דיני מיסים – סיכום, מחברת בחינה, פסיקה וחקיקה

דיני מיסים – סיכום, מחברת בחינה, פסיקה וחקיקה
תנו דירוג

15/03/12
דיני מיסים- קובי נוסים:

דיני המיסים רלוונטיים לכל התחומים. בכולם קיימת השלכה של דיני המס.

בתחום העסקי- מבנה העסקאות, צורת ההתארגנות העסקית, משך הפעילות העסקית, הרכב וגודל ההשקעה, מיקום העסק, אופן מימון הפעילות ועוד.
בתחום הפרטי- גירושין ונישואי, ילודה ועוד.
נפגוש חלק מהדוגמאות הנ"ל בקורס.

נתמקד בדיני מס הכנסה, נעסוק בסוגיות בנושא, עקרונות בתחום.

מבוא:

מטרות מערכת המס: 

לשם מה יש מערכות מס? יש שלושה תפקידים עיקריים:

  1. העברת משאבים מהציבור למדינה או מימון פעילות המדינה. בעיקר, אבל לא רק, כדי שהמדינה תספק לנו מוצרים ציבוריים – אלו מוצרים שלא היו מסופקים לנו אילולא המדינה, או לפחות לא באותה איכות (צבא לדוג', תשתיות, בהמ"ש, מים, חשמל ועוד). חשוב שלמדינה יהיו מפסיק משאבים כדי לספק משאבים ציבוריים. כמובן שיש עוד דרכים לעביר מימון למדינה מלבד מיסים עליהם א נדבר וזהו המקור העיקרי.
  2. בעיקר במאה ה 20 (פחות בעבר)- חלוקה מחדש של העושר בחברה. שימוש במס כדי להביא לידי ביטוי העדפות חברתיות של צדק חלוקתי (או אולי צדק חברתי). אנו מעוניינים כחברה להעביר מחזקים לחלשים- ממי שראוי שניקח למי שראוי לתת. חזקים בעיקר לפי הכנסה אבל גם לפי מס' ילדים, לפי מצב בריאותי ואלו העדות חברתיות. מערכת המס היא הכלי העיקרי למימוש נושא זה.
  3. מעיין תפקיד נוסף, נספח, ברגע שיש כבר מנגנון יש מעיין "התעלקות עליו"- במטרה לעשות רגולציה (הכוונה) של התנהגות. רוב מערכת החוקים הם רגולטורים (מכוונים התנהגות), אפשר גם באמצעות מערכת המס להשתמש ככלי לעידוד התנהגות ראויה ומניעת התנהגות שאינה ראויה. ככלי בדיעבד.

דוג' לסעיף 3:
* בתחום הכלכלי- עידוד חיסכון לפנסיה. הרי עכשיו יש חובת הפרשה לפנסיה. דרך מערכת המס ניתן לעודד זאת- יש הטבות מס לחיסכון הקופות גמל במטרה לעודד חיסכון לפנסיה.
מכס- המטרה במס מכס היא לעודד צריכה מקומית והגנה על יצרניים מקומיים.
הטבות מס להשקעה במחקר ופיתוח. נקודות זיכוי לסטודנטים. עידוד תעסוקה (בכל המדינות) – מס הכנסה שלילי- מי שעובד יותר מקבל מהמדינה כסף- זהו סוג של סובסידיה, במקום גבייה נותנים.
* בתחום החברתי- הקלות במס בפריפריה, במטרה לפיזור אוכלוסין ועידוד לעבור למקומות כאלו ואחרים. עידוד בעליה ולתושב חוזר.
* מיסים על סיגריה ואלכוהול במטרה לדכא התנהגות (גם בתחום החברתי). גם בעניין הדלק- להוריד את הצריכה. במדינות בהם יש בעיה חמורה של השמנה יש שיח לגבי הטלת מס על מזון שמן.
* פטור במע"מ בירקות ופירות אולי במטרה לעזור לחקלאים, ופטור ממע"מ באילת לעידוד התיירות.

ניסיון לכוון התנהגות ע"י הטבות והקלות "רמיזה" ל- מה טוב בשבילך.

חשוב להפריד בין מטרות המס הגרעיניות והין המטרות הנוספות מבחינה אנליטית.
על כל שאלה נצטרך לחשוב בשני שלבים- אחד מהם זה אם יש גם הכוונת התנהגות.
בקורס כמעט שלא נדבר על השיקולים הרגולטורים אלא בעיקר על השיקולים הגרעיניים.

בסיס המס:

כאשר בונים מערכת מס תחילה צריך לשאול לפי מה נגבה את המס? צריך לזהות איזשהו גורם במציאות שלפיו נמדוד את המס. אפשר לפי מדד מס הכנסה לדוג' – מס על בסיס ההכנסה , באנגליה במאה ה16 זה היה לפי חלונות- מס' החלונות בבית- כיום זה דומה לארנונה – הארנונה מוטלת לפי בעיקר גודל השטח (ומיקום) כמדד לשווי הנכס- בית עם ערך גבוה יותר ישלם יותר ובמקום להביא שמאים בודקים לפי גודל הנכס למרות שזה לא המדד הכי מדויק. בהולנד הטילו מס' לפי אורך החזית בגלל שזה פשוט למדוד ואז התחילו לעשות בתים צרים וארוכים ועוד דוג'.

בסיסי מס בעולם:

בימי הבנים היו בעיקר מיסי גולגולת וככל שהתקדמו בזמן היו יותר מיסי רכוש (בעיקר לפי שדות), מס על שדה היה דומה למס על צריכה, במאות ה 17-18 התחילו עם מס צריכה ומס ההכנסה הוא יחסית מודרני. הופיע לראשונה בסוף המאה ה18 ובצורה משמעותית רק במאה ה 20.
לא החלו לפני כן עם מס הכנסה כיוון שאולי צדק חלוקתי לא היה בראש מעיניהם אבל גם כי לא היה דרך לאכוף זאת.
מס רכוש ומס גולגולת הם יחסים פשוטים לעומת מס צריכה והכנסה ולכן היה צריך יותר טכנולוגיה.

העיקרי הוא מס הכנסה (בסך ההכנסות המדינה ממיסים העיקר הוא ממס ההכנסה, בערך 50 אחוז).
מס הכנסה כולל בתוכו מס הכנסה ליחידים, מס חברות, מס רווחי הון, מס שבח.
דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות גם הם סוג של מס הכנסה. אולי חושבים עליהם אחרת כיוון שזהו סוג של ביטוח. ולמרות שזה ביטוח חובה ומקבלים עבור זה במקרים המסוימים שצריכים ותם. זהו תשלום ביטוחי, אבל למרות שזה נראה כך, בגלל שזה תשלום חובה הוא לא שונה מכל דבר אחר שמקבלים אותו מהמדינה במימונם של המיסים.
כל עוד זהו תשלום חובה אשר נמדד על בסיס הכנסה זהו מס הכנסה לכל דבר.
הסיבה שהפרידו את זה ממס ההכנסה עצמו היא אולי היסטורית ואולי כדי להציג את המס כנמוך יותר.

בסיס המס המשני הוא מס הצריכה (בערך 35-40 אחוז בממוצע הכנסות המדינה ממיסים). בדרך כלל זה מתבטא במע"מ, מס קניה (לפעמים בנוסף למע"מ), מכס (מוצרי צריכה שעברו את הגבול).

בסיס המס- מס רכוש, מס שהוא על בסיס רכוש, בעיקר ברמה המקומית (בארץ- ברשות המקומית- ארנונה).
בד"כ מס רכוש מוטל בעיקר על נדל"ן. הוא לא משמעותי בבחינת סך הכנסות המדינה.

מיסי ירושה – כאשר רכוש עובר בין דורות יש אפשרות להטלת מס. רואים זאת במדינות מפותחות רבות. בישראל מס הירושה בוטל ב 81'.

יש עוד מיסי בסיס, שלא נדבר עליהם.

* מינוחים- מס ישיר לעמת מס עקיף. מס ישיר זהו מס שמי משלם  אותו שה אותו גורם שעליו המס מוטל. מס עקיף הוא מס שמי שנושא בו הוא לא מי שמשלם אותו. לדוג' – המע"מ מוטל על מוכר , הוא זה שחייב להעביר אותו למדינה, אבל הוא יוצא מהכיס שלנו כאשר אנו רוכשים. מס הכנסה הוא ישיר. מיסי צריכה הם עקיף.
ההבחנה בוצעה במאה ה17 אבל היא חסרת משמעות מבחינה כלכלית.

ניתוח מערכות מס:

איך בונים ומעצבים מערכת מס? איך מחלטים על מה יוטל המס? או למשל אם קיבלתי מתנה זו הכנסה, אם זכיתי בפיס? צריך להחליט מה כלול בהגדרה של מה שהוחלט להטיל עליו מס.
בגלל שאנו בודקים בדיעבד איך בנו אז זהו ניתוח.

מערכת מס נורמטיבית (איך ראוי שמערכת המס תראה)-
נהוג לדבר על שלושה קריטריונים לניתוח או עיצוב מערכות מס: יעילות, צדק חלוקתי ופשטות.

1. יעילות- לא במובן הרווח ביום יום אלא במובן הכלכלי ומשמעותה שהיא קשורה לשינוי התנהגות.
מערכת מס שגוררת שינוי התנהגות היא מערכת מס שפוגעת ביעילות ככל ששינוי ההתנהגות של הפרטי בחברה משמעותי יותר וגדול יותר בגין מערכת המס, אנו נאמר שהפגיעה היעילות גובהה יותר.

את הפעילויות שאנו עושים בחיינו מנחה הצורך, תועלת, ואנו לא נוקטים בצורות פעילות שאינן לטובתנו (לרוב).
אנו עושים את ה-הכי טוב עבורנו, לפחות במרבית הפועלות, פעולות שהן ממקסמות את התועלת לנו.
אם יכריחו אותנו לעשות פעילות שאנו חושבים שלא טובה לנו, אם ישנו את ההתנהגות שלי, מצבי יהיה פחות טוב, לכן אם מערכת המס תשנה את ההתנהגות שלי בעידוד אפילו לא הכרח, הרי שמערכת המס פוגעת בתועלת שלי.
אם כך אך התועלות של כולנו נמוכות יותר ויש פגיעה בתועלת החברתית, מעבר לתשלום המס עצמו.
הכוונה כאן למיסים שמטרתם אינה רגולטורים אלא להעברת כספים למדינה בלבד ו"על הדרך" גורמים לשינוי ופגיעה.

דוג' לפגיעת המס בהתנהגות-
בן זוג שוקל האם לצאת לעבוד או לא. נניח שלצאת לעבודה מניב שכר חודשי של 7000, מצד שני להישאר בבית חוסך במנקה ובמטפלת- אנו נותנים שירותים לעצמו ונניח שהשווי לשירותים אלו שווה 4000. כאן ההחלטה היא לצאת לעבודה. נניח ששיעור המס הוא 30 אחוז קבוע אז אני משלם על השכר 2,100 ולכן כבר עדיף להישאר בבית- ההחלטה זו התקבלה רק בגין המס. זוהי פגיעה ביעילות. אם הייתי משלם בכל מקרה את הסכום הזה, גם אם סתם הייתי בבית הייתי מעדיף כבר לצאת ולעבוד.
לדוג' היה אפשר לעשות במקרה זה בכדי לפתור ולשפר את היעילות ולמנוע את שינוי ההתנגהות הוא להכיר בהוצאות ואז תיהיה הכנסה של 7000 הוצאות לצורכי מס (שירותים ביציים) של 4000 הרווח לצרכי מס הוא 3000 ועליו משלמים את ה 30 אחוז כלומר 900. לדברי המרצה זה בלתי אפשרי לעשות זאת.
פתרון חלופי אחר הוא להטיל מס גם על מי שנישאר בבית ואז לא היה משתלם לשלם נניח 1500 שקל אם אני נשאר בבית עדיך לצאת לעבוד ולשלם את המס על ה7000.

22/03/12

  1. צדק חלוקתי- מהאמה ה 20 והלאה במדינות המפותחות ברור שזה קריטריון חשוב במערכת המס. זהו הכלי החשוב ביותר שמטרתו לממש העדפות חברתיות בצדק חלוקתי.
    המטרה היא לחלק בין חזקים לחלשים. ברוב המקרים לפי הכנסה. לפעמים לפי גודל משפחה וכו'.
    כרגע נתייחס במונחים של הכנסה.
    הדרך שצדק חלוקתי בא לידי ביטוי:
    דוגמא כללית – נניח שנסתכל על רמות הכנסה מסוימות בהכנסה שנתית. האם הוגן שמי שמרוויח לשנה 50000 צודק שישלם מס שנתי של 20000 לעומת מי שמרוויח מיליון וישלם מס 10000 בשנה? ברור שזה לא צודק. גם לתת לכולם תשלום מס זהה לא הוגן (והרי זה דומה למס גולגולת). אנו חושבים שמי שמרוויח יותר ומי שיותר חזק ישלם יותר וייקח חלק גדול יותר בנזק.
    חלוקת נטל המס:
    – מיסוי פרוגרסיבי מציין שיעור מס ממוצע עולה עם רמת ההכנסה כלומר אחוז מס קבוע. מכולם לדוג 10 אחוז.
    – מיסוי יחסי / פרופורציונאלי מציין שיעור מס ממוצע קבוע לאורך רמת הכנסה כלומר אחוז המס עולה ככל שההכנסה
    עולה כלומר בדרגת מס מסוימת 10 אחוז, לאחריה 30 אחוז בדרגה גבוהה 50 אחוז.
    – מיסוי רגרסיבי מציין שיעור מס ממוצע יורד עם רמת ההכנסה. ההפך הגמור ממיסוי פרוגרסיבי, ככל שההכנסה
    גבוהה יותר, לוקחים פחות אחוז מס.

אם אנו חושבים שמי שמרוויח יותר צריך לשלם יותר, הרי לא ניתן לקבל החלטה כי הרי בכל השיטות מי שמרוויח יותר משלם יותר. כדי להצדיק מערכת מס פרוגרסיבית, לא מספיק להגיד שעשירים צריך לשלם יותר.

טבלה לדוגמא:

מערכת מס   יחסית פרופורציונאלית         פרוגרסיבית                     רגרסיבית
הכנסה שנתית       שיעור מס ממוצע          שיעור מס ממוצע              שיעור מס ממוצע
10000                   40%  (4000)            20%    (2000)                50% (5000)
100000                40%   (40000)          40%    (40000)              40% (40000)
1000000             40%   (400000)         50%   (500000)            30%  (300000)

אין פתרון בי"ס, אבל מה שמקובל היא שהמערכת תהיה פרוגרסיבית.

דוגמאות מישראל לכל מערכות המס:
שיעור מס יחסי- מס חברות (סעיף 126 לפקודה); דיבידנדים, ריבית, רווחי הון.
שיעור מס פרוגרסיבי- מס (פירותי) על יחידים (סעיף 121 לפקודה).
שיעור מס רגרסיבי- דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות.

* כל עוד לא נקבע שיעור מס מיוחד זה נופל על סעיף 121.

סעיף 121:
6 מדרגות מס (10 , 14 , 21 , 30 , 33 , 48 – נכון ל 2012).
ככל שההכנסות השנתיות עולות, אחוז המס עולה.
במדרגות המס, מי שלדוגמא מרוויח 150000- על השישים ומשהו אלף הראשונים אשר נכנסים למדרגה הראשונה של 10 אחוז, משלם רק 10 אחוז, כאשר עולה למדרגה שנייה, רק על ההכנסה בין הראשונה לשנייה ועל השאר שנכנס למדרגה שלישית ומשלה 21 אחוז על מה שנמצא במדרגה השלישית בלבד- מה שנשאר.
כלומר בדוגמא זה שיעור המס בממוצע על ה 150000 בסופו של היום הוא כ 15 אחוז.

מדרגות המס הם אמצעי למימוש מערכת מס פרוגרסיבית, כל ששיעור המס יעלה בהדרגה (ולא ב"מדרגות").
המדרגות נועדו לייצר פרוגרסיביות.
ככל שיותר מדרגות מס או רחבות יותר או שהקפיצות גבוהות יותר מערכת המס הופכת לפרוגרסיבית יותר.

שיעור מס שולי– שיעור המס על השקל האחרון של ההכנסה.
שיעור המס השולי הוא מדרגת המס של גובה ההכנסה השנתית.שיעור מס הוא מדרגת מס. (להבהרה :
שיעור המס השולי של המרוויח 50000 לשנה הוא 10 אחוז = מדרגת המס של המרוויח 50000 הוא 10 אחוז)

דוגמת דמי ביטוח לאומי ובריאות:
יש מקרים רבים, אחד מהם- עצמאים בלבד (כל מקרה שונה בחישוב);
לביטוח לאומי  יש שלושה מדרגות עד השכר הממוצע משלמים שישה אחוז, מעל, 11 אחוז .
מעל להכנסה מסוימת- לא משלמים בכלל. (אבל להזכיר- עדיין משלמים מדרגה ראשונה ושנייה, פשוט לא משלמים על מעל למדרגה השלישית).
אם נציג זאת בטבלה, תיווצר מין פרבולה של האחוזים.

מס הכנסה + דמי ביטוח לאומי ובריאות (כי הרי כולם זה מכס הכנסה, רק עם שמות שונים):
נוצר מצב שלא משלמים יותר מחמישים אחוז מס על השלושה. הירידה בדמי הביטוח הלאומי והבריאות מתקזזת עם העלייה במס ההכנסה.

עוד דרך בה צדק חלוקתי מתבטא זה בנקודות זיכוי:
זיכוי משמעותו הפחתה מתשלום המס.
לדוגמא אם אדם זכאי בחמש אלף, הזיכוי יורד מהמס שאדם צריך ךלשלם. אם צריך לשלם 30000, ישלם 25 אלף.
נקודת זיכוי היא 2500 ₪ – כך קבעו.
יש סוגים רבים של נקודות זיכוי, אבל מה שאחיד זה שכל תושב ישראל זכאי ל שתיים ורבע נקודות זיכוי  (כ- 5,600) , מעבר לכך אפשר לקבל עוד. הנקודות הזיכוי האלו מעצם מאפסות את המדרגה הראשונה , כמעט את כולה לאפס.
לא ברור מדוע מעשו זאת הדרך חתחתים, אולי כנראה כדי להפלות זרים אשר עובדים בארץ.

נהוג לקרוא לנקודה ממנה מתחילים לשלם מס קוראים סף המס (בארץ לאור כל הנ"ל- 56,000 זהו סף המס).
זאת להוציא ביטוח לאומי ודמי בריאות. זה משפר את הפרוגרסיביות ומקטין את מדרגת המס הראשונה.

לא כל ההכנסות כפופות לסעיף 121. מי שלא כפוף לסעיף, תמיד המס יהי נמוך יותר מהמדרגה הכי גבוהה של מס ההכנסה (49%). בד"כ בעלי ההכנסה הגבוהה הם לו שמכניסים הכנסות נוספות אשר עליהן יש הכנסות נמוכות יותר ולכן לא תמיד נראה את מערכת הפרוגרסיבית אלא אולי אף נראה ירידה במדרגות האחרונות בגלל מיסים שלא כפופים לסעיף 121 ולוקחים עליהם פחות.
(לדוגמא- אדם מרוויח חצי מיליון ובממוצע משלם 35 אחוד, ובנוסף הרוויח 200 אלף מעסקאות הון עליהם שילם מס 25 אחוז- סך הרווחים היה 700 אלף, והוא שילם בממוצע כ-30 אחוז- ובעצם, פחות באחוזים ממה שהיה מלשלם).

ניקוי:
ניקוי הוא הפחתה מהכנסה שעליה משלמים מס (בשונה מזיכוי שם זו הפחתה מתשלום המס).
נישום א'                          נישום ב'
הכנסות                     חצי מיליון                        200 אלף
הוצאות                      מאה אלף                       80 אלף
הכנסה חייבת             400 אלף                        120 אלף
מדרגות המס של השניים שונות. נישום א' כיוון שהכנסתו גבוהה יותר נניח שמשלם 50 אחוז כלומר 200 אלף.
נניח שב' משלם 30 אחוז כלומר ישלם 36 אלף.
אם נותנים לשניים הנ"ל ניקוי הדבר מתבטא ב: נניח שיש לשניים ילדים ויש על  ילדים הוצאות ניקוי. כלומר,
מורידים את ההכנסה המחייבת, מוסיפים את הניקוי לחישוב ומורידים מההכנסה המחייבת.
נישום א'                          נישום ב'
הכנסות                     חצי מיליון                        200 אלף
הוצאות                      מאה אלף                       80 אלף
ניקוי הוצאות               10000                          10000
הכנסה חייבת             390 אלף                        110 אלף
כך גם אחוז המס יורד- א' ישלים 195 אלף ו-ב' ישלם 33 אלף. כלומר יש כאן ל-ב' הטבת מס של 3000 ₪ ו-א' קיבל הטבת מס של 5000 ₪. עבור אותו סכום ניקוי (10000) , א' נהנה יותר מהניקוי.
משמע- הטבת המס של הניקוי תלויה שיעור המס השולי (מדרגת המס).
אפקט הניקוי מקבל יותר כאשר ההכנסה גדולה יותר, מה שפוגע מעט במערכת הפרוגרסיבית, עם זאת עדיין הניקוי זהה לכולם ועל כן הדבר מתבטא כך. בסופו של יום כאשר מחשבים את אחוז המס מההכנסה.

פטור –
הכנסה שבאופן כללי עלולה להיות חייבת ממס- מקבלים פטור. יש המון פטורים שונים, לנכים וכו'.
אם יש לי הכנסה מסוימת שאני פטור ממנה אני לא צריך לשלם, עדיין צריך לדווח לרשות המס- אלו ההכנסות, מזה יש לי פטור ולכן אני לא חייב (סעיף 9). פטור הוא בעצם דומה מאוד לניקוי. פטור מתפקד כהפחתה ולכן הוא זהה לניקוי
בשורה התחתונה. פטור מבחינה כלכלית שקול לניקוי ולכן הטבת המס שגלומה בפטור, הוא בדיוק להטבת מה שאקבל בניקוי. ההבדל הוא הסיבות שבגינם מקבלים זאת.

  1. פשטות – נקודת המוצא היא שמערכות המס בישראל ובעולם הן מורכבות ומסובכות וקשות ליישום ומלאות בלאגן.
    ברור שמעוניינים לפשט את מערכת המס. הסיבה העיקרית שרוצים לפשט אותה זה שהיא עולה יותר כסף. צריך להוציא יותר בכדי ליישם אותה. מערכת מס פשוטה תעלה פחות.

אז מדוע לא מפשטים אותה פשוט?
הרבה פעמים הפשטות מביאה לתוצאות פחות טובות. אם חשובות לנו המטרות החברתיות, לא ניתן להגיע אליהן בפשטות. אם רוצים שעשירים ישלמו יותר וגם לעודד לימודים ולעזור עם הילדים ולהתחשב במצד בריאותי ולעזור לעולים ולעודד יצירה ופיתוח- אין מנוס מבניית מערכת מורכבת.

מצד אחד יש יעילות וצדק חלוקתי שיש בניהם מתח (מערכת מס גולגולת, היא היעילה ביותר, אבל היא נוראית מבחינת צדק חלוקתי) אף פעם א"א להגיע למושלמות בשניהם, צריך למצוא אמצע ולבצע ויתורים במקומות מסויימות, אחרת המורכבות תהיה אפילו מורכבת יותר. צריך לפעמים להתפשר על מערכת קצת פחות יעילה ועם קצת פחות צדק חלוקתי, כדי שניתן יהיה לבצעה.

29/03/12

חלוקת נטל המס:

ההבחנה היא בין הנטל הפורמאלי או המשפטי של המס לבין הנטל הכלכלי הריאלי של המס.
במיוחד בין הנטל המשפטי לכלכלי. יש הבדל בין החובה המשפטית לשלם את המס ואם הוא לא משלם זו עברה פלילית, לבין מי שכואב את המס ועושרו פוחת כואב מהמס.
דוג' מע"מ מי שחייב להעביר מע"מ למדינה זה מוכרים. לצרכנים אין חובה כזו. המוכר חייב בכך ועובר עבירה פלילית אם לא משלם. והרי בפועל הצרכן משלם- זה מגולם במחיר. המוכר מגלגל עלינו את החיוב. הוא זה שמעביר את הצ'ק והוא גובה את המע"מ מאיתנו. הוא לא מוציא מהכיס שלו. זהו ההבדל בין הנטל המשפטי לכלכלי (למעשה המוכר כן משלם מע"מ ורק חלק מהמע"מ הוא גובה מהצרכן).
אין חיוב במס שלא ניתן לגלגל אותו.
לדוג' מס חברות- ה"חברה" חבה דרך נציגיה בחובת תשלום מס על ההכנסות. בפועל לא ה"חברה" משלמת אלא בעלי המניות סובלים מצמצום הרווחים, הצרכן – כיוון שהמחיר עולה (כיוון שהרי הרווחים יורדים), ככל שהתשואה נמוכה יותר מפנים לכיוונים אחרים. הנטל המשפטי הוא על החברות והכלכלי על בעלי המניות והצרכנים. בנוסף גם העובדים סובלים מכך- הורדת שכר זהו סוג של גלגול.
דוג' נוספת- גם הטבה במס יכולה להיות מגולגלת לאחרים וליהנות מכך. למשל הכרה בהוצאה על ריבית במשכנתאות (שמנסים להעביר חוק בנושא).
כדי להקל על עול המשכנתא היא להציג את הריבית כהוצאה מוכרת. נניח שחלק הריבית הוא 3000 שקל ולקבל הוצאה מוכרת בהתאם. הסדר כזה קיים בארה"ב.
מי ייהנה מהטבה זאת? הרוכשים דירה, קבלנים (יכולים לבנות יותר כי יקנו יותר, כי יעלה פחות) – יקבלו זאת במחיר,
הבנקים- ירשו לעצמם לקחת ריבית יותר גבוהה ויותר הלוואות משכנתא באופן כללי, המדינה ועוד.

אירוע מס:

מקיים באופן כללי את התנאים המשפטיים בתכולת דיני המס. תנאים משפטים שגרמו לתוצאות במס.
אירוע מס מורכב מארבעה קבוצות של מרכיבים, כדי לזהותו: 
1. הפעולות או ההתרחשויות המובילות להתרחשויות בקיום מס. במס הכנסה- תשלום לעובדים (הוצאות), משכורת. כדי להגדיר אירוע צריך להגדיר מה משפיע וזה כל מה שמשפיע לחיוב או שלילה. אם קיבלתי הכנסה ממתן שירות נוצר לי אירוע מס מסוים. מה הפעולות שעושים שיש להם תוצאה במס (בחיוב או בגבייה).
2. מהו הקובע לחיוב במס. שאלת העיתוי. יש לי הכנסה / הוצאה, מתי היא נוצרה? השנה, שנה שעברה. העיתוי הוא חשוב עד מאוד.
3. גודל המס. כמה לשלם בעיקר שיעורי המס.
4. יחידת המס. בפני עצמה. למי נוצרה הכנסה. דוג' בני זוג- האם כל הכנסה היא נפרדת? האם הם יחד יחידת מס או שכל בן זוג הוא יחידה בפני עצמו? לא נדון בנושא בקורס. אותה ההתלבטות בנושא תאגידים (בישראל מחשבת נפרדת). ועוד ועוד בנושא חברה, או נאמנות.

בסיס מס הכנסה:
לפיו מטילים את המס (צריכה, הכנסה, וכו). מס הכנסה הוא מס על רווח (ולא על תגמולים), מהי נטו התוספת לעושר או ליכולת הכלכלית, זהו רווח וממנו לוקחים מס הכנסה.
שתי שלוחות של תוספת לעושר:
1. שני הסדרי (משטרים) מיסוי שונים של רווח תחת מס הכנסה (בהמשך)
2. סוגי התעשרות מוציאים החוצה מבסיס המס במודע בהוראה משפטית.

משטרי מיסוי הכנסה: (פירוט ל-1) שני הסדרי מיסוי של רווחים- (א) משטר מיסוי פירותי למול (ב) משטר מיסוי הוני.
המשל נטענו עף שמצמיח פירות. ההכנסה ממכירת הפירות היא כפופה למשטר מיסוי פירותי.
אם אני מוכר את העץ עצמו, המנגנון שמניב את הפירות אני כפוף למשטר מיסוי הוני.
משטר מיסוי פירותי מטיל מס על רווחים שהם תשואה על הון, משטר מיסוי הוני מטיל מס על רווחים שהם תמורה להון

כאשר יש הון (נכס- זה יכול להיות פיזי, מכונית מכונה , או שאינו מוחשי- רעיון, אישי-אנושי- יכולות, או סתם הון).
השכר דירה צומח מהדירה, פטנט מביא תמלוגים. אלו סוגי רווחים הכפופים למיסוי פירותי.
תמורה להון זה מכירה, העברת בעלות- מכירת הפטנט, הדירה, מכונית מכונה וכו. רווח מזה הוא של מיסוי הוני.

הפירותי נמצא בחלק ב' לפקודה. הוני נמצא בחלק ה' לפקודה ובחוק מיסוי מקרקעין (מס שבח על מכירת מקרקעין- הטלת מס על רווחים ממכירת נכסים מסוג מאוד מסוים- מקרקעין. אם מוכרים דירה / מקרקעין משלמים לפי חוק מיסוי מקרקעין, אם מוכרים נכס אחר משלמים לפי חלק ה' לפקודה).

מדוע נוצרו שני משטרי מס הכנסה ולמה ההבחנה בניהם קריטי מבחינת האדם? מהם המשמעויות (נפקויות) של ההבחנה? עד כמה שונים הסדרי המס?
1. שיעורי המס שונים בין שני ההסדרים. שנה שעברה על הוני היה 20 אחוז והשנה 25 אחוז. על רווחים פירותיים, רובם כפופים למדרגות המס , ששם אפשר להגיע גם ל 48 אחוז.
2. מיסוי נומינאלי ומיסוי ריאלי:  קודם נבין מה הכוונה ואח"כ נמשיך להבחנה.
דוג' – נניח שיש אינפלציה של 3% – כלומר סל הצריכה עולה, פעם יכולתי לקנות סל מסוים ב 100 שקל ובסופה ב 103 עקב עלייה אם 100 מייצגים את אותה התצרוכת, הרי שבסוף השנה מבחינת כח הצריכה- 100 בתחילת השנה שקול ל 103 בסוף השנה.
ערך נומינאלי זהה , (100 שקל = 100 שקל, מה כתוב על השטר) לא אומר שהערך הריאלי זהה – (100 השקלים שווים פחות מאז הם אינם רוכשים את אותה התצרוכת), למרות שזה אותו הסכום.
אם אני מוותרת על 100 שקל היום כדי לקבל 103 בסוף השנה- בעצם לא הרווחתי מבחינה ריאלית.
אם השקעתי 100 שקל בתחילת שנה, ובסוף יש לי 110. נומינאלית הרווחתי 10 שקל, אבל ריאלית הרווחתי 7 שקל.
אז על מה ראוי להטיל מס? מהו הרווח שמטילים עליו את המס?
ראוי להטיל על הרווח הריאלי ולא על הנומינאלי.

משטר המיסוי ההוני הוא משטר ריאלי (בגדול)- כלומר מנטרלים את המדד ומשלמים רק על הרווח הריאלי.
משטר המיסוי הפירותי הוא נומינאלי.

כאשר האינפלציה היא אחוז, ההבדל הוא לא משמעותי אבל אם האינפלציה היא 20 אוחז- לא רק שלא הרווחתי, אלא הפסדתי. כאשר ראו זאת בישראל הוסיפו את חוק תומך, כדי שזה לא יקרה וכדי להפוך גם את המיסוי הפירותי לריאלי, אך ב 2008 ביטלו את החוק לחלוטין לאחר שבהדרגה ביטלו ממנו סעיפים.

  1. קיזוז הפסדים: מתייחסים להפסדים אחרת במשטרים השונים (נדבר על כך בהמשך, לא כעת)
    4. מיסוי בינ"ל- (לא רלוונטי) בקיצור- הם שונים ואין עדיפות קבוע בין המשטרים.
    ויש עוד ועוד הבחנות והן משמעותיות.

הסיבה להבחנה (שקיימת בכל המדינות)-
הסיפור ההיסטורי בישראל הפקודה הראשונה במנדט הבריטי. כאשר הוקמה המדינה הפקודה נשמרה. הפקודה הטילה מס רק על רווחי פירותי. בהמשך חוקק לראשונה חוק מיסוי מקרקעין הנוכחי (שהוא מס רווח הון). חלק ה' כפי שהוא היום, נכנס לתורף רק ב 65'. ב 75' וועדה בן שחר אשר המליצה על רפורמות ובניהם המליצה להכניס את מס המקרקעין לחלק ה', אך עד היום זה לא קרה. כיום הסדרי המס בין חלק ה' למקרקעין הם מאוד דומים.

עשויים לחשוב שההבחנה קיימת רק בגלל שההוני נוסף בשלב מאוחר יותר, אבל יש זאת גם במדינות אחרות…

הרווח הפירותי נקרא הכנסה חייבת. ההגדרה היא (בערך)- הכנסות בניקוי ההוצאות/ניקויים,
פטורים וזוהי הכנסה לפני קיזוזים ואז מפחיתים את הקיזוזים ומקבלים הכנסה חייבת (רווח)
ממנה מורידים את המס (בדרך סעיף המס הוא לפי סעיף 21). מקבלים מס לתשלום לפני
זיכויים פחות זיכויים ובסוף זהו המס הסופי לתשלום.
זהו הדו"ח שמכינים כל סוף שנה. דו"ח שנתי.

רווח הוני- במקרה של מכירת מכס, מחשבים; מחיר מכירה פחות מחיר הרכישה (בגדול יש
פרמטרים נוספים שכעת אינם רלוונטיים). על הרווח מטילים את המס (בישראל 25%).
זאת עושים רק כאשר מוכרים נכס (לא צריך לעשות זאת כל שנה).

* לציין כי את הדרך לחשב, אין צורך לגעת למבחן !
לימוד עצמי- פס"ד מגיד וחזן (יש הפניות לעמודים ספציפיים). שם לוקחים את ההפניה בתחום האפור.

19/04/12

תגמולים שמקבלים פרטים בחברה שמהווים תוספת ליכולת הכלכלית, לעושר, יעברו ככל הנראה אירוע מס הוני או פירותי. אם מדובר על תמורה להון (הוני) או תשואה להון (פירותי).
לא כל רווח חייב במס. לא כל אחד מסוגי התגמולים מהווים הכנסה ע"פ הסכמה חברתית או ע"פ חוק.
חלק מהדברים פטורים ממס. בישראל כאשר מדובר בהכנסות הוניות, לא כל מכירה של נכס לא בהכרח חייבת במס. במיוחד מכירת נכסים לשימוש אישי.
בסעיף ההגדרות של חלק ה', סעיף 88, שם מצוינים הפירות ואיך מחשבים אותם. שם יש הגדרה לנכס ומוציאים מההגדרה את הנכסים לשימוש עצמי. לדוג', מקרר, מכונית פרטית וכו זה לא אירוע מס. לא כל נדל"ן חייב במס, לדוג פטור ממכירת דירה למגורים (פעם בארבע שנים).

באירועי מס פיירותיים, גם תגמולים של תשואה, לא כולם חייבים במס. לא כל התעשרות במסגרת פעילות פירותית מהווה הכנסה.

בישראל אומצה "תורת המקור"- שהיא מסורת אנגלית וקיימת ברוב מדינות המשפט הרווח.
ע"פ תורת המקור, תקבולים פירותיים חייבים המס רק אם הם נבעו ממקור מזוהה. לזה אומר שא כל תקבול חייב במס.
אין לכך סיבה, פשוט כך נקבע.
מה הכוונה במקור? מהו מקור מזוהה? יש מעט בלגן בנושא, לתשובות אלו.
הרעיון הוא שמזהים את הגזע שמצמיח את הפירות. לדוג' – משכורת – המקור הוא ההון האנושי שלו, הלוואה- מפיק מהכסף ריבית שהיא תגמול פירותי- תשואה על מקור פיננסי מזוהה. מניות ועוד. השכרת דירה- היא המקור לתשואה.
תמלוגים על זכויות יוצרים, קניין רוחני שמהווה את המקור וכן הלאה.
***  הכנסה זהו מושג משפטי שחייב במס.

השאלה היא אילו תגמולים הם ללא מקור?
הפסיקה עם הזמן זיהתה את התגמולים שאין להם מקור.
א) מתנות- הכוונה כאן למתנה היא במובן התקבול שכולו בתחום הרגש. אם אדם נותן מוצר/כסף מטעמים של אהבה, אהדה, חיבה וכו- מבחינה משפטית זה לא מהווה מקור. אם אדם נותן מתנה כיוון שהוא מערים את הרופא שלו- אין מקור, אם נותן לרופא מתנה כיוון שמעריך את השירות שנתן- יש לזה מקור. מתנה ללא כוונה לקבל תמורה.
טיפים למלצרים או נותני שירות אחרים- האם זה מהווה הכנסה? ושוב- אם זה מתוך הערכה, חיבה וכו זו לא הכנסה. אצל מלצרים- הטיפים בהגדה הם עבור השירות, האם הוא חייב במס? מבחינה משפטית – כן. זהו אירוע מס.
ב) ירושות- תקבול ללא מקור. דומה למתנה, זה קשור לתחום הקשר. גם אם תונים למשהו מחוץ למשפחה אז זה בד"כ בתחום הקשר. אך אם לדוג' נותנים ירושה למשהו שסעד – כלומר לכאורה עבור שירות- גבולי- האם השאיר ירושה עבור השירות או כי נקשר מאוד למטפל?
ג) מלגות- היו ויכוחים לגבי זה, זה אותו רעיון של מתנה- מוסד נותן מלגה לסטודנט או מרצה, השאלה היא אם יש תמורה, הרי רגש לא מעורב כיוון שמדובר במוסד ולכן היה ויכוח ארוך. היום הויכוח כבר לא רלוונטי כיוון שחוקק סעיף 9(29) שהוא סעיף הפטורים העיקרי בפקודה- זהו הפטור למלגות, אבל יש בו המון תנאים שאם לא עומדים בהם, המלגה אינה פטורה. בגדול התנאים הם של תמורה, אם מזהים שנותנים תמורה זוהי הכנסה.

ד) פרסים הימורים והגרלות- גם פה יש התפתחות. בעבר מרבית הדברים היו פטורים. לפני כעשר שנים חוקקו את סעיף 2(א) אשר מטיל מס על הדברים האלו. עדיין כפופים לתורת המקור, אך כאן- מדובר בתקבול ללא מקור , אך כיוון שיש סעיף מפורש, חייבים במס. הם נחשבים כמהווים הכנסה, למרות שאין להם מקור. שיעור המס נמוך יותר כיוון שגובים על כל ההכנסות, מבלי להתייחס להוצאות. שיעור המס הוא 25 אחוז.
לגבי הימורים לדוג' אם זה הופך למקצוע ומהמר מקצועי, אז חייב במס.
פרסים עשויים לצמוח על מקור – אם מוציאים עובדים ועושים תחרות קריוקי- אין לזה מקור. אם מדובר לדוג' בכוכב נולד- מדובר על הון אנושי שמצמיח את התקבול ולכן חייב במס.
ה) רווחים מקריים או מציאות- WINDFALL – מציאת מזוודה מלאה בכסף לדוג'. אינו חייב במס.

הרשימה היא דלה ועוסקת במקרים נדירים ובד"כ בסכומים לא גדולים.

הפסיקה ניסתה לצמצם את הנושא וכמעט כל תקבול אחר "המציאו " תמורה וניסו לצמצם את המחויבות למקור.

תקבולים הכפופים לחובת השבה:
עוד דוג' לתקבולים שאינם מחייבים במס ואינם מהווים אירוע מס /הכנסה.
הפרדיגמה- הלוואות- לכאורה קיבלתי 100 אלף שקל,  אבל אני לא חייב על כך במס כיוון שאני חייב להחזיר אותם ולכן בסה"כ, בסופו של יום, לא התעשרתי. אין התעשרות מלכתחילה- לא קשור למקור או לא.

שני פס"ד- הנוגעים לחברות גז:
"אמישרגז הראשון" (לא השם האמיתי)- היו מספר חברות גז שספקו בבלונים לצרכנים וגבו גם על הגז וגם פיקדון עבור הבלון. והרי היו צריכים להחזיר את הפיקדון כאשר הצרכן מתנתק. טענו שצריכים לשלם על כך מס.
בהמ"ש קבע של צריך ושזה בגדר הלוואה ושהחברות לא מתעשרות על כך.
*** על הריבית שהפיקדון יעשה, ישלמו מס, אבל לא על הפיקדונות עצמם.
"אמישראגז השני" (שוב, שם ממוצא)- בתי מגורים בהם מכלים כלליים. דובר על מקדמות, בעצם אותו הסיפור.
לקחו מקדמה שמטרתה לשמור על שלמות הצוברים. המקדמות יש חובה להחזיר ולכן לא חייבים במס.
בהמ"ש המחוזי החליט שמדובר בהכנסה. זאת כיוון שרשות המיסים הביאה סטטיסטיקה שהראו שרק אחוז קטן (0.5%) מהמקרים, החזירו באמת את המקדמות. זו רק התחייבות פורמאלית "על הדף" , שלפיה זו לא הכנסה, אך המהות הכלכלית היא רווח ותקבול – שפרקטית, אינו מוחזר.

זה נקרא "דוקטרינה המהות על הצורה". המהות הכלכלית גוברת על הצורה המשפטית הפורמאלית. לא משנה מה השם והכותרת, אלא המהות כדי לגעת אם יש אירוע מס.

דוג' נוספת- מדדים חותמים על הסכם שכירות על מחשב לשש שנים. משפטית זהו חוזה שכירות. לצרכי מס יתכן שנאמר שיש כאן מכירה בתשלומים. הרי לאחר שש שנים המחשב מתכלה ורוב הסיכויים שלא יחזיר את המחשב. הכותרת היא שכירות, אבל המהות היא מכירה "הנכס מת" בסוף התקופה. לכן יתייחסו לזה כאילו נעשתה כאן עסקת מכירה.

הכנסות אקטיביות למול הכנסות פסיביות:
ההבחנה היא לא ברורה בפסיקה. כאן נאמץ את מה שנאמר במאמר של אלטר.
תשואה על איזה סוג של הון.
אקטיביות – הן נבעו / צמחו במידה משמעותית מספיק מהון אנושי.
פסיביות – שצמחו על הון שאינו הון אנושי (פיננסי, נכסי ועוד).

(  אקטיביים – סעיפי 2(1) ו- 2(2).   2(1) הם האקטיביים- הם מדברים על הכנסות מעסק, משלח יד, הכנסות מהון אנושי. 2(2) מדברים על שכירים.
פאסיביות- 2(4) עד 2(7)-  2(4) הכנסות על ריבית, השקעה, מניות. 2(6) מטיל מס על תקבולים שהם תשואה על נדל"ן.  2(7) מדבר על כל הנכסים שהם אינם נדל"ן כגון פטנט.   )

ההבחנה מעניינת וחשובה בגלל שיש בה נפקות משפטית. לכל ההבחנות יש משמעות משפטית.
עושים הבחנות רק אם יש להם תוצאה משפטית שונה. אז מה ההבדל?
אקטיבי ופסיבי לא מופיעים בפסיקה עצמה, אלא התקבלו הפסיקות. למרות שלא כתובים הדברים בחוק ברור שהמחוקק חושב על ההכנסות בצורה שונה. רואים זאת כיוון שתוצאות המס האופייניות לסעיפים 2(1,2) שונות מתוצאות המס האופייניות מסעיפים 2(4) עד 2(7).
טיפול המס (תוצאות המס) של הכנסות אקטיביות היה מיטיב יותר באופן מסורתי. אחד ההסברים זה "בזיעת אפך תאכל לחם" – סוג של הערכה גבוהה יותר להכנסות אקטיביות .עם הזמן הוסיפו לזה שתכנוני המס הפסיביים הם קלים יותר למשחקי מס לעומת הכנסות של ההון האנושי.
היום די לא ברור ומסיבות בעיקר של פשטות היטשטש הקו. לדוג' על ריבית המס נמוך יותר. על השכרת דירה יש פטור עד סכום מסוים. ההבחנה שפסיביות מקבלות פחות הטבות כבר לא ברורה. מה שבטוח זה שעדיין תוצאות המס שונות (שפוט לא בהכרח טובות או גרועות יותר).

ההבחנה באה לידי ביטוי בפסקה בעיקר כאשר מדברים על עסק שהוא אחד מכמה מקורות הכנסה אקטיביים.
ההבחנה הפכה לקשה בעיקר כאשר מדברים על עסק. לדוג' אם אני משכיר דירה, זו הכנסה פאסיבית. אבל אם יש לי מאה דירות ואני משכיר את כולם, בעצם זה הופך לעסק. כאן זה הופך להכנסה אקטיבית.
במקרים מסוג זה עולה השאלה איזה סוג פעילות מדובר.

כדי לדעת זאת צריך לדעת איך מזהים עסק?
בסעיף 1 מגדירים עסק בצורה של "לרבות…"- אבל לא מסבירים מה זה.
מהפסיקה עולה שעסק זה מה שחושבים עליו בחיי היום יום כעסק.
בהמ"ש בד"כ מסתכל על רכיבים- ארגון של פעילות ופעילות אקטיבית. הוא מחפש מנגנון. כאשר בדוג' הקודמת- לא הדירה הצמיחה את ההכנסות אלא המנגנון שבו משכירים דירות עשה עסק. אם יש משרד , או עובדים וכו'.

03/05/12

הדוג' הרווחת ביותר להכנסה אקטיבית היא מעסק. בפקודה אין הגדרה ברורה לעסק, ונראה כי עסק הוא "מה שנראה לנו שהוא עסק". משהו שיש לו איזשהו ארגון של פעילות + פעילות אקטיבית. יש "טרראם". זוהי לא הגדרה ברורה וחד משמעית, אבל ככל שיש יותר פעילות אקטיבית נראה יותר כאילו מדובר בעסק.

*** דירה אחת שאני משכיר , שכר הדירה הוא הכנסה פסיבית. ערך הנדל"ן הוא זה שמכניס לי את הכסף. אך אם בבעלותי מספר גדול של דירות שאני משכיר על בסיס שבועי ועוד כהנה וכהנה, זהו כבר עסק.
די השכירות כבר כל כך משמעותיים שזה עולה לדרגה של עסק. דמי השכירות כאן צומחים לא רק על הנדל"ן אלא גם מפעילות וכאשר הכסף צומח לא רק מהנדל"ן אלא גם מהפעילות , מדובר מהכנסה אקטיבית. החוק אבל לא קובע אם מדובר בתשעה דירות זה עסק או הכנסה פסיבית, לא ברור היכן הקו עובר.
המבחנים באופן כללי הם מה תדירות של העסקות, כמה משפצים ומשקיעים – עד כמה הון אנושי מושקע בפעילות.

יש מבחנים לבדיקת עסק, אך אנו לא נכנס לקריטריונים. הקריטריונים "עושים סדר".

פס"ד קריית יהודית:
מדובר על חברה שהקימה באזור תעשיה קריית יהודית מבנה תעשייתי והשכירה אותם. השאלה המשפטית הייתה האם התגמולים שהיא מקבלת הם הכנסה פסיבית מדמי שכירות על נדל"ן (סעיף 2(6)) או הכנסה אקטיבית מעסק (סעיף 2(1)).  התשובה לשאלה זו חשובה מספיק כיוון שהנפקות משמעותית מבחינת המס.
ברירת המחדל , נקודת המוצא היא תמיד שההכנסה פסיבית. אז מתחילים לבדוק את הנסיבות שיכולות להוביל אותנו למסקנה שהפעילות "עולה כדי עסק" והופכת להכנסה אקטיבית.
בהמ"ש הכריע – קודם הציג את העובדות- שמדובר בחברה שקיימה פעילות נמשכת ושיטתית למטרה מוגדרת, גייסה כספים, הקימה מס' גדול של משרדים אגב מתן שירותים (שומר, תחזוקה ועוד).
דמי השכירות שקיבלו צמחו לא רק מהנדל"ן, אבל גם בגלל כל השירותים שמסביב.
לכן ההכרעה הייתה שכאן מדובר בעסק.

פס"ד חברת אוגדה:
זוהי חברת אחזקות שרכשה מניות של ארבע חברות (לא הייתה לה פעילות עסקית משל עצמה , לא היא השעה בחברות אחות – זה משמעות של חברת החזקות).
להדגיש- אין לה שום פעילות חוץ מהחזקת מניות וההכנסות שלה הן מדיבידנדים (הכנסה פסיבית לפי סעיף 2(4) ).
ניתן להפוך פעילות פסיבית זו לפעילות אקטיבית אם מוסיפים "טרראם"- אולי לפי מחקרי שוק, העסקת יועצי השקעות, קונה ומוכרת בתדירות גבוהה , שימוש באשראי ועוד. לראות פעילות. לא לקנות ולחכות שהמניה תעלה.
הרי אם יש מספיק פעילות אקטיבית סביב ובגין החזקת המניות, זה יכול היה להפוך להכנסה אקטיבית מעסק של השקעה בחברות. שאלה זו עלתה בנוגע לחברת אוגדה (בהקשר ליתרונות מיסוי).
בהמ"ש מתחיל לעשות את האבחנה בין חברות אחזקה "סתם" לבין חברות שעושות פעילות.
פסקו שזו הכנסה פסיבית, כיוון שהיו להם רק ארבע חברות וכיוון שהם רכשו אותם לפני שנתיים ולא מכרו ולא עשו פעילות,  למרות שבעלי החברה טענו כי תכננו לעשות כך, אבל "לא יצא להם".

הכנסה ע"י שלוח, אחר:
פס"ד אגודת ידידי האוניברסיטה:
מדובר על עמותה שגייסה כספים עבור האונ' העברית. במסגרת הפעילות הם קבלו פרדס בתרומה.
האונ' רצתה למכור את הפרדס, אבל לקח להם זמן. מן הסתם אין להם מה לעשות עם הפרדס.
לקח להם שנתיים למכור את הפרדס (כי הם רצו תשלום בדולרים).

במהלך השנתיים נתנו למושב את הפרדס ואת הזכות לעבד את הפרדס ולקח הוצאות וחלק מהרווחים. את השאר הרווחים קיבלה העמותה. המושב הוציא הוצאות וניקה אותם ומעודף ההכנסות העביר חלק מהן לאונ'.

האונ' קיבלה הכנסות על הפרדס. האם מדובר בהכנסות אקטיביות מעסק חקלאי או "משהו אחר" (עלו מספר אפשרויות- אולי זה דמי שכירות על הפרדס אבל אגודת ידידי האונ' טענו שזו הכנסה לפי 2(8) – מס על הכנסה מחקלאות, סעיף ארכאי ומיותר כיום) הכנסה מחקלאות שלא עולה כדי עסק.

בסעיף 9 (סעיף הפטורים) וסעיף 9(2) מעניק פטורים לעמותות. לעמותה זו הייתה את הפטור הזה, למעט הכנסות מעסק. כל הכנסה אחרת כל עמותה פטורה ממס, לעומת הכנסה מעסק שחייבת במס.

מבחינת המושב זו הכנסה אקטיבית מעסק. ומה לגבי הכנסות העמותה בנושא?
עולות פה שאלות – של מי העסק? העמותה היא הבעלים, אבל רק המושב נוגע בו?

אז מה קורה אם יש עסק, אבל מי שמקבל את הרווחים לא מעורב בפעילות הממשית. כאילו קיים ניתוק.
בגלל זה עולה הספק.

לדעת המרצה אין תשובה ברורה.
ניתן להסתכל על הסיכון שלקח על עצמו הפסיבי, וככל שלקח על עצמו סיכון יותר גדול, יש יותר נטייה להיות מעורב.
הסיכול יכול להעיד באופן עקיף (אחד מהמבחנים). הרי העמותה לקחה על עצמה סיכון כיוון שרצו חלק מהרווחים
ולא עשו זאת בצורה של חכירה ושל תשלום קבוע. במקרה כזה זוהי שכירות, והסיכון הוא נמוך.
העמותה לקחה סיכון כאשר "בנו" על כך שיהיו רווחים. אם הם רצו להיות פסיביים, למה לקחת סיכון ?!?
זהו פיתרון עקיף, אבל הוא נותן לנו "שלווה" לגבי פסקת בהמ"ש – אשר קבע כי מדובר בעסק.

*** להבדיל – הסיכון בדיבידנד (פס"ד אוגדה) הוא שהסיכון הוא רגיל לסוג הפעילות (מניות).

יגיעה אישית:
מונח משפטי אשר מופיע בפקודה ויש לו נפקנות משפטית. הוא מופיע בסעיף 121 (סעיף מדרגות המס).
ב  121(א) ו (ב) – מדרגות המס שנות. אם הנישום הכנסותיו נובעות מיגיעה אישית אז הוא כפוף לסעיף ב'.
בעצם מדובר בהטבת מס למי שכפוף לסעיף 121(ב). אז מהי יגיעה אישית?

הכנסה "אקטיבית לאללה" – לא כל הכנסה אקטיבית היא הכנסה מיגיעה אישית. יגיעה אישית היא יותר משמעותית ואקטיבית. הכנסה מעסק היא מהכנסה מיגיעה אישית, הכנסה של שכירים היא מיגיעה אישית, למעשה קשה לחשוב על הכנסה אקטיבית שהיא לא מיגיעה אישית.
בקורס אנו לא נדקדק בזה וכל מקום בו מופיע יגיעה אישית זה אקטיבית ולהיפך.

בתוך סעיף 2(1) יש שלושה מקורות הכנסה אקטיביים. עסק, משלח יד ועסקת אקראי. 
(הניסוח המדויק מהפקודה – עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי).
לא כל הכנסה אקטיבית היא בעלי הסדר מס שוני.

עסקת אקראי  (עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי) :
פס"ד ברנשטיין:
פקיד בנק ששמע מלקוח שהוא מעוניין למכור נדל"ן ומאחר שהוא מעוניין לרכוש והוא הפגיש בניהם ונוצרה עסקה.
שניהם נתנו לו תמורה כספית. האם תקבול זה מהווה הכנסה?
הרי תקבול מהווה הכנסה רק אם יש לו מקור? אין לו עסק, זהו לו משלח היד שלו, אז מהו המקור.
רשות המיסים טענה כי זהו עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי.

בהמ"ש אומר שההגדרה היא שאלו פעולות שאפשר או נהוג לעשות אותם במסגרת עסק שהרי אם הם נעשים בצורה חד פעמית או לפחות לא רב פעמית זהו עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי.

ברנשטיין תיווך- זה נהוג במסגרת עסק, זהו  מקרה חד פעמי ולכן זהו עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי.
לכן ישלם מס לפי סעיף 2(1).

* קשה לחשוב על מקרה בו תקבל תקבול על פעולה שלא תתפרש כ- עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי.

** עסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי נכלל גם בסעיף 2(10) שאומר בכלליות שמס ישולם גם על
"כל הכנסה אחרת".

משלח יד :
גם כן נכלל בתוך סעיף 2(1).
אין הגדרה או פסקה לגבי משלח יד(כנראה שגם אין ויכוחים בנושא).
זוהי הכנסה שנובעת ממקצוע (שנרכש תוך כדי לימודים, תואר או קורס למרות שלימודים הם לא הכרח, יכול להיות נגר, אבל לא כל אחד שמנגר הוא נגר ולא כל מי שפותח סתימה הוא שרברב, לכן אין הגדרה לכן חושבים על איזשהו יכולת, ניסיון, מקצוע ועוד שהם מיוחדים). יכול להיות רק לפרטים (לא לחברות).

נניח שיש תוכנית ריאליטי והזוכה מקבל כסף, האם התקבול שקיבל מהווה הכנסה?
תחילה נבדוק אם יש להכנסה מקור. (לא צריך להסביר מדוע זו לא הכנסה מעסק), אבל ריך להסביר שזוהי לא הכנסה ממשלח יד. אם נסתכל על האח הגדול נראה שאין הכשרה של מקצוע ואין משלח יד בנושא. המקור זו הכנסה מעסקה או עסק אקראי בעלי אופי מסחרי וזו גם לא התשובה, אז מה המקור?
זהו לא משלח יד, מדובר בפרס ולכן יקבל מס על זכיות 2(א).

* גם בכוכב נולד, זהו לא משלח יד כיוון שזהו עדיין לא משלח היד שלהם.                                                                                           

לסיכום עד כאן:

צריך להבחין מתי הפעילות הופכת ממשלח יד לעסק.
שרברב שהוא מביא את הכנסותיו ממשלח יד, אבל אם יש לו עובדים שרברבים נוספים ויש ו מזכירה וצי רכבים ושולח את עובדיו לכל הארץ וכן הלאה- אז היותו שרברב ושזהו מקצועו, אינה רלוונטית אלא שהוא בעל עסק.

עסקאות חליפין (הנושא הופיע כמעט בכל בחינה- כדי "לחפש" את הנושא בבחינה, לדברי המרצה):
אם אדם מפיק הכנסה ומקבל תקבול בשווה כסף ולא במזומן, הרי ברור שזו הכנסה.
זה לא משנה אם זה שווה כסף או כסף, זה לא משנה שהתקבול הזה זוהי הכנסה והיא חייבת במס.

* כל דבר שהוא שווה כסף מנסים להעריך את השווי. אם יש שווי שוק- קל להעריך, אם אין, תמיד יש מומחה שיודע כמה החפץ, התקבול, שווה.

כאשר מדובר בשווה כסף עולה השאלה האם זה הוגן- הרי אם אני מקבל רכב ששוויו 100 אלף ואני צריך לשלם מס של 30 אלף, מאיפה אני אביא את הכסף, הרי לא קיבלתי את הכסף במזומן ולי אין את הכסף זמין? התשובה היא שזה צודק. אפשר למכור, לקחת הלוואה, או לחלופין לסרב לקבלת החפץ ולבקש את הערך הכספי "קש מאני".

פס"ד שפר ושמרלינג:
הם היו בעלי פרדס והם עשו עסקה עם חקלאי שיגדל גידולים בין עציים (בין העצים הוא גידל עגבניות).
בתמורה עקב כך שמדגל שם עגבניות הוא מעבד את הפרדס.
שפר ושמרלינג נתנו לחקלאי מתן זכות שימוש.
בתמורה החקלאי נותן להם שירותי עיבוד הקרקע.
השאלה שעלתה האם נוצרה הכנסה לשפר ושמרלינג ואם כן איזו ואיך מתמחרים אותה?

אופציה אחת , שפר ושמרלינג הפיקו הכנסה , בכך שחסכו כסף על הוצאות עיבוד הפרדס. לשפר ושמרלינג התקבול בא לידי ביטוי בחסכון. החקלאי מנע מהם הוצאות וזהו התקבול.

בעסקאות חליפיו השיטה היא להפריד לשתי עסקאות, לכן נניח ש:
בעסקה הראשונה מניחים ששפר ושמרלינג נתנו מתן אישור לשימוש לחקלאי.
אם כך מהחקלאי היה משלם? ביום יום היינו קוראים לעסקה כזו דמי שכירות, על חכירת השטח.

בעסקה השנייה נניח שהחקלאי היה נותר ושפר ושמרלינג שירותי עיבוד שדה,הם היו משלמים לחקלאי, שכר עבודה.

עסקת חליפין זוהי "עסקה מנוונת" של עסקה בכסף. אין טעם להעביר כסף.

מבחינה כלכלית שתי עסקאות כאלו שוות ערך לעסקה הראשונה, לעסקת החליפין. לכן לא יכול להיות שתוצאות המס יהיו שונות בין אם היינו חותמים על עסקת חליפין לבין שתי עסקאות עם שכר כספי.

אלו שני עסקאות בלתי תלויות ש"במקרה" נעשו ביחד. היה ניתן לעשות כל אחת מהעסקאות עם שותף אחר, אבל במקרה הם עשו זאת אחד עם השני. לכן הן בלתי תלויות. הרי כאן מדובר על שכירות ובשני מדובר על שירות.
דבר זה חשוב להדגיש שהן בלתי תלויות כיוון שהיחס כלפי העסקאות וההכנסות יהיה שונה (למרות שעדיין ישלמו אותו הדבר כיוון שמדובר באותו סכום).

אם היו שתי עסקאות שפר ושמרלינג היו מקבלים דמי שכירות. לכן נוצרה הכנסה (לפי סעיף 2(6) ).
כך גם ניתן להעריך את גודל ההכנסה. שכר העבודה חייב להיות שווה לדמי השכירות (אחרת העסקה לא משתלמת, לא היינו רואים בכלל את העסקת חליפין הזו), לכן ניתן ללכת ולהעריך את מה שיותר קל להעריך.
בהמ"ש אכן עשה כך וחישב את גודל השכר לפי שכר העבודה (כיוון שהיה קל יותר להעריך את שווי השוק)
ואת ההכנסה.     * אז לא חשבו אפילו על הוצאות, בזמנו הם אפילו לא היו בטוחים  שיש הכנסה בהתחלה.

הכנסות פסיביות (שלושה סעיפים – 2(4) , 2(6) , 2(7) ) :
 סעיף 2(4)
 : יש כמה מקורות שכולן מקורות הכנסה פיננסיים.  כאן מדובר בדיבידנד, ריבית, הפרשי הצמדה וניכיון. 
צומח על המקור הפיננסי – הכסף.

ריבית- מקור הכנסה. ההגדרה: תשלום עבור חלוף הזמן. כלומר אם אני מלווה לאחר, עצם זה שאני נפרד מהכסף אני צריך לקבל תמורה למסירת הכסף. יתן להקביל זאת לשכירות של כסף. אני נותן לאחר להשתמש בכסף שלי לתקופה מסוימת תמורה "דמי שכירות" – ריבית.
תשלום זה של ריבית יכול להתקבל לא רק על הלוואות. לא חייב להיות משהו רשמי של הלוואה אלא כל תשלום שהוא על חלוף השמן. גם פיצוי על עיכוב, פיצוי זה ייחשב כהכנסה על פי סעיף 2(4).

הפרשי הצמדה- אינפלציה, או בצמוד למט"ח ועוד. חייבים במס על הפרשי ההצמדה- אם המט"ח עלה ב 10 אחוז ולוויתי 100 שח בתחילת השנה בסוף השנה אני אחזיר 110 ועל העשרה שקלים האלו אני אשלם מס.
הפרשי שער- הם מעט שונים מהפרשי הצמדה ויש להם נפקות לצרכי מס שלא נלמד.

ניכיון- זהה בדיוק לריבית- זה כינוי עסקי / מסחרי לריבית. הזכירו זאת כדי שלא יתחכמו.
נגיד ניכיון צ'קים- קיבלתי צ'ק עם תאריך לעוד שנתיים ואני צריך עכשיו את הכסף, אני יכול למכור את הצ'ק למשהו אחר (מן הסתם בפחות מהסכום שעל הצ'ק). אם עשיתי כך, מכרתי את הצ'ק בניכיון וגודלו הוא ההפרש בין הסכום שעל הצ'ק לסכום שבו מכרתי את הצ'ק. ההפרש הזה חייב במס לפי סעיף 2(4).
אין הבדל בין ריבית לניכיון כיוון שמי שקנה את הצ'ק הוא לכאורה הלווה את סכום ומקבל בעוד שנתיים סכום גדול יותר – עם ריבית.                         * מי שמשלם את המס הוא מי שרכש את הצ'ק. למוכר אין הוצאות מס.

10/05/12

*** ניכוי במקור: ההסדר הזה הוא הסדר גבייה שמטרתו לפשט את מערכת המס. בפקודה הוא מצוי בסע' 164.
הסדר זה מאפשר ומחייב את מי שמשלם הכנסה לנישום (לא מי שמפיק הכנסה), מחייב לנכות את המס שהנישום צריך לשלם, ולהעביר אותו לרשות המיסים במקום הנישום.
דוג' אם צריך לשלם מס של 1000 שח לנישום והנישום צריך לשלם 400 מס. ההסדר אומר שמי שמשלם ישלם לנישום 600 ואת ה 400 יעביר למקור. זה חל גם על הסכמים בין מעביד לעובד. אנו מקבלים את המשכורת נטו לאחר שכבר שלמו את המיסים שלנו. הרעיון הוא שיותר פשוט שמעסיק אחד ישלם את המס במקום שכל עובד יגיש דו"ח וישלם בנפרד מיסים למדינה. במובן זה , באמת יותר פשוט כך.

הבעיה היא חוסר דיוק. עדיף מבינת דיוק להגיש לנישום את כל הכסף ובסוף הוא ישלם את המיסים.
הרי אם נישומים כפופים למדרגות מס, לדוג' אם עובדים שתי עבודות ובכל אחת נמצאים במדרגת מס הנמוכה,
אבל ביחד המשכורת עולה למדרגת מס שנייה ולכן תשלום המס הוא אינו מדויק.

בגלל זה לא מכניסים הסדר זה בכל מקום. אחד המקומות שכן מכניסים את זה הוא על ריבית – הבנק מנכה במקור.
כאן (בריבית) יש שיעורי מס קבועים ולכן ניתן לנכות במקור ולא חוטאים בדיוק.
אחת הסיבות שבגללה ריבית היא בשיעור מס קבוע היא כדי שיתאפשר ניכוי במקור- כדי להקל בנוחות, כיוון שיש גופים ופרטים רבים אשר מקבלים ריבית.

דיבידנד – רכישת מניות ו"החוזה" של הכסף הזה שניתן בתמורה למניה הוא שאני נותן לך כסף ובתמורה מקבל דיבידנדים. דברים אלו הם תשואה על מקור פיננסי, אמנם במסגרת הסדרים שונים. עסקת השקעה בתמורה לתזים דיבידנדים. שיעור המס נמצא בסע' 125(ב), כיום הוא 25%.

הסבר-  יש עסק שמפיק הכנסות והוא בבעלות נישום כלשהו. כל ההכנסות בעסק הן הכנסות לפי סעיף 2(1).
כל ההכנסות הן של הבעלים. הנישום יכול לעשות פעולה משפטית שמבחינה ריאלית לא משנה כלום והיא "התאגדות"- הוא מקים חברה ומזרים את כל העסק וההכנסות לחברה והוא יהפוך לבעל המניות וכך ההכנסות יהפכו להיות של החברה. לצרכי מס ניתן להתעלם ממנה כחברה – לצרכי מס. כלומר אם האדם מאגד את העסק זה לא מעניין כיוון שעדיין הכנסות שהיו כבעל עסק – עכשיו הן הכנסות של בעל מניות. בישראל ההסדר הזה עדיין לא נכנס לתוקף- הוא נקרא "חברה שקופה". כיום ההסדר כיום בישראל הוא שהחברה היא גוף מיסויי מה שאומר שההכנסות מנותקות מבעל המניות אלא של החברה עצמה. (סעיף 126 קובע שהשנה המס חברות הוא 25%).
אם מעבירים את הכסף לבעלי המניות יש מס דיבידנדים לפי סעיף 2(4). בעצם זהו מיסוי כפול- לא בסכום אלא פשוט בשני שלבים. בשלב הראשון כאשר ההכנסות זורמות לעסק מוטל מס ברמת החברה של 25%. כאשר החברה מחליטה להעביר דיבידנדים לבעל המניות נוצר תשלום דיבידנד משלמים שוב 25%.

דוג' – אם עסק אינו מאוגד ויש רווח של 100 שח הבעלים היה מקבל את 100 השח לבנק ומתוכם היה משלם את המס לפי סעיף 2(1). אם הוא איגד את העסק לחברה הוא משלם על 100 שח בתור החברה 25% כלומר שנשאר
75 שח. כאשר הוא מעביר את הכסף אליו (בדיבידנד) הוא משלם 25% אחוז כלומר נשאר בערך 57 שח.
כלומר ששילם בסה"כ בערך 43%. אם הוא לא היה מאגד את העסק הוא היה משלם לפי מדרגות מס שעולות עד 48%- כלומר הוא חסך 5%. השאלה היא כמה ההכנסות וכמה משתלם לרשום אותם כחברה.

כדי לחייב משהו על מס דיבידנד צריך לזהות שהוא קיבל דיבידנד. לא תמיד קל לזהות את הסטאטוס של הכסף.
בחיים אם החברה מעבירה כסף לבעל המניות- לא ניתן לדעת אם זה כדיבידנד. אם הסטאטוס היחיד של האדם בחברה הוא כבעל מניות, אז זה בוודאות דיבידנד, אבל אם הוא גם עובד שם? או שהוא גם ספק? או שנתן גם אשראי? או שהוא יועץ של החברה? השאלה באיזה כובע העבירו לו את הכסף?
במצב כזה קשה לדעת ואין ראיות ברורות לסטאטוס. ברור שעדיף לחפש ראיות או שקריטריונים לזיהוי הסטאטוס,
ולא סתם לשאול, הרי יענו את התשובה המתאימה להם. אפשר לנסות לראות מה שולם לבעלי מניות אחרות,
לבדוק מה השכר המקובל עבור עבודה מהסוג שעושה, צריך לנסות לזהות הערכות שוק ועוד.
זה נכון לגבי כל שני פרטים שיש בניהם יותר ממערכת יחסים כלכלית אחת.

דוג' נוספת- פס"ד (לא צריך) משפחה בדואית שבה נהוג שהאב ממן את הוצאות המחיה של המשפחה של הבן.
הבן גר מעל אביו וזה מימן. בנוסף במקרה הבן גם עבד עבור האב וקיבל משכורת. השאלה הייתה האם הוצאות המחייה של הבן הן גם משכורת? יש שני מערכות יחסים- אישית ועסקית. כאשר הבן קיבל דירה והאב משלם שכר דירה, האם הוא שילם כי הוא בנו בסטאטוס אישי או כי הוא עובד בסטאטוס עסקי?
( * כאן בהמ"ש קבע כי הדבר נהוג להחזיק את הבן והשכר היה בגובה נורמאלי ולכן קבע שזוהי לא הכנסה )

דיבידנד בשווה כסף (דיבידנד בעין):
נניח שהכרענו שמדובר על תשלום כסטאטוס של בעל מניות, אבל הוא קיבל BMW השווה מיליון והוא מקבל את
זה מכוח הסטאטוס שלו כבעל מניות. מדובר בדיבידנד- תקבול בשווה כסף, ולכן הוא חייב במס לפי 2(4) על
שווי הדיבידנד.

כאשר החברה משלמת דיבידנד זה לא נחשב כהוצאה ולכן אין אירוע מס מבחינת החברה.
אבל, צריך להסתכל על זה כעסקת חליפין- החברה נותנת לו BMW כתמורה להשקעה.
ברגע שזיהינו שזו עסקת חליפין נחלק את העסקה לשתי עסקאות.
הראשונה היא קבלת דיבידנד על סך מיליון.
לחברה על הוצאת דיבידנד אין תוצאות מס- זו לא נחשבת הוצאה.
בשנייה, בעל המניות מוציא מיליון על רכב. ויש לו הוצאה.
בנוסף יש לו הכנסה של מיליון מדיבידנדים. לחברה יש הכנסה מעסק לפי סעיף 2(1).

 סעיף 2(6) – תשואה על נדל"ן:  זהו סעיף מקור של הכנסות פסיביות מסוג של תשואה על נדל"ן.
כל תקבול שמתקבל כתשואה על נדל"ן מכל סוג שהוא חייב במס מתוקף סעיף 2(6). הנפוץ ביותר- דמי שכירות.
כל דרך שבה ניתן להפיק טובות מנדל"ן, בשונה ממכירתו, ייכנס לסעיף זה, לדוג' זיקת הנאה.

סוגיה 1- תיקונים ושיפורים במושכר:
בעל נכס משכיר את הנכס לשוכר וזה משלם. ברור שזוהי הכנסה לפי סעיף 2(6). השוכר מחליט לעשות שיפוץ גדול בנכס ובעצם השביח את הנכס והוא שווה יותר בזכות כך. מהן תוצאות המס?
אם מגלים שדמי השכירות ששולמו בפועל הם נמוכים מהשוק, אז גם השיפוצים הם חלק מדמי השכירות.
ובכל מקרה אם שוכר עשה שיפוץ וזה השביח את הנכס השיפוץ חייב להיות הכנסה אצל המשכיר מדמי השכירות.
בעצם זוהי שכירות בשווה כסף. מחשבים את שווי השיפוץ ומגבלים את הערך.

העסקה נראית כך: השוכר משלם פעמיים- דמי שכירות ושיפוץ, אך על דמי השכירות כבר הורידו מס, לכן נתעלם מכך.
על חלק מרשות השימוש המשכיר קיבל שיפוץ ועל חלק שיפוץ.
על החלק שבו שילם השוכר בשיפוץ זה שוב שווה כסף ושוב מדובר
בעסקת חליפין. המשכיר משפץ את הנכס עבור השוכר ולכן המשכיר
מרשה לעצמו לגבות יותר. השוכר מוכן לשלם דמי שכירות גבוהים יותר
עבור נכס משופץ,  והמשכיר רוצה לגבות יותר על הנכס המשופץ…
הרעיון מאחורי הניתוח הוא ששנים רבות הוא לא היה מקובל אבל כך רואים שאף אחד לא פראייר.
בעבר הייתה מחשבה שלא יכול להיות שהשוכר יחייב את המשכיר במס (בגלל השיפוץ) וכלן הרבה פעמים קבעו ששיפוץ לא מהווה תשלום שווה כסף. כיום רואים את זה שהשוכר הוא לא פראייר והוא לא עושה את השיפוץ שלא כתשלום כשווה ערך אלא סתם כי הוא אוהב את המשכיר… בבחינה נתייחס למקרה כזה כעל עסקת חליפין וכעל תשלום שווה ערך ולכן כהכנסה.

24/05/12

המשך תשואה על נכסי נדל"ן: הבחנה בין עסקת שכירות למכירה. אם אני משכיר דירה ל 999 שנה?
ברור כי מבחינת מהות למול צורה מדובר בעצם במכירה. נראה אולי כמו שכירות אבל למעשה זו מכירה.
ואם משכירים ל 100 שנה, במה מדובר? או לחמישים שנה? יש איזשהו גבול שצריך למתוח. חייבת להיות נקודה
שבה חותכים בין שכירות ארוכה למכירה. דמי השכירות הם לא פירותיים אלא הופכים להיות אירוע מס הוני.
אומנם מקבלי דמי שכירות חודשיים, אבל צריך לקחת עליהם מס הוני ולא פירותי על השכרת הנדל"ן.
השאלה המשפטית הרלוונטית, האם מדובר בעסקה פירותית או הונית? עד מתי נגיד שזו שכירות.
במקרה נדל"ן המחוקק עזר וקבע בחוק ששכירות מעל 25 שנה ומעלה כמוה כמכירה. כעת יש חוק שקובע זאת.
שכירות עד 25 שנה- אירוע מס פירותי, מעל ל25 שנה- מדובר באירוע מס הוני. זה צריך להיות ברצף ומוסכם בראש (ולא בצורה הדרגתית 10 + 10 וכן הלאה).

– סעיף 2(7)- תשואה על נכסים אחרים:
תשואה פסיבית על נכסים שאינם נכסי נדל"ן- כל נכס פיזי או רוחני (ידע, פטנט קניין רוחני, זכות יוצרים). תשואה של אלו חייבים במס לפי סעיף 2(7).

גם כאן עולה שאלה דומה- משך תקופת השכירות- באותה מידה כמו נדל"ן, שום עניין אירוע מס הוני או פירותי.
למשל השכרת מחשב לעשר שנים- אבל הרי אחרי 10 שנים, המחשב לא שווה כלום. כאן ברור כי מדובר בעסקת מכירה. לצורך מס נקרה לזה אירוע מס הוני, למרות שבחוזה רשום שכירות. יחויב במס רווחי הון (על תשלומים).
בנושאים אלו מהותיים – אורך חיי הנכס ולבחון את משך השכירות לעומת חיי הנכס. צריך להעריך את אורך חיי הנכס ולהשוות לאורך השכירות.

סוגיה נוספת בסעיף זה היא לגבי נכסים שקשה לזהות האם הועברה בעלות או לא. הדוג' הטובה ביותר היא ידע.
אולי ידע עסקי. הוא מעביר אותו לאחר באופן מכירת הידע (אירוע מס הוני), או השכרת ידע- ייעוץ. קשה לזהות בחוזים מסוג אלו במה מדובר- השכרה או מכירה.

פס"ד רוזנברג: בחור פיתח פלס ובמסגרת זה פיתח את עניין הנוזל בפנים- כנראה מדובר בדבר שלא היה ידוע בעבר.
באיזשהו שלב הוא העביר את הידע לקיבוץ כיוון שרצו לפתח פלסים. השאלה האם מדובר במכירה של הידע שלו (והאירוע הוא הוני), או שנתן להם רשות שימוש בידע שלו (שכירות, אירוע מס פירותי).
כיצד מעריכים האם מדובר במכירה או שכירות? האם הידע על הנוזל שבפנים האלו שפיתח הם עמידות לכמה שנים?
אם נעריך שהוא לא יוכל למכור את הידע הזה בעוד כמה שנים, אז זה הוני, זהו דבר שקשה מאוד להעריך.
בנוסף , בעל הידע עדין מחזיק במידע, זה לא שהוא שכח את נושא הנוזל שבפנים, הוא יכול לעשות בו שימוש ולכן זה לא נראה כאירוע מס הוני. בהמ"ש אמר שכדי להכריע בשאלה האם עסקה מסוג אירוע מס פירותי או הוני- מה שצריך לבחון זה את הפרטים בחוזה. עד כמה בעל הידע הגביל עצמו על פני זמן ושימוש. כל שהזמן ארוך יותר- יותר סיכוי שמדובר במכירה ובנוסף- למה התחייב המעביר של הידע- ככל שמגביל עצמו בפעולות- נראה כי מדובר במכירה ואם אינו מגביל עצמו- כנראה שמדובר בשכירות.
* לא משנה מה הקיבוץ עושה, זה לא משפיע על אירוע המס של רוזנברג *

מה שחשוב כאן היא צורת החשיבה. צריך לנתח את הסוגיות ולהבין כיצד צריך לחשוב. *סוף הכנסות פאסיביות*

– סעיף 2(10):השתכרות או רווח מכל מקור אחר שאינו כלול בפסקאות (1) עד (9), אך לא הוצא מהם בפירוש ולא ניתן עליו פטור בפקודה זו או בכל דין אחר.

קובע שרשימת המקורות בסעיף 2 , אינה סגורה. הכוונה שיודעם שמס יוטל על תקבולים שיש להם מקור, המקורות רשומים בסעיף 2 וכאן הסעיף משאיר את הרשומה פתוחה. הוא אומר שכל תקבול שנובע ממקור אחר כלשהו הוא הכנסה חייבת במס. הוא עדיין לא פותח את הרשימה לגמרי- עדיין צריך לחפש מקור לתקבולים.

פס"ד ברנשטיין: מדובר בפקיד בנק שהכיר ללקוח שרצה לקנות נדל"ן, לקוח אחר שרצה למכור. הם פינקו אותו בכסף.
האם זו הכנסה?  כדי לומר שזה מהווה הכנסה לצרכי מס הוא צריך למצוא מקור. כאן מצאו – עסקת אקראי.
גם אם לא, זה היה נופל לסעיף 2(10). בהמ"ש לא מסביר איך סע' 2(10) רלוונטי.

פס"ד ברזל: ניהול עיזבון (עד לחלוקת הנכסים ליורשים), מנהלי העיזבון היו כמה עו"ד, וברזל היה בן משפחה. החותנת שלו מינתה אותו לפקח על ניהול העיזבון. הוא לא עו"ד ואין לו הכשרה. בסוף, בהמ"ש אמור לפסוק מתוך העיזבון דמי טרחה. בהמ"ש קבע גם לברזל דמי טרחה. האם זה נחשב הכנסה? זה הרי לא תקבול מעסק שלא, זו לא עסקת אקראי, זו לא הכנסה ממשלח יד, לא מוצאים מקור בסעיף 2 חוץ מ – 2(10) שבהמ"ש אומר שלפיו המקור לתקבול נפל לו מתפקיד או משרה של מנהל עיזבון . כל פעולה שאדם עושה ומקבל עליה תקבול ניתן להכניס ל 2(10) לפי הפס"ד של ברזל. קשה לחשוב על פעולה שלא תיכנס על 2(10).

– סעיף 2(2)- הכנסת עבודה:
(א) השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו. תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ-לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה. שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד, שהועמד לרשותו של העובד; והכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו.

הסעיף מטיל מס על תקבולים של עובד ממעבידו (משכורת). זוהי הכנסה אקטיבית. זוהי הכנסה ממשלח יד במסגרת יחסי עובד מעביד. אם אדם מפיק הכנסה ממשלח יד , אבל הוא לא עובד עצמאי (יש לו מעסיק), אז הוא חייב מס לפי סעיף 2(2). אם הוא היה עצמאי (והכסף הוא מקבל מהלקוח), אז ההכנסה היא של משלח יד.
כלומר התנאי הראשון כדי להיכנס לסעיף זה הם יחסי עובד ומעביד. זה לא תמיד פשוט להכריע.
איך מכריעים אם קיימים יחסי עובד מעביד?  פרילנסר- יש יחסים? ועוד.
האם המבחנים של עובד מעביד שכתובים ביני עבודה הם רלוונטיים גם לדיני מס. עד היום אין הלכה בעניין.
בפועל רשות המיסים פועלת לפי דיני עבודה בנושא זה.

נניח שהכרענו שמדובר בעסקי עובד מעביד (*לא צריך למבחן לדעת איך לזהות עובד מעביד ולהכריע. המרצה יגיד אם מדובר בכך או שצריך לכתוב את שתי האופציות).

נעסוק בשלושת הרכיבים העיקריים של הסעיף-
1 הסתכמות או רווח – מדובר על המשכורת, כסף.
2 טובת הנאה- שווה כסף- רכב צמוד, טלפון, שי לחג, כרטיס להצגה וכו. כאן עולה שאלה האם זוהי הכנסת עבודה לעובד או לא. תקבולים שהמעביד נותן לעובד- דוגמת טלוויזיה- זהו תקבול בשווה כסף שחייב במס.
אם הכרענו שהתגמול לא מהווה הכנסה כגון קסדה לפועל בניין- זהו לא טובת הנאה לעובד והעובד לא חייב במס.
אין כזה דבר טובת הנאה שאינה חייבת במס, רק תקבול.
המעביד שולח עובד לפגוש לקוח בחו"ל. הוא הרי נותן לו מלון, כרטיס טיסה וכו, האם זוהי טובת הנאה של העובד?
מעביד נותן לעובד חנייה, או בטוח רפואי, או חדר כושר, או האם אלו תקבולים בשווי כסף , טובת הנאה?
השאלה היא האם המעביד נותן דבר שהוא לעובד או לטובת העבודה. אם נותנים לי מדים, אז זה לא בגדים שאני סתם אלבש, המחשב בעבודה לא ניתן לי כדי שאשחק סוליטר וכן הלא. תלוי האם זה תחליף לשכר, כמו הטלוויזיה.
אם לא היו מכניסים טובות הנאה לאירוע מס, אז כל עובד היה מעדיף טובות הנאה במקום משכורות, היו מבקשים שישלם את השכר דירה במקומו, שיקנה לו רהיטים וכו. כל דבר שהוא תחליף שכר צריך שיהיה לו דין מס זהה.

40% מס עובד (עובד משלם 40 אחוז מס.  הוא פונה למעביד ומבקש ממנו שווה כסף)
 משכורת  200               /                  150 כסף  + 50 שווה כסף
    מס  80                 /                   60
 הכנסה  120               /       140  =  90  כסף  + 50 שווה כסף.

המחשבה לצורת החשיבה בנושא זה (משתמשים בה גם לנושאים אחרים):

תמיד כשאחד הצדדים להסכמה מקבל הטבת מס, שני הצדדים יכולים לחלוק בה. מי שמקבל את ההטבה, השני יכול "לסחוט" אותו- יחסי כוחות.
אם קיים שווה כסף, שהוא תחליף שכר, שהעובד לא ישלם עליו מס, אז ברור לחלוטין שהן לעובד והן למעביד לתת כמה שיותר מהשווה כסף הזה- הרי שניהם מרוויחים מזה.
מכאן נובע שאנו צריכים לזהות שווה כסף תחליף שכר.

31/05/12

רציונאל תחליף הכסף ברור, הזיהוי פחות ברור. אם המעביד קונה טלוויזיה זה כמו שכר. אם המעביד נותן קסדה כי הוא עובד בניין- לא תחליף שכר. אם המעביד שולח את העובד לחו"ל  לפגישה עם לקוח / כנס.  נניח שמחזירים אותו שלושה ימים לאחר סיום הכנס כיוון שלא נמצאה טיסה אחרת. האם על השלושה ימים הנוספים צריך לשלם מס?
ואם שולחים את העובד במחלקה ראשונה במקום במחלקת תיירים? או שמפנקים אותו בסוויטה?
אם נגיד השכר לא ממש גבוהה אבל מבטיחים אם יטוס אז יטוס במחלקה ראשונה או שיקבל יומיים אקסטרה בחו"ל וכן הלאה אז זה ייחשב כתחליף שכר. חייבים להסתכל על התמונה הכוללת.
קשה לבחון סטנדרט גם כיוון שתמיד יש גורמים שונים וגם כיוון שסטנדרט מאוד דינאמי והוא מאוד תלוי מס.
נניח שמעביד נותן לעובד ביטוח רפואי, מקום חניה, חדר כושר בעבודה?

מנהל מלון בבהמאס שהוא ואשתו קיבלו סוויטה במלון לגור בה. האם היא הכנסת עבודה?
המעביד שלו אמר שהוא צריך להיות במקום כדי להגיב מהר.

בישראל הדין בנושא טובות הנאה – המבחן המשפטי נקבע בפס"ד דן.
המבחן נקרא מבחן נוחות המעביד או מבחן דן: 

מתי תקבול מהווה הכנסת עבודה אצל העובד (מהווה תחליף שכר)- בהמ"ש אומר שהמבחן הוא אם המצרך מיועד להנאתו של העובד או שזה מיועד לנוחות המעביד כיוון שהעובד צריך את זה כדי לעבוד.
קסדה- העובד לא נהנה ממנה והמעביד חייב לתת- לא תחליף שכר. טלוויזיה היא נטו להנאה לא מהווה תחליף.
אם העובד נהנה באופן אישי, העובד היה מוכן באופן היפותטי לקבל שכר יותר נמוך.
כאשר מביא לעובד דבר כדי שייהנה ממנו ברור שמדובר בתחליף שכר.

פס"ד עיריית בת ים (תחילת שנות ה70): עובדי העירייה קיבלו הנחה של 50 אחוז בשכר הלימוד של הילדים במוסדות החינוך של העירייה. הרי הם לא קיבלו- הם פשוט לא שילמו. בהמ"ש העליון פסק שמדובר בטובת הנאה. זה הגיע לדיון נוסף (לדיון נוסף לרוב מגיעים כיוון שהמקרה הוא מאוד חשוב ומשפיע).
כיום זה נראה ברור מאליו, אך אז זו הייתה סוגיה קשה.
מבחן דן עובד פה- הרי טבעו של התפקיד לא מצריך אותם לקבל הנחה. למרות שזה ברור עדיין היה צריך לקחת את זה לדיון נוסף. אז היה סטנדרט שכנראה בכל העיריות קיבלו הנחה, הנורמה הייתה אחרת.

צריך לזכור שדברים משתנים. כיום לא משלמים מס על חנייה והיא לא נחשבת כתחליף שכר. מס ההכנסה היום לא מנסה גם לקחת על חנייה בעבודה מס ובעצם מוותר, אך אם נושא זה היה מגיע לבהמ"ש – א"א לדעת מה היה נפסק. ייתכן כי זה היה מתחיל להיחשב לתחליף מס. כיום זה הפך לסטנדרט, אך בהמ"ש יכול להחליט כי חנייה היא תחליף שכר ומיועדת להנאת העובד.

נחזור לפס"ד דן – מה היה בו ואיך הגיעו למבחן:
עובדי חברת "דן" קיבלו בגדי עבודה. היום בגדי חורף, קיץ. בהמ"ש הכרע שבגדי הקיץ נועדו לעבודה בלבד ואינם מהווים הכנסת עבודה – נועדו לנוחות המעביד ובגדי החורף – בהמ"ש הכריע כי ניתן לעשות בהם שימוש גם מחוץ לעבודה- כלומר הם לנוחות המעביד ולשימוש בעבודה, אבל אפשר גם להשתמש בהם בחוץ. כלומר גם וגם לנוחות המעביד וגם והנאת העובד. לכאורה מבחן דן עצמו לא נותן לנו פיתרון.
בהמ"ש דן בנושא ופסקה האחרונה כותב את המבחן (מבחן דן) קובע שלפיכך בגדי החורף הם הכנסת עבודה.
מבחן דן הוא טוב למקרים קלים כמו חברת החשמל ועובדי העירייה. אבל במקרים הקשים אין לנו תשובה.
צריך איכשהו לתרגם ולתת משמעות לפס"ד דן ולהסביר את החלק החסר שם – איך הגיעו לפסיקה בעזרת המבחן.
בהמ"ש כנראה חושב על עיקר וטפל והולך לכיוון הכל או לא כלום. העיקר היא נוחות המעביד או הנאת העובד. כנראה בפס"ד דן הרגישו שהמעביד נתן את הבגדים להנאה ורשם בכותרת בדי עבודה. ובנוסף לא היה חיוב להגיע עם בגדי החורף לעבודה.

כמעט כל הדוג' הנ"ל הם גם וגם – טיפול רפואי או חדר כושר ישפרו את התפקוד שלי, אני אגיע יותר לעבודה פחות ימי מחלה, חנייה נוחה לי ולמעביד וכן הלאה. במקרה נגיד של הטיסה לחול לפגישה לקוח זה גם – גם וגם.  קשה לדעת איך לחלק את זה וכל תשובה שניתן היא תהיה לא מדוייקת באותה המידה. היא תהיה נכונה ולא נכונה באותה המידה.

*** עקרונית- פקיד שומה יכול להחליט שנשלם מס על חלק מהסכום- 50 50 או חלוקה אחרת, אבל אם זה מגיע לבהמ"ש- הוא יפסוק הכל או כלום ***

במבחן : ניתוח לחוד והלכה לחוד. ההלכה היא מבחן דן. איך מיישמים אותו- המרצה לא יודע. לנסות.
חקיקה: יש מספר מקרים שהמחוקק התערב וקבע את דין המס של העובד. זאת אומרת שווה כסף מסוים לדוג' טיסות לחו"ל לצרכי עבודה- בבהמ"ש היו בוחנים את זה לפי מבחן דן. המחוקק קבע סטאטוטורית את הדין. הוא קבע בתקנות ע"פ חוק – עד רמה של טיסת עסקים- אינה הכנסת עבודה ומעל טיסת עסקים (ההפרש בין מחלקה ראשונה לעסקים) הוא הכנסת עבודה לעובד. למה- כי ככה נקבע. המחוקק עושה מה שבהמ"ש לא מרשה לעצמו.
עוד דוג' שנקבעו באופן ספציפי ונקבעה חלוקה בין המעביד לעובד- המקרים מופיעים בתקנות מס הכנסה:
ניקוי הוצאות מסוימות, ניקוי הוצאות רכב וניקוי הוצאות טלפון נייד. כל אלו אם העובד מקבל את זה עובדים לפי החוק ולא לפי מבחן דן. המחוקק קבע תקרות.

אם הכרענו במקרה ספציפי לפי מבחן דן שמדובר בהכנסת עבודה אז צריך להוסיף את שווי השוק של טובת הנאה- לדוג' : חניה- מהי עלות חנייה באותו האזור.
מעבר לדין קשה לחשוב על דבר שמביא מעביד לעובד והוא לא תחליף שכר. אפילו במקרה הקסדה- איך אני יכול לקבוע שהעובד לא היה קונה לעצמו קסדה אם לא היו מספקים לו אחת? ואספקה של מדים או בגדי עבודה-
יכול להיות שנסכים לקבל שכר מעט יותר נמוך כדי לא לקנות בגדים לעבודה.

07/06/12

3 החזר הוצאות- מבט כללי גיאוגרפי בפקודה:
סעיף ההכרה ההוצאות העיקרי- סע' 17. סע' 24-26 עוסקים בפחת. סע' 32 הוצאות אסורות בניקורי. סע' 31 מכוחו הותקנו תקנות שמקבילות הוצאות (לא אוסרות, אבל מכירות רק באופן מוגבל).

דגש- הוצאות מותרות בניקוי בחישוב ההכנסה חייבת (הרווח לצורכי מס, מונח פירותי, ז"א שכאשר מדברים על ניקוי הוצאות מדברים בניקוי לצורך חישוב הרווח לצרך חישוב ההכנסה הפירותית. לא נדבר על מכירת נכסים וכו).

הוצאות בייצור הכנסה למול הוצאות פרטיות:
נקודת המוצא היא שצריך לנקות לצורך ניקוי מס. המס הוא על רווח ולכן צריך להוריד את ההוצאות מהרווח.
אילו הוצאות רלוונטיות לחישוב הרווח? אם נתיר כל הוצאה, התוצאה תהיה שבסיס המס יהיה באופן כללי 0. הרי את הכסף בסוף מוציאים. אלו סוגי הוצאות ראוי ולא ראוי להוריד בניקוי.
התשובה המוכרת היא – רק הוצאות שמשמשות לצורך הפקת ההכנסה ורלוונטיות ליצירת הרווח.
לדוג' – קניית חלב הביתה, לא רלוונטי. אם שלמתי משכורת לעובד, העובד מייצר הכנסה והוא רלוונטי לייצור הרווח ולכן הוצאה זו היא מוכרת.

רעיון זה מוצאים בסע' 17- …"הוצאות בייצור הכנסתו"

ההבחנה הראשונה: בין הוצאות יצור בכנסה לבין הוצאות פרטיות.
הוצאות שמייצרות לי לתועלת אישית בלי קשר לעבודה הן אסורות. אז איך מבחינים?
אם אני לוקח את אשתי לירח דבש- זוהי הוצאה פרטית. זוהי דוג' קלה.
כל הדוג' הקשות מתייחסות ליחסי עובד מעביד. אבל נסתכל על כך דרך עובד עצמאי.
נניח שיש ספר , איזה הוצאות שלו מוכרות לניקוי. לדוג' טלוויזיה, אם היא לבית- לא מוכר, הוצאה פרטית, אם ללקוחות במספרה- מוכר. הוצאות נסיעה מהבית לעבודה.השאלה כאן היא שונה מנסיעה בין עובד למעביד.
פס"ד א.ז. : אדם עבד במוסדות שלטוניים של המנדט הבריטי בירושלים. לאחר קום המדינה המוסדות הועברו לת"א. הוצאות הנסיעה שלו גדלו מאוד. הוצאות לינה ואוכל וחזר בסופ"ש. הוא ביקש שיוציאו לו בהוצאות אלה בניקוי.
פקיד השומה טען כי זוהי הוצאה פרטית כיוון שבחר להתגורר בירושלים. זו החלטה פרטית. הנסיעות הן מטעמים פרטיים. יכול היה לבחור להתגורר בת"א, או לעבוד בירושלים. הוצאות הנסיעה נבעו באופן סיבתי מסיבה פרטית.

הנטייה של רובנו חושבים שזה הוצאות בייצור הכנסה כיוון שאין לו דרך אחרת להגיע לעבודה ולייצר הכנסה.
איך מכריעים בנושא, חצי – חצי זה פיתרון שרירותי ולא לוגי, אז איך נבחן את הנושא?
הוצאות נסיעה לעבודה אסורות לניכוי. זוהי בפסיקה. ככל הנראה לפי בהמ"ש הן לא הוצאות של ייצור הכנסה לעבודה.

זוהי דוג מצוינת להוצאה מעורבת- יש בה גם פן פרטי וגם עסקי. מה שפקיד השומה טוען שההוצאות האלו הן פרטיות- אם בוחרים לגור רחוק, המניע הוא פרטי. הנישום שאם בוחרים לעבוד רחוק- המניע הוא עסקי. שניהם טועים, עובדות אלו לא משנות כלום. ההחלטה על מקום מגורים ועבודה היא אמנם לא סימולטנית, אבל היא משותפת.
הוצאות הנסיעה הן מרחק שין שתי נקודות כאשר שניהם לא מקובעות וניתנות להחלטה. לא יכול להיות שהוצאות הנסיעה נוצרו רק מקום מגורים או רק בגלל מקום העבודה. לעולם מדובר על המרחק בין שתי הנקודות הוא שקובעה את ההוצאות הנסיעה ולכן זוהי דוג' מובהקת להוצאה שהיא גם בייצור הכנסה והוצאה פרטית. לא ברור מה יותר – פרטי או עסקי. הוצאה כזו מקשה עלינו במתן תשובה. בהמ"ש בד"כ אומר- הכל או לא כלום. כנראה שבהמ"ש הסתכל על העיקר והטפל כאן הוא החליט שהעיקר היא סיבה פרטית.

* אם מעביד משלם הוצאות נסיעה לעובדים- זה מותר בניכוי, אבל בעל העסק, הוצאות הנסיעה שלו- אסורות בניכוי.

מה ההנחיה לגבי הוצאות מעורבות?
בסע' 17 "..לשם כך בלבד.." הפסיקה פירשה זאת כך- אם ההוצאה היא גם פרטית וגם עסקית- דהיינו מעורבת, היא אסורה בניכוי. הסע' אומר אם הוצאה היא לייצור הכנסה ולשם כך בלבד.

 פס"ד בן עזר: מדובר בעסק לשיווק פרי הדר. במסגרתו המנהלים טסו לארה"ב כדי לחקור שווקים חדשים לשיווק פרי הדר. אם חושבים על סע' 17  – האם זה לייצור הכנסה? יש כאן הוצאה, לייצור הכנסה ולכן זה מוכר לניכוי.
אממה- הם טסו עם בנות הזוג שלהם שלא היו בעסק. הם הגישו את הקבלות במשותף, של כולם יחד כולל בני הזוג.
מס הכנסה אמר שבנות הזוג זוהי הוצאה פרטית ושל העובדים זה הוצאה עסקית- משמע ההוצאה משותפת שאסורה בניכוי. מכיוון שהם הגישו את ביחד- לא ינכו גם את הוצאות העובדים. אם היו מגישים זאת בנפרד, היו מקבלים את הוצאות העובדים לניכוי. בדעת מיעוט אומר בהמ"ש (כיום זוהי הדעה המקובלת)- הם יצאו מפגרים שלא הפרידו את הקבלות ולכן א"א להכיר בכל ההוצאות במקום מצב שבו לפחות להכיר בחצי.
כיום בהמ"ש אם מקבל כזה מקרה פשוט אומרים להפריד קבלות ואת אלו לחשב ואלו לא.

לומדים מפס"ד זה ש 1 משמעות "לשם כך בלבד" ואת יישום זה בבהמ"ש. 2 לפצל ומתן האופציה לפצל.

— פס"ד ורד מחזור: חברה לפינוי אשפה, בקריית אתא, שהעסק התמודד על פינוי אשפה בערים שונות. במסגרת התחרות בעלי העסק השתמש באיומים וסחיטה כדי לקבל את המכרזים. האשימו אותו פלילי והתנהל הליך פלילי. הוא שכר עו"ד. הוא ביקש שיכירו לו בהוצאות המשפטיות כהוצאות לייצור הכנסה שמותרות בניכוי.

** הוצאות משפטיות שהן לייצור הכנסה מותרות בניכוי לדוג' אם תבעו אותי על מוצר פגום (תביעה נזיקית)- מותר בניכוי או לדוג' עו"ד לרישום פטנטים **

בהמ"ש אומר שמצד אחד מקבלים את טענת הנישום שההוצאה היא לייצור הכנסה כי עו"ד מגן עליו כדי שלא ייכנס לכלא, כי אם הוא נכנס לכלא, אין עסק. הוצאות האלו הן למטרת המשכת העסק והמשכת ייצור ההכנסה. בנוסף, אם הוא יואשם בפלילים, זה פגיעה בשם הטוב שלו וערך העסק ירד. לכן ההוצאות המשפטיות הם לייצור העסק. בהמ"ש מסכים אם זה אבל גם מסכים עם פקיד השומה. הרי יש פה תועלת פרטית- העו"ד עוזר לי במניעה מכניסה לכלא- זה עניין שהוא פרטי לחלוטין, שמירה על החופש שלי, כנ"ל השם הטוב , הפרטי, שלי. זוהי הנאה פרטית שלי. זה הופך את ההוצאה למעורבת ולכן אין ניכוי מס.

** בבן עזר יש קריטריון ברור להפרדה ואילו כאן, אין. זה מעבר לכך שקשה למדוד כמה – כמה ועל שיטה למדידה.
יש הבדל בין בעיות מדידה- כלומר יש קריטריונים אבל קשה למדוד לבין מצב שבו אין בכלל קריטריונים.
לכן פס"ד ורד מחזור הוא הוצאה מעורבת "אמיתית" כי אין לנו קריטריון להפרדה **

נושא זה לכאורה השתנה בפס"ד ורד פרי:
בני זוג ששניהם עובדים – הבחורה עו"ד עצמאית. היו להם ילדים קטנים והטענה שלה הייתה שההוצאות הטיפול בילדים אצלה הם הוצאות לייצור הכנסה. היא אמרה שהיא הרי לא יכולה לעזוב את ילדיה ולצאת לעבודה היא חייבת לתת שמירה על הילדים. בהמ"ש העליון קיבל את ההוצאות כמוכרות לניכוי.

שנים רבות הוצאות טיפול בילדים היו אסורות בניכוי. היו הצעות חוק שונות בנושא.
בהמ"ש מנתח כך: קודם הוא מתחיל שהוא לא עוסק שנוא העידוד- לא יעודד ילודה או יציאה לעבודה- זה לא הנושא שבו צריך לדון. צריך לעסוק רק בנושא האם מדובר בהוצאה כמו כל ההוצאות לעסק. בהמ"ש אומר שאלו הוצאות מעורבות כיוון שמטפלת היא גם משגיחה וגם העשרה. השגחה היא הוצאה בייצור הכנסה. העשרה של הילדים (ללמד אותם), זוהי הוצאה פרטית, זו לא הכרח כדי לצאת לעבודה. אבל משלמים למטפלת סכום אחד, לכן זו ההוצאה מעורבת. בשונה ממה שהיה עד היום, בהמ"ש אומר למרות זאת שהנושא צריך לחזור לפקיד השומה ולפצל את המשכורת של המטפלת להעשרה לבין טיפול והשגחה לצורך הוצאות הניכוי.

לדעת המרצה גם במקרה זה אין קריטריונים לפיצול. א"א להשגיח על ילד מבלי להעשיר.
לדעת המרצה בהמ"ש ידע שאין דרך לפצל, אבל הוא התיר דרך לפצל ורמז שהיום הכל יהיה אפשר לפצל.
לכאורה כל הכנסה מעורבת מהיום והלאה יהיה ניתן לפצל.

עד כאן חידוש אחד בפס"ד ורד פרי. דבר שני שמוצאים בפס"ד זה:

סוג ההוצאה המעורבת שיש כאן. העירוב כאן הוא לא בין הוצאות בין השגחה להעשרה אלא אחרת. הכירו בכך שהוצאות טיפול בילדים הם מעורבות מסוג אחר. בהינתן שיש ילדים קטנים ואנו בוחרים לצאת לעבוד. בגלל שיצאנו לעבוד יש הוצאות לייצור הכנסה. אם שני בני הזוג עובדים מחליטים להביא ילדים- הם ע"ר החלטה פרטית ייצרו הוצאות לייצור הכנסה. ילדים זה הנאה פרטית. בחלקה ההוצאות זה כדי לצאת לעבודה ובחלקה ההוצאה היא כדי להביא ילדים כדי ליהנות מהם. לכן אין קריטריונים. כמו ורד מחזור.
דבר שלישי בפס"ד זה, הוא שהמבחן המשפטי לזיהוי הוצאה בייצור הכנסה. שנים רבות היה את מבחן האינצידנטליות, אבל, לא היה ברור מהו המבחן. בפס"ד מאוחר יותר מפס"ד א.ז., בהמ"ש החליט לפרש ולפרט את המבחן הנ"ל ופירושו שצריך לראות את מקום ההכנסה כמקום אורבני ומשתלב בהוצאות ותהליכו הטבעי של המקור. הוצאות שמשתלבות בתהליכו ומבנהו הטבעי של המקור. הוצאות הנסיעות לדוג' האם הם משתלבות בתהליכו ומבנהו הטבעי של העסק? במסרה של הנסיעות של הספר בהמ"ש יענה שלא.

כדי להבין כמה המבחן בעייתי- האם הוצאות טיפול בילדים הם אינצידנטליות לייצור הכנסה? האם הוצאות ההשגחה הם אינצידנטליות ? במקרה של ורד פרי בהמ"ש חושב שלא, אבל הוא משנה את המבחן- הוא אומר אינצידנטלי הוא מבחן חמור מידי ושהמבחן שצריך להיות הוא האם מדובר בהוצאה שמקיימת זיקה ישירה וממשית לייצור ההכנסה.
אז גם הוצאה שיש לה זיקה ישירה וממשית מותרת בניכוי והוצאות טיפול בילדים הם כאלה… אבל עדיין, איך מזהים זיקה ישירה וממשית?

לכאורה בהמ"ש קובע מבחן משפוי חדש, אבל בתכלס, לא ברור איך זה שונה מהמבחן האינצידנטלי כיוון שלא ברור מהו.

תגובת המחוקק- בהמ"ש נתן זכות למחוקק ואפשרות להשהות את פס"ד. בינתיים המחוק הוסיף תיקון לסע' 32(1) הנוגע לאיסור הוצאו – …"לרבות הוצאות בית, הוצאות פרטיות, אש"ל, לשם הגעה למקום, טיפול הילד או השגחה עליו, או טיפול אדם אחר או השגחה עליו"…

ורד פרי כבר לא רלוונטי במצב כזה להוצאות טיפול בילדים, אבל עדיין ההלכה עצמה  בתוקף, פשוט לא בהקשר לדברים הנמנים בסע' 32, אלא רעיון הפיצול עצמו.

בנוסף בסעיף 32 – "…הוצאות שאינן הוצאות השייכות השלובות בתהליך ההכנסה…"
ההגדרה לכך- "משתלבות בתהליך הטבעי ומבנהו", כלומר, חזרנו למבחן האינצידנטלי.
בעצם המחוקק העתיק את זה מהפסיקה. אז בעצם המבחן חזר להיות אינצידנטלי.

14/06/12 

הוצאות פירותיות למול הוצאות הוניות:
מס מוטל באופן תקופתי. כל שנה בנפרד. לעיתוי הרווח לצרכי מס  (אם נוצר השנה או בשנה הבאה) יש השפעה כלכלית לענייני המס גם לנישום וגם לרשות המיסים (וכולנו כחברה).
אם יש מאה שקלים של רווח נשום. עליהם נניח שצריך לשלם 40 אחוז מס דהיינו 40 שקלים. אם המאה נוצרו לו השנה ישלם השנה ואם הם נוצרו בשנה הבאה, ישלם בשנה הבאה. המשמעות היא מתי משלמים. לא לגבי כמה משלמים. המשמעות היא עיתוי תשלום המס.
החשיבות הכלכלית היא שלזמן יש ערך. אם אני משלם השנה הבאה זה אומר שיש לי עוד שנה להשתמש ב40 שקלים האלו. לזה יש ערך כלכלי. אם הכסף ישב אצלי בכיס שנה שלמה יש לכך ערך. הוא מתבטא בריבית שאפשר לקבל על כך. כמעט תמיד הריבית היא חיובית ו 40 השקלים יצמחו במהלך השנה.
ככל שאני מחזיק בכסף יותר זמן הנישום נהנה יותר ורשות המיסים תהנה פחות.
אם ההכנסה תוכר השנה אז ההוצאה שלי תגדל, אם בשנה הבאה אז ההוצאה לכאורה תקטן.

"מס נדחה הוא מס נחסך" – מאחר שהנישומים מעדיפים שההוצאה תוכר להם בעיתוי מאוחר יותר כדי שירוויחו את ערך הזמן מנסים לדחות את המס. אם רוצים לדחות מס צריך לדחות הכרה ברווחים. ככל שדוחים את ההכרה, דוחים את התשלום עליהם. יש דרך נוספת שהיא הקדמת הוצאות.

הקדמת הוצאות: נניח שיש פעילות שמפיקה הכנסות על פני שתי תקופות. יש לי 1200 שקל הוצאות ו3000 שקל רווח.
אפשרות ראשונה שאני אוציא את ההוצאות בשנה הראשונה ובשנייה כלום. האופציה השנייה היא שאני לא אוציא בשנה הראשונה אלא רק בשנייה את כל ה 1200.
נניח שהנישום יכול לבחור מתי להכניס את ההוצאות.
במקרה הראשון בשנה הראשונה ההכנסה החייבת
תהיה 1800 ובשנייה 3000 אם המס הוא 30 אחוז
אז בתקופה הראשונה יהיה מס של 540 ובתקופה
השנייה יהיה 900 ואם לוקחים את המקרה השני,
זה יהיה להפך. ההבדל הוא רק בעיתוי.
באפשרות הראשונה דוחים חלק מהתשלום של המס
ע"י הקדמת ההוצאות (שילמנו 540 ואח"כ 900, בעצם 360 לא שילמנו השנה ודחינו את זה לשנה הבא).

אם לנישום יש תמריץ להקדים הוצאות, צריך לחשוב על שיטה לקבוע בצורה נכונה את המועד שבו צריך להכיר בהוצאות. צריך למצוא מהו העיתוי הנכון לקבוע את ההכרה בהוצאה. איך נקבע את את 1200 כהוצאה צריך להכיר בהם השנה או בשנה הבאה? ברור כבר שיש לזה משמעות כלכלית.

דוג' יש לנו מכונה לייצור מוצרים שאורך החיים שלה הוא 3 שנים. ברור שהמכונה היא לייצור הכנסה ולכן נחשבת כהוצאה. המכונה עלתה 1200. מתי נכון להכיר בזה כהוצאה. אם רוצים לחשב את עיתוי הרווח בצורה מדויקת, אז צריך לקבוע את עיתוי ההוצאה בצורה מדויקת. איך נדע כמה מערך המכונה צריך להכיר בכל שנה.
הטענה היא שצריך להכיר בחלק מה 1200 באופן שמתאים להכנסה שיוצרה בהתאם להוצאה.
אם נניח שההכנסות מהמכונה הספציפית הם 600 600 ו 600. אז ה 1200 יצרו רווח של 1800, אז על כך שלוש השנים יש רווח של 600. אז מה הרווח השנתי? ואם בשנה הראשונה ההכנסה הייתה 1200 בשנייה כלום ובשלישית 600, איך הוצאת המכונה תתחלק? הטענה היא שכנראה נרצה לפרוס את ההוצאה שווה בשווה, זה נראה לנו נכון, כיוון שאז הרווח ישמע לנו מדויק. (יכול להיות שאם בשנה הראשונה הוצאתי 1200 אז השנה אני אחשב את זה כהוצאות , אבל אז ייווצר לי הפסד של 600, זוהי שיטה של תזרים מזומנים והיא לא נכונה כלכלית. )

כאשר מוצאים הוצאה שמייצרת הכנסה על פני זמן כגון נכס בעל אורך חיים על פני כמה שנים, יש לפרוס את ההוצאה על פני שנות הפעילות של הנכס באיזושהי צורה כדי לחשב בצורה נכונה ומדויקת את הרווח העיתי (שנתי).

הוצאות שמייצרות הכנסה רק השנה רלוונטיות לרווח רק של השנה. אנו קוראים להם שוטפות והן מוכרות לניקוי רק לאותה השנה. הוצאות שמייצרות הכנסה רק לאותה שנת מס הן הוצאות פירותיות, שוטפות ומוכרות לניכוי מיידי.
לעומתן הוצאות שמייצרות הכנסה על פני יותר מאותה השנה נקראות הוצאות הוניות והן יוכרו באיזשהו אופן נפרס על פני השנים. הפריסה של הוצאה הונית נקראת פחת.

פחת הוא הוצאה פירותית שממירה / מחליפה הוצאה הונית, היא הוצאה פירותית נפרסת שממירה הוצאה הונית.
ה 1200 ממקודם היא הוצאה הונית כיוון שהיא מייצרת הכנסה על פני זמן. הפריסה עצמה נקראת פחת.
הדרך היחידה שבה מכירים בהוצאות הוניות לצרכי מס היא פחת. ההוצאה אינה מוכרת לכשעצמה אלא רק כפחת.
הדברים מופיעים בסעיף 17(8).

פחת:
הסדר הפחת נמצא בסעיפים 21-26. נדבר רק על סעיף 21. הוא קובע את הכללים להכרה בפחת.
כלכלנים יגידו שצריך לבדוק בכל שנה כמה ערך הנכס בשוק. כלומר אם המכונה לאח שנה של שימוש תהיה שווה 700 כלומר היה לה פחת של 500 אז ה 500 זה ההוצאה בשנה הראשונה. שנה אח"כ ירד הערך ל 400- 300 הוצאה.
אבל הבעייה היא שהדרך הזאת היא מאוד מורכבת. בנוסף זה יכול לגרום לשוק שמאיים- היו מחפשים שמאי שיגיד שיש פחת מאוד גבוהה כדי להוציא יותר קודם. אז מה הפתרון הפחות מדויק ופחות מורכב? יש הרבה שיטות לפריסת פחת אבל בישראל, בסעיף21 יש דרך פשוטה (ולא מדויקת) והיא "פחת בקו ישר" – שווה בשווה כל שנה.
ערך הנכס שלוש שנים – 1200:3= 400 כל שנה. אמנם זה לא מדויק אבל הכי פשוט.

מכח סעיף 21 תוקנו "תקנות מס הכנסה (פחת)" שם יש רשימה ארוכה ובה סוגי נכסים והפחת שלהם ומה אורך החיים המתאים לכל נכס. לדוג' קבעו שמחשב אורך החיים שלו הוא שלוש שנים. אם יש נכס שלא מופיע ברשימה, בעצם צריך ללכת לפקיד שומה עם הקבלה ולהתווכח על אורך החיים של הנכס.
(* אגב רשום שם מחשב – פחת 33% כלומר חלקי שלוש, אם היו קובעים שאורך החיים 10 שנים היו רושמים 10%).

פחת מוכר רק לבעלים של הנכס ולא לשוכרים של הנכס ורק לבעלים של נכס שעושה שימוש בנכס.
אם רכשתי מכונה ושמתי אותו במחסן, יוכר לי פחת רק אחרי שהתחלתי לעשות בה שימוש.

יש פעמים שהמחוקק מצביע על הסכם "פחת מואץ". שההסדר מאפשר בתנאים מסוימים לקבל את הפחת מהר יותר, ז"א שאם יש נכס אורך החיים הוא 10 שנים. פחת מואץ יכול להכיר בהוצאה על פני חמש שנים. זה טוב לנישום כיוון שהרי הוא רוצה להקדים את ההוצאות. זה בד"כ לעודד נישום להשקיע.

עוד הסדר בנוגע לפחת, בתוך תקנות פחת יש סעיף שקובע שלפקיד שומה יש זכות להכיר לנישום עד פי שתיים מהפחת- כלומר להאיץ את הפחת עד פי שתיים. בד"כ זה קורה כשמדובר בנכס שיש בו שימוש אינטנסיבי יותר.
בד"כ כאשר מדובר בעבודה במשמרות ונגיד שעושים שימוש כפול.

כדוג' (לא בחומר למבחן) פס"ד חברת גז או חשמל או מים המרצה לא זוכר לפני שנה או שנתיים:
אמרו לגבי השעונים שמודדים שהם נכס שמייצרים הכנסה על פני זמן ויש לו פחת בתקנות. ביקשו שיכירו בשעונים כפחת מואץ, הרי עושים בזה שימוש 24 שעות. בהמ"ש קבע שלא צריך להכיר בה כפחת מואץ כיוון שאורך החיים של השעונים האלו נקבע לפי עבודה לאורך 24 שעות.

מבחינת תוצאות המס של נישום פחת בה לביטוי בשני סוגים של אירועי מס:
הראשון- במסגרת הפעילות השוטפת במסגרת של ייצור הכנסה- הפחת מוכר כהוצאה פירותית במסגרת חיוב הכנסה חייבת לפי סע' 17(8)
השני- מסגרת אירועי מס הוניים- כאשר אני מוכר את הנכס שעליו הוכר פחת.

נניח שרכשתי נכס ב 1200 ויש לו פחת של 400 לשנה. נניח שמכרתי את הנכס בסוף השנה הראשונה. הוכרה לי כבר השנה הוצא הפירותית של 400. נניח שמכרתי את הנכס במחיר של 800.
חישוב רווח הון  מחיר מכירה – ( מחיר רכישה –  פחת ) = רווח הון במקרה זה התוצאה תהיה 0.
הפחת מופיע בחישוב כדי למנוע הכרה כפולה באותו הפחת. הרי השתמשו ב 400 האלה מתוך הנכס לכן אם לא מחשיבים את ה 400 זה להתעלם מהשימוש והכרה כפולה.

** אם היינו מחשבים את המכירה ללא הפחת, בעצם היינו מקבלים שיצאנו בהפסד של 400 והפסד מבחינת המשמעות המיסית שלו כמעט כמו הוצאה **

דוג' נוספת- אם מוכרים את הנכס ברווח – נניח שאני מוכר את המוכנה ב 2000 =>  2000 – (1200 – 400) = 1200
לכאורה אמור להיות רווח של 800, אבל כבר הוכר לי פחת ולכן הרווח האמיתי הוא 1200.

עוד דוג' – אם אותו הנכס שרכשתי ב 1200 פחת של 400 בשנה הראשונה ובשנייה ובסוף השנה השנייה נהרסה לגמרי. עדיין לא הכירו לי ב 400 פחת שהייתי אמור לקבל כי הרי מקבלים פחת רק על שימוש וא"א להשתמש במכונה. אז מכירים ב 400 של השנה השלישית כהפסד. נקבל את כל ההוצאה , פחת , פשוט בדרך אחרת.

עוד דוג' – מקרקעין, יש שני סוגים- מבנים וקרקע. למבנים יש הוצאות פחת, אבל לקרקע עצמה אין פחת. כיוון שזה נכס שלא מתבלה. אין פחת על קרקע. הנכס לא נגמר לעולם. אז מה קורה עם הוצאה על רכישת קרקע? מכירים בזה רק במועד המכירה אם בכלל. לגבי קרקע הדרך להכיר בהוצאה זה רק ע"י מכירתה. ז"א שאין ברירה לנישום במקרה של קרקע אלא לדחות את ההוצאה.

21/06/12

שמירה על ההון הקיים למול השבחת ההון:
הוצאות במהלך חיים של הנכס. סיטואציה בה יש נכס הון קבוע שמייצר הכנסה על פני זמן (מקרר במכולת, הפן אצל הספר..). במהלך חיו של הנכס יש הוצאות בגין הנכס, לדוג'- המקרר התקלקל ומתקין אותו. באופן כללי נכס שקנינו והוצאנו עליו הוצאה הונית, מתישהו צריך עוד הוצאות עליו, מה עושים עם ההוצאה הזו? האם היא הוצאה היא פירותית או הונית (ניכוי מידי או פחת)?

פס"ד בלוצליבי: מדובר על אדם שמחלק עיתונים ויש לו רכב לשם כך. ההוצאה לרכב היא מותרת בניכוי. הרכב הוא נכס הון וכאשר רכש אותו זו הייתה הוצאה הונית. מה לגבי הוצאות במהלך חיו של הרכב? המנוע של הרכב הגיע לסוף חייו לפי קילומטרז'. במוסך טיפלו במנוע והוא החל לפעול- החליפו ברגים וכו, לא החליפו מנוע, החליפו חלקים.
הטיפול עלה לו כסף, אבל האוטו יכול לפעול לעוד כמה קילומטראז'ים. ההוצאה מותרת בניכוי. הוצאה לייצור הכנסה. השאלה היא האם היא פירותית או הונית?
אם נכריע שמדובר בהוצאה הונית- מדובר בפחת. בתקנות מס ההכנסה אין ברשימה מנוע בהוצאות פחת.
אם נכריע שמדובר בהוצאה הונית, ולמכונית פחת של שלוש שנים, הוצאת המנוע תוכל להתווסף לפחת של הרכב.
אם מדובר בהוצאה פירותית ההוצאה היא שנתית.
השאלה משפטית- הוני או פירותי- כאן בהמ"ש הפעיל את המבחן המשפטי להוצאות לגבי נכסים קבועים, נקבע לפי המבחן המשפטי הבא: האם ההוצאה שומרת על ההון הקיים או משביחה את ההון. אין רציונאל ברור בפסיקה למבחן זה. בהמ"ש לוקח את המבחן ומיישמים אותו כלשונו, כלומר- האם ההון נשמר או הושבח. לא ברור כיצד בוחרים אם הוא הושבח או נשמר. לא מפרטים את ההסבר אף פעם. כאן אומרים שהטיפול במנוע השביח את האוטו, ולמרות זאת אמר שמדובר על שמירה על הקיים. התיקון של המנוע שמר על האוטו במצבו הקיים- שמרנו עליו כאוטו נוסע.

לדעת המרצה – יישום ההלכה במקרה זה הוא לא נכון. לדעתו,אם היה אפשר להפיק הנאה מהרכב ליותר מחייו (כמו במקרה זה), מדובר בהשבחה- הצלחנו להפיק הכנסות גבוהות יותר אז מדובר בהוצאה פירותית ובהשבחה. האם ההכנסה היא רק לשנה, או גם לשנים הבאות. אם צפינו שהרכב יחיה זמן מסוים והוא הגיע אליו, כל הוצאה כאשר היא מעבר לזמן החיים שצפינו היא השבחה.

ההלכה בישראל- מבחן ההשבחה למול השמירה.

פס"ד ארטן: מבנה מסחרי שמצב רע מאוד, רעוע ומסוכן לשהייה. לא ניתן היה להשתמש בו, אבל הוא לא הגיע לסוף חייו. אפילו לא לפי הוראות הפחת של מס הכנסה. אבל הוא הגיע למצב "מקולקל". היה צורך בפעולות מאוד יסודיות- חפירת יסודות,  ובנית רצפות וסיוד וכו. האם אלו הוצאות פירותיות (שוטף) או הוניות (פחת).
בהמ"ש בחן- שמירה למול השגחה. האם ההון הקיים נשמר או הושבח. ההון – המבנה המסחרי, מדובר על שמירה מאיזה מצב? השבחה מאיזה מצב? בפס"ד מדובר על דמי השכירות – הייתה קפיצה אדירה לאחר השיפוץ- לכן רואים שהמבנה הושבח. אבל מצד שני אם רכשתי בניין שאמור לחיות 50 שנה והוא "התקלקל" לי לאחר 40 שנה, אני בעצם "מתקן" אותו, הרי לא הגיוני שהערך ירד ל 0 בפתאומיות. לא ברור האם התיקון השביח ובמטרה להפיק יותר הוצאות, הוא האם הוא חי שנים רבות יותר ממה שאמור היה לחיות.
בהמ"ש פסק כי רוב ההוצאות לגבי מקרה זה היו לחיזוק היסודיות והוא פסק כי אלו הוצאות פירותיות וחלק הוצאות הוניות. היסודות מבחינת בהמ"ש הם שמירה כיוון שאחרת הנכס לא היה יכול להפיק הכנסה כלל. שמירה על הכנסה.

קריטריון אפשרי- אם לא נעשה את השבחה הזו, נאבד את הנכס לחלוטין, זו שמירה.
בבחינה להשתמש במונח "אורך חיים" וב "הכנסות מהנכס" וכו בנימוקים.

פס"ד שתדלן: מדובר במנהל בי"ס לבנות ברחוב הארבעה בת"א בקומה שנייה של מבנה. הגיעו שתי הודעות מהעירייה-  אחת אמרה שבקומה הראשונה יהיה בי"ס טכני לבנים. היה חשש שיוציאו את הבנות בגלל הבנים.
השנייה- שצריך לפנות את בי"ס לבנות. בסוף הצליח העו"ד הצליח בשני הבעיות הנ"ל. השאלה לגבי עו"ד שטיפל בזה.
השאלה הייתה האם שתי הפעולות האלה ושתי ההוצאות האלו ברור שהן הוצאה בייצור הכנסה, האם הן הוניות או פירותיות? דנו בשני המקרים בנפרד. בהמ"ש אמר שהמקרה קשה כיוון שבאיזה הון קיים מדובר?
נניח שמוניטין, סילוק בי"ס לבנים יוצר הכנסה על פני זמן, אבל מצד שני לא שינה את מה שהיה קודם, שומר על הקיים.
בהמ"ש פסק לגבי זה שההוצאה היא פירותית ושומרת על הקיים.
הוצאה שנייה (פינוי בי"ס)- שמירה- שומרת על העסק במקומו הקיים. בהמ"ש החליט שמדובר בהוצאה הונית, השבחה. השופט הסביר שההוצאה על העו"ד למניעת בי"ס לבנות יצרה יתרון של קבע לבי"ס. לא יהיה ניתן לפנות אותו. בעצם ה"קבע" יצר הכנסה על פני זמן.

*** "יתרון של קבע" זהו קריטריון טוב בעיני המרצה לכדאי להשתמש  בו במבחן לדבריו

פס"ד נאות מרגלית: יש שתי סוגיות, נדבר רק על אחת. מדובר במחסה למשוגעים בתהליך הקמה וחפו במסגרת ההקמה חפרו בורות ביוב, ספיגה. העלות של בניית מערכת בורות ביוב, ברור שהוא הוני.
חלק מבורות הביוב מהר מאוד שלא על פי הצפי, נסתמו. חפרו בורות חדשים במקומם.
האם ההוצאה על החפירה של בורות חדשים במקום הישנים שנסתמו לפני הצפוי. האם ההוצאה הונית או פירותית.
כאן ההון הוא הבורות. אם כל בור הוא הון, חפירת בור חדש הוא בעצם השבחה, לכאורה הוספה של נכס (בור).
לעומת אם ההון הוא מערכת הביוב, אז הייתה מערכת ביוב שלמה שהתקלקל (נסתם) חלק ממנה והיה צריך לתקן (לחפור בורות חדשים) חלק ממנה. "התקלקל רכיב". אם כך הרי שהחפירה היא שמירה על הקיים.
בהמ"ש החליט כאן שמדובר על השמירה. המרצה הפעם מסכים עם בהמ"ש. מערכת הביוב כמערכת היא זו שהתקלקלה וחפירת הבורות החדשים הה חלק מהתיקון שלה.

לסיכום:
המבחן המשפטי לגבי השאלה האם ההוצאות לגבי נכס הן פירותיות או הוניות הוא האם מדובר בהשבחה או שמירה על הנכס. בהמ"ש לא נעזר בקריטריונים ספציפיים אלא מספר סיפור המתבסס על העובדות עד שמגיע למסקנה.
קריטריונים שכן יש- "יתרון של קבע". זו ההלכה.
אם המרצה היה צריך לתת קריטריונים; השבחה היא כאשר ההוצאה האריכה את חיי הנכס או הגדילה את ההכנסות שניתן היה להפיק מהנכס.
עוד- ככל שתדירות ההוצאה גבוהה היותר הנטייה תהיה להגיד שההוצאה היא פירותית (אם היא לא צפויה מראש).
נוסף- גודל ההוצאה היחסית לשווי הנכס. ככל שההוצאה יותר גדולה, סביר יותר להניח שיש השבחה.
להדגיש כי אלו לא קריטריונים חד משמעיים.

הון אנושי:
הום אנושי הוא נכס. גם ממנו מפיקים הכנסה. מפתחים אותו- לומדים תארים , רוכשים ניסיון.
פס"ד לילי וולף: רופאת שיניים שנסעה לארה"ב להשתלמות קשורה לעבודה. היא ביקשה שיתירו לה את ההוצאות.
אמרה שההשתלמות היא לצורך ייצור הכנסה. ברור שמדובר בהוצאה לייצור הכנסה, השאלה היא האם היא פירותית או הונית. כאן אם ההוצאה היא הונית, וצריך להכיר בה באמצעות פחת, אבל על הון אנושי, אין פחת.
אם אין פחת, אז המשמעות היא שהן מותרות בניכוי והדרך היחידה היא דרך פחת, מאחר שהנכס הוא הון אנושי, אין פחת, והם לא יחשבו. זאת אומרת שאם אומרים במדובר בהוצאות הוניות על הון שאין עליו פחת זה בעצם להגיד שההוצאות בעצם אסורות בניכוי. זה פשוט לא יוכר לעולם.
הוצאות על הון אנושי, אם הן הוניות, הן לעולם לא יוכרו. לכן כאן ההבדל הוא חריף וקריטי.
בהמ"ש אומר כך: קודם- ההון הוא הרמה המקצועית של לילי וולף. הוצאות השתלמות, האם הם לשמירה או השבחה?
בהמ"ש אומר שבגלל שהמציאות משתנה, כדי לשמור על רמה מקצועית מתאימה היא בעצם שמיה. כלומר התעדכנות בשינויים הם שמירה על הקיים. ההתעדכנות היא מעיין תגובה לתחרות בשוק. לכן הוצאות התעדכנות הן שמירה על הקיים.
דעת המיעוט אומרת (חשין האב) שהיא למדה חדש וזו השבחה. היא אמרה שזו שמירה רק אם היה מדובר ב"היזכרות" במשהו שכבר למדה. אם מדובר בנושא חדש או עדכונים חדשים, זוהי השבחה.
ההלכה של לילי – שמירה על רמה מקצועית, עדכונים הם שמירה על הקיים.

המסורת והנורמה שהתקבעה היא זו- הוצאות על השתלמויות הן שמירה על הקיים. כל דבר מעבר להשתלמות- רכישת מקצוע חדש או תואר, אפילו בתחום שני, זוהי השבחה.

המסורת הזו החלה להתערער כאשר נישומים קבעו ההיפך וטענו שתארים בתחום המקצוע צריכים להיות שמירה על הקיים. בהמ"ש מחוזי דחה.
עובדי בנק יהב טענו שוב שתואר שני במקצוע נכנס לשמירה – בפס"ד עליון של יהב הוא דוחה הכל.
הוא מחדש את המסורת- הוא אומר שמה שנקבע בלילי הוא הקו שימשיכו לשמור עליו.

רשות המיסים בזמן האחרון חוקקה את סע' 32(15) ששם הפכה את הנורמה המיסויית הזו של לילי וולף לחוק.
בהוצאות אסורות כתוב במפורש שהוצאות לימודים הן הוצאות אסורות, למעט השתלמות.

אינצידנטאליות:
במובן אחר ממה שלמדנו עד כה. כאן השאלה היא לגבי הואצות שלא ברור למה הן קשורות- אם לכנסה או לפרטי או לפירותי או לא וכו, הוצאות למה הם?!

פס"ד אלמולי השקעות:
עסק למכירת ריהוט שעשה עבודות לבניית גלריה בחנות. עשו עבודות ריתוך, עפו גיצים, פרצה שריפה שהתפשטה לחנות של השכן. השכן תבע ושילמו פיצויים. איזה אופי יש לפיצויים?
בהמ"ש הכיר בהוצאה וקבע שהיא הרי לא מייצרת הכנסה ולכן זוהי הוצאה שהיא לכשעצמה אינה מייצר ת הכנסה ולכן צריך לכרוך אותה במשהו. הפיצויים נגרמו בסופו של יום עקב בניית הגלריה- והרי בניית הגלריה היא הונית ולכן גם הפיצויים הם הוצאה הונית. מעמיסים את ההוצאות על הוצאות בניית הגלריה.
הפיצויים הם אינדינדנטאליות לבניית הגלריה.

פס"ד בית שחר זרעים:
עסק מחסן לאחסון זרעים. פרצה שריפה, נשרפו הזרעים ופרצה גם לשכן. פיצויים.
כאן מדובר בהוצאה פירותית כיוון שהפיצויים כרוכים בהוצאה שהיא פירותית, אחסון מלאי. דבר שהוא סיכון מסיכוני העסק, לעולם יוצר הוצאה פירותית.

————————————————————————————————————————————-

מינהלה:
סילבוס באתר- חומר קריאה חובה. מה שמסומן בכוכבית (או להפך,מה שיותר מעט) הוא החובה, השאר רשות.
גם בתוך הסעיף לא צריך לקרוא הכל. לשים לב!
הבחינה עם חומר פתוח. הבחינה היא 100 אחוז מהציון בקורס. מבנה הבחינה-בחינה פתוחה- 2 שאלות של מקרה.

ארבעה שלבים לפתרון בחינה-
(א) לזהות את השאלה המשפטית,  (ב) לחפש את המבחן המשפטי,  (ג) ליישם את השניים הנ"ל- ע"פ העובדות שבאירוע שבבחינה,  (ד) הכרעה .
שלבים א ו ג הם החלקים הקריטיים לבחינה.

תהיה עסקת חליפין בבחינה- כמעט תמיד יש.

במבחן אם משתמשים במבחן מסוים לבדוק (לדוג "מבחן דן") – צריך לכתוב את הדרך, כלומר- עובדות ניתוח, השימוש באיזה מבחן ואיך מיישמים אותו עם העובדות ורק בסוף תוצאות.

לחדד – במבחן צריך ליישם את הדין לפי המבחן המתאים כלומר לכתוב ולפרט את המבחן המתאים וליישם את העובדות ממקרה הבוחן. לכתוב את העובדות ואת המבחן ואיך הם משתלבים.

דברי המרצה:
שיעור חזרה בשלישי 17:30
בחינה פתוח, חומר כל מה שצריך לקרוא. היום יכניס הודעה אילו סע' לקרוא ובתוכם לקרוא רק עם מה שיש לו כוכבית ורק את העמודים שצריך.  הבחינה שעתיים וחצי, אין הארכות זמן. לתכנן את הזמן. שני מתרגלים יעברו כל הזמן.

בבחינה שתי שאלות- 80 אחוז ועשרים אחוז. להשאיר לשאלה הקטנה לפחות 20 דקות.

יש מגבלת מקום – 4 עמודים, לא לכתוב יותר. מאוד מאוד קריטית. לא קוראים מעבר לארבעה עמודים. לא ייבדק.
לקרוא הנחיות בחינות לדוג'. אסור לכתוב מתחת לקו המסומן.
בד"כ מגבלת המקום בכלל לא בעייתית. במחברת משובצת לכתוב שורה כן שורה לא.

בבחינה- שאלה אחת של 80 אחוז היא שאלת קייס. לענות לפי הדין בלבד ולא לפי דעת המרצה. חקיקה תקנות פסיקה. בקייס לרדת לשאלה , היא תמיד אותו נוסח- דונו באירועי המס לשנת  2001 של…  .
לשים לב אם מדובר בעסקאות- לדון רק בנישום שנשאלנו לגביו, לא בצד השני בעסקה.
בכל קייס יש בין חמישה לשמונה אירועי מס. תמיד יש אירועי מס קלים וקשים.
עסקת חליפין- כדי לחפש. זה אירוע כבד – לחלק לשתי עסקאות וכו.
אך פותרים- לדון באירוע מס- הוצאות והכנסות. האם התקבול מהווה הכנסה ואיזה סוג, הוני או פירותית, פחת ועוד.

לדון בארבעה שלבים- 1 זיהוי השאלה המשפטית (חשוב!)   2 מבחן משפטי   3 ישום (הכי חשוב!) להסביר איך העובדות משתלבות במבחן, מה ההשפעות ואיך הגענו למסקנה. להסביר  להסביר להסביר. אם יש דברים רלוונטיים שלא מפורטות במקרה ניתן להוסיף הנחות סבירות בלבד ןהגיד שאלו הנחות. לא להוסיף הנחות רק בגלל שהן נוחות לפיתרון.   4 מסקנה – לא קריטי, אם יש מסקנה ודאית, במקרים הקלים. אם יש דיון קשה, המסקנה היא פחות קריטית האופן משמעותי מהיישום.

המתרגלים יענו רק על דברים שלא ברורים בשאלות. לא על שאלות על התשובה.
בהצלחה לכולם!!!

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*