האם זהו הפסקת הנישואין או ביטול הנישואין מראש וזה נקרא איון נישואין כלומר שלא היו נישואין כלל.

הצד המפר יכול לעתים לתבוע על כך שהצד השני הסתיר ממנו מידע שגרם לו להפר את הבטחת הנישואין.

בדין היהודי, בדרך כלל, הסכם לא מחייב אם אין פעולה קניינית. כלומר רק הבטחה לא מחייבת.

ההלכה היהודית דורשת פעולה מסויימת: מתן טבעת, הגבהת חפץ (קניין סודר).

לפי משפט הכללי הבטחה בע"פ מחייבת. בין אם יש הקלטה או לא. ההקלטה לא עושה את ההסכם אבל יכולה להוכיח אם ההסכם קיים.

המנהג היהודי עובר לעשיית השידוכים כותבים "תנאים".

ב"תנאים" כותבים מה מתחייב הבעל ומה מתחייבת האישה. אם לא נעשתה פעולה קניינית לפי ההלכה היהודית זה לא מחייב.

אבל, בגלל שעם הזמן התקבל הנוהג שהחתימה מספיקה. לכן כיום חתימה בלבד תחייב במשפט העברי. כי יש כלל שאומר "הולכים כמנהג המדינה" שבגלל שמנהג המדינה הקיים מקבל חתימה בלבד גם ההלכה היהודית תקבל חתימה זאת.

ישנם ארבעה סוגי נכסים שהאישה מכניסה לבעלה[8]:

1.         מתנה – במקרה כזה הנכס כולו עובר לצד השני והוא לא משאיר שום זכות אצלו.

2.         אדם שלישי נותן מתנה לאישה ואומר לה "אני נותן לך מתנה בתנאי שלבעלך לא יהיה שום זכות במתנה הזו". אם המתנה ניתנת בלי התנאי, מניחים שזה רכוש משותף.

3.          נכסי מילוג – נכסים שהאישה מביאה מבית הוריה הנכסים נשארים שלה, אבל הבעל נהנה מהפירות.בסוף תקופת הנישואין אם הנכסים שווים פחות היא הפסידה ואם הנכסים שווים יותר היא הרוויחה.

4.         נכסי צאן ברזל – נכסים שהאישה מביאה מבית הוריה הנכסים נשארים שלה, אבל הבעל נהנה מהפירות. בתחילת הנישואין מחשבים מה הערך של הנכסים וזה הסכום שהיא תקבל בסוף הנישואין גם אם ערך הנכסים עלו או ירדו.

אם הצדדים התכוונו להחיל על נישואיהם חוק אחר, בית המשפט יקבע.

בעוד שההסכם לפני הנישואין הוא הסכם אזרחי.

הנישואין, הגירושין והמזונות הולכים לפי הדין הדתי. אצל יהודים לפי ההלכה, אצל המוסלמים לפי הדין השרעי וכו'.

נישואין, גירושין ומזונות הם חלק מהדין האישי ולכן הדיון בעניינם יתנהל לפי הדין הדתי. גם אם הדיון מתנהל בבית המשפט האזרחי.

נישואין הולכים לפי דין תורה.

הנישואין מחולקים ל-2 חלקים:

1.         קידושין / אירוסין.

2.         נישואין / חופה.

כשאנשים החליטו להתחתן זה לא נקרא אירוסין אלא שידוך. והזוג השתדך.

האירוסין עצמם אלו הקידושין.

הקידושין מתקיימים ב-3 דרכים[9]:

1.         בכסף או בשווה כסף – הבעל נותן טבעת לאישה, בנוכחות 2 עדים כשרים.

2.         בשטר.

3.         בביאה (קיום יחסים).

בעבר, לאחר הקידושין האישה הייתה גרה בבית הוריה במשך שנה ואז היו מתקיימים הנישואין והם היו עוברים לגור ביחד כזוג נשוי.

בתקופת התלמוד ואף תקופה אחר-כך היו מבצעים את הקידושין ללא נישואין.

אחרי הקידושין ולפני שהיא נכנסת לחופה, אסור לקיים יחסי אישות.

אפילו אם היא מתקדשת בביאה, אח"כ אסור לה לקיים יחסי אישות.

קידושין בכסף או בשווה כסף הם קידושין בהם הבעל אומר לאישה שהיא מקודשת לו, ובהסכמתהּ ובנוכחות 2 עדים כשרים והוא נותן משהו ששווה יותר מפרוטה (כ-10 ₪ כיום).

ואלו הקידושין המקובלים היום.

קידושי שטר, זה לא כתובה, הבעל כותב לאישה "הרי את מקודשת לי בשטר זה כדת משה וישראל" ונותן את השטר בנוכחות שני עדים כשרים.

קידושי ביאה, כאשר האדם אומר בפני שני עדים כשרים שהוא מקדש את האישה בביאה ואח"כ שני בני הזוג נכנסים לחדר ומתייחדים.

עדים כשרים[10]:

צריכים להיות ממין זכר, מגיל 13 ויום אחד ומעלה, לא קרובי משפחה בקרבה ראשונה, וגם שלא יהיו עבריינים לא מבחינה דתית (כגון: מחלל שבת) ולא מבחינה הלכתית.

כאשר מדובר על עדות 2 עדים יש הבחנה בין עדות כחלק מההליך המהותי לבין עדות שמבררת מה קורה ובאה להוכיח עובדות מסויימות.

נגיד שאדם אומר לאשתו שתתקדש בטבעת ואין עדים, ואחרי זה היא אומרת בפני עדים שזה קרה – אין בזה כלום, שכן העדים הם חלק בלתי נפרד מהקידושין.

טקס שאין בו עדים הוא לא קידושין.

מצד שני, אם מדובר שאדם אחד הרביץ לשני. והגיעו לבית המשפט – עצם זה שלא היו עדים לא מונע מבית הדין להאשים שכן קיום העדים בזמן המכות לא הכרחי לעניין.

ההבדל המשפטי בין הקידושין לנישואין:

זוג שהתקדש ולפני הנישואין הם רוצים להיפרד, הוא צריך לתת גט לאשתו.

ומצד שני אם היא מתה הוא לא יורש אותה בנכסיה.

אם היא בגדה בו – מבחינה משפטית, כאילו הם היו נשואים.

כבר בתקופת התלמוד מאד התנגדו לקידושי ביאה ואפילו היו מטילים עונש של מלקות על אדם שהתקדש בביאה. למרות שהקידושין תקפים.

קידושי שחוק:

כאשר אדם אומר בשביל הצחוק לאישה שהוא רוצה לקדש אותה, ואם זה ברור שזה צחוק ולא כוונה אמיתית – הקידושין מבוטלים.

מה תפקיד הרב בתמונה:

ישנה הלכה שבגלל שנושא של נישואין וגירושין הוא מסובך, מזמינים רב כדי שיפקח שכל הטקס מתנהל לפי ההלכה ולפי פרטיה.

הרב חייב להיות בחופה רק בגלל התקנות האזרחיות בארץ המחייבות נוכחותו.

קיימת ענישה למי שמתעסק בנישואין ואסור לו.

מהלך החופה:

בחופה הרב מברך על הקידושין. ולמה ?

כי היו חתנים שהיו בורים ולא ידעו את הברכה, ולכן החליטו שהרב מברך.

לאחר בירכת הקידושין וברכת הגפן, החתן נותן את הטבעת לאישה ומקדש אותה באמירתו "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל".

לאחר מכן קוראים את הכתובה, כשהיא כבר חתומה ע"י 2 עדים והבעל.

ואז מברכים 7 ברכות.

ולאחר מכן האשכנזים נוהגים ללכת לחדר יחוד, והספרדים נוהגים שלא.

כשרות עפ"י לפי דין תורה[11]:

אין נישואין לקטן ולקטינה, הקטן הוא מתחת לגיל 13 ויום אחד והקטינה מתחת לגיל 12 וחצי.

אין נישואין תופסים שוטֶה או שוטָה.

 

מהי הגדרת שוטה ?

חוות דעת פסיכיאטרית לא קובעת לפי ההלכה. שוטה לפי ההלכה זה מי שלא מבין את ההליך שבפניו. זה מאד פשוט לאדם שסובל מפיגור קשה אבל זה קשה עם אדם שהוא חולה נפש. כי לעתים הוא מבין את הכול ולעתים הוא לא מבין מה שהוא רוצה.

גם לחרש אין כשירות עפ"י ההלכה. מה זה חרש ?

רק מי שהוא חרש אילם נחשב חרש לפי ההלכה.

אם הוא רק שומע או רק מדבר או אפילו כותב – הוא לא חרש לפי ההלכה.

בימינו אנחנו יודעים שאין כמעט חרש שאי אפשר ללמד אותו לדבר.

בגלל שאז אדם שהוא חרש לא יכול היה לקלוט מסרים ולכן הוא לרוב היה מפגר ולכן הוציאו אותו מתחום הכשרות ההלכתית אולם כיום כאשר הומצאו שיטות ואמצעים לדבר גם לאדם שלא שומע – אדם שכזה נכלל בתחום הכשרות המשפטית.

גיל הנישואין:

לפי חוק גיל נישואין 1950 כפי שתוקן יש עבירה פלילית לנער או לנערה הנישאים מתחת לגיל 17 שנה.

אם אדם במהלך חיי הנישואין חלה במחלת נפש, אין תקנה אלא שהוא יתן לה גט. יחכו לרגעים בהם הוא שפוי ואז ישכנעוהו ליתן גט.

מתי בית הדין יתיר להתחתן לפני גיל 17 ?

1.         כאשר היא בהריון או ילדה לבחור.

2.         כאשר הבחור והבחורה מעל גיל 16 ומתחת לגיל 17 ויש נסיבות מיוחדות.

למשל: סבתא עומדת למות, והיא חייבת לראות את החתונה של הנכד או הנכדה.

נישואין אזרחיים[12]:

נישואין אזרחיים אלו נישואין המבוססים על פי החוק  האזרחי ולא הדתי.

יש מדינות המכירות רק בנישואין דתיים,

יש מדינות המכירות גם בנישואין דתיים וגם בנישואין אזרחיים,

ויש מדינות, ובהם ישראל, המכירות בנישואין דתיים בלבד.

הבעיה היא מה קורה בנישואין מעורבים בין אדם דתי לאדם לא דתי.

בארץ, אדם שלא יכול להתחתן לפי ההלכה הוא נוסע לקפריסין ומתחתן שם נישואין אזרחיים.

בארץ מחוייבים, עפ"י החוק הבינלאומי הפרטי, לכבד נישואין של אדם שבא מחו"ל.

יש שאלה אם זה חוקי שאדם נוסע לחו"ל כדי להתחמק מהחובה להתחתן בנישואין אזרחיים, בית המשפט העליון פסק שזה חוקי.

האם כאשר אדם מתחתן בחו"ל בנישואין אזרחיים יכול בית המשפט בארץ להטיל עליו חיוב במזונות ?

לפי חוקי בית המשפט הבינלאומי הפרטי, למרות שבארץ כל אדם יכול לאמץ ילד שהוא בן דתו. אם אדם אימץ בחו"ל ילד בן דת אחרת, בארץ נחשב שהוא הבן שלו, למרות שזה בניגוד החוק בארץ אבל זה לפי החוק הבינלאומי הפרטי.

מה קורה אם אדם רוצה להתחתן בנישואין אזרחיים בחו"ל, רוצה להתגרש ?

מכיוון שאפשר לטעון שאדם שהתחתן שלא עפ"י ההלכה לא יוכל להתגרש בארץ שכן הגירושין בארץ הם רק עפ"י ההלכה.

אלא מה, שלאחר שזוג מתחתן וחי כמשפחה, גם אם הנישואין היו אזרחיים, זה משפיע על המעמד ההלכתי. כלומר, עצם זה שאדם חי עם אישה באופן קבוע זה מעין קידש אותם קידושי ביאה.

למעשה, ההלכה היהודית לא מכירה בנישואין אזרחיים.

אם היה רוצה שיהיה לזה משמעות הלכתית – היה צריך להתחתן נישואין דתיים.

אלא מה, שאולי באמת הוא נשוי לה ואם הם יפרדו בלי גט והיא תתחתן עם אדם אחר, ילדיה יתכן ויהיו ממזרים.

לכן בית הדין הרבני מחייב אותם לתת גט לחומרא – גט לפי השיטה המחמירה. כדי שלא יהיו צרות בעתיד.

אם אישה לא רוצה לקבל גט בית הדין הרבני יכול לאשר לבעל להתחתן ואז אומרים לאישה שלמעשה היא תישאר נשואה, והבעל יוכל להתחתן עם אישה אחרת.

ומצד שני, אם הגבר לא רוצה לתת גט בית הדין יכול להגיד לו שהם מבטלים לו את הנישואין מראש, ואז האישה תוכל להתחתן עם אחר.

אלו כמובן פתרונות דחוקים, הדבר הטוב הוא שהגירושין יהיו כהלכה.

המצב המשפטי לאחר הנישואין[13]:

הלכה היהודית (וגם המוסלמית והנוצרית) רואים בנישואין – קדושה.

לפי הדת היהודית אין העדפה של הבעל על האישה או של האישה על הבעל.

אולם, יש תחומים שההלכה נותנת יתרון לבעל ויש תחומים שההלכה נותנת יתרון לאישה.

דוגמא: הבעל, לפי בסיס ההלכה היהודית, יכול להיות פוליגמי (להתחתן עם יותר מאישה אחת), ואילו האישה יכולה להתחתן רק עם בעל אחד באותו זמן.

הדבר תוקן באופן חלקי ע"י חדר"ג[14] (חרם דרבנו גרשום מאור הגולה), והוא קבע שיהיה חרם על אדם שמתחתן עם יותר מאישה אחת בו זמנית.

אמנם ההלכה מתירה זאת עפ"י ההלכה המקורית, אבל חכמים רשאים להוסיף גזירות. דבר נוסף שקבע שאדם לא יכול לגרש אישה נגד רצונה, דבר שהיה מותר עד לגזירת החדר"ג.

למעשה, במקרים חריגים, ניתן להתיר לגבר להינשא לאישה נוספת. ולאישה אין אפשרות כזו.

העדפה של ההלכה היא תמיד המשפחה.

הרמב"ם מתאר (הל' אישות, פרק ט"ו הלכה י"ז), " וְחוֹבָה עַל כָּל אִישׁ, לְקַנּוֹת לְאִשְׁתּוֹ; אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, אֵלָא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טַהְרָה.  וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּי; וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ, וְיִבְעֹל בְּעַל כָּרְחָהּ, אֵלָא לְדַעְתָּהּ, וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה וְשִׂמְחָה.

יח  וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, וְלֹא תַרְבֶּה בִּשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, וְלֹא תִתְבַּע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּפִיהָ, וְלֹא תִהְיֶה מְדַבֶּרֶת בַּעֲסָק זֶה; וְלֹא תִמְנַע מִבַּעְלָהּ, כְּדֵי לְצַעֲרוֹ עַד שֶׁיּוֹסִיף בְּאַהֲבָתָהּ, אֵלָא נִשְׁמַעַת לוֹ, בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה.  וְתִזָּהֵר מִקְּרוֹבָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קְנָאָה; וְתִתְרַחַק מִן הַכֵּעוּר, וּמִן הַדּוֹמֶה לַכֵּעוּר.

יט  וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ; וְאִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן, מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי הַמָּמוֹן.  וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵרָה; וְיִהְיֶה דִּבּוּרוֹ עִמָּהּ בְּנַחַת, וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רֹגֶז.

כ  וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּי, וְיִהְיֶה לוֹ עָלֶיהָ מוֹרָא, וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ עַל פִּיו, וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ."

החופה:

אמרנו שיש שלב של קידושין ושלב נישואין.

במרווח שבין שני האירועים הללו קוראים את הכתובה.

הכתובה היא החובות שבין הבעל לאישה. גם אם אין כתובה החובה קיימת.

בכתובה מקבל הבעל על עצמו התחייבות כללית לזון את האישה, לדאוג ללבושה, למדורהּ (לביתה), לשלם לאישה במקרה של גירושין או במקרה של מות הבעל.

במקרה של מות הבעל, העיזבון של הבעל משלם.

בכתובה יש מינימום של 200$ לבתולה ו-100$ לאלמנה, אין מקסימום.

בתקופת התלמוד אנשי הגליל היו כותבים סכום גבוה בכתובה, ואנשי יהודה היו כותבים סכום נמוך בכתובה.

ועל זה אומרים שאנשי הגליל כיבדו את האישה, ואנשי יהודה היו דואגים יותר לממונם.

בימינו, האשכנזים כותבים היום סכום נמוך והספרדים כותבים סכום גבוה.

ולמה ?

כאשר היה אפשר להתגרש גם בעל כרחה של האישה, היו כותבים סכום גבוה – כדי שהבעל לא ירוץ להתגרש.

ולכן לאחר תיקון חדר"ג, היו כותבים סכום יותר ריאלי.

אם ישנו מקרה חריג בו בית הדין הרבני התיר לגבר להתחתן עם אישה נוספת על אשתו, חוק איסור לנישואי ביגמיה מתיר לבית הדין הרבני לתת אישור גם לפי חוק זה להתחתן עם אישה נוספת.

נדוניה:

הנדוניה הם הדברים שהאישה מביאה איתה בחתונה, ומשערים אותם וערכם מופיע בכתובה. הבעל חייב לשמור על הנדוניה וזאת על מנת שבבוא העת אם יסתיימו נישואיהם, הנדוניה חוזרת לאישה.

כוהן שמתחתן עם אישה שאסורה עליו לפי ההלכה- הנישואין תקפים.

כשיהודי נושא אישה הוא מתחייב ב-10 דברים וזוכה ב-4 דברים:

זכויות הגבר במשפחה:

1.         מעשי ידיה – בגלל שהוא מחוייב במזונותיה הוא זוכה בזה שהיא תהיה עקרת הבית שלו. לפי מצבו הכלכלי. אם מצבו הכלכלי גבוה היא יכולה לדרוש עוזרת וכד'.

אם היא עובדת בחוץ ומרוויחה, יש מחלוקת: חלק מהפוסקים אומרים שהכל שלה וחלק מהפוסקים אומרים שבגלל שהוא מחוייב במזונותיה כל הכנסותיה הולכות אליו. וכאן יש כלל שהיות והמוציא מחברו עליו הראיה, מי שתובע את הכסף – הוא מפסיד.

2.         במציאתהּ – אם היא מוצאת משהו, וזה שלו. זו זכות מפוקפקת כי מי שמוצא צריך להודיע למשטרה.

3.         פירותיה – אם כשהיא התחתנה היה לה כרם. הגפנים שיוצאים מהכרם שייכים לבעל. אבל לא הכרם. כנ"ל הריבית בבנק לחסכונות שלה. החיסכון שלה, הריבית שלו.

הבעיה היא שיש חוק שיווי זכויות האישה הקובע שהכל מתחלק בשווה. וכאן הבעל זוכה בפירות האישה והאישה לא זוכה בפירות הגבר. החוק הזה לא מעשי, שכן כיום יש עוד חוקים שמשווים בין הגבר לאישה.

4.         ירושה – לפי ההלכה האישה לא יורשת את בעלהּ אבל הבעל מקבל את ירושתה. כאשר בעל נפטר האישה לא יורשת אלא מקבלת את כתובתהּ.

כיום יש חוק הירושה שהופך את האישה ליורשת, אבל כדי למנוע התנגשות האישה יכולה לבחור אם לקבל את כתובתהּ או את הירושה.

זכויות האישה במשפחה:

1.         מזונות – האישה זוכה במזונותיה ברמה לפי הכלל ש"עולה עמו ואיננה יורדת עמו". היא זכאית לקבל את רמת החיים שהיו לבעלה. אולם אם הוא נהיה עני, היא זכאית לתבוע את רמת החיים שהייתה רגילה לה.

אם אישה עשירה מתחתנת עם אדם עני מניחים שהיא ידעה שרמת החיים שלה תרד.

2.         כסות ומדור – בגדים, תכשיטים, ומגורים. לפי הכלל "עולה עמו ואיננה יורדת עמו".

3.         עיקר כתובתהּ – כשמתגרשים צריך לשלם את הסכום של הכתובה.

4.         רפואתהּ            – לממן את ריפויה.

5.         פדיונהּ – במידה ונופלת בשבי הוא חייב לשלם עבור שחרורהּ.  וזאת דאגה מיוחדת לאישה מהחשש שיאנסו אותה בשבי. זה רלוונטי כאשר אישה מקבלת קנס  או מאסר, הוא מחוייב לשלם את הקנס.

6.         קבורתהּ – הבעל חייב לדאוג לקבורת אשתו.

7.         לישב בביתו כל זמן אלמנותהּ – יש זכות לאלמנה להישאר בביתו, לקבל את אותם תנאים שהיו בזמן הנישואין ולהנות מהעיזבון.

8.         בנותיה יושבות בביתו – הבנות שלה זכאיות יכולות להינות מביתו עד בגרות או עד נישואין.

9.         כתובת בנים זכרים – במקרה שלאדם יש ילדים משתי נשים. ובכתובת האישה השניה הוא כותב שיש זכות יתר לבנים של האישה השניה שהילדים שלה מקבלים את הכתובה, לפני שמחלקים את העיזבון. ועשו זאת כדי שאדם ידרוש הרבה עבור כתובת בתו.

האישה יכולה להגיד לבעל שהיא לא מקבלת ממך כלום ולא עושה כלום. אני לא אטפל בילדים, אדאג לעצמי ולא רוצה ממך כלום.

אבל הבעל לא יכול להגיד לאישה אל תעשי לי כלום, אל תהיי עקרת בית, ואל תבקשי ממני כסף.

זה נובע מכך שזכותה העיקרית של האישה הוא מזונות, ולכן היא יכולה לוותר על זכותה בהתאם לויתור על חובתה.

הבעל חייב לטפל בילדים. וזה בגדר חובת האישה.

כלפי מי חובתה לטפל בילדים – כלפי הילדים או כלפי הבעל ?

כלפי הבעל.

החובה העיקרית לדאוג לילדים היא על הבעל.

מתי אפשר להכריח את האישה לטפל בילדים ?

רק כאשר היא צריכה להניק, שזה הוא לא יכול לעשות.

הוא חייב כלפי הילדים – ישירות,

ואילו היא חייבת לילדים מכוח חובתה לבעל.

הבעל לא יכול לקחת את הילדים ולהגיד שהוא במקום זה מוותר על המזונות, אבל אז האישה יכולה לטעון שטובת הילדים אצל האמא.

מה קורה אם הוא הבעל לא יכול לעבוד ?

אין אפשרות לפסוק נגדו מזונות.

העיקרון של "עולה עמו ואינה יורדת עמו" הוא כלל, אבל ישנם הרבה מקרים חריגים שלא באשמתו.

אם יש פסק דין שהבעל חייב בתשלום מזונות לאישה, והוא לא משלם. כמובן שמדובר בזוג החי בפירוד, ולמעשה הם נישואים אבל בנפרד, ולכן יצא פסק-דין מזונות עבורהּ ועבור הילדים.

לפי חוק ההוצל"פ אפשר להביא את פסק-הדין לביטוח לאומי ואז האישה תקבל מזונות עבורהּ ועבור הילדים.

אבל כאן הביטוח לאומי משלם סכום מינימום, ואם הוא מצליח לגבות מהגבר יותר – הביטוח לאומי ישלם יותר לאישה.

לאנשים עם הכנסה נמוכה – זה טוב, לאנשים עם הכנסה גבוהה – זה לא טוב.

מה קורה אם לאישה יש רכוש ?

האם הבעל יכול להגיד לאישה שתמכור את נכסיה כדי שתתפרנס ?

לא.

הבעל לא יכול להגיד לאישה שתמכור את נכסיה כדי לפרנס את עצמה,

אבל הבעל כן יכול לפרנס את עצמה מפירות נכסי מילוג.

היום, כל נושא המילוג חלש בגלל חוק יחסי ממון בין בני זוג שיוצא מתוך הנחה שכל בני זוג החיים חיים נורמליים, רואים את כל הרכוש שלהם כרכוש משותף.

מה קורה אם הבעל נזקק בעצמו למזונות והוא לא יכול לשלם לה ?

קודם כל, היא זכאית לקבל גט.

אבל במקרה שהיא לא רוצה גט, האם הבעל יכול לתבוע ממנה מזונות ?

הוא יכול לתבוע, אבל מדין צדקה.

דין צדקה[15]  בד"כ צדקה אדם נותן מרצונו. אבל לפי ההלכה העברית כופים אדם לתת צדקה לקרוב משפחתו כאשר אין לו מה לאכול.

לפי הדין העברי ניתן לכפות מזונות.

שינוי נסיבות:

אם יש הוכחה כי מצבו הכלכלי של הבעל הורע שלא באשמתו, או שהאישה צריכה יותר בגלל שינוי במצבה האישי – ניתן לבקש שינוי דמי המזונות להעלות או להוריד את הסכום.

זה לא משנה אם אתה בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה.

מתי פוקעת זכותה של האישה למזונות ?

1.         כשהאישה נפטרת, הילדים לא זוכים למזונות שלה שכן זוהי זכות אישית.

2.         לאחר הגירושין.

3.         אם היא בגדה בו.

4.         מורדת – אם ההתנהגות שלה שלילית ביותר. כגון: מקללת, מרביצה וכו'.

אם היא עזבה את הבית ללא הצדקה – לא מגיעים לה מזונות,

אבל אם היא עזבה את הבית עם הצדקה – מגיעים לה מזונות.

אם האישה בגדה בבעלהּ אסור לה להיות יותר עם בעלה ואין אפשרות לחדש את הקשר, לעומת זאת למרות שכאשר הגבר בוגד באשתו זה דבר לא טוב אבל ניתן לסלוח לו בפעם הראשונה והשניה אבל אם רואים שהוא חי עם אישה אחרת או שהוא בוגד סדרתי – זה מהווה עילה לגט.

סיבות שאישה שעזבה את הבית וזכאית למזונות:

1.         מחמת קטטה, שהבעל הכה אותה.

2.         אם היא עזבה את הבית מסיבה שמזכה אותה בקבלת גט. לדוגמא: אם הבעל קיבל מחלה מדבקת, או גורם לה לעבור על דת משה או על דת יהודית. למשל: היא מאכילה אותו טריפות, לא טובלת במקווה וגורמת לו לקיים יחסים בזמן שהיא נידה (זה עוברת על דת משה). אם היא מתנהגת בצורה לא צנועה (ואז היא עוברת על דת יהודית)

רק בעל שכן מתנהג לפי דת משה ודת יהודית רשאי לתבוע בגין הפרה של דת משה ודת יהודית.

3.         כאשר הוא מסרב לתת מזונות.

4.         אם הבעל מביא את משפחתו לגור בבית המשותף. לפי כלל של: לא מכריחים אדם לחיות בכפיפה אחת עם נחש.

5.         סיבות אובייקטיביות- הבעל מביא את האישה לגור במקום שהיא לא רגילה אליו. (עירונית שתבוא לגור בעיר). וזה בתנאי שהיה מדובר ביניהם שיגורו דווקא במקום מסוים / בצורה מסוימת ואם הוא החליט על דעת עצמו לעבור למקום אחר, זה יכולה להיות סיבה שהיא תעזוב את הבית ותהיה זכאית במזונות.

מדור:

אישה זכאית למדור נוח ושקט. ושוב לפי העיקרון "עולה עמו ואיננה יורדת עמו".

היא גם זכאית שבעלה לא ינהג כלפיה באלימות פיזית ו/או מילולית. במקרה כזה היא גם זכאית לקבל צו מניעה נגד הבעל שיוציא את הבעל מהבית, גם אם הבית זה רכושו.

בעניין זה קיים חוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991[16], שנועד להרחיק את המכה מהסובל.

הכללים שבגינם האישה יכולה להפסיד מזונות חלים גם כאשר מדובר בנושא של מניעת מדור.

גם הבעל וגם האישה יכולים להרחיק מהבית קרובי משפחה של הצד השני.

לעומת זאת, הם לא יכולים למנוע מהצד השני לנסוע אל משפחתו.

ההלכה היהודית אומרת שעדיף לגור בארץ.

ולכן אין הבדל מי רוצה לגור בארץ – ידו על העליונה.

גם לגבי הארץ ישנה חלוקה. אם צד אחד רוצה לגור בירושלים – ידו על העליונה.

כמובן שכללים אלו כפופים לסבירות: אם יש פרנסה בת"א ולא בירושלים, אז יש עדיפות לת"א. או שמזג האויר במקום מסויים יותר טוב מירושלים, אז יש עדיפות לאותו מקום.

הבעל חייב לרפא את אשתו,  מה כוללת חובה זו ?

האם ניתן במסגרת כלל זה לרשום אותה לקופ"ח וזהו. תלוי, אם מדובר במשפחה מבוססת שכאשר יש בעיה הולכים לרופא פרטי, חובתו לשלוח אותה לרופא פרטי.

ואם מדובר במשפחה שהמסגרת הכלכלית שלה מצומצמת, מספיק שירשום אותה בקופ"ח.

הכל לפי הכלל של "עולה עמו ואינה יורדת עמו" וכפוף לנסיבות החיים שלו ושלה.

תלוי גם בסוג המחלה, אם היא מסוכנת יותר או פחות.

אם אישה חלתה במחלה כרונית, האם הבעל יכול להשתמש בזה לעילה לגירושין ?

הרמב"ם אומר שאנשים מכובדים לא עושים דבר כזה.

היות ויש חדר"ג והיא מתגרשת רק לרצונהּ יתכן ולא תרצה להתגרש.

אם מדובר באישה הבריאה מבחינה נפשית אבל חולה מבחינה פיזית, הוא לא חייב לשלם את רפואתה לכל חייו. ואז אפשר לדרוש ממנה לקבל גט או לתת לו היתר חדר"ג לישא אישה שניה.

ואם מדובר באישה שאינה בריאה בנפשה, יתכן ויתנו לו היתר חדר"ג לשאת אישה שניה. ואז יהיה מחוייב במזונות האישה הראשונה והשניה.

פדיון נפש, עד כמה הבעל חייב לפדות את אשתו מהשבי ?

בכל סכום הוא חייב לפדות אותה.

אם שניהם נופלים בשבי, ויש לו כסף לפדות אחד מהם – הוא צריך לפדות אותה ולהישאר בשבי.

הסיבה היא כי יש חשש שהיא תפגע מבחינה מינית בשבי, וגם בגלל שהחיוב שלו זה לפדות אותה. לו אין חיוב לפדות את עצמו.

עבודה בדיני משפחה:

1.         לבחור פסק דין של דיני משפחה שלא פורסם במחשבות (רבני, מחוזי או עליון). פסק הדין צריך להיות לפחות 7 עמודים.

2.         לפרט בקצרה את העובדות הרלוונטיות לעניין.

3.         לפתח את הסוגיות המשפטיות.

4.         היקף העבודה בין 7- 10 עמודים.

5.         תאריך ההגשה 31.12.08, לא ינתנו הארכות.

6.         יש לצרף לעבודה את פסק הדין.

דיני מורד ומורדת:

אחד החיובים העיקריים בין בני זוג הוא חיוב הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו, אם הגבר מסרב הוא קרוי בעל מורד[17].

זה קרוי גם "עונה" שכן זה תלוי בזמנו, אם הוא עובד בנסיעות ארוכות, אם הוא מרגיש בריא וכד'.

החיוב של הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו זה חיוב מהתורה, אבל האישה יכולה לוותר.

גם על האישה קיים חיוב לקיים יחסי אישות, שכן זה חלק מהותי מהנישואין.

יחסי אישות לא קשורים למצב אם יש ילדים או לא.

אם הוא לא יכול מסיבה בריאותית, נותנים לו חצי שנה של מעין "פטור", אם גם לאחר מכן הוא עדיין לא יכול לקיים יחסי אישות זכאית האישה לתבוע גירושין אף על פי שהוא לא אשם במצבו.

אם הוא יכול מבחינה פיזית, אבל הוא מסרב בגלל שהוא כועס עליה הוא נקרא "מורד".

בעל מורד כופים אותו שיתן גט לאשתו, עם כתובה.

לפני שכופים עליו, משתמשים באמצעים יותר עדינים. כלומר, מגדילים כל שבוע את סכום הכתובה. וכך לבסוף, כאשר הוא נותן את הגט הוא עושה זאת לפי הסכום הגבוה.

אם הוא מסרב גם לתת גט, כופים אותו – בזמן חז"ל הכפייה הייתה מלקות.

שהיו מלקים אותו עד שיאמר "רוצה אני", כלומר עד שיסכים.

היום בגלל שאין עונש מלקות, מכניסים את הגט הסרבן לכלא.

ישנם סנקציות יותר קלות כמו שלילת רשיון נהיגה, צו איסור יציאה מהארץ וכו'.

איך יודעים אם הגבר מקיים יחסי אישות או לא ?

האישה אמינה לנושא, שלא תטען שהגבר לא מקיים יחסי אישות למרות שהוא כן.

אם הבעל טוען שהאישה מאוסה עליו, הוא צריך להוכיח את זה.

למשל: היא לא מתרחצת, היא סובלת ממחלה מדבקת.

כאשר הוא מוכיח את זה והיא מסרבת לקבל גט, יכול להיות שהוא יהיה פטור מיחסי אישות אבל לא חייב במזונות.

אבל כל הנימוקים האלו לא יכולים לעזור לו אם היא תוכיח שנתן עיניו באחרת.

בגלל שמהתורה, בהלכה המקורית, הגבר יכול לישא יותר מאישה אחת – אם אישה לא רוצה לקבל גט, לא כופים עליה ואוסרים אותה אלא מתירים לבעל להינשא עם אישה נוספת.

איך מוכיחים שהבעל מורד ?

האישה רשאית לקבל, כאשר הבעל עוזב את הבית או מורד או שיש לה חשש מתקבל על הדעת שהוא עלול לברוח ולהפוך אותה לעגונה (שיעלם והיא לא תוכל לקבל גט), במקרים כאלה היא יכולה לקבל צו עיכוב יציאה מהארץ.

אבל אם הוא מביא ערובות מתאימות – ערבויות סבירות לכך שהוא יחזור, נמנעים מלתת את הצו הזה תמורת הערבויות הנ"ל.

נדירים מקרים בהם האישה מקבלת צו עיכוב יציאה מהארץ שכן במידה והיא תברח בחו"ל, ניתן יהיה לתת היתר נישואין לגבר לישא אישה נוספת.

אישה מורדת[18]:

ישנן 2 סוגים של אישה מורדת:

1.         סיבה לא מוצדקת – בעינא ליה ומצערנה ליה – הוא רוצה אותי אבל אני רוצה להציק לו.

2.         סיבה מוצדקת – מאיס עלי – הוא מאוס עלי, סיבה זו צריכה הוכחות.

בעינא ליה ומצערנה ליה:

אם הסירוב נובע כי היא רוצה את הכתובה או שהיא נתנה עיניה באחר, במקרה כזה אם היא תסרב ליחסי אישות או תברח מהבית – היא תחשב כמורדת.

גם אם היא תטען כי הוא מרגיז אותה או את הוריה, מדובר בפגיעה קטנה ולא מוצדקת.

מאיס עלי:

כאשר האישה טוענת שהבעל אלים פיזית או נפשית. או שסובל ממחלה מדבקת או מחלה נפשית.

במקרים כאלו, כאשר יש הצדקה אובייקטיבית לסירובהּ לקיים יחסי אישות – היא צודקת.

בגלל שאישה רשאית לעזוב את בעלה ולא לקיים יחסי אישות בתנאים מסויימים, במקרה כזה היא רשאית לעזוב את הבית ולתבוע גט.

אבל, היא לא יכולה גם לסרב לקיים יחסי אישות וגם לסרב לגט.

אם הבעל יגיד שהיות והיא לא רוצה לקיים יחסי אישות הוא רוצה לתת לה גט, היא לא יכולה לסרב לקבלת הגט.

אם יש לאישה טענת "מאיס עלי" מבוררת, מוכחת וסבירה, היא זכאית לקבל גט ולקבל את כל הכתובה.

לעומת זאת, אם האישה בוגדת בבעלהּ היא מקבלת גט אבל לא מקבלת את הכתובה.

הרבה נקבע לפי הרמה הנורמטיבית של הזוג.

אם הם כל הזמן יוצאים לבלות, הוא לא יכול להתלונן פתאום שהיא יצאה לבלות שכן זו הייתה דרך חייהם.

יש קידושין אסורים ויש קידושין שאינם תופסים.

קידושים שאינם תופסים אלו קידושין שאם אדם יקיים יחסים בנישואין אלו הוא חייב עונש מוות לפי התורה. כמו איש עם אחותו או עם אשת איש.

במקרים כאלו לא צריך גט, כי הקידושין עצמם בטלים.

והם יכולים להיפרד לפי פסק דין שהם לא היו כלל נישואין.

אולם,

יש מקרים בהם הקידושין אסורים אבל אין עליהם עונש מוות.

למשל: כהן שנשא גרושה או כהן שנשא חלוצה.

במקרים כאלו, מצווה עליו לגרש אותה.

השאלה היא: האם יכפו עליו לתת לה גט ? האם יתנו לו אישור לתת להתחתן עם אישה נוספת ?

במקרה שכהן שהתחתן עם גרושה חזר בתשובה ורוצה להתגרש או להתחתן עם אישה נוספת.

לפי בית הדין הרבני – אם הוא באמת חזר בתשובה, נותנים לו אישור להינשא לאישה אחרת.

לפי בית הדין העליון – ההיתר לשאת אישה נוספת הוא רק במקרים חריגים, ומקרה כזה לא נמצא בגדר של המקרים החריגים בהם צריך לאשר לאדם לשאת אישה נוספת.

ישנם מקרים נוספים שקידושין אסורים הקרויים: שניות לעריות[19].

לאדם אסור להתחתן עם אם-אמו (סבתא שלו) וגם האמא של אשת אביו.

וגם לא את כלת בנו.

לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, למרות ששאלה מסויימת היא בסמכות יחודית של בי"ד דתי, עדיין יכול בית משפט אזרחי להכריע לצורך העניין שבפניו.

לדוגמא: אם האישה תובעת מזונות מהבעל, והבעל טוען שהוא לא נשוי לה. הבירור אם הזוג הנשוי הוא בסמכות בי"ד דתי, אבל כדי לברר את התביעה אין מנוס מכך שבית המשפט האזרחי יקבע אם הזוג נשוי או לא. סמכות זאת נקראת סמכות אינצידנטלית.

כאשר יש החלטה של בית משפט אזרחי במסגרת הסמכות האינצידנטלית החלטה זו ספציפית לאותו נושא.

האם כאשר יש זוג המראה כלפי חוץ שהם נשואים, אם צד אחד נכנס לחובות  – יכול להיות מצב שאפשר יהיה לתבוע את שניהם.

חוק שיווי זכויות האישה תשי"א – 1951[20] דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית-אין נוהגים לפיההאם חוק זה תקף בעניין הדין הדתי ? הרי הדין הדתי אינו חוק, בית המשפט העליון פסק שבחוק זה המושג "חוק" הוא רחב וכולל גם דין דתי.

שאלה נוספת המתעוררת בנושא, מה זו פעולה משפטית ? בית המשפט העליון קבע כי בפעולות שיש שוני מתוקף היות הגבר- גבר והאישה – אישה, אז לא יהיה שיוויון. ולכן, לדוגמא, חוק העוסק בהנקה לא יכלול את הבעל. וזה נקרא שונות ולא אפליה, ולכן מותר במסגרת החוק הזה.

אם לבעל יש עילת גירושין לאישה והיא מסרבת, יש לו פתרון פשוט – לקבל היתר נישואין.

וזו זכות שאין לאישה,

ואם הוא לא יסכים לתת גט – אז אפשר להכניס אותו למאסר.

למרות חוק זה בדין היהודי הדתי – המצב של הגבר יותר טוב ממצבהּ של האישה.

יבום וחליצה[21]:

מקורות:

1.         דברים כ"ה, 5- 10.

2.         ויקרא י"ח, 16.

3.         בראשית ל"ח, 7- 30.

4.         רות, ד', 4- 22.

5.         מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דבחדש פרשה ז'.

6.         משנה בכורות, פרק א', ז'.

7.         יבמות (בבלי) ל"ט ע"ב

8.         כתובות (בבלי) ס"ד ע"ד

9.         יבמות (בבלי) ק"ט ע"א (לא פורט בהמשך)

10.        אוצר הגאונים – יבמות

11.        אוצר הגאונים לכתובות

12.        רבנו חננאל בן חושיאל.

13.        רי"ף מסכת כתובות.

14.        רמב"ם משנה תורה הלכות יבום וחליצה א' ב'

15.        ר' תם תוספות יבמות (שם)

16.        רש"י יבמות (בבלי) ל"ט ע"א

17.        שולחן ערוך אבן-העזר קס"ה א'

18.        ערוך השולחן סימן קס"ה

19.        תקנות הרבנות הראשית – תשי"א- 1950

1.         ספר דברים כ"ה:

אם אישה מתאלמנת, ואין לה ילדים מבעלה.

היא מתייבמת ע"י נישואיה עם אח של הבעל ז"ל.

והבן שנולד להם קרוי על שם הבעל שנפטר.

אם האח לא ירצה לייבם את אשת אחיו המת, היא עולה לבית הדין – לחכמים – ואז הם קוראים לו, והיא חולצת את נעליו ויורקת בפניו. והוא קרוי "בית חלוץ הנעל" שזה גנאי אליו שכן לא רצה להקים שם על נחלתו.

והפעולה הזו מתירה אותה להתחתן עם כל אדם, למעט עם כהן.

בעוד שקידושין רגילים מתבצעים ע"י טבעת וכד', יבום מתבצע רק ע"י ביאה- קיום יחסים.

2.         ויקרא י"ח:

אם יש לה ילדים – אסור לאח של בעלה להינשא אליה לעולם.

3.         הסיפור של יהודה ותמר:

תמר נישאה לער, והוא נפטר ללא ילדים.

כאשר בא אונָן לייבם, הוא שיחת ארצה, ולכן הקב"ה הרג גם אותו.

יהודה לא רצה להביא לתמר את בנו השלישי, שלה, ואמר לה שתחכה מעט עד שיגדל שלה.

תמר ראתה ששלה גדל ועדיין הוא לא יבם אותה. אז היא התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה וכתשלום ביקשה עירבון (עד שיהיה ליהודה איך לשלם לה).

יהודה לא הכיר אותה, אבל לאחר 3 חודשים ראה שכלתו, תמר, בהריון והאשים אותה בזנות ורצה שהיא תישרף. אז תמר שלחה לו את הערבון שהוא השאיר אצלה – ויהודה אמר שהיא צדקה ממנו.

כאן יש יבום שהוא ע"י החם והכלה, לא ע"י האח והגיסה.

4.         סיפור בספר רות:

הגואל מסרב לגאול את רות, שכן הוא לא רוצה שהבן שלו יקרא על שם הבעל המת של רות. לבסוף, בועז, שהוא גם קרוב משפחה – יבם אותה.

מכאן רואים שהיבום, בתקופות קדומות, התפשט מעבר למשפחה הגרעינית ואם מישהו מת ללא בנים – הקרובים בשבט מחתנים את האלמנה.

5.         דברי המכילתא דרבי ישמעאל:

היחס בין הגיס לגיסה הוא מטבע עם שני הפכים,

אם יש ילדים לאח ולגיסה – אסור, אם אין ילדים לאח ולגיסה – מצווה.

6.         משנה בכורות:

מצוות יבום קודמת למצוות חליצה, שכן החליצה היא ברירת מחדל.

בזמנים קדומים כאשר היבום היה בגלל המצווה, בגלל הצורך להקים זכר למת – זה היה מצווה.

אבל כיום, כאשר היבום נעשה מכוונות רעות (של השגת רכוש וכד) – אז מצוות החליצה קודמת למצוות היבום. שכן אם הוא לא מתכוון לשם מצווה יש בעיה של העבירה של "ערוות אשת אחיך לא תגלה"

7.         יבמות (בבלי) ל"ט ע"ב:

אמר רמי בר חמא שכיום חזרו האנשים להיות אנשים טובים שעושים יבום לשם מצווה, וחזרו ואמרו שיבום קודם למצוות חליצה.

אמר לו רבי נחמן בר יצחק- האם אתה חושב שהיום הדור כשר ועושים יבום רק בגלל המצווה ?

בהתחלה חשבנו כמו אבא שאול (מקור מס' 6) ואח"כ מסכימים כחכמים, שחכמים אומרים שאנחנו לא נכנסים לנושא הכוונות של האדם, אם הוא רוצה לייבם בגלל שיקולים זרים – אז הוא עושה משהו הקרוב לעבירה, ואם משיקולי מצווה- אז זו מצווה.

8.         כתובות (בבלי) ס"ד ע"ב:

לדעת שמואל- לארוסה כותבים אגרת מרד, כלומר שכל שבוע שהיא לא רוצה להתחתן, מורידים לה קצת מהכתובה על מנת לשכנע אותה להינשא. ואילו לא עושים כך ליבמהּ שכן אם היא לא רוצה להתייבם אלא לחלוץ, זו זכותה.

10.        אוצר הגאונים:

עד עכשיו תלוי הנושא במנהג. בנהרדעא (עיר בבבל) נוהגים כמו שמואל שמעדיף חליצה על היבום ואישה שלא רוצה להתייבם לא דנים אותה כמו מורדת, ואילו בסורא (עיר אחרת בבבל) מצוות יבום עדיפה ולכן כן כותבים לה איגרת כמורדת.

11.        אוצר הגאונים לכתובות:

למרות שההלכה היא לא לפי אבא שאול, עדיף לעשות כמותו. כי אומרים שאנחנו מפחדים לעבור על איסור הערווה ולכן למרות שכתוב בתורה קודם יבום, אנחנו נעדיף חליצה.

12.        רבנו חננאל בן חושיאל:

רבנו חננאל פסק שמצוות יבום קודמת, ואילו בפרק חליצה הוא חזר בו ופסק שמצוות חליצה קודמת.

13.        הרי"ף מסכת כתובות (ספרדי):

בגלל שבסוף הלכו לפי חכמים, הולכים לפי ההלכה שהיבום קודם לחליצה.

14.        הרמב"ם (ספרדי):

מצוות יבום קודמת לחליצה.

15.        רבנו תם תוספות יבמות (אשכנזי):

הלכה כאבא שאול, שמצוות חליצה קודמת למצוות יבום.

16.        רש"י יבמות (בבלי) ל"ט ע"א:

אם שניהם רוצים לייבם, נייבם אותם. אולם אם היא לא רוצה להתייבם – אז נבצע חליצה.

בהתחלה כשהגבר לא רצה לייבם – כפו עליו, אבל אם היא לא רוצה להתייבם – לא מכריחים אותו לייבם.

רבנו תם אומר שגם זוג שרוצה להתייבם, לא מייבמים אותם אלא אם כן ברור שהם רוצים לשם מצווה.

מסקנת ביניים:

הרי"ף והרמב"ם – בעד היבום.

רבינו תם – בעד החליצה.

רש"י – אם שניהם מסכימים – יבום, אם לא – חליצה.

17.        שולחן ערוך אבן-העזר קס"ה א':

מצוות יבום קודמת למצוות חליצה, ויש אומרים שמצוות חליצה קודמת.

הגה (הר' משה איסרליש) מעיר: שאין לה דין מורדת אם היא לא רוצה להתייבם, אבל בכל מקרה לא מכריחים אותו לחלוץ. אבל אפשר להטעות אותו שיחלוץ.

אם שניהם רוצים יבום – לא נותנים להם לייבם אלא אם כן ידוע שמכוונים לשם מצווה.

ואם יש לו אישה אחרת מכריחים אותו עד שיסכים לחלוץ. ויש אומרים שגם אם אין לו אישה אחרת והיא לא רוצה להתייבם – מכריחים אותו לחלוץ.

18.        ערוך השולחן סימן קס"ה:

במקום שאסור לו להתחתן עם שתי נשים, מכריחים אותו לחלוץ ומכריחים אותה לקבל חליצה.

19.        תקנות הרבנות הראשית:

ברוב קהילות ישראל קיבלו עליהם להלכה שמצוות חליצה קודמת למצוות יבום. וגם כשהם רוצים לא מרשים להם. וכשהיבם נשוי נהגו גם שלא נותנים להם לייבם.

ובגלל שכיום ברור שרוב היבמים לא מתכוונים לשם מצווה ומשום דרכי שלום, אנחנו גוזרים לכולם שלא לייבם וחייבים לחלוץ.

אם היא לא רוצה להתחתן איתו – היא עלולה להפסיד את כתובתה.

 

חוק יחסי ממון בין בני-זוג[22] ה'תשל"ג-1973

חוק זה קבע שישנו שיתוף בנכסים בין בני זוג.

נקבע בחוק שהוא תקף רק על נישואין שהיו לאחר 1.1.74.

בית המשפט העליון קבע את הלכת השיתוף[23] שאומרת שהיות ויש חוק שיווי זכויות האישה כאשר גרים בני זוג ביחד מניחים שהם שותפים גם בממון, השיתוף הזה חל גם לגבי זכויות וגם לגבי חובות. ולכן בית המשפט החיל את החוק, למעשה, גם לפני ה-1.1.74.

לפי שנת 1974 –

ידועים בציבור לא חייבים זה כלפי זה במזונות. בגלל שחיוב המזונות מתחיל עם הנישואין. שכן כל עוד לא היו נישואין אחד הצדדים יכול לבטל את החיים ביחד, בלי סיבה מיוחדת.

לפי הלכת השיתוף, גם ירושה נחשבת משותפת.

שרשבסקי חולק על כך, שטוען שלפני 1974 צריכים ללכת לפי דין תורה. שכן ישנה חלוקי בין נכסי מילוג ונכסי צאן ברזל. לדעתו, הלכת השיתוף היא רק לגבי נכסים שנרכשו לאחר הנישואין.

חוק המקרקעין אומר שזכות המקרקעין שלא רשומה, אין לה תוקף. לדעת שרשבסקי, אם הנכסים רשומים על שם הבעל אין זכויות לאישה והפוך.

למעשה ההלכה היא לא כשרשבסקי.

חוק יחסי ממון חל גם על ידועים בציבור.

מה המצב החוקי לאחר חוק יחסי ממון בין בני-זוג ?

לפי חוק זה יחסי הממון נקבעים בהסכם בין שני הצדדים, הסכם זה טעון אישור בית משפט לענייני משפחה או בי"ד דתי. ולפני הנישואין, יכול לאשר זאת הנוטריון או אחד מרשמי הנישואין.

אם יש הסכם, ההסכם קובע.

כאשר יש דבר שלא כתוב בהסכם – בית המשפט יחליט מה הייתה כוונת הצדדים.

כל הסכם כזה בקשר לנישואין, גם אם הוא לפני הנישואין, אין לו תוקף אם לא קיבל אישור מבית המשפט.

בית המשפט רוצה להשתכנע שההסכם נעשה מרצון טוב וחופשי. בגלל שיש חשש שביחסים בין בני-זוג ישנו צד עם יותר כוח / כסף.

אם הצדדים לא עשו הסכם חל עליהם הסדר איזון משאבים[24].

החוק במקורו חל רק לאחר פקיעת הנישואין – הגירושין.

אולם לפני כחודש שינו את החוק וכיום אפשר לעשות את הסדר איזון המשאבים גם לפני הגירושין (בהתאם לתנאים הקבועים בחוק).

אם אין הסכם לגבי יחסי ממון, החוק קובע מה יהיה.

כאשר אין הסכם ממון, עושים הבחנה בין נכסים לפני הנישואין הנחשבים פרטיים (כגון: מתנות שאחד הצדדים קיבל, ירושה שהתקבלה גם אחרי הנישואין, גמלאות) וכל הנכסים שנרכשו לאחר הנישואין נחשבים משותפים. למעשה, בהרבה מאד מקרים האישה אומרת שיש לה חלק בפנסיה שכן בסוגי פנסיה מסויימת אדם נשוי מקבל סכום נוסף.

דבר נוסף, הבעל חייב במזונות האישה בזמן הנישואין ולאחר הנישואין חייב גם במזונות ילדיו. ולכן יש לאישה חלק לדרוש בפנסיה.

ידועים בציבור[25]

ידוע בציבור או ידועה בציבור זה מי שחי חיים משותפים כחיי בעל ואישה באופן שהציבור רואה אותם כנשואים.

בית המשפט העליון הרחיק ואמר שבכל מקום שאנשים חיים ביחד ולא מסתירים שהם חיים ביחד – הם נחשבים ידועים בציבור, ויש להם הרבה זכויות ממוניות בחוק.

לדוגמא: חוק הביטוח הלאומי מכיר בידועה בציבור כמו באישה. גם חוק הגנת הדייר נותן זכות לזוג ידוע בציבור כמו זוג נשוי. ועוד.

בחוקים אלו יכול להיות מצב של זוג חד-מיני, או מקרה בו לאישה יש גם בעל וגם ידועה בציבור.

גם בחוק הירושה ישנה התייחסות לידועה בציבור, אבל בחוק הירושה הידועה בציבור מוגדר דווקא איש ואישה ולא כל זוג. כמו כן הוא מחייב שיהיה להם משק בית משותף ושהם לא יהיו נשואים לאחר.

הפקעת נישואין[26]

הפקעת נישואין מתבצעת ב-3 מקרים:

1.         מות אחד מבני הזוג.

2.         גירושין.

3.         איון הנישואין – בית המשפט או בית הדין מודיע שאין נישואין. למשל: כאשר אדם התחתן עם אישה נשואה.

מה קורה כאשר מתה האישה ?

באותו רגע, מותר האיש לשאת את אחותהּ. שאר הקרובים – אסורים.

בזמן שהאישה חיה, אסור לו להתחתן עם האחות גם לאחר שהתגרש מאשתו.

מה התוצאות הממוניות במקרה של מוות ?

הבעל חייב בקבורתהּ.

לפי ההלכה היהודית, הבעל יורש את כל נכסי אשתו.

אבל, לפי חוק הירושה אם יש לו ממנה ילדים או הורים – הוא יורש חצי, ההורים לא יורשים אם יש ילדים.

אם אין הורים ואין ילדים, אבל יש לה אחים – הוא יורש שני שליש והאחים של בן הזוג שליש.

כמו כן, הוא יורש את המכונית וכלי הבית, המכונית וכלי הבית לא מתחלקים – דברים המוגדרים כמשק הבית.

 

חלוקת הדירה בירושה:

הערה חשובה: כאשר בני זוג חיים ביחד, כל אחד שותף בדירה, ולכן במותו – הירושה שלו היא רק חצי דירה. ורק על החלק הזה מדברים:

כאשר הם לא גרים 3 שנים באותה דירה ספציפית והיורשים הם האחים – החלוקה היא שני שליש לו ושליש לה, כאשר היורשים הם הורים או הילדים – החלוקה היא חצי-חצי.

כאשר הם גרים 3 שנים בדירה ספציפית, והיורשים הם האחים – הוא מקבל את כל הדירה.

ואם היורשים הם ההורים או הילדים – החלוקה היא חצי-חצי.

נכסי מילוג – הבעל נהנה רק בפירות.

נכסי צאן ברזל – מעריכים את שווי הנכסים בזמן הנישואין, וערך זה היא מקבלת לאחר הגירושין.

כאשר הבעל נפטר, האישה זכאית לדברים הבאים:

1.         נכסי מילוג חוזרים אליה בשווי כיום.

2.         ערך של נכסי צאן ברזל (קרן) בזמן הנישואין.

3.         אוכלת מזונותיה מהעיזבון או שמקבלת את הכתובה.

כאשר היורשים רוצים לתת לה כתובה ושתצא מהבית-

יש כאן מחלוקת.

יש האומרים שיש ליורשים זכות להוציא אותה מהבית ולתת לה כתובה, ויש האומרים שאין להם זכות כזו.

למעשה, כיום, היות ויש את חוק הירושה – היא מקבלת חלקה בירושה ולא מקבלת מזונות.

פקיעת נישואין בדרך של גירושין

הסמכות לדון בענייני גירושין הוא רק לפי בית הדין הדתי.

לפי התפיסה הקתולית רומית אין אפשרות לפרק נישואין, אלא הוא יכול שיצא צו של הפרדה במיטה, בשולחן ובדירה אבל לאחר הפרדה זו אסור להם להינשא שוב. שכן הם לא גרושים.

ואז, אם הם "ידועים בציבור" מותר להם, אבל אם הם יתחתנו – זו עבירה פלילית.

בהרבה מאד מדינות גירושין זוהי פסיקת בית-דין, וזה עושה את הגט.

לפי הגישה היהודית הפעולה של הבעל היא עושה את הגט, ואצל המוסלמים שהבעל אומר לאשתו שתצא מהבית.

כאשר הגבר לא רוצה לתת גט-  בית הדין לא יכול לעשות זאת במקומו.

לפי הדין האזרחי – אדם שמסרב לתת גט, נכלא.

אבל לפי הדין היהודי הדתי – אדם שמסרב לתת גט, נידון למלקות.

החיסרון בכך שבית-הדין קובע את הגירושין הוא שבדרך כלל בית-הדין רוצה לראות אשמה של אחד מבני הזוג, ואז זה מסבך את הנושא.

אפילו אם שני הצדדים מסכימים להתגרש, אם אין אשמה – אין גירושין.

לכן, הרבה פעמים אחד מבני-הזוג מודה שהוא נאף וכד'. ואז יש אשמה, למרות שזה מלאכותי.

אבל ביהדות ובאיסלאם – בגלל שאין צורך בסיבה. הגירושין נעשים מתוך הסכם. כיום החוק אוסר לגרש נגד רצון האישה, אלא בהחלטת דיין הדת.

בעיקרון, לפי ההלכה היהודית מותר לגרש אישה נגד רצונה, ולאחר חרם דרבינו גרשום (חדר"ג) – אסור.

אבל האשכנזים קיבלו את החרם הזה והספרדים לא. והרבנות הראשית, בשנת 1950, החליטה כי החדר"ג יחול גם על הספרדים.

במקרה בו עושים הסכם גירושין ושם נקבע שהילד יקבל מזונות מהאב סכום מסויים. אבל לאחר מכן האמא, כאפוטרופסית של הילד, תובעת את האבא לתשלום מזונות יותר גבוה. בעיקרון, אי אפשר לתבוע לאחר ההסכם שינוי של תנאי המזונות אלא במקרים מיוחדים של שינוי נסיבות.

בהסכם טוב, האם מתחייבת לשפות (לפצות כספית) את האב על תביעות שכאלה.

אם אין הסכמה בין בני-הזוג יכול כל צד לפנות לבית הדין ולבקש פס"ד המחייב גירושין או כופה גירושין.

פס"ד המחייב גירושין הינו פסק דין שיכול לגרום לסנקציות חלשות, אבל במקרה של פס"ד הכופה גט – הסנקציות הן חמורות יותר.

אם יצא פס"ד הכופה את הבעל לתת גט, והוא מסרב.

במקרה זה, לאחר 60 יום יכול היועמ"ש לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש סנקציה של מאסר על הבעל עד שיתן גט לאשתו.

צריך לשים לב שהסעד הזה מתבקש ע"י היועמ"ש ולא ע"י האישה, שכן יתכן והיועמ"ש יכפה בצורה אחרת.

אין כאן עניין של בזיון בית המשפט, שכן בזיון בית המשפט הוא רק כאשר אין חלופה אחרת.

במקרה שבי"ד מחייב את האח לחלוץ לאישה והוא מסרב.

כאשר בי"ד כופה על האח לתת חליצה, ואז תוך 90 יום היועמ"ש יפנה לכפות מאסר על היבם.

……

יחסי הורים וילדים:

מכיוון שנישואין נחתכים בישראל עפ"י הדין הדתי, כל נושא היוחסין נקבע עפ"י הדין הדתי.

לפי חוק זכויות שיווי האישה שני ההורים הם האפוטרופסים של הילדים, אבל נאמר באותו חוק שאין בכך כדי לפגוע בסמכות בית המשפט או בית הדין לפעול לפי טובת הילד.

לכן פירשו את זה שבית המשפט פוסק לטובת הילד, ורק במקרים נדירים בית המשפט פוסק שלא לפי הילד.

פס"ד צאפדי – ילד שהיה כפול דת. בית המשפט לא דן בשאלה מהי דתו אלא איפה יהיה לו יותר טוב. במקרה הזה בית המשפט הבין שהילד יותר קשור לאמא ולכן הוא היה אצל האם למרות שלא נקבעה דתו.

בדיני יוחסין יש להבחין 4 אבחנות:

1.         ילדים מהורים שהיו נשואים ביניהם.

2.         ילדים של הורים שלא נשואים.

3.         ילדים מהורים שאחד מהם לא יהודי.

4.         הורים לא ידועים – שתוקי או אסופי – אדם שלא יודע מי הוריו.

ילד מהורים נשואים ששניהם יהודים[27]:

מבחינה לאומית-דתית, הוא יהודי.

האם יהיה כהן, לוי או ישראל ?

אם הוא כהן – אסור לו להתחתן עם גרושה, חלוצה, גיורת.

אם כהן התחתן עם אחת מהנשים האסורות עליו, הוא וילדיו נקראים חללים בגלל שחוללה כהונתם.

ואסור לו להתחתן עם כהן ואם היא בת כהן אסור לה להתחתן עם כהן.

אם חלל יתחתן עם בת ישראל, ילדיהם יחזרו להיות כהנים.

ממזר[28]:

אם אדם מתחתן עם אישה נשואה, הנישואין לא תופסים,

כמו כן, אם אדם מוליד ילד מאישה נשואה –

וכן, אם אדם התחתן עם אחת הערוות (אחות גרושתו, חמתו, כלתו וכו')

בכל המקרים הנ"ל הילד שלהם יחשב ממזר.

יש רק מקרה אחד שהנישואין לא תופסים, והילד לא ממזר.

וזה מקרה כאשר יהודי מתחתן עם אישה גויה.

והילד לא ממזר. ודתו נקבעת לפי האם.

המרה היא פעולה דתית, והיא דורשת לנשים טבילה ולגברים מילה וטבילה.

כאשר מדובר בקטינים צריך אישור בית המשפט לבצע המרת דת.

לממזר אסור להתחתן עם יהודיה וממזרה לא יכולה להתחתן עם יהודי.

אם מי מתחתן הממזר ?

הוא מתחתן עם הגיורת, אבל הילד שלהם הוא ממזר.

הדרך היחידה לצאת ממזרות היא אם אדם מתחתן עם גויה, והילד מתגייר.

ההלכה היהודית לא מחפשת ממזרים כיוון שידוע שההשלכות של ממזרות הן קשות.

ילד שנולד להורים לא נשואים:

לפי ההלכה היהודית, אם לא מדובר בממזר, הילד הוא חוקי כמו ילד של הורים נשואים ולאי-נישואי ההורים אין כל משמעות.

הקושי היחידי במסגרת ילד שנולד מחוץ לנישואין הוא להוכיח אבהות.

בדרך כלל – אם מדובר בזוג נשוי, אומרים "רוב בעילות אחר הבעל". יוצאים מהנחה שרוב היחסים שהיא קיימה זה עם הבעל.

היום, יש דרך מדעית לבדוק אם הוא אבא או לא – וזוהי בדיקת הרקמות (DNA). בתי הדין הרבניים לא מקבלים את הבדיקה הזו, כי זה יכול לקבוע ממזרות. ואנחנו לא רוצים לדעת על ממזרים ולא קשורים לבדיקה הזו וגם לא נבצע אותה.

בג"צ פסק שזכותו של אדם לדעת אם ילד מסויים הוא בנו.

אישה לא יכולה להודיע שהיא, כנשואה, קיימה יחסים עם גבר שהוא לא בעלה. שכן לא נותנים לה את הסמכות לפגוע באדם אחר.

שתוקי ואסופי:

אם מוצאים ילד ולא יודעים מי הוריו ?

אם הוא מהול – מניחים שהוא יהודי.

אם הוא נמצא בעיר בה יש רוב יהודים, מניחים שהוא יהודי.

ואם הוא נמצא בעיר בה הרוב הוא לא יהודי, מניחים שהילד לא יהודי.

דין יכיר:

כתוב בספר דברים כ"א 17. שאם יש לאדם 2 נשים.

הוא לא יכול לעשות אפליה בין האישה האהובה לשנואה, הבכור מבין כל בניו זוכה בחלק הכפול.

דוגמא: אם לאדם יש 3 בנים. מחלקים את הירושה ל-4, והבכור מקבל 2 חלקים.

חז"ל קבעו עפ"י הפסוק הזה שהאבא יכול להגיד על ילד מסויים שזה בנו וילד אחר אינו בנו.

יש כמה הסתייגויות:

1.         האבא לא יכול להגיד שילד זה לא בנו אם התייחס אליו פעם כאל בן.

2.         האבא לא יכול להגיד שילד זה לא בנו אם הפעם הראשונה שהוא מגיע לסיטואציה כזו היא בהגנה של תביעת מזונות.

3.         אם בתקופת הוריית הילד הוא קיים יחסים בצורה סדירה עם האמא.

קביעת האבא מי בנו ומי לא קרויה "בן יכיר".

אלו זכויות יש להורים כלפי הילד:

לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 קובע בסעיף 4 שאדם חייב במזונות שאר בני משפחתו (חוץ מאשתו וילדיו), הוריו והורי בני-זוג, וגם האישה חייבת לפרנס את הוריה והורי בעלהּ. הוא גם חייב לפרנס את הילדים הבגירים, אחרי גיל 18, שלו ושל בת זוגו.

אדם חייב בפרנסת נכדיו, הוריו והורי הוריו. וכן את הורי הוריו של אשתו. וכן את אחיו אחיותיו ואחי ואחיות בת זוגו.

לפי סעיף 19 לחוק – החיוב הזה, איננו מוגבל לאחיות. סעיף 19 אומר שהחוק לא בא לפגוע בזכויות שיש לאדם לפי הדין האישי.

לפי דין התורה אדם מחוייב לפרנס את כל משפחתו המורחבת, והגבול הוא ביכולתו הכלכלית.

מתי לחייב אדם לשלם מזונות ?

1.         לתובע אין כסף.

2.         לנתבע יש כסף לעצמו, לאשתו ולילדיו הקטינים. ואם נשאר לו – אז אפשר לתבוע אותו.

אם לאדם יש אפשרות לתבוע את אביו ואת אחיו – מי חייב יותר ?

בית המשפט מאזן ביחס בין המצב הכלכלי של האב והמצב הכלכלי של האח.

באופן מעשי, עיקר תביעות המזונות הם בקירבה מאד קרובה- הורים נ' ילדים וההיפך, ולעתים גם לדרגת הסבים.

מזונות הקטינים:

כל אדם שלא חייב עפ"י הדין האישי לשלם את מזונות הקטינים, חייב במזונות הקטינים לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 סעיף 3א'.

עפ"י הדין האישי היהודי רק האב חייב במזונות הקטינים, וזה גם אם עשירים כגון שקיבלו מתנה או ירושה.

החיוב הוא בגלל שהוא אב. האם לא חייבת במזונות הקטינים גם אם היא עשירה.

חובת האישה להניק את תינוקהּ היא חובה כלפי הבעל לא כלפי התינוק. מתי אפשר לכפות אישה להניק ? רק אם יש חשש לחייו שאם לא יִנָק – ימות.

אם האישה מתגרשת, היא פטורה מהנקה שכן זה חלק מחובותיהּ לבעל.

חיוב מזונות כולל כסף, חינוך, ביגוד, מדור וביטוח בריאות.

אם האמא אוכלת את מזונות הילד, והיא מוותרת על המזונות.

הילד יכול לתבוע באופן עצמאי.

מקור החיוב של אב למזונות ילדיו

יש דעה שהחיוב זה חלק ממזונות האישה, האישה לא יכולה לראות את הילדים שלה רעבים לעיניה לכן האב, כשהוא נותן לה מזונות, חייב לכלול במזונות האלו את מזונות הקטינים.

אולם, כאשר האישה מתגרשת – הבעל לא חייב במזונותיה, ואז האבא פטור ממזונות הקטינים ?

הר"ן (רבינו ניסים) אומר שמכיוון שמזונות הילדים זה חלק ממזונות האישה ואם הבעל פטור ממזונות האישה הוא פטור ממזונות הילדים.

אבל, בגלל שמדובר במצב אבסורדי – האבא חייב במזונות ילדיו באופן ישיר.

הכלל של "עולה עמו ואינה יורדת עמו" לא קובע כלפי הילדים, הילדים מקבלים לפי צרכיהם.

כמובן שמתחשבים גם במצב הכלכלי של האב ובאפשרויות הפרנסה שלו. לא לפי הרווח שהוא מרוויח באמת אלא לפי כמה שהוא יכול להרויח.

אם הילד נמצא במוסד או במשפחה אומנת האבא יכול לשלם את המזונות למוסד, וזה מנוכה מהסך המגיע למזונות האישה עבור הילד.

באלו תנאים חייב האב במזונות הילדים:

ישנם קבוצות גיל שונות, והחיובים תלויים בגילאים.

עד גיל 6- חובת האב מוחלטת והוא לא יכול להעביר חיוב זה למישהו אחר. חיוב על פי דין.

מגיל 6 ועד גיל 12 לבנות ו-13 לבנים – לפי תקנת חז"ל אם יש לילדים נכסים, הוא רשאי לנכות מהנכסים את דמי המזונות. וגם רשאי לממש נכסים.

מגיל 12 לבנות ו-13 לבנים ועד גיל 15  – לפי תקנות הרבנות אם יש לילדים נכסים, הוא רשאי לנכות מהנכסים את דמי המזונות. וגם רשאי לממש נכסים.

החוק קבע שאדם חייב במזונות ילדיו עד גיל 18, הפסיקה קבעה שאדם חייב במזונות ילדיו גם אחרי גיל זה ועד גיל 21 בזמן שרותו הצבאי.

ולכן אם להורה יש יותר מכדי צרכיו, אפשר לפסוק גם שישלם מעבר לגיל 18.

למרות שהאישה פטורה ממזונות על פי הדין האישי, היא מחוייבת במזונות עפ"י החוק לתיקון דיני מזונות.

למעשה עושים הפרדה, לגבי המינימום ההכרחי רק האב חייב לגבי התוספת – זה מחולק בין שני בני הזוג.

בגלל שברוב המקרים אחזקת הילדים אצל האם, אפשר להגיד שהאם יוצאת ידי חובת מזונות הילדים בכך שהיא מטפלת בהם ולכן היא פטורה ממזונות. אולם אם מדובר בילדים הם חולים או נכים והאם עשירה – היא מחוייבת במזונות.

כאשר שני בני הזוג עובדים בית המשפט עושה איזון בחיוב המזונות בין האב והאם.

אין הבדל במזונות לגבי ילד הנולד מתוך או מחוץ לנישואין.

לפי ההלכה, כאשר ילד נולד לאב יהודי ואם נוכריה – האב לא חייב במזונות.

אבל לפי החוק האזרחי, חיוב המזונות נקבע בגלל הקשר הביולוגי ולכן האב חייב במזונותיו.

למרות שההלכה לא מכירה בילד שנולד לאב יהודי ואם נוכריה, כאשר הילד ירצה להתגייר – יקלו עמו בנושא.

לפי הדין האישי, לא מתחשבים ביכולת של הילד. האב חייב במזונות הילד גם אם הילד עשיר.

לפי הדין האזרחי, כן מתחשבים במעמדו האישי של הילד.

החזקת ילדים:

בעניין זה מחייב חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וכן חוק שיווי זכויות האישה.

וזה מחייב גם את בתי הדין הרבניים.

במקרה זה 2 החוקים הנ"ל די דומים לדין האישי היהודי, ואין כמעט הבדל מהבחינה המעשית.

מהי החזקה ?

היכן יהיה הילד בזמן שהם חיים בנפרד ? מה יהיו זכויות המפגש של הילד עם ההורה שהוא לא גר אצלו ? היכן יתחנך הילד ומה יהיה דרך חינוכו ?

סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אומר שבית המשפט יחליט היכן יהיה הילד כאשר ההורים חיים בנפרד. כן אומר הסעיף שתפקידי ההורים לדאוג לצרכי הקטין לרבות חינוכו, וכן עליו לדאוג לאחריות מגוריו של הקטין.

מכאן רואים שיכולה להיות אפוטרופסות להורה אחד והחזקה להורה אחר.

באופן טבעי אנחנו רוצים שהילד יהיה אצל אחד מהוריו.

לפי ההלכה היהודית, עד גיל 6 טובת הילד אצל האם. אחרי גיל 6 – בנות אצל האם ובנים אצל האב.

לפי חוק הכשרות המשפטית – אחרי גיל 6 הולכים לפי טובת הילד ואין חלוקה בין בנים ובנות.

במקרה בו יש פסיקה של בי"ד רבני בניגוד לטובת הילד, יש סמכות לבג"צ להתערב שכן טובת הילד היא זכות-על ופסיקה כנגד טובת הילד היא חריגה מסמכות הילד.

האם שואלים את הילד ?

יש כאן מס' בעיות:

1.         מאיזה גיל שואלים את הילד ?

2.         למה להכניס את הילד לתוך הויכוח בין ההורים ?

3.         האם הילד אומר את רצונו או שהוא מושפע ?

בתי המשפט לא צריכים לחשוב בצורה אוטומטית שטובת הילד אצל האם, יתכן וצריך לתת משמורת דווקא לאב.

אין לילד זכות של החזקת ילדים. בשונה ממזונות שהילד תובע לעצמו, החזקת הילדים ההורה תובע להחזקת הילד.

פקיד סעד יכול ליזום דברים בעניין החזקת הילדים וכן יכול לתת חוות דעת – אבל בית המשפט מכריע.

בתשאול ילד קטן ישנה בעיה בכך שילד לא תמיד תופס את ההשלכות בצורה ברורה,

ומצד שני בגיל ההתבגרות הוא יכול להיות יותר מסודר בדעתו אבל יש בעיות אחרות של התמרדות בגלל גיל הנעורים.

לכן, הרבה תלוי בנסיבות.

כשרות משפחתית ואפוטרופסות:

נושא הכשרות המשפטית והאפוטרופסות רלוונטי לנושא של הורים וילדים, אבל לא רק.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסת תשכ"ב  מגדיר משפטית את האדם באשר הוא אדם, סעיף 1 קובע שכל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד יום מותו.

מכאן לומדים שלמת אין זכויות וגם לעובר אין זכויות, לפי החוק הזה אבל יכול להיות שיש לו זכויות מחוקים אחרים.

העובדה שהחוק לא מגדיר אותו כבעל זכויות מאפשר לנשים, לצורך העניין, לעשות הפלה. אם היו לו זכויות היה צריך לבקש את רשות העובר.

סעיף 2 לחוק אומר שכל אדם כשר לפעולות משפטיות אלא אם כן הוגבלה זכותו בפעולה משפטית או עפ"י פס"ד.

החוק לא מגדיר מה זה "פעולה משפטית".

פעולה משפטית היא פעולה שיוצרת זכויות או חובות אבל איננה פעולה טבעית.

הסייג של "איננה פעולה טבעית" בא למעט פעולות כמו אכילה, שתיה וכד' שאינן פעולות משפטית.

החוק מגדיר את הקטין עד גיל 18. ועד אז הילד נקרא קטין.

ישנם מקרים בהם נער פחות מגיל 18 יחשב בגיר.

לדוגמא: חוק העונשין. אחריות פלילית היא עד גיל 12 ואח"כ יש אחריות פלילית למעשיו.

דוגמא נוספת: אם נער בן 14 יקדש אישה, נלך לפי החוק העברי- והיא מקודשת.

וכן דוגמאות נוספות.

כלומר, ההגבלה בחוק של קטין עד גיל 18 נכונה בכל החוקים אלא אם כן מוגדר דבר אחר בחוק.

פעולה משפטית של קטין טעונה אישור נציגו. הנציג זה או הורה או אפוטרופוס.

הנציג צריך לאשר או לא. הוא יכול לאשר מראש ויכול לאשר בדיעבד.

למרות הכלל הזה, ישנן פעולות משפטיות שקטין יכול לבצע בלי אישור של הנציג בשני תנאים:

1.         פעולות שהקטינים בגילו של הקטין נוהגים לעשות זאת בלי אישור נציגו.

2.         הפעולה לא גרמה נזק לקטין או לרכושו.

דוגמא:

מקובל שילד בן 8 קונה ארטיק.

כמו כן, ישנם פעולות שאם קטין מבצע בלי אישור הנציג, הפעולה לא נחשבת כלל.

למשל המחוקק קבע שקניה בכרטיס אשראי בלי אישור נציג – נחשבת אפס.

נציגו של הקטין זה או ההורה או האפוטרופוס שלו.

אדם שיש לו אפוטרופוס נקרא: חסוי.

וישנם כל מיני פעולות שיוצאות מאדם הנמצא במעמד "חסוי".

כל קטין הוא גם חסוי.

יש בגירים שמבחינה משפטית מעמדם דומה למעמד קטין: פסול דין

פסול דין – לפי סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית מגדיר אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכל אינו מסוגל לדאוג לענייניו ובית המשפט הכריז עליו כפסול דין.

יש כאן שלושה תנאים:

1.         מחלת נפש או ליקוי בשכל

2.         לא מסוגל לדאוג לענייניו

3.         בית המשפט הכריז עליו כפסול דין.

אדם שלקוי בשכל ולא קיבל הכרזה של בית משפט – אינו פסול דין.

מחלת נפש:

ישנם 2 סוגי מחלות נפש –

1.         מחלות נפש מסוג נוירוזות – לא מנתקים את האדם מהמציאות.

2.         מחלות נפש פסיכוזיות – מנתקים את האדם מהמציאות. וסוג זה מחולק לשני קבוצות:

א.         ספיכוזות – מחלה עם התקפים. מדי פעם יש ירידה באישיות.

ב.         מאניה-דיפרסיה – אין ירידה באישיות אבל זה מחלה מאד קשה. שיכולה לגרום לאדם לעשות  דברים מאד טובים.

ליקוי בשכל:

1.         פיגור שכלי. הכוונה היא פיגור שכלי שלא נותן לאדם לתפקד בצורה משמעותית במציאות.

2.         אירועי מוח. כמו אלצהיימר וכד'.

אם אדם הוכרז כפסול דין רשאי בית המשפט למנות לו אפוטרופוס. הכוונה היא שבית המשפט מוסמך וחייב למנות אפוטרופוס כי אחרת אין מי שידאג לאותו אדם.

אפשר למנות אפוטרופוס גם לאדם שלא הוכרז עליו כפסול דין. לפעמים יש שיקול שלא להכריז על אדם שהוא פסול-דין שכן זה עלבון. ואפשר להשיג את אותה מטרה עם אפוטרופוס ללא הגדרה של פסול-דין. לפי סעיף 34 לחוק.

אם אדם הוא פסול דין אנחנו בטוחים שהוא לא יכול להזיק לעצמו, ואם אנחנו לא מכריזים עליו כפסול דין הוא רשאי גם כן לפעול פעולה משפטית וזה מעין סתירה שכן גם האפוטרופוס אחראי עליו.

מינוי אפוטרופוס לקטין:

1.         קטין אשר שני הוריו פסולי דין.

2.         קטין שהוריו לא בחיים.

3.         קטין שאחד מהוריו נשללה אפוטרופוס.

4.         קטין שנשללה האפוטרופסות מהוריו.

אפשר למנות אפוטרופוס לאדם שלא יודעים מיהו.

אפשר למנות אפוטרופוס לעובר.

לפסול דין יש פסול מאחריות לגבי החוק הזה.

יש הבדלים בדינים הנוגעים לחולה נפש לפי חוק הכשרות והמשפטית, לגבי הדין הדתי, הדין הפלילי, ודינים אזרחיים אחרים.

הדין הדתי קובע מהו הגיל של הקטינות ולכן זה שונה.

המשפט העברי העוסק בנישואין וגירושין יש שלושה שהם פסולי-דין: חרש, שוטה וקטן.

קטן זה דומה לקטין אבל שונה.

שוטה הוא אדם שמחמת ליקוי בשכל או מחלת נפש איננו מבין את תוצאות מעשיו. ההגדרה של המשפט העברי מאד מצומצמת, שכן יתכן שבאותו רגע שעשה מעשה מסויים הוא מבין מה עשה – הגט שלו כשר כמו כל אדם.

חרש הוא אדם שלא מדבר או לא שומע. עד המאה ה-18 לא הייתה דרך ליצור קשר עם אדם שלא מדבר. אדם שאין לו תקשורת חיצונית התוצאה שהוא יהיה מפגר. כיום, היות ויודעים איך לתקשר עם החרשים ולמעשה הם יודעים לדבר- לכן תקנו שחרש הוא רק מי שלא מדבר.

מי שכותב נחשב לצורך העניין שהוא מדבר.

האחריות הפלילית של חולה נפש שונה מחוק פלילי לחוק אזרחי:

בחוק האזרחי שואלים אם האדם חולה נפש,

בחוק הפלילי לא מספיק שהוא חולה נפש, השאלה אם הוא פעל תחת דחף בלתי נשלט, אם הוא הבחין בין טוב ורע, האם ידע שאסור, האם ידע מה הוא עושה.

אפוטרופוס:

יש להבדיל בין אפוטרופוס טבעי לאפוטרופוס ממונה.

אפוטרופוס טבעי הוא הורה, מעצם היותו הורה.

עד מתי הוא אפוטרופוס טבעי ?

עד גיל 18.

גם אבא לילד מפגר, לא יהיה אוטומטי אפוטרופוס לילדו, אלא צריך מינוי מבית המשפט.

אפוטרופוסות של ההורים כוללת החובה והזכות לדאוג לכל צרכי הקטין, לייצג אותו, לחנך אותו, לשמור על נכסיו וצמודה לה הזכות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו.

הקטין חייב לציית להורים בכל עניין של האפוטרופסות.

זה חוק לא מושלם שכן החוק לא אומר מה יקרה לקטין שלא שומע בקול הוריו.

מי יכול להתמנות אפוטרופוס ?

1.         אדם יחיד.

2.         תאגיד. לדוגמא: חברה שהיא נפרדת מהאישיות המשפטית של חבריה, עירייה,

3.         האפוטרופוס הכללי.

כאשר בית המשפט קובע אפוטרופוס שהוא חברה או אפוטרופוס הכללי, הוא יכול לקבוע מי האדם הספציפי בתוך הגוף שיהיה האחראי שאיתו מדברים.

בגלל שהיו בעיות עם מציאת אפוטרופוסים לחסויים, האפוטרופוס הכללי יסד קרן שנקראת "הקרן לטיפול בחסויים".

כאשר אנחנו מדברים על אפוטרופסות זה לא רק על נכסיו אלא גם על גופו.

וזה מתבטא, בניתוח לחסוי. מי חותם על ההסכמה ?

החסוי, במצב שהוא לא יכול להסכים ולכן מבקשים מהאפוטרופוס לחתום על ההסכמה.

למה ממנים אפוטרופוס זמני לניתוח ?

כאשר לא מתעורר צורך באפוטרופוס קבוע, ופתאום צריך אפוטרופוס למצב ספציפי אפשר להעביר לבית המשפט בקשה למינוי אפוטרופוס זמני.

אם החסוי מבין, ניתן לשאול אותו אם הוא רוצה מישהו ספציפי כאפוטרופוס. דעתו לא קובעת אולם מתחשבים בה. כמו כן, הוא יכול להוכיח שהוא לא צריך אפוטרופוס.

אי אפשר להכריח אדם להיות אפוטרופוס.

אפוטרופוס דה-פקטו, אפוטרופוס למעשה:

אם אדם שעושה מעשים לאדם אחר, הוא יכול להיחשב כאפוטרופוס שלו למעשה למרות שהוא לא מונה רשמית מראש.

תפקידיו של האפוטרופוס:

יש לו אחריות לגופו ולרכושו של החסוי, לקבוע את מקום מגוריו, להסכים או לא להסכים לפעולה מסויימת, אבל אסור לו לעבוד בניגוד אינטרסים.

סעיף 20 לחוק קובע שישנם עניינים שגם האפוטרופוס הטבעי או הממונה צריך אישור מבית המשפט. לדוגמא:

רכישת נדל"ן כגון: דירה, חקלאות וכד'.

גם פעולות הדורשות רישום בפנקס חוקי, כגון: רישום מניות.

כן צריך אישור בית המשפט אם רוצים לתת מתנה מנכסי החסוי.

לדוגמא: בת של חסוי שמתחתנת, אי אפשר לתת מנכסיו מתנה לבת שמתחתנת בלי אישור מבית משפט.

אסור לעשות פעולה משפטית בין קטין ובין קרוביו בלי אישור מבית משפט.

לדוגמא: בחורה שנפגעה בתאונת דרכים ואבא שלה רצה ללוות ממנה את כספי הפיצויים כדי לפתוח מסעדה, והיא תקבל את הרווחים. בית המשפט יתנגד שכן זו לא השקעה בטוחה ואם הבחורה תפסיד את הכסף לא יהיה לה כלום.

האפוטרופוס זכאי להחזר הוצאותיו. לעתים בית המשפט יקבע שכ"ט לאפוטרופוס כאשר יש הצדקה לכך.

לדוגמא: כאשר אישה הפכה להיות משותקת בגלל רשלנות רפואית. וקיבלה פיצויים של 4,000,000 ₪. צריך למנות לה אפוטרופוס שמבין בענייני כספים והוא, כמומחה, יהיה זכאי לשכר טרחתו.

המרת דת ניתנת בהסכמת שני ההורים והקטין אם הוא מעל גיל 10, כמו כן מותר להמיר דת כאשר מדובר בילד מאומץ.

מה מנחה את בית המשפט בבחירת אפוטרופוס ?

אין כלל שלקרובי משפחה יש עדיפות.

החוק אומר שהוא נותן העדפה בתנאי שזה טובת החסוי לקטינים בד"כ.

כאשר מדובר בבגירים, לפעמים לא רק שאין הכרח למנות קרובי משפחה, לפעמים צריך למנות דווקא אדם זר.

אם החולה הוא חולה בפראנויה, הוא יכול להאשים את קרובי המשפחה ואם בימ"ש ימנה אפוטרופוס קרוב משפחה- יש סיכון לחיי האפוטרופוס.

האפוטרופוס חייב לדווח לבית משפט, ניתן לעתים לחייב אותו לגבות ערובה על מנת לוודא שלא יפגע בזכויות החסוי, ניתן לפטר אפוטרופוס.

מי יכול לפנות לבית המשפט בבקשה למנות אפוטרופוס או להכריז על אדם להיות פסול-דין ?

הזכות הזאת נמצאת אצל קרוב משפחה: אח, אב, סבא, נכד, אחות, אמא, סבתא, נכדה.

וכן, אצל בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה.

אם אין התנגדות ע"י ב"כ היועמ"ש ימונה אפוטרופוס – אם יש התנגדות, בית המשפט מחליט כמו בכל משפט רגיל.

דעתו של החסוי נשמעת דרך תסקיר של פקיד-סעד שהוא עובד סוציאלי הממונה ע"י בית המשפט והוא עושה תסקיר על החסוי בו הוא מפרט את רצונותיו ומצבו של החסוי.

פקיד סעד:

חוק הסעד לסדרי דין בעניינים קטינים חולי נפש ונעדרים (1955), הוא החוק הראשון בו מופיע הביטוי "פקיד סעד" (פק"ס).

בחוק נאמר ששר הסעד (היום, שר הרווחה) רשאי למנות עובד סוציאלי (עו"ס) כפקיד סעד.

השאלה היא:

1.         האם מותר למנות אדם שהוא לא עו"ס ?

2.         מה זה עו"ס ?

בחוק הסעד הוגדר שעו"ס הוא מי שמוגדר בחוק העובדים הסוציאליים.

חוק העובדים הסוציאליים (1996) קובע שעו"ס הוא מי שלמד במקום שמכשיר עו"ס, או מי שבא מחו"ל ולמד במקום המאושר ע"י ועדה שנבחרה ע"י שר הרווחה.

עפ"י חוק הסעד, יש סמכות לעו"ס להגיש דו"ח לבית המשפט וכן יש לו סמכות חקירה, כלומר- סמכות לחקור כל אדם שהוא חושב שיש להם קשר לקטין / לחסוי / נעדר.

הנחקרים חייבים לענות אמת, אלא אם כן הם עלולים להפליל את עצמם בתשובותיהם.

ההחלטה הסופית לגבי החסוי, לא נתונה אצל פק"ס אלא ע"י בית המשפט.

עו"ס עובד בשיתוף עם הלקוח.

פק"ס לא פועל מתוך שיתוף. לעתים הוא עושה בניגוד לרצון הלקוח / החסוי.

וזו בעצם סתירה מקצועית.

למעשה, זה דבר שטחי שכן גם הפעולה בניגוד לרצון החסוי היות וזה לטובתו, זה העיקרון המוביל.

בחוק הכשרות המשפטית, חוק הסעד וחוק הנוער פק"ס הוא לא רק חוקר, נותן תסקיר וחוות דעת, הוא גם פותח את ההליך כתובע ומבקש להכריז על הקטין כ"קטין נזקק", ואז זה נגד רצון הקטין אבל לטובתו.

נקודת המוצא היא שהמדינה יודעת יותר טוב בשביל ההורים מה טוב לילדים. אחרת, איך אפשר להתערב בעבודת ההורים.

וזה רעיון עתיק שכבר במשפט העברי אומרים "בית דין -אביהם של יתומים".

כלומר, בית הדין הוא האבא האמיתי של הילדים.

תסקיר פקיד הסעד

האם זו הוכחה? לא היות ולא מוגש בשבועה, זהו אינו תצהיר.

אם אין אזהרה בשבועה אזי מהו ערכו הראייתי ?

ישנן 2 דעות:

1.         היות והמחוקק לא דרש את התסקיר בשבועה, הוא ראיה למרות שאינו בשבועה.

2.         התסקיר אינו ראיה, הוא רק עוזר לשופט בהחלטתו.

ולמעשה זו שאלה בלתי פתירה.

רק כאשר צריך לחקור את פק"ס ואז הוא נחקר בשבועה ואומר שהתסקיר נכון – ואז התסקיר הופך להיות ראיה.

בתסקיר קיימים 3 אלמנטים:

1.         אינפורמציה – אשר פקיד הסעד ראה / שמע . לדוגמא – מה אמר לו הנחקר, או אם היה בביקור בית – מה הוא ראה / שמע .

2.         מידע אשר קיבל מכל מני גורמים (מורה , שכן…) אינפורמציה אשר מבחינת החוק נחשבת כעדות שמיעה . ברמת העיקרון עדות שמיעה אינה קבילה בבימ"ש, אך בתסקיר כן קבילה, אך תקבל פחות משקל מאשר מה שפקיד הסעד ראה בעיניו (סעיף 1)

3.         חו"ד פסיכו-סוציאליות – על סמך העובדות אשר פקיד הסעד אסף הוא מנתח את המצב הפסיכו-סוציאלי שלו . החלק המקצועי של פקיד הסעד אשר מבוסס על העובדות הנאספות ועל הידע המקצועי שלו.

חוק הנוער טיפול והשגחה תש"ך-1960

אחריות על הקטינים וטובתם מופקדת על המדינה אשר יודעת / מניחה כי בד"כ ההורים יודעים ופועלים לטובת ילדיהם. אם המדינה סבורה כי במקרה פרטני ההורה אינו נוהג כך אזי זכותה לשלול/ להגביל זכות זו . מי שקובע אם ההורה נוהג כשורה הינו ביהמ"ש.

מושגים

החוק מדבר על אחריות על קטין – מי אחראי על קטין ?

הורה/הורה חורג/אפוטרופוס/מאמץ או כל מי שהקטין נמצא תחת השגחתו/משמרתו.

פקיד סעד, עו"ס אשר הוסמך לתפקידו ע"י שר הרווחה. המיוחד בפקיד הסעד בחוק הנוער הינו שכאן פקיד הסעד אינו נותן רק חוו"ד אלא מי שמפעיל את החוק.

רשות סעד – עפ"י חוק זה הכוונה ללשכת הרווחה או כל מי ששר הרווחה מינה אותו לרשות סעד. קטין – מי שלא מלאו לו 18 שנה .

תנאי ראשוני להפעלת החוק הוא ש פקיד הסעד סבור כי הקטין הוא נזקק וכי למען הטיפול בו יש צורך בהחלטת בימ"ש, ולכן הוא פונה לבימ"ש.

קטין נזקק = החוק מציע חלופות רבות למיהו קטין נזקק. ברגע שפקיד סעד מוכיח חלופה אחת, אזי זהו קטין נזקק. אין צורך להוכיח את כל החלופות.

חלופות להגדרת קטין נזקק

1.         לא נמצא אחראי מוגדר על הקטין. מדובר במקרים בודדים .

2.         האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו / להשגיח עליו.

ההבדל בין השניים : לטפל הכוונה למגע קרוב, גופני (אוכל, ניקיון), להשגיח – פיקוח כללי על התנהלות הילד.

3.         עשה מעשה של עבירה פלילית ולא הוכח כפלילי.

הקטין עשה מעשה אשר הוא פלילי ולא הובא בפלילים – רוב העבירות הפליליות מורכבות משני אלמנטים :

א.                   אקטוס ריאוס – מעשה רע.

ב.                   מנס ריע – כוונה רעה.

כאשר יש מעשה רע וכוונה רעה אזי יש עבירה, כאשר יש רק מעשה רע או רק כוונה רעה אזי אין עבירה . אם ילד עשה מעשה רע ההנחה היא שלא הייתה כוונה רעה.

4.         שוטטות

5.         פושט יד – קטין העוסק בקבצנות.

6.         רוכל בניגוד לחוק אגודת הנוער (מתחת לגיל 14)

7.         אם הקטין נתון להשפעה רעה – של חברים / מבוגרים .

8.         חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה .למשל חי בתחנת סמים , בית בושת, בין צרכני סמים.

9.         ילד אשר נולד עם תסמונת (סינדרום) של גמילה – למשל לאם צרכנית סמים .

10.        סעיף סל – אחרי שנקבעו כל החלופות , סעיף המגן על כל יוצאי הדופן .סעיף כללי .  מי ששלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת .

היות ומדובר בסעיף כללי – מתי ישתמשו בסעיף כזה? למשל אם יש מופרעות קשה של ההורים / עבריינות של ההורים / נעדרות כרונית מביה"ס – לטווח הרחוק שלומו עלול להיפגע .

קיימת סתירה בין הזכות והחובה של ההורים לדאוג לילדיהם ולחנכם עפ"י טעמם לבין קביעת חוק זה .

למשל הורים אשר יחליטו כי רוצים לחנך לבד את ילדיהם ולא רוצים לקחתו לביה"ס או לא מוכנים לתת חיסונים .

מגמת החוק היא להנהיג את תפישת החוק על תפישת ההורה מתוך ראייה כי המדינה אחראית יותר לקביעת הנורמות לטיפול בילד לפיהן יחונך הילד ע"י הוריו.

הדיון בביהמ"ש מתחלק לשניים

1.         קביעת הנזקקות – שלב ההכרעה האם הוא נזקק או לא .

אם החליט ביהמ"ש כי מדובר בנזקק, ביהמ"ש יחליט על טיפול בו .

לאחר שהחליט ביהמ"ש על נזקקות כיצד יטפלו בנזקק

1.         טיפול אמבולטורי – הקטין נשאר במסגרת משפחתו . ביהמ"ש ייתן הוראות כיצד לטפל בו .

2.         טיפול מוסדי – טיפול מחוץ לבת.

ייתכן גם שילוב בין השניים . (למשל ביום במוסד ובלילה בבית)

טיפול אמבולטורי

1.         ביהמ"ש רשאי לתת כל הוראה הדרושה לטיפול בקטין (רפואי, חינוכי, וכד') הדבר היחידי הוא שביהמ"ש יבדוק טרם נתינת ההוראה אם מדובר בדבר בר ביצוע . מי שיציע את דרך הטיפול יהיה פקיד הסעד וביהמ"ש יבדוק אם ההצעה של פקיד הסעד הינה ברת ביצוע .

2.         ביהמ"ש רשאי לתת  הוראה להשתמש באמצעים פיסיים לאכיפת הוראות אלו – למשל אם הילד לא מגיע לבי"ס. ניתן למנות גם קצין מבחן .

אפשר להעמיד קטין בהשגחת ידיד או פקיד סעד. תפקידו לפקח על שלומו של קטין .

3.         ביהמ"ש מוסמך לחייב בדיקות רפואיות או פסיכיאטריות לרבות אשפוז למטרות בדיקה וזה בתנאי שהאשפוז לא יארך מ 7 ימים אלא אם מדובר באדם המסכן את עצמו או את אחרים . ואז אפשר להאריך ל- 7 ימים נוספים .

4.         ביהמ"ש מוסמך להורות לבדיקת נגדי איידס לקטין או לאחראי עליו. וכן להורות ליידע את הקטין כי הוא חולה.

טיפול מוסדי

1.         אפשר להורות על הוצאת הקטין ממשמורת האחראי עליו ולמוסרו לרשות הסעד אשר זו תקבע היכן יהיה .

2.         הקטין יהיה במעון / מעון נעול (אין הבדל בין השניים . מעון נעול הוא מעון ששר הרווחה קבע אותו כמעון נעול שם יש השגחה יותר צמודה ).

3.         להורות על אשפוז בבי"ח לחולי נפש- כאשר יש סיכון לקטין או לאחרים ובתנאי שיש לביהמ"ש חו"ד של וועדה פסיכיאטרית לילדים.

הערות כלליות

1.         אין אפשרות לנקוט באמצעים כלפי קטין / אחראי עליו ללא תסקיר.

2.         אין למנות ידיד לקטין אלא בהסכמתו של הידיד.

3.         בבחירת ידיד , יש לשים לב לדתו של הקטין.

4.         החוק מחייב את שמיעת הקטין (בהנחה יכול להתבטא).

5.         אם ביהמ"ש חושב שלקטין אין מספיק הגנה , ביהמ"ש יכול למנות אפוטרופוס לדין – רק לצורך הדיון בבימ"ש.

הליכי ביניים

1.         אמצעי חירום – לפי סעיף 11 לחוק הנוער – אם פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה מיידית או שנזקק לטיפול רפואי דחוף שאינו סובל דיחוי, רשאי לנקוט בכל האמצעים ללא הסכמת הקטין / אחראי .

2.         סעיף 12 לחוק הנוער – רשאי ביהמ"ש בהחלטת ביניים אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר להורות על נקיטת אמצעים זמניים עבור הקטין. החלטת הביניים תפקע לאחר 30 יום.

היות ובית המשפט לא שומע את הקטין, לא את האחראי עליו ואין תסקיר. אם כך, על סמך מה קובע ביהמ"ש את החלטתו ?

על סמך דברי פקיד הסעד. כיום יש הוראה לחייב בתזכיר מפקיד הסעד. אולם אין תיקון רלוונטי בחוק בעניין זה .

תוקף החלטות ביניים של ביהמ"ש הוא 30 יום וניתן להארכה . תוקף החלטה סופית של בימ"ש ל- 3 שנים וניתנת להארכה עד גיל 18 . בגיל 18 כל החלטה פוקעת.

 

 

 

חוק ההגנה על חוסים תשכ"ו-1966

הבסיס לחוק זה –(סעיף 2 בחוק) התפתחה תופעה שאנשים השתמשו בילדים ובנכים פגועים ואף מפגרים בכדי ללחוץ על מוסדות ציבוריים (למשל שביתה עם ילדים / נכים).

קיימים שני היבטים

1.         יש זכות דמוקרטית למחות ואדם מוכן בשביל האינטרס לצרף את הילדים (גם אם הם בני שנה ולא יכולים להתנגד) והמדינה דואגת שהם לא יפגעו.

2.         אדם לא רשאי לסכנם בפעילות כזואינני רשאי לסכנם .

לפי חוק ההגנה על חוסים, חוסה הינו קטין אשר לא מלאו לו 14 שנה או מי שמפאת נכות, ליקוי בשכל או זקנה אינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו . (הגדרה משפטית).

מי שגורם מצב שחוסה יימצא ברשות הרבים עם או בלי האחראים (למשל אסור לקבץ נדבות עם קטין) זו עבירה פלילית .

העונש הינו מאסר בן חודש ימים .

היה קצין משטרה סבור כי אדם עובר עבירה לפי סעיף 2 – מוסמך הוא לקחת את החוסה לביתו בחזרה או אם לא ניתן – להיוועץ עם פקיד סעד להעברת החוסה למקום מוסדי .

היה פקיד סעד סבור כי נפגע/ עלול להיפגע שלומו הגופני /נפשי של חוסה (מהיעדר טיפול / סכנה) רשאי ביהמ"ש ליתן כל הוראה / צווים לטיפול בחוסה.

אימוץ ילדים

חוק אימוץ ילדים התשמ"ה-1981 פותר 3 בעיות חשובות:

1.         ילד שאין לו הורים או שהוריו לא מתפקדים לטובתו.

2.         בעיה של הורים שיש להם ילד והם לא יכולים לטפל בו.

3.         בעיה של אנשים שרוצים ילדים אך לא מסוגלים להביא ילדים לעולם מסיבות טבעיות.

החוק הזה מחליף את החוק משנת 1960 שמבחינת ההוראות העיקריות הוא זהה, למעט התוספת הקשורה לאימוץ ילדים מחו"ל.

כבר בשנת 1960 החוק הוציא את אימוץ הילדים מתוך הרשימה של מעמד אישי, ולכן העיקרון של מעמד אישי לא חל והאימוץ לא קשור לדבר המלך במועצתו אלא רק לפי החוק הזה.

החוק הוא חוק ישראלי עצמאי. אבל מבחינה על מנת להבין את החוק צריך להבין את התפתחותו.

מטרת אימוץ הילדים היא העברת הזכויות מההורים הטבעיים להורים המאמצים.

בעניין זה, כמה אפשר להעביר אם בכלל ניתן להעביר זכויות הורים טבעיים להורים זרים, עד כמה דבר כזה אפשרי מבחינה חוקית – נושא זה שונה בין המדינות השונות.

ישנם שלוש גישות עיקריות לעניין משמעות האימוץ על הזכויות בין המאומץ למשפחתו:

1.         התפיסה המערבית שמקורה בתפיסה הנוצרית והרומאית – מבחינה חוקית ניתן לעשות ניתוק מלא של הילד ממשפחת המוצא ולקשור אותו למשפחת המאמצים. באופן שהיחסים עם ההורים הטבעיים מנותקים לחלוטין וההורים המאמצים מקבלים את כל הזכויות.

הדבר היה כל כך מוחלט שהיו אוסרים נישואין בין שני אחים מאומצים למרות שאין ביניהם קרבת דם ואילו היה מתיר נישואין בין ילד מאומץ לאחיו הטבעי. כמו כן, הילד לא יורש את הוריו הביולוגיים אלא את הוריו המאמצים. וכן היה שם אימוץ בגירים מעל גיל 18.

ישנו פתגם רומאי שאומר: האימוץ מחקה את הטבע.

2.         התפיסה המוסלמית – אין כזה דבר אימוץ. במשך שנים לא היה אימוץ מוסלמי. והיום בישראל כל העדות, חוץ מהדרוזים, מאמצים מבחינה סטטיסטית באופן זהה.

3.         התפיסה היהודית – ברוב העניינים התפיסה היהודית מסכימה עם התפיסה הרומאית לכך שצריך להיות ניתוק גמור בין המשפחה הביולוגית וחיבור גמור עם המשפחה המאמצת. אולם בעניינים בסיסיים אי אפשר לנתק את הקשר עם המשפחה הביולוגית – לכן אדם שנולד כהן ואומץ ע"י מישהו שלא כהן, כהונתו של הילד לא בטלה. וכך גם הפוך- אדם שאומץ ע"י משפחת כהנים, לא הופך להיות כהן. כמו כן, זכות הירושה לא עוברת. אדם מאומץ יורש את הוריו הביולוגיים ולא את הוריו המאמצים. האימוץ לא מתיר קשר דם ולא יוצר קשר דם. כלומר שלאדם אסור לקיים קשר עם אחותו הטבעית ואילו מותר לו לקיים קשר עם אחותו המאומצת שאין לו קרבת דם איתה.

החוק היהודי לוקח את האימוץ בצורה דומה לתפיסה הרומאית אבל לא עד הסוף.

מה המקור של הגישה היהודית המאפשרת אימוץ ?

הדוגמא בתנ"ך היא רות המואביה שחזרה עם חמותהּ מחו"ל לאחר מות בעלה, ושם היא הכירה את בועז ונישאה לו. ונולד להם הבן עובֶד. כתוב "ויקח בועז את רות ותהי לו לאישה ויבוא אליה ויתן לה ה' הריון ותלד בן ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו אומנת ותקראנה לו השכנות שם לאמור יולד בן לנעמי" (ספר רות),  מקורות נוספים יש במסכת סנהדרין דף יט:

מכאן אמרו חז"ל שכל המגדל יתום (ילד) בתוך ביתו כאילו הוא ילדו.

יש מגמה להכיר כמה שאפשר באימוץ, אבל לא בכל התחומים.

לגבי העדה הדרוזית, אדם לא יכול להיות דרוזי אלא אם כן נולד דרוזי ולכן הדרוזים יכולים לאמץ רק דרוזים. אבל אין הרבה אימוצים כאלה.

סעיף 1 לחוק האימוץ קובע שאימוץ יהיה עפ"י צו בית משפט. זה כמעט המקרה היחידי בו בית משפט עושה משהו חדש וטוב. בדרך כלל בית המשפט מגלה ועוזר לדברים. אבל כאן בית המשפט "יוצר" ילד.

המטרה הסוציאלית של החוק היא לאפשר לילד המנותק מהוריו או שאין שום סיכוי סביר שהם יוכלו לטפל בו בעתיד הנראה לעין לקבל משפחה תחליף שתתייחס אליו כאילו הוא בנם הטבעי. בדרך כלל ההורים מסכימים לכך שצריך למסור את ילדם לאימוץ, לעתים בית המשפט כופה על ההורים שיקחו את ילדם לאימוץ אולם אלו מקרים נדירים יחסית.

האימוץ מביא יתרונות נוספים – הוא משחרר את ההורים הלא מתאימים / לא רוצים / לא יכולים לגדל את הילד שלהם מבלי שיעברו על החוק.

החוק גם מאפשר למי שהקב"ה לא חנן אותו בפרי בטן, לגדל ילד כאילו הוא ילד שלו.

היות וזה כל כך חשוב להורים המאמצים, להורים הביולוגיים ולילד – הפיתרון הוא צו אימוץ ע"י בית המשפט.

אסור לשכוח שהעיקר בחוק האימוץ הוא הדאגה לטובת הילד. וזה מוגדר בסעיף 1(ב) לחוק.

עצם המסירה לאימוץ זה לא רק לטובת הילד אלא צריכה להיות או בהסכמת ההורים הטבעיים או במקרה סכנה לילד.

סעיף 16 לחוק אומר: "האימוץ יוצר בין המאמץ למאומץ אותם זכויות וחובות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותם הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם (הטבעיים), האימוץ מפסיק את הזכויות והחובות שבין המאומץ ובין הוריו ושאר קרוביו הטבעיים והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו."

ישנם חריגים לכלל:

1.         האימוץ לא פוגע בהיתר ובאיסור של נישואין וגירושין. לדוגמא, אדם מאומץ אסור להינשא עם אחותו הביולוגית גם לאחר שאומץ. אם לפני האימוץ היה מותר לו להינשא עם אישה ולאחר האימוץ היא נחשבת כאחותו החוקית, מותר לו להתחתן איתה.

2.         בית המשפט רשאי לצמצם את צו האימוץ. כלומר, יכול לתת מגבלה על צו האימוץ שלא יחול במקרים מסויימים. לדוגמא: ילד שהוא בן של חלל מלחמה, אימוץ הילד היה גורם לו להפסיד את זכויותיו כבן של חלל מלחמה אולם הסייג הזה מאפשר לבית המשפט לתת צו אימוץ שלא יכלול את הפסקת קבלת הזכויות של הילד כבן של חלל מלחמה.

3.         סעיף 16 יוצר קשר חלקי עם משפחת המוצא וחלקי עם משפחת המאמצים. המאומץ יורש את המאמץ כאילו הוא בנו הטבעי. אבל המאומץ לא יורש את קרובי המאמץ וזו בגלל שאימוץ זו פעולה שאדם מבקש באופן אישי ולא יכול לכלול את כל הקרובים אליו. כך גם יורשים צאצאי המאומץ את המאמץ (הסבא שלהם). המאמץ יורש את המאומץ. המאמץ לא יורש את קרוביו הטבעיים של המאומץ. המאומץ וצאצאיו יורשים את קרוביו הטבעיים.

המאומץ אוכל משתי שולחנות – גם את אביו המאמץ וגם את אביו וקרוביו הטבעיים.

סעיף 2 לחוק קובע שצריך להיות הפרש של גיל בין המאומץ למאמץ של 18 שנה לפחות. אבל ישנו חריג אחד כאשר אחד ההורים הוא ההורה הביולוגי והוא התחתן עם אדם אחר. האדם האחר צריך לאמץ את הילד של ההורה הביולוגי ואז יש לבית המשפט סמכות לחרוג ממגבלת הפרש הגילאים לפי סעיף 25 לחוק.

כמו כן,  סעיף 25 מתיר לבית המשפט לאמץ גם אדם מעל גיל 18 אם המאמץ והמאומץ מסכימים.

סעיף 5 לחוק קובע שאין המאמץ אלא בין דת המאומץ.  במדינות אחרות, כמו בארה"ב, עניין הדת לא רלוונטי. אדם שאימץ בחו"ל מישהו בן דת אחרת – כאשר הם מגיעים לארץ האימוץ נחשב לפי הדין הבין-לאומי הפרטי.

כאשר יהודי בחו"ל נישא לנוצריה הילד שלהם נוצרי והם עלו לארץ, במקרה כזה האבא היהודי הוא אביו של הילד הנוצרי אבל לא יכול לאמץ אותו (גם לא צריך).

אם אדם קיבל ילד לאימוץ והוא לא בן דתו, צריך לשנות את דת המאומץ.

אבל כאן נכנסים לסעיף 13א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לפי סעיף זה המרת דת צריכה להיות בהסכמת 2 ההורים הטבעיים או באישור בית המשפט. חוץ מזה מותר להמיר דת של קטין רק לאחת מהדתות של ההורים.

מתי אפשר להגיש בקשה להמרת דת ללא הסכמת ההורים ?

רק כאשר הקטין סמוך לשולחן המאמצים בכוונה לאמץ אותו ובתנאי שבית המשפט ישתכנע שההמרה תהיה לטובתו.

כאשר בית המשפט נותן רשות להמיר דת, צריך עדיין לעשות המרת דת.

אין לשכוח שלאחר המרת הדת שמתבצעת ע"י בית הדין או אחת מרשויות הדת, זה לא סופה של המרת הדת. צריך ללכת לבית המשפט ולבקש אישור להמרה.

לפי סעיף 7 לחוק אם מלאו לילד 9 שנים, וגם אם הוא צעיר מכך והוא מוסגל להבין את משמעות האימוץ. לא ינתן צו אימוץ אם המאומץ לא מסכים לכך.

ישנם 3 תנאים מצטברים בהם בית המשפט יתן צו אימוץ בלי לשאול את המאומץ:

1.         המאומץ לא יודע שהמאמץ אינו הורהו.

2.         כל הסימנים מעידים שהמאומץ רוצה קשר עם המאמץ.

3.         טובת המאומץ דורשת שלא יגלו לו שהוא מאומץ.

פעם היה מנהג להגיד לאדם שהוא מאומץ קצת לפני החתונה. למרות שטובת הילד היא להגיד לילד שהוא מאומץ כמה שיותר מוקדם.

לפעמים יש מקרים בהם אין מנוס מהסתרת האימוץ מהמאומץ. למשל, במקרה של גילוי עריות. כאשר הילד הוא קורבן של גילוי עריות יכול להיות שאי אפשר לגלות ולא רצוי לגלות ואם כן מגלים אז רק בתנאים מסויימים.

גם במקרים כאשר האבא ביולוגי והאם מאמצת – לעתים עדיף לא להגיד לילד שאמו היא לא האמא הביולוגית.

לפעמים הילד לא מסכים לאימוץ.

סעיף 12 לחוק קובע שקטין לא ימסר לאימוץ אם לא יהיה תסקיר פקיד סעד. המסירה תהיה באמצעות פקיד סעד.

החוק מחייב התערבות פקיד סעד על מנת למנוע מצבים של מכירת ילדים, דבר האסור בחוק והעונש עליו הוא מאסר עד 3 שנים.

אם פק"ס רוצה למסור ילד למטרת אימוץ ואין לו את הסכמת ההורים הטבעיים והילד טרם הוכרז כבר-אימוץ, ופקיד הסעד חושש שעד שיתקדמו ההליכים המשפטיים הילד יפגע. הוא רשאי למסור את הילד למשפחה מאמצת אולם תוך 15 יום עליו לקבל צו ביניים מבית המשפט, צו הביניים ניתן גם ללא הסכמת ההורים. וזה רק מסירה למטרות אימוץ אבל לא צו אימוץ.

הסכמה לאימוץ תינתן בפני פקיד סעד או בפני בית המשפט.

פקיד סעד צריך להסביר בצורה מפורטת להורה מה הזכויות והחובות שלו כאשר הוא מסכים לכך שהוא שיאמצו את הילד שלו.

יש מקרים שבית המשפט מרשה להורה לחזור בו מהסכמתו ליתן את הילד לאימוץ. ואלו הם:

1.         אם ההסכמה ניתנה לפני הלידה.

2.         ההסכמה הושגה באמצעים פסולים או מרמה.

3.         טרם ניתן פסק דין שהוא מאומץ, במקרה שיש נסיבות מוצדקות בית המשפט ירשה לחזור בו מהאימוץ.

מה קורה עם ההורה של הילד המאומץ היא קטינה ?

האפוטרופוס של ההורה-הקטינה הוא ההורה שלו (הסבא).

החוק קובע שלמרות שזו פעולה משפטית ולמרות שהאם היא קטינה, ניתן לקבל הסכמתהּ גם בלי הסכמת הנציג החוקי שלה (ההורה שלה או האפוטרופוס).

שכן יש חשש שאם יודיעו להורים שלה, זה יפגע בה.

כמו כן, בית המשפט יכול למנות אפוטרופוס לדין אבל בית המשפט לא חייב.

בארץ אין מספיק ילדים לאימוץ. רוב הילדים המאומצים באים מחוץ לנישואין. והבנות שילדו מחוץ לנישואין בעלי 3 סוגים

1.         אמא שלא רוצה את הילד ומוסרת לאימוץ – ואין בעיה.

2.         אמא שרוצה לגדל את הילד ולא מוסרת לאימוץ – ואין בעיה, ניתן לעזור לאמא בצורות נוספות.

3.         רוב הנשים לא יכולות להחליט מייד. הן לא שייכות לשני הסוגים. בינתיים הילד נמצא במוסד וכאן יש בעיה של "ילד מוסדי".

הבעיה של "ילד מוסדי"

ד"ר בולבי עשתה מחקר על ילדים שגדלו מחוץ למסגרת הורית, בזמן מלחמת העולם השניה חלק גדול מהילדים באנגליה חיו מחוץ למסגרת הורית, והתברר שרובם גדלו בצורה לא טובה. חלק פושעים, חלק חולי נפש וכד'.

מכאן הסיקה ד"ר בולבי את המסקנה שאם ילד גדל מחוץ למסגרת משפחתו או תחליף משפחתו, התוצאה תהיה חמורה מאד. כמובן שהיו שאלות קשות על המחקר הזה הרי הוא נעשה בזמן מלחמה.

ומנגד ישנו מחקר של אנט וינר שעשו מחקר על הילדים המוסדיים בישראל, והם הגיעו למסקנה שהתוצאות של ד"ר בולבי חמורות למדי.

כלומר, אם יש מצב בו יש קשר עם אחת הדמויות הקשורות לילד הן בקרבה ביולוגית או אחד המטפלים – התוצאות לא חמורות.

החיסכון של המחקר הזה הוא שזה נעשה על מס' קטן יותר של ילדים.

בכל מקרה אין ספק שגידול ילד מחוץ למסגרת הורית, זו בעיה קשה.

למרות שאימוץ דורש הסכמת ההורים הטבעיים יש מצב שבו בית משפט יכריע שהילד הוא בר-אימוץ גם בלי הסכמה. והמקרים הללו מפורטים בסעיף 13 לחוק. במקרה זה שלב האימוץ מתחלק לשני שלבים:

1.         הכרזת הקטין כבר- אימוץ. בדיון הזה היועמ"ש מבקש וההורים הביולוגיים הם המשיבים.

2.         ההורים המאמצים מבקשים לאמץ והיועמ"ש צריך להשיב לבקשתם. וכאן אין מעמד להורים הביולוגיים.

מכיוון שהכרזת בר-אימוץ באה במקום הסכמה, כאשר יש הסכמה מדלגים על השלב הראשון וניגשים ישר לבקשה שהמאמצים מבקשים לאמץ.

ישנה שאלה האם אין בהכרזת ילד כבר-אימוץ פגיעה בזכויות ההורים לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

התשובה הפורמאלית היא שלפי סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא לא פוגע בחוק קודם, חוק האימוץ.

התשובה המעשית יותר הוא שצריך לא לפגוע בכבוד האדם – ההורה, אולם אסור לפגוע גם בזכויות הילד. ולכן יש שופטים שיתנו משקל רב יותר לזכויות ההורה ויש שיתנו משקל רב יותר לזכויות הילד.

אם ההורים לא מסכימים, אפילו אם אחד ההורים לא מסכים או לא ידוע – צריך להינתן צו בית משפט.

אם אחד ההורים מסכים והשני לא מסכים, עושים תסקיר ומחליטים או שהילד ימסר לאימוץ או שלא.

 

 

 

מבנה הבחינה:

1.         בבחינה יש 12 שאלות מתוכם צריך לענות של 10 שאלות. נבדקות רק 10 השאלות הראשונות למי שעונה מעל ל-10 שאלות.

2.         אסור לכתוב יותר מ-60 מילים על כל שאלה.

3.         משך הבחינה 90 דקות בלבד. לדעת השופט אפשר לענות על המבחן ב-30 עד 40 דקות.

4.         יש גם שאלות אינפורמציה וגם שאלות של קייסים.

החלופות בהם ניתן להכריז על הילד כבר-אימוץ

1.         אין אפשרות למצוא את האב, לזהות אותו או לברר את דעתו – במקרה שיש אפוטרופוס להורה הוא לא יכול להחליף את ההורה בעניין ההסכמה ולכן למרות שהאפוטרופוס מסכים צריך צו של בית משפט שכן הסכמת האפוטרופוס לעניין זה, לא תופסת.

2.         ההורה, אבי הילד, אך הוא לא נשוי לאמו וגם לא הכיר בילד כילדו. או אפילו הוא מכיר בילד כילדו אך הילד לא גר איתו באותו בית והוא לא מוכן לקבל אותו לביתו ללא סיבה סבירה – חלופה זו היא רק לאבא ולא לאמא.

3.         ההורה נפטר או שהוכרז עליו שהוא פסול דין, או שהקטין הוגדר כ"קטין נזקק" ע"י בית משפט לנוער ובית המשפט פסל את האפוטרופסות של ההורה. בית המשפט גם יכול לפסול את האפוטרופסות של ההורה גם בלי שהילד הוגדר כ"קטין נזקק".

4.         ההורה הפקיר את הילד – הפקרה היא פעולה חריפה, למשל השלכת הילד, הימנעות ממתן תרופות. פעולה או מס' פעולות חדות שכתוצאה מהם הילד בסכנה משמעותית. ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, במשך 6 חודשים רצופים מקשר אישי עם הילד – לפי הממצאים הפסיכולוגיים אם ההורה לא יוצר קשר במשך 6 חודשים זה יכול לגרום נזק ממשי לילד.

5.         אם ההורה לא דואג למילוי חובותיו כלפי הילד מבחינה רגשית וכלכלית, ללא סיבה סבירה.

6.         הילד מוחזק מחוץ לבית הוריו במשך 6 חודשים בטרם מלאו לילד 6 שנים וההורה מסרב לקבלו לביתו, ללא סיבה סבירה.

7.         ההורה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי בשל התנהגותו ומצבו של ההורה (למשל: נרקומן, אלכוהוליסט, פושע) ואין סיכוי שמצבו ישתפר בעתיד הנראה לעין למרות שיקבל טיפול וסיוע קהילתי – הדבר קשה להוכחה כי אנחנו מדברים על העתיד. בית המשפט העליון אמר באמרת אגב שכל החלופות האחרות לא חשובות, כי השאלה היא תמיד לגבי העתיד הנראה לעין וזה קובע. מה שהיה – היה. ולכן הכל תלוי בסעיף הזה. ולכן בית המשפט הפך את סעיף זה לסעיף "סל".

8.         הסירוב לתת הסכמה לאימוץ נובע ממניע לא מוסרי או לא חוקי. לדוגמא: ההורה אומר שבגלל הילד הוא יכול לקבל עזרה סוציאלית וביטוח לאומי וללא ילד הוא לא מקבל כלום. וזה מניע בלתי מוסרי או שהוא דורש תשלום כדי להסכים לאימוץ וזה לא חוקי ולכן זה מספיק להכריז על הילד כבר-אימוץ.

כאשר ההורים לא רוצים לטפל בילד בצורה מסויימת, בגלל השקפת עולמם, בית המשפט מחליט מה טובת הילד בנושא.

יכול להיות מקרה שילד הוכרז בר-אימוץ, ולא נמצא משפחה מאמצת.

בית המשפט רשאי להכריז על ילד כבר-אימוץ אבל לא חייב להכריז עליו כבר-אימוץ.

החשוב ביותר בחוק זה הוא לדאוג לטובת הילד ולא דואגים לטובת ההורים.

אם הוגשה בקשה לאימוץ לבית-המשפט רשאי בית המשפט ליתן צו ביניים שיהיה למאמץ סמכויות זמניות של מאמץ עד שיחליט בית-המשפט בבקשה.

צו ביניים כזה הוא עד שנתיים.

אין לתת צו אימוץ בלי תסקיר פקידת סעד. זהו סעיף קצת מיותר שכן במקרה שהאימוץ הוא מגורם חיצוני כל ההליך מתחיל דרך פקידת הסעד וכאשר מדובר ביתום בתוך המשפחה ממילא הילד ימשיך לחיות בתוך המשפחה.

החוק קובע בסעיף 6 קובע שצו אימוץ לא ינתן ע"י בית משפט אלא אם כן שהמאומץ היה סמוך לשולחנו של המאמץ לפני מתן הצו. בית המשפט רשאי להאריך את התקופה אם הוא רואה שזה לא מספיק, ולעתים הוא יוכל לקצר את הזמן כאשר בית המשפט רואה שהיחסים בין המאומץ למאמץ טובים ויש סיבה נוספת לקיצור תקופת המבחן.

בית משפט לענייני משפחה מוסמך לדון באימוץ אבל גם בית דין דתי מוסמך לדון באימוץ בכפוף להסכמה מפורשת של הילד כשהוא מעל גיל 9.

החלטת בית הדין תקפה כמו החלטת בית המשפט.

המוסלמים והיהודים לא יפנו, בדרך כלל, לבית דין דתי שכן הדתות עצמם לא אוהבים להתעסק באימוץ.

אימוץ בין-ארצי

אדם שאימץ בחו"ל והגיע איתו לארץ, לפי החוק הבינלאומי הפרטי הילד המאומץ נחשב בן המאמץ גם אם הם לא בני אותה דת.

החוק הישראלי הוסיף אפשרות של מאמץ שיאמץ מישהו מחו"ל. וזאת באמצעות עמותה שיוצרת קשר עם מדינה זרה ושולחת אליהם פרטים של המאמץ.

אם הם מוצאים ילד בחו"ל, שולחים לאותה מדינה את המאמץ ואם הוא מקבל צו אימוץ במדינה הזרה – זה נחשב בארץ כצו אימוץ.

למרות שאסור לקבל כסף עבור אימוץ, במקרה הזה המאמץ משלם לעמותה עבור כיסוי ההוצאות.

חיסיון האימוץ

האימוץ הוא חסוי ולא מפורסם.

היחידים היודעים על האימוץ הם המאמץ, פקידי הסעד ובית המשפט. אדם שאין לו מעמד ועניין בנושא אסור לו לפרסם שפלוני מאומץ ומי שמפרסם זאת – דינו 6 חודשי מאסר.

המאמץ יכול להגיד לילד שהוא מאומץ, אבל לא את שמות ההורים הביולוגים, אם הם ידועים לו.

קוד הגילוי

חשוב שהמאומץ יוכל לדעת שהוא מאומץ וזהות הוריו הביולוגיים וזאת על מנת שלא ינשא לאחותו, במקרה של צורך בתרומת מח עצם וכד'.

ולכן, כל האימוצים נרשמים בפנקס האימוצים.

כשמאומץ מגיע לגיל 18, רשאי פקיד הסעד הראשי לאשר למאומץ לעיין בפנקס המאומצים לגבי הרישום הנוגע לו, אם פקיד הסעד לא מאשר המאומץ רשאי לפנות לבית המשפט ובית המשפט יחליט רק לאחר קבלת תסקיר.

אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד (1977)

אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד לא מחייבת שינוי בחקיקה בגלל שההגנה על הילד וזכויותיו כבר נמצאה בחוק הישראלי עוד לפני החתימה על האמנה.

יש מדינות שהיו צריכות לשנות את החוק לאחר החתימה על האמנה.

עיקרי האמנה

1.         האמנה הזו דורשת שלא תהיה כל הפליה לפי גזע, דת, מין, שפה, השקפה פוליטית,  מוצא לאומי, אתני וכו'.

2.         תובטח הגנה לכל ילד, לטובתו, תוך התייחסות לזכויות, החובות והסמכויות של ההורים.

3.         יקבעו מסגרות ושירותים לטובת הילד.

4.         זכותו של כל ילד לחיות – סעיף זה בא למעט את זכותו של עובר לחיות.

5.         הפרדת ילד מהוריו רק כאשר היא נדרשת טובת הילד.

6.         זכות לילד להביע דעה על צרכיו ועל מקום החזקתו.

7.         חופש דת ומצפון לכל ילד. זכות שווה לשני ההורים לגדלו ולדאוג להתפתחותו.

8.         זכותו של הילד הנכה להנות מחיים מלאים והמדינה שבה הוא נמצא צריכה לדאוג לזה.

בעקבות אמנת האו"ם בעניין זכויות הילד, הקימו אמנה לעניין חטיפת ילדים והיא אמנת האג.

אמנת האג בעניין החזרת ילדים חטופים (1991)

אמנה זו לא עוסקת בזכויות הילד ובטובתו.

האמנה עוסקת בשאלה האחת: להבטיח החזרת הילדים מיידית כאשר נחטפו שלא כדין או להבטיח זכויות ביקור ומשמורת במדינה מסויימת שישמרו.

כלומר, אם יש זכות ביקור להורה אחד לא יוכל מי שיש לו את הזכות לשלול את הזכות הזו מההורה האחר.

הדבר החשוב באמנה היא שאם נחטף ילד, צריך להחזיר אותו למדינה ממנה נחטף ושם יהיה המשפט. יכול להיות שלבסוף יחזירו אותו למדינה אליה נחטף.

מדינת ישראל חתמה על האמנה, ואף עשתה חקיקה נפרדת שהכלילה את האמנה בחוק.

בית המשפט המוסמך לדון בעניינים של אמנת האג הוא בית המשפט לענייני משפחה.

האמנה מחייבת להקים רשות מרכזית שתטפל בעניין חטיפת הילדים, בארץ קבעו כי הרשות היא היועמ"ש והוא מינה פק"ס שיטפלו בנושא הזה.

סעיף 13(ב) לאמנה קובע כי אם קיים חשש חמור שהחזרת ילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי חמור, רשאית הרשות המנהלית או השיפוטית או אם הילד מבין ומתנגד להחזרתו – להחליט אחרת.

ההכרעה היא לא לפי טובת הילד, אלא צריך להוכיח שיגרם לו נזק פיזי או פסיכולוגי חמור.

סוף החומר למבחן

 

ירושה

………

מי נותן צו ירושה או צו קיום צוואה ?

אם אין התנגדות – הרשם לענייני צוואות במשרד האפוטרופוס הכללי.

אם יש התנגדות – בית המשפט לענייני משפחה ואז אפשר לערער בזכות במחוזי, ולבית המשפט העליון ברשות (רשות הערעור לעליון אפשר לקבל גם מהעליון וגם מבית המשפט המחוזי).

יש לעשות הבחנה בין עצם הזכות לרשת ובין הזכות לעשות צוואה לבין תביעה לנכס מנכסי העיזבון.

אדם מגיש בקשה לצו ירושה לדירה שהוא ירש מאביו.

ואז בא אדם אחר ואומר לו: זו הדירה שלי, לא של אביך.

דבר זה לא ניתן.

היקף הנכסים לא נוגע לצו הירושה, אם אדם טוען שחלק מסויים מהעיזבון שייך לו – הוא צריך לתבוע את זה בתביעה אזרחית.

וזה לא קשור למתן הירושה.

וכך גם אם אחד מהיורשים אומר שמגיע לו שליש וחוץ מזה הדירה היא שלו – גם הוא צריך לתבוע מחדש את נושא הדירה בתביעה אזרחית.

תביעה כזו מגישים לפי סמכות בית המשפט, לפי ערך הנכס.

נכון שעזבונו של אדם ליורשיו כפוף לסעיף 127 לירושה שאומר שמחלקים את העיזבון רק לאחר תשלום החובות של המוריש.

זה גם הגיוני שכן אם היה האדם חי, היה משלם את חובותיו.

זכויות יורשים הם לא רק זכויות קיימות אלא גם זכויות ראויות, כלומר אם מישהו חייב למנוח כסף, הפירעון יהיה לאחר מות המוריש והעיזבון יכול לתבוע.

בהגיע יום הפירעון העיזבון עומד בנעלי המוריש ויכול לתבוע את העיזבון.

סכומים המשתלמים עקב מות המוריש עפ"י חוזה ביטוח או עפ"י קיצבה או תגמולים, אינם חלק מהעיזבון.

לפי סעיף 147 לחוק הירושה וסעיף 2 לחוק הנאמנות אדם יכול לקבוע נאמן וזה גובר על הוראות הצוואה.

מי יכול להיות יורש ?

כל מי שהיה בחיים במות המנוח, כשר לרשת אותו חוץ מן הפסולים ולרבות מי שנולד כצאצו של המוריש בתוך 300 יום ממות המוריש.

תאגיד יכול לרשת עפ"י צוואה.

תאגיד זה חבר בני אדם שהשליטה בנכסים היא נפרדת מבני האדם.

אדם רגיל, כל מה שלא אסור- מותר. הוא יכול לעשות הכל חוץ מהדברים האסורים עליו.

תאגיד, כל מה שלא מותר – אסור. הוא חייב לעשות רק מה שמותר לו עפ"י התקנון וכל השאר אסור לו.

מי הם הפסולים לרשת ? (סעיף 5)

הסוג הראשון – מי שהורשע שגרם במתכוון למות המנוח – המשפט הפלילי שלנו מכיר בצורות שונות של מיתה. אדם שרצח בוודאי שהתכוון למותו, הריגה – אדם שבכוונה עלה על רכב ודרס את המנוח, אבל חוק הירושה לא מדבר על גרם "במתכוון" אלא על רצח או הריגה.

חייב להיות בית משפט שירשיע את היורש שגרם במתכוון למות המנוח, ורק לאחר שהוא הורשע – הוא פסול מלרשת את המנוח.

יכול להיות מצב שאדם בחו"ל רצח את המוריש וברח לארץ, בלי להישפט שם. והמתנגד אומר כאן שהוא רצח והוא לא זכאי לירושה. אולם, בגלל שהוא לא הורשע בבית משפט – הוא יכול לרשת את המנוח.

הסוג השני –  מי שניסה להרוג את המנוח ולא הצליח, לא יורש אותו.

סעיף 34 – הוראת צוואה שביצועהּ הוא בלתי חוקי, בלי מוסרי, בטלה.

ולפי סעיף זה, צוואה שבה כתוב שם של המוריש ניתן שלא לתת לו את הצוואה אם הוא עשה מעשה לא חוקי. אולם, יורש עפ"י צוואה צריך הרשעה על מנת לנשל אותו מהירושה.

אדם שרצח את המנוח, וקיבל חנינה. למרות שהחנינה מבטלת את ההרשעה היא לא יכולה להקים מחדש יורש.

מי שהשמיד או זייף צוואה עפ"י דין – פטור לרשת את המוריש.

מי שהורשע בעבירה שהוא ניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו – הוא יורש.

אם אדם הורשע שניסה לגרום למות המוריש ולאחר מכן המוריש עשה צוואה לטובתו – הוא יורש.

הסתלקות מהירושה

יורש על פי דין ונהנה עפ"י הצוואה יכול להסתלק מהצוואה.

אבל לא יכול להסתלק רק מחלק אחד של העיזבון.

יכול להיות הסתלקות לטובת מישהו. אבל אותו מישהו צריך להיות בן-זוגו של המוריש, ילדו של המוריש, אחיו של המוריש.

אם המוריש הודיע שהוא לא רוצה להוריש למישהו ספציפי, הוא חייב לכתוב שהוא מוריש משהו בצוואה למישהו. אם הוא כותב בצוואה רק את מי שהוא פוסל מהצוואה – זה לא צוואה.

ההסתלקות יכולה להיות רק לאחר מות המוריש וטרם חלוקת העיזבון.

אדם יכול לשעבד את חלקו בעיזבון.

אם יש שיעבוד או עיקול, אי אפשר להסתלק מהנכס.

כל חוזה שנחתם לגבי העיזבון לפני מות המנוח, לא תקף. וזאת על מנת לשמור על עצמאות הצוואה.

אולם, אם נחתם הסכם בין היורשים – זה מחייב לאחר קבלת צו העיזבון, כפוף לעיזבון שחולק בצו הירושה. וזה לא כתוב בחוק אולם נקבע בפסיקה.

יש כלל ידוע – אם מת אדם א' ואחריו מת אדם ב'. יורשי אדם ב' יורשים גם את עיזבון אדם א'.

מה קורה אם לא יודעים מי נפטר קודם ?

הכלל הראשון הוא הוא שיורש ודאי עדיף על יורש ספק.

נגיד שהם היו בני זוג – ולא יודעים אם הם היו נשואים, היורש הודאי עדיף על יורש מספק.

כלל שני הוא שהצעיר יורש את המבוגר וזה בגלל החזקה שהצעיר יחיה אחרי המבוגר.

כלל שלישי הוא "סִפְּרֶי" (בקירוב) בית המשפט קובע לפי הדבר הקרוב יותר למציאות. לדוגמא: אם הוא אמר שהוא מוריש את הצריף, ומתברר שיש לו דירה. הגיוני שהמוריש התכוון לדירה.

מי היורשים ? (סעיף 10)

בירושה על פי דין.

לפי שושלות (פרנטלות):

בן-זוג תמיד זוכה ראשון. חוץ מבן הזוג:

1.         ילדים וצאצאיהם.

2.         הורים וצאצאיהם. אם אחד ההורים בחיים, האחים לא יורשים כלום.

הכלל הוא כאשר יש פרנטלה אחת- לא זוכים שאר הפרנטלות.

מי נחשב בן-זוג ?

1.         כאשר אדם היה נשוי למנוח.

2.         אדם שהוא לא נשוי, אבל מבקשים גט לחומרא. בית המשפט העליון פסק שאם היו מחייבים אותם לגט אפילו אם זה רק גט לחומרא – רואים שהוא נשוי.

3.         בן זוג יורש גם אם היו בריב וגרו בפירוד.

4.         ידוע בציבור. ידוע בציבור חייב להיות לא נשוי למישהו אחר (פרודים וכד') וכן הם צריכים לקיים יחסים אינטימיים וחיים במשק בית משותף. .(סעיף 55 לחוק הירושה)

וכל זה בתנאי שאין צוואה שמצווה דברים אחרים שכן הצוואה גוברת בכל מקרה.

מה הם זכויות בן הזוג בירושה ?

בן הזוג זוכה בכל המיטלטלין של משק הבית המשותף וכן במכונית.

לאחר כיסוי החובות של  העיזבון, מחלקים את העיזבון באופן הבא:

בן הזוג מקבל מחצית העיזבון.

אם יש למנוח ילדים – הם יורשים מחצית מהעיזבון.

כאשר יש בני זוג שחיים בפירוד, בן הזוג לא יורש את משק הבית המשותף שכן הם לא חיים במשק בית משותף אבל את המכונית הוא כן יורש.

אם הניח המוריש אחים ובן זוג, בן הזוג מקבל 2/3 והאחים מקבלים 1/3.

אם הניח המוריש הורי הורים, אבל הורים לא, בן הזוג מקבל 2/3 והורי הורים מקבלים 1/3.

ובמקרים הללו הדירה הולכת כולה לבן הזוג, ושאר העיזבון מחולק כאמור.

זה לא עניין אוטומטי שבן-הזוג יורש את הדירה אלא בתנאי שגר עם בן הזוג בדירה 3 שנים לפני מותו.

אישה יכולה שלא לקחת את חלקה בעיזבון ולבקש במקום זה לקבל את כתובתהּ.

בזה שהיא בוחרת בכתובה היא הופכת להיות נושה של העיזבון ולא מתחלקת בעיזבון, והחובות של הנושים הם משולמים לפני חלוקת העיזבון בין היורשים.

סעיף 14 לחוק הירושה- כאשר נפטר המוריש בלי בת זוג והשאיר 2 בנים.

לבן א' אין ילדים,

ולבן ב' היו 2 ילדים והוא נפטר.

איך החלוקה ?

בן א' – 50%

בן ב' – 50% מתחלקים בין שני הילדים שלו.

 

[1] הגדרת המשפחה בחוק.

[2] הגדרת המונח: קרבת דם.

[3] הגדרת המונח: נישואין.

[4] חוק בתי הדין הרבניים- נישואין וגירושין

[5] המונח: פיצול הסטאטוס

[6] פס"ד צרפתי

[7] המונח: קידושין

[8] הגדרות הנכסים שהאישה מכניסה לבעלהּ

[9] ביצוע הקידושין – כיצד ?

[10] עדים כשרים.

[11] כשרות לנישואין

[12] נישואין אזרחיים

[13] המצב המשפטי לאחר הנישואין

[14] חרם דרבינו גרשום

[15] דין צדקה

[16] החוק למניעת אלימות במשפחה

[17] בעל מורד

[18] אישה מורדת

[19] שניות לעריות

[20] חוק שיווי זכויות האישה

[21] יבום וחליצה

[22] חוק יחסי ממון בין בני זוג

[23] הלכת השיתוף

[24] הסדר איזון משאבים

[25] ידועים בציבור

[26] הפקעת נישואין

[27] ילד מהורים ששניהם יהודים

[28] ממזר

נכתב ע"י איתמר לנדאו

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*