דיני חוזים – בר אילן


חוזים- מחברת בחינה

 

גבולות דיני חוזים:

א.כשרות משפטית:

לכל אדם כשרות משפטית, פרט לפסולי דין וקטינים.

כשרות תאגידים

 קיומו של תאגיד מותנה בכך שיש חוק הקובע שהוא כך.

לתאגיד קיום משפטי משלו, נפרד ממנהליו.

בפס”ד אברמוב  יש ניסיון להגדיר הקדש ציבורי כתאגיד, ביהמ”ש דחה את התביעה אך אמר שראוי שהמחוקק יתן דעתו לעניין.

  • לא לכל תאגיד יש כשרות משפטית מוחלטת, לחלקם כשרות משפטית מוגבלת, אם לנושא א’ או ב’, אם עפ”י החוק ואם עפ”י מגבלות ריאליות (תאגיד לא יכול להתחתן למשל..).

יש 3 סוגי תאגידים

א.    תאגיד  שמוקם ע”י חוק (“סטטוטורי”).

ב.     תאגיד שמוקם ע”י הרשות המבצעת.

ג.      תאגיד שמוקם ע”י בני אדם פרטיים.

כשרותו והיקף כשרותו של תאגיד נובעים גם מסוגו.

כשרות בני אדם

2 סוגי כשרות:

1. כשרות מסוג של חובות וזכויות, נכללים בה כל בני האדם.

2. כשרות משפטית- כל אדם, זולת אם החוק או ביהמ”ש קבע אחרת.(קטינים ופסולי דין)

–         קטין מוגדר כאדם אשר לא מלאו לו 18 שנים.

–         פסול דין מוגדר כאדם לוקה בשכלו, בנפשו וכו’.

–         מה שחל על קטינים חל על פסולי דין.

רק ביהמ”ש יכול לקבוע שפלוני הוא פסול דין או להפסיק “פסלות”.

פסלות לא יכולה לחול רטרואקטיבית.

אפוטרופוסים- לפסולי דין תמיד יהיו אפוטרופוסים ממונים. אפוטרופוסו הטבעי של הקטין הוא אחד מהוריו, אך אפשר שיהיה ממונה אפוטרופוס אחר.

מכיוון שחלק ממטרת החוק היא הגנה, רמת ההחמרה של הפסלות נמוכה יותר ככל שרמת  הסיכון נמוכה יותר.

במידה והקטין/ פסול הדין עושה פעולה משפטית בלי אישור נציגו אם כן, יש 3 רמות הגנה:

1-     הפעולה בטלה (VOID), אין צורך בשום פעולה על מנת לבטלה.זוהי רמת ההגנה הגבוהה ביותר.

2-     הפעולה ניתנת לביטול (VOIDABLE), הנציג יכול לבטלה, עד שיעשה כן, היא תקפה.

3-     הפעולה תקפה, אינה ניתנת לביטול, חוץ ממקרים חריגים.

לפי החוק, כל הפעולות נכנסות תחת הרמה ה-2, פרט למקרים פרטיים המתחלקים בין רמה 1 ל-3, לפי הגדרות החוק.

  • אפשרות הנציג לבטל פעולה קיימת חודש מהזמן שנודע לו עליה, אח”כ היא תקפה.
  • יש רמת הגנה גבוהה אף יותר והיא פעולה בטלה, שכדי לאשרה צריך אישור מביהמ”ש, אישור הנציג אינו מספיק.
  • אם הקטין עשה פעולה משפטית ולנציג לא נודע על כך במשך כל תקופת הקטנות, חש בידי הקטין שבגר אפשרות ביטול למשך חודש מיום הולדתו ה-18.

הרמה הנמוכה- פעולה משפטית שדרכם של קטינים לעשותה ובלבד שאינה עשויה לגרום לנזק של ממש לקטין או לרכושו.

פעולה אשר נעשתה בין הקטין לבין אדם תם לב.

בסעיף 6 (א)-התייחסות לרמה הגבוהה: מדובר על פעולות כגון רכישת נכס ,שירות באשראי. לפעולות אלו אין תוקף בלי אישור הנציג.

אם נעשית פעולה אשר קטינים מורגלים בעשותה אך היא נעשית באשראי, 6א לוקח, הנציג רשאי לבטלה.

  • הערת קודיפיקציה:מצב זה מתהפך. במידה ומדובר בפעולה זניחה שקטינים רגילים לעשותה,למרות שנעשתה באשראי, הפעולה תקפה.

סעיף 7 מתייחס לפעולות אשר, במידה והנציג מבצען , יש צורך באישור ביהמ”ש, וטעונות אישור (מקל וחומר) כשהקטין מבצען. עד אז אין להן תוקף.

פירוט הפעולות הנכנסות להגדרות אלו מצוי בסעיף 20. הסיבה לכך שפעולות אלו זוכות להגנה הגבוהה ביותר הן: יש להן משמעות כלכלית ניכרת, הקטין נותן משהו אך לא מקבל דבר, או שיש חשש לניגוד אינטרסים בין הנציג לקטין.

ב20 (2)- פעולות אשר יש צורך מהותי (ולא רק דקלרטיבי) ברישומן בפנקס רשמי .

  • הערת קודיפיקציה: ההיגיון העומד מאחורי העניין הוא למנוע פעולות בעלות ערך כלכלי גבוהה, אך עושה זאת הסעיף בדרך עקיפה ולא יעילה, לכן בקוד’  ננקב הסכום של 50,000 ₪, מעליו יש צורך באישור ביהמ”ש.

פס”ד שרף-הורי קטינה רכשו בשמה דירה,סירבו לקיים החוזה, הקונים פונים לביהמ”ש, בינתיים הקטינה בגרה.

ביהמ”ש קבע:בפעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס, אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין ללא אישור מראש של ביהמ”ש.

ס’ 20 חל גם על העסקה האובליגטורית , כלומר , גם על ההתחייבות לעשות עיסקה.

הקטין, משנהיה לבוגר, יכול לבצע קיבול תוך זמן סביר, אך אינו מחוייב אוטומטית לפעולה שנעשתה בשמו בלי אישור ביהמ”ש.ברק ושמגר חלוקים לגבי חיובם של ההורים כלפי הצד השני:

ברק-חוזה מכר אשר כרתו ההורים בשמו של הקטין וביהמ”ש  לא אישרו מראש לא מחייב או מזכה את הקטין, אך מבטא התחייבות של ההורים לפנות תוך זמן סביר לביהמ”ש על מנת לקבל אישור.

שמגר: האישור של ביהמ”ש חייב להיות תנאי מוקדם לעסקה. נציג הקטין לא מציע הצעה, אלא מביע הצהרת כוונות, בעקבותיה מעלה הצד השני הצעה , וזו מובאת לאישור ביהמ”ש שיכול להסמיך את הנציג לבצע קיבול.

כדי ליצור מחוייבות אובליגטורית, צריכה להיות התחיבות מפורשת של הנציג לבקשת אישור.

במיעוט היה השופט ח.כהן, אשר גרס כי ההתחייבות האובליגטורית עצמה

לא דרושה אישור, אך ניתוח זה מרוקן את החוק מתוכן.

הערת קודיפיקציה:יש סעיף אחד החל לגבי פעולות הטעונות אישור ביהמ”ש, בין אם מבצען הקטין, ההורה או האפוטרופוס.

ההתחייבות עצמה דורשת אישור ביהמ”ש, ועד אז החוזה הוא “חוזה על תנאי”.

גם הצד השני זכאי לבקש אישור מביהמ”ש.

  • בעיה אחת שנותרת בעינה גם בקוד’ היא בעניין מצב בו ההורים נותנים לקטין מתנה שהיא מקרקעין (או לפי הקוד’- ששוויה  מעל 50,000 ₪).

פס”ד הדר- נכרת חוזה למשכנתא, בו נקבע כי כנגד ההלוואה עומד בית המשיבים. משאלו לא עמדו בהתחייבויותיהם תבעה החברה לקבלת הבית.

החלטת ביהמ”ש: המשיבה מעורערת בנפשה, תלויה לחלוטין בבעלה, אשר כפה עליה את החוזה, החוזה בטל.

  • כאן, השופטים הולכים עם “תחושת הבטן”  שלהם , למרות שהחברה לא ידעה ולא היה עליה לדעת על כך שהמשיבה מעורערת בנפשה ולמרות שלא הייתה פסולת דין, החליטו, עפ”י ההלכה האנגלית (שלא קיימת בישראל) כי החוזה בטל כי “לא נעשה דבר” (NON EST FACTUM).

הערת קודיפיקציה:סע’ 18 ב’ בקודיפיקציה ( =תזכיר חוק דיני ממונות) – אם ניתן היה להכריז על אדם בעת ביצוע פעולה משפטית כפסול דין ומי שהפעולה משנה זכויותיו ידע או היה עליו לדעת  על כך – יראו אותו אדם כפסול דין.

ב. כוונה ליצור יחסים משפטיים ושפיטות:

אם הצדדים מציינים כי אין הם רוצים שההסכם ביניהם ייחשב כחוזה בעל תוקף משפטי אלא רק “הסכם שבכבוד” , יש לבדוק את כוונות הדדים בעת הכריתה.

לוין נ’ לוין- נכרת חוזה בין בעל ואישה בהליכי גירושין. בחוזה צויין כי אין לו תוקף משפטי. מכיוון שהגט התעכב, הפסיק המערער לשלם מזונות שהיה אמור לשלם לפי החוזה.

החלטת ביהמ”ש: ברק– למרות שיש סעיף בחוזה שלכאורה סותר זאת, מדובר בחוזה לכל דבר עפ”י אומד דעתם של הצדדים בעת הכריתה.

זמיר– הסעיף סותר את תקנות הציבור ואת את האינטרס הציבורי, לכן בטל.

הזכות לגשת לביהמ”ש היא זכות בסיסית ואין בכוחו של סעיף זה או אחר בחוזה לסתור זאת.

החלטת ביהמ”ש להתערב נבעה מהיותו של צד אחד לחוזה חלש .

  • יש הסכמים רבים בקהילה הכלכלית שהם בגדר ” הסכמים שבכבוד” , אשר אינם אכיפים  משפטית , מעמד זה נבדק , בעת הצורך, לאור כוונות הצדדים. יש כדאיות כלכלית באפשור חוזים מסוג זה וגם מניעת עומס על הערכת המשפטית.

            הקושי מתעורר כאשר הסכם מסוג זה נעשה בין צדדים אשר אינם שווים         בכוחם. בסיטואציות כאלה, שומר לעצמו ביהמ”ש, לפעמים, את האפשרות להתערב לטובת החלש.

בפס”ד פלוני נ’ פלונית – עוסק בהבטחת נישואין. יש ויכוח בין השופטים.

ריבלין -חושב שגם אם לפי הדין האנגלי הבטחת נישואין היא חוזית, לא צריך להכיר בזה בד”כ. אך שני שופטי הרוב חשבו שכן.

ברק – “דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי….”.

באופן עקרוני במשפט הישראלי יש תחולה ליחסים חוזיים גם בתוך התא המשפחתי.

סעיף 32– חוזה של הגרלה, משחק, תחרות לא זכאי לאכיפה. יש סייג לגבי משחקי הגרךה שהוסדרו בחוק (למשל- הפיס).

  • מהו חוזה “הימור”? האם השקעה במניות בבורסה היא הימור? בעייתי.
  • המבחן, הכללי מאוד, הוא- האם הזכיה תלויה יותר בעניין של הבנה ויכולת, או מזל ומקריות.

סעיף 33 לחוק, יצא בעקבות פס”ד קראסיאנסקי ופס”ד אלבלדה.

לפי הסעיף, חוזה שלפיו יינתן פרס , תואר וכיו”ב – אין ההכרעה לגביו נושא לדיון ביהמ”ש.

פס”ד  קראסיאנסקי- המתחרה בחידון התנ”ך תובע להכריז עליו כזוכה במקום זה אשר זכה.

החלטת ביהמ”ש: אם יש פגם פרוצדוריאלי ביהמ”ש יתערב, אך לא יתערב בפגם מהותי או מקצועי.

הלוי (דעת יחיד)- ביהמ”ש לא יתערב בעניינים שבכבוד,אין כוונה ליצור יחסים משפטיים. ביהמ”ש לא צריך להתערב גם אם היה פגם פרוצדוריאלי.

פס”ד אלבלדה- האוניברסיטה החליטה להאריך את לימודי המשפטים ולהחיל החלטה זו גם על הסטודנטים שבאמצע לימודיהם. המערערים- סטודנטים לקראת סוף תוארם אשר מתנגדים להחלה עליהם באומרם כי מדובר בהפרת חוזה.

החלטת ביהמ”ש: היחסים בין האוני’ לסטודנט הם אכן חוזיים, אך בכל הנוגע להענקת פרס, תואר וכיו”ב אין מדובר ביחסים חוזיים.

השיקול בעניין הוא מקצועי ומתחשב בסטנדרט עולמי.

פס”ד שני נ’ אוני’ ת”א- המערערות התחילו לימודיהן במסגרת תוכנית לימודים אשר במסגרתה ניתנו להן פטור. פטור זה בוטל בדיעבד.

החלטת ביהמ”ש: השאלה הדורשת הכרעה אינה בעניין מקצועי, אלא נכנסת לתחום החוזי. אין בסעיף 33  כדי לאפשר לאוני’ לפעול ללא סמכות, בהפליה,  או בצורה שרירותית. הערעור התקבל.

ג.כריתת חוזה:גמירת דעת

פס”ד זנדבנק נ’ דנציגר- הצדדים לחוזה הם בעלי מניות בחברות. בין הצדדים התקיימה התכתבות  בעניין מכירת חלקם של המערערים בחברות. אחרי סיום ההתכתבות טענו המערערים כי לא התכוונו למכור את כל חלקם בחברות תמורת הסכום שהוסכם, אלא רק חלק. המשיבים טענו כי ההתכתבות היא בגדר חוזה מחייב.

החלטת ביהמ”ש: נוסח המכתב מעיד על ג”ד.

ג”ד עפ”י שמגר היא כוונה ליצור יחסים משפטיים.

הרישום “כל הזכויות שמורות” אין בו כדי לפגוע באופי המכתב כהצעה מחייבת.

הנתונים החסרים בהצעה לא מהותיים לעסקה, הם פרטים אשר אפשר להשלים לפי הנוהג בין הצדדים או לפי הסדרים מסוג  זה.

הערעור נדחה, החוזה תקף.

גמירת דעת: בג”ד הכוונה היא לנק’ האל- חזור, כלומר, הצד המסוים מעיד כי מנק’ זו הוא מחוייב לחוזה.

  • הערה:יש בעייתיות עם ההגדרה בפסיקה כי גם התנהגות אחרי הכריתה יכולה להעיד על ג”ד.
  •  במקרה בו יש העדה על ג”ד, אך צד אחד טוען בדיעבד כי למרות זאת לא גמר בדעתו, ייבדק מה היה מבין “אדם סביר” מפעולות צד זה ( אך הכוונה למכלול הפעולות, גם אלו אשר הצד האמיתי לחוזה לא ידע עליהן), כלומר, המבחן הוא גם סובייטיבי (מה האדם המדובר הסיק מההתנהגות) וגם אובייקטיבי (מה אדם סביר ו”יודע כל” היה מבין).

יכול ויווצר מצב בו אין חפיפה בין זמני ההצעה והקיבול ובכך גם בגמירת הדעת.

יכול ויווצר מצב בו המציע שלח הצעה, לאחר מכן חזר בו ואף שלח ביטול,אך הניצע כבר קיבל את ההצעה. במצב כזה אין משמעות לביטול, החוזה תקף.

המודל שעומד לנגד עיני החוק הוא המודל הבא:

ביחס למציע, החוק קובע בס’ 3 כי המציע יכול לחזור בו מהצעתו. אם שלח למשל המציע את הצעתו בדואר, יוכל לחזור בו עד נקודה מספר 1: עד הגעת ההצעה למציע, או לכל המאוחר עד נקודה מספר 2: עד שהניצע שלח בחזרה את התשובה להצעה (לפעמים הניצע ירצה לחשוב על ההצעה לפני שיקבלה, ועובר פרק זמן מסוים עד שיגמור בדעתו).

אך גם הניצע יכול לחזור בו לאחר שהחליט: עד  נק’ מספר 3 – מועד הגעת תשובתו למציע.

יכול להתקיים המצב שבו יש העדה על גמירת הדעת של הניצע אך לא של המציע, כשאין חפיפה בין הזמנים.

אם ההעדה על גמירת הדעת הפסיקה להתקיים לפני שההצעה הגיעה לניצע, ניתן לבטל את החוזה.

פס”ד פרץ בוני הנגב נ’ בוחבוט-נכרת חוזה למכר דירתו של  המשיב, הרשומה על שם בנו, אך אין עוררין על כך שהוא הבעלים האמיתי. במעמד החתימה רשמה החברה 2 צ’קים, האחד לפקודת בוחבוט ווהשני לפקודת בנו. בוחבוט פדה את הצ’ק, בנו החזיר למשיבה צ’ק  שניתן לו, המשיבה החזירה את הצ’ק וטענה שהחוזה בתוקף. בוחבוט טען שהיה שיכור במעמד החתימה ולא ידע על מה חתם , גם בגלל עניין זה וגם מכיוון שאינו יודע קרוא וכתוב. הוא חתם כי נאמר לו שיינתנו לו 1000 ₪ .המחוזי קבע  החוזה תקף אך לא חייב את המשיב בפיצויים או הורה לפנות את בנו מהדירה, שכן לא היה צד למשפט.

החלטת ביהמ”ש: שמגר (מיעוט): לא היתה ג”ד, המערערת פעלה בחוסר תו”ל, החוזה לא מחייב. גם אם החוזה כן מחייב יש לראות בהחזרת הצ’ק ביטולו.

מבחן ג”ד הוא מבחן חיצוני, יש צורך בהעדה על ג”ד ולא רק ג”ד במובן הפנימי.

יש לבדוק מה מתקשר סביר בנעלי המתקשרים היה מבין.

החלטת הרוב: אין ביהמ”ש יכול  לעסוק בטענות אשר לא הועלו בפניו (ג”ד, תו”ל), הערעור נדחה.(החוזה תקף)

את דעת המיעוט של שמגר בפס”ד זה הפך שמגר מאוחר יותר לדחת רוב בפס”ד בראשי.

פס”ד בראשי נ’ עיזבון המנוח בראשי ז”ל- המנוח, מנהל  ובעלי חברה, חתם לפני מותו על צוואה בה הוריש את השליטה בחברה למערערים . המשיב תבע לא לקיים את הצוואה , ביהמ”ש  המחוזי קיבל תביעתו.

החלטת ביהמ”ש: המבחן לג”ד הוא אובייקטיבי- חיצוני, כאשר במסגרתו יש להתחשב בנסיבות העניין, לפני ואחרי כריתת החוזה.

כשמדובר בעסקת מתנה, יש לקחת בחשבון, בנוסף לנ”ל, כי  ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת.

חתימה אינה מספיקה כדי להעיד על ג”ד, במקרה והחותם לקוי בנפשו.

אין להניח בנסיבות המקרה כי מתקשר סביר בנעלי המערערים היה מתרשם כי המנוח גמר בדעתו לעשות את שחתם עליו. הערעור נדחה, החוזה לא תקף.

המבחן עפ”י ההלכה לג”ד, אם כן, הוא המבחן המשולב של שמגר.

פס”ד קדר נ’ אתרים- הערעור נסב סביב השאלה: האם הגיעו המערער והמשיבה לג”ד באשר להסכם, לפיו ימשיך המערער לעשות שימוש בשטח מכוח הסכם קודם בין הצדדים שתוקפו פג.

החלטת ביהמ”ש: בשום שלב ביחסים בין הצדדים לא היתה ג”ד משותפת, לכן לא נכרת חוזה.

ההלכה- ג”ד חייבת להיות בזמן הכריתה, אין אפשרות להחליט עליה רטרואקטיבית.

ד.     יסוד המסויימות:

  • בלי מסוימות אין הצעה.
  • מסוימות יכולה להעיד על ג”ד.
  • אם השופט יסיק שיש ג”ד, המסויימות שתידרש מצומצמת יותר. מסויימות משנית לג”ד.
  • מהי רמת המסויימות הנדרשת?

פס”ד פסטרנק נ’ חברת יוסף לוי-  המערערת שלחה הצעה, המשיבה שלחה קיבול בתחום הזמן שהוגדר בהצעה ואף הפקידה צ’ק כדרוש. המערערת סירבה לחתום על החוזה ולבצע המכירה.

החלטת ביהמ”ש: חסרים תנאים מהותיים במסמך(מועד תשלום, מועד העברת בעלות, תאור טכני של הדירות, סנקציות בשל הפרה וכו’), החוזה לא תקף.

פס”ד זנדבנק נ’ דנציגר-שמגר אומר כי אין צורך ברמה של פירוט מושלם, אלא שהפירוט יהיה מספיק כדי שממנו יהיה אפשרי להבין את מהות ההסכם, וכי  הצדדים התכוונו להתקשר לפי פרטים אלו.

*עד המחצית השניה של שנות ה-70 הגישה לגבי מסויימות היתה נוקשה יותר, מאז חלה “התרככות” בדרישה למסויימות, ובשורה התחתונה, כל עוד יש העדה על ג”ד המסויימות שנדרשת היא מינימלית.

פס”ד רבינאי נ’ חברת מן השקד-נערך זכרון דברים אך לא נחתם, המערערת חזרה בה. בין השאר, טענה המערערת כי חסר יסוד המסויימות.

החלטת ביהמ”ש:המבחנים לבדיקה האם זכרון דברים מחייב הם זהים לבדיקה הרגילה של כל חוזה:  אומד דעתם של הצדדים, הסכמה על הפרטים המהותיים.

המסויימות משנית לג”ד.

ברבינאי יש כבר כאמור גישה מרוככת יותר, ברק מציין כי הליבה של החוזה, אשר נדרשת היא- זהות הצדדים, סכום הרכישה, מועד העברת הנכס.

פס”ד דור אנרגיה – נערך סיכום דברים, המשיב הודיע לאחר מכן כי אין ברצונו להמשיך במו”מ. המערערת טענה- המשיב נהג בחוסר תו”ל, לא היתה לו כוונה להתקשר איתה אלא רק להשתמש במו”מ כאמצעי לחץ על צד שלישי. היתה ג”ד. המשיב הצהיר כי אין לו יותר דרישות מהמערערת- חסר רק אקט חתימה פורמאלי.

החלטת ביהמ”ש: היעדר חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר ג”ד, יסוד המסויימות אינו מנותק מיסוד ג”ד, הם שלובים זה בזה.

הפרטים החסרים שוליים, ניתנים להשלמה ע”י מנגנונים המעוגנים בחוק.

אין בהשמטת פרטים לגבי שטח התחנה או רשימת הציוד המדוייקת כדי לפגוע במסויימות, מדובר בתחנה קיימת, שטחה קבוע ורשימת הציוד נותרה כשהיתה. ביהמ”ש משתמש בהשלמה לפי חוזים מאותו סוג.

פס”ד בית הפסנתר- המשיבה השאילה עפ”י נוהג, פסנתר  מהמערערת תמורת פרסום,  התוכנית בה שומש הפסנתר בוטלה, לכן הפרסום לא יצא לפועל.המערערת דרשה שרשות השידור תפרסם שמה  במס’ תוכניות כמוסכם. ביהמ”ש ערך פשרה, לה נתן תוקף של פס”ד, וההסכם קבע שהרשות תשתמש בכלי המערערת אותו מס’ פעמים כמו מתחריה. הרשות שילמה פיצוי סמלי כמוסכם, אך תבעה לבטל את שאר ההסכם כי לא היתה מסויימות- המחוזי קיבל.

החלטת ביהמ”ש)דורנר) : היתה ג”ד, החסר מדומה בלבד.

 במידה ויש ג”ד המסויימות זניחה(הכוונה היא שהפירוט זניח)

רשות ציבורית מחוייבת ליתר תום לב.

בייניש מציינת את הבעייתיות עם אמירתה של דורנר בעניין המסויימות ובענין שבו אמרה כי מכיוון שהאכיפה בעייתית פוסקים פיצויים. הפיצויים צריכים להפסק כתוצאה מהערכת נזקים.

  • הערה-ניתן היה להשלים את הפרטים מהחוק, אשר לפיו, פרק הזמן הראוי הוא כנהוג בחוזים מסוג זה.
  • נוסחת הקשר: סעיף בזכרון הדברים אשר מראה קשר בינו לבין חוזה עתידי. במצב כזה קל יותר להסיק כי אין ג”ד, אך עדיין אין זה חד משמעי.

השלמה: יש כמה שלבים שביהמ”ש צריך לעבור לפני שייגש להשלים חוזה-

  1. יש לבדוק שאכן קיים היסוד הראשוני  לחוזה.(ג”ד, מסויימות, הצעה וקיבול)
  2. לוודא שאכן יש חסר (כלומר, שאי אפשר, ע”י פרשנות החוזה גופא , להבין מה הצדדים רצו בעניין המסויים ).
  3. לוודא שהחסר שנוצר, לא נוצר כתוצאה מכך שהצדדים רצו שיהיה חסר (“הסדר שלילי”).

מנגנוני השלמה: הרצון הוא להשלים בצורה שתתקרב כמה שיותר למה שרצו הצדדים מלכתחילה.

 

  1. מנגנון השלמה חוזי.(בורר שהוגדר בחוזה)
  2. עיקרון הביצוע האופטימלי.( מצב בו אחד  הצדדים המעוניין יותר בקיום החוזה נותן לצד השני את כל קשת האופציות האופטימליות לבחירתו, כך שאין יכול הצד השני לטעון לחוסר מסויימות.)
  3. סעיף 26, סעיף השלמת פרטים:

א’- לפי הנוהג בין הצדדים.

ב’- לפי חוזים מסוג  זה.

  1. השלמה מכוח החוק.

ה.    הצעה וקיבול:

* הצעה וקיבול יכולים להתבצע בכל דרך שתהיה מובנת לשני הצדדים, לרבות התנהגות.

הצעה:

* כדי שהצעה תיחשב להצעה ולא להזמנה יש צורך בהעדה על ג”ד.

*אם ברור שהמציע שומר לעצמו את האפשרות לבחור ניצע אחר או לחזור בו, אין מדובר בהצעה.

* אם נעשתה הצעה הכוללת את כל מרכיבי ההצעה הדרושים, בעצם כל מה שנשאר לניצע הוא לקבל.

*במכרז, היוצא במכרז מזמין להציע הצעות, כאשר כל הפרטים של ההצעה ידועים פרט למחיר. כשהמציע  נוקב במחיר והיוצא במכרז מקבל אותו- נכרת חוזה.

*גבולות זמן-

 עד מתי רשאי המציע לחזור בו?

לפי סעיף 3(א)-לפני שהניצע נתן הודעת קיבול ובתנאי שהמציע הודיע על חזרתו.

*סעיף 3(ב)-“הצעה בלתי הדירה”: אפשרות המציע לחזור בו קיימת רק עד אשר ההצעה מגיעה לניצע. מהרגע בו קיבל הניצע את ההצעה, ההחלטה אם לקבלה או לא היא בלעדית שלו, כל עוד יעשה זאת בתחום הזמן הנקוב (או באין נקוב- “סביר”). הצעה היא בלתי חוזרת כאשר מצויין כך בהצעה או כאשר נקבע מועד, עד אליו ההצעה בתוקף.

* הערה:  מה בעניין הצעה הנתחמת בזמן, אך מצוין כי אין זו הצעה בלתי חוזרת?

ג.שליו-אם ההצעה תחומה בזמן- הצעה בלתי חוזרת.

דויטש– אם נתחם זמן אך צויין כי אין מדובר בהצעה בלתי חוזרת, כך יהיה.

*מתי פוקעת ההצעה?

1. כשהמציע חוזר בו, כל עוד רשאי הוא לחזור בו.

*הערה:במקרה של מו”מ ארוך, במהלכו יש הרבה התכתבות, יכול להווצר מצב שהמציע לא יכול לחזור בו כבר מרגע ההצעה, לפחות לא בלי

טעם ענייני.

תו”ל יכול למנוע אפשרות של חזרה כבר מרגע ההצעה במקרים מסויימים.

2. סעיף 4(1)- דחייה של הניצע/ עבר המועד לקיבול.(מועד נקוב/סביר)

דחייה, יכולה שתהיה מפורשת או משתמעת.

פס”ד נווה עם ר”ג נ’ ד”ר יעקובסון-  המערערת הודיעה למשיב שבאפשרותו ובאפשרותם של דיירים אחרים לרכוש את הדירה עד תאריך x, במועד החתימה יש לשלם 50% מהסכום. במהלך פגישה בה שילמו שאר הדיירים, ד”ר יעקובסון הודיע כי אין בידו כסף ויצא. ביום שלמחרת הגיע עם הכסף אך החברה אמרה כי  ההצעה כבר לא עומדת בעינה, זאת למרות שעפ”י ההצעה, נותרו עוד כמה ימים.

החלטת ביהמ”ש: מדובר בהצעה בלתי הדירה, זאת מפני שננקב תאריך בו היא פוקעת. עצם הניסיון של הניצע בהצעה בלתי הדירה להטיב את תנאי ההצעה לא מהווה דחייה.

דחיית הצעה בלתי הדירה בטרם פקעה צריכה להיות מפורשת או אקטיבית.

3.סעיף 4(2)- מוות  או מוות משפטי של אחד הצדדים. אם המוות התרחש אחרי הזמן הסביר לביטול, היורשים ייחשבו כקשורים בחוזה.(תלוי בנסיבות) במקרה זה אין הבדל בין הצעה רגילה לבלתי הדירה- מוות יפקיע  את ההצעה בטווח זהה.

הערת קודיפיקציה: הטווח בקוד’ הוא רגיל, בהצעה רגילה- עד שהניצע שולח קיבול, בהצעה בלתי הדירה- עד שהניצע מקבל פיזית את ההצעה.

קיבול:

סעיף 5-הקיבול יכול להיעשות בכל דרך ממנה מבין הניצע כי קובלה הצעתו, זאת אלא אם כן נקבעה דרך ספציפית ע”י המציע.

התנהגות יכולה להוות קיבול, למשל, ביצוע אחד התנאים הקבועים בהצעה.(ההתנהגות צריכה לבוא לידי ידיעת המציע.)

סעיף 6(א)- קיבול בהתנהגות: התנהגות יכולה להוות קיבול, אם כך משתמע מההצעה.

פס”ד ש.ג.מ חניונים נ’ מ”י-בזמן מלחמת יום כיפור המדינה עשתה שימוש בחניון בבעלות המערערת.  דורשת תשלום

החלטת ביהמ”ש: חניון רכב מטבעו מהווה הצעה לציבור, החניה משום קיבול( ע”י התנהגות) , משמעות ההתנהגות תבחן נורמטיבית ולא סובייקטיבית לפי ראות עיניו של אחד הצדדים. הייתה  ג”ד, היה חוזה.

פס” ד תשובה נ’ בר נתן-הצדדים כרתו שני חוזים. האחד, למכירת מחצית מהמקרקעין של אחד הצדדים לשני, השני,  הסכם שיתוף. נקבע כי לשותף תהיה זכות סירוב ראשונה לגבי רצון השני למכור חלקו.בנוסף הוחלט שהצעת וקיבול המכירה חייבים להתבצע בדואר רשום. המשיב הציע למכור באמצעות פקס, המערער ביקש שישלח דואר רשום. עוד באותו יום שלח פקס נוסף עם מחיר גבוה יותר, גם הצעה זו התבקש  לשלוח בדואר רשום. המערער קיבל את ההצעה הראשונה.

החלטת ביהמ”ש: מכיוון שנקבע כי הצעה וקיבול ייעשו בדואר רשום בלבד, אין להתחשב בפקסי ם או בשיחות, אך אין קביעה לגבי הביטול- אותו המציע עשה בפקס, כך שהוא תופס. המערערים מנסים להשתמש בתנאי בחוזה שלא בתום לב. ההצעה הראשונה היא בלתי הדירה, יש באפשרות המציע לחזור בו כל עוד ההצעה לא הגיעה לניצע כפי שאכן עשה- הקיבול שביצע תשובה לא רלוונטי.

סעיף 6(ב) –בא להבהיר, שגם אם המציע יגדיר ש”שתיקה כקיבול” אין לקביעה  זו תוקף.

סעיף זה בא להגן על הניצע.

בפס”ד רוזנר נ’ מגן-דוד אדום, שתיקתו לא תיחשב לקיבול בנסיבות המקרה, משום שטענתו כי גמר בדעתו לשלם על כרטיס ההגרלה, דבר שלא ביצע בפועל, השתיקה הזו באי התשלום, לא תשתכלל לידי חוזה.

  • יש מצבים בהם שתיקה תיחשב כקיבול. אם מדובר במו”מ מתמשך במהלכו הובן כי שתיקה לאחר אחת ההצעות מהווה קיבול או במקרה בו הניצע הסכים לכך ששתיקה פירושה קיבול.
  • ש‘-במקרה שהתנהגות היא הקיבול- מהו טווח  הזמן בו יכול המציע לחזור בו?
  • ת’-עניין זה ייפתר דרך תו”ל, ייבחנו הנסיבות, מידת ההשקעה של הניצע ומידת הסתמכותו ולאור אלו ייקבע אם היה זה בתו”ל לחזור בהצעה.

סעיף 7- במקרה של הצעה שאין אלא כדי לזכות את הניצע, שתיקה כן תיחשב קיבול.

  • ש’- מתי יכול מציע לחזור בהצעה שאין בה כדי לזכות?
  • ת’- אפשר לגזור מסעיף 36(א) העוסק בחוזה לטובת צד שלישי שנק’ האל חזור במקרה הנ”ל היא – ברגע שנודע לניצע על ההצעה( השערה, אין הלכה בעניין).
  • ההבדל בין הצעה שאין בה אלא כדי לזכות הוא שהצעה מסוג זה באה בדרך כלל לשרת אינטרס כלכלי  או צרכני מסוים.

סעיף 8 (א)- הניצע יכול לקבל את ההצעה תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזו תוך זמן סביר.

סעיף 9- – קיבול של הצעה שפקעה כמוה כהצעה חדשה. מפני שמדובר בהצעה שבשינוי, עכשיו היא תהיה בתוקף. אם ההצעה פוקעת, לא ניתן לקבלה. ניסיון הניצע לקבלת ההצעה לאחר שפקעה, נחשבת כהצעה חדשה.

סעיף 10- אם הניצע שולח הודעת קיבול והודעת חזרה- הראשונה מביניהן תופסת. אם הן מגיעות ביחד- החזרה תופסת, החוזה בטל.

ו.       צורת החוזה:

סעיף 23-חוזה יכול להיכרת בכל צורה, כל עוד יש הסכמה בין הצדדים לגבי הצורה. הסייג הוא לגבי חוזים אשר עפ”י חוק צריכים להיות בפורמט ספציפי.

  • דרישת כתב: יש 2 סוגים של דרישת כתב-

1. מהותית- אם יש דרישה מהותית לכתב לגבי חוזה מסויים והוא לא קיים אותה, אין תוקף לחוזה.

2. . ראייתית – אינה מהותית להתקיימות החוזה, אך בלעדיה- במקרה של סכסוך, יהיה קשה יותר להוכיח תוקפו של חוזה.

אם חוזה מגיע לביהמ”ש והוא לא עומד בדרישת הכתב, בין אם היא ראייתית או מהותית- אין תוקף לחוזה.

אם חוזה מגיע למשפט והסכסוך הוא סביב תנאי או תנאים ספציפים ומדובר בדרישה ראייתית, ביהמ”ש יעסוק בפרטים הרלוונטים. אם מדובר בדרישה מהותית, החוזה כולו לא תקף.

  • ההחלטה אם מדובר בדרישת כתב מהותית או ראייתית נתונה לפרשנות ביהמ”ש. פרשנותו תיעשה בהתאם לתכלית החוק.
  • כיום, יש אבחנה בין דרישה מהותית לראייתית בעניין התזמון.

מהותית- החוזה עצמו חייב להיות בכתב.

ראייתית- גם מסמכים שנכתבו אחרי הכריתה המעידים על התקיימות חוזה יתקבלו.

סעיף 8 לחוק המקרקעין-מגדיר כי בנושא המקרקעין יש דרישת כתב.

  • אם פלוני מתחייב לאלמוני למכור לו נכס ולפני שהדבר נעשה אלמוני מוכר את הבעלות לצד שלישי, מדובר בעסקת מקרקעין- סעיף 8 חל עליה
  • אם אלמוני מוכר לצד שלישי את הזכות לקנות את הנכס מפלוני, הוא מוכר זכות חוזית ולא מדובר בעסקת מקרקעין- סעיף 8 לא חל. (עסקת המחאה)

הערת קודיפיקציה- אם מתקיימת עסקת המחאה, אשר תוכנה זכות מקרקעין, חל סעיף 8.

פס”ד גרוסמן נ’ בידרמן-במהלך מו”מ בע”פ בין הצדדים לגבי מכר מקרקעין ערכו הצדדים מסמך תחת הכותרת “הסכם פורמאלי”, עליו המשיב לא חתם.

המסמכים אמנם מעידים על כוונות הצדדים, אך אינם מקיימים את דרישת הכתב לפי ס’ 8 לחוק המקרקעין.

דרישת הכתב בס’ 8 היא מהותית.

  • הבחנה נוספת היא בעניין רמת הפירוט:

מהותית- מסויימות, ומעבר לה(יכול להיווצר מצב בו יש מסויימות אך לא ממולאת דרישת הכתב) .

ראייתית- הפירוט הדרוש הוא מועט ביותר.

  • הערה:  יכול להיווצר מצב בו אין הסכמה בכתב  בין הצדדים לגבי פרט מסויים אשר בד”כ אפשרי להשלימו באמצעות אחד ממנגנוני ההשלמה אך , מכיוון שהצדדים כן הסכימו לגביו בע”פ, אין אפשרות להשלמה, כי אין חסר ואז יבוטל החוזה כי לא מקויימת דרישת הכתב המהותית.( הפסיקה קבעה בעניין כי אם הפרט הנ”ל זהה למנגנון השלמה, תתקבל ההשלמה)

הערה לגבי הפס”ד-גרוסמן טוען שהחוזה נערך בע”פ ואת ההסכמה שבע”פ יש לאכוף. המסמך הוא רק ראיה להסכמה שבע”פ. זאת מכיוון שעד לפסיקה זו לא היה כלל חד משמעי הקובע כי הדרישה בסעיף 8 היא מהותית. הנורמה עד אז הייתה שהיא ראייתית ).

פס”ד קפולסקי נ’ גני גולן ויעקב גרובר- היו חילופי מסמכים בין הצדדים (תוכנית סניטרית, קבלה) לגבי מכר מקרקעין, ובעקבותיהם גם חילופי כספים.

החלטת ביהמ”ש: אי אפשר לראות במסמכים הנ”ל  כמסמכים הממלאים את דרישת הכתב של ס’ 8, הדרישה היא מהותית ולא ראייתית.

ביהמ”ש קובע תנאים הכרחיים לדרישת הכתב בסעיף 8- שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני תשלום, הוצאות ומסים.

  • בהמשך יש ריכוך בגישה לגבי פירוט דרישת הכתב, המקבילה לריכוך בדרישה למסויימות.

פס”ד בוטקובסקי  נ’ גת- התקיים מו”מ לגמי מכירת מגרש, הגיעו להסכמה לגבי הפרטים המהותיים, הצדדים העלו את ההסכמה על הנייר אך לא חתמו. קבעו לחתום למחרת, הפגישה לא התקיימה והמערערת מכרה את המגרש לקונים אחרים.(זאת לאחר שהמערערת ביקשה ערבות והמשיבים סרבו)

החלטת ביהמ”ש: היתה ג”ד,  דרישת הערבות היתה אמתלה ע”מ לצאת מהחוזה.חתימה לא מהווה תנאי לעמידתו של המסמך בתנאי סעיף 8. החוזה הופר ע”י המערערת.

פס”ד רובינשטיין נ’ לויס-ביהמ”ש קבע במקרה זה שלמרות שאין חתימה של המוכר, החוזה תקף, מכיוון שהחוזה נערך ע”י הצד שלא חתם והוא זה שקבע את התנאים, אך לא נקבעה הלכה בעניין.

פס”ד ג’רבי- החתימה היא לא חלק מהדרישה לכתב.

פס”ד אהרונוב נ’ אהרונוב- בני זוג אשר עשו עסקה, לפיה הבעל ישקיע מכספו בשיפוץ הדירה שבבעלות האישה ובתמורה יקבל מחצית מהבעלות בדירה. לאחר השיפוץ חתמה האישה שהבעל אכן שיפץ את הדירה מכספו.

בפס”ד זה היה ריכוך משמעותי של דרישת הכתב, ביהמ”ש השלים פרטים מהותיים לעסקה ומהותיים לדרישת הכתב.

פס”ד קלמר נ’ גיא-  בין הצדדים היה הסכם שבע”פ, לפיו המשיבים יבנו שני בתים על השטח של המערער, בתמורה יקבלו מחצית מהשטח. תוך כדי הבנייה התברר  שהמערער מסרב לחתום על חוזה המאשר את הדברים שהוסכמו. המשיבים עברו לגור בביתם ונעלו את הבית שיועד למערער. זה פרץ פנימה ומכר אותו לצד שלישי.

החלטת ביהמ”ש: זמיר– הביצוע החלקי של  החוזה ע”י הצדדים מעיד על ג”ד.

הבניין עצמו כ”מסמך” המוכיח את קיום החוזה, בנוסף יש גם את המסמכים המתייחסים לעסקה שנערכו לאחר ההסכם שבע”פ.

ברק– מסכים שיש לדחות את הערעור, אך מפאת חוסר תום לב ולא מהסיבות שמונה זמיר.( החלת עקרון תום הלב, רק במקרים שעולה מהם “זעקת ההגינות”, ובמקרים בהם המו”מ הבשיל לידי חוזה אך מסיבות הנובעות מחוסר תום הלב- לא נכרת חוזה)

גולדברג– מסכים עם ברק, אומר כי הנימוק של זמיר יביא לפרצות רבות מידי בדרישה לכתב ומדגיש כי הסטייה מדרישת הכתב צריכה להיעשות רק במקרים חריגים.

ז.       מו”מ לקראת כריתתו של חוזה:

סעיף 12: תקף לגבי כל מו”מ, בין אם נכרת בסופו חוזה ובין אם לא.

עוצמת החובה לתום לב גוברת ככל שהמו”מ בשלב מתקדם יותר.

פרישה ממו”מ מסיבות שרירותיות, לא ענייניות בשלב מתקדם של המו”מ היא חוסר תום לב.

פס”ד פנידר נ’ קסטרו- נחתם זיכרון דברים, החברה התחייבה למכור  למשיב דירה. לאחר מכן התברר כי הדירה בכלל לא בבעלות החברה. החברה נכנסה לפירוק, עפ”י ההסדר נושיה זכאים ל- 15% מתביעותיהם. המשיב תבע לקבל את כל הסכום, ודרש לקבל זאת מהעותר עצמו.

החלטת ביהמ”ש: “צד” לצורך סעיף 12 לא חייב להיות צד לחוזה, אלא צד למו”מ עצמו. חוסר תום הלב, לצורך סעיף 12 הוא במו”מ גם אם לא השתכלל לידי חוזה.

חוסר תום הלב הוא של העותר, לא של החברה- הוא עצמו חייב בפיצויים.

*הערה- מה קורה במצב בו שולח נותן הוראות לשלוח הוראות שמפרות את חובת תום הלב ?

האם עליו לבצע הוראות אלו או לא?

תשובה חלקית לעניין נתן שמגר: האחריות היא על השלוח היא בשלב הראשוני, שעליו להחליט אם בכלל  לקבל עליו את השליחות. אם קיבל עליו השליחות, האחריות עליו.

  • הפסיקה ייתרה את החלק בסעיף 12 האומר “בהתאם לדרך המקובלת”, המבחן לגבי חובת תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי.

פס”ד בית יולס- העותרת פרסמה מכרז להקמת בית אבות. עפ”י תנאי המכרז יש צורך בערבות בנקאית על 5% מהסכום וצויין שהחברה לא מתחייבת לקבל את ההצעה הנמוכה ביותר. העותרת החליטה להעניק את המכרז למוסד ציבורי אשר לא עומד בתנאים שהוצבו במכרז על פני המשיבה אשר הצעתה הייתה זולה יותר ואשר עמדה בתנאים. השאלה שעמדה לדיון נוסף היא: האם מוטלת על גופים פרטיים חובה לנהוג בשוויון במכרזים והאם חובה זו נובעת מסעיף 12.

החלטת ביהמ”ש: שמגר– מכרז הוא הצעה להציע הצעות. גוף פרטי לא חייב לצאת במכרז כדרך לתחילת מו”מ, אך בעשותו כן הוא מחוייב לנהוג עפ”י כללי המכרז ועליו לנהוג בשוויון.

אלון- לא נוצרה אצל המשתתפים במכרז, כתוצאה מדיבור או התנהגות  ציפייה לשוויון.

אין להחיל חוקים החלים על גופים ציבוריים על גופים פרטיים. יש בכך גישה פאטרנליסטית של ביהמ”ש, ומקום גישה זו הוא רק במקום בו מדובר בחלש מול חזק.

מחובת תום הלב לא נגזרת חובת השוויון במכרז פרטי.

ברק- למכרז חוקים משלו. כאשר גוף, פרטי או ציבורי, יוצא במכרז הוא מתחייב לקבל את ההצעה הזולה ביותר.

הציפייה של משתתף במכרז לשוויון נובעת מעצם המכרז ולא מהיותו של היוצא במכרז גוף ציבורי.

שוויון לא מחוייב ישירות מחובת תום הלב, אך יש מקרים בהם מחובת תום הלב תיגזר החובה לנהוג בשוויון.

ההחלטה היתה לפי פסק דינו של  המשנה לנשיא- השופט אלון.

  • כל השופטים מסכימים על כך שאם יש התניה מפורשת לנהיגה בשוויון יש חובה לנהוג בשוויון, ואם יש תניה מפורשת האומרת כי אין צורך לנהוג בשוויון לא קיימת חובה כזאת.
  • היחס בין חובת תום הלב לבין פרק “פגמים בכריתה”-

הטעיה, כפיה ועושק מעידות על חוסר תום לב.

טעות:

סעיף 14(א)-טעות שהצד השני ידע עליה או צריך היה לדעת. במקרה זה יש הפרה של חובת תום הלב.

סעיף 14(ב)- טעות שהצד השני לא ידע עליה ולא היה צריך לדעת. אין הפרה של חובת תום הלב.

  • כשתובעים להטעיה, כפיה או עושק (או טעות לפי 14(ב))  בד”כ תובעים גם לסעיף 12, מכיוון שמכוחו אפשר לקבל פיצויים.

פס”ד ספקטור נ’ צרפתי- המערער, אשר ידע כי על בשטח המדובר יופקעו 40% ממנו ואפשרי לבנות עליו 12 דירות במקום 16, פנה למתווך על מנת למכור אותו. זה מצא במהרה קונה, אשר בונה בחלקה צמודה, ונכרת חוזה מכירת קרקע, כשהמערער אמור לקבל 2 מהדירות. במעמד הכריתה שילם המשיב מקדמה, לאחר מכן גילה על ההפקעה ורצה לבטל את החוזה.

החלטת ביהמ”ש: אשר– לא חלה חובה על המוכר חובה לבדוק את תכנית המתאר, אך חלה עליו חובה, במידה והוא כבר יודע את תוכנה, לגלות את העניין לקונה. פרט זה הוא פרט מהותי לעסקה אשר סביר מאוד שישפיע על ההחלטה של הקונה אם לכרות חוזה.

לנדוי-הקונה הוא קבלן, עליו היה לדעת כי יש לבדוק את תכנית המתאר. המוכר יכל להניח שכך אכן עשה, לכן אין הטעיה או טעות. למרות זאת, יש לבטל את החוזה,  זאת מכיוון שהייתה קיימת זכות של צד שלישי על הקרקע (הוועדה המקומית)  אשר עליה לא ידע הקונה וזו ההצדקה לביטול, לפי ס’ 18 (א) לחוק המכר שיש למכור נכס כשהוא נקי מכל שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי.

הוחלט עפ”י פסק הדין של לנדוי.

פס”ד גנז נ’ כץ- המשיב, חרדי  שחתם על שטר התחייבות למשיב על סך 100,000$ כדי שזה ישדך לו אישה. המשיב מצא שידוך עבור המערער והמערער נשא אותה לאישה. המערער שילם 20,000 $ וחשב שבכך יצא ידי חובה.

החלטת ביהמ”ש: מיעוט- המשיב נהג בלא בתום לב.

רוב– טענת תום הלב לא הועלתה לכן אין לעסוק בה.אין להרחיב את תחום מחייתו של סעיף 12 מעבר לנדרש.

  • הערה- אם הוכח עושק, נובע חוסר תום לב, אך אם לא חלים כל התנאים להוכחת עושק, רק חלקם, האם עדיין אפשר להוכיח חוסר תום לב?

השופט קדמי אומר בפס”ד כי למרות שאין את כל התנאים לביסוס טענת העושק, יש כאן חוסר תום לב. דעת הרוב נוגדת עניין זה, החלטה כזו, יש בה כדי לייתר את סעיף העושק.

  • הערה נוספת- במקרה זה יש זהות בין פיצויים וביטול חוזה. התוצאה היתה תשלום של 60,000 דולר, אך בהרבה מקרים אחרים יש הבדל בין התוצאות של פסיקת עושק שלבין פסיקת חוסר תום לב , כך שאין בהחלטה עפ”י דברי קדמי ייתור של סעיף 18.
  • התשובה לגבי השאלה הנ”ל בעניין הטעיה היא- כנראה (עפ”י רמיזות בפסיקה) חיובית. אפשר להוכיח חוסר תום לב גם אם אין את כל הבסיס להוכיח הטעיה.
  • הערה בעניין גנז נ’ כץ-פסק הדין לא משקף את דעת ביהמ”ש. הייתה בעיה פרוצדוריאלית ובנוסף נוצר הרכב אשר דעתו שונה מהקונצנזוס.

 

 

 

 

 

 

  • ·        מה מהווה הפרת תום לב?

 

חובת הגילוי: בפס”ד ספקטור נ’ צרפתי נקבע לראשונה כי חובת הגילוי היא חלק מחובת תו”ל.

לפי השופט אשר חובת הגילוי היא לגבי כל הפרטים שהיו ידועים למוכר והם מהותיים לעסקה- גם אם הצד השני יכול היה להשיג את המידע בעצמו.

לפי השופט לנדוי, אם הקונה יכול היה להשיג את המידע בקלות יחסית והיה סביר שאכן יעשה כך- לא חלה חובת גילוי (במקרה הנ”ל הקונה היה קבלן והמידע היה די נגיש).

בפס”ד פנידר מצטרף שמגר לדעתו של אשר.

בפסד קיסלינגר השופטים מאמצים את דעתו של אשר, בעניין הטעיה ואף מרחיבים אותה כך שחובת הגילוי חלה גם על הקונה.( הקונה ידע הקרקע יועדה לבניה בעוד המוכרת עדיין היתה תחת הרושם שהקרקע מיועדת רק לחקלאות)

בפס”ד  ספקטור הוגדר כי הפרטים הרלוונטים לחובת הגילוי הם פרטים לגבי מהות הנכס והעסקה, אך לא לגבי הכדאיות.

מאפייני והיקפה של חובת הגילוי  לפי הפסיקה-

     

סוג החוזה: היקף חובת הגילוי בחוזה מסחרי שונה מההיקף בחוזה צרכני.

טיב היחסים: בצדדים אשר ביניהם יחסי קרבה(כמו משפחה) חובת הגילוי רחבה יותר.

אופי המידע: כאשר הגישה למידע קלה יותר, היקף חובת הגילוי מצומצם יותר.

צדדים: היקף חובת הגילוי על המוכר רחבה יותר מההיקף שחל על הקונה.

נסיבות מיוחדות: אם צד אחד בעמדת נחיתות יוצאת דופן, חובת הגילוי על הצד השני רחבה יותר.

  • הערה: בפס”ד ספקטור נ’ צרפתי, דוקא מכיוון שהקונה הספציפי היה קבלן אשר בנה בחלקה צמודה, הוא לא ראה את הצורך לבדוק את תוכניות המתאר, אשר- עפ”י ההיגיון היו אמורות להיות זהות לשלו

 

פרישה ממו”מ: פרישה צריכה להיעשות בתו”ל. היא תיחשב חוסר תו”ל אם מדובר במו”מ מתקדם מאוד והשיקולים לפרישה לא ענייניים.

בנוסף, אם פלוני מקיים יותר ממו”מ אחד בו זמנית(דבר אשר לעצמו הוא לגיטימי) אך את אחד מהם הוא מקיים בלי כוונה אמיתית להתקשרות בחוזה, אלא רק כדי להפעיל לחץ על הקונה השני- חוסר תום לב.

 פס”ד זוננשטיין נ’ גבסו- המוכר דרש, בשלב סופי של העסקה שחלק מן  הסכום ישולם “מתחת לשולחן”, הקונה לא הסכים, לכן ביטל המוכר את העסקה.

ברק קבע כי מדובר בחוסר תו”ל.

פס”ד קל בניין – המשיבה יצאה במכרז,  בחרה במערערת, סיכמה איתה את התנאים, חבר המנהלים של המשיבה לא אישר את העיסקה ובהמשך כרתה המשיבה חוזה עם גוף שלא לקח חלק במכרז.

השאלה המרכזית  בערעור היתה- האם המערערת זכאית לפיצויי קיום בנוסף על הסתמכות.

 החלטת ביהמ”ש: ברק– הפיצויים מכוח ס’ 12 הם רבים ומגוונים, ברוב המקרים יידרשו פיצויי הסתמכות, אך במקרים חריגים בהם המו”מ הבשיל עד כדי חוזה והדבר היחיד המונע זאת הוא חוסר תו”ל- פיצויי קיום אפשריים.

  • הערה- בפס”ד זה, ברק בעצם הופך את דעת המיעוט שלו ושל שמגר מבית יולס לרוב.
  • הערה נוספת-בין שני פסקי הדין האלה היה את פס”ד חברת קדישא נ’ קסטנבאום אשר בו ברק כבר עושה חצי מהמהלך בכך שקובע כי יש נורמות כלליות, כגון תו”ל, רשלנות וכו’ שחלות במגזר הפרטי.

סעיף 10 לחוק התרופות קובע כי חייב להיות קשר סיבתי  בין ההפרה לנזק, והנזק צריך להיות כתוצאה מסתברת של ההפרה, כלומר, שאפשר היה לצפות נזק זה כתוצאה מהפרה . עקרונות אלו של הסיבתיות והצפיות חלים גם על הפיצויים הנובעים מסעיף 12.

סעיף 13 לחוק התרופות עוסק בנזק אשר לא בממון.(למשל- עוגמת נפש)

סעיף 14 לחוק התרופות עוסק בהקטנת נזק. לו הצד נפגע יכול היה להקטין נזקו בקלות, ביהמ”ש יקטין את הפיצויים בהתאם.

פס”ד שיכון עובדים נ’ זפניק- המערערת פרסמה הודעה לפיה תתאפשר הרשמה לרכישת דירות בבניין שבנתה עד תאריךx  . המשיבים הגיעו בתאריך האמור, עם הסכום שנדרש, חיכו שעות, אך תורם לא הגיע עקב התנהלות לא תקינה של החברה. ההנהלה החליטה יותר מאוחר, בעקבות פניות ממתינים נוספים לאפשר גם להם את הרכישה, אך בתשלום נוסף. החברה דרשה שמי שמסכים לעסקה יחתום על כתב וויתור באשר לתביעות נוספות מהחברה. המשיבים עשו כך, תוך כדי הבעת מחאה. המשיבים תבעו לאחר מכן לפיצויים בגובה ההפרש בין המחירים עקב חוסר תו”ל מצד המערערת.

החלטת ביהמ”ש: אילו המשיבים היו מגישים תביעתם אחרי שמילאו את הטפסים המקוריים והגיעו במועד הדרוש עם הסכום הדרוש הדין היה עימם. אך הם בחרו להשתמש בטענתם להפעלת לחץ על החברה , דבר שהצליח, אך בדרך חתמו על כתב הוויתור, דרך פעולתם זאת שוללת את זכותם לתבוע לסעיף 12.

אוביטר: סעיף 12 אינו מוגבל לפיצויים בלבד, כאשר הבשילו היחסים לכדי חוזה, והפרת תום הלב היא המונעת- אפשר לראות את החוזה כאילו נכרת והופר, לכן ניתן לפסוק אכיפה.

כאשר המו”מ  הוביל לכריתת חוזה, אין בסיס לתביעה מכוח סעיף 12.

* אשם בהתקשרות- (לפי בן פורת בזפניק) מצב בו מו”מ הבשיל לכדי חוזה, הכריתה נמנעת רק בגלל חוסר תו”ל. במקרה כזה יראו בחוזה כאילו נכרת והופר- כל תרופה אפשרית (כל עוד הוכחו היסודות הרגילים).

בפס”ד החברה האילתית נפסקים פיצויי קיום מכוח סעיף 12 והשופט נותן כסימוכין את דברי השופטת בן פורת מפס”ד שיכון עובדים (אשר היו באוביטר).

בפס”ד קלמר נ’ גיא באמצעות “אשם בהתקשרות” ניתן להתגבר על דרישת הכתב.

בעצם, פס”ד קלמר נ’ גיא מבסס את עמדתה של בן פורת אשר נאמרה באוביטר בזפניק  כהלכה לגבי האפשרות לפסוק תרופה אחרת פרט לפיצויי קיום כתוצאה מסעיף 12.

בפס”ד קל בניין ברק חוזר על הדברים, אך  מוסיף כי במצב בו היחסים הבשילו.. הנזק הישיר הוא הפסד רווח, מכאן שאפשרי  לפסוק קיום.

* הערה- פיצויי  הקיום בקל בניין נובעים מסעיף 12(ב) והאכיפה והפיצויים בפס”דים- זפניק, קלמר, החברה האילתית נובעים מסעיף 12(א).(אשם בהתקשרות)

פס”ד עלריג נכסים נ’ ברנדר-  ברנדר, בעלה של מטריטן, שבבעלותה מגרש בר”ג  הגובל עם עוד 3 חלקות. ניתנה לחברה אפשרות לחבר את החלקה עם החלקות הגובלות לה. ברנדר ניהל מו”מ עם עלריג לגבי מיזם משותף לבניית רב קומות בשטח. ריגר(בעליה של עלריג)  הסכים לממן את רכישת החלקות ולהשיג אשראי בנקאי. לאחר רכישת החלקות, מטריטן מכרה את הזכויות על כל השטח לאחרים מבלי ליידע את ריגר.

החלטת ביהמ”ש: מצא- בעניין הקרקעות היחסים בהחלט הבשילו לכדי חוזה מחייב. התנהגותו של ברנדר יצרו אינטרס הסתמכות ברור לריגר.השופט במחוזי ביסס את פסיקתו על קלמר נ’ גיא, עמדה זו לא מתקבלת ע”י מצא שאומר כי הילכה זו תופעל אך ורק במקרים חריגים. מקרה זה אינו מאותם חריגים, לכן מצא לא פוסק אכיפה אלא קיום (ע”ב קל בניין). מצא בעצם קובע כי דרך המלך היא סעיף 12 (ב)  והפיתרון של ברק הנובע מסעיף 12(א) יופעל רק במקרים חריגים בהם אכיפה או פיצוי שלילי לא יהווה תחליף ראוי לפיצויי קיום.

ח.    פגמים בכריתת חוזה:

המבחן לעניין פרק ב’ (פגמים) הוא מבחן סובייקטיבי.

ההנחה היא שנכרת חוזה ויש פגם ברצון- הסובייקטיבי של אחד הצדדים.

  • ·        פגמים  שונים:

סעיף 16: “טעות סופר”– טעות טכנית, החוזה יתוקן לפי הרצון המקורי של הצדדים, אך לא יבוטל.

סעיף 13: “חוזה למראית עין”-  שני הצדדים יודעים כי החוזה לא אמיתי, ואין צד שלישי המאמין בתום לב בתמימות החוזה.

  • יש זיקה בין סעיף 13 לסעיף 30 (חוזה פסול) מכיוון שבהרבה מהמקרים, חוזה למראית עין נחתם כדי להסוות על מצב לא חוקי ואז מדובר בחוזה פסול.
  • הפסיקה קבעה  כי סעיף 13 עוסק ב-2 מצבים: סימולציה מלאה וסימולציה חלקית.

סימולציה מלאה: נכרת חוזה אשר לשני הצדדים ברור כי אין לו על תוקף. חוזה כזה בטל.

סימולציה חלקית: הצדדים כרתו חוזה מסוג מסוים למראית עין אך באמת כרתו חוזה מסוג אחר, לו אפשר לתת תוקף.

סעיף 14- טעות:

התנאים-1. נכרת חוזה.

                2. קשר סיבתי בין הטעות לכריתה.

                3. טעות מהותית, יסודית, בבסיס ההתקשרות.

14(א)-הצד השני ידע או היה עליו לדעת.

14(ב)- הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת.

הקלות של הביטול לפי סעיף 14(א) היא גדולה יותר, מכיוון שמדובר ברשלנות או גרוע מכך של הצד השני, לכן במצב זה הנפגע יכול לבטל חוזה בעצמו. בכך יש תמריץ לצד השני להקפיד יותר בעניין הגילוי וכד’. בעצם, כשנפגע מבטל בעצמו מכוח סעיף 14(א) הוא לוקח סיכון, שכן במידה וביהמ”ש יסיק כי לא חל 14(א) מדובר בהפרת חוזה מצידו.

בעניין סעיף 14(ב) המצב שונה. זכות הביטול היא בידי ביהמ”ש בלבד, ביהמ”ש, מכיוון שמדובר בשני צדדים תמי לב- יחליט לפי שיקולי צדק יחסי (איזונים), כלומר, יבדוק מי ייפגע יותר- הטועה מהביטול, או הצד השני מהטעות.

הערת קודיפיקציה-בקוד’ עניין זה לא מוכרע ע”י שיקולי צדק, אלא רשאי ביהמ”ש לבטל משיקולים מיוחדים.

לפי  סעיף 14(ג)-למרות טעות, אם ניתן לקיים את החוזה באמצעות תיקון, אפשרות זו תועדף. עניין זה תלוי גם בהסכמת הצד שנפגע.

14(ד) אומר שטעות שהיא רק בכדאיות היא לא טעות.

פס”ד זהבה כנען נ’ ממשלת ארהב- המערערת קנתה ציור בשוק ב250 ₪ , מאוחר יותר גילתה כי מדובר בציור רב ערך שנגנב ממוזיאון בארה”ב, היא דיווחה על כך וארה”ב אשר שילמה עליו את הביטוח דרשה לקבלו לידיה.

החלטת ביהמ”ש: היתה טעות משותפת יסודית הפוגמת ברצון הצדדים אך אינה מאיינת את הסכמתם לתוכן החוזה. סעיף 14(ב) הוא הסעיף המתאים ל”אחסון”  טעות משותפת. בהחלת סעיף 14(ב) יש מקום  לשיקול דעת רחב מצד ביהמ”ש.

כאשר הטעות היא מהותית, היא בד”כ חורגת מגדר הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים במפורש או במשתמע, ברוב המקרים לא יהיה נכון לייחס נטילת סיכון לאף אחד מהצדדים.

מבחנים נוספים לטעות מהספרות המשפטית:

טדסקי: מבחן “עבר ועתיד”- כאשר הטעות מתייחסת לעבר למצב עובדתי קיים והטעות נגעה למצב הדברים הנכון היא מאפשרת ביטול. בעוד שטעות הנוגעת למצב עתידי זוהי טעות שאינה ניתנת לביטול.

  • מבחן זה הוא בעייתי שכן ברור כי  הוא פיקציה.

פרידמן: מבחן הסיכון- האם מדובר בסיכון שהצד הטועה לקח על עצמו אותו או האם היה צריך לקחת על עצמו. אם התשובה חיובית הוא לא יכול לטעון לטעות. אם התשובה שלילית – יוכל לטעון לטעות.

מבחן זה אומץ ע”י הפסיקה והקודיפיקציה.

פס”ד סולל בונה נ’ עזבון המנוח עבד אלחמיד ז”ל- המנוח נהרג בתאונת עבודה, בגין המוות הוגשה תביעה נגד המעביד. ביהמ”ש הציע פשרה, אותה הצדדים קיבלו. כחודש לאחר מכן ניתן פס”ד אטינגר אשר עסק במקרה דומה וביהמ”ש נעתר לבקשה. לאור פס”ד זה קם הערעור.

השאלות: האם הלכת פס”ד אטינגר חלה רטרוספקטיבית.

אם התחולה היא רטרוספקטיבית, מה השפעתה על ההסכם הנ”ל.

החלטת ביהמ”ש:ברק-  התחולה של ההלכה היא רטרוספקטיבית, ביהמ”ש יכול להחליט אחרת, אך זה יהיה היוצא מן הכלל.

הטעות הנובעת כתוצאה מהחלת הלכת אטינגר רטרוספקטיבית היא טעות בכדאיות. הצדדים שניהם לקחו על עצמם את הסיכון שההלכה תשתנה.

לא היתה טעות, כי בעוד שההלכה חלה רטרופקטיבית, היא לא התקיימה בזמן ההסכם בזמן אמת.

חשין– הכלל צריך להיות שהלכה חלה פרוספקטיבית ובמקרים חריגים תחול רטרוספקטיבית. במקרה ספציפי זה נכון להחיל רטרוספקטיבית.

אין פה טעות. גם לא בכדאיות.

דעת הרוב היתה כשל ברק.

פס”ד שלזינגר נ’ הפניקס- המערערת , בתו של אד ם חולה סרטן, אשר היה מבוטח אצל המשיבה.  המנוח ביטל את הפוליסה. לאחר שנודע לו על המחלה  שלח ביטול על ביטול הפוליסה. המשיבה סירבה לקבל את הביטול השני. הערערת טוענת שהביטול המקורי מקורו בטעות (לגבי מצבו הבריאותי).

החלטת ביהמ”ש: המבחן שנדרש עפ”י הפוליסה הוא איבחונה של המחלה ולא עצם התקיימותה.

ביטול חוזה היא פעולה סופית, המחייבת את שני הצדדים. פגיעה בה תהיה פגיעה בחופש החוזים.

הטעות בעניין המצב הבריאותי של המנוח היא בגדר סיכון מחושב.

  • בפס”ד סולל בונה השתמשו במבחן הסיכון על מנת לבדוק אם היתה טעות בכדאיות, בפס”ד שלזינגר משתמשים כבר במבחן הסיכון לגבי הטעות עצמה.
  • בקודיפיקציה נזנח  מבחן הכדאיות לטובת מבחן הסיכון.

פס”ד כנפי נ’ ביטוח לאומי- העותר, נכה עבודה, ביקש מביטוח לאומי מענק במקום קצבה. מאוחר יותר הוחמר המצב הבריאותי של העותר ואחוזי נכותו עלו מ36% ל- 91% . העותר פנה לקבלת קצבה  עקב נכותו המוגברת אך ביטוח לאומי לא קיבל את הבקשה על סמך הלכה לפיה מהרגע שהוונה הקצבה חלפה הזכאות לקצבה נוספת.

העותר טוען כי יש טעות מהותית בפרשנות החוק ע”י ביטוח לאומי.

לחילופין טוען העותר כי בקשתו שלו להיוון נבעה מטעות.

החלטת ביהמ”ש: הטענה הראשונה נדחתה על הסף.

היתה טעות מהותית מצדו של העותר, לו היה מודע לכך שבמקרה שהוא בוחר להוון את הקצבה לא יהיה זכאי לקצבה נוספת, לא היה בוחר באפשרות זו.טעות זו חורגת משיקולי כדאיות בלבד. פרשנות חוק הינה מצב שהיה מאז ומתמיד ולא חלה באופן עתידי. אי התערבות תפגע יותר  בעותר מאשר התערבות תפגע במשיב- העתירה התקבלה.

פס”ד  ארואסטי נ’ קאשי- המערערים הם בעליה של חלקה שעשו עסקת קומבינציה עם קבלן, לפיה הוא יבנה על החלקה 8 דירות והם יקבלו 3 מהן. מס’ חודשים לפני החתימה על ההסכם כרת הקבלן הסכם עם המשיבים לפיו התחייב למכור להם את אחת הדירות והקבלן אף רשם הערת אזהרה. הקונים שילמו את מלוא הסכום. לאחר אירועים אלו, בזמן שעדיין לא התחילה הבנייה- הקבלן פשט רגל ומונה לו כונס נכסים. המערערים פנו לביהמ”ש שיבטל את הערת האזהרה. בהסכם הפשרה שנערך בביהמ”ש הסכימו הקונים לבטל את ההערה. חצי שנה לאחר מכן תבעו הקונים לבטל את הסכמתם, או לחילופין להחזיר להם את הכסף ששילמו על הדירה. בשלב זה כבר נבנו ונקנו כל הדירות בשטח. ביהמ”ש קיבל תביעתם,. קבע כי הסכמתם נבעה מטעות והורה לשלם להם את הכסף אל הדירה תוך 90 יום פן תוחזר הערת האזהרה על כינה.

החלטת ביהמ”ש: הלכת כנפי רלוונטית רק למצבים בהם קיים קשר מתמשך בין הצדדים, וזה לא המקרה.

הטעות היא בכדאיות.

מבחן הסיכון החל להיות משומש גם לגבי סעיף  18, סעיף הסיכול.

לפי הסעיף, אם היתה הפרה בשל סיבה אשר המפר לא יכול היה לצפות בעת הכריתה ולא יכול היה למנוע אותן, ובאותן נסיבות קיום החוזה לפי הכוונה המקורית בלתי אפשרי, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפה או פיצויים.

המבחן, בנוגע לסעיף זה הוא: האם אדם סביר היה לוקח את הסיכון בחשבון?

 במידה ולא- ניתן יהיה לשחרר אותו מהחוזה בגין טעות.

סעיף 15- הטעיה:

סעיף זה הוא הסעיף המטיל את הכתם המוסרי הגדול ביותר בין כל הסעיפים בפרק.

  • הצהרה טרום חוזית לא נכונה–› הטעיה.
  • הצהרה חוזית לא נכונה–› הפרה.

יש יתרונות לטענת הפרה על פני הטעיה. מגוון התרופות האפשריות כתוצאה מהפרה רחב יותר.

  • ·        אף אחת מהעילות של פרק ב’ לא מקנה פיצויים, רק סעיף 12.
  • ·        התנאים הדרושים להוכחת טעות הם אותם תנאים הנדרשים להוכחת הטעיה.
  • ·        ג.שליו- אם יש הטעיה לגבי הכדאיות בלבד  סעיף 12 יאפשר פיצויים, ההטעיה לא תתקבל תחת הגדרות ההטעיה בפרק.

פס”ד  לאקי דרייב נ’ הרץ והילטון- המערערת כרתה הסכם לזיכיון להפעלת שירותים במלון המשיבה ונתנה את הרושם שהיא בת רשות של הרץ בארץ, זאת למרות ששבוע לפני הכריתה קיבלה מכתב המציין כי  הרץ לא יחדשו את ההסכם איתה.

החלטת ביהמ”ש: מדובר במצג שווא, עילה לביטול חוזה.

פס”ד חברת בית החשמונאים נ’ דויד אהרוני- נכרת חוזה למכירת  זכות חכירה בחנות בבניין שהיה בבנייה בזמנו. בהסכם היה סעיף לפיו התחייב המוכר לא ימסור בשום צורה חלק מסויים בחלקה לעסק בתעשיית האוכל.

המשיבים פתחו סטקיה ומאוחר יותר נפתח בחלק אחר של הבניין מסעדה והתברר כי חלק זה של הבניין נצמא על חלקה אחרת.זמן מה לאחר מכן סגרו המשיבים את העסק וטענו שעסקם נפגע כתוצאה מהתחרות. הם תבעו לפיצויים בגין הפרת חוזה ולחלופין בגין מצג שווא. המחוזי פסק כי מדובר במצג שווא.

החלטת ביהמ”ש: בייסקי-שתיקה שלעצמה לא מהווה מצג שווא, אך אם לא נאמרו פרטים שיכלו להשפיע על החלטת הקונים בעניין הקנייה מהווה מצג שווא. ההתעקשות של הקונים להכללת הסעיף מראה  כי העניין היה מהותי מבחינתם וכי ראו בבניין יחידה אחת.

ח.כהן (מיעוט..)- אין מצג שווא, המוכר התחייב לפרטים מסויימים  ועמד בהתחייבותו.המשיבים אחראים על מחדלם הם.

פס”ד וופנה נ’ אוגש- המוכרים פרסמו הודעה לגבי מכירת ביתם הנמצא במקום שקט.הקונים הוזמנו לראות את הדירה ביום שבת. לאחר מכן נערך מו”מ קצר, במהלכו הודגש ע”י הקונים חשיבות עניין השקט ובסופו נכרת חוזה.(בו גם נקבעו פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה)

לאחר מכן גילו הקונים שהמקום שוכן ליד  מס’ מפעלים אשר לא פעלו בשבת והמקום רועש. הקונים ביטלו את החוזה, המוכרים תבעו להפרה. המחוזי פסק לטובת הקונים אך לא הכריע אם מדובר בטעות או הטעיה.בין השאר, בערעור המוכרים תובעים לקבלת פיצויים מוסכמים.

החלטת ביהמ”ש: שמגר- המוכרים ידעו שמאפיין עיקרי מבחינת הקונים הוא שהמקום יהיה שקט. ביהמ”ש רשאי להפחית פיצויים מוסכמים מכוח סעיף 15(א).  בהעדר הפרה של חוזה תקף איו להפעיל את מנגנון התרופות החוזיות ולבית המשפט אין סמכות להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים. ביטול החוזה כדין. כשמדובר בביטול חד צדדי  ע”י צד שהוטעה/ טעה- לא מתלווה חיוב בפיצויים ואין לתת תוקף לתניה בדבר פיצויים מוסכמים.

פס”ד שפיגלמן נ’ צ’פניק-המערער היה בעל 25% ממניות מוסך ובעלות המשיב שאר המניות. השטח הופקע ע”י, המערער קיבל 25% מכספי הפיצויים. כמה שנים אחר כך כרתו הצדדים חוזה למכירת חלקו של המשיב במוסך בו הוכנס  תנאי שלפיו אם יתקבלו פיצויים נוספים, המערער זכאי ל25% מהם. המשיב לא גילה למערער כי בזמן כריתת חוזה זה הוא היה במו”מ עם חברת איילון לרכישת מעל 50% מהשטח חזרה. למערער נודע הדבר כעבור שנה, שנתיים לאחר מכן תבע מביהמ”ש שיצהיר כי החוזה בטל עקב הטעיה וחוסר תו”ל ולחלופין תבע לחלקו  מההפרש בין הערך הריאלי לערך ששולם בעסקה.

החלטת ביהמ”ש: הביטול לא נעשה בזמן סביר אחרי שנודע למערער על ההטעיה. לא ברור אם אכן היתה הטעיה. יש גבול לתפקיד האפוטרופוס של ביהמ”ש בעניינים בין אנשים מבוגרים, אין לנהות בצורה נלהבת מידי אחרי הגינות בחיי המסחר.

פס”ד ולנטין נ’ ולנטין- בני זוג  כרתו הסכם לפיו מחצית מהדירה שהיתה שייכת עד אז לבעל שתהיה בבעלות האישה. שבוע לאחר כריתת ההסכם תבעה האישה לקבלת גט.נכרת הסכם מס’ 2 לפיו האישה תקבל 100,000 דולר במקום החלק שלה בדירה. בוטל הסכם זה ונכרת הסכם מס’ 3 לפיו הדירה תעבור לבעלות האישה בנוסף על אחת ממכוניות הבעל. לאחר עניין זה גילה הבעל דברים שגרמו לו לחשוב שאשתו היתה לא נאמנה לו בזמן נישואיהם והוא פנה לבית דין רבני שיכריז עליה אישה מורדת ולביטול מזונותיה. האישה פנתה לביהמ”ש שיאכוף את הסכם מס’ 3.

החלטת ביהמ”ש: כריתת ההסכם לא היתה כתוצאה מהטעות או ההטעיה , אין קשר סיבתי. השופט מעיר- אכן ביחסי אמון עמוק  קיימת חובת גילוי רחבה יותר.

פס”ד קינסטלינגר נ’ רחמים אליה- המערערת שגרה בארה”ב ירשה מאביה קרקע בארץ אשר היתה  קרקע חקלאית. המשיב פנה אל המערערת וקנה ממנה את הקרקע תמורת 15,000 דולר. שנה לאחר מכן התגלה למערערת כיח שבוע לפני הכריתה ייעוד הקרקע שונה מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה, מה שמעלה את שוויה באופן משמעותי.

החלטת ביהמ”ש: יש נסיבות מיוחדות, כגון מגוריה של המערערת בחו”ל ואי שליטתה בשפה העברית  אשר  בגינן נדרשת חובת גילוי רחבה מהצד השני. הקונה הפר את חובת תו”ל ואת סעיף 15.

החוזה בוטל.

פס”ד אברהם פרג’ נ’ יעל מיטל- המערערים מכרו למשיבים דירת גג וטענו שיש היתר בניה לחדר על הגג, מאוחר יותר התגלה שלא היה היתר. המשיבים ביטלו עקב הטעיה, המערערים לא קיבלו. המחוזי קיבל את טענות המשיבים.

החלטת ביהמ”ש:  נראה כי היה מצג שווא, מסקנה הנתמכת גם ע”י התנהגות המערערים לאחר הכריתה.

עניין ההיתר הוא מהותי וחלה עליו חובת גילוי, המערערים אף הטעו אקטיבית את המשיבים כשנשאלו על העניין. מכיוון שמדובר בהטעיה, זכותם של המשיבים לבטל עצמאית את החוזה, והם זכאים גם לפיצויים מכוח סעיף12.

מטרת השבה היא מניעת התעשרות שלא כדין ולא החזרת המצב לקדמותו.

בעבירת הטעיה יש פגם מוסרי כך שאין אפשרות לתיקון החוזה.

סעיף 17- כפיה:

הבסיס הוא זהה לפגמים האחרים.  נכרת חוזה, חייב להיות קשר סיבתי.

פס”ד רחמים נ’ אקספומדיה- נכרת חוזה לעריכת יריד, המערערת היתה אמורה לקבל 25% מהרווחים והמשיבה 75%. המערערת היא  בעלת השטח עליו נערך היריד, והיא דאגה לעבודות ההכשר של השטח אשר עלו 50,000 דולר.אחרי שהתברר כי היריד לא יהיה רווחי  הודיע מנהל הערערת כי יש לשלם לה 50,000 דולר עוד מלפני פתיחת היריד- מכיוון שהסכום לא שולם המשיבה הפרה חוזה. המנהל הודיע שאם באותו יום המשיבה לא תשלם את הסכום הוא יסגור את היריד. המשיבה חתמה כי תשלם למערערת 40,000 דולר ועוד 10,000 דולר במידה ויהיו רווחים. המשיבה לא שילמה, המערערת פנתה לביהמ”ש.

החלטת ביהמ”ש:  הלחץ שהפעילה המערערת לא היה לגיטימי.

כפיה כלכלית תיחשב אסורה אם אדם התקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי- מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו.

כפיה כלכלית גם נכללת בסעיף 17. לא היתה אלטרנטיבה סבירה בידי המשיבה פרט לחתימה על ההסכם. האפשרות לפנות לקבלת סעד מביהמ”ש סותרת את עילת הכפיה, אך אפשרות זאת לא היתה מעשית מבחינת לחץ הזמן. הביטול התקבל תוך זמן סביר.

פס”ד מאיה נ’ פנפורד- מאיה רכש מהחברות יהלומים, לפני תאריך פדיית הצ’קים עזב את הארץ. מאיה העביר הצעה שהיהלומנים יקבלו כמות יהלומים  שנמצאת עדיין בידו (שוויה 30% מהשווי הכולל לפי היהלומנים ו-60% לפי מאיה) תמורת סילוק החובות וחתימה על כתב  וויתור לגבי תביעות נוספות נגדו.היהלומנים חתמו. יום לאחר מכן הודיעו היהלומנים על ביטול.( בטענה שהחתימה נעשתה תחת כפיה).

החלטת ביהמ”ש: חשין– מבחן איכותה של הכפייה הכלכלית- כפיה בלתי ראויה, בלתי מוסרית.

מבחן עוצמת הכפייה – מה התוצאה על הנכפה,האם הוא יכול לעמוד בתוצאה הפוכה. מאיה הפעיל לחץ בלתי ראוי, היהלומנים היו במצב של אין ברירה.

עזיבתו של מאיה את הארץ מוסיפה לנסיבות הכפייה, היהלומנים לא ידעו אם יחזור.

מאיה הפר את חובת תו”ל הנובעת מסעיף 39 ואולי גם מכוח סעיף 12.

 החובה מכוח בסעיף 12 חלה על כל מי שהיה צד למו”מ, גם אם לא היה צד לחוזה. כפיה צריכה להיבחן במבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי. ייבחנו גם נסיבות כמו איזון הצדק בין הצדדים ובמובן הרחב יותר יש להתחשב בעקרונות דיני החוזים, כגון- חוזים יש לקיים,  חופש החוזים וכו’.

דרך הכפייה היא הכלי הבסיסי,  חוזה בלתי חוקי שמור למקרי קצה.

שמגר– כדי שתוכר עילת הכפייה חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר.

 היהלומנים בעלי אמצעים כספיים, לא היה חשש לפשיטת רגל כתוצאה מהעניין, נכסיו האחרים של מאיה שהושארו בארץ יכלו לכסות חלק ניכר מהסכום, הייתה להם אלטרנטיבה. ההסכם נחתם עקב שיקולי כדאיות ולא ממצב של “אין ברירה”.

בעניין החבות האישית של מאיה- אכן יש חבות אישית, אך בגלל שעשה תרמית( ס’ 56 לפקודת הנזיקין)

המסקנה הסופית הייתה כי אין במעשי מאיה כדי לאפשר ליהלומנים זכות ביטול, או (מקל וחומר) להחליט על טעות שגורמת לבטלותו. הפיתרון הוא בשלב הטרום חוזי- הפרת תו”ל (סעיף 12)- מכוחו ניתן לפסוק פיצויים. הודעת הוויתור סותרת את תקנת הציבור(סעיף 30), לכן מבוטלת.

  • לפי החוק, הכפייה חייבת להיעשות ע”י הצדה השני לחוזה, אין התייחסות לכפיה ע”י צד שלישי.

הערת קודיפיקציה-יש כפיה ע”י צד שלישי , כשהצד השני ידע עליה או צריך היה לדעת- רשאי הנכפה לבטל חוזה. אם הצד השני לא ידע- ביהמ”ש יכול לבטל ולשפות את הצד השני.

  • סעיף 20 מתייחס לזמן הסביר לביטול אחרי הגילוי על הפגם, לגבי כפיה- הזמן הסביר מתחיל להימדד מזמן הפסקת הכפייה.

פס”ד דיור לעולה נ’ קרן- שאר הדיירים בבניין בו גרים המשיבים (להם 2 דירות)  הגיעו להסכמה עם העירייה שהעירייה תדאג לשיפוץ הבניין ודיור חילופי בזמן השיפוץ. המשיבים לא הסכימו לעניין, דרשו יותר , שאר הדיירים התחילו להתנכל להם, חברת הבנייה מטעם העירייה לבסוף נעתרה לדרישתם והמשיבים חתמו על חוזים פורמאליים. זמן קצר לאחר מכן חזרו בהם המשיבים- דבר זה גרר התנכלויות רבות ומגוונות מצד השכנים. שנה לאחר החתימה פנו המשיבים לביהמ”ש  בטענה כי חתמו תחת כפייה. המחוזי, למרות שלא האמין לגרסתם במלואה- קיבל את טענת הכפייה.

החלטת ביהמ”ש: אין תשתית ראייתית  לביסוס כפייה.

חוזה ניתן לביטול ע”ב כפייה רק כאשר הכפייה התבצעה לפני הכריתה. ההתנהגות האלימה של השכנים התרחשה לאחר הכריתה- הערעור התקבל.

פס”ד שפיר נ’ אפל- המערער ומושב בו גרים המשיבים קשורים בהסכם להפצת חלב. באישון ליל, ללא הודעה מוקדמת הגיע המערער לבית המשיבים בליווי עו”ד, טען שגילה שהמשיב מרמה אותו ברישומים ואיים בפניה למשטרה. המערער יצא עם הסכם לתשלום פיצויים (למרות שהמשיב כפר בהאשמות), למחרת הגיעו אשתו ובנו של המשיב למשרד עו”ד כדי למחות על העניין, ומפגישה זו יצאו כשהם חתומים על הסכם המחייב אותם בסכום כפול. ימים ספורים אח”כ שלחו הודעת ביטול. המחוזי קיבל טענותיהם בעניין כפיה.

החלטת ביהמ”ש: הכפייה אינה צריכה להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות.

חייב להיות קשר סיבתי  בינה לבין ההתקשרות. המבחן לעניין הכפייה הוא סובייקטיבי( האם נכפה רצון המתקשר).

המשיבים ניצולי שואה, איימו עליהם בכליאה והכאה ע”י שוטרים,המשיב, גם נוכח כל אלה- כפר בהאשמות- המערער נהג בחוסר תו”ל, וכפה את ההסכם על המשיבים. התקשרות באמצעות איום לפנות למשטרה ונקיטה באמצעים פליליים נוגדת את אינטרס הציבור.

טענת העושק גם מתקבלת, היה ניצול של מצוקה. גם מצבים של קושי ארעי וחולף יכולים לשמש לעילת עושק. הדברים בעניין הסיבתיות וחוסר הצורך בבלעדיות נכונים גם לעושק(גם כאן המבחן סובייקטיבי).

סעיף 18- עושק:

בשאר הסעיפים מדובר בבעיה בהסכמה, כאן נבחן תוכן החוזה.

התנאים צריכים להיות גרועים  במידה בלתי סבירה.

עילת העושק יוצרת גם עבירה פלילית.

הערת קודיפיקציה= אם תנאי החוזה גרועים והוכחו יחסי תלות, אפשר בכר לטעון לכפייה.

התנאים: נכרת חוזה, ההתקשרות עקב ניצול, ידיעת העושק על מצוקתו של  הנעשק( גם אם לא הוא גרם לה)

מצב הנעשק- מצוקה, חולשה שכלית, גופנית חוסר ניסיון וכד’.

כל הנ”ל צריך להיות קיצוני.

  • מה בעניין חוזה מתנה? מס’ גישות-
  1. אין עושק בחוזה מתנה.
  2. היקש ל”השפעה בלתי הוגנת” מחוק הירושה. קלוש.
  3. החלפת מבחן ה”גריעות” במבחן ה”סבירות”. הגישה היותר מקובלת.

פס”ד סאסי  נ’ קיקאון- נכרת חוזה בין המשיבה והמערערים להחלפת זכויות החכירה ו ההחזקה בדירותיהם. המשיבה פנתה לביהמ”ש למען ביטול חוזה בטענת עושק. הדירה של המשיבה שווה פי 3 מדירת המערערים ומצבה גרוע, עד בלתי ניתן למגורים. המשיבה הגישה חוו”ד של פסיכיאטר האומר כי היא בלתי בשלה,חסרת ביטחון וניתנת בקלות להשפעה. הערערים טוענים שלא ידעו על מצבה הנפשי, הביטול נעשה זמן לא סביר אחרי הכריתה.

החלטת ביהמ”ש: טירקל- עשוק לא חייב לענות על הגדרותיו של פסול דין, אך מצבו צריך להיות של אדם לא מיושב בדעתו. כדי להוכיח עושק מצב זה צריך להתווסף  ליסודות העושק האחרים- חוסר ניסיון, ניצול, תנאים גרועים מעבר לסביר.

יש צורך, למען עילת העושק  ביסוד הניצול ולשמו חייב העושק לדעת על המצוקה של הצד השני, אך ידיעה נחשבת גם אם לא ידע מתוך רשלנות או עצימת עיניים.

עניין ההפרש בין שווי הדירות מהווה תנאי גרוע  העונה על הגדרות הסעיף.

לנדוי– אין לחייב את ביהמ”ש לקביעה עקרונית שסעיף 18 יכול לחול רק על מצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי וחולף.

פס”ד כהן נ’ י. הרשקוביץ חברה לבניין- המערערים כרתו חוזה לרכישת דירה בעפולה, החברה התחייבה לסיים את הבנייה עד תאריך x . הבנייה התאחרה ב-3 חודשים ובמהלך זמן זה היו צריכים  להשכיר דירה רעועה בעפולה עד גמר הבנייה. נתגלע  וויכוח גם לגבי יתרת התשלום שחייבים המערערים. הצדדים התפשרו בעניין והמערערים חתמו על כתב וויתור בנוגע לתביעות נוספות נגד החברה.אחרי 3 חודשים הגישו המערערים תביעה לקבלת הסכום ששולם לפי ההסכם השני חזרה בתוספת פיצויים על איחור- טענו כי חתמו על כתב הוויתור תחת כפייה ועושק.

החלטת ביהמ”ש:  לא כל אי שוויון בין אורך הנשימה של הצדדים יוצר עילת עושק. לא היה היעדר אלטרנטיבה. לא הוכח כי התנאים היו גרועים מעבר לסביר. פרק הזמן שעבר עד בקשת הביטול לא סביר.

הערעור נדחה.

תרופות בשל פגמים בכריתה:

התרופה בשל פגם בכריתה – ביטול והשבה.

סעיף 20–  הביטול צריך להיעשות בהודעה תוך זמן סביר מרגע שנודע למבטל על עילת הביטול.

 סעיף 21– השבה. ברגע שבוטל החוזה חלה חובת השבה. אם ההשבה היא לא סבירה או אפשרית , משיבים את השווי.

סעיף 22 – אפשר לדרוש גם תרופה לפי פרק א’ (פיצויים מסעיף 12) ואפשר לקבל פיצויים לפי חוקים ספציפיים (למשל לפי חוק הגנת הצרכן). לא מונע תרופות בחוק אחר שמכוונות לפגם בכריתה ( ולא להפרה).

סעיף 19 – אם החוזה ניתן להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, אפשר לבטל רק את אותו חלק, אלא אם כן ההנחה היא שהטועה/הנעשק/מוטעה לא היה מתקשר בחוזה כזה (מבחן הסבירות).

השבה: בפסיקה נקבע כי חובת ההשבה בגין ביטול תמיד קיימת. ביהמ”ש יכול לפטור אחד הצדדים מחובת ההשבה משיקולי צדק. כלי זה ישומש לרוב עקב חוסר תום לב של אחד הצדדים.

תוכן החוזה:

בבירור תוכן החוזה יש 3 מישורים-

  1. פרשנות- ההסכמה בין הצדדים מתבטאת הטקסט.
  2. השלמה- תנאים שלא כתובים בטקסט ומתווספים באמצעים שונים.נוקטים בהשלמה כחלופה לאי קיום החוזה. ההשלמה תנסה לתת את הביטוי הטוב ביותר לרצון הצדדים.
  3. התערבות- מישור המתנגש התנגשות חזותית עם חופש החוזים. ינקטו בהתערבות במצב של חוזה לא חוקי, או כשחלקים ממנו לא חוקיים. בנוסף, ינקטו בהתערבות כאשר החוזה או חלק מתנאיו לא הוגן  כלפי צד החלש יותר באופן  משמעותי.התערבות יכולה להיעשות באמצעות חקיקה קוגנטית או החלטת ביהמ”ש.

פרשנות החוזה:

סעיף 25- הפרשנות הננקטת היא פרשנות תכליתית. פרשנות שתנסה לקלוע למטרת הטקסט, מטרת החוזה.

תכלית סובייקטיבית:  מה הייתה כוונת יוצר הטקסט?

תכלית אובייקטיבית: על הטקסט להיות הגיוני, להביא לתוצאה הגיונית- לא אבסורדית. זאת מבלי לנתק את הטקסט מהכותב והנסיבות.

ברק מחלק את סוגי הפרשנות לפי סוגי המסמכים. צוואה למשל צריכה להיות מפורשת לפי ממדים סובייקטיבים, מצד שני חוקה  תפורש כמובן לפי מדדים אובייקטיבים.

בחוזים , הרצוי הוא להגיע לפירוש הנכון של רצון הצדדים בעת הכריתה( סובייקטיבי) ורק במצב בו אין ברירה לעבור לפרשנות אובייקטיבית.

  • בחוזה אחיד, הפרשנות הדרושה היא אובייקטיבית (הנוסח המקורי נערך ע”י צד אחד בלבד, לא מול הצד הספציפי, אין הוא השתקפות של רצון הצדדים בעת הכריתה).

סעיף 25(א)- הסעיף עוסק בתכלית הסובייטיבית של החוזה, וכשלא מוצאים את התכלית הזאת, עוברים לסעיפים ב’,ג’,ד’. אם צד לחוזה אומר כי כוונתו היתה שונה ממה שעולה מהטקסט וביהמ”ש מאמין לו, מדובר בטעות.

הסעיפים הבאים עוסקים בתכלית אובייקטיבית. הפרשנות תיעשה ע”י מעבר מסעיף א’ ל-ב’ וכך הלאה, אם סעיף זה לא מתאפשר, יעברו להבא.

נסיבות רלוונטיות הן התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה. זאת, מכיוון שצד ינהג בצורה בה הבין את החוזה במועד הכריתה. אך, ישנו סייג לייחוס התנהגות הצדדים לאחר מועד הכריתה, והוא בחינת התנהגותם  כל עוד לא פרץ הסכסוך וכל עוד הצדדים לא קיבלו ייעוץ משפטי. רק אז, יש להניח שהצדדים יתנהגו כפי שהבינו את הדברים העולים מהחוזה בעת כריתתו.

סעיף 25(ב)- אם הפרשנות, לפי הפשט, של החוזה תוביל לביטולו, עדיפה פרשנות (במידה ויש כזאת) שתאפשר את קיום החוזה.

דוג’-פס”ד נוונדל:היתה התחייבות להעביר לצד לחוזה חצי מניה. אין אפשרות להעביר חצי מניה, כך שביהמ”ש פירש את העניין כאילו ההתחייבות היתה להעברת חצי מהזכויות על המניה- דבר המאפשר את קיום ההתחייבות.

סעיף 25(ג)- אם יש ביטויים המשומשים  המשומשים  בד”כ בחוזים מסוג מסויים, החוזה יפורש עפ”י הפרשנות שבד”כ נותנים לביטויים אלו.

  • לרוב, הפירוש האובייקטיבי יתאים לפירוש הסובייקטיבי אך ביהמ”ש, שלא מחוייב לגבות עצמו בצורה זו נוהג לציין כי הפרשנות הנובעת משני הסוגים תומכת במסקנתו.

סעיף 25(ד)- כללי הפרשנות יחולו על החוזים אלא אם יתברר שהתכוונו למשהו אחר.

פרשנויות נוספות-

  1. קוהורנטיות- אם מופיע ביטוי מסוים  בחוזה ואח”כ מופיע שוב, סביר להניח כי הפירוש אותו פירוש.
  2. פרשנות סבירה והגיונית עדיפה על פרשנות שתביא לתוצאות אבסורדיות.
  3. פירוש שעולה בקנה אחד עם חובת תו”ל עדיף על פירוש שלא.
  4. פרשנות שכנגד המנסח- בחוזים אחידים,  צד אחד מנסח את החוזה, לכן הפרשנות הנוטה יותר לכיוון הצד השני היא העדיפה.

הערת קודיפיקציה- אם לצד אחד עדיפות על הצד השני בעת הכריתה, הפירוש העדיף הוא הפירוש שכנגד הצד הראשון.

 

פס”ד טרקטורים נ’  אספלט- נכרת הסכם לרכישת טרקטור, ההספקה  התאחרה ב-3 חודשים. המחיר היה נקוב בדולרים, עקב פיחות בדולר התשלום היה גבוה בצורה משמעותית. אבן הנגף: ” מועד הספקה משוער”.

טרקטורים- הביטחון שביקשה  החברה מהבנק היה תקף עד דצמבר- ביהמ”ש קבע: נסיבה חיצונית לא רלוונטית(כמובן).

אספלט- לאחר שעבר זמן מההזמנה  פנתה החברה לחברת הטרקטורים בבירור לגבי האיחור, החברה התנצלה והבטיחה לזרז הליכים- ביהמ”ש קבע: נסיבה חיצונית כן רלוונטית.

פס”ד שטרן נ’ זיונץ-

שטרן פתחו עסק לתכשיטים והיו צריכים כסף לגלגול העסק. הבנק לא נתן להם אשראי ללא ביטחונות, ולא הסתפק בערבות של שטרן עצמו. הם הביאו את זיונץ שנתן ערבות. נחתם חוזה ערבות בין זיונץ, שטרן והבנק, ועל סמך חוזה זה ניתן אשראי מהבנק לזיונץ שהעבירו לשטרן.

מכיוון שהבנק לא סמך על חוסנו הפיננסי של שטרן, הניח זיונץ שגם עליו לעשות בנדון. לכן, הוסכם ששטרן ימשכן/ישעבד את דירת המגורים שלו להבטחת הערבות של זיונץ ונחתם חוזה משכנתא בין שטרן לזיונץ. לאחר הסדרת עניין האשראי 1, המשיך זיונץ לחתום על ערבויות נוספות מול הבנק, וכך שטרן יכל לקבל אשראי נוסף מהבנק.

בשלב מסוים שטרן לא היה מסוגל להחזיר את חובו לבנק עקב קשיים אליהם נקלע העסק. הבנק גבה את החוב מזיונץ והאחרון רצה לממש את המשכנתא, מכיוון שלשטרן לא היה כסף נזיל ע”מ להחזיר לזיונץ.

שטרן התנגד לכך בטענה כי חוזה המשכנתא נועד, לפי פרשנותו, להבטיח את הערבויות שניתנו בעבר (ערבות 1 באיור) שעל בסיסן נלקח אשראי (אשראי 1 באיור). מכיוון שאשראי 1 כבר הוחזר שטרן לא חייב לזיונץ את מימוש הסכם המשכנתא המיוחס לערבות1. שטרן לא התייחס לאשראי שניתן לאחר הסכם המשכנתא.

אשראי 2 (באיור) לא נפרע ולכן זיונץ נאלץ לשלמו לבנק בשל ערבות 2 (באיור). שטרן מוסיף, כי הסכם המשכנתא לא חל על ערבות 2, זאת משום שכך צוין בהסכם זה. בחוזה הייתה כתובה המילה “נתן”, בלשון עבר– “שנתן זיונץ לבנקים או לספקים…”. כלומר- המשכנתא באה להבטיח ערבויות שזיונץ נתן לבנקים ולא ערבויות שנתן ו- ייתן. לכן הוא חל רק על ערבויות העבר!

מכאן שלזיונץ אכן יש אפשרות לקבל משטרן כסף על ערבות 2, אך במידה ואין לו- לא יהיה לזיונץ ממה לקחת. הוא לא יוכל לקחת במקום את דירתו.

פרשנות ביהמ”ש:

ביהמ”ש המחוזי והעליון רואים את עצמם מחויבים לפרשנות דו-שלבית, דהיינו – אם ניתן לגלות את כוונת הצדדים מתוך הטקסט, אסור לביהמ”ש להסתכל על הנסיבות.

בביהמ”ש העליון השופטת נתניהו אמרה שהטקסט הוא חד משמעי ולא ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות. המסקנה הפרשנית היא ששטרן צודק. אך בכל זאת הגיעה לאותה התוצאה של המחוזי. לגבי חוזה המשכנתא היא אימצה את הפרשנות של שטרן וקיבלה את הטענה שחוזה המשכנתא חל רק על הערבות הראשונה שניתנה. אך כשבודקים את הערבות הזאת, מגלים שההנחה שהערבות הזאת הבטיחה רק את האשראי שנפרע אינה נכונה, ובעצם, על פיה ניתן להבין כי היא חלה גם על אשראי עתידי שיינתן. למזלו של זיונץ הערבויות המאוחרות יותר שניתנו היו כולן בבנק דיסקונט, ולא ניתנו בבנק אחר.

 

הסבר השופטת נתניהו:

ביססה טענתה ע”ס פרשנות פנימית- סובייקטיבית כאשר לקוח חותם על ערבות עם הבנק הספציפי הוא בעצם מתחייב להשיב לו את ההלוואה שנלקחה, ובתמורה מניח ערבות כך, שבמידה והלקוח לא מממש התחייבותו לבנק, האחרון רשאי לממש את הערבות ולהפקיעה מידי החייב.

כך גם במקרה שלנו. שטרן (עי’ זיונץ) התחייב לבנק ובתמורה לערבות שנתן (זיונץ) משכן את דירתו. אומנם את דירתו משכן לזיונץ ולא לבנק, כי זיונץ נתן את הערבות לבנק.

במידה והלקוח מסיים להשיב לבנק התחייבותו, ערבותו לא תמה. בכל התחייבות אחרת ונוספת שתיווצר, רשאי הבנק לממש את הערבות. כלומר- כל עוד אינו חייב הלקוח והכל מנוהל באופן תקין, הערבות מושהית/מוקפאת. ברגע שחל חיוב נוסף שאינו מוסדר, הבנק רשאי לבטל השהייה זו ולממשה.

מכאן, ששטרן חב את דירתו לזיונץ.

פס”ד אפרופים- המשיבה כרתה חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל (הנוסח היה נוסח אשר שומש ע”י המנהל מול כמה חברות) במסגרת פרוייקט  לשיכון עולים. המשיבה התחייבה לבנות מס’ יח’ דיור באיזור פיתוח אשר המנהל התחייב לרכוש.

בשלב גמר בניית השלד דרשה המשיבה  את מימוש התחייבות המנהל לרכוש את הדירות והמנהל אכן אישר. המשיבה  איחרה במועד סיום הבנייה ב- 5 שבועות, לכן הוריד המנהל 6% מהמחיר המחושב. זאת עשה לפי פרשנותו לסעיף בחוזה האומר כי במידה של איחור, תיקנס החברה ב- 5% על כל חודש.

המשיבה טענה כי מדובר בכלל על איחור בהצגת הדרישה למימוש ולא להשלמת הבנייה.

החלטת ביהמ”ש: מצא (מיעוט)- נוקט בפרשנות דו- שלבית. לשון הסעיף ברורה, הסעיף מתייחס לאיחור בהצגת הדרישה, אין צורך לפנות לנסיבות חיצוניות.

בנוסף, לפי הלשון בה השתמשו בסעיפים קודמים, ברור כי הכוונה בסעיף היא לאיחור בדרישה. בסעיפים המתייחסים לביצוע כתוב זאת במפורש.

לוין- מטרת הסעיף, למנוע מן הקבלנים השתהות יתר בהגשת הדרישה, בכך למנוע מצב בו הקבלנים מותירים בידיהם למשך תקופה ארוכה את מלאי הדירות. במקרה כזה, תכלית החוזה, לספק מלאי דירות לעולים – מוחטאת.

לפי המסקנה הנ”ל (של מצא ושל המחוזי) אין בחוזה סנקציה לגבי איחור בביצוע. מסקנה זו לא הגיונית. נקבעה סנקציה כזו לגבי פרוייקטים באזורים מהסוג השני (עפ”י החוזה)  בהם יש פחות סנקציות ופחות דחיפות, כך שמ”קל וחומר” חייבת להיות סנקציה בסוג הראשון.

אם נסיק כי הסעיף אכן עוסק באיחור במימוש, יש כפל סנקציות לגבי פרוייקטים מהסוג השני והיעדר סנקציה לגבי איחור כזה בסוג הראשון.

התוצאה שתתקבל אבסורדית,  בעיקר מכיוון שבפרוייקטים מהסוג  המדובר רשאי  הקבלן לדרוש את מימוש ההתחייבות כבר בשלב גמירת השלד וכך הקבלן, ללא סנקציה לגבי הבנייה יכול להפסיק א תהבנייה לאחר קבלת האישור בשלב זה.

ברק– לשון החוזה הוא השלב האחרון בתהליך הפרשני.

אין דבר כזה “לשון חד משמעית”, המשמעות נובעת מהנסיבות.

תורת שני השלבים אינה לוקחת ברצינות את אומד דעתם של הצדדים.

מטרת התורה האובייקטבית היא להגן על אינטרס ההסתמכות, מקום בו אין הסתמכות, אין מקום לפרשנות אובייקטיבית.

מקום בו קיימת ג”ד סובייקטיבית של הצדדים וניתן להוכיחה ע”ב נסיבות חיצוניות אמינות, ייקבע התוכן לפי ג”ד זו ולא עפ”י תפיסה אובייקטיבית.

יש לפרש את החוזה בתום לב,  כלומר, לתת לחוזה את המשמעות לה התכוונו הצדדים בעת הכריתה.סעיף 25(א) לא מתייחס להפרדה בין 2 שלבי הפרשנות, ולא מורה על העדפה של פרשנות פנימית על חיצונית, אלא קובע כי אומד דעתם של הצדדים הוא אמת המידה המרכזית לפרשנות.

 יש לנקוט בפרשנות במובנה הרחב.

רשאי הפרשן לקרוא לתוך סעיף מלים נוספות, או לגרוע מלים קיימות כדי לתת מובן לסעיף המגשים את מטרת החוזה בשלמותו.

יש להשתמש בעקרון תום הלב כאמת מידה המשלימה חסר בחוזה.

דרך ההשלמה באמצעות עקרון תום הלב היא משנית וחלופית ודרך המלך היא פירוש הסעיף כסנקציה לגבי איחור בבנייה. (באמצעות שינוי הלשון)

פס”ד יורשי מילגרום נ’ מרכז משען: עוסק בחוזה בין בית אבות לבין משתכן. חוזה בית אבות עוסק ביחסים מתמשכים בין המשתכן לבית האבות. חוזה ארוך טווח שכזה נחשב כחוזה יחס (Relational contract). יש כמה כללים שונים במסגרת חוזי היחס. הפס”ד מכיר בתיאוריה הזאת. ברק אומר שמעבר לעובדה שזהו חוזה אחיד מדובר גם בחוזה יחס.

הכללים המיוחדים של חוזי היחס:

  1. חוזה כזה חשוף יותר להתאמות מעת לעת למע’ היחסים הדינאמית של הצדדים
  2. בגלל שמע’ היחסים דינאמית, הפרשנות לא מתייחסת אך ורק למועד כריתת החוזה. חלק מההסכמות החוזיות נעשו במהלך קיום חיי  החוזה עצמו.  אומד הצדדים בזמן כריתת החוזה אינו תמיד רלוונטי אם התנאים השתנו. לכן הפרשנות משתנה עם השינוי בתנאי קיום החוזה.

השלמה פרשנית

היות וצדדים לחוזה לא יכולים לחשוב מראש על כל השתלשלות עניינים אפשרית, יש לפעמים צורך בהשלמה.

תנאי מכללא- תנאי משתמע,  מצב בו חסר תנאי/ פרט בחוזה וביהמ”ש משלים אותו באומרו-  הצדדים התכוונו לתנאי זה, אך מכיוון שהיה ברור מאליו , לא הכניסו אותו.

מדובר באמצעי מלאכותי, הבא לתת לביהמ”ש אפשרות להשלים פרט בחוזה מבלי לפגוע ברצון הצדדים. יש 2 מבחנים  אפשריים לצורך תנאי מכללא-

1.”הטרדן המתערב”- אילו אדם היה מסב את תשומת ליבם של הצדדים בעת הכריתה לחוסר התנאי ותגובתם היתה כי שכחו או שלא רצו לכלול אותו- אין תנאי מכללא. אך אם יגידו כי תנאי זה ברור מאליו- תנאי מכללא. מבחן זה, כמובן, הוא פיקציה מוחלטת.

2. מבחן תכלית העיסקה-  מה היתה תכלית , האם אפשר היה להשיג תכלית זו בלי התנאי המדובר? אם כן, אין זה תנאי מכללא, אם לא- תנאי מכללא.

 פס”ד לסרסון נ’ שיכון עובדים- המערערים רכשו דירות בבניין מהמשיבה. מערערים פנו לביהמ”ש למנות כונס נכסים  למען ביצוע מס’ פעולות ועבודות אשר לטענתם היתה המשיבה חייבת לעשות. התביעות:1. רישום הדירות על שמות המערערים.

  1. הקמת מגדל ביטחון בבנין.
  2. לספק ולהתקין גנטרטור להפעלת המעלית בזמן חירום.
  3. לתקן מס’ ליקויים מבניים ובטיחותיים בבניין.

החלטת ביהמ”ש: בייסקיאת שאר הטענות בייסקי דוחה, פרט לעניין הגנרטור.

חובת תום הלב מכוח סעיף 39 מוטלת על המשיבה בעניין, יש לחייב אותה בהספקת הגנרטור. צויין ונבנה תא לגנרטור, היה סביר מצד המערערים לחשוב שיסופק גם הגנרטור עצמו, בהתאם להוראות החוק.

יש לראות בהוראות החוק כחלות כמחייבות את המשיבה.

אלון פרשנות החוזה צריכה להיעשות לאור אומד דעתם של הצדדים, אין להניח כי המערערים היו מצויים בכל רזי החוק, גם בעניין הגנרטור.

ההחלטה אם להכליל הוראות חוק מסויימות לתוך חוזה מסויים צריכה להיעשות בהתאם למידת הפירסום של החוק, מידת הנגישות, היקף החוק, וכו’.

הכללת הסעיפים כאן כאילו התכוונו לכך הצדדים היא פיקציה.

 השימוש בעיקרון תום הלב כאן הוא הרחבת יתר של העיקרון. יש לפעול בעת שימוש בעיקרון תום הלב ביתר זהירות. העיקרון לא בא להוסיף חיוב חדש בחוזה, אשר לא עלה בכלל בדעתם של הצדדים.

יש להניח, בגלל שמדובר בחברה גדולה בעלת מוניטין, שהקונים, בעת קשירת חוזה עם חברה כזו- מניחים כי החברה תפעל עפ”י הדין, שהיה על החברה לספק את הגנרטור.

  • תנאי מכללא עבר מן העולם, מדובר במבחן סובייקטיבי לחלוטין.
  • כיום המגמה בפסיקה היא להשתמש  בסעיף 39 (תום לב בקיום החוזה).

סעיף 39- תום לב בקיום החוזה:

לסעיף 39 3 תפקידים:

  1. השלמת חוזה.
  2. התערבות בחוזה.
  3. השלמת חוזה עפ”י התכלית האובייקטיבית שלו.

פס”ד שירותי תחבורה ב”ש נ’ בית הדין הארצי לעבודה-  לפי הסכם בין העותרת למועצת פועלי ב”ש  התחייבה העותרת לשלם פרמיה נוספת לעובדיה אשר תשלומה יופסק  אם ייגרמו “שיבושי עבודה”.  לאחר 2 אסיפות שכינסה המועצה ,בזמנן לא המשיכה העבודה השוטפת, המערערת הודיעה על הפסקת הפרמיה.

השאלה: האם נכון היה לקבל את טענות העובדים?

האם על ביהמ”ש להתערב?

החלטת ביהמ”ש: ברק– אכן מדובר על “שיבוש עבודה” כמוגדר בחוזה, אך שביתה זו היתה באישור וועד העובדים.

 מכוח ס’ 39 היה צורך בהודעה מראש  ובנוסף, יש צורך בקיום התנאי בתום לב ולהודיע על כך מספיק זמן מראש כדי שהחברה תוכל להיערך בהתאם.

  • עד פס”ד זה , הראייה הייתה שונה. הצדדים לחוזה הם בעלי אינטרס מנוגד, אשר חברו למען יצירת הסכם  ולכל עניין אחר נותרו בעלי ניגוד אינטרסים. לכן, אין הם מחוייבים לדבר מעבר למה שקבעו בהסכם.
  • ברק מתווה גישה חדשה, לפיה אמנם אין על הצדדים “להיות מלאכים זה לזה” אך גם לא “זאבים זה לזה”. הם שותפים לאינטרס, והוא- הגשמת החוזה. רק מיציאה מהנחה זו, אפשר להוסיף פרטים לחוזה. ברק מציין כי המבחן  לתום הלב הוא מבחן אובייקטיבי “מרוכך”. ברק מוסיף שעיקרון תום הלב חל על כל דיני חוזים, גם את הוראות החוק יש לקיים בתום לב.
  • כתוצאה מראייה זו, מתווה ברק, אפשר להוסיף פרטים לחוזה.
  • ברק מוסיף כי העובדה שלא מוצמדת סנקציה לסעיף 39 מעידה על רוחב יריעת הסנקציות האפשריות. מהן תוצאות אלו לפי ברק:
  1. לראות במפר החובה מפר חוזה (פיצויים, אכיפה)
  2. שלילת תרופה ממי שהפר את החובה.
  3. ייפוי כוחו של הנפגע באופן שונה מהמקור, בלי שייחשב למפר.
  4. אם צד לחוזה מפעיל כוח שניתן לו בחוזה בחוסר תו”ל- לשלול ממנו כוח זה.
  5. ראיית פעולה שבוצעה שלא בתו”ל כאילו לא בוצעה.

פס”ד יתח נ’ מפעל הפיס- בהגרלה בה השתתף המערער  היה  תנאי לזכיה והוא הצגת 2 הכרטיסים (טופס השתתפות, טופס משחק) עליהם מופיע אותו מספר לשם קבלת הפרס. המערער איבד את אחד הטפסים, וכמובן- זכה! הפיס לא הסכים להעניק לו את כספי הזכייה.

החלטת ביהמ”ש: הסירוב  של מפעל הפיס להעניק למערער את הפרס אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב. ברור מהנסיבות כי הוא הזוכה. הסתמכותו של מפעל הפיס על התנאי המדובר בחוזה היא שלא בתום לב.

בחוזים אחידים יש צורך בהקפדה יתרה על עקרון תום הלב.

הערעור התקבל.

פס”ד שוחט נ’ לוביאנקר- המערערת ובעלה כרתו חוזה לרכישת דירה מהמשיבים, שילמו את החלק הארי מהסכום שהוסכם, לפני תאריך המסירה המיועד, בו היו אמורים לשלם את שארית הסכום, בלי הסברים, טסו בני הזוג לאוסטרליה. המשיבים סרבו להעביר את הנכס כל עוד לא יועבר שאר הסכום, ביקשו שיפיגו את חששם, אך המערערים ובא כוחם לא עשו כך- לכן ביטלו חוזה.

החלטת ביהמ”ש:  עזיבת המערערים את הארץ הצדיקה את עיכוב ביצוע החיוב מצד המשיבים.

המערערים לא פעלו בתו”ל .

המדד לעניין תו”ל הוא אובייקטיבי.

מקום בו  שני הצדדים צריכים לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע חובו של האחר על הפרה אלא אם כן קיים או לפחות היה נכון לקיים את חלקו בחיובים המקבילים.

שיערוך חוזים בתקופה החוזית:

שינויים, כגון שינויים אינפלציוניים שלא נלקחו בחשבון בעת הכריתה, הם חסר, והשלמה אפשרית היא מכוח סעיף 39.

בעיה מסוג זה יכולה להיווצר ב-3 תקופות:

  1. מכריתת החוזה עד ההפרה-“תקופת החוזה המקויים“.( אם יש התייחסות לאינפ’- אין בעיה, אם לא- יש חסר.)
  2. 2.      מההפרה עד פסק הדין.-“תקופת החוזה המופר”.
  3. 3.      אחרי פס”ד, עד הביצוע או ההוצל”פ. (בחוק מפורט כי פס”ד יוצמד לריבית והצמדה).
  • בתקופת החוזה המופר אין פגיעה בחופש החוזים באמצעות השיערוך. במקרה של ביטול והשבה למשל- מכיוון שמטרת ההשבה היא להשיב את המצב לקדמותו- אין היגיון בלעשות זאת עפ”י הערך הנומינלי.
  • הבסיס לשיערוך הוא סעיף 4 לחוק התרופות, שאומר שביהמ”ש יכול לבצע אכיפה בהתניה.
  • בעניין תקופת החוזה המקוים, אם הצדדים לא נתנו דעתם לעניין, מדובר בהשלמה, אם כן- מדובר בהתערבות

נוביץ נ’ ליבוביץ- עסקת מכר, המוכרת לא מוסרת את הנכס בגלל שערך הכסף שהייתה אמורה לקבל ירד בינתיים. הקונה מגישה תביעת אכיפה.

ברק- צריך לאכוף על המוכר למסור את הנכס, ועל הקונה לשלם על הנכס. עם זאת, למרות שהקונה הוא הנפגע, אי אפשר להתעלם מהאינפלציה ולכן יש צורך בהתאמת הסכום לזמנים של היום.אין ממש בטענה כי בבקשת הקונה לפיצויים היא מוותרת על אכיפה, בחוזה מצויין כי הזכות לפיצויים לא פוגעת באכיפה, וגם אם לא הייתה התייחסות לעניין, החוק קובע כי אין זו פוגעת בזו (סעיף 15(ב) בתרופות).

אם הצדדים לקחו בחשבון את האינפלציה וחרף זאת לא קבעו הסדר בעניין, יש לכבד רצונם- ברור כי במקרה זה הצדדים לא נתנו דעתם לאינפלציה בעת הכריתה, לכן יש לשערך את מחיר הדירה.

התנאת האכיפה בשיערוך צריכה להתייחס לתקופה של החוזה המופר. לגבי תקופה זו אין התייחסות בחוזה, אין פגיעה ברצון הצדדים.

הוראת האכיפה בהתנאת שיערוך, לא צריכה לתת למפר תמורה ריאלית מלאה, כדי שלא יצא המפר נשכר.

 האכיפה תותנה בתנאים- התנאי הוא שיערוך.

ברק מסתייג משימוש בס’ 39 לצורך התערבות, ואומר שבעתיד לא יהיה מנוס משימוש זה.

  • ברק מציין כי אין לפסול את האפשרות של שיערוך בתקופה החוזית, אך אומר כי עוד לא הבשילה העת.

פס”ד נודל נ’ פינטו- לפי הסכם בין משה קנול לבין הזוג פינטו, קנול היה זכאי לאחוזים מהרווחים בתחנת דלק, ורווחים אלו הוצמדו לכמות הדלק והשמנים שיימכרו בתחנה. הצדדים הם יורשיהם של הצדדים להסכם. מאז ההסכם, עקב שינוי המדדים, הרווחים המופרשים למשפחת קנול הם קטנו משמעותית.

החלטת ביהמ”ש: ערך ההשקעה הראשונית היה  10,000 דולר וערך ההחזר כיום הוא 150 דולר.

יש לקרוא את החוזה בשלמותו תוך  חתירה להבנת תכליתו.

הטעם לשיערוך הוא מכוח סעיף 39.

מטרת השיערוך אינה להטיב עם המקבל, אלא רק באה להעמיד את החיוב על הערך הריאלי, בל ייצא נפסד.

פרשנות (תוך השלמת) החוזה- החלק ברווחים יוצמד לעלייה במחיר ובכמות הדלק והשמנים.

  • במקרה זה, התקופה החוזית היא ארוכה מאוד, לכן הישערוך נעשה על התקופה החוזית.

פס”ד עמר נ’  מנהל מקרקעי ישראל- שמגר אומר כי הגיעה העת לשערך בתקופה החוזית מכוח סעיף 39 אך מסייג ואומר כי זהו מקרה ספציפי ואין להסיק ממנו עמדה כללית של ביהמ”ש.

פס”ד אתא נ’ זולוטוב- המשיב הפקיד בשנת  1962 סכום פיקדון אצל המערערת.  המשיב , לאחר שנים רבות של שותפות- נפטר.השאלה הנשאלת היא- האם הפיקדון יוחזר בערכו הנומינלי או הריאלי?

החלטת ביהמ”ש: כאן מדובר בחוזה שקויים, לא הופר, מה הדין לגבי שיערוך?

בחוזים ארוכי טווח  יש לנקוט לרוב בגישה הוולאריסטית , שכן אין להניח שהצדדים יכלו לנבא מצבים שיתרחשו שנים ממועד הכריתה.

יש לבדוק- על מי הוטל הסיכון?

הסיכון על ירידת ערך הפיקדון באופן עקרוני הוטל על הסוכן, אך במקרה זה , מכיוון שהפיקדון בא כעירבון ולא כתמורה נוספת אין הדברים כך, נראה כי הצדדים לא התכוונו להטיל את הסיכון על כתפי הסוכן.

הפיקדון יוחזר בערכו הריאלי.

  • בפס”ד זה ברק עושה סדר בכמה מובנים-
  1. פרשנות עדיפות על השלמה.
  2. כלים לבדיקת אומד דעתם של הצדדים: אם הצדדים נקבו בריבית מסויימת, ולא הצמידו לאינפלציה, יש להסיק שמדובר בהסדר שלילי- ביהמ”ש לא ישלים. אם, לעומת זאת הצדדים כרתו חוזה בזמן של אינפלציה גבוהה ולא התייחסו להצמדה( חוזה ארוך טווח) יש להסיק כי לא נתנו דעתם לעניין או שראו בעניין כברור מאליו- ביהמ”ש ישלים.
  3. הבדל נוסף יהיה, אם ביהמ”ש הסיק שהיה הסדר שלילי אך יש הפרש כוחות משמעותי בין הצדדים, ביהמ”ש ישערך לטובת הצד החלש (מקרים חריגים).

פס”ד שועית נ’ אשד- המשיבים  קנו מהמערערים אופציה לקניית שטח, ביקשו לממשה במועד ושילמו את מלוא הסכום, בערכו הנומינלי השווה כ-2% מערכו הריאלי עקב האינפלציה המסחררת שהיתה באותן שנים. המערערים סירבו להעביר את הנכס.

החלטת ביהמ”ש:אנגלרד- בתקופה החוזית הבסיס לשיערוך הוא ס’ 39, בתקופת ההפרה השיערוך נובע מסעיפים אחרים. בתקופה החוזית לא צריך לעשות שיערוך שכן זהו אחד מאותם סיכונים שהצדדים היו צריכים לקחת על עצמם.

 לא סביר שהצדדים צפו את סחרור האינפלציה, אם מתייחסים לחוזה לפי הערך הנומינלי יוצאות תוצאות אבסורדיות.

 מכוח סעיף 39 יש לפרש פרשנות משלימה לחוזה ולשערך את החוזה לכל התקופה, שיערוך חלקי, כדי  שלא יהיה זה תיקון חוזה לטובת המוכרים.

 

גרוניס- מתחייבת אכיפה לפי ס’ 4 לחוק התרופות, שלא מתנה באיזו תקופה מדובר. לכן ניתן להתנות שיערוך על תקופת החוזה המופר ועל תקופת החוזה המקויים.

  • בעצם, גרוניס משערך לכל התקופה (מופר+ מקויים) מכוח סעיף  (גישה חדשה)4, אנגלרד  משערך בתקופת החוזה המופר מכוח סעיף 4 ובתקופת החוזה המקויים מכוח סעיף 39.(הגישה הקיימת עד אז)

התערבות בחוזה

סוגי התערבות:

  1. חקיקה קוגנטית- במקרה כזה ביהמ”ש מחוייב להתערב, מכוח חוק.
  2. סעיפים המאפשרים התערבות: 39, 30, חוק החוזים האחידים.

 סעיף 39-

בפס”ד יתח נ’ הפיס יש התערבות בחוזה מכוח סעיף 39.

מדוע ההתערבות היתה מכוח סעיף 39 ולא מכוח “תנאי מקפח”? מכיוון שההתערבות נדרשה במקרה הספציפי, אך לא נכון היה להגדיר את התנאי המדובר כתנאי מקפח. התנאי הוא סביר, הדרך בה השתמשו בו לא היתה סבירה. הייתה פה התערבות ברורה בחוזה.

חוזה פסול

 

בסעיפים 30 ו- 31 לחוק יש התערבות בחוזה, אך התערבות בעניין חוזה לא חוקי היתה קיימת עוד בזמן בו התערבות בחופש החוזים היתה טאבו.

סעיף 31 הוסף בעקבות גישה בעייתית של ביהמ”ש עד אז אי התערבות בחוזים לא חוקיים. גישה אשר יצרה תוצאה הפוכה מזו המיוחלת.

סעיף 31 מאפשר לביהמ”ש לעשות צדק יחסי, ונוסף אומר כי למרות בטלות החוזה, ביהמ”ש רשאי לאכוף אותו במקרים מסויימים, אם הצד השני כבר ביצע חלקו.

סעיף 30- מגדיר מהו חוזה פסול ומה תוצאות הבטלות. לחוזה פסול 3 הגדרות:

  1. חוזה בלתי חוקיאי חוקיות בתוכן:  חוזה שתוכנו לבצע את אחת הפעולות האסורות לפי חור העונשין- לא חוקי.

התוכן עובר על חוק קוגנטי.( בעניין חוקים רגולטורים אין פסיקה חד משמעית, לפעמים עבירה עליהם גורמת לאי חוקיות החוזה ולפעמים לא- אך גם כאן חייב להיות בהוראות קוגנטיות. ג’ שלו בספרה מנסה לומר מתי זה מקרה של חוזה בלתי פסול ומתי יטפלו ספציפית-  צריך לבדוק את מידת אי החוקיות, עד כמה אי החוקיות טבועה ועמוקה באותו עניין, או שמדובר בעניין רגולאטורי-פורמאלי. ככל שמדובר באיסור שהפרתו פוגעת בסדר הציבורי, עד כמה אי החוקיות היא חלק מהמטרה של החוזה-  זוהי שאלה פרשנית.

אי חוקיות בכריתה: בצורת הכריתה עברו על החוק. למשל, חוזה שעפ”י החוק  דרוש במכרז והוא לא נעשה בצורת מכרז.

אי חוקיות במטרה:  לרוב יש התאמה בין אי חוקיות התוכן לבין אי חוקיות המטרה. מצב בו מתאפשר שרק מטרת החוזה לא חוקית מתאפשר כשרק אחד מהצדדים יודע על אי החוקיות.

אם הצד התמים מפר- אין הפרה.

אם הצד הלא תמים מפר- ביהמ”ש יכול לפסוק אכיפה או פיצויים.

ביהמ”ש יכול לאמר שמשום שהצד התמים לא מודע למטרה הבלתי-חוקית, זהו חוזה רגיל שהופר וניתן לקיים אותו- על הפושע לשלם לנהג. זוהי גישתו של פרידמן וככה”נ  גם של ביהמ”ש.

2.סותר את תקנת הציבור- א. הגבלה של חופש העיסוק באופן שחורג מהצורך האמיתי של המעסיק.

ב. תנאי שפוטר צד בחוזה מאחריות שחלה עליו לפי חוק.

ג. חוזה בלתי מוסרי- לא קיים יותר (מאז פס”ד פלוני נ’ פלונית)

* פסק הדין שחולל שינוי וביסס את הקרקע להחלת תקנת הציבור- פס”ד חיימוב, העוסק בבוררות על רקע עברייני.(שמגר- הדעת אינה סובלת שביהמ”ש יאכוף ..(הסכם) שכל חוליה בשרשרת  העניין מוכתמת באי חוקיות.)

סעיף 31- הסעיף קובע כי במקרה של בטלות יחולו סעיפים 19 ו21.

סעיף 19-ביטול החלק הפגום בלבד, אם לא נראה כי בלי חלק זה לא היה המתקשר מתקשר בחוזה.

סעיף 21- השבה.

ברירת המחדל היא ביטול והשבה ובמקרים חריגים תחול הסיפא של סעיף 31.

הסיפא מאפשרת לעשות צדק יחסי ולחלק את הנזק בין הצדדים, זאת רק במקרה וצד אחד ביצע כבר את חלקו במלואו.

בשיקול האם להפעיל את הסיפא, ביהמ”ש בוחן האם האי חוקיות היא חמורה. בנוסף, אם צד שלישי תמים הוא הנפגע העיקרי מבטלות החוזה- ביהמ”ש לא יכריז על בטלות.

פס”ד שלוש נ’ בנק לאומי ושלוש(יהשוע)- הבנק גבה חוב מערב  על ערבות שקיבל, למרות שהחייב היה תושב חוץ.

החלטת ביהמ”ש: הבנק העניק אשראי שלא כחוק, מכיוון שמדובר בתושב חוץ ללא פקדונות במטבע זר כפי שנדרש עפ”י חוק. החוזה לא חוקי.

 הפגם הוא תוצאה של מחדל ולא של חוסר מוסריות או זדון.  אין ניגוד לתקנת הציבור. צד אחד ביצע את כל התחייבויותיו עד תום. יש לאכוף את קיום החיוב הנגדי.מכוח סיפא סעיף 31).

פס”ד ביטון נ’ מזרחי- נערך הסכם מכר, כשהתכנסו הצדדים לכריתה- החליטו לנקוב בסכום נמוך יותר כדי להימנע מתשלום מסים. נתגלע סכסוך, והחוזה לא נחתם. המערערים ביקשו מביהמ”ש שיאכוף את החוזה.

החלטת ביהמ”ש: בכור– אי אפשר להחיל את סיפא סעיף 31 מכיוון שהמערערים טרם ביצעו חיובם הם.

ברק-(מיעוט) יש הבדל בין מקרים של סימולציה מוחלטת לבין מקרים של סימולציה חלקית. במקרה של סימולציה חלקית אפשר שהעסקה הנסתרת כן תחול.

אם החוזה עומד במבחן סעיף 13( מראית עין) החוזה בטל, אין צורך לבדוק חוקיות.

אי החוקיות של החוזה הגלוי אאינה גוררת אחריה בהכרח את אי חוקיותו של החוזה הנסתר.

הוחלט לפי פסק דינו של בכור, טענה לסעיף 13 לא הועלתה.

תניות הפניה: ההפניה חייבת להיעשות בצורה בולטת לעין.

המסמך המופנה חייב להיות קריא, ברור, נגיש.

פס”ד  גונשיורוביץ נ’ מפעל הפיס- יש תנאי הפניה לילקוט הפרסומים  המופיע במסגרת “רשומות” וביהמ”ש קובע כי התנאי מודגש וברור. ביהמ”ש מוסיף, ללא צורך- כי התנאי סביר והוגן(לא אמור להיות קשר בין הגינות התנאי לבין היותו תקין אך  ביהמ”ש מתייחס לעניין ובכך יש רמיזה כי אם התנאי לא היה הוגן, אולי ביהמ”ש לא היה רואה בתנאי , תנאי תקין).

השופט ח.כהן (מיעוט) לא חושב שהתנאי מודגש מספיק ומוסיף שהילקוט לא נגיש.

פס”ד דויד נ’ דרורי, פס”ד בריטניה נ’ מוזס-  בשני המקרים העובדות מאוד דומות.

בפס”ד דרורי ההחלטה היא כי התנאי תקין ובפס”ד בריטניה הוחלט שהתנאי שם לא תקין, זאת מפני שבמקרה זה השופט חושב שהתנאי לא הוגן.(כמובן השופט לא אמר דברים אלו, לא היה עוד את סעיף 39- לכן.. החוזה המופנה לא נגיש)

חוזים אחידים

בחוק החוזים הישן(1964) היו כמה בעיות. ספק ולקוח הוגדרו בצורה מאוד מצמצמת, היתה רשימה סגורה של תנאים שיכולים להיחשב תנאים מקפחים.

ליקויים אלו תוקנו בחוק החדש (1982).

סעיף 24- מבהיר כי גם אם חוזה הוא חוזה אחיד, אפשר להחיל עליו את חוקי החוזים הכלליים.

סעיף 23- הוראות החוק לא יחולו על:

  1. המחיר.(כדאיות)
  2. תנאי שנקבע בחוק.
  3. תנאי שתואם לתנאי שישראל קיבלה על עצמה במסגרת הסכם בינ”ל.

אגד נ’ יוסף- המשיב הוצא מן האגודה בגלל התנהגות לא הולמת, כתוצאה מכך בוטלו זכויותיו לפנסיה, פרישה וכו’.(כך לפי תקנון האגודה)

החלטת ביהמ”ש: חוק החוזים האחידים חל גם על חוזים החורגים ממסגרת הצרכנות במובנה הצר.

חוזה אחיד הוא חוזה אשר נוסחו נקבע מראש ע”י צד אחד והנוסח משמש מול צדדים רבים בלתי מסוימים.

המבחן הפורמאלי לחוזה אחיד הוא דרך כריתתו אך במצב זה אין המבחן מביא לתוצאות מתקבלות על הדעת (החוזה הוא חוזה אחיד לגבי מצטרפים חדשים, לא לגבי המייסדים, כשמשנים תנאים החדשים הופכים ל”מייסדים” ..)

כאן מדובר בחוזה שבא להסדיר יחסים שאפיים ספק- לקוח, לכן זהו חוזה אחיד.

יש לבחון את מהות יחסי הצדדים מבחינת הפעילות הכלכלית, מבחינת רמת ההשפעה של חבר יחיד על התקנון, ולבסוף- יש לבדוק אם קיים ניגוד אינטרסים בין התאגיד לחבריו.

 החוזה הוא חוזה אחיד.

התנאי מקפח, הסנקציה מחמירה יותר מהנדרש כדי להגן על האינטרס של התאגיד, התנאי נוסח בשרירות לב, אין התייחסות לתנאים סוציאליים וכו’.

 תנאי זה נופל תחת חזקה מס’ 2  בסעיף 4 לחוק- “תנאי המקנה לספק זכות בלתי סבירה לבטל את חיוביו המהותיים לפי החוזה”.

פס”ד  ארגון שחקני הכדורגל נ’ התאחדות לכדורגל- ההתאחדות התקינה תקנון להתנהלות השחקנים. התקנון מגביל את יכולתם להתקשר עם קבוצות שונות, את יכולתם להשתתף בפרסומות וכד’.

בעוד בערעור התקיים יצא חוק הספורט אשר קבע כי תקנונים של ההתאחדות דרושים לניהול תקין של ענף הספורט- כתוצאה מכך נדחה הערעור מכוח סעיף 23(א)(2)- הוראות החוזים האחידים לא יחולו על תנאים שאושרו בחוק.

החלטת ביהמ”ש: מטרת סעיף 23(א)(2)- הבטחת יציבות ויסודו בהנחה כי מה שנקבע בחוק- אינו מקפח.

לתקנון לא הוענק מעמד של חקיקת משנה.

התקנון עצמו לא טעון אישור של רשות מרשויות החוק.

תקנון ההתאחדות אינו מהווה “תקנה” – סעיף 23(א)(2) לא מונע בדיקתו לפי חוק החוזים האחידים.

  • חיקוק לעניין חוזים אחידים הוא רק חיקוק שנחקק בכנסת או מחוקק משנה
  • תנאי הנופל תחת אחת החזקות מסעיף 4  הוא תנאי שלגביו נטל ההוכחה הוא על הספק להפריך את טענת  תנאי מקפח.
  • יש תנאים מקפחים אשר לא רשומים בסעיף 4, במקרים אלו- נטל ההוכחה על הלקוח.
  • עפ”י ברק – בפס”ד חברת קדישא נ’ קסטנבאום המבחן לתנאי מקפח לפי הפסיקה הוא- האם התנאי מגן על אינטרס לא לגיטימי של הספק או  מגן במידה לא לגיטימית על אינטרס לגיטימי.
  • שיקולים נוספים- אם הספק הוא מונופול  הבדיקה תהיה יותר מדוקדקת.

–         אם השירות שמספק הספק הוא שירות אשר הלקוח נזקק לו בצורה הכרחית.

–         אם מידת הידע  שבידי הספק גדולה מזו של הלקוח.

בית הדין לחוזים אחידים– עוסק בבקשת אישור לחוזים אחידים ותביעות לפסיקת תנאי מקפח.

–         סעיף שבית הדין מבטל  על היותו תנאי מקפח לא תקף בכל החוזים של הספקה המנוסחים באותה צורה.

–         רק גופים ייצוגיים רשאים לפנות לבית הדין.

–         אפשר להגיש תביעה עוד לפני שהתנאי הוצא לפועל.

–         אפשר להחיל את הפסיקה לתנאי מקפח גם רטרוספקטיבית. (נתון להחלטת ביהמ”ש)

הערת קודיפיקציה- ברירת המחדל היא תחולה רטרוספקטיבית, יש לציין את החריגים.

 

מסעיף 5 יוצאת בטלות, לא אפשרות לביטול.( במקרה של תנאי המונע אפשרות לפנות לערכאות)

 

פס”ד בית יהונתן נ’ היועמ”ש ומדיכלל-

החלטת ביהמ”ש: בית המשפט רשאי, לפי סעיף 18(ב) להחיל  את חוק החוזים (החדש) גם על חוזים שנכרתו לפני החיקוק-אשר טרם קויימו במלואם.

חוזה  שירותים מטבעו הוא חוזה מתמשך. לא קויים במלואו.

פס”ד היועמ”ש נ’ גד- ביהמ”ש- נספחים לחוזה שהם חלק ממנו, יש לאשר גם אותם.

חוזה על תנאי

סעיף 27- תנאי שהצדדים מסכימים, כי אם יתקיים- יפיח חיים בחוזה (תנאי מתלה), או להיפך, אם יתקיים החוזה יתבטל. (תנאי מפסיק)

סעיף 29- הצדדים אמורים לקבוע מועד סף, עד אליו התנאי אמור להתקיים (מתלה), באם לא קבעו מועד כזה, זמן סביר.

אם עד המועד התנאי לא חל- החוזה מתבטל, אין צורך בפעולת ביטול.0אם מדובר בתנאי מפסיק, מתבטלת ההתנאה).

התנאי יכול להיות מכוח הסכמת הצדדים אבל יש מצבים שהתנאי הוא מכוח הדין. למשל בפס”ד שרף נ’ אבער בנושא כשרות משפטית.

 בחלק גדול מפסקי הדין יש דיון בין השופטים ולפעמים אי הסכמה בשאלה אם זה תנאי מתלה או תנאי מפסיק. זה חשוב משתי סיבות:

1)סעיף 27ג’ (כשמדובר בתנאי מתלה, זכאי כל צד לסעדים לשם מניעת הפרת חוזה, עוד לפני שהתקיים התנאי)

 2)האם יש חיובים שיש לבצע גם כך עוד לא חל התנאי או לא. גם ההפך הוא הנכון- האם פעולה מסויימת לפני חלות התנאי תיחשב הפרה.

פס”ד נתיבי איילון נ’ בשורה- המערערת כרתה חוזה עם איילון כתוצאה מזכייתה במכרז למכירת מגרש. לחוזה צורף נספח בו התחייבות העירייה  שהיא מוכנה לרשום את הנכס על שם איילון. בעת הכריתה הבעלות על השטח הייתה בידי העירייה והמערערת התחייבה לדאוג לענייני הרישום של הקרקע על שמה והעברתה למערערת. המשיבה שילמה את כל הסכום שסוכם. מתברר שכדי שהעירייה תוכל למכור מקרקעין היא זקוקה לאישור  המועצה ואישור שר הפנים. אישור השר לא ניתן גם שנה לאחר הכריתה.

המחוזי קבע כי התנאי לגבי האישור הוא תנאי מתלה, המשיבה רשאית לבטל חוזה וכי הייתה טעות מהותית בעניין מצב הזכויות על הנכס ובנסיבות העניין אין לתת למשיבה שהות לתקנה.

החלטת ביהמ”ש: (טירקל)- מפעיל את מבחן הסיכון. האם המשיבה קיבלה על עצמה את הסיכון שאישור השר לא יינתן?

מתוך הטקסט וגם מתוך כותרת המכרז (“מכירת מגרש”) ניתן היה להבין  שהמערערת  מתחייבת להעברת זכות על הנכס ולא מדובר בזכות “ספקולטיבית”.

קבלת אישור השר היא אחת מהתחייבויות המערערת (שהתחייבה לטפל “בכל הכרוך” ברישום הנכס על שמה) , אין זה תנאי מתלה.

הנסיבות שאחרי הכריתה- כשהמשיבה פנתה למערערת לגבי העיכוב עם אישור השר, המערערת פנתה לברר   ולנסות לזרז הליכים למען יינתן האישור, יש כאן חיזוק להנחה שהמערערת ראתה בעניין חלק מחובתה. גם אם לא היה מסיק ביהמ”ש כי מדובר בהתחייבות שלא קויימה, היה מדובר בתנאי מתלה, בכל אופן דין החוזה להתבטל.

  • קיים הבדל בין חוזים “תוצאתיים” לבין חוזים “השתדלותיים”, בחוזה השתדלותי, צד יכול להתחייב לעשות מאמצים לבצע פעולה מסויימת, וגם אם התוצאה לא הושגה –יכול שלא הייתה הפרה.

בחוזה תוצאתי אין חשיבות להשתדלות, אלא רק לתוצאה.

בחוזה על תנאי, אין חובה, לכאורה, להשתדלות, רק לתוצאה, אך מכוח חובת תום הלב אפשר לחייב את הצדדים לעשות את כל המאמצים על מנת להוציא את החוזה לפועל.  בחוזה תנאי ההשתדלות תבוא רק כחיזוק לטענה, אין היא טענה העומדת בפני עצמה.

סעיף 27(ב)- תנאי לגבי הסכמת צד שלישי או רישוי עפ”י חוק כתנאי מתלה. תכלית הסעיף אובייקטיבית. כשיש חוזה אשר בלי התקיימות התנאי  החוזה הוא בלתי חוקי עדיפה הפרשנות כי מדובר בתנאי מתלה.

27(ג)-מביע את הציפייה שאף אחד מהצדדים לא יפעל לסיכול קיום התנאי או יפר בצורה כלשהי את החוזה לפני קיומו.

במניעת קיום התנאי מטפל סעיף 28.

במניעת התקיימות החוזה כשיש בו תנאי מתלה מטפל סעיף 27(ג)-

אם אחד הצדדים עושה פעולה שאמורה למנוע את ביצוע החיוב העתידי אם וכאשר יתקיים התנאי, יש מצב של הפרה צפויה. בחוק התרופות עוסק בכך סעיף 17 הקובע שאם מתרחשת הפרה צפויה, קרי – מתקיימות נסיבות המעידות בהסתברות גבוהה שצד לא יקיים חיוב עתידי, ניתן לראות זאת כהפרה וכל התרופות בגין ההפרה (בכפוף לשינויים מסוימים) יוכלו להינתן מיידית. ההבדל הוא שהפרה צפויה עוסקת במצב שנכרת חוזה, כשבמועד עתידי יש חיוב שצריך לבצע (לא חוזה על תנאי) ומתקיימת פעולה שתמנע קיום החוזה בעתיד (הפרה צפויה).

במקרה של חוזה על תנאי זה שונה. אם יש מצב של הפרה צפויה של חוזה על תנאי- חל סעיף 27(ג), הנפגע זכאי לסעדים לשם מניעת ההפרה.(כמו אלו הנזכרים בסעיף 22 לחוק התרופות). אם ההפרה התרחשה אחרי שהתקיים התנאי- הנפגע זכאי לכל התרופות הנובעות מפרק התרופות.

מכל מקום- אפשר לקבל סעד מחובת תום הלב בכל שלב.

*הערה- במקרה של תנאי מפסיק, לפי ג.שליו- עד שהתנאי מתקיים הרי מדובר בחוזה רגיל ובמקרה של הפרה יחולו התרופות הרגילות. יש עם זה בעיה, והיא-מיכול להיווצר מצב בו לצד לחוזה נודע על הפרה צפויה בחוזה עם תנאי מפסיק. צריך שתהיה לו אופציה לקבל סעדים מונעים ולא רק תרופות רגילות.

סעיף 28-(א) אם אחד הצדדים גרם לאי התקיימותו של תנאי מתלה, הוא לא זכאי להסתמך על אי קיומו.(ב) ההיפך הוא הנכון לגבי תנאי מפסיק)

(ג) יש סייג שאומר שאם הצד היה חופשי עפ”י החוזה למנוע את התקיימות התנאי (כמו בחוזה אופציה) או שעשה זאת לא בזדון או ברשלנות הוראות הסעיף לא יחולו עליו.

סעיף 29- קובע את גורלו של חוזה המכיל תנאי מתלה או מפסיק. אם תנאי מתלה קויים, החוזה תקף, אם לא (עד המועד הקבוע או בתחום הזמן הסביר) בטל החוזה. ההיפך לגבי תנאי מפסיק.

סעיף 43-דחיית קיום:  האם , כאשר צד אחד לא קיים חיובו הצד השני מחויב לקיים חיובו?

אם צד אחד סיים לקיים את חיוביו, השאלה לא רלוונטית. המצב יכול להיווצר ב-3 מקרים:

  1. מקדמה- שני הצדדים היו אמורים לבצע חיוביהם בדירוג זמנים, הראשון- הפר, קונה אשר לא שילם , האם חייב המוכר למסור הנכס?
  2. מזומן- שני החיובים צריכים להתבצע בו זמנית, אחד הפר.
  3. אשראי- מצב הפוך מהראשון, שם מדובר בקונה, כאן במוכר.

הערה- סעיף 43 בעצם מהווה תרופה שאינה מצויה בפרק התרופות.

הסעיף מאפשר סעד עצמי. הסעיף לא סופי,  אפשר גם אחר כך לפנות לתרופות הרגילות.

  • אם מדובר במצב מס’ 2, (סעיף 43(א)(3))- החוק מניח כי אם חיובי הצדדים זה לזה מקיימים תלות, התכוונו הצדדים להפעיל פיקוח הדדי לגבי הקיום. (בסעיף 23 מצויין כי אם לא מצויין אחרת בחוזה, החיובים אמורים  להתבצע במקביל, זאת לצורך סעיף זה).
  • מצב 1- סעיף 43(א)(2)- אם הצדדים התכוונו שהחיובים יתקיימו בזמנים שונים, חייבים הם לציין כי תנאי לקיום החיוב השני הוא קיום החיוב הראשון. ההנחה כאן היא אותה הנחה, אך המסקנה שגויה- ברוב מוחלט של המקרים, העובדה שהחיובים אמורים להתבצע בזמנים שונים היא כתוצאה מתזרים מזומנים או כיו”ב ולא מחוסר רצונם של הצדדים בפיקוח הדדי. במצב זה, לפי החוק הצד השני עדיין חייב לבצע חיובו אלא אם צויין במפורש בחוזה אחרת.
  • מצב 3- הפרה צפויה: מצב של הפרה צפויה רשום בסעיף 17 לחוק התרופות.
  • אם יש מידת וודאות גבוהה לגבי הפרה צפיה- אפשר לתבוע לתרופות.

פס”ד דלתא נ’ שיכון עובדים- הצדדים כרתו חוזה שכירות עם אופציית קניה. הקונה איחרה בתשלומה השני אך המוכרת קיבלה את התשלום. בטווח הזמן המאפשר לה זאת, ביקשה הקונה לממש את האופציה לקניה- בשלב זה הודיעה לה המוכרת שעקב האיחור הנ”ל  היא מבטלת חוזה.תו”כ הליכים בביהמ”ש הודיעה הקונה כי עדיין ברצונה לקנות, המוכרת לא השיבה עד שעבר תווך הזמן למימוש ואז הודיעה המוכרת חוזה עקב האיחור.

החלטת ביהמ”ש: דורנר– הודעת הביטול שלא כדין, כהפרה או הפרה צפויה.

הפרה צפויה מקנה לנפגע זכות לדחיית קיום(בלבד שיוכיח כי הוא נכון לקיים חיוביו הוא).

המוכרת נהגה בחוסר תו”ל.

  • ·        מה אם מידת הוודאות נמוכה? התשובה ניתנה בפס”ד שוחט בו  הקונים טסו לחו”ל לפני התשלום הסופי. נקבע כי מכיוון שהקונים יצרו חשש בלב המוכרים ולא טרחו להפיגו למרות פניות חוזרות ונשנות- רשאים המוכרים לדחות הקיום.
  • בפסיקה הכירו בכך שגם אם החיובים לפי החוזה צריכים להיעשות בזמנים שונים רצו הצדדים בתלות חיובים- אלא אם כן נקבע אחרת בצורה מפורשת.

 

פס”ד ארבוס נ’ רובינשטיין-  נכרת חוזה למכירת  דירה, הקונים שילמו את הסכום במלואו, אך חברת הבנייה לא מסרה את הדירה עקב עיכובים בבנייה. האיחור היה של 11 חודשים, וגם לאחר שנמסרה הדירה, נמשכה הבניה למשך 3 חודשים. החברה, בטרם מסרה את הדירה, החתימה את הקונים על כתב וויתור לגבי תביעות נוספות כלפיה.

החלטת ביהמ”ש: גם אם החיובים לפי החוזה צריכים להיעשות בזמנים שונים רצו הצדדים בתלות חיובים- אלא אם כן נקבע אחרת בצורה מפורשת.

כלל זה מתקיים על אחת כמה וכמה בחוזים אחידים.

מכיוון שמדובר בחוזה אחיד, כך שאפילו והיה נכלל תנאי האומר מפורשות כי החיובים לא תלויים זה בזה הוא היה נפסל כתנאי מקפח.

 

הערת קודיפיקציה-סעיף 52חוזר על סעיף 43(א)(3), סעיף 128

 חיוב שני מותנה בקיום החיוב הראשון, במקרה של חשש מהפרה צפויה, זכאי החושש לדחיית קיום עד הפגת החשש.

האינטרסים המוגנים:

  • ה”נפגע” בסעיף 2 לחוק התרופות לא חייב להיות צד לחוזה, יכול להיות כל מי שזכאי לקיום החיוב שהופר ונפגע כתוצאה מההפרה.

עקרונית, הנפגע זכאי לבחירת התרופה, אך יש כמה סייגים. סייג בעניין חובת תום הלב, לא יהיה כפל פיצויים על אותו נזק,  אין אפשרות לבחור בתרופות סותרות- כמו ביטול ואכיפה. סעיף 2 מכיל את כלל התרופות בקליפת אגוז:

צורת הגישה ל”קייס” בחוזים: (הגנה של המפר):

  1. לא היה חוזה, לא הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים–> פגם בחוזה, חוזה למראית עין וכו’.
  2. יש חוזה, אין הפרה. לשם כך תוקפים את תוכן  החוזה. פרשנות, סעיף 39.

מהי הפרה?

אם צד מצהיר הצהרה במסגרת החוזה שמתברת כלא נכונה, האם יש הפרה? לכאורה ,לפי סעיף 2 התשובה היא, לכאורה, לא. הפסיקה הגדירה כי  כשצד מצהיר הצהרה מסויימת במסגרת חוזה, עליו לעשות מה שנחוץ על מנת שמצב הדברים אכן יהיה כך. אם לא עשה כך- יש הפרה.

הפרה צפויה-  אם צד מצהיר  כי יפר חוזה, יש הפרה צפויה (סעיף 17). אם הוא חוזר בו- אין אפשרות ביטול, אך יתאפשרו פיצויים. הגדרת ההפרה כוללת בתוכה גם הפרה צפויה.

בסעיף 2 נאמר כי הנפגע זכאי ל- אכיפה/ביטול/פיצויים. לא כל הפרה מזכה בתרופה. יש זוטי דברים, יש הפרות אשר לא גורמות לנזק וכו’.

דוגמא נוספת לתרופה אשר לא מזכה בתרופה- סעיף 18: סיכול.

היתה הפרה שהמפר לא היה יכול בשום אופן לצפות או למנוע מראש, אין אפשרות לאכיפה או פיצויים. יש בסעיף ב’ אפשרות  לבצע השבה וחילוק יחסי של הנזק.

מה משמעות של מתן ארכה וזמן סביר לקיום חיוב אם יש הפרה צפויה שאינה יסודית ומועד קיום החיוב הוא עוד הרבה זמן? ההנחה בפסיקה היא שצריך לתת למפר זמן סביר לחזור בו מהחלטתו להפר את החוזה.

בהצעת הקודיפיקציה נעשו מספר שינויים:

  • מעבר ממבחן הצפיות למבחן הסיכון.
  • נושא הסיכול הוצא מדיני התרופות והועבר לחלק הכללי של דיני החוזים. מצב של סיכול גורם לפקיעה אוטומאטית של החוזה ומכוח דיני ע”ע יש חובת השבה. הבינו שמיקום דיני הסיכול בתוך דיני התרופות הוא בעייתי. מדובר בהפרה שלא רוצים להטיל בגינה אחריות. נסיבות מסכלות הן בגדר “תאונה משפטית”. אין סיבה לקרוא למישהו נפגע ולמישהו מפר.
  • במצב של סיכול- אין הפרה, איו מפר, אין נפגע. יש פקיעת חוזה והשבה.

 

אינטרס הקיום- העמדת הנפגע במצב בו היה לו החוזה היה מקויים.

           אמצעים- אכיפה ופיצויים. אינטרס הקיום “ברוטו” כולל בתוכו גם הסתמכות גם והשבה. אינטרס הקיום “נטו” הוא הרווח הצפוי (למשל).

 אינטרס ההסתמכות- החזר של מה שהשקיע הנפגע בקיום החוזה ובהסתמך עליו.

הסתמכות אגבית- יש הוצאות שוצאו בהסתמכות על החוזה אך מטרתן באופן ישיר הן לא קיומו. סעיף 10 אומר כי הנפגע זכאי לתבוע לכל נזק שהמפר צפה או צריך היה לצפות. ההחלטה של בית המשפט תהיה תלויה ברמת הצפיות של הנזק. לעתיפ קרובות יצויין בחוזה (לכאורה בלי קשר לחוזה עצמו) כי הקונה מתכוון לעשות הוצאות כאלה ואחרות כתוצאה מהכריתה וזאת כדי ליצור צפיות אצל הצד השני.

אינטרס ההשבה- אינטרס המאפיין את דיני ע”ע, מצוי גם בדיני חוזים. מופיע בעיקר בהקשר לביטול.  הנפגע זכאי למה שהעביר למפר.

נזק תוצאתי- דוג’: אם נכרת חוזה למכירת דירה, הקונה נכנס כבר לדירה, אך כשטרק את הדלת- נפל הקיר(!) מדובר על נזק כתוצאה מסתברת של ההפרה.

אינטרס השבת הפירות מההפרה: נקבע בפס”ד אדרס.

 פס”ד אדרס- נכרת חוזה למכירת ברזל ב”100″, בינתיים זינק המחיר בשוק ל-“200″, החברה המוכרת ניצלה את העלייה ומכרה את החלק שאותו עוד לא מסרה לקונה אחר (ב200). אחר כך ירד המחיר בחזרה ל”100” והקונה קנתה ממוכר אחר במחיר זה, המקורי. האם נגרם נזק לקונה?

החלטת ביהמ”ש: לוין- ההשבה צריכה לכלול בתוכה גם טובת הנאה לה זכה המפר כתוצאה מההפרה. כך החוטא לא ייצא נשכר. אין מניעה להחיל את דיני חוזים גם כאשר החוזה בתוקף.

ברק– גם זכות חוזית  היא זכות המוגנת ע”י דיני חוזים, לא רק זכות קניינית.

שקילות חוזית (ממאמרו של אייל זמיר):מקרה בו החוזה מקויים, אך בתנאים גרועים יותר מהאמורים והנפגע רוצה לתמחר מחדש את הנכס בשיקול הפגמים.

פס”ד נתניה נ’ צוקים- חשין: אם היה מדובר ב”חוזה הפסד”, השקיעו “70” ,ההכנסות היו “50”, כלומר, הפסידו “20”. לפי הגישה הקלאסית, אפשר לתבוע להסתמכות בתנאי שהוא לא עולה על הקיום.חשין אומר שבסעיף 10 אפשר לקרוא גם הסתמכות וגם קיום, הברירה בידי הנפגע.סביר להניח שבחוזה רגיל יעדיף הנפגע קיום וחוזה הפסד- הסתמכות. אינטרס הקיום לא צריך להיות “גג” של אינטרס ההסתמכות.(אין הלכה ברורה, יש פעמים ששופטים פוסקים לפי דעתו של חשין)

הערת קודיפיקציה- קיימת תרופה חדשה- “השהיית קיום” במקרה של הפרה יסודית.

אכיפה

מבחינה פורמאלית, אכיפה היא הסעד הראשוני במעלה במשפט ה ישראלי, זאת מהראיה העקרונית כי “חוזים יש לקיים”.

סייגים לגבי פסיקת אכיפה:

1.חוזה אינו בר ביצוע- אם בלתי אפשרי מבחינה פרקטית לאכוף את החוזה, ביהמ” ש לא יבזה את עצמו ויפסוק אכיפה. בפסיקה אומץ הרעיון של “אכיפה בקירוב” מכוח סעיף 39.

הערת קודיפיקציה: אומץ עניין האכיפה בקירוב במפורש.

2.אכיפת החוזה היא בגדר לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי- אם מדובר בדבר אשר תלוי באישיות הייחודית של הנאכף, בכישרון ספציפי וכיוב’ (להכריח זמר לשיר, צייר לצייר ..).

בפסיקה, אם מדובר ביחסי עובד מעביד לא אישיים (מפעל, רשת ..) אפשר להוציא צו אכיפה (חזרה לעבודה).

3. כשצו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח  ע”י ביהמ”ש –סייג שפורש גם בצמצום. בפס”ד עוניסון נ’ דויטש – ביהמ”ש אמר שאם יש פרוצדורות המאפשרות ביצוע יעיל של החוזה הסייג לא יהיה למכשול – למשל על ידי מינוי כונס נכסים ע”י ביהמ”ש. ביהמ”ש אמר שהכונס כמעט כבר גמר לבנות את הבניין ולכן מינוי כזה הוא מאוד מוצלח.

  1. ביהמ”ש לא יאכוף כאשר אכיפה לא צודקת בנסיבות העניין-

פס”ד וורטהיימר נ’ הררי ובנימיני- נערך זיכרון דברים בין הררי לוורטהיימר למכירת דירתו של הררי. במעמדה שילם וורטהיימר, עפ”י ההסכם 5,000 ל”י. לאחר מכן היו עוד כמה פגישות שלא הניבו חוזה. הצדדים קבעו פגישה  נוספת, אך לפניה כרת הררי חוזה עם קונה אחר (בנימיני). בנימיני לא ידע על זכרון הדברים הנ”ל, עד שגילה שילם כבר 350,000 ל”י. לאחר מכן שילם את שאר הסכום.

החלטת ביהמ”ש: ברק– לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין זכות הקונה הראשון עדיפה על זכותו של השני, אך זכות זו לא מזכה אוטומטית את הקונה הראשון, אלא נשקלת בנסיבות העניין.

שני הקונים ביצעו חיוביהם, אין חשיבות לגודל הסכום שושקע- כך נקבע בחוזה וכך עשו.

השיקול הנכון יהיה לבדוק מה רצה המחוקק. המחוקק, בעניין זה העדיף סדר על צדק, לכן התחשבות בשיקולי צדק בעניין זה תהיה כריקון סעיף 9 מתוכנו.

השאלה בעניין האכיפה של  החוזה עם הררי צריכה להיעשות בהתעלם מהעסקה השניה והתעלם מזכות של צד שלישי.

ח.כהן-ההגדרה בסעיף 3(4) לגבי “אכיפה לא צודקת בנסיבות העניין” חלות.

הקונה השני מילא חיוביו עד תום, מאז הפסיקה הקודמת- הקונה השני עבר לדירה ואף החל בשיפוצים (מה שעשה בזכות- בהתחשב בפס”ד). משיקולי צדק, יש לפסוק לאכיפת החוזה השני.

י.כהן-מסכים עם ח. כהן בתוצאה, לא בדרך. אין ללכת דרך סעיף 3(4).  האכיפה המדוברת בסעיף 9 לחוק המקרקעין כפופה לסייגי האכיפה הרגילים. יש אינטרס ציבורי שצריך לשקול.

הוחלט לפי הפס”ד של ברק– אך ההלכה היא לא חד משמעית, יש מצבים בהם יוכנסו שיקולי צדק.

סעיף 4-מאפשר להתנות אכיפה. (למשל – בשיערוך)

חידושים בהצעת הקודיפיקציה בנושאים של אכיפה:

יש האחדה של התרופות בחוזים ובנזיקין. בנזיקין אכיפה היא באמצעות צו (שווה ערך לאכיפה). הוסיפו סייג נוסף לסעיף האכיפה: לא יתנו אכיפה כאשר תרופת הפיצויים היא מתאימה יותר בשים לב לאופיו של החיוב שהופר. עוד סייג: באכיפת חוב כספי לא יופעל הסייג של שיקולי צדק.

הוסיפו גם תרופה נוספת: צו מרתיע. לקוחה מהמשפט הקונטיננטאלי. הכוונה לכך שאם ביהמ”ש נותן צו אכיפה וחושש שהמפר לא יקיים את הצו, יכול ביהמ”ש לתת צו אכיפה ולאחר כל יום שלא יבוצע הצו יינתן עיצום כספי (סוג של קנס) שיינתן לנפגע. זהו תמריץ לקיים את צו האכיפה.

 

ביטול- סעד עצמי. נעשה באמצעות  הודעת ביטול. בפועל- פעמים רבות יש צורך בהוראת ביהמ”ש.

הפרה יסודית- יש זכות מוחלטת לנפגע לבטל חוזה.

הפרה לא יסודית- ניתנת ארכה למפר לתיקון ההפרה, מתום ההארכה- ביטול.

 ההבדל בין ההפרות: בהפרה יסודית יש זכות מוחלטת מוקנית לנפגע לקיים את החוזה והוא לא צריך לתת ארכה למפר. בהפרה לא יסודית, חייבים לתת ארכה למפר לתקן את ההפרה תוך זמן סביר ומתום הארכה אפשר לבטל גם כן תוך זמן סביר.

בהפרה לא יסודית ישנם גם שיקולי צדק – למרות מתן הארכה יש שיקול דעת לביהמ”ש שלא לקבל את הביטול.

ההכרעה שבין הפרה יסודית ושאינה יסודית היא לא קלה. למשל: איחור לא משמעותי בביצוע הוא לא תמיד הפרה יסודית עפ”י הפסיקה.

מה קורה אם הנפגע לא ביטל תוך זמן סביר? האם הוא מאבד את זכות הביטול?

הוא מאבד את זכות הביטול רק באותם מקרים שניתן להסיק ממכלול הנסיבות שהוא ויתר על כך (פס”ד דלתא הנדסה: ביהמ”ש קובע שגם אם היתה הפרה היא הייתה מזמן ואפשר להתנהג כרגיל). אך באותם מקרים שבהם לא ניתן לקבוע ויתור, בהפרה יסודית אין חובה לתת ארכה אלא אם כן הנפגע לא ביטל תוך זמן סביר ורוצה להחיות את זכות הביטול. תנאי לביטול היא מתן ארכה אם חלף הזמן הסביר.

הפסיקה אומרת – כל עוד החוזה לא בוטל המפר יכול למנוע את הביטול ע”י תיקון ההפרה, אם או בלי קשר לארכה, תיקון זה שולל את אפשרות הביטול ברוב המקרים. זה לא שולל את האפשרות לתבוע פיצויים על התקופה שבין ההפרה לתיקונה. אם החוזה בוטל אין אפשרות לתקן לעומת זאת.

יש הבדל בין אכיפה וביטול במובן נוסף:

אם נפגע מחליט שהוא בוחר במסלול האכיפה ומגיש תביעת אכיפה, ובשלב מסוים נמאס לו לחכות, הוא תמיד יכול לחזור למסלול הביטול ע”י מתן ארכה. אך אם ביטל את החוזה, הוא לא יכול לחזור ולבקש אכיפה. ביטול הוא סופי ואין דרך חזרה.

ביטול בא עם השבה. גם כאשר יש ביטול מכוח פגם בכריתה.

בחוק התרופות גם אם ההשבה היא אפשרית וסבירה זכאי הנפגע להחליט אם ברצונו לקבל השבה בפועל או השבה של השווי הכספי.

לדוגמה: נעשה חוזה למכירת נכס תמורת 100. מועד המסירה הוא חצי שנה אח”כ. חצי שנה אח”כ שווי הנכס ירד ל-70. המוכר נותן נכס “פגום” במידה מסוימת. נניח שזוהי הפרה יסודית. הנפגע דווקא רוצה את הנכס הפגום והוא מתאים לו. אך מבחינה כספית הכי כדאי לו לבטל את החוזה, לקבל את הכסף ולקנות דירה אחרת ב-70.  אם היה תובע פיצויים היה יכול לקבל את ההפרש. אם הוא מודיע על ביטול הוא גם יוכל להישאר בדירה וגם לקבל את ההפרש.

פיצויים מוסכמים – סעיף 15

פיצויים מוסכמים ניתנים להפחתה ע”י ביהמ”ש: האם בעת הכריתה היה ניתן לצפות שהפיצוי לא תואם את הנזק. יש פה סוג של התערבות בחופש החוזים. רק כשאין שום יחס סביר והסנקציה היא עונשית, מתערב ביהמ”ש. הסכם על פיצויים מוסכמים לא מונע אפשרות לתביעה עפ”י סעיף 10 ו-11.

בסעיף 15 ב’ כתוב “כשלעצמו”. אם יש הוראה שהפיצוי המוסכם הוא הבלעדי לא ניתן לתבוע פיצויים נוספים.

פס”ד אמפא נ’ רום כרמל- כרתו חוזה למכירת מכוניות. האישור לייצור מכוניות אלו היה צפוי להגיע תוך זמן קצר. האישור לא הגיע. ( הסכום היה אמור להיות משולם בעת ההספקה). 5 חודשים לאחר מכן  הודיעה הקונה כי תקנה מיצרן אחר ותבע לקבלת פיצויים.

החלטת ביהמ”ש: עבר תחום הזמן הסביר, לכן יש הפרה.

דיון בסעיף 11 א- יש לבדוק מה היה שווי הנכס לפי החוזה ומה שוויו עת הביטול.

ניתן להבין מהחוזה שלמכתחילה  הכוונה הייתה שהמחיר יהיהבהתאם לתאריך- לכן אין מקום לפסיקת נזק מכוח סעיף 11(א).

פס”ד אניסימוב נ’ מלון טירת בת שבע- היה חוזה בין הצדדים לערעור, המערערת לא עמדה בלו”ז בחוזה ואף נטשה את אתר הבנייה. המחוזי פסק פיצויים על הפרת חוזה, ציין שהנפגע צריך להוכיח שהיה נזק שאפשר  לאמוד בקירוב את שיעורו. שיעור הפיצויים, במידה והנפגע לא הוכיח נזק בסכום ספציפי, נתון לאומדן השופט.

החלטת ביהמ”ש: ברק- אין זה נכון כי בעניין סעיף 10 הנפגע צריך להוכיח רק כי היה נזק ושיעור הפיצויים הוא לאומדן השופט. הנפגע צריך להוכיח גם את אומדן הנזק (כספית).

פס”ד חשל נ’ פרידמן- נקבעו תשלומים חודשיים בחוזה בין הצדדים אשר המערערת לא שילמה במשך שנה וחצי. בחוזה נקבעו פיצויים מוסכמים על איחור. החוזי פסק פיצויים חלקיים, הפחית מכוח סעיף 15 לחוק התרופות.

החלטת ביהמ”ש: שמגר-  בצפיות הנזק הכוונה היא לנזק הסתברותי כתוצאה מההפרה אשר אפשר היה לצפותו מראש.

סבירות הריבית נמדדת מול הריבית שהייתה קיימת באותו זמן בשוק.

מבדיקה זו עולה כי הריבית לא סבירה ועל כן יש להפחיתה.

כלל היסוד להפעלת סעיף 15(א)- הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו, ולו בדוחק, בין שיעורי הפיצויים המוסכמים לבין הנזק שניתן היה לצפות בעת הכריתה.

פס”ד נתניה נ’ צוקים- נערך זיכרון דברים בין הצדדים לגבי רכישת אופציה ומימושה לקרקע בנתניה- לשם בניית מלון.

צוקים ביצעה את חלקה, בעוד שהתוכניות שהגישה לא הועלו לקבלת אישורים מהוועדות הרלוונטיות. לאחר זמן הודיעה העירייה כי היא אינה רואה עצמה קשורה בחוזה.

המחוזי  פסק פיצויים “גלובאליים” של 1,000,000 ₪  על הפרת חוזה

העליון  החזיר את התיק למחוזי לשם קביעת נזק ממוני- דחה את עניין הפיצויים “הגלובאליים”.

 המחוזי(2) פסק על פיצוי צוקים על הכסף שהושקע בחיפוש משקיעים בחו”ל, דחה את התביעה לפיצוי על רווח צפוי- החברה לא הוכיחה ברמה הסתברותית גבוהה את הרווחים הנ”ל.

החלטת ביהמ”ש: מלץברוב המקרים ייפסקו מכוח סעיף 10  פיצויי קיום, אך במקרה בו כמעט בלתי אפשרי לקבוע את סכום הקיום אך אפשרי להוכיח את סכום ההסתמכות- ייפסקו פיצויי הסתמכות.

ייפסקו פיצויי הסתמכות כאמור, רק כאשר ההסתמכות לא עולה על הקיום.

אם נוצר מצב בו אינטרס ההשבה  עולה על אינטרס הקיום- הנפגע זכאי למלוא ההשבה.

 הסכום שהושקע בחיפושי החברה אחרי משקיעים מהווה אינטרס הסתמכות

חשין– מטרת סעיף 9(השבה)  לחוק התרופות היא מניעת ע”ע ולא במשפט.

הפיצויים המשתמעים מסעיף 10 הם אומנם פיצויי קיום,  אך אין סיבה לצמצם את השימוש בפיצויי הסתמכות  למקרים קשים בלבד. אסור  ליצור מצב בו הנפגע יקבל כפל פיצויים בגין אותו נזק, שלא ייצא מורווח.

EXIMIN  נ’ טקסטיל- נכרת חוזה למכירת סחורה, הסחורה, אשר נבדקה ואושרה ע”י הקונה נשלחה לחו”ל אך נעצרה במכס עקב הפרת סימן רשום. הצדדים הסכימו להקטנת הנזק, שינו את הגורם להפרת הסימן ועקב כך הלקוח של הקונה קנה את הסחורה יותר בזול. המערערת (הקונה)  תובעת לקבלת ההפרש בין המחיר המקורי  לסופי.

החלטת ביהמ”ש: שמגרסעיף 10(א)- מתוך בדיקת הנסיבות, שני הצדדים היו מודעים להפרה ושניהם פעלו בחוסר תום לב.

יש לחלק את הנזק בין הצדדים.

סעיף 14(א)-הקטנת נזק  לפי סעיפים 10,12,13. סעיפים אלו מתייחסים לשלב ההפרה. שמגר קובע כי אפשר להחיל סעיף זה גם לגבי נזק שחל בשלב החוזי.

פס”ד איינשטיין נ’ אוסי- נערך זיכרון דברים למכירת דירה תוך 4 חודשים תמורת 140,000 דולר.  אחרי 4 חודשים לא נכרת חוזה, וזמן מה לאחר בכן הודעה המוכרת כי היא מוכנה למכור את הדירה תמורת 180,000 דולר- מחיר זול (מחיר השוק בזמן זה- 200,000). הקונים התנגדו וביטלו את חוזה. המשיבה מכרה זמן קצר לאחר מכן את הדירה לקונה אחר תמורת 192,000 דולר.

הקונים תבעו את ההפרש בין הסכום שהוצע להם לבין הסכום בו מכרה לבסוף המשיבה את הנכס (52,000 דולר)

החלטת ביהמ”ש: ברק– בעת פניה לסעיף 10 יש לבצע שני מבחנים:

1.בחינת היקף הנזק, תוך בדיקת הסיבתיות והצפיות שלו.

2. קביעת שיעור הפיצויים.

מטרת הפיצויים, להעמיד את הנפגע במצב בו היה לו החוזה היה מקוים.

הפיצוי הוא ההפרש בין מחיר השוק למחיר החוזי.

לפי סעיף 11 אין צורך בהוכחת נזק, אלא רק בהוכחת ביטול. המבחן בעניין הסכום הוא גם המבחן הנ”ל אך הוא כבול לזמן הביטול.

הפיצויים מכוח סעיף 11 נבדקים אובייקטיבית.

ריבלין- מסכים ומוסיף: במקרה וניתנה לנפגע האפשרות להקטין את נזקו,  ביהמ”ש יכול להקטין את הפיצויים, אך אין צדק בדרישה מן  הנפגע להתקשר מחדש עם המפר  ובכך להפר חוזה בעצמו.

חוזים- מחברת בחינה

 

גבולות דיני חוזים:

א.כשרות משפטית:

לכל אדם כשרות משפטית, פרט לפסולי דין וקטינים.

כשרות תאגידים

 קיומו של תאגיד מותנה בכך שיש חוק הקובע שהוא כך.

לתאגיד קיום משפטי משלו, נפרד ממנהליו.

בפס”ד אברמוב  יש ניסיון להגדיר הקדש ציבורי כתאגיד, ביהמ”ש דחה את התביעה אך אמר שראוי שהמחוקק יתן דעתו לעניין.

  • לא לכל תאגיד יש כשרות משפטית מוחלטת, לחלקם כשרות משפטית מוגבלת, אם לנושא א’ או ב’, אם עפ”י החוק ואם עפ”י מגבלות ריאליות (תאגיד לא יכול להתחתן למשל..).

יש 3 סוגי תאגידים

א.    תאגיד  שמוקם ע”י חוק (“סטטוטורי”).

ב.     תאגיד שמוקם ע”י הרשות המבצעת.

ג.      תאגיד שמוקם ע”י בני אדם פרטיים.

כשרותו והיקף כשרותו של תאגיד נובעים גם מסוגו.

כשרות בני אדם

2 סוגי כשרות:

1. כשרות מסוג של חובות וזכויות, נכללים בה כל בני האדם.

2. כשרות משפטית- כל אדם, זולת אם החוק או ביהמ”ש קבע אחרת.(קטינים ופסולי דין)

–         קטין מוגדר כאדם אשר לא מלאו לו 18 שנים.

–         פסול דין מוגדר כאדם לוקה בשכלו, בנפשו וכו’.

–         מה שחל על קטינים חל על פסולי דין.

רק ביהמ”ש יכול לקבוע שפלוני הוא פסול דין או להפסיק “פסלות”.

פסלות לא יכולה לחול רטרואקטיבית.

אפוטרופוסים- לפסולי דין תמיד יהיו אפוטרופוסים ממונים. אפוטרופוסו הטבעי של הקטין הוא אחד מהוריו, אך אפשר שיהיה ממונה אפוטרופוס אחר.

מכיוון שחלק ממטרת החוק היא הגנה, רמת ההחמרה של הפסלות נמוכה יותר ככל שרמת  הסיכון נמוכה יותר.

במידה והקטין/ פסול הדין עושה פעולה משפטית בלי אישור נציגו אם כן, יש 3 רמות הגנה:

1-     הפעולה בטלה (VOID), אין צורך בשום פעולה על מנת לבטלה.זוהי רמת ההגנה הגבוהה ביותר.

2-     הפעולה ניתנת לביטול (VOIDABLE), הנציג יכול לבטלה, עד שיעשה כן, היא תקפה.

3-     הפעולה תקפה, אינה ניתנת לביטול, חוץ ממקרים חריגים.

לפי החוק, כל הפעולות נכנסות תחת הרמה ה-2, פרט למקרים פרטיים המתחלקים בין רמה 1 ל-3, לפי הגדרות החוק.

  • אפשרות הנציג לבטל פעולה קיימת חודש מהזמן שנודע לו עליה, אח”כ היא תקפה.
  • יש רמת הגנה גבוהה אף יותר והיא פעולה בטלה, שכדי לאשרה צריך אישור מביהמ”ש, אישור הנציג אינו מספיק.
  • אם הקטין עשה פעולה משפטית ולנציג לא נודע על כך במשך כל תקופת הקטנות, חש בידי הקטין שבגר אפשרות ביטול למשך חודש מיום הולדתו ה-18.

הרמה הנמוכה- פעולה משפטית שדרכם של קטינים לעשותה ובלבד שאינה עשויה לגרום לנזק של ממש לקטין או לרכושו.

פעולה אשר נעשתה בין הקטין לבין אדם תם לב.

בסעיף 6 (א)-התייחסות לרמה הגבוהה: מדובר על פעולות כגון רכישת נכס ,שירות באשראי. לפעולות אלו אין תוקף בלי אישור הנציג.

אם נעשית פעולה אשר קטינים מורגלים בעשותה אך היא נעשית באשראי, 6א לוקח, הנציג רשאי לבטלה.

  • הערת קודיפיקציה:מצב זה מתהפך. במידה ומדובר בפעולה זניחה שקטינים רגילים לעשותה,למרות שנעשתה באשראי, הפעולה תקפה.

סעיף 7 מתייחס לפעולות אשר, במידה והנציג מבצען , יש צורך באישור ביהמ”ש, וטעונות אישור (מקל וחומר) כשהקטין מבצען. עד אז אין להן תוקף.

פירוט הפעולות הנכנסות להגדרות אלו מצוי בסעיף 20. הסיבה לכך שפעולות אלו זוכות להגנה הגבוהה ביותר הן: יש להן משמעות כלכלית ניכרת, הקטין נותן משהו אך לא מקבל דבר, או שיש חשש לניגוד אינטרסים בין הנציג לקטין.

ב20 (2)- פעולות אשר יש צורך מהותי (ולא רק דקלרטיבי) ברישומן בפנקס רשמי .

  • הערת קודיפיקציה: ההיגיון העומד מאחורי העניין הוא למנוע פעולות בעלות ערך כלכלי גבוהה, אך עושה זאת הסעיף בדרך עקיפה ולא יעילה, לכן בקוד’  ננקב הסכום של 50,000 ₪, מעליו יש צורך באישור ביהמ”ש.

פס”ד שרף-הורי קטינה רכשו בשמה דירה,סירבו לקיים החוזה, הקונים פונים לביהמ”ש, בינתיים הקטינה בגרה.

ביהמ”ש קבע:בפעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס, אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין ללא אישור מראש של ביהמ”ש.

ס’ 20 חל גם על העסקה האובליגטורית , כלומר , גם על ההתחייבות לעשות עיסקה.

הקטין, משנהיה לבוגר, יכול לבצע קיבול תוך זמן סביר, אך אינו מחוייב אוטומטית לפעולה שנעשתה בשמו בלי אישור ביהמ”ש.ברק ושמגר חלוקים לגבי חיובם של ההורים כלפי הצד השני:

ברק-חוזה מכר אשר כרתו ההורים בשמו של הקטין וביהמ”ש  לא אישרו מראש לא מחייב או מזכה את הקטין, אך מבטא התחייבות של ההורים לפנות תוך זמן סביר לביהמ”ש על מנת לקבל אישור.

שמגר: האישור של ביהמ”ש חייב להיות תנאי מוקדם לעסקה. נציג הקטין לא מציע הצעה, אלא מביע הצהרת כוונות, בעקבותיה מעלה הצד השני הצעה , וזו מובאת לאישור ביהמ”ש שיכול להסמיך את הנציג לבצע קיבול.

כדי ליצור מחוייבות אובליגטורית, צריכה להיות התחיבות מפורשת של הנציג לבקשת אישור.

במיעוט היה השופט ח.כהן, אשר גרס כי ההתחייבות האובליגטורית עצמה

לא דרושה אישור, אך ניתוח זה מרוקן את החוק מתוכן.

הערת קודיפיקציה:יש סעיף אחד החל לגבי פעולות הטעונות אישור ביהמ”ש, בין אם מבצען הקטין, ההורה או האפוטרופוס.

ההתחייבות עצמה דורשת אישור ביהמ”ש, ועד אז החוזה הוא “חוזה על תנאי”.

גם הצד השני זכאי לבקש אישור מביהמ”ש.

  • בעיה אחת שנותרת בעינה גם בקוד’ היא בעניין מצב בו ההורים נותנים לקטין מתנה שהיא מקרקעין (או לפי הקוד’- ששוויה  מעל 50,000 ₪).

פס”ד הדר- נכרת חוזה למשכנתא, בו נקבע כי כנגד ההלוואה עומד בית המשיבים. משאלו לא עמדו בהתחייבויותיהם תבעה החברה לקבלת הבית.

החלטת ביהמ”ש: המשיבה מעורערת בנפשה, תלויה לחלוטין בבעלה, אשר כפה עליה את החוזה, החוזה בטל.

  • כאן, השופטים הולכים עם “תחושת הבטן”  שלהם , למרות שהחברה לא ידעה ולא היה עליה לדעת על כך שהמשיבה מעורערת בנפשה ולמרות שלא הייתה פסולת דין, החליטו, עפ”י ההלכה האנגלית (שלא קיימת בישראל) כי החוזה בטל כי “לא נעשה דבר” (NON EST FACTUM).

הערת קודיפיקציה:סע’ 18 ב’ בקודיפיקציה ( =תזכיר חוק דיני ממונות) – אם ניתן היה להכריז על אדם בעת ביצוע פעולה משפטית כפסול דין ומי שהפעולה משנה זכויותיו ידע או היה עליו לדעת  על כך – יראו אותו אדם כפסול דין.

ב. כוונה ליצור יחסים משפטיים ושפיטות:

אם הצדדים מציינים כי אין הם רוצים שההסכם ביניהם ייחשב כחוזה בעל תוקף משפטי אלא רק “הסכם שבכבוד” , יש לבדוק את כוונות הדדים בעת הכריתה.

לוין נ’ לוין- נכרת חוזה בין בעל ואישה בהליכי גירושין. בחוזה צויין כי אין לו תוקף משפטי. מכיוון שהגט התעכב, הפסיק המערער לשלם מזונות שהיה אמור לשלם לפי החוזה.

החלטת ביהמ”ש: ברק– למרות שיש סעיף בחוזה שלכאורה סותר זאת, מדובר בחוזה לכל דבר עפ”י אומד דעתם של הצדדים בעת הכריתה.

זמיר– הסעיף סותר את תקנות הציבור ואת את האינטרס הציבורי, לכן בטל.

הזכות לגשת לביהמ”ש היא זכות בסיסית ואין בכוחו של סעיף זה או אחר בחוזה לסתור זאת.

החלטת ביהמ”ש להתערב נבעה מהיותו של צד אחד לחוזה חלש .

  • יש הסכמים רבים בקהילה הכלכלית שהם בגדר ” הסכמים שבכבוד” , אשר אינם אכיפים  משפטית , מעמד זה נבדק , בעת הצורך, לאור כוונות הצדדים. יש כדאיות כלכלית באפשור חוזים מסוג זה וגם מניעת עומס על הערכת המשפטית.

            הקושי מתעורר כאשר הסכם מסוג זה נעשה בין צדדים אשר אינם שווים         בכוחם. בסיטואציות כאלה, שומר לעצמו ביהמ”ש, לפעמים, את האפשרות להתערב לטובת החלש.

בפס”ד פלוני נ’ פלונית – עוסק בהבטחת נישואין. יש ויכוח בין השופטים.

ריבלין -חושב שגם אם לפי הדין האנגלי הבטחת נישואין היא חוזית, לא צריך להכיר בזה בד”כ. אך שני שופטי הרוב חשבו שכן.

ברק – “דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי….”.

באופן עקרוני במשפט הישראלי יש תחולה ליחסים חוזיים גם בתוך התא המשפחתי.

סעיף 32– חוזה של הגרלה, משחק, תחרות לא זכאי לאכיפה. יש סייג לגבי משחקי הגרךה שהוסדרו בחוק (למשל- הפיס).

  • מהו חוזה “הימור”? האם השקעה במניות בבורסה היא הימור? בעייתי.
  • המבחן, הכללי מאוד, הוא- האם הזכיה תלויה יותר בעניין של הבנה ויכולת, או מזל ומקריות.

סעיף 33 לחוק, יצא בעקבות פס”ד קראסיאנסקי ופס”ד אלבלדה.

לפי הסעיף, חוזה שלפיו יינתן פרס , תואר וכיו”ב – אין ההכרעה לגביו נושא לדיון ביהמ”ש.

פס”ד  קראסיאנסקי- המתחרה בחידון התנ”ך תובע להכריז עליו כזוכה במקום זה אשר זכה.

החלטת ביהמ”ש: אם יש פגם פרוצדוריאלי ביהמ”ש יתערב, אך לא יתערב בפגם מהותי או מקצועי.

הלוי (דעת יחיד)- ביהמ”ש לא יתערב בעניינים שבכבוד,אין כוונה ליצור יחסים משפטיים. ביהמ”ש לא צריך להתערב גם אם היה פגם פרוצדוריאלי.

פס”ד אלבלדה- האוניברסיטה החליטה להאריך את לימודי המשפטים ולהחיל החלטה זו גם על הסטודנטים שבאמצע לימודיהם. המערערים- סטודנטים לקראת סוף תוארם אשר מתנגדים להחלה עליהם באומרם כי מדובר בהפרת חוזה.

החלטת ביהמ”ש: היחסים בין האוני’ לסטודנט הם אכן חוזיים, אך בכל הנוגע להענקת פרס, תואר וכיו”ב אין מדובר ביחסים חוזיים.

השיקול בעניין הוא מקצועי ומתחשב בסטנדרט עולמי.

פס”ד שני נ’ אוני’ ת”א- המערערות התחילו לימודיהן במסגרת תוכנית לימודים אשר במסגרתה ניתנו להן פטור. פטור זה בוטל בדיעבד.

החלטת ביהמ”ש: השאלה הדורשת הכרעה אינה בעניין מקצועי, אלא נכנסת לתחום החוזי. אין בסעיף 33  כדי לאפשר לאוני’ לפעול ללא סמכות, בהפליה,  או בצורה שרירותית. הערעור התקבל.

ג.כריתת חוזה:גמירת דעת

פס”ד זנדבנק נ’ דנציגר- הצדדים לחוזה הם בעלי מניות בחברות. בין הצדדים התקיימה התכתבות  בעניין מכירת חלקם של המערערים בחברות. אחרי סיום ההתכתבות טענו המערערים כי לא התכוונו למכור את כל חלקם בחברות תמורת הסכום שהוסכם, אלא רק חלק. המשיבים טענו כי ההתכתבות היא בגדר חוזה מחייב.

החלטת ביהמ”ש: נוסח המכתב מעיד על ג”ד.

ג”ד עפ”י שמגר היא כוונה ליצור יחסים משפטיים.

הרישום “כל הזכויות שמורות” אין בו כדי לפגוע באופי המכתב כהצעה מחייבת.

הנתונים החסרים בהצעה לא מהותיים לעסקה, הם פרטים אשר אפשר להשלים לפי הנוהג בין הצדדים או לפי הסדרים מסוג  זה.

הערעור נדחה, החוזה תקף.

גמירת דעת: בג”ד הכוונה היא לנק’ האל- חזור, כלומר, הצד המסוים מעיד כי מנק’ זו הוא מחוייב לחוזה.

  • הערה:יש בעייתיות עם ההגדרה בפסיקה כי גם התנהגות אחרי הכריתה יכולה להעיד על ג”ד.
  •  במקרה בו יש העדה על ג”ד, אך צד אחד טוען בדיעבד כי למרות זאת לא גמר בדעתו, ייבדק מה היה מבין “אדם סביר” מפעולות צד זה ( אך הכוונה למכלול הפעולות, גם אלו אשר הצד האמיתי לחוזה לא ידע עליהן), כלומר, המבחן הוא גם סובייטיבי (מה האדם המדובר הסיק מההתנהגות) וגם אובייקטיבי (מה אדם סביר ו”יודע כל” היה מבין).

יכול ויווצר מצב בו אין חפיפה בין זמני ההצעה והקיבול ובכך גם בגמירת הדעת.

יכול ויווצר מצב בו המציע שלח הצעה, לאחר מכן חזר בו ואף שלח ביטול,אך הניצע כבר קיבל את ההצעה. במצב כזה אין משמעות לביטול, החוזה תקף.

המודל שעומד לנגד עיני החוק הוא המודל הבא:

ביחס למציע, החוק קובע בס’ 3 כי המציע יכול לחזור בו מהצעתו. אם שלח למשל המציע את הצעתו בדואר, יוכל לחזור בו עד נקודה מספר 1: עד הגעת ההצעה למציע, או לכל המאוחר עד נקודה מספר 2: עד שהניצע שלח בחזרה את התשובה להצעה (לפעמים הניצע ירצה לחשוב על ההצעה לפני שיקבלה, ועובר פרק זמן מסוים עד שיגמור בדעתו).

אך גם הניצע יכול לחזור בו לאחר שהחליט: עד  נק’ מספר 3 – מועד הגעת תשובתו למציע.

יכול להתקיים המצב שבו יש העדה על גמירת הדעת של הניצע אך לא של המציע, כשאין חפיפה בין הזמנים.

אם ההעדה על גמירת הדעת הפסיקה להתקיים לפני שההצעה הגיעה לניצע, ניתן לבטל את החוזה.

פס”ד פרץ בוני הנגב נ’ בוחבוט-נכרת חוזה למכר דירתו של  המשיב, הרשומה על שם בנו, אך אין עוררין על כך שהוא הבעלים האמיתי. במעמד החתימה רשמה החברה 2 צ’קים, האחד לפקודת בוחבוט ווהשני לפקודת בנו. בוחבוט פדה את הצ’ק, בנו החזיר למשיבה צ’ק  שניתן לו, המשיבה החזירה את הצ’ק וטענה שהחוזה בתוקף. בוחבוט טען שהיה שיכור במעמד החתימה ולא ידע על מה חתם , גם בגלל עניין זה וגם מכיוון שאינו יודע קרוא וכתוב. הוא חתם כי נאמר לו שיינתנו לו 1000 ₪ .המחוזי קבע  החוזה תקף אך לא חייב את המשיב בפיצויים או הורה לפנות את בנו מהדירה, שכן לא היה צד למשפט.

החלטת ביהמ”ש: שמגר (מיעוט): לא היתה ג”ד, המערערת פעלה בחוסר תו”ל, החוזה לא מחייב. גם אם החוזה כן מחייב יש לראות בהחזרת הצ’ק ביטולו.

מבחן ג”ד הוא מבחן חיצוני, יש צורך בהעדה על ג”ד ולא רק ג”ד במובן הפנימי.

יש לבדוק מה מתקשר סביר בנעלי המתקשרים היה מבין.

החלטת הרוב: אין ביהמ”ש יכול  לעסוק בטענות אשר לא הועלו בפניו (ג”ד, תו”ל), הערעור נדחה.(החוזה תקף)

את דעת המיעוט של שמגר בפס”ד זה הפך שמגר מאוחר יותר לדחת רוב בפס”ד בראשי.

פס”ד בראשי נ’ עיזבון המנוח בראשי ז”ל- המנוח, מנהל  ובעלי חברה, חתם לפני מותו על צוואה בה הוריש את השליטה בחברה למערערים . המשיב תבע לא לקיים את הצוואה , ביהמ”ש  המחוזי קיבל תביעתו.

החלטת ביהמ”ש: המבחן לג”ד הוא אובייקטיבי- חיצוני, כאשר במסגרתו יש להתחשב בנסיבות העניין, לפני ואחרי כריתת החוזה.

כשמדובר בעסקת מתנה, יש לקחת בחשבון, בנוסף לנ”ל, כי  ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת.

חתימה אינה מספיקה כדי להעיד על ג”ד, במקרה והחותם לקוי בנפשו.

אין להניח בנסיבות המקרה כי מתקשר סביר בנעלי המערערים היה מתרשם כי המנוח גמר בדעתו לעשות את שחתם עליו. הערעור נדחה, החוזה לא תקף.

המבחן עפ”י ההלכה לג”ד, אם כן, הוא המבחן המשולב של שמגר.

פס”ד קדר נ’ אתרים- הערעור נסב סביב השאלה: האם הגיעו המערער והמשיבה לג”ד באשר להסכם, לפיו ימשיך המערער לעשות שימוש בשטח מכוח הסכם קודם בין הצדדים שתוקפו פג.

החלטת ביהמ”ש: בשום שלב ביחסים בין הצדדים לא היתה ג”ד משותפת, לכן לא נכרת חוזה.

ההלכה- ג”ד חייבת להיות בזמן הכריתה, אין אפשרות להחליט עליה רטרואקטיבית.

ד.     יסוד המסויימות:

  • בלי מסוימות אין הצעה.
  • מסוימות יכולה להעיד על ג”ד.
  • אם השופט יסיק שיש ג”ד, המסויימות שתידרש מצומצמת יותר. מסויימות משנית לג”ד.
  • מהי רמת המסויימות הנדרשת?

פס”ד פסטרנק נ’ חברת יוסף לוי-  המערערת שלחה הצעה, המשיבה שלחה קיבול בתחום הזמן שהוגדר בהצעה ואף הפקידה צ’ק כדרוש. המערערת סירבה לחתום על החוזה ולבצע המכירה.

החלטת ביהמ”ש: חסרים תנאים מהותיים במסמך(מועד תשלום, מועד העברת בעלות, תאור טכני של הדירות, סנקציות בשל הפרה וכו’), החוזה לא תקף.

פס”ד זנדבנק נ’ דנציגר-שמגר אומר כי אין צורך ברמה של פירוט מושלם, אלא שהפירוט יהיה מספיק כדי שממנו יהיה אפשרי להבין את מהות ההסכם, וכי  הצדדים התכוונו להתקשר לפי פרטים אלו.

*עד המחצית השניה של שנות ה-70 הגישה לגבי מסויימות היתה נוקשה יותר, מאז חלה “התרככות” בדרישה למסויימות, ובשורה התחתונה, כל עוד יש העדה על ג”ד המסויימות שנדרשת היא מינימלית.

פס”ד רבינאי נ’ חברת מן השקד-נערך זכרון דברים אך לא נחתם, המערערת חזרה בה. בין השאר, טענה המערערת כי חסר יסוד המסויימות.

החלטת ביהמ”ש:המבחנים לבדיקה האם זכרון דברים מחייב הם זהים לבדיקה הרגילה של כל חוזה:  אומד דעתם של הצדדים, הסכמה על הפרטים המהותיים.

המסויימות משנית לג”ד.

ברבינאי יש כבר כאמור גישה מרוככת יותר, ברק מציין כי הליבה של החוזה, אשר נדרשת היא- זהות הצדדים, סכום הרכישה, מועד העברת הנכס.

פס”ד דור אנרגיה – נערך סיכום דברים, המשיב הודיע לאחר מכן כי אין ברצונו להמשיך במו”מ. המערערת טענה- המשיב נהג בחוסר תו”ל, לא היתה לו כוונה להתקשר איתה אלא רק להשתמש במו”מ כאמצעי לחץ על צד שלישי. היתה ג”ד. המשיב הצהיר כי אין לו יותר דרישות מהמערערת- חסר רק אקט חתימה פורמאלי.

החלטת ביהמ”ש: היעדר חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר ג”ד, יסוד המסויימות אינו מנותק מיסוד ג”ד, הם שלובים זה בזה.

הפרטים החסרים שוליים, ניתנים להשלמה ע”י מנגנונים המעוגנים בחוק.

אין בהשמטת פרטים לגבי שטח התחנה או רשימת הציוד המדוייקת כדי לפגוע במסויימות, מדובר בתחנה קיימת, שטחה קבוע ורשימת הציוד נותרה כשהיתה. ביהמ”ש משתמש בהשלמה לפי חוזים מאותו סוג.

פס”ד בית הפסנתר- המשיבה השאילה עפ”י נוהג, פסנתר  מהמערערת תמורת פרסום,  התוכנית בה שומש הפסנתר בוטלה, לכן הפרסום לא יצא לפועל.המערערת דרשה שרשות השידור תפרסם שמה  במס’ תוכניות כמוסכם. ביהמ”ש ערך פשרה, לה נתן תוקף של פס”ד, וההסכם קבע שהרשות תשתמש בכלי המערערת אותו מס’ פעמים כמו מתחריה. הרשות שילמה פיצוי סמלי כמוסכם, אך תבעה לבטל את שאר ההסכם כי לא היתה מסויימות- המחוזי קיבל.

החלטת ביהמ”ש)דורנר) : היתה ג”ד, החסר מדומה בלבד.

 במידה ויש ג”ד המסויימות זניחה(הכוונה היא שהפירוט זניח)

רשות ציבורית מחוייבת ליתר תום לב.

בייניש מציינת את הבעייתיות עם אמירתה של דורנר בעניין המסויימות ובענין שבו אמרה כי מכיוון שהאכיפה בעייתית פוסקים פיצויים. הפיצויים צריכים להפסק כתוצאה מהערכת נזקים.

  • הערה-ניתן היה להשלים את הפרטים מהחוק, אשר לפיו, פרק הזמן הראוי הוא כנהוג בחוזים מסוג זה.
  • נוסחת הקשר: סעיף בזכרון הדברים אשר מראה קשר בינו לבין חוזה עתידי. במצב כזה קל יותר להסיק כי אין ג”ד, אך עדיין אין זה חד משמעי.

השלמה: יש כמה שלבים שביהמ”ש צריך לעבור לפני שייגש להשלים חוזה-

  1. יש לבדוק שאכן קיים היסוד הראשוני  לחוזה.(ג”ד, מסויימות, הצעה וקיבול)
  2. לוודא שאכן יש חסר (כלומר, שאי אפשר, ע”י פרשנות החוזה גופא , להבין מה הצדדים רצו בעניין המסויים ).
  3. לוודא שהחסר שנוצר, לא נוצר כתוצאה מכך שהצדדים רצו שיהיה חסר (“הסדר שלילי”).

מנגנוני השלמה: הרצון הוא להשלים בצורה שתתקרב כמה שיותר למה שרצו הצדדים מלכתחילה.

 

  1. מנגנון השלמה חוזי.(בורר שהוגדר בחוזה)
  2. עיקרון הביצוע האופטימלי.( מצב בו אחד  הצדדים המעוניין יותר בקיום החוזה נותן לצד השני את כל קשת האופציות האופטימליות לבחירתו, כך שאין יכול הצד השני לטעון לחוסר מסויימות.)
  3. סעיף 26, סעיף השלמת פרטים:

א’- לפי הנוהג בין הצדדים.

ב’- לפי חוזים מסוג  זה.

  1. השלמה מכוח החוק.

ה.    הצעה וקיבול:

* הצעה וקיבול יכולים להתבצע בכל דרך שתהיה מובנת לשני הצדדים, לרבות התנהגות.

הצעה:

* כדי שהצעה תיחשב להצעה ולא להזמנה יש צורך בהעדה על ג”ד.

*אם ברור שהמציע שומר לעצמו את האפשרות לבחור ניצע אחר או לחזור בו, אין מדובר בהצעה.

* אם נעשתה הצעה הכוללת את כל מרכיבי ההצעה הדרושים, בעצם כל מה שנשאר לניצע הוא לקבל.

*במכרז, היוצא במכרז מזמין להציע הצעות, כאשר כל הפרטים של ההצעה ידועים פרט למחיר. כשהמציע  נוקב במחיר והיוצא במכרז מקבל אותו- נכרת חוזה.

*גבולות זמן-

 עד מתי רשאי המציע לחזור בו?

לפי סעיף 3(א)-לפני שהניצע נתן הודעת קיבול ובתנאי שהמציע הודיע על חזרתו.

*סעיף 3(ב)-“הצעה בלתי הדירה”: אפשרות המציע לחזור בו קיימת רק עד אשר ההצעה מגיעה לניצע. מהרגע בו קיבל הניצע את ההצעה, ההחלטה אם לקבלה או לא היא בלעדית שלו, כל עוד יעשה זאת בתחום הזמן הנקוב (או באין נקוב- “סביר”). הצעה היא בלתי חוזרת כאשר מצויין כך בהצעה או כאשר נקבע מועד, עד אליו ההצעה בתוקף.

* הערה:  מה בעניין הצעה הנתחמת בזמן, אך מצוין כי אין זו הצעה בלתי חוזרת?

ג.שליו-אם ההצעה תחומה בזמן- הצעה בלתי חוזרת.

דויטש– אם נתחם זמן אך צויין כי אין מדובר בהצעה בלתי חוזרת, כך יהיה.

*מתי פוקעת ההצעה?

1. כשהמציע חוזר בו, כל עוד רשאי הוא לחזור בו.

*הערה:במקרה של מו”מ ארוך, במהלכו יש הרבה התכתבות, יכול להווצר מצב שהמציע לא יכול לחזור בו כבר מרגע ההצעה, לפחות לא בלי

טעם ענייני.

תו”ל יכול למנוע אפשרות של חזרה כבר מרגע ההצעה במקרים מסויימים.

2. סעיף 4(1)- דחייה של הניצע/ עבר המועד לקיבול.(מועד נקוב/סביר)

דחייה, יכולה שתהיה מפורשת או משתמעת.

פס”ד נווה עם ר”ג נ’ ד”ר יעקובסון-  המערערת הודיעה למשיב שבאפשרותו ובאפשרותם של דיירים אחרים לרכוש את הדירה עד תאריך x, במועד החתימה יש לשלם 50% מהסכום. במהלך פגישה בה שילמו שאר הדיירים, ד”ר יעקובסון הודיע כי אין בידו כסף ויצא. ביום שלמחרת הגיע עם הכסף אך החברה אמרה כי  ההצעה כבר לא עומדת בעינה, זאת למרות שעפ”י ההצעה, נותרו עוד כמה ימים.

החלטת ביהמ”ש: מדובר בהצעה בלתי הדירה, זאת מפני שננקב תאריך בו היא פוקעת. עצם הניסיון של הניצע בהצעה בלתי הדירה להטיב את תנאי ההצעה לא מהווה דחייה.

דחיית הצעה בלתי הדירה בטרם פקעה צריכה להיות מפורשת או אקטיבית.

3.סעיף 4(2)- מוות  או מוות משפטי של אחד הצדדים. אם המוות התרחש אחרי הזמן הסביר לביטול, היורשים ייחשבו כקשורים בחוזה.(תלוי בנסיבות) במקרה זה אין הבדל בין הצעה רגילה לבלתי הדירה- מוות יפקיע  את ההצעה בטווח זהה.

הערת קודיפיקציה: הטווח בקוד’ הוא רגיל, בהצעה רגילה- עד שהניצע שולח קיבול, בהצעה בלתי הדירה- עד שהניצע מקבל פיזית את ההצעה.

קיבול:

סעיף 5-הקיבול יכול להיעשות בכל דרך ממנה מבין הניצע כי קובלה הצעתו, זאת אלא אם כן נקבעה דרך ספציפית ע”י המציע.

התנהגות יכולה להוות קיבול, למשל, ביצוע אחד התנאים הקבועים בהצעה.(ההתנהגות צריכה לבוא לידי ידיעת המציע.)

סעיף 6(א)- קיבול בהתנהגות: התנהגות יכולה להוות קיבול, אם כך משתמע מההצעה.

פס”ד ש.ג.מ חניונים נ’ מ”י-בזמן מלחמת יום כיפור המדינה עשתה שימוש בחניון בבעלות המערערת.  דורשת תשלום

החלטת ביהמ”ש: חניון רכב מטבעו מהווה הצעה לציבור, החניה משום קיבול( ע”י התנהגות) , משמעות ההתנהגות תבחן נורמטיבית ולא סובייקטיבית לפי ראות עיניו של אחד הצדדים. הייתה  ג”ד, היה חוזה.

פס” ד תשובה נ’ בר נתן-הצדדים כרתו שני חוזים. האחד, למכירת מחצית מהמקרקעין של אחד הצדדים לשני, השני,  הסכם שיתוף. נקבע כי לשותף תהיה זכות סירוב ראשונה לגבי רצון השני למכור חלקו.בנוסף הוחלט שהצעת וקיבול המכירה חייבים להתבצע בדואר רשום. המשיב הציע למכור באמצעות פקס, המערער ביקש שישלח דואר רשום. עוד באותו יום שלח פקס נוסף עם מחיר גבוה יותר, גם הצעה זו התבקש  לשלוח בדואר רשום. המערער קיבל את ההצעה הראשונה.

החלטת ביהמ”ש: מכיוון שנקבע כי הצעה וקיבול ייעשו בדואר רשום בלבד, אין להתחשב בפקסי ם או בשיחות, אך אין קביעה לגבי הביטול- אותו המציע עשה בפקס, כך שהוא תופס. המערערים מנסים להשתמש בתנאי בחוזה שלא בתום לב. ההצעה הראשונה היא בלתי הדירה, יש באפשרות המציע לחזור בו כל עוד ההצעה לא הגיעה לניצע כפי שאכן עשה- הקיבול שביצע תשובה לא רלוונטי.

סעיף 6(ב) –בא להבהיר, שגם אם המציע יגדיר ש”שתיקה כקיבול” אין לקביעה  זו תוקף.

סעיף זה בא להגן על הניצע.

בפס”ד רוזנר נ’ מגן-דוד אדום, שתיקתו לא תיחשב לקיבול בנסיבות המקרה, משום שטענתו כי גמר בדעתו לשלם על כרטיס ההגרלה, דבר שלא ביצע בפועל, השתיקה הזו באי התשלום, לא תשתכלל לידי חוזה.

  • יש מצבים בהם שתיקה תיחשב כקיבול. אם מדובר במו”מ מתמשך במהלכו הובן כי שתיקה לאחר אחת ההצעות מהווה קיבול או במקרה בו הניצע הסכים לכך ששתיקה פירושה קיבול.
  • ש‘-במקרה שהתנהגות היא הקיבול- מהו טווח  הזמן בו יכול המציע לחזור בו?
  • ת’-עניין זה ייפתר דרך תו”ל, ייבחנו הנסיבות, מידת ההשקעה של הניצע ומידת הסתמכותו ולאור אלו ייקבע אם היה זה בתו”ל לחזור בהצעה.

סעיף 7- במקרה של הצעה שאין אלא כדי לזכות את הניצע, שתיקה כן תיחשב קיבול.

  • ש’- מתי יכול מציע לחזור בהצעה שאין בה כדי לזכות?
  • ת’- אפשר לגזור מסעיף 36(א) העוסק בחוזה לטובת צד שלישי שנק’ האל חזור במקרה הנ”ל היא – ברגע שנודע לניצע על ההצעה( השערה, אין הלכה בעניין).
  • ההבדל בין הצעה שאין בה אלא כדי לזכות הוא שהצעה מסוג זה באה בדרך כלל לשרת אינטרס כלכלי  או צרכני מסוים.

סעיף 8 (א)- הניצע יכול לקבל את ההצעה תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזו תוך זמן סביר.

סעיף 9- – קיבול של הצעה שפקעה כמוה כהצעה חדשה. מפני שמדובר בהצעה שבשינוי, עכשיו היא תהיה בתוקף. אם ההצעה פוקעת, לא ניתן לקבלה. ניסיון הניצע לקבלת ההצעה לאחר שפקעה, נחשבת כהצעה חדשה.

סעיף 10- אם הניצע שולח הודעת קיבול והודעת חזרה- הראשונה מביניהן תופסת. אם הן מגיעות ביחד- החזרה תופסת, החוזה בטל.

ו.       צורת החוזה:

סעיף 23-חוזה יכול להיכרת בכל צורה, כל עוד יש הסכמה בין הצדדים לגבי הצורה. הסייג הוא לגבי חוזים אשר עפ”י חוק צריכים להיות בפורמט ספציפי.

  • דרישת כתב: יש 2 סוגים של דרישת כתב-

1. מהותית- אם יש דרישה מהותית לכתב לגבי חוזה מסויים והוא לא קיים אותה, אין תוקף לחוזה.

2. . ראייתית – אינה מהותית להתקיימות החוזה, אך בלעדיה- במקרה של סכסוך, יהיה קשה יותר להוכיח תוקפו של חוזה.

אם חוזה מגיע לביהמ”ש והוא לא עומד בדרישת הכתב, בין אם היא ראייתית או מהותית- אין תוקף לחוזה.

אם חוזה מגיע למשפט והסכסוך הוא סביב תנאי או תנאים ספציפים ומדובר בדרישה ראייתית, ביהמ”ש יעסוק בפרטים הרלוונטים. אם מדובר בדרישה מהותית, החוזה כולו לא תקף.

  • ההחלטה אם מדובר בדרישת כתב מהותית או ראייתית נתונה לפרשנות ביהמ”ש. פרשנותו תיעשה בהתאם לתכלית החוק.
  • כיום, יש אבחנה בין דרישה מהותית לראייתית בעניין התזמון.

מהותית- החוזה עצמו חייב להיות בכתב.

ראייתית- גם מסמכים שנכתבו אחרי הכריתה המעידים על התקיימות חוזה יתקבלו.

סעיף 8 לחוק המקרקעין-מגדיר כי בנושא המקרקעין יש דרישת כתב.

  • אם פלוני מתחייב לאלמוני למכור לו נכס ולפני שהדבר נעשה אלמוני מוכר את הבעלות לצד שלישי, מדובר בעסקת מקרקעין- סעיף 8 חל עליה
  • אם אלמוני מוכר לצד שלישי את הזכות לקנות את הנכס מפלוני, הוא מוכר זכות חוזית ולא מדובר בעסקת מקרקעין- סעיף 8 לא חל. (עסקת המחאה)

הערת קודיפיקציה- אם מתקיימת עסקת המחאה, אשר תוכנה זכות מקרקעין, חל סעיף 8.

פס”ד גרוסמן נ’ בידרמן-במהלך מו”מ בע”פ בין הצדדים לגבי מכר מקרקעין ערכו הצדדים מסמך תחת הכותרת “הסכם פורמאלי”, עליו המשיב לא חתם.

המסמכים אמנם מעידים על כוונות הצדדים, אך אינם מקיימים את דרישת הכתב לפי ס’ 8 לחוק המקרקעין.

דרישת הכתב בס’ 8 היא מהותית.

  • הבחנה נוספת היא בעניין רמת הפירוט:

מהותית- מסויימות, ומעבר לה(יכול להיווצר מצב בו יש מסויימות אך לא ממולאת דרישת הכתב) .

ראייתית- הפירוט הדרוש הוא מועט ביותר.

  • הערה:  יכול להיווצר מצב בו אין הסכמה בכתב  בין הצדדים לגבי פרט מסויים אשר בד”כ אפשרי להשלימו באמצעות אחד ממנגנוני ההשלמה אך , מכיוון שהצדדים כן הסכימו לגביו בע”פ, אין אפשרות להשלמה, כי אין חסר ואז יבוטל החוזה כי לא מקויימת דרישת הכתב המהותית.( הפסיקה קבעה בעניין כי אם הפרט הנ”ל זהה למנגנון השלמה, תתקבל ההשלמה)

הערה לגבי הפס”ד-גרוסמן טוען שהחוזה נערך בע”פ ואת ההסכמה שבע”פ יש לאכוף. המסמך הוא רק ראיה להסכמה שבע”פ. זאת מכיוון שעד לפסיקה זו לא היה כלל חד משמעי הקובע כי הדרישה בסעיף 8 היא מהותית. הנורמה עד אז הייתה שהיא ראייתית ).

פס”ד קפולסקי נ’ גני גולן ויעקב גרובר- היו חילופי מסמכים בין הצדדים (תוכנית סניטרית, קבלה) לגבי מכר מקרקעין, ובעקבותיהם גם חילופי כספים.

החלטת ביהמ”ש: אי אפשר לראות במסמכים הנ”ל  כמסמכים הממלאים את דרישת הכתב של ס’ 8, הדרישה היא מהותית ולא ראייתית.

ביהמ”ש קובע תנאים הכרחיים לדרישת הכתב בסעיף 8- שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני תשלום, הוצאות ומסים.

  • בהמשך יש ריכוך בגישה לגבי פירוט דרישת הכתב, המקבילה לריכוך בדרישה למסויימות.

פס”ד בוטקובסקי  נ’ גת- התקיים מו”מ לגמי מכירת מגרש, הגיעו להסכמה לגבי הפרטים המהותיים, הצדדים העלו את ההסכמה על הנייר אך לא חתמו. קבעו לחתום למחרת, הפגישה לא התקיימה והמערערת מכרה את המגרש לקונים אחרים.(זאת לאחר שהמערערת ביקשה ערבות והמשיבים סרבו)

החלטת ביהמ”ש: היתה ג”ד,  דרישת הערבות היתה אמתלה ע”מ לצאת מהחוזה.חתימה לא מהווה תנאי לעמידתו של המסמך בתנאי סעיף 8. החוזה הופר ע”י המערערת.

פס”ד רובינשטיין נ’ לויס-ביהמ”ש קבע במקרה זה שלמרות שאין חתימה של המוכר, החוזה תקף, מכיוון שהחוזה נערך ע”י הצד שלא חתם והוא זה שקבע את התנאים, אך לא נקבעה הלכה בעניין.

פס”ד ג’רבי- החתימה היא לא חלק מהדרישה לכתב.

פס”ד אהרונוב נ’ אהרונוב- בני זוג אשר עשו עסקה, לפיה הבעל ישקיע מכספו בשיפוץ הדירה שבבעלות האישה ובתמורה יקבל מחצית מהבעלות בדירה. לאחר השיפוץ חתמה האישה שהבעל אכן שיפץ את הדירה מכספו.

בפס”ד זה היה ריכוך משמעותי של דרישת הכתב, ביהמ”ש השלים פרטים מהותיים לעסקה ומהותיים לדרישת הכתב.

פס”ד קלמר נ’ גיא-  בין הצדדים היה הסכם שבע”פ, לפיו המשיבים יבנו שני בתים על השטח של המערער, בתמורה יקבלו מחצית מהשטח. תוך כדי הבנייה התברר  שהמערער מסרב לחתום על חוזה המאשר את הדברים שהוסכמו. המשיבים עברו לגור בביתם ונעלו את הבית שיועד למערער. זה פרץ פנימה ומכר אותו לצד שלישי.

החלטת ביהמ”ש: זמיר– הביצוע החלקי של  החוזה ע”י הצדדים מעיד על ג”ד.

הבניין עצמו כ”מסמך” המוכיח את קיום החוזה, בנוסף יש גם את המסמכים המתייחסים לעסקה שנערכו לאחר ההסכם שבע”פ.

ברק– מסכים שיש לדחות את הערעור, אך מפאת חוסר תום לב ולא מהסיבות שמונה זמיר.( החלת עקרון תום הלב, רק במקרים שעולה מהם “זעקת ההגינות”, ובמקרים בהם המו”מ הבשיל לידי חוזה אך מסיבות הנובעות מחוסר תום הלב- לא נכרת חוזה)

גולדברג– מסכים עם ברק, אומר כי הנימוק של זמיר יביא לפרצות רבות מידי בדרישה לכתב ומדגיש כי הסטייה מדרישת הכתב צריכה להיעשות רק במקרים חריגים.

ז.       מו”מ לקראת כריתתו של חוזה:

סעיף 12: תקף לגבי כל מו”מ, בין אם נכרת בסופו חוזה ובין אם לא.

עוצמת החובה לתום לב גוברת ככל שהמו”מ בשלב מתקדם יותר.

פרישה ממו”מ מסיבות שרירותיות, לא ענייניות בשלב מתקדם של המו”מ היא חוסר תום לב.

פס”ד פנידר נ’ קסטרו- נחתם זיכרון דברים, החברה התחייבה למכור  למשיב דירה. לאחר מכן התברר כי הדירה בכלל לא בבעלות החברה. החברה נכנסה לפירוק, עפ”י ההסדר נושיה זכאים ל- 15% מתביעותיהם. המשיב תבע לקבל את כל הסכום, ודרש לקבל זאת מהעותר עצמו.

החלטת ביהמ”ש: “צד” לצורך סעיף 12 לא חייב להיות צד לחוזה, אלא צד למו”מ עצמו. חוסר תום הלב, לצורך סעיף 12 הוא במו”מ גם אם לא השתכלל לידי חוזה.

חוסר תום הלב הוא של העותר, לא של החברה- הוא עצמו חייב בפיצויים.

*הערה- מה קורה במצב בו שולח נותן הוראות לשלוח הוראות שמפרות את חובת תום הלב ?

האם עליו לבצע הוראות אלו או לא?

תשובה חלקית לעניין נתן שמגר: האחריות היא על השלוח היא בשלב הראשוני, שעליו להחליט אם בכלל  לקבל עליו את השליחות. אם קיבל עליו השליחות, האחריות עליו.

  • הפסיקה ייתרה את החלק בסעיף 12 האומר “בהתאם לדרך המקובלת”, המבחן לגבי חובת תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי.

פס”ד בית יולס- העותרת פרסמה מכרז להקמת בית אבות. עפ”י תנאי המכרז יש צורך בערבות בנקאית על 5% מהסכום וצויין שהחברה לא מתחייבת לקבל את ההצעה הנמוכה ביותר. העותרת החליטה להעניק את המכרז למוסד ציבורי אשר לא עומד בתנאים שהוצבו במכרז על פני המשיבה אשר הצעתה הייתה זולה יותר ואשר עמדה בתנאים. השאלה שעמדה לדיון נוסף היא: האם מוטלת על גופים פרטיים חובה לנהוג בשוויון במכרזים והאם חובה זו נובעת מסעיף 12.

החלטת ביהמ”ש: שמגר– מכרז הוא הצעה להציע הצעות. גוף פרטי לא חייב לצאת במכרז כדרך לתחילת מו”מ, אך בעשותו כן הוא מחוייב לנהוג עפ”י כללי המכרז ועליו לנהוג בשוויון.

אלון- לא נוצרה אצל המשתתפים במכרז, כתוצאה מדיבור או התנהגות  ציפייה לשוויון.

אין להחיל חוקים החלים על גופים ציבוריים על גופים פרטיים. יש בכך גישה פאטרנליסטית של ביהמ”ש, ומקום גישה זו הוא רק במקום בו מדובר בחלש מול חזק.

מחובת תום הלב לא נגזרת חובת השוויון במכרז פרטי.

ברק- למכרז חוקים משלו. כאשר גוף, פרטי או ציבורי, יוצא במכרז הוא מתחייב לקבל את ההצעה הזולה ביותר.

הציפייה של משתתף במכרז לשוויון נובעת מעצם המכרז ולא מהיותו של היוצא במכרז גוף ציבורי.

שוויון לא מחוייב ישירות מחובת תום הלב, אך יש מקרים בהם מחובת תום הלב תיגזר החובה לנהוג בשוויון.

ההחלטה היתה לפי פסק דינו של  המשנה לנשיא- השופט אלון.

  • כל השופטים מסכימים על כך שאם יש התניה מפורשת לנהיגה בשוויון יש חובה לנהוג בשוויון, ואם יש תניה מפורשת האומרת כי אין צורך לנהוג בשוויון לא קיימת חובה כזאת.
  • היחס בין חובת תום הלב לבין פרק “פגמים בכריתה”-

הטעיה, כפיה ועושק מעידות על חוסר תום לב.

טעות:

סעיף 14(א)-טעות שהצד השני ידע עליה או צריך היה לדעת. במקרה זה יש הפרה של חובת תום הלב.

סעיף 14(ב)- טעות שהצד השני לא ידע עליה ולא היה צריך לדעת. אין הפרה של חובת תום הלב.

  • כשתובעים להטעיה, כפיה או עושק (או טעות לפי 14(ב))  בד”כ תובעים גם לסעיף 12, מכיוון שמכוחו אפשר לקבל פיצויים.

פס”ד ספקטור נ’ צרפתי- המערער, אשר ידע כי על בשטח המדובר יופקעו 40% ממנו ואפשרי לבנות עליו 12 דירות במקום 16, פנה למתווך על מנת למכור אותו. זה מצא במהרה קונה, אשר בונה בחלקה צמודה, ונכרת חוזה מכירת קרקע, כשהמערער אמור לקבל 2 מהדירות. במעמד הכריתה שילם המשיב מקדמה, לאחר מכן גילה על ההפקעה ורצה לבטל את החוזה.

החלטת ביהמ”ש: אשר– לא חלה חובה על המוכר חובה לבדוק את תכנית המתאר, אך חלה עליו חובה, במידה והוא כבר יודע את תוכנה, לגלות את העניין לקונה. פרט זה הוא פרט מהותי לעסקה אשר סביר מאוד שישפיע על ההחלטה של הקונה אם לכרות חוזה.

לנדוי-הקונה הוא קבלן, עליו היה לדעת כי יש לבדוק את תכנית המתאר. המוכר יכל להניח שכך אכן עשה, לכן אין הטעיה או טעות. למרות זאת, יש לבטל את החוזה,  זאת מכיוון שהייתה קיימת זכות של צד שלישי על הקרקע (הוועדה המקומית)  אשר עליה לא ידע הקונה וזו ההצדקה לביטול, לפי ס’ 18 (א) לחוק המכר שיש למכור נכס כשהוא נקי מכל שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי.

הוחלט עפ”י פסק הדין של לנדוי.

פס”ד גנז נ’ כץ- המשיב, חרדי  שחתם על שטר התחייבות למשיב על סך 100,000$ כדי שזה ישדך לו אישה. המשיב מצא שידוך עבור המערער והמערער נשא אותה לאישה. המערער שילם 20,000 $ וחשב שבכך יצא ידי חובה.

החלטת ביהמ”ש: מיעוט- המשיב נהג בלא בתום לב.

רוב– טענת תום הלב לא הועלתה לכן אין לעסוק בה.אין להרחיב את תחום מחייתו של סעיף 12 מעבר לנדרש.

  • הערה- אם הוכח עושק, נובע חוסר תום לב, אך אם לא חלים כל התנאים להוכחת עושק, רק חלקם, האם עדיין אפשר להוכיח חוסר תום לב?

השופט קדמי אומר בפס”ד כי למרות שאין את כל התנאים לביסוס טענת העושק, יש כאן חוסר תום לב. דעת הרוב נוגדת עניין זה, החלטה כזו, יש בה כדי לייתר את סעיף העושק.

  • הערה נוספת- במקרה זה יש זהות בין פיצויים וביטול חוזה. התוצאה היתה תשלום של 60,000 דולר, אך בהרבה מקרים אחרים יש הבדל בין התוצאות של פסיקת עושק שלבין פסיקת חוסר תום לב , כך שאין בהחלטה עפ”י דברי קדמי ייתור של סעיף 18.
  • התשובה לגבי השאלה הנ”ל בעניין הטעיה היא- כנראה (עפ”י רמיזות בפסיקה) חיובית. אפשר להוכיח חוסר תום לב גם אם אין את כל הבסיס להוכיח הטעיה.
  • הערה בעניין גנז נ’ כץ-פסק הדין לא משקף את דעת ביהמ”ש. הייתה בעיה פרוצדוריאלית ובנוסף נוצר הרכב אשר דעתו שונה מהקונצנזוס.

 

 

 

 

 

 

  • ·        מה מהווה הפרת תום לב?

 

חובת הגילוי: בפס”ד ספקטור נ’ צרפתי נקבע לראשונה כי חובת הגילוי היא חלק מחובת תו”ל.

לפי השופט אשר חובת הגילוי היא לגבי כל הפרטים שהיו ידועים למוכר והם מהותיים לעסקה- גם אם הצד השני יכול היה להשיג את המידע בעצמו.

לפי השופט לנדוי, אם הקונה יכול היה להשיג את המידע בקלות יחסית והיה סביר שאכן יעשה כך- לא חלה חובת גילוי (במקרה הנ”ל הקונה היה קבלן והמידע היה די נגיש).

בפס”ד פנידר מצטרף שמגר לדעתו של אשר.

בפסד קיסלינגר השופטים מאמצים את דעתו של אשר, בעניין הטעיה ואף מרחיבים אותה כך שחובת הגילוי חלה גם על הקונה.( הקונה ידע הקרקע יועדה לבניה בעוד המוכרת עדיין היתה תחת הרושם שהקרקע מיועדת רק לחקלאות)

בפס”ד  ספקטור הוגדר כי הפרטים הרלוונטים לחובת הגילוי הם פרטים לגבי מהות הנכס והעסקה, אך לא לגבי הכדאיות.

מאפייני והיקפה של חובת הגילוי  לפי הפסיקה-

     

סוג החוזה: היקף חובת הגילוי בחוזה מסחרי שונה מההיקף בחוזה צרכני.

טיב היחסים: בצדדים אשר ביניהם יחסי קרבה(כמו משפחה) חובת הגילוי רחבה יותר.

אופי המידע: כאשר הגישה למידע קלה יותר, היקף חובת הגילוי מצומצם יותר.

צדדים: היקף חובת הגילוי על המוכר רחבה יותר מההיקף שחל על הקונה.

נסיבות מיוחדות: אם צד אחד בעמדת נחיתות יוצאת דופן, חובת הגילוי על הצד השני רחבה יותר.

  • הערה: בפס”ד ספקטור נ’ צרפתי, דוקא מכיוון שהקונה הספציפי היה קבלן אשר בנה בחלקה צמודה, הוא לא ראה את הצורך לבדוק את תוכניות המתאר, אשר- עפ”י ההיגיון היו אמורות להיות זהות לשלו

 

פרישה ממו”מ: פרישה צריכה להיעשות בתו”ל. היא תיחשב חוסר תו”ל אם מדובר במו”מ מתקדם מאוד והשיקולים לפרישה לא ענייניים.

בנוסף, אם פלוני מקיים יותר ממו”מ אחד בו זמנית(דבר אשר לעצמו הוא לגיטימי) אך את אחד מהם הוא מקיים בלי כוונה אמיתית להתקשרות בחוזה, אלא רק כדי להפעיל לחץ על הקונה השני- חוסר תום לב.

 פס”ד זוננשטיין נ’ גבסו- המוכר דרש, בשלב סופי של העסקה שחלק מן  הסכום ישולם “מתחת לשולחן”, הקונה לא הסכים, לכן ביטל המוכר את העסקה.

ברק קבע כי מדובר בחוסר תו”ל.

פס”ד קל בניין – המשיבה יצאה במכרז,  בחרה במערערת, סיכמה איתה את התנאים, חבר המנהלים של המשיבה לא אישר את העיסקה ובהמשך כרתה המשיבה חוזה עם גוף שלא לקח חלק במכרז.

השאלה המרכזית  בערעור היתה- האם המערערת זכאית לפיצויי קיום בנוסף על הסתמכות.

 החלטת ביהמ”ש: ברק– הפיצויים מכוח ס’ 12 הם רבים ומגוונים, ברוב המקרים יידרשו פיצויי הסתמכות, אך במקרים חריגים בהם המו”מ הבשיל עד כדי חוזה והדבר היחיד המונע זאת הוא חוסר תו”ל- פיצויי קיום אפשריים.

  • הערה- בפס”ד זה, ברק בעצם הופך את דעת המיעוט שלו ושל שמגר מבית יולס לרוב.
  • הערה נוספת-בין שני פסקי הדין האלה היה את פס”ד חברת קדישא נ’ קסטנבאום אשר בו ברק כבר עושה חצי מהמהלך בכך שקובע כי יש נורמות כלליות, כגון תו”ל, רשלנות וכו’ שחלות במגזר הפרטי.

סעיף 10 לחוק התרופות קובע כי חייב להיות קשר סיבתי  בין ההפרה לנזק, והנזק צריך להיות כתוצאה מסתברת של ההפרה, כלומר, שאפשר היה לצפות נזק זה כתוצאה מהפרה . עקרונות אלו של הסיבתיות והצפיות חלים גם על הפיצויים הנובעים מסעיף 12.

סעיף 13 לחוק התרופות עוסק בנזק אשר לא בממון.(למשל- עוגמת נפש)

סעיף 14 לחוק התרופות עוסק בהקטנת נזק. לו הצד נפגע יכול היה להקטין נזקו בקלות, ביהמ”ש יקטין את הפיצויים בהתאם.

פס”ד שיכון עובדים נ’ זפניק- המערערת פרסמה הודעה לפיה תתאפשר הרשמה לרכישת דירות בבניין שבנתה עד תאריךx  . המשיבים הגיעו בתאריך האמור, עם הסכום שנדרש, חיכו שעות, אך תורם לא הגיע עקב התנהלות לא תקינה של החברה. ההנהלה החליטה יותר מאוחר, בעקבות פניות ממתינים נוספים לאפשר גם להם את הרכישה, אך בתשלום נוסף. החברה דרשה שמי שמסכים לעסקה יחתום על כתב וויתור באשר לתביעות נוספות מהחברה. המשיבים עשו כך, תוך כדי הבעת מחאה. המשיבים תבעו לאחר מכן לפיצויים בגובה ההפרש בין המחירים עקב חוסר תו”ל מצד המערערת.

החלטת ביהמ”ש: אילו המשיבים היו מגישים תביעתם אחרי שמילאו את הטפסים המקוריים והגיעו במועד הדרוש עם הסכום הדרוש הדין היה עימם. אך הם בחרו להשתמש בטענתם להפעלת לחץ על החברה , דבר שהצליח, אך בדרך חתמו על כתב הוויתור, דרך פעולתם זאת שוללת את זכותם לתבוע לסעיף 12.

אוביטר: סעיף 12 אינו מוגבל לפיצויים בלבד, כאשר הבשילו היחסים לכדי חוזה, והפרת תום הלב היא המונעת- אפשר לראות את החוזה כאילו נכרת והופר, לכן ניתן לפסוק אכיפה.

כאשר המו”מ  הוביל לכריתת חוזה, אין בסיס לתביעה מכוח סעיף 12.

* אשם בהתקשרות- (לפי בן פורת בזפניק) מצב בו מו”מ הבשיל לכדי חוזה, הכריתה נמנעת רק בגלל חוסר תו”ל. במקרה כזה יראו בחוזה כאילו נכרת והופר- כל תרופה אפשרית (כל עוד הוכחו היסודות הרגילים).

בפס”ד החברה האילתית נפסקים פיצויי קיום מכוח סעיף 12 והשופט נותן כסימוכין את דברי השופטת בן פורת מפס”ד שיכון עובדים (אשר היו באוביטר).

בפס”ד קלמר נ’ גיא באמצעות “אשם בהתקשרות” ניתן להתגבר על דרישת הכתב.

בעצם, פס”ד קלמר נ’ גיא מבסס את עמדתה של בן פורת אשר נאמרה באוביטר בזפניק  כהלכה לגבי האפשרות לפסוק תרופה אחרת פרט לפיצויי קיום כתוצאה מסעיף 12.

בפס”ד קל בניין ברק חוזר על הדברים, אך  מוסיף כי במצב בו היחסים הבשילו.. הנזק הישיר הוא הפסד רווח, מכאן שאפשרי  לפסוק קיום.

* הערה- פיצויי  הקיום בקל בניין נובעים מסעיף 12(ב) והאכיפה והפיצויים בפס”דים- זפניק, קלמר, החברה האילתית נובעים מסעיף 12(א).(אשם בהתקשרות)

פס”ד עלריג נכסים נ’ ברנדר-  ברנדר, בעלה של מטריטן, שבבעלותה מגרש בר”ג  הגובל עם עוד 3 חלקות. ניתנה לחברה אפשרות לחבר את החלקה עם החלקות הגובלות לה. ברנדר ניהל מו”מ עם עלריג לגבי מיזם משותף לבניית רב קומות בשטח. ריגר(בעליה של עלריג)  הסכים לממן את רכישת החלקות ולהשיג אשראי בנקאי. לאחר רכישת החלקות, מטריטן מכרה את הזכויות על כל השטח לאחרים מבלי ליידע את ריגר.

החלטת ביהמ”ש: מצא- בעניין הקרקעות היחסים בהחלט הבשילו לכדי חוזה מחייב. התנהגותו של ברנדר יצרו אינטרס הסתמכות ברור לריגר.השופט במחוזי ביסס את פסיקתו על קלמר נ’ גיא, עמדה זו לא מתקבלת ע”י מצא שאומר כי הילכה זו תופעל אך ורק במקרים חריגים. מקרה זה אינו מאותם חריגים, לכן מצא לא פוסק אכיפה אלא קיום (ע”ב קל בניין). מצא בעצם קובע כי דרך המלך היא סעיף 12 (ב)  והפיתרון של ברק הנובע מסעיף 12(א) יופעל רק במקרים חריגים בהם אכיפה או פיצוי שלילי לא יהווה תחליף ראוי לפיצויי קיום.

ח.    פגמים בכריתת חוזה:

המבחן לעניין פרק ב’ (פגמים) הוא מבחן סובייקטיבי.

ההנחה היא שנכרת חוזה ויש פגם ברצון- הסובייקטיבי של אחד הצדדים.

  • ·        פגמים  שונים:

סעיף 16: “טעות סופר”– טעות טכנית, החוזה יתוקן לפי הרצון המקורי של הצדדים, אך לא יבוטל.

סעיף 13: “חוזה למראית עין”-  שני הצדדים יודעים כי החוזה לא אמיתי, ואין צד שלישי המאמין בתום לב בתמימות החוזה.

  • יש זיקה בין סעיף 13 לסעיף 30 (חוזה פסול) מכיוון שבהרבה מהמקרים, חוזה למראית עין נחתם כדי להסוות על מצב לא חוקי ואז מדובר בחוזה פסול.
  • הפסיקה קבעה  כי סעיף 13 עוסק ב-2 מצבים: סימולציה מלאה וסימולציה חלקית.

סימולציה מלאה: נכרת חוזה אשר לשני הצדדים ברור כי אין לו על תוקף. חוזה כזה בטל.

סימולציה חלקית: הצדדים כרתו חוזה מסוג מסוים למראית עין אך באמת כרתו חוזה מסוג אחר, לו אפשר לתת תוקף.

סעיף 14- טעות:

התנאים-1. נכרת חוזה.

                2. קשר סיבתי בין הטעות לכריתה.

                3. טעות מהותית, יסודית, בבסיס ההתקשרות.

14(א)-הצד השני ידע או היה עליו לדעת.

14(ב)- הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת.

הקלות של הביטול לפי סעיף 14(א) היא גדולה יותר, מכיוון שמדובר ברשלנות או גרוע מכך של הצד השני, לכן במצב זה הנפגע יכול לבטל חוזה בעצמו. בכך יש תמריץ לצד השני להקפיד יותר בעניין הגילוי וכד’. בעצם, כשנפגע מבטל בעצמו מכוח סעיף 14(א) הוא לוקח סיכון, שכן במידה וביהמ”ש יסיק כי לא חל 14(א) מדובר בהפרת חוזה מצידו.

בעניין סעיף 14(ב) המצב שונה. זכות הביטול היא בידי ביהמ”ש בלבד, ביהמ”ש, מכיוון שמדובר בשני צדדים תמי לב- יחליט לפי שיקולי צדק יחסי (איזונים), כלומר, יבדוק מי ייפגע יותר- הטועה מהביטול, או הצד השני מהטעות.

הערת קודיפיקציה-בקוד’ עניין זה לא מוכרע ע”י שיקולי צדק, אלא רשאי ביהמ”ש לבטל משיקולים מיוחדים.

לפי  סעיף 14(ג)-למרות טעות, אם ניתן לקיים את החוזה באמצעות תיקון, אפשרות זו תועדף. עניין זה תלוי גם בהסכמת הצד שנפגע.

14(ד) אומר שטעות שהיא רק בכדאיות היא לא טעות.

פס”ד זהבה כנען נ’ ממשלת ארהב- המערערת קנתה ציור בשוק ב250 ₪ , מאוחר יותר גילתה כי מדובר בציור רב ערך שנגנב ממוזיאון בארה”ב, היא דיווחה על כך וארה”ב אשר שילמה עליו את הביטוח דרשה לקבלו לידיה.

החלטת ביהמ”ש: היתה טעות משותפת יסודית הפוגמת ברצון הצדדים אך אינה מאיינת את הסכמתם לתוכן החוזה. סעיף 14(ב) הוא הסעיף המתאים ל”אחסון”  טעות משותפת. בהחלת סעיף 14(ב) יש מקום  לשיקול דעת רחב מצד ביהמ”ש.

כאשר הטעות היא מהותית, היא בד”כ חורגת מגדר הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים במפורש או במשתמע, ברוב המקרים לא יהיה נכון לייחס נטילת סיכון לאף אחד מהצדדים.

מבחנים נוספים לטעות מהספרות המשפטית:

טדסקי: מבחן “עבר ועתיד”- כאשר הטעות מתייחסת לעבר למצב עובדתי קיים והטעות נגעה למצב הדברים הנכון היא מאפשרת ביטול. בעוד שטעות הנוגעת למצב עתידי זוהי טעות שאינה ניתנת לביטול.

  • מבחן זה הוא בעייתי שכן ברור כי  הוא פיקציה.

פרידמן: מבחן הסיכון- האם מדובר בסיכון שהצד הטועה לקח על עצמו אותו או האם היה צריך לקחת על עצמו. אם התשובה חיובית הוא לא יכול לטעון לטעות. אם התשובה שלילית – יוכל לטעון לטעות.

מבחן זה אומץ ע”י הפסיקה והקודיפיקציה.

פס”ד סולל בונה נ’ עזבון המנוח עבד אלחמיד ז”ל- המנוח נהרג בתאונת עבודה, בגין המוות הוגשה תביעה נגד המעביד. ביהמ”ש הציע פשרה, אותה הצדדים קיבלו. כחודש לאחר מכן ניתן פס”ד אטינגר אשר עסק במקרה דומה וביהמ”ש נעתר לבקשה. לאור פס”ד זה קם הערעור.

השאלות: האם הלכת פס”ד אטינגר חלה רטרוספקטיבית.

אם התחולה היא רטרוספקטיבית, מה השפעתה על ההסכם הנ”ל.

החלטת ביהמ”ש:ברק-  התחולה של ההלכה היא רטרוספקטיבית, ביהמ”ש יכול להחליט אחרת, אך זה יהיה היוצא מן הכלל.

הטעות הנובעת כתוצאה מהחלת הלכת אטינגר רטרוספקטיבית היא טעות בכדאיות. הצדדים שניהם לקחו על עצמם את הסיכון שההלכה תשתנה.

לא היתה טעות, כי בעוד שההלכה חלה רטרופקטיבית, היא לא התקיימה בזמן ההסכם בזמן אמת.

חשין– הכלל צריך להיות שהלכה חלה פרוספקטיבית ובמקרים חריגים תחול רטרוספקטיבית. במקרה ספציפי זה נכון להחיל רטרוספקטיבית.

אין פה טעות. גם לא בכדאיות.

דעת הרוב היתה כשל ברק.

פס”ד שלזינגר נ’ הפניקס- המערערת , בתו של אד ם חולה סרטן, אשר היה מבוטח אצל המשיבה.  המנוח ביטל את הפוליסה. לאחר שנודע לו על המחלה  שלח ביטול על ביטול הפוליסה. המשיבה סירבה לקבל את הביטול השני. הערערת טוענת שהביטול המקורי מקורו בטעות (לגבי מצבו הבריאותי).

החלטת ביהמ”ש: המבחן שנדרש עפ”י הפוליסה הוא איבחונה של המחלה ולא עצם התקיימותה.

ביטול חוזה היא פעולה סופית, המחייבת את שני הצדדים. פגיעה בה תהיה פגיעה בחופש החוזים.

הטעות בעניין המצב הבריאותי של המנוח היא בגדר סיכון מחושב.

  • בפס”ד סולל בונה השתמשו במבחן הסיכון על מנת לבדוק אם היתה טעות בכדאיות, בפס”ד שלזינגר משתמשים כבר במבחן הסיכון לגבי הטעות עצמה.
  • בקודיפיקציה נזנח  מבחן הכדאיות לטובת מבחן הסיכון.

פס”ד כנפי נ’ ביטוח לאומי- העותר, נכה עבודה, ביקש מביטוח לאומי מענק במקום קצבה. מאוחר יותר הוחמר המצב הבריאותי של העותר ואחוזי נכותו עלו מ36% ל- 91% . העותר פנה לקבלת קצבה  עקב נכותו המוגברת אך ביטוח לאומי לא קיבל את הבקשה על סמך הלכה לפיה מהרגע שהוונה הקצבה חלפה הזכאות לקצבה נוספת.

העותר טוען כי יש טעות מהותית בפרשנות החוק ע”י ביטוח לאומי.

לחילופין טוען העותר כי בקשתו שלו להיוון נבעה מטעות.

החלטת ביהמ”ש: הטענה הראשונה נדחתה על הסף.

היתה טעות מהותית מצדו של העותר, לו היה מודע לכך שבמקרה שהוא בוחר להוון את הקצבה לא יהיה זכאי לקצבה נוספת, לא היה בוחר באפשרות זו.טעות זו חורגת משיקולי כדאיות בלבד. פרשנות חוק הינה מצב שהיה מאז ומתמיד ולא חלה באופן עתידי. אי התערבות תפגע יותר  בעותר מאשר התערבות תפגע במשיב- העתירה התקבלה.

פס”ד  ארואסטי נ’ קאשי- המערערים הם בעליה של חלקה שעשו עסקת קומבינציה עם קבלן, לפיה הוא יבנה על החלקה 8 דירות והם יקבלו 3 מהן. מס’ חודשים לפני החתימה על ההסכם כרת הקבלן הסכם עם המשיבים לפיו התחייב למכור להם את אחת הדירות והקבלן אף רשם הערת אזהרה. הקונים שילמו את מלוא הסכום. לאחר אירועים אלו, בזמן שעדיין לא התחילה הבנייה- הקבלן פשט רגל ומונה לו כונס נכסים. המערערים פנו לביהמ”ש שיבטל את הערת האזהרה. בהסכם הפשרה שנערך בביהמ”ש הסכימו הקונים לבטל את ההערה. חצי שנה לאחר מכן תבעו הקונים לבטל את הסכמתם, או לחילופין להחזיר להם את הכסף ששילמו על הדירה. בשלב זה כבר נבנו ונקנו כל הדירות בשטח. ביהמ”ש קיבל תביעתם,. קבע כי הסכמתם נבעה מטעות והורה לשלם להם את הכסף אל הדירה תוך 90 יום פן תוחזר הערת האזהרה על כינה.

החלטת ביהמ”ש: הלכת כנפי רלוונטית רק למצבים בהם קיים קשר מתמשך בין הצדדים, וזה לא המקרה.

הטעות היא בכדאיות.

מבחן הסיכון החל להיות משומש גם לגבי סעיף  18, סעיף הסיכול.

לפי הסעיף, אם היתה הפרה בשל סיבה אשר המפר לא יכול היה לצפות בעת הכריתה ולא יכול היה למנוע אותן, ובאותן נסיבות קיום החוזה לפי הכוונה המקורית בלתי אפשרי, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפה או פיצויים.

המבחן, בנוגע לסעיף זה הוא: האם אדם סביר היה לוקח את הסיכון בחשבון?

 במידה ולא- ניתן יהיה לשחרר אותו מהחוזה בגין טעות.

סעיף 15- הטעיה:

סעיף זה הוא הסעיף המטיל את הכתם המוסרי הגדול ביותר בין כל הסעיפים בפרק.

  • הצהרה טרום חוזית לא נכונה–› הטעיה.
  • הצהרה חוזית לא נכונה–› הפרה.

יש יתרונות לטענת הפרה על פני הטעיה. מגוון התרופות האפשריות כתוצאה מהפרה רחב יותר.

  • ·        אף אחת מהעילות של פרק ב’ לא מקנה פיצויים, רק סעיף 12.
  • ·        התנאים הדרושים להוכחת טעות הם אותם תנאים הנדרשים להוכחת הטעיה.
  • ·        ג.שליו- אם יש הטעיה לגבי הכדאיות בלבד  סעיף 12 יאפשר פיצויים, ההטעיה לא תתקבל תחת הגדרות ההטעיה בפרק.

פס”ד  לאקי דרייב נ’ הרץ והילטון- המערערת כרתה הסכם לזיכיון להפעלת שירותים במלון המשיבה ונתנה את הרושם שהיא בת רשות של הרץ בארץ, זאת למרות ששבוע לפני הכריתה קיבלה מכתב המציין כי  הרץ לא יחדשו את ההסכם איתה.

החלטת ביהמ”ש: מדובר במצג שווא, עילה לביטול חוזה.

פס”ד חברת בית החשמונאים נ’ דויד אהרוני- נכרת חוזה למכירת  זכות חכירה בחנות בבניין שהיה בבנייה בזמנו. בהסכם היה סעיף לפיו התחייב המוכר לא ימסור בשום צורה חלק מסויים בחלקה לעסק בתעשיית האוכל.

המשיבים פתחו סטקיה ומאוחר יותר נפתח בחלק אחר של הבניין מסעדה והתברר כי חלק זה של הבניין נצמא על חלקה אחרת.זמן מה לאחר מכן סגרו המשיבים את העסק וטענו שעסקם נפגע כתוצאה מהתחרות. הם תבעו לפיצויים בגין הפרת חוזה ולחלופין בגין מצג שווא. המחוזי פסק כי מדובר במצג שווא.

החלטת ביהמ”ש: בייסקי-שתיקה שלעצמה לא מהווה מצג שווא, אך אם לא נאמרו פרטים שיכלו להשפיע על החלטת הקונים בעניין הקנייה מהווה מצג שווא. ההתעקשות של הקונים להכללת הסעיף מראה  כי העניין היה מהותי מבחינתם וכי ראו בבניין יחידה אחת.

ח.כהן (מיעוט..)- אין מצג שווא, המוכר התחייב לפרטים מסויימים  ועמד בהתחייבותו.המשיבים אחראים על מחדלם הם.

פס”ד וופנה נ’ אוגש- המוכרים פרסמו הודעה לגבי מכירת ביתם הנמצא במקום שקט.הקונים הוזמנו לראות את הדירה ביום שבת. לאחר מכן נערך מו”מ קצר, במהלכו הודגש ע”י הקונים חשיבות עניין השקט ובסופו נכרת חוזה.(בו גם נקבעו פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה)

לאחר מכן גילו הקונים שהמקום שוכן ליד  מס’ מפעלים אשר לא פעלו בשבת והמקום רועש. הקונים ביטלו את החוזה, המוכרים תבעו להפרה. המחוזי פסק לטובת הקונים אך לא הכריע אם מדובר בטעות או הטעיה.בין השאר, בערעור המוכרים תובעים לקבלת פיצויים מוסכמים.

החלטת ביהמ”ש: שמגר- המוכרים ידעו שמאפיין עיקרי מבחינת הקונים הוא שהמקום יהיה שקט. ביהמ”ש רשאי להפחית פיצויים מוסכמים מכוח סעיף 15(א).  בהעדר הפרה של חוזה תקף איו להפעיל את מנגנון התרופות החוזיות ולבית המשפט אין סמכות להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים. ביטול החוזה כדין. כשמדובר בביטול חד צדדי  ע”י צד שהוטעה/ טעה- לא מתלווה חיוב בפיצויים ואין לתת תוקף לתניה בדבר פיצויים מוסכמים.

פס”ד שפיגלמן נ’ צ’פניק-המערער היה בעל 25% ממניות מוסך ובעלות המשיב שאר המניות. השטח הופקע ע”י, המערער קיבל 25% מכספי הפיצויים. כמה שנים אחר כך כרתו הצדדים חוזה למכירת חלקו של המשיב במוסך בו הוכנס  תנאי שלפיו אם יתקבלו פיצויים נוספים, המערער זכאי ל25% מהם. המשיב לא גילה למערער כי בזמן כריתת חוזה זה הוא היה במו”מ עם חברת איילון לרכישת מעל 50% מהשטח חזרה. למערער נודע הדבר כעבור שנה, שנתיים לאחר מכן תבע מביהמ”ש שיצהיר כי החוזה בטל עקב הטעיה וחוסר תו”ל ולחלופין תבע לחלקו  מההפרש בין הערך הריאלי לערך ששולם בעסקה.

החלטת ביהמ”ש: הביטול לא נעשה בזמן סביר אחרי שנודע למערער על ההטעיה. לא ברור אם אכן היתה הטעיה. יש גבול לתפקיד האפוטרופוס של ביהמ”ש בעניינים בין אנשים מבוגרים, אין לנהות בצורה נלהבת מידי אחרי הגינות בחיי המסחר.

פס”ד ולנטין נ’ ולנטין- בני זוג  כרתו הסכם לפיו מחצית מהדירה שהיתה שייכת עד אז לבעל שתהיה בבעלות האישה. שבוע לאחר כריתת ההסכם תבעה האישה לקבלת גט.נכרת הסכם מס’ 2 לפיו האישה תקבל 100,000 דולר במקום החלק שלה בדירה. בוטל הסכם זה ונכרת הסכם מס’ 3 לפיו הדירה תעבור לבעלות האישה בנוסף על אחת ממכוניות הבעל. לאחר עניין זה גילה הבעל דברים שגרמו לו לחשוב שאשתו היתה לא נאמנה לו בזמן נישואיהם והוא פנה לבית דין רבני שיכריז עליה אישה מורדת ולביטול מזונותיה. האישה פנתה לביהמ”ש שיאכוף את הסכם מס’ 3.

החלטת ביהמ”ש: כריתת ההסכם לא היתה כתוצאה מהטעות או ההטעיה , אין קשר סיבתי. השופט מעיר- אכן ביחסי אמון עמוק  קיימת חובת גילוי רחבה יותר.

פס”ד קינסטלינגר נ’ רחמים אליה- המערערת שגרה בארה”ב ירשה מאביה קרקע בארץ אשר היתה  קרקע חקלאית. המשיב פנה אל המערערת וקנה ממנה את הקרקע תמורת 15,000 דולר. שנה לאחר מכן התגלה למערערת כיח שבוע לפני הכריתה ייעוד הקרקע שונה מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה, מה שמעלה את שוויה באופן משמעותי.

החלטת ביהמ”ש: יש נסיבות מיוחדות, כגון מגוריה של המערערת בחו”ל ואי שליטתה בשפה העברית  אשר  בגינן נדרשת חובת גילוי רחבה מהצד השני. הקונה הפר את חובת תו”ל ואת סעיף 15.

החוזה בוטל.

פס”ד אברהם פרג’ נ’ יעל מיטל- המערערים מכרו למשיבים דירת גג וטענו שיש היתר בניה לחדר על הגג, מאוחר יותר התגלה שלא היה היתר. המשיבים ביטלו עקב הטעיה, המערערים לא קיבלו. המחוזי קיבל את טענות המשיבים.

החלטת ביהמ”ש:  נראה כי היה מצג שווא, מסקנה הנתמכת גם ע”י התנהגות המערערים לאחר הכריתה.

עניין ההיתר הוא מהותי וחלה עליו חובת גילוי, המערערים אף הטעו אקטיבית את המשיבים כשנשאלו על העניין. מכיוון שמדובר בהטעיה, זכותם של המשיבים לבטל עצמאית את החוזה, והם זכאים גם לפיצויים מכוח סעיף12.

מטרת השבה היא מניעת התעשרות שלא כדין ולא החזרת המצב לקדמותו.

בעבירת הטעיה יש פגם מוסרי כך שאין אפשרות לתיקון החוזה.

סעיף 17- כפיה:

הבסיס הוא זהה לפגמים האחרים.  נכרת חוזה, חייב להיות קשר סיבתי.

פס”ד רחמים נ’ אקספומדיה- נכרת חוזה לעריכת יריד, המערערת היתה אמורה לקבל 25% מהרווחים והמשיבה 75%. המערערת היא  בעלת השטח עליו נערך היריד, והיא דאגה לעבודות ההכשר של השטח אשר עלו 50,000 דולר.אחרי שהתברר כי היריד לא יהיה רווחי  הודיע מנהל הערערת כי יש לשלם לה 50,000 דולר עוד מלפני פתיחת היריד- מכיוון שהסכום לא שולם המשיבה הפרה חוזה. המנהל הודיע שאם באותו יום המשיבה לא תשלם את הסכום הוא יסגור את היריד. המשיבה חתמה כי תשלם למערערת 40,000 דולר ועוד 10,000 דולר במידה ויהיו רווחים. המשיבה לא שילמה, המערערת פנתה לביהמ”ש.

החלטת ביהמ”ש:  הלחץ שהפעילה המערערת לא היה לגיטימי.

כפיה כלכלית תיחשב אסורה אם אדם התקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי- מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו.

כפיה כלכלית גם נכללת בסעיף 17. לא היתה אלטרנטיבה סבירה בידי המשיבה פרט לחתימה על ההסכם. האפשרות לפנות לקבלת סעד מביהמ”ש סותרת את עילת הכפיה, אך אפשרות זאת לא היתה מעשית מבחינת לחץ הזמן. הביטול התקבל תוך זמן סביר.

פס”ד מאיה נ’ פנפורד- מאיה רכש מהחברות יהלומים, לפני תאריך פדיית הצ’קים עזב את הארץ. מאיה העביר הצעה שהיהלומנים יקבלו כמות יהלומים  שנמצאת עדיין בידו (שוויה 30% מהשווי הכולל לפי היהלומנים ו-60% לפי מאיה) תמורת סילוק החובות וחתימה על כתב  וויתור לגבי תביעות נוספות נגדו.היהלומנים חתמו. יום לאחר מכן הודיעו היהלומנים על ביטול.( בטענה שהחתימה נעשתה תחת כפיה).

החלטת ביהמ”ש: חשין– מבחן איכותה של הכפייה הכלכלית- כפיה בלתי ראויה, בלתי מוסרית.

מבחן עוצמת הכפייה – מה התוצאה על הנכפה,האם הוא יכול לעמוד בתוצאה הפוכה. מאיה הפעיל לחץ בלתי ראוי, היהלומנים היו במצב של אין ברירה.

עזיבתו של מאיה את הארץ מוסיפה לנסיבות הכפייה, היהלומנים לא ידעו אם יחזור.

מאיה הפר את חובת תו”ל הנובעת מסעיף 39 ואולי גם מכוח סעיף 12.

 החובה מכוח בסעיף 12 חלה על כל מי שהיה צד למו”מ, גם אם לא היה צד לחוזה. כפיה צריכה להיבחן במבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי. ייבחנו גם נסיבות כמו איזון הצדק בין הצדדים ובמובן הרחב יותר יש להתחשב בעקרונות דיני החוזים, כגון- חוזים יש לקיים,  חופש החוזים וכו’.

דרך הכפייה היא הכלי הבסיסי,  חוזה בלתי חוקי שמור למקרי קצה.

שמגר– כדי שתוכר עילת הכפייה חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר.

 היהלומנים בעלי אמצעים כספיים, לא היה חשש לפשיטת רגל כתוצאה מהעניין, נכסיו האחרים של מאיה שהושארו בארץ יכלו לכסות חלק ניכר מהסכום, הייתה להם אלטרנטיבה. ההסכם נחתם עקב שיקולי כדאיות ולא ממצב של “אין ברירה”.

בעניין החבות האישית של מאיה- אכן יש חבות אישית, אך בגלל שעשה תרמית( ס’ 56 לפקודת הנזיקין)

המסקנה הסופית הייתה כי אין במעשי מאיה כדי לאפשר ליהלומנים זכות ביטול, או (מקל וחומר) להחליט על טעות שגורמת לבטלותו. הפיתרון הוא בשלב הטרום חוזי- הפרת תו”ל (סעיף 12)- מכוחו ניתן לפסוק פיצויים. הודעת הוויתור סותרת את תקנת הציבור(סעיף 30), לכן מבוטלת.

  • לפי החוק, הכפייה חייבת להיעשות ע”י הצדה השני לחוזה, אין התייחסות לכפיה ע”י צד שלישי.

הערת קודיפיקציה-יש כפיה ע”י צד שלישי , כשהצד השני ידע עליה או צריך היה לדעת- רשאי הנכפה לבטל חוזה. אם הצד השני לא ידע- ביהמ”ש יכול לבטל ולשפות את הצד השני.

  • סעיף 20 מתייחס לזמן הסביר לביטול אחרי הגילוי על הפגם, לגבי כפיה- הזמן הסביר מתחיל להימדד מזמן הפסקת הכפייה.

פס”ד דיור לעולה נ’ קרן- שאר הדיירים בבניין בו גרים המשיבים (להם 2 דירות)  הגיעו להסכמה עם העירייה שהעירייה תדאג לשיפוץ הבניין ודיור חילופי בזמן השיפוץ. המשיבים לא הסכימו לעניין, דרשו יותר , שאר הדיירים התחילו להתנכל להם, חברת הבנייה מטעם העירייה לבסוף נעתרה לדרישתם והמשיבים חתמו על חוזים פורמאליים. זמן קצר לאחר מכן חזרו בהם המשיבים- דבר זה גרר התנכלויות רבות ומגוונות מצד השכנים. שנה לאחר החתימה פנו המשיבים לביהמ”ש  בטענה כי חתמו תחת כפייה. המחוזי, למרות שלא האמין לגרסתם במלואה- קיבל את טענת הכפייה.

החלטת ביהמ”ש: אין תשתית ראייתית  לביסוס כפייה.

חוזה ניתן לביטול ע”ב כפייה רק כאשר הכפייה התבצעה לפני הכריתה. ההתנהגות האלימה של השכנים התרחשה לאחר הכריתה- הערעור התקבל.

פס”ד שפיר נ’ אפל- המערער ומושב בו גרים המשיבים קשורים בהסכם להפצת חלב. באישון ליל, ללא הודעה מוקדמת הגיע המערער לבית המשיבים בליווי עו”ד, טען שגילה שהמשיב מרמה אותו ברישומים ואיים בפניה למשטרה. המערער יצא עם הסכם לתשלום פיצויים (למרות שהמשיב כפר בהאשמות), למחרת הגיעו אשתו ובנו של המשיב למשרד עו”ד כדי למחות על העניין, ומפגישה זו יצאו כשהם חתומים על הסכם המחייב אותם בסכום כפול. ימים ספורים אח”כ שלחו הודעת ביטול. המחוזי קיבל טענותיהם בעניין כפיה.

החלטת ביהמ”ש: הכפייה אינה צריכה להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות.

חייב להיות קשר סיבתי  בינה לבין ההתקשרות. המבחן לעניין הכפייה הוא סובייקטיבי( האם נכפה רצון המתקשר).

המשיבים ניצולי שואה, איימו עליהם בכליאה והכאה ע”י שוטרים,המשיב, גם נוכח כל אלה- כפר בהאשמות- המערער נהג בחוסר תו”ל, וכפה את ההסכם על המשיבים. התקשרות באמצעות איום לפנות למשטרה ונקיטה באמצעים פליליים נוגדת את אינטרס הציבור.

טענת העושק גם מתקבלת, היה ניצול של מצוקה. גם מצבים של קושי ארעי וחולף יכולים לשמש לעילת עושק. הדברים בעניין הסיבתיות וחוסר הצורך בבלעדיות נכונים גם לעושק(גם כאן המבחן סובייקטיבי).

סעיף 18- עושק:

בשאר הסעיפים מדובר בבעיה בהסכמה, כאן נבחן תוכן החוזה.

התנאים צריכים להיות גרועים  במידה בלתי סבירה.

עילת העושק יוצרת גם עבירה פלילית.

הערת קודיפיקציה= אם תנאי החוזה גרועים והוכחו יחסי תלות, אפשר בכר לטעון לכפייה.

התנאים: נכרת חוזה, ההתקשרות עקב ניצול, ידיעת העושק על מצוקתו של  הנעשק( גם אם לא הוא גרם לה)

מצב הנעשק- מצוקה, חולשה שכלית, גופנית חוסר ניסיון וכד’.

כל הנ”ל צריך להיות קיצוני.

  • מה בעניין חוזה מתנה? מס’ גישות-
  1. אין עושק בחוזה מתנה.
  2. היקש ל”השפעה בלתי הוגנת” מחוק הירושה. קלוש.
  3. החלפת מבחן ה”גריעות” במבחן ה”סבירות”. הגישה היותר מקובלת.

פס”ד סאסי  נ’ קיקאון- נכרת חוזה בין המשיבה והמערערים להחלפת זכויות החכירה ו ההחזקה בדירותיהם. המשיבה פנתה לביהמ”ש למען ביטול חוזה בטענת עושק. הדירה של המשיבה שווה פי 3 מדירת המערערים ומצבה גרוע, עד בלתי ניתן למגורים. המשיבה הגישה חוו”ד של פסיכיאטר האומר כי היא בלתי בשלה,חסרת ביטחון וניתנת בקלות להשפעה. הערערים טוענים שלא ידעו על מצבה הנפשי, הביטול נעשה זמן לא סביר אחרי הכריתה.

החלטת ביהמ”ש: טירקל- עשוק לא חייב לענות על הגדרותיו של פסול דין, אך מצבו צריך להיות של אדם לא מיושב בדעתו. כדי להוכיח עושק מצב זה צריך להתווסף  ליסודות העושק האחרים- חוסר ניסיון, ניצול, תנאים גרועים מעבר לסביר.

יש צורך, למען עילת העושק  ביסוד הניצול ולשמו חייב העושק לדעת על המצוקה של הצד השני, אך ידיעה נחשבת גם אם לא ידע מתוך רשלנות או עצימת עיניים.

עניין ההפרש בין שווי הדירות מהווה תנאי גרוע  העונה על הגדרות הסעיף.

לנדוי– אין לחייב את ביהמ”ש לקביעה עקרונית שסעיף 18 יכול לחול רק על מצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי וחולף.

פס”ד כהן נ’ י. הרשקוביץ חברה לבניין- המערערים כרתו חוזה לרכישת דירה בעפולה, החברה התחייבה לסיים את הבנייה עד תאריך x . הבנייה התאחרה ב-3 חודשים ובמהלך זמן זה היו צריכים  להשכיר דירה רעועה בעפולה עד גמר הבנייה. נתגלע  וויכוח גם לגבי יתרת התשלום שחייבים המערערים. הצדדים התפשרו בעניין והמערערים חתמו על כתב וויתור בנוגע לתביעות נוספות נגד החברה.אחרי 3 חודשים הגישו המערערים תביעה לקבלת הסכום ששולם לפי ההסכם השני חזרה בתוספת פיצויים על איחור- טענו כי חתמו על כתב הוויתור תחת כפייה ועושק.

החלטת ביהמ”ש:  לא כל אי שוויון בין אורך הנשימה של הצדדים יוצר עילת עושק. לא היה היעדר אלטרנטיבה. לא הוכח כי התנאים היו גרועים מעבר לסביר. פרק הזמן שעבר עד בקשת הביטול לא סביר.

הערעור נדחה.

תרופות בשל פגמים בכריתה:

התרופה בשל פגם בכריתה – ביטול והשבה.

סעיף 20–  הביטול צריך להיעשות בהודעה תוך זמן סביר מרגע שנודע למבטל על עילת הביטול.

 סעיף 21– השבה. ברגע שבוטל החוזה חלה חובת השבה. אם ההשבה היא לא סבירה או אפשרית , משיבים את השווי.

סעיף 22 – אפשר לדרוש גם תרופה לפי פרק א’ (פיצויים מסעיף 12) ואפשר לקבל פיצויים לפי חוקים ספציפיים (למשל לפי חוק הגנת הצרכן). לא מונע תרופות בחוק אחר שמכוונות לפגם בכריתה ( ולא להפרה).

סעיף 19 – אם החוזה ניתן להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, אפשר לבטל רק את אותו חלק, אלא אם כן ההנחה היא שהטועה/הנעשק/מוטעה לא היה מתקשר בחוזה כזה (מבחן הסבירות).

השבה: בפסיקה נקבע כי חובת ההשבה בגין ביטול תמיד קיימת. ביהמ”ש יכול לפטור אחד הצדדים מחובת ההשבה משיקולי צדק. כלי זה ישומש לרוב עקב חוסר תום לב של אחד הצדדים.

תוכן החוזה:

בבירור תוכן החוזה יש 3 מישורים-

  1. פרשנות- ההסכמה בין הצדדים מתבטאת הטקסט.
  2. השלמה- תנאים שלא כתובים בטקסט ומתווספים באמצעים שונים.נוקטים בהשלמה כחלופה לאי קיום החוזה. ההשלמה תנסה לתת את הביטוי הטוב ביותר לרצון הצדדים.
  3. התערבות- מישור המתנגש התנגשות חזותית עם חופש החוזים. ינקטו בהתערבות במצב של חוזה לא חוקי, או כשחלקים ממנו לא חוקיים. בנוסף, ינקטו בהתערבות כאשר החוזה או חלק מתנאיו לא הוגן  כלפי צד החלש יותר באופן  משמעותי.התערבות יכולה להיעשות באמצעות חקיקה קוגנטית או החלטת ביהמ”ש.

פרשנות החוזה:

סעיף 25- הפרשנות הננקטת היא פרשנות תכליתית. פרשנות שתנסה לקלוע למטרת הטקסט, מטרת החוזה.

תכלית סובייקטיבית:  מה הייתה כוונת יוצר הטקסט?

תכלית אובייקטיבית: על הטקסט להיות הגיוני, להביא לתוצאה הגיונית- לא אבסורדית. זאת מבלי לנתק את הטקסט מהכותב והנסיבות.

ברק מחלק את סוגי הפרשנות לפי סוגי המסמכים. צוואה למשל צריכה להיות מפורשת לפי ממדים סובייקטיבים, מצד שני חוקה  תפורש כמובן לפי מדדים אובייקטיבים.

בחוזים , הרצוי הוא להגיע לפירוש הנכון של רצון הצדדים בעת הכריתה( סובייקטיבי) ורק במצב בו אין ברירה לעבור לפרשנות אובייקטיבית.

  • בחוזה אחיד, הפרשנות הדרושה היא אובייקטיבית (הנוסח המקורי נערך ע”י צד אחד בלבד, לא מול הצד הספציפי, אין הוא השתקפות של רצון הצדדים בעת הכריתה).

סעיף 25(א)- הסעיף עוסק בתכלית הסובייטיבית של החוזה, וכשלא מוצאים את התכלית הזאת, עוברים לסעיפים ב’,ג’,ד’. אם צד לחוזה אומר כי כוונתו היתה שונה ממה שעולה מהטקסט וביהמ”ש מאמין לו, מדובר בטעות.

הסעיפים הבאים עוסקים בתכלית אובייקטיבית. הפרשנות תיעשה ע”י מעבר מסעיף א’ ל-ב’ וכך הלאה, אם סעיף זה לא מתאפשר, יעברו להבא.

נסיבות רלוונטיות הן התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה. זאת, מכיוון שצד ינהג בצורה בה הבין את החוזה במועד הכריתה. אך, ישנו סייג לייחוס התנהגות הצדדים לאחר מועד הכריתה, והוא בחינת התנהגותם  כל עוד לא פרץ הסכסוך וכל עוד הצדדים לא קיבלו ייעוץ משפטי. רק אז, יש להניח שהצדדים יתנהגו כפי שהבינו את הדברים העולים מהחוזה בעת כריתתו.

סעיף 25(ב)- אם הפרשנות, לפי הפשט, של החוזה תוביל לביטולו, עדיפה פרשנות (במידה ויש כזאת) שתאפשר את קיום החוזה.

דוג’-פס”ד נוונדל:היתה התחייבות להעביר לצד לחוזה חצי מניה. אין אפשרות להעביר חצי מניה, כך שביהמ”ש פירש את העניין כאילו ההתחייבות היתה להעברת חצי מהזכויות על המניה- דבר המאפשר את קיום ההתחייבות.

סעיף 25(ג)- אם יש ביטויים המשומשים  המשומשים  בד”כ בחוזים מסוג מסויים, החוזה יפורש עפ”י הפרשנות שבד”כ נותנים לביטויים אלו.

  • לרוב, הפירוש האובייקטיבי יתאים לפירוש הסובייקטיבי אך ביהמ”ש, שלא מחוייב לגבות עצמו בצורה זו נוהג לציין כי הפרשנות הנובעת משני הסוגים תומכת במסקנתו.

סעיף 25(ד)- כללי הפרשנות יחולו על החוזים אלא אם יתברר שהתכוונו למשהו אחר.

פרשנויות נוספות-

  1. קוהורנטיות- אם מופיע ביטוי מסוים  בחוזה ואח”כ מופיע שוב, סביר להניח כי הפירוש אותו פירוש.
  2. פרשנות סבירה והגיונית עדיפה על פרשנות שתביא לתוצאות אבסורדיות.
  3. פירוש שעולה בקנה אחד עם חובת תו”ל עדיף על פירוש שלא.
  4. פרשנות שכנגד המנסח- בחוזים אחידים,  צד אחד מנסח את החוזה, לכן הפרשנות הנוטה יותר לכיוון הצד השני היא העדיפה.

הערת קודיפיקציה- אם לצד אחד עדיפות על הצד השני בעת הכריתה, הפירוש העדיף הוא הפירוש שכנגד הצד הראשון.

 

פס”ד טרקטורים נ’  אספלט- נכרת הסכם לרכישת טרקטור, ההספקה  התאחרה ב-3 חודשים. המחיר היה נקוב בדולרים, עקב פיחות בדולר התשלום היה גבוה בצורה משמעותית. אבן הנגף: ” מועד הספקה משוער”.

טרקטורים- הביטחון שביקשה  החברה מהבנק היה תקף עד דצמבר- ביהמ”ש קבע: נסיבה חיצונית לא רלוונטית(כמובן).

אספלט- לאחר שעבר זמן מההזמנה  פנתה החברה לחברת הטרקטורים בבירור לגבי האיחור, החברה התנצלה והבטיחה לזרז הליכים- ביהמ”ש קבע: נסיבה חיצונית כן רלוונטית.

פס”ד שטרן נ’ זיונץ-

שטרן פתחו עסק לתכשיטים והיו צריכים כסף לגלגול העסק. הבנק לא נתן להם אשראי ללא ביטחונות, ולא הסתפק בערבות של שטרן עצמו. הם הביאו את זיונץ שנתן ערבות. נחתם חוזה ערבות בין זיונץ, שטרן והבנק, ועל סמך חוזה זה ניתן אשראי מהבנק לזיונץ שהעבירו לשטרן.

מכיוון שהבנק לא סמך על חוסנו הפיננסי של שטרן, הניח זיונץ שגם עליו לעשות בנדון. לכן, הוסכם ששטרן ימשכן/ישעבד את דירת המגורים שלו להבטחת הערבות של זיונץ ונחתם חוזה משכנתא בין שטרן לזיונץ. לאחר הסדרת עניין האשראי 1, המשיך זיונץ לחתום על ערבויות נוספות מול הבנק, וכך שטרן יכל לקבל אשראי נוסף מהבנק.

בשלב מסוים שטרן לא היה מסוגל להחזיר את חובו לבנק עקב קשיים אליהם נקלע העסק. הבנק גבה את החוב מזיונץ והאחרון רצה לממש את המשכנתא, מכיוון שלשטרן לא היה כסף נזיל ע”מ להחזיר לזיונץ.

שטרן התנגד לכך בטענה כי חוזה המשכנתא נועד, לפי פרשנותו, להבטיח את הערבויות שניתנו בעבר (ערבות 1 באיור) שעל בסיסן נלקח אשראי (אשראי 1 באיור). מכיוון שאשראי 1 כבר הוחזר שטרן לא חייב לזיונץ את מימוש הסכם המשכנתא המיוחס לערבות1. שטרן לא התייחס לאשראי שניתן לאחר הסכם המשכנתא.

אשראי 2 (באיור) לא נפרע ולכן זיונץ נאלץ לשלמו לבנק בשל ערבות 2 (באיור). שטרן מוסיף, כי הסכם המשכנתא לא חל על ערבות 2, זאת משום שכך צוין בהסכם זה. בחוזה הייתה כתובה המילה “נתן”, בלשון עבר– “שנתן זיונץ לבנקים או לספקים…”. כלומר- המשכנתא באה להבטיח ערבויות שזיונץ נתן לבנקים ולא ערבויות שנתן ו- ייתן. לכן הוא חל רק על ערבויות העבר!

מכאן שלזיונץ אכן יש אפשרות לקבל משטרן כסף על ערבות 2, אך במידה ואין לו- לא יהיה לזיונץ ממה לקחת. הוא לא יוכל לקחת במקום את דירתו.

פרשנות ביהמ”ש:

ביהמ”ש המחוזי והעליון רואים את עצמם מחויבים לפרשנות דו-שלבית, דהיינו – אם ניתן לגלות את כוונת הצדדים מתוך הטקסט, אסור לביהמ”ש להסתכל על הנסיבות.

בביהמ”ש העליון השופטת נתניהו אמרה שהטקסט הוא חד משמעי ולא ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות. המסקנה הפרשנית היא ששטרן צודק. אך בכל זאת הגיעה לאותה התוצאה של המחוזי. לגבי חוזה המשכנתא היא אימצה את הפרשנות של שטרן וקיבלה את הטענה שחוזה המשכנתא חל רק על הערבות הראשונה שניתנה. אך כשבודקים את הערבות הזאת, מגלים שההנחה שהערבות הזאת הבטיחה רק את האשראי שנפרע אינה נכונה, ובעצם, על פיה ניתן להבין כי היא חלה גם על אשראי עתידי שיינתן. למזלו של זיונץ הערבויות המאוחרות יותר שניתנו היו כולן בבנק דיסקונט, ולא ניתנו בבנק אחר.

 

הסבר השופטת נתניהו:

ביססה טענתה ע”ס פרשנות פנימית- סובייקטיבית כאשר לקוח חותם על ערבות עם הבנק הספציפי הוא בעצם מתחייב להשיב לו את ההלוואה שנלקחה, ובתמורה מניח ערבות כך, שבמידה והלקוח לא מממש התחייבותו לבנק, האחרון רשאי לממש את הערבות ולהפקיעה מידי החייב.

כך גם במקרה שלנו. שטרן (עי’ זיונץ) התחייב לבנק ובתמורה לערבות שנתן (זיונץ) משכן את דירתו. אומנם את דירתו משכן לזיונץ ולא לבנק, כי זיונץ נתן את הערבות לבנק.

במידה והלקוח מסיים להשיב לבנק התחייבותו, ערבותו לא תמה. בכל התחייבות אחרת ונוספת שתיווצר, רשאי הבנק לממש את הערבות. כלומר- כל עוד אינו חייב הלקוח והכל מנוהל באופן תקין, הערבות מושהית/מוקפאת. ברגע שחל חיוב נוסף שאינו מוסדר, הבנק רשאי לבטל השהייה זו ולממשה.

מכאן, ששטרן חב את דירתו לזיונץ.

פס”ד אפרופים- המשיבה כרתה חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל (הנוסח היה נוסח אשר שומש ע”י המנהל מול כמה חברות) במסגרת פרוייקט  לשיכון עולים. המשיבה התחייבה לבנות מס’ יח’ דיור באיזור פיתוח אשר המנהל התחייב לרכוש.

בשלב גמר בניית השלד דרשה המשיבה  את מימוש התחייבות המנהל לרכוש את הדירות והמנהל אכן אישר. המשיבה  איחרה במועד סיום הבנייה ב- 5 שבועות, לכן הוריד המנהל 6% מהמחיר המחושב. זאת עשה לפי פרשנותו לסעיף בחוזה האומר כי במידה של איחור, תיקנס החברה ב- 5% על כל חודש.

המשיבה טענה כי מדובר בכלל על איחור בהצגת הדרישה למימוש ולא להשלמת הבנייה.

החלטת ביהמ”ש: מצא (מיעוט)- נוקט בפרשנות דו- שלבית. לשון הסעיף ברורה, הסעיף מתייחס לאיחור בהצגת הדרישה, אין צורך לפנות לנסיבות חיצוניות.

בנוסף, לפי הלשון בה השתמשו בסעיפים קודמים, ברור כי הכוונה בסעיף היא לאיחור בדרישה. בסעיפים המתייחסים לביצוע כתוב זאת במפורש.

לוין- מטרת הסעיף, למנוע מן הקבלנים השתהות יתר בהגשת הדרישה, בכך למנוע מצב בו הקבלנים מותירים בידיהם למשך תקופה ארוכה את מלאי הדירות. במקרה כזה, תכלית החוזה, לספק מלאי דירות לעולים – מוחטאת.

לפי המסקנה הנ”ל (של מצא ושל המחוזי) אין בחוזה סנקציה לגבי איחור בביצוע. מסקנה זו לא הגיונית. נקבעה סנקציה כזו לגבי פרוייקטים באזורים מהסוג השני (עפ”י החוזה)  בהם יש פחות סנקציות ופחות דחיפות, כך שמ”קל וחומר” חייבת להיות סנקציה בסוג הראשון.

אם נסיק כי הסעיף אכן עוסק באיחור במימוש, יש כפל סנקציות לגבי פרוייקטים מהסוג השני והיעדר סנקציה לגבי איחור כזה בסוג הראשון.

התוצאה שתתקבל אבסורדית,  בעיקר מכיוון שבפרוייקטים מהסוג  המדובר רשאי  הקבלן לדרוש את מימוש ההתחייבות כבר בשלב גמירת השלד וכך הקבלן, ללא סנקציה לגבי הבנייה יכול להפסיק א תהבנייה לאחר קבלת האישור בשלב זה.

ברק– לשון החוזה הוא השלב האחרון בתהליך הפרשני.

אין דבר כזה “לשון חד משמעית”, המשמעות נובעת מהנסיבות.

תורת שני השלבים אינה לוקחת ברצינות את אומד דעתם של הצדדים.

מטרת התורה האובייקטבית היא להגן על אינטרס ההסתמכות, מקום בו אין הסתמכות, אין מקום לפרשנות אובייקטיבית.

מקום בו קיימת ג”ד סובייקטיבית של הצדדים וניתן להוכיחה ע”ב נסיבות חיצוניות אמינות, ייקבע התוכן לפי ג”ד זו ולא עפ”י תפיסה אובייקטיבית.

יש לפרש את החוזה בתום לב,  כלומר, לתת לחוזה את המשמעות לה התכוונו הצדדים בעת הכריתה.סעיף 25(א) לא מתייחס להפרדה בין 2 שלבי הפרשנות, ולא מורה על העדפה של פרשנות פנימית על חיצונית, אלא קובע כי אומד דעתם של הצדדים הוא אמת המידה המרכזית לפרשנות.

 יש לנקוט בפרשנות במובנה הרחב.

רשאי הפרשן לקרוא לתוך סעיף מלים נוספות, או לגרוע מלים קיימות כדי לתת מובן לסעיף המגשים את מטרת החוזה בשלמותו.

יש להשתמש בעקרון תום הלב כאמת מידה המשלימה חסר בחוזה.

דרך ההשלמה באמצעות עקרון תום הלב היא משנית וחלופית ודרך המלך היא פירוש הסעיף כסנקציה לגבי איחור בבנייה. (באמצעות שינוי הלשון)

פס”ד יורשי מילגרום נ’ מרכז משען: עוסק בחוזה בין בית אבות לבין משתכן. חוזה בית אבות עוסק ביחסים מתמשכים בין המשתכן לבית האבות. חוזה ארוך טווח שכזה נחשב כחוזה יחס (Relational contract). יש כמה כללים שונים במסגרת חוזי היחס. הפס”ד מכיר בתיאוריה הזאת. ברק אומר שמעבר לעובדה שזהו חוזה אחיד מדובר גם בחוזה יחס.

הכללים המיוחדים של חוזי היחס:

  1. חוזה כזה חשוף יותר להתאמות מעת לעת למע’ היחסים הדינאמית של הצדדים
  2. בגלל שמע’ היחסים דינאמית, הפרשנות לא מתייחסת אך ורק למועד כריתת החוזה. חלק מההסכמות החוזיות נעשו במהלך קיום חיי  החוזה עצמו.  אומד הצדדים בזמן כריתת החוזה אינו תמיד רלוונטי אם התנאים השתנו. לכן הפרשנות משתנה עם השינוי בתנאי קיום החוזה.

השלמה פרשנית

היות וצדדים לחוזה לא יכולים לחשוב מראש על כל השתלשלות עניינים אפשרית, יש לפעמים צורך בהשלמה.

תנאי מכללא- תנאי משתמע,  מצב בו חסר תנאי/ פרט בחוזה וביהמ”ש משלים אותו באומרו-  הצדדים התכוונו לתנאי זה, אך מכיוון שהיה ברור מאליו , לא הכניסו אותו.

מדובר באמצעי מלאכותי, הבא לתת לביהמ”ש אפשרות להשלים פרט בחוזה מבלי לפגוע ברצון הצדדים. יש 2 מבחנים  אפשריים לצורך תנאי מכללא-

1.”הטרדן המתערב”- אילו אדם היה מסב את תשומת ליבם של הצדדים בעת הכריתה לחוסר התנאי ותגובתם היתה כי שכחו או שלא רצו לכלול אותו- אין תנאי מכללא. אך אם יגידו כי תנאי זה ברור מאליו- תנאי מכללא. מבחן זה, כמובן, הוא פיקציה מוחלטת.

2. מבחן תכלית העיסקה-  מה היתה תכלית , האם אפשר היה להשיג תכלית זו בלי התנאי המדובר? אם כן, אין זה תנאי מכללא, אם לא- תנאי מכללא.

 פס”ד לסרסון נ’ שיכון עובדים- המערערים רכשו דירות בבניין מהמשיבה. מערערים פנו לביהמ”ש למנות כונס נכסים  למען ביצוע מס’ פעולות ועבודות אשר לטענתם היתה המשיבה חייבת לעשות. התביעות:1. רישום הדירות על שמות המערערים.

  1. הקמת מגדל ביטחון בבנין.
  2. לספק ולהתקין גנטרטור להפעלת המעלית בזמן חירום.
  3. לתקן מס’ ליקויים מבניים ובטיחותיים בבניין.

החלטת ביהמ”ש: בייסקיאת שאר הטענות בייסקי דוחה, פרט לעניין הגנרטור.

חובת תום הלב מכוח סעיף 39 מוטלת על המשיבה בעניין, יש לחייב אותה בהספקת הגנרטור. צויין ונבנה תא לגנרטור, היה סביר מצד המערערים לחשוב שיסופק גם הגנרטור עצמו, בהתאם להוראות החוק.

יש לראות בהוראות החוק כחלות כמחייבות את המשיבה.

אלון פרשנות החוזה צריכה להיעשות לאור אומד דעתם של הצדדים, אין להניח כי המערערים היו מצויים בכל רזי החוק, גם בעניין הגנרטור.

ההחלטה אם להכליל הוראות חוק מסויימות לתוך חוזה מסויים צריכה להיעשות בהתאם למידת הפירסום של החוק, מידת הנגישות, היקף החוק, וכו’.

הכללת הסעיפים כאן כאילו התכוונו לכך הצדדים היא פיקציה.

 השימוש בעיקרון תום הלב כאן הוא הרחבת יתר של העיקרון. יש לפעול בעת שימוש בעיקרון תום הלב ביתר זהירות. העיקרון לא בא להוסיף חיוב חדש בחוזה, אשר לא עלה בכלל בדעתם של הצדדים.

יש להניח, בגלל שמדובר בחברה גדולה בעלת מוניטין, שהקונים, בעת קשירת חוזה עם חברה כזו- מניחים כי החברה תפעל עפ”י הדין, שהיה על החברה לספק את הגנרטור.

  • תנאי מכללא עבר מן העולם, מדובר במבחן סובייקטיבי לחלוטין.
  • כיום המגמה בפסיקה היא להשתמש  בסעיף 39 (תום לב בקיום החוזה).

סעיף 39- תום לב בקיום החוזה:

לסעיף 39 3 תפקידים:

  1. השלמת חוזה.
  2. התערבות בחוזה.
  3. השלמת חוזה עפ”י התכלית האובייקטיבית שלו.

פס”ד שירותי תחבורה ב”ש נ’ בית הדין הארצי לעבודה-  לפי הסכם בין העותרת למועצת פועלי ב”ש  התחייבה העותרת לשלם פרמיה נוספת לעובדיה אשר תשלומה יופסק  אם ייגרמו “שיבושי עבודה”.  לאחר 2 אסיפות שכינסה המועצה ,בזמנן לא המשיכה העבודה השוטפת, המערערת הודיעה על הפסקת הפרמיה.

השאלה: האם נכון היה לקבל את טענות העובדים?

האם על ביהמ”ש להתערב?

החלטת ביהמ”ש: ברק– אכן מדובר על “שיבוש עבודה” כמוגדר בחוזה, אך שביתה זו היתה באישור וועד העובדים.

 מכוח ס’ 39 היה צורך בהודעה מראש  ובנוסף, יש צורך בקיום התנאי בתום לב ולהודיע על כך מספיק זמן מראש כדי שהחברה תוכל להיערך בהתאם.

  • עד פס”ד זה , הראייה הייתה שונה. הצדדים לחוזה הם בעלי אינטרס מנוגד, אשר חברו למען יצירת הסכם  ולכל עניין אחר נותרו בעלי ניגוד אינטרסים. לכן, אין הם מחוייבים לדבר מעבר למה שקבעו בהסכם.
  • ברק מתווה גישה חדשה, לפיה אמנם אין על הצדדים “להיות מלאכים זה לזה” אך גם לא “זאבים זה לזה”. הם שותפים לאינטרס, והוא- הגשמת החוזה. רק מיציאה מהנחה זו, אפשר להוסיף פרטים לחוזה. ברק מציין כי המבחן  לתום הלב הוא מבחן אובייקטיבי “מרוכך”. ברק מוסיף שעיקרון תום הלב חל על כל דיני חוזים, גם את הוראות החוק יש לקיים בתום לב.
  • כתוצאה מראייה זו, מתווה ברק, אפשר להוסיף פרטים לחוזה.
  • ברק מוסיף כי העובדה שלא מוצמדת סנקציה לסעיף 39 מעידה על רוחב יריעת הסנקציות האפשריות. מהן תוצאות אלו לפי ברק:
  1. לראות במפר החובה מפר חוזה (פיצויים, אכיפה)
  2. שלילת תרופה ממי שהפר את החובה.
  3. ייפוי כוחו של הנפגע באופן שונה מהמקור, בלי שייחשב למפר.
  4. אם צד לחוזה מפעיל כוח שניתן לו בחוזה בחוסר תו”ל- לשלול ממנו כוח זה.
  5. ראיית פעולה שבוצעה שלא בתו”ל כאילו לא בוצעה.

פס”ד יתח נ’ מפעל הפיס- בהגרלה בה השתתף המערער  היה  תנאי לזכיה והוא הצגת 2 הכרטיסים (טופס השתתפות, טופס משחק) עליהם מופיע אותו מספר לשם קבלת הפרס. המערער איבד את אחד הטפסים, וכמובן- זכה! הפיס לא הסכים להעניק לו את כספי הזכייה.

החלטת ביהמ”ש: הסירוב  של מפעל הפיס להעניק למערער את הפרס אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב. ברור מהנסיבות כי הוא הזוכה. הסתמכותו של מפעל הפיס על התנאי המדובר בחוזה היא שלא בתום לב.

בחוזים אחידים יש צורך בהקפדה יתרה על עקרון תום הלב.

הערעור התקבל.

פס”ד שוחט נ’ לוביאנקר- המערערת ובעלה כרתו חוזה לרכישת דירה מהמשיבים, שילמו את החלק הארי מהסכום שהוסכם, לפני תאריך המסירה המיועד, בו היו אמורים לשלם את שארית הסכום, בלי הסברים, טסו בני הזוג לאוסטרליה. המשיבים סרבו להעביר את הנכס כל עוד לא יועבר שאר הסכום, ביקשו שיפיגו את חששם, אך המערערים ובא כוחם לא עשו כך- לכן ביטלו חוזה.

החלטת ביהמ”ש:  עזיבת המערערים את הארץ הצדיקה את עיכוב ביצוע החיוב מצד המשיבים.

המערערים לא פעלו בתו”ל .

המדד לעניין תו”ל הוא אובייקטיבי.

מקום בו  שני הצדדים צריכים לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע חובו של האחר על הפרה אלא אם כן קיים או לפחות היה נכון לקיים את חלקו בחיובים המקבילים.

שיערוך חוזים בתקופה החוזית:

שינויים, כגון שינויים אינפלציוניים שלא נלקחו בחשבון בעת הכריתה, הם חסר, והשלמה אפשרית היא מכוח סעיף 39.

בעיה מסוג זה יכולה להיווצר ב-3 תקופות:

  1. מכריתת החוזה עד ההפרה-“תקופת החוזה המקויים“.( אם יש התייחסות לאינפ’- אין בעיה, אם לא- יש חסר.)
  2. 2.      מההפרה עד פסק הדין.-“תקופת החוזה המופר”.
  3. 3.      אחרי פס”ד, עד הביצוע או ההוצל”פ. (בחוק מפורט כי פס”ד יוצמד לריבית והצמדה).
  • בתקופת החוזה המופר אין פגיעה בחופש החוזים באמצעות השיערוך. במקרה של ביטול והשבה למשל- מכיוון שמטרת ההשבה היא להשיב את המצב לקדמותו- אין היגיון בלעשות זאת עפ”י הערך הנומינלי.
  • הבסיס לשיערוך הוא סעיף 4 לחוק התרופות, שאומר שביהמ”ש יכול לבצע אכיפה בהתניה.
  • בעניין תקופת החוזה המקוים, אם הצדדים לא נתנו דעתם לעניין, מדובר בהשלמה, אם כן- מדובר בהתערבות

נוביץ נ’ ליבוביץ- עסקת מכר, המוכרת לא מוסרת את הנכס בגלל שערך הכסף שהייתה אמורה לקבל ירד בינתיים. הקונה מגישה תביעת אכיפה.

ברק- צריך לאכוף על המוכר למסור את הנכס, ועל הקונה לשלם על הנכס. עם זאת, למרות שהקונה הוא הנפגע, אי אפשר להתעלם מהאינפלציה ולכן יש צורך בהתאמת הסכום לזמנים של היום.אין ממש בטענה כי בבקשת הקונה לפיצויים היא מוותרת על אכיפה, בחוזה מצויין כי הזכות לפיצויים לא פוגעת באכיפה, וגם אם לא הייתה התייחסות לעניין, החוק קובע כי אין זו פוגעת בזו (סעיף 15(ב) בתרופות).

אם הצדדים לקחו בחשבון את האינפלציה וחרף זאת לא קבעו הסדר בעניין, יש לכבד רצונם- ברור כי במקרה זה הצדדים לא נתנו דעתם לאינפלציה בעת הכריתה, לכן יש לשערך את מחיר הדירה.

התנאת האכיפה בשיערוך צריכה להתייחס לתקופה של החוזה המופר. לגבי תקופה זו אין התייחסות בחוזה, אין פגיעה ברצון הצדדים.

הוראת האכיפה בהתנאת שיערוך, לא צריכה לתת למפר תמורה ריאלית מלאה, כדי שלא יצא המפר נשכר.

 האכיפה תותנה בתנאים- התנאי הוא שיערוך.

ברק מסתייג משימוש בס’ 39 לצורך התערבות, ואומר שבעתיד לא יהיה מנוס משימוש זה.

  • ברק מציין כי אין לפסול את האפשרות של שיערוך בתקופה החוזית, אך אומר כי עוד לא הבשילה העת.

פס”ד נודל נ’ פינטו- לפי הסכם בין משה קנול לבין הזוג פינטו, קנול היה זכאי לאחוזים מהרווחים בתחנת דלק, ורווחים אלו הוצמדו לכמות הדלק והשמנים שיימכרו בתחנה. הצדדים הם יורשיהם של הצדדים להסכם. מאז ההסכם, עקב שינוי המדדים, הרווחים המופרשים למשפחת קנול הם קטנו משמעותית.

החלטת ביהמ”ש: ערך ההשקעה הראשונית היה  10,000 דולר וערך ההחזר כיום הוא 150 דולר.

יש לקרוא את החוזה בשלמותו תוך  חתירה להבנת תכליתו.

הטעם לשיערוך הוא מכוח סעיף 39.

מטרת השיערוך אינה להטיב עם המקבל, אלא רק באה להעמיד את החיוב על הערך הריאלי, בל ייצא נפסד.

פרשנות (תוך השלמת) החוזה- החלק ברווחים יוצמד לעלייה במחיר ובכמות הדלק והשמנים.

  • במקרה זה, התקופה החוזית היא ארוכה מאוד, לכן הישערוך נעשה על התקופה החוזית.

פס”ד עמר נ’  מנהל מקרקעי ישראל- שמגר אומר כי הגיעה העת לשערך בתקופה החוזית מכוח סעיף 39 אך מסייג ואומר כי זהו מקרה ספציפי ואין להסיק ממנו עמדה כללית של ביהמ”ש.

פס”ד אתא נ’ זולוטוב- המשיב הפקיד בשנת  1962 סכום פיקדון אצל המערערת.  המשיב , לאחר שנים רבות של שותפות- נפטר.השאלה הנשאלת היא- האם הפיקדון יוחזר בערכו הנומינלי או הריאלי?

החלטת ביהמ”ש: כאן מדובר בחוזה שקויים, לא הופר, מה הדין לגבי שיערוך?

בחוזים ארוכי טווח  יש לנקוט לרוב בגישה הוולאריסטית , שכן אין להניח שהצדדים יכלו לנבא מצבים שיתרחשו שנים ממועד הכריתה.

יש לבדוק- על מי הוטל הסיכון?

הסיכון על ירידת ערך הפיקדון באופן עקרוני הוטל על הסוכן, אך במקרה זה , מכיוון שהפיקדון בא כעירבון ולא כתמורה נוספת אין הדברים כך, נראה כי הצדדים לא התכוונו להטיל את הסיכון על כתפי הסוכן.

הפיקדון יוחזר בערכו הריאלי.

  • בפס”ד זה ברק עושה סדר בכמה מובנים-
  1. פרשנות עדיפות על השלמה.
  2. כלים לבדיקת אומד דעתם של הצדדים: אם הצדדים נקבו בריבית מסויימת, ולא הצמידו לאינפלציה, יש להסיק שמדובר בהסדר שלילי- ביהמ”ש לא ישלים. אם, לעומת זאת הצדדים כרתו חוזה בזמן של אינפלציה גבוהה ולא התייחסו להצמדה( חוזה ארוך טווח) יש להסיק כי לא נתנו דעתם לעניין או שראו בעניין כברור מאליו- ביהמ”ש ישלים.
  3. הבדל נוסף יהיה, אם ביהמ”ש הסיק שהיה הסדר שלילי אך יש הפרש כוחות משמעותי בין הצדדים, ביהמ”ש ישערך לטובת הצד החלש (מקרים חריגים).

פס”ד שועית נ’ אשד- המשיבים  קנו מהמערערים אופציה לקניית שטח, ביקשו לממשה במועד ושילמו את מלוא הסכום, בערכו הנומינלי השווה כ-2% מערכו הריאלי עקב האינפלציה המסחררת שהיתה באותן שנים. המערערים סירבו להעביר את הנכס.

החלטת ביהמ”ש:אנגלרד- בתקופה החוזית הבסיס לשיערוך הוא ס’ 39, בתקופת ההפרה השיערוך נובע מסעיפים אחרים. בתקופה החוזית לא צריך לעשות שיערוך שכן זהו אחד מאותם סיכונים שהצדדים היו צריכים לקחת על עצמם.

 לא סביר שהצדדים צפו את סחרור האינפלציה, אם מתייחסים לחוזה לפי הערך הנומינלי יוצאות תוצאות אבסורדיות.

 מכוח סעיף 39 יש לפרש פרשנות משלימה לחוזה ולשערך את החוזה לכל התקופה, שיערוך חלקי, כדי  שלא יהיה זה תיקון חוזה לטובת המוכרים.

 

גרוניס- מתחייבת אכיפה לפי ס’ 4 לחוק התרופות, שלא מתנה באיזו תקופה מדובר. לכן ניתן להתנות שיערוך על תקופת החוזה המופר ועל תקופת החוזה המקויים.

  • בעצם, גרוניס משערך לכל התקופה (מופר+ מקויים) מכוח סעיף  (גישה חדשה)4, אנגלרד  משערך בתקופת החוזה המופר מכוח סעיף 4 ובתקופת החוזה המקויים מכוח סעיף 39.(הגישה הקיימת עד אז)

התערבות בחוזה

סוגי התערבות:

  1. חקיקה קוגנטית- במקרה כזה ביהמ”ש מחוייב להתערב, מכוח חוק.
  2. סעיפים המאפשרים התערבות: 39, 30, חוק החוזים האחידים.

 סעיף 39-

בפס”ד יתח נ’ הפיס יש התערבות בחוזה מכוח סעיף 39.

מדוע ההתערבות היתה מכוח סעיף 39 ולא מכוח “תנאי מקפח”? מכיוון שההתערבות נדרשה במקרה הספציפי, אך לא נכון היה להגדיר את התנאי המדובר כתנאי מקפח. התנאי הוא סביר, הדרך בה השתמשו בו לא היתה סבירה. הייתה פה התערבות ברורה בחוזה.

חוזה פסול

 

בסעיפים 30 ו- 31 לחוק יש התערבות בחוזה, אך התערבות בעניין חוזה לא חוקי היתה קיימת עוד בזמן בו התערבות בחופש החוזים היתה טאבו.

סעיף 31 הוסף בעקבות גישה בעייתית של ביהמ”ש עד אז אי התערבות בחוזים לא חוקיים. גישה אשר יצרה תוצאה הפוכה מזו המיוחלת.

סעיף 31 מאפשר לביהמ”ש לעשות צדק יחסי, ונוסף אומר כי למרות בטלות החוזה, ביהמ”ש רשאי לאכוף אותו במקרים מסויימים, אם הצד השני כבר ביצע חלקו.

סעיף 30- מגדיר מהו חוזה פסול ומה תוצאות הבטלות. לחוזה פסול 3 הגדרות:

  1. חוזה בלתי חוקיאי חוקיות בתוכן:  חוזה שתוכנו לבצע את אחת הפעולות האסורות לפי חור העונשין- לא חוקי.

התוכן עובר על חוק קוגנטי.( בעניין חוקים רגולטורים אין פסיקה חד משמעית, לפעמים עבירה עליהם גורמת לאי חוקיות החוזה ולפעמים לא- אך גם כאן חייב להיות בהוראות קוגנטיות. ג’ שלו בספרה מנסה לומר מתי זה מקרה של חוזה בלתי פסול ומתי יטפלו ספציפית-  צריך לבדוק את מידת אי החוקיות, עד כמה אי החוקיות טבועה ועמוקה באותו עניין, או שמדובר בעניין רגולאטורי-פורמאלי. ככל שמדובר באיסור שהפרתו פוגעת בסדר הציבורי, עד כמה אי החוקיות היא חלק מהמטרה של החוזה-  זוהי שאלה פרשנית.

אי חוקיות בכריתה: בצורת הכריתה עברו על החוק. למשל, חוזה שעפ”י החוק  דרוש במכרז והוא לא נעשה בצורת מכרז.

אי חוקיות במטרה:  לרוב יש התאמה בין אי חוקיות התוכן לבין אי חוקיות המטרה. מצב בו מתאפשר שרק מטרת החוזה לא חוקית מתאפשר כשרק אחד מהצדדים יודע על אי החוקיות.

אם הצד התמים מפר- אין הפרה.

אם הצד הלא תמים מפר- ביהמ”ש יכול לפסוק אכיפה או פיצויים.

ביהמ”ש יכול לאמר שמשום שהצד התמים לא מודע למטרה הבלתי-חוקית, זהו חוזה רגיל שהופר וניתן לקיים אותו- על הפושע לשלם לנהג. זוהי גישתו של פרידמן וככה”נ  גם של ביהמ”ש.

2.סותר את תקנת הציבור- א. הגבלה של חופש העיסוק באופן שחורג מהצורך האמיתי של המעסיק.

ב. תנאי שפוטר צד בחוזה מאחריות שחלה עליו לפי חוק.

ג. חוזה בלתי מוסרי- לא קיים יותר (מאז פס”ד פלוני נ’ פלונית)

* פסק הדין שחולל שינוי וביסס את הקרקע להחלת תקנת הציבור- פס”ד חיימוב, העוסק בבוררות על רקע עברייני.(שמגר- הדעת אינה סובלת שביהמ”ש יאכוף ..(הסכם) שכל חוליה בשרשרת  העניין מוכתמת באי חוקיות.)

סעיף 31- הסעיף קובע כי במקרה של בטלות יחולו סעיפים 19 ו21.

סעיף 19-ביטול החלק הפגום בלבד, אם לא נראה כי בלי חלק זה לא היה המתקשר מתקשר בחוזה.

סעיף 21- השבה.

ברירת המחדל היא ביטול והשבה ובמקרים חריגים תחול הסיפא של סעיף 31.

הסיפא מאפשרת לעשות צדק יחסי ולחלק את הנזק בין הצדדים, זאת רק במקרה וצד אחד ביצע כבר את חלקו במלואו.

בשיקול האם להפעיל את הסיפא, ביהמ”ש בוחן האם האי חוקיות היא חמורה. בנוסף, אם צד שלישי תמים הוא הנפגע העיקרי מבטלות החוזה- ביהמ”ש לא יכריז על בטלות.

פס”ד שלוש נ’ בנק לאומי ושלוש(יהשוע)- הבנק גבה חוב מערב  על ערבות שקיבל, למרות שהחייב היה תושב חוץ.

החלטת ביהמ”ש: הבנק העניק אשראי שלא כחוק, מכיוון שמדובר בתושב חוץ ללא פקדונות במטבע זר כפי שנדרש עפ”י חוק. החוזה לא חוקי.

 הפגם הוא תוצאה של מחדל ולא של חוסר מוסריות או זדון.  אין ניגוד לתקנת הציבור. צד אחד ביצע את כל התחייבויותיו עד תום. יש לאכוף את קיום החיוב הנגדי.מכוח סיפא סעיף 31).

פס”ד ביטון נ’ מזרחי- נערך הסכם מכר, כשהתכנסו הצדדים לכריתה- החליטו לנקוב בסכום נמוך יותר כדי להימנע מתשלום מסים. נתגלע סכסוך, והחוזה לא נחתם. המערערים ביקשו מביהמ”ש שיאכוף את החוזה.

החלטת ביהמ”ש: בכור– אי אפשר להחיל את סיפא סעיף 31 מכיוון שהמערערים טרם ביצעו חיובם הם.

ברק-(מיעוט) יש הבדל בין מקרים של סימולציה מוחלטת לבין מקרים של סימולציה חלקית. במקרה של סימולציה חלקית אפשר שהעסקה הנסתרת כן תחול.

אם החוזה עומד במבחן סעיף 13( מראית עין) החוזה בטל, אין צורך לבדוק חוקיות.

אי החוקיות של החוזה הגלוי אאינה גוררת אחריה בהכרח את אי חוקיותו של החוזה הנסתר.

הוחלט לפי פסק דינו של בכור, טענה לסעיף 13 לא הועלתה.

תניות הפניה: ההפניה חייבת להיעשות בצורה בולטת לעין.

המסמך המופנה חייב להיות קריא, ברור, נגיש.

פס”ד  גונשיורוביץ נ’ מפעל הפיס- יש תנאי הפניה לילקוט הפרסומים  המופיע במסגרת “רשומות” וביהמ”ש קובע כי התנאי מודגש וברור. ביהמ”ש מוסיף, ללא צורך- כי התנאי סביר והוגן(לא אמור להיות קשר בין הגינות התנאי לבין היותו תקין אך  ביהמ”ש מתייחס לעניין ובכך יש רמיזה כי אם התנאי לא היה הוגן, אולי ביהמ”ש לא היה רואה בתנאי , תנאי תקין).

השופט ח.כהן (מיעוט) לא חושב שהתנאי מודגש מספיק ומוסיף שהילקוט לא נגיש.

פס”ד דויד נ’ דרורי, פס”ד בריטניה נ’ מוזס-  בשני המקרים העובדות מאוד דומות.

בפס”ד דרורי ההחלטה היא כי התנאי תקין ובפס”ד בריטניה הוחלט שהתנאי שם לא תקין, זאת מפני שבמקרה זה השופט חושב שהתנאי לא הוגן.(כמובן השופט לא אמר דברים אלו, לא היה עוד את סעיף 39- לכן.. החוזה המופנה לא נגיש)

חוזים אחידים

בחוק החוזים הישן(1964) היו כמה בעיות. ספק ולקוח הוגדרו בצורה מאוד מצמצמת, היתה רשימה סגורה של תנאים שיכולים להיחשב תנאים מקפחים.

ליקויים אלו תוקנו בחוק החדש (1982).

סעיף 24- מבהיר כי גם אם חוזה הוא חוזה אחיד, אפשר להחיל עליו את חוקי החוזים הכלליים.

סעיף 23- הוראות החוק לא יחולו על:

  1. המחיר.(כדאיות)
  2. תנאי שנקבע בחוק.
  3. תנאי שתואם לתנאי שישראל קיבלה על עצמה במסגרת הסכם בינ”ל.

אגד נ’ יוסף- המשיב הוצא מן האגודה בגלל התנהגות לא הולמת, כתוצאה מכך בוטלו זכויותיו לפנסיה, פרישה וכו’.(כך לפי תקנון האגודה)

החלטת ביהמ”ש: חוק החוזים האחידים חל גם על חוזים החורגים ממסגרת הצרכנות במובנה הצר.

חוזה אחיד הוא חוזה אשר נוסחו נקבע מראש ע”י צד אחד והנוסח משמש מול צדדים רבים בלתי מסוימים.

המבחן הפורמאלי לחוזה אחיד הוא דרך כריתתו אך במצב זה אין המבחן מביא לתוצאות מתקבלות על הדעת (החוזה הוא חוזה אחיד לגבי מצטרפים חדשים, לא לגבי המייסדים, כשמשנים תנאים החדשים הופכים ל”מייסדים” ..)

כאן מדובר בחוזה שבא להסדיר יחסים שאפיים ספק- לקוח, לכן זהו חוזה אחיד.

יש לבחון את מהות יחסי הצדדים מבחינת הפעילות הכלכלית, מבחינת רמת ההשפעה של חבר יחיד על התקנון, ולבסוף- יש לבדוק אם קיים ניגוד אינטרסים בין התאגיד לחבריו.

 החוזה הוא חוזה אחיד.

התנאי מקפח, הסנקציה מחמירה יותר מהנדרש כדי להגן על האינטרס של התאגיד, התנאי נוסח בשרירות לב, אין התייחסות לתנאים סוציאליים וכו’.

 תנאי זה נופל תחת חזקה מס’ 2  בסעיף 4 לחוק- “תנאי המקנה לספק זכות בלתי סבירה לבטל את חיוביו המהותיים לפי החוזה”.

פס”ד  ארגון שחקני הכדורגל נ’ התאחדות לכדורגל- ההתאחדות התקינה תקנון להתנהלות השחקנים. התקנון מגביל את יכולתם להתקשר עם קבוצות שונות, את יכולתם להשתתף בפרסומות וכד’.

בעוד בערעור התקיים יצא חוק הספורט אשר קבע כי תקנונים של ההתאחדות דרושים לניהול תקין של ענף הספורט- כתוצאה מכך נדחה הערעור מכוח סעיף 23(א)(2)- הוראות החוזים האחידים לא יחולו על תנאים שאושרו בחוק.

החלטת ביהמ”ש: מטרת סעיף 23(א)(2)- הבטחת יציבות ויסודו בהנחה כי מה שנקבע בחוק- אינו מקפח.

לתקנון לא הוענק מעמד של חקיקת משנה.

התקנון עצמו לא טעון אישור של רשות מרשויות החוק.

תקנון ההתאחדות אינו מהווה “תקנה” – סעיף 23(א)(2) לא מונע בדיקתו לפי חוק החוזים האחידים.

  • חיקוק לעניין חוזים אחידים הוא רק חיקוק שנחקק בכנסת או מחוקק משנה
  • תנאי הנופל תחת אחת החזקות מסעיף 4  הוא תנאי שלגביו נטל ההוכחה הוא על הספק להפריך את טענת  תנאי מקפח.
  • יש תנאים מקפחים אשר לא רשומים בסעיף 4, במקרים אלו- נטל ההוכחה על הלקוח.
  • עפ”י ברק – בפס”ד חברת קדישא נ’ קסטנבאום המבחן לתנאי מקפח לפי הפסיקה הוא- האם התנאי מגן על אינטרס לא לגיטימי של הספק או  מגן במידה לא לגיטימית על אינטרס לגיטימי.
  • שיקולים נוספים- אם הספק הוא מונופול  הבדיקה תהיה יותר מדוקדקת.

–         אם השירות שמספק הספק הוא שירות אשר הלקוח נזקק לו בצורה הכרחית.

–         אם מידת הידע  שבידי הספק גדולה מזו של הלקוח.

בית הדין לחוזים אחידים– עוסק בבקשת אישור לחוזים אחידים ותביעות לפסיקת תנאי מקפח.

–         סעיף שבית הדין מבטל  על היותו תנאי מקפח לא תקף בכל החוזים של הספקה המנוסחים באותה צורה.

–         רק גופים ייצוגיים רשאים לפנות לבית הדין.

–         אפשר להגיש תביעה עוד לפני שהתנאי הוצא לפועל.

–         אפשר להחיל את הפסיקה לתנאי מקפח גם רטרוספקטיבית. (נתון להחלטת ביהמ”ש)

הערת קודיפיקציה- ברירת המחדל היא תחולה רטרוספקטיבית, יש לציין את החריגים.

 

מסעיף 5 יוצאת בטלות, לא אפשרות לביטול.( במקרה של תנאי המונע אפשרות לפנות לערכאות)

 

פס”ד בית יהונתן נ’ היועמ”ש ומדיכלל-

החלטת ביהמ”ש: בית המשפט רשאי, לפי סעיף 18(ב) להחיל  את חוק החוזים (החדש) גם על חוזים שנכרתו לפני החיקוק-אשר טרם קויימו במלואם.

חוזה  שירותים מטבעו הוא חוזה מתמשך. לא קויים במלואו.

פס”ד היועמ”ש נ’ גד- ביהמ”ש- נספחים לחוזה שהם חלק ממנו, יש לאשר גם אותם.

חוזה על תנאי

סעיף 27- תנאי שהצדדים מסכימים, כי אם יתקיים- יפיח חיים בחוזה (תנאי מתלה), או להיפך, אם יתקיים החוזה יתבטל. (תנאי מפסיק)

סעיף 29- הצדדים אמורים לקבוע מועד סף, עד אליו התנאי אמור להתקיים (מתלה), באם לא קבעו מועד כזה, זמן סביר.

אם עד המועד התנאי לא חל- החוזה מתבטל, אין צורך בפעולת ביטול.0אם מדובר בתנאי מפסיק, מתבטלת ההתנאה).

התנאי יכול להיות מכוח הסכמת הצדדים אבל יש מצבים שהתנאי הוא מכוח הדין. למשל בפס”ד שרף נ’ אבער בנושא כשרות משפטית.

 בחלק גדול מפסקי הדין יש דיון בין השופטים ולפעמים אי הסכמה בשאלה אם זה תנאי מתלה או תנאי מפסיק. זה חשוב משתי סיבות:

1)סעיף 27ג’ (כשמדובר בתנאי מתלה, זכאי כל צד לסעדים לשם מניעת הפרת חוזה, עוד לפני שהתקיים התנאי)

 2)האם יש חיובים שיש לבצע גם כך עוד לא חל התנאי או לא. גם ההפך הוא הנכון- האם פעולה מסויימת לפני חלות התנאי תיחשב הפרה.

פס”ד נתיבי איילון נ’ בשורה- המערערת כרתה חוזה עם איילון כתוצאה מזכייתה במכרז למכירת מגרש. לחוזה צורף נספח בו התחייבות העירייה  שהיא מוכנה לרשום את הנכס על שם איילון. בעת הכריתה הבעלות על השטח הייתה בידי העירייה והמערערת התחייבה לדאוג לענייני הרישום של הקרקע על שמה והעברתה למערערת. המשיבה שילמה את כל הסכום שסוכם. מתברר שכדי שהעירייה תוכל למכור מקרקעין היא זקוקה לאישור  המועצה ואישור שר הפנים. אישור השר לא ניתן גם שנה לאחר הכריתה.

המחוזי קבע כי התנאי לגבי האישור הוא תנאי מתלה, המשיבה רשאית לבטל חוזה וכי הייתה טעות מהותית בעניין מצב הזכויות על הנכס ובנסיבות העניין אין לתת למשיבה שהות לתקנה.

החלטת ביהמ”ש: (טירקל)- מפעיל את מבחן הסיכון. האם המשיבה קיבלה על עצמה את הסיכון שאישור השר לא יינתן?

מתוך הטקסט וגם מתוך כותרת המכרז (“מכירת מגרש”) ניתן היה להבין  שהמערערת  מתחייבת להעברת זכות על הנכס ולא מדובר בזכות “ספקולטיבית”.

קבלת אישור השר היא אחת מהתחייבויות המערערת (שהתחייבה לטפל “בכל הכרוך” ברישום הנכס על שמה) , אין זה תנאי מתלה.

הנסיבות שאחרי הכריתה- כשהמשיבה פנתה למערערת לגבי העיכוב עם אישור השר, המערערת פנתה לברר   ולנסות לזרז הליכים למען יינתן האישור, יש כאן חיזוק להנחה שהמערערת ראתה בעניין חלק מחובתה. גם אם לא היה מסיק ביהמ”ש כי מדובר בהתחייבות שלא קויימה, היה מדובר בתנאי מתלה, בכל אופן דין החוזה להתבטל.

  • קיים הבדל בין חוזים “תוצאתיים” לבין חוזים “השתדלותיים”, בחוזה השתדלותי, צד יכול להתחייב לעשות מאמצים לבצע פעולה מסויימת, וגם אם התוצאה לא הושגה –יכול שלא הייתה הפרה.

בחוזה תוצאתי אין חשיבות להשתדלות, אלא רק לתוצאה.

בחוזה על תנאי, אין חובה, לכאורה, להשתדלות, רק לתוצאה, אך מכוח חובת תום הלב אפשר לחייב את הצדדים לעשות את כל המאמצים על מנת להוציא את החוזה לפועל.  בחוזה תנאי ההשתדלות תבוא רק כחיזוק לטענה, אין היא טענה העומדת בפני עצמה.

סעיף 27(ב)- תנאי לגבי הסכמת צד שלישי או רישוי עפ”י חוק כתנאי מתלה. תכלית הסעיף אובייקטיבית. כשיש חוזה אשר בלי התקיימות התנאי  החוזה הוא בלתי חוקי עדיפה הפרשנות כי מדובר בתנאי מתלה.

27(ג)-מביע את הציפייה שאף אחד מהצדדים לא יפעל לסיכול קיום התנאי או יפר בצורה כלשהי את החוזה לפני קיומו.

במניעת קיום התנאי מטפל סעיף 28.

במניעת התקיימות החוזה כשיש בו תנאי מתלה מטפל סעיף 27(ג)-

אם אחד הצדדים עושה פעולה שאמורה למנוע את ביצוע החיוב העתידי אם וכאשר יתקיים התנאי, יש מצב של הפרה צפויה. בחוק התרופות עוסק בכך סעיף 17 הקובע שאם מתרחשת הפרה צפויה, קרי – מתקיימות נסיבות המעידות בהסתברות גבוהה שצד לא יקיים חיוב עתידי, ניתן לראות זאת כהפרה וכל התרופות בגין ההפרה (בכפוף לשינויים מסוימים) יוכלו להינתן מיידית. ההבדל הוא שהפרה צפויה עוסקת במצב שנכרת חוזה, כשבמועד עתידי יש חיוב שצריך לבצע (לא חוזה על תנאי) ומתקיימת פעולה שתמנע קיום החוזה בעתיד (הפרה צפויה).

במקרה של חוזה על תנאי זה שונה. אם יש מצב של הפרה צפויה של חוזה על תנאי- חל סעיף 27(ג), הנפגע זכאי לסעדים לשם מניעת ההפרה.(כמו אלו הנזכרים בסעיף 22 לחוק התרופות). אם ההפרה התרחשה אחרי שהתקיים התנאי- הנפגע זכאי לכל התרופות הנובעות מפרק התרופות.

מכל מקום- אפשר לקבל סעד מחובת תום הלב בכל שלב.

*הערה- במקרה של תנאי מפסיק, לפי ג.שליו- עד שהתנאי מתקיים הרי מדובר בחוזה רגיל ובמקרה של הפרה יחולו התרופות הרגילות. יש עם זה בעיה, והיא-מיכול להיווצר מצב בו לצד לחוזה נודע על הפרה צפויה בחוזה עם תנאי מפסיק. צריך שתהיה לו אופציה לקבל סעדים מונעים ולא רק תרופות רגילות.

סעיף 28-(א) אם אחד הצדדים גרם לאי התקיימותו של תנאי מתלה, הוא לא זכאי להסתמך על אי קיומו.(ב) ההיפך הוא הנכון לגבי תנאי מפסיק)

(ג) יש סייג שאומר שאם הצד היה חופשי עפ”י החוזה למנוע את התקיימות התנאי (כמו בחוזה אופציה) או שעשה זאת לא בזדון או ברשלנות הוראות הסעיף לא יחולו עליו.

סעיף 29- קובע את גורלו של חוזה המכיל תנאי מתלה או מפסיק. אם תנאי מתלה קויים, החוזה תקף, אם לא (עד המועד הקבוע או בתחום הזמן הסביר) בטל החוזה. ההיפך לגבי תנאי מפסיק.

סעיף 43-דחיית קיום:  האם , כאשר צד אחד לא קיים חיובו הצד השני מחויב לקיים חיובו?

אם צד אחד סיים לקיים את חיוביו, השאלה לא רלוונטית. המצב יכול להיווצר ב-3 מקרים:

  1. מקדמה- שני הצדדים היו אמורים לבצע חיוביהם בדירוג זמנים, הראשון- הפר, קונה אשר לא שילם , האם חייב המוכר למסור הנכס?
  2. מזומן- שני החיובים צריכים להתבצע בו זמנית, אחד הפר.
  3. אשראי- מצב הפוך מהראשון, שם מדובר בקונה, כאן במוכר.

הערה- סעיף 43 בעצם מהווה תרופה שאינה מצויה בפרק התרופות.

הסעיף מאפשר סעד עצמי. הסעיף לא סופי,  אפשר גם אחר כך לפנות לתרופות הרגילות.

  • אם מדובר במצב מס’ 2, (סעיף 43(א)(3))- החוק מניח כי אם חיובי הצדדים זה לזה מקיימים תלות, התכוונו הצדדים להפעיל פיקוח הדדי לגבי הקיום. (בסעיף 23 מצויין כי אם לא מצויין אחרת בחוזה, החיובים אמורים  להתבצע במקביל, זאת לצורך סעיף זה).
  • מצב 1- סעיף 43(א)(2)- אם הצדדים התכוונו שהחיובים יתקיימו בזמנים שונים, חייבים הם לציין כי תנאי לקיום החיוב השני הוא קיום החיוב הראשון. ההנחה כאן היא אותה הנחה, אך המסקנה שגויה- ברוב מוחלט של המקרים, העובדה שהחיובים אמורים להתבצע בזמנים שונים היא כתוצאה מתזרים מזומנים או כיו”ב ולא מחוסר רצונם של הצדדים בפיקוח הדדי. במצב זה, לפי החוק הצד השני עדיין חייב לבצע חיובו אלא אם צויין במפורש בחוזה אחרת.
  • מצב 3- הפרה צפויה: מצב של הפרה צפויה רשום בסעיף 17 לחוק התרופות.
  • אם יש מידת וודאות גבוהה לגבי הפרה צפיה- אפשר לתבוע לתרופות.

פס”ד דלתא נ’ שיכון עובדים- הצדדים כרתו חוזה שכירות עם אופציית קניה. הקונה איחרה בתשלומה השני אך המוכרת קיבלה את התשלום. בטווח הזמן המאפשר לה זאת, ביקשה הקונה לממש את האופציה לקניה- בשלב זה הודיעה לה המוכרת שעקב האיחור הנ”ל  היא מבטלת חוזה.תו”כ הליכים בביהמ”ש הודיעה הקונה כי עדיין ברצונה לקנות, המוכרת לא השיבה עד שעבר תווך הזמן למימוש ואז הודיעה המוכרת חוזה עקב האיחור.

החלטת ביהמ”ש: דורנר– הודעת הביטול שלא כדין, כהפרה או הפרה צפויה.

הפרה צפויה מקנה לנפגע זכות לדחיית קיום(בלבד שיוכיח כי הוא נכון לקיים חיוביו הוא).

המוכרת נהגה בחוסר תו”ל.

  • ·        מה אם מידת הוודאות נמוכה? התשובה ניתנה בפס”ד שוחט בו  הקונים טסו לחו”ל לפני התשלום הסופי. נקבע כי מכיוון שהקונים יצרו חשש בלב המוכרים ולא טרחו להפיגו למרות פניות חוזרות ונשנות- רשאים המוכרים לדחות הקיום.
  • בפסיקה הכירו בכך שגם אם החיובים לפי החוזה צריכים להיעשות בזמנים שונים רצו הצדדים בתלות חיובים- אלא אם כן נקבע אחרת בצורה מפורשת.

 

פס”ד ארבוס נ’ רובינשטיין-  נכרת חוזה למכירת  דירה, הקונים שילמו את הסכום במלואו, אך חברת הבנייה לא מסרה את הדירה עקב עיכובים בבנייה. האיחור היה של 11 חודשים, וגם לאחר שנמסרה הדירה, נמשכה הבניה למשך 3 חודשים. החברה, בטרם מסרה את הדירה, החתימה את הקונים על כתב וויתור לגבי תביעות נוספות כלפיה.

החלטת ביהמ”ש: גם אם החיובים לפי החוזה צריכים להיעשות בזמנים שונים רצו הצדדים בתלות חיובים- אלא אם כן נקבע אחרת בצורה מפורשת.

כלל זה מתקיים על אחת כמה וכמה בחוזים אחידים.

מכיוון שמדובר בחוזה אחיד, כך שאפילו והיה נכלל תנאי האומר מפורשות כי החיובים לא תלויים זה בזה הוא היה נפסל כתנאי מקפח.

 

הערת קודיפיקציה-סעיף 52חוזר על סעיף 43(א)(3), סעיף 128

 חיוב שני מותנה בקיום החיוב הראשון, במקרה של חשש מהפרה צפויה, זכאי החושש לדחיית קיום עד הפגת החשש.

האינטרסים המוגנים:

  • ה”נפגע” בסעיף 2 לחוק התרופות לא חייב להיות צד לחוזה, יכול להיות כל מי שזכאי לקיום החיוב שהופר ונפגע כתוצאה מההפרה.

עקרונית, הנפגע זכאי לבחירת התרופה, אך יש כמה סייגים. סייג בעניין חובת תום הלב, לא יהיה כפל פיצויים על אותו נזק,  אין אפשרות לבחור בתרופות סותרות- כמו ביטול ואכיפה. סעיף 2 מכיל את כלל התרופות בקליפת אגוז:

צורת הגישה ל”קייס” בחוזים: (הגנה של המפר):

  1. לא היה חוזה, לא הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים–> פגם בחוזה, חוזה למראית עין וכו’.
  2. יש חוזה, אין הפרה. לשם כך תוקפים את תוכן  החוזה. פרשנות, סעיף 39.

מהי הפרה?

אם צד מצהיר הצהרה במסגרת החוזה שמתברת כלא נכונה, האם יש הפרה? לכאורה ,לפי סעיף 2 התשובה היא, לכאורה, לא. הפסיקה הגדירה כי  כשצד מצהיר הצהרה מסויימת במסגרת חוזה, עליו לעשות מה שנחוץ על מנת שמצב הדברים אכן יהיה כך. אם לא עשה כך- יש הפרה.

הפרה צפויה-  אם צד מצהיר  כי יפר חוזה, יש הפרה צפויה (סעיף 17). אם הוא חוזר בו- אין אפשרות ביטול, אך יתאפשרו פיצויים. הגדרת ההפרה כוללת בתוכה גם הפרה צפויה.

בסעיף 2 נאמר כי הנפגע זכאי ל- אכיפה/ביטול/פיצויים. לא כל הפרה מזכה בתרופה. יש זוטי דברים, יש הפרות אשר לא גורמות לנזק וכו’.

דוגמא נוספת לתרופה אשר לא מזכה בתרופה- סעיף 18: סיכול.

היתה הפרה שהמפר לא היה יכול בשום אופן לצפות או למנוע מראש, אין אפשרות לאכיפה או פיצויים. יש בסעיף ב’ אפשרות  לבצע השבה וחילוק יחסי של הנזק.

מה משמעות של מתן ארכה וזמן סביר לקיום חיוב אם יש הפרה צפויה שאינה יסודית ומועד קיום החיוב הוא עוד הרבה זמן? ההנחה בפסיקה היא שצריך לתת למפר זמן סביר לחזור בו מהחלטתו להפר את החוזה.

בהצעת הקודיפיקציה נעשו מספר שינויים:

  • מעבר ממבחן הצפיות למבחן הסיכון.
  • נושא הסיכול הוצא מדיני התרופות והועבר לחלק הכללי של דיני החוזים. מצב של סיכול גורם לפקיעה אוטומאטית של החוזה ומכוח דיני ע”ע יש חובת השבה. הבינו שמיקום דיני הסיכול בתוך דיני התרופות הוא בעייתי. מדובר בהפרה שלא רוצים להטיל בגינה אחריות. נסיבות מסכלות הן בגדר “תאונה משפטית”. אין סיבה לקרוא למישהו נפגע ולמישהו מפר.
  • במצב של סיכול- אין הפרה, איו מפר, אין נפגע. יש פקיעת חוזה והשבה.

 

אינטרס הקיום- העמדת הנפגע במצב בו היה לו החוזה היה מקויים.

           אמצעים- אכיפה ופיצויים. אינטרס הקיום “ברוטו” כולל בתוכו גם הסתמכות גם והשבה. אינטרס הקיום “נטו” הוא הרווח הצפוי (למשל).

 אינטרס ההסתמכות- החזר של מה שהשקיע הנפגע בקיום החוזה ובהסתמך עליו.

הסתמכות אגבית- יש הוצאות שוצאו בהסתמכות על החוזה אך מטרתן באופן ישיר הן לא קיומו. סעיף 10 אומר כי הנפגע זכאי לתבוע לכל נזק שהמפר צפה או צריך היה לצפות. ההחלטה של בית המשפט תהיה תלויה ברמת הצפיות של הנזק. לעתיפ קרובות יצויין בחוזה (לכאורה בלי קשר לחוזה עצמו) כי הקונה מתכוון לעשות הוצאות כאלה ואחרות כתוצאה מהכריתה וזאת כדי ליצור צפיות אצל הצד השני.

אינטרס ההשבה- אינטרס המאפיין את דיני ע”ע, מצוי גם בדיני חוזים. מופיע בעיקר בהקשר לביטול.  הנפגע זכאי למה שהעביר למפר.

נזק תוצאתי- דוג’: אם נכרת חוזה למכירת דירה, הקונה נכנס כבר לדירה, אך כשטרק את הדלת- נפל הקיר(!) מדובר על נזק כתוצאה מסתברת של ההפרה.

אינטרס השבת הפירות מההפרה: נקבע בפס”ד אדרס.

 פס”ד אדרס- נכרת חוזה למכירת ברזל ב”100″, בינתיים זינק המחיר בשוק ל-“200″, החברה המוכרת ניצלה את העלייה ומכרה את החלק שאותו עוד לא מסרה לקונה אחר (ב200). אחר כך ירד המחיר בחזרה ל”100” והקונה קנתה ממוכר אחר במחיר זה, המקורי. האם נגרם נזק לקונה?

החלטת ביהמ”ש: לוין- ההשבה צריכה לכלול בתוכה גם טובת הנאה לה זכה המפר כתוצאה מההפרה. כך החוטא לא ייצא נשכר. אין מניעה להחיל את דיני חוזים גם כאשר החוזה בתוקף.

ברק– גם זכות חוזית  היא זכות המוגנת ע”י דיני חוזים, לא רק זכות קניינית.

שקילות חוזית (ממאמרו של אייל זמיר):מקרה בו החוזה מקויים, אך בתנאים גרועים יותר מהאמורים והנפגע רוצה לתמחר מחדש את הנכס בשיקול הפגמים.

פס”ד נתניה נ’ צוקים- חשין: אם היה מדובר ב”חוזה הפסד”, השקיעו “70” ,ההכנסות היו “50”, כלומר, הפסידו “20”. לפי הגישה הקלאסית, אפשר לתבוע להסתמכות בתנאי שהוא לא עולה על הקיום.חשין אומר שבסעיף 10 אפשר לקרוא גם הסתמכות וגם קיום, הברירה בידי הנפגע.סביר להניח שבחוזה רגיל יעדיף הנפגע קיום וחוזה הפסד- הסתמכות. אינטרס הקיום לא צריך להיות “גג” של אינטרס ההסתמכות.(אין הלכה ברורה, יש פעמים ששופטים פוסקים לפי דעתו של חשין)

הערת קודיפיקציה- קיימת תרופה חדשה- “השהיית קיום” במקרה של הפרה יסודית.

אכיפה

מבחינה פורמאלית, אכיפה היא הסעד הראשוני במעלה במשפט ה ישראלי, זאת מהראיה העקרונית כי “חוזים יש לקיים”.

סייגים לגבי פסיקת אכיפה:

1.חוזה אינו בר ביצוע- אם בלתי אפשרי מבחינה פרקטית לאכוף את החוזה, ביהמ” ש לא יבזה את עצמו ויפסוק אכיפה. בפסיקה אומץ הרעיון של “אכיפה בקירוב” מכוח סעיף 39.

הערת קודיפיקציה: אומץ עניין האכיפה בקירוב במפורש.

2.אכיפת החוזה היא בגדר לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי- אם מדובר בדבר אשר תלוי באישיות הייחודית של הנאכף, בכישרון ספציפי וכיוב’ (להכריח זמר לשיר, צייר לצייר ..).

בפסיקה, אם מדובר ביחסי עובד מעביד לא אישיים (מפעל, רשת ..) אפשר להוציא צו אכיפה (חזרה לעבודה).

3. כשצו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח  ע”י ביהמ”ש –סייג שפורש גם בצמצום. בפס”ד עוניסון נ’ דויטש – ביהמ”ש אמר שאם יש פרוצדורות המאפשרות ביצוע יעיל של החוזה הסייג לא יהיה למכשול – למשל על ידי מינוי כונס נכסים ע”י ביהמ”ש. ביהמ”ש אמר שהכונס כמעט כבר גמר לבנות את הבניין ולכן מינוי כזה הוא מאוד מוצלח.

  1. ביהמ”ש לא יאכוף כאשר אכיפה לא צודקת בנסיבות העניין-

פס”ד וורטהיימר נ’ הררי ובנימיני- נערך זיכרון דברים בין הררי לוורטהיימר למכירת דירתו של הררי. במעמדה שילם וורטהיימר, עפ”י ההסכם 5,000 ל”י. לאחר מכן היו עוד כמה פגישות שלא הניבו חוזה. הצדדים קבעו פגישה  נוספת, אך לפניה כרת הררי חוזה עם קונה אחר (בנימיני). בנימיני לא ידע על זכרון הדברים הנ”ל, עד שגילה שילם כבר 350,000 ל”י. לאחר מכן שילם את שאר הסכום.

החלטת ביהמ”ש: ברק– לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין זכות הקונה הראשון עדיפה על זכותו של השני, אך זכות זו לא מזכה אוטומטית את הקונה הראשון, אלא נשקלת בנסיבות העניין.

שני הקונים ביצעו חיוביהם, אין חשיבות לגודל הסכום שושקע- כך נקבע בחוזה וכך עשו.

השיקול הנכון יהיה לבדוק מה רצה המחוקק. המחוקק, בעניין זה העדיף סדר על צדק, לכן התחשבות בשיקולי צדק בעניין זה תהיה כריקון סעיף 9 מתוכנו.

השאלה בעניין האכיפה של  החוזה עם הררי צריכה להיעשות בהתעלם מהעסקה השניה והתעלם מזכות של צד שלישי.

ח.כהן-ההגדרה בסעיף 3(4) לגבי “אכיפה לא צודקת בנסיבות העניין” חלות.

הקונה השני מילא חיוביו עד תום, מאז הפסיקה הקודמת- הקונה השני עבר לדירה ואף החל בשיפוצים (מה שעשה בזכות- בהתחשב בפס”ד). משיקולי צדק, יש לפסוק לאכיפת החוזה השני.

י.כהן-מסכים עם ח. כהן בתוצאה, לא בדרך. אין ללכת דרך סעיף 3(4).  האכיפה המדוברת בסעיף 9 לחוק המקרקעין כפופה לסייגי האכיפה הרגילים. יש אינטרס ציבורי שצריך לשקול.

הוחלט לפי הפס”ד של ברק– אך ההלכה היא לא חד משמעית, יש מצבים בהם יוכנסו שיקולי צדק.

סעיף 4-מאפשר להתנות אכיפה. (למשל – בשיערוך)

חידושים בהצעת הקודיפיקציה בנושאים של אכיפה:

יש האחדה של התרופות בחוזים ובנזיקין. בנזיקין אכיפה היא באמצעות צו (שווה ערך לאכיפה). הוסיפו סייג נוסף לסעיף האכיפה: לא יתנו אכיפה כאשר תרופת הפיצויים היא מתאימה יותר בשים לב לאופיו של החיוב שהופר. עוד סייג: באכיפת חוב כספי לא יופעל הסייג של שיקולי צדק.

הוסיפו גם תרופה נוספת: צו מרתיע. לקוחה מהמשפט הקונטיננטאלי. הכוונה לכך שאם ביהמ”ש נותן צו אכיפה וחושש שהמפר לא יקיים את הצו, יכול ביהמ”ש לתת צו אכיפה ולאחר כל יום שלא יבוצע הצו יינתן עיצום כספי (סוג של קנס) שיינתן לנפגע. זהו תמריץ לקיים את צו האכיפה.

 

ביטול- סעד עצמי. נעשה באמצעות  הודעת ביטול. בפועל- פעמים רבות יש צורך בהוראת ביהמ”ש.

הפרה יסודית- יש זכות מוחלטת לנפגע לבטל חוזה.

הפרה לא יסודית- ניתנת ארכה למפר לתיקון ההפרה, מתום ההארכה- ביטול.

 ההבדל בין ההפרות: בהפרה יסודית יש זכות מוחלטת מוקנית לנפגע לקיים את החוזה והוא לא צריך לתת ארכה למפר. בהפרה לא יסודית, חייבים לתת ארכה למפר לתקן את ההפרה תוך זמן סביר ומתום הארכה אפשר לבטל גם כן תוך זמן סביר.

בהפרה לא יסודית ישנם גם שיקולי צדק – למרות מתן הארכה יש שיקול דעת לביהמ”ש שלא לקבל את הביטול.

ההכרעה שבין הפרה יסודית ושאינה יסודית היא לא קלה. למשל: איחור לא משמעותי בביצוע הוא לא תמיד הפרה יסודית עפ”י הפסיקה.

מה קורה אם הנפגע לא ביטל תוך זמן סביר? האם הוא מאבד את זכות הביטול?

הוא מאבד את זכות הביטול רק באותם מקרים שניתן להסיק ממכלול הנסיבות שהוא ויתר על כך (פס”ד דלתא הנדסה: ביהמ”ש קובע שגם אם היתה הפרה היא הייתה מזמן ואפשר להתנהג כרגיל). אך באותם מקרים שבהם לא ניתן לקבוע ויתור, בהפרה יסודית אין חובה לתת ארכה אלא אם כן הנפגע לא ביטל תוך זמן סביר ורוצה להחיות את זכות הביטול. תנאי לביטול היא מתן ארכה אם חלף הזמן הסביר.

הפסיקה אומרת – כל עוד החוזה לא בוטל המפר יכול למנוע את הביטול ע”י תיקון ההפרה, אם או בלי קשר לארכה, תיקון זה שולל את אפשרות הביטול ברוב המקרים. זה לא שולל את האפשרות לתבוע פיצויים על התקופה שבין ההפרה לתיקונה. אם החוזה בוטל אין אפשרות לתקן לעומת זאת.

יש הבדל בין אכיפה וביטול במובן נוסף:

אם נפגע מחליט שהוא בוחר במסלול האכיפה ומגיש תביעת אכיפה, ובשלב מסוים נמאס לו לחכות, הוא תמיד יכול לחזור למסלול הביטול ע”י מתן ארכה. אך אם ביטל את החוזה, הוא לא יכול לחזור ולבקש אכיפה. ביטול הוא סופי ואין דרך חזרה.

ביטול בא עם השבה. גם כאשר יש ביטול מכוח פגם בכריתה.

בחוק התרופות גם אם ההשבה היא אפשרית וסבירה זכאי הנפגע להחליט אם ברצונו לקבל השבה בפועל או השבה של השווי הכספי.

לדוגמה: נעשה חוזה למכירת נכס תמורת 100. מועד המסירה הוא חצי שנה אח”כ. חצי שנה אח”כ שווי הנכס ירד ל-70. המוכר נותן נכס “פגום” במידה מסוימת. נניח שזוהי הפרה יסודית. הנפגע דווקא רוצה את הנכס הפגום והוא מתאים לו. אך מבחינה כספית הכי כדאי לו לבטל את החוזה, לקבל את הכסף ולקנות דירה אחרת ב-70.  אם היה תובע פיצויים היה יכול לקבל את ההפרש. אם הוא מודיע על ביטול הוא גם יוכל להישאר בדירה וגם לקבל את ההפרש.

פיצויים מוסכמים – סעיף 15

פיצויים מוסכמים ניתנים להפחתה ע”י ביהמ”ש: האם בעת הכריתה היה ניתן לצפות שהפיצוי לא תואם את הנזק. יש פה סוג של התערבות בחופש החוזים. רק כשאין שום יחס סביר והסנקציה היא עונשית, מתערב ביהמ”ש. הסכם על פיצויים מוסכמים לא מונע אפשרות לתביעה עפ”י סעיף 10 ו-11.

בסעיף 15 ב’ כתוב “כשלעצמו”. אם יש הוראה שהפיצוי המוסכם הוא הבלעדי לא ניתן לתבוע פיצויים נוספים.

פס”ד אמפא נ’ רום כרמל- כרתו חוזה למכירת מכוניות. האישור לייצור מכוניות אלו היה צפוי להגיע תוך זמן קצר. האישור לא הגיע. ( הסכום היה אמור להיות משולם בעת ההספקה). 5 חודשים לאחר מכן  הודיעה הקונה כי תקנה מיצרן אחר ותבע לקבלת פיצויים.

החלטת ביהמ”ש: עבר תחום הזמן הסביר, לכן יש הפרה.

דיון בסעיף 11 א- יש לבדוק מה היה שווי הנכס לפי החוזה ומה שוויו עת הביטול.

ניתן להבין מהחוזה שלמכתחילה  הכוונה הייתה שהמחיר יהיהבהתאם לתאריך- לכן אין מקום לפסיקת נזק מכוח סעיף 11(א).

פס”ד אניסימוב נ’ מלון טירת בת שבע- היה חוזה בין הצדדים לערעור, המערערת לא עמדה בלו”ז בחוזה ואף נטשה את אתר הבנייה. המחוזי פסק פיצויים על הפרת חוזה, ציין שהנפגע צריך להוכיח שהיה נזק שאפשר  לאמוד בקירוב את שיעורו. שיעור הפיצויים, במידה והנפגע לא הוכיח נזק בסכום ספציפי, נתון לאומדן השופט.

החלטת ביהמ”ש: ברק- אין זה נכון כי בעניין סעיף 10 הנפגע צריך להוכיח רק כי היה נזק ושיעור הפיצויים הוא לאומדן השופט. הנפגע צריך להוכיח גם את אומדן הנזק (כספית).

פס”ד חשל נ’ פרידמן- נקבעו תשלומים חודשיים בחוזה בין הצדדים אשר המערערת לא שילמה במשך שנה וחצי. בחוזה נקבעו פיצויים מוסכמים על איחור. החוזי פסק פיצויים חלקיים, הפחית מכוח סעיף 15 לחוק התרופות.

החלטת ביהמ”ש: שמגר-  בצפיות הנזק הכוונה היא לנזק הסתברותי כתוצאה מההפרה אשר אפשר היה לצפותו מראש.

סבירות הריבית נמדדת מול הריבית שהייתה קיימת באותו זמן בשוק.

מבדיקה זו עולה כי הריבית לא סבירה ועל כן יש להפחיתה.

כלל היסוד להפעלת סעיף 15(א)- הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו, ולו בדוחק, בין שיעורי הפיצויים המוסכמים לבין הנזק שניתן היה לצפות בעת הכריתה.

פס”ד נתניה נ’ צוקים- נערך זיכרון דברים בין הצדדים לגבי רכישת אופציה ומימושה לקרקע בנתניה- לשם בניית מלון.

צוקים ביצעה את חלקה, בעוד שהתוכניות שהגישה לא הועלו לקבלת אישורים מהוועדות הרלוונטיות. לאחר זמן הודיעה העירייה כי היא אינה רואה עצמה קשורה בחוזה.

המחוזי  פסק פיצויים “גלובאליים” של 1,000,000 ₪  על הפרת חוזה

העליון  החזיר את התיק למחוזי לשם קביעת נזק ממוני- דחה את עניין הפיצויים “הגלובאליים”.

 המחוזי(2) פסק על פיצוי צוקים על הכסף שהושקע בחיפוש משקיעים בחו”ל, דחה את התביעה לפיצוי על רווח צפוי- החברה לא הוכיחה ברמה הסתברותית גבוהה את הרווחים הנ”ל.

החלטת ביהמ”ש: מלץברוב המקרים ייפסקו מכוח סעיף 10  פיצויי קיום, אך במקרה בו כמעט בלתי אפשרי לקבוע את סכום הקיום אך אפשרי להוכיח את סכום ההסתמכות- ייפסקו פיצויי הסתמכות.

ייפסקו פיצויי הסתמכות כאמור, רק כאשר ההסתמכות לא עולה על הקיום.

אם נוצר מצב בו אינטרס ההשבה  עולה על אינטרס הקיום- הנפגע זכאי למלוא ההשבה.

 הסכום שהושקע בחיפושי החברה אחרי משקיעים מהווה אינטרס הסתמכות

חשין– מטרת סעיף 9(השבה)  לחוק התרופות היא מניעת ע”ע ולא במשפט.

הפיצויים המשתמעים מסעיף 10 הם אומנם פיצויי קיום,  אך אין סיבה לצמצם את השימוש בפיצויי הסתמכות  למקרים קשים בלבד. אסור  ליצור מצב בו הנפגע יקבל כפל פיצויים בגין אותו נזק, שלא ייצא מורווח.

EXIMIN  נ’ טקסטיל- נכרת חוזה למכירת סחורה, הסחורה, אשר נבדקה ואושרה ע”י הקונה נשלחה לחו”ל אך נעצרה במכס עקב הפרת סימן רשום. הצדדים הסכימו להקטנת הנזק, שינו את הגורם להפרת הסימן ועקב כך הלקוח של הקונה קנה את הסחורה יותר בזול. המערערת (הקונה)  תובעת לקבלת ההפרש בין המחיר המקורי  לסופי.

החלטת ביהמ”ש: שמגרסעיף 10(א)- מתוך בדיקת הנסיבות, שני הצדדים היו מודעים להפרה ושניהם פעלו בחוסר תום לב.

יש לחלק את הנזק בין הצדדים.

סעיף 14(א)-הקטנת נזק  לפי סעיפים 10,12,13. סעיפים אלו מתייחסים לשלב ההפרה. שמגר קובע כי אפשר להחיל סעיף זה גם לגבי נזק שחל בשלב החוזי.

פס”ד איינשטיין נ’ אוסי- נערך זיכרון דברים למכירת דירה תוך 4 חודשים תמורת 140,000 דולר.  אחרי 4 חודשים לא נכרת חוזה, וזמן מה לאחר בכן הודעה המוכרת כי היא מוכנה למכור את הדירה תמורת 180,000 דולר- מחיר זול (מחיר השוק בזמן זה- 200,000). הקונים התנגדו וביטלו את חוזה. המשיבה מכרה זמן קצר לאחר מכן את הדירה לקונה אחר תמורת 192,000 דולר.

הקונים תבעו את ההפרש בין הסכום שהוצע להם לבין הסכום בו מכרה לבסוף המשיבה את הנכס (52,000 דולר)

החלטת ביהמ”ש: ברק– בעת פניה לסעיף 10 יש לבצע שני מבחנים:

1.בחינת היקף הנזק, תוך בדיקת הסיבתיות והצפיות שלו.

2. קביעת שיעור הפיצויים.

מטרת הפיצויים, להעמיד את הנפגע במצב בו היה לו החוזה היה מקוים.

הפיצוי הוא ההפרש בין מחיר השוק למחיר החוזי.

לפי סעיף 11 אין צורך בהוכחת נזק, אלא רק בהוכחת ביטול. המבחן בעניין הסכום הוא גם המבחן הנ”ל אך הוא כבול לזמן הביטול.

הפיצויים מכוח סעיף 11 נבדקים אובייקטיבית.

ריבלין- מסכים ומוסיף: במקרה וניתנה לנפגע האפשרות להקטין את נזקו,  ביהמ”ש יכול להקטין את הפיצויים, אך אין צדק בדרישה מן  הנפגע להתקשר מחדש עם המפר  ובכך להפר חוזה בעצמו.

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *