דיני חוזים – בחינה פתורה 2


מועצת הסטודנטים בפקולטה למשפטים

בנק בחינות פתורות

שם הקורס: דיני חוזים

שם המרצה: פרופ’ אריאל פורת

שנת הלימודים: תשס”ה

סמסטר: שנתי

מועד: א’

שאלון:

שאלה 1 (75%) – עד 7 עמודים

ראובן עוסק בייבוא ושיווק של תוכנות מחשב. שמעון עוסק במכירת מחשבים. ראובן שולח לשמעון מכתב בו הוא מציע לו לרכוש 100 תוכנות “פיוניר 2005” במחיר כולל של 100 אלף ₪. בין היתר מפורט במכתב הסטנדרטי כי “זמן האספקה הוא 30 יום, אלא אם יחול עיכוב שלא באשמת ראובן”. עוד כתוב בחוזה כי “נדרש היתר ייבוא כחוק”, וכן כתוב כי “התשלום יתבצע בתוך 30 יום ממועד קשירת החוזה”.

בו ביום עונה שמעון שהוא “מקבל את ההצעה לגבי 80 תוכנות במחיר של 80 אלף ₪”. כעבור 30 יום, שולח ראובן לשמעון 10 תוכנות ראשונות, בצירוף דרישת תשלום ל-100 תוכנות, ובצירוף הערה כי “90 התכנות הנוספות ישלחו בקרוב”.

שמעון מקבל את התוכנות, ומודיע כי בשלב זה אין בכוונתו לשלם. עקב קשיים שיש לראובן להשיג היתר ייבוא לתוכנות הנוספות (כנדרש בחוק), מגיע המשלוח הנוסף לשמעון לאחר 60 יום, כאשר הוא מונה 70 תוכנות. במכתב לוואי של ראובן נאמר כי “לפי שעה אין אפשרות לספק תוכנות נוספות”, וכי הוא “דורש תשלום מיידי, בצירוף פיצויים בסך 10,000 ₪ על הנזק שנגרם לו עקב אי תשלום הכסף במועד, כקבוע בחוזה”.  עוד הוא כותב כי “העיכוב בהשגת ההיתר נבע מקשיי נזילות שהיו נמנעים לו שמעון היה משלם במועד הקבוע בחוזה”.

שמעון טוען כי ראובן הפר את החוזה, הן בכך שלא סיפק לו את כל התוכנות, והן בכך שאיחר בביצוע החוזה. חווה/י דעתך על זכויות הצדדים.

שאלה 2 (25%) – עד 3 עמודים

יש הטוענים שמטרתם של הפיצויים בדיני החוזים היא לפצות, ויש הטוענים כי מטרתם היא לתת לצדדים תמריצים יעילים לביצוע החוזה. אחרים טוענים שלעיתים המטרה היא פיצוי ולעיתים מתן תמריצים יעילים. חווה/י דעתך.

פתרון בלבד

שם הקורס: דיני חוזים

שם המרצה: פרופ’ אריאל פורת

שנת הלימודים: תשס”ה

סמסטר: שנתי

מועד: א’

שם התלמיד: יואב קרמר

ציון: 96

שאלה מספר 1 – ראשית, יש לבדוק האם הייתה לצדדים כוונה ליצור יחסים משפטיים – השאלה האם מסמך מסוים (במקרה דנן- מכתב) הינו חוזה תלויה בראש ובראשנה בכוונת הצדדים למסמך. במקרה דנן, מצוינים חיובים משפטיים של ראובן ושמעון האחד כלפיי רעהו המעניקים זכויות וחובות. ומזאת, ועפ”י תחום עיסוקם של הצדדים והעובדה שהמכתב מנוסח בצורה משפטית (לוין) ניתן לומר כי מדובר בחוזה חליפין מסחרי (במידה ומתקיים דיני ההצעה והקיבול שאותם אבחן כעת) [V]. הצעה וקיבול – בכדי לדעת האם בין הצדדים נכרת חוזה מחייב עלינו לפנות לס’ 1 לחוק החוזים (להלן: החוק). עפ”י הסעיף, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. בכדי שההצעה והקיבול יהוו חוזה צריכות להתקיים שתי דרישות מהותיות: גמירות דעת ומסוימות. ראובן שלח מכתב לשמעון ומכאן שנעשתה פנייה עפ”י ס’ 2 לחוק. מבחן גמירות הדעת הינו מבחן אובייקטיבי המתייחס לביטוי החיצוני של הבעת ההחלטה (ש.ג.מ. חניונים). נראה, כי עפ”י הנסיבות החיצונית והאובייקטיביות במקרה דנן (מכתב הצעה לרכישת תוכנות מחשב) הייתה לראובן גמירות דעת להיכנס לחוזה מחייב עם שמעון (בוטקובסקי). יתרה מזאת, אדם סביר במקומו של הניצע (שמעון) היה יכול להבין כי המציע מעוניין בכרתית חוזה ויצירת יחסים משפטיים (נוה-עם). בנוסף, על הפנייה לענות על דרישת המסוימות. נראה, כי במקרה דנן במכתב הפנייה היו נתונים, כגון: הכמות, המחיר, זמן האספקה ומועד התשלום. לפיכך, ניתן לטעון, כי כל הפרטים המהותיים אודות העסקה היו כלולים בפנייה. עפ”י ס’ 8(א) לחוק, במידה ולא נקבע מועד לקיבול ההצעה, היא תפקע תוך זמן סביר. שמעון ביצע קיבול של ההצעה עוד באותו יום ועלינו לבדוק האם הצדדים הגיעו למפגש רצונות. קרי, על הקיבול להעיד גם הוא על גמירות דעתו של הניצע להתקשר בחוזה. במקרה דנן, שמעון קיבל את ההצעה אך בשינוי מספר התוכנות שהוא מעוניין לרכוש. נראה, כי לא מדובר בגישושים על מנת לשפר את תנאיי העסקה אלא בקיבול תוך שינוי עפ”י הוראות ס’ 11 לחוק [V]. הסעף קובע כי שינוי שיש בקיבול לעומת ההצעה המקורית כמוהו כהצעה חדשה. קרי, ניתן לטעון, כי קיבול תוך שינוי ההצעה מביא ליצירת הצעה חדשה תוך דחיית ההצעה הקודמת (נוה-עם). עולה השאלה האם ראובן ביצע קיבול בשתיקה להצעתו החדשה של שמעון [V]. מחד גיסא, העיקרון הוא כי לא ניתן לבצע קיבול בשתיקה (Felthouse). יתרה מזאת, עפ”י פס”ד בעניין רוזנר, קיבול תקף דורש גילוי חיצוני של הניצע. הרי שקבלה איננה עניין שבלב. ברם, עפ”י ס’ 60(א) לחוק, הקיבול יכול להיות בדרך המקובלת בנסיבות העניין. ומזאת, ניתן לטעון, כי כאשר קיים נוהג בין הצדדים ששתיקה מהווה קיבול בהתנהגות עפ”י ס’ 6(א) לחוק, ניתן לומר כי השתיקה היא הסמכה להצעה. ומזאת, אם בין ראובן ושמעון מערכת חוזית ותיקה (שניהם עוסקים בתחום המחשבים) ונוהגים לעשות חוזי חליפין מסחריים בצורה זאת, אזי ייתכן כי שתיקתו של ראובן מהווה קיבול להצעתו החדשה של שמעון [V]. חוזה אחיד – עפ”י הנתונים בשאלה עולה כי מדובר במקרה דנן בחוזה אחיד כהגדרתו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים [V].  קרי, עסיקנן בחוזה שהתנאים בו נוסחו באופן חד צדדי [V] ע”י צד אחד (ראובן) ונראה כי מדובר בחוזה סטנדרטי המשמש לצרכנים רבים. כעת, יש לבחון את התניה בנוגע לזמן האספקה. קרי, יש לבחון האם התנייה שפוטרת את ראובן מהחובה לספק את התוכנות בתוך 30 יום בגין עיכוב שלא באשמתו מקנה לראובן יתרון בלתי הוגן והאם היא עונה לדרישות ס’ 3 לחוק החוזים האחידים [V]. יש מקום לציין כי כאשר בודקים תנייה בחוזה אחיד יש לבחון את החוזה בכללותו כמכלול ועפ”י הרציונאל כי החוזה מהווה מכשיר להקצאת סיכונים בין הצדדים יש לבדוק באופן מערכתי האם התנאי הינו מקפח ביחס לכל החוזה [V]. טענה אפשרית היא כי התנייה נופלת בגדרי ס’ 4(1) וס’ 4(2) לחוק החוזים האחידים. שכן, אילולא התנייה לא היה פטור ראובן מהאחריות בגין איחור במשלוח התוכנות. קיימת חזקה כי תנאי מקפח הינו תנאי המגן על האינטרסים והערכים של הספק מעבר למה שנתפס כהוגן. חזקה זאת ניתנת לסתירה אם אין פערי מידע בין הצדדים. עפ”י פס”ד קשת, עלינו לבחון הן את יחסי הצדדים והם את מידת ההוגנות של התנאי. מצד אחד, ניתן לטעון, כי קיים חוסר שווין מסוים בין הצדדים. שכן, ראובן מכיר יותר טוב משמעון את סוגיית אפסקת התכונות וזמן הגעתן. הרי שלשמעון אין את הידע (פער מידע) בנוגע לאספקת התוכנות וזמן הגעתן [V]. כמו כן, אנו לא מעוניינים לעודד מבחינה חברתית פטור מאחריות של אספקת ציוד. עם זאת, התניה מדברת רק על איחורים שאינם באשמתו של ראובן. נראה, כי אין מדובר כאן במצב של מידע מלא בין הצדדים ויש לשאול האם לראובן היה יסוד סביר להניח כי ככה”נ (ייתכן בשל קשיי נזילות) יהיה איחור במשלוח התוכנות. יש לזכור גם שאין מדובר בפטור כוללני הפוטר את ראובן מאחריות מוחלטת בנוגע לענייני החוזה וכי ביטול התנאי עלול לגרום להוצאותו של מוצר מן השוק (פס”ד קשת). שכן, חוזה ללא תנאי הפוטר מעיכוב שלא באשמת ראובן הינו מוצר אחר וסביר להניח גם שיהיה יותר יקר מאשר חוזה הפוטר את ראובן. כמו כן, עולה השאלה האם יש מקום להיזקק ל”כלל הפרשנות כנגד המנסח”. שכן, קיימת חזקה שאם צד אחד ניסח חוזה אזי יש לפרש אותו לטובת הצד השני. אמנם אין פרטים מאד עמומים [הערת המתרגלת: האם הביטוי “שלא באשמתו” אינו עמום?] בחוזה, אך ייתכן כי ניתן לפרש את החוזה כך שיש גבול למשך זמן עיכוב משלוח התוכנות. את ביטול התנאי המקפח (כביכול) ניתן לבצע באמצעות פנייה לגורם שמוסמך לפנות לבית הדין לחוזים אחידים או באמצעות תביעה לביהמ”ש ושימוש בעקרון תום הלב (ס’ 39). היתר היבוא –עולה השאלה האם השגת היתר היבוא כחוק מהווה תנאיי מתלה או שמא התחייבות חוזית של ראובן [V]. ראובן יטען, כי היתר הייבוא הינו תנאיי מתלה (אירוע בלתי וודאי שבהתקיימו תקום חובת ביצוע), ולכן אין עליו חובה לבצע את חלקו בחוזה כל עוד התנאי המתלה לא התקיים. מנגד, יטען שמעון, כי השגת ההיתר הינה חיוב חוזי לכל דבר ועניין. בפס”ד אמפא נ’ רום כרמל, נפסק כי אם השגת הרישיון הינה מתחום עיסוקו ומומחיותו של המוכר, אזי עסקינן בהתחייבות חוזית. בפס”ד נקבעו שני מבחנים לקביעה האם מדובר בתנאי או שמא בחיוב: (א) יש לבדוק האם התנאי המתלה הינו בתחום המומחיות והעיסוק של אחד הצדדים. טענה אפשרית היא כי ראובן הינו יבואן ומכך תחום עיסוקו ומומחיותו הינה בין השאר השגת היתר ייבוא כחוק. ומכך, שעפ”י מבחן זה, מדובר בחיוב חוזי. (ב) יש לבדוק האם התנאיי המתלה קשור לביצוע החוזה או ליכולת לבצע את החוזה – במקרה דנן, ניתן לטעון, כפי שעלה בפס”ד רום כרמל, כי הרישיון קשור ליכולת לבצע את החוזה ומכך שמדובר בחיוב חוזי [V]. יתרה מזאת, מבחינת מדיניות משפטית, הרי שפרשנות של סעיף חוזי חוזי כחיוב ולא כתנאי מתלה באה למנוע ויתור לא מוצדק על זכויות [V]. חיובים שלובים – במקרה דנן, אמנם עפ”י החוזה לכל צד ישנו חיוב עצמאי (עבור ראובן- אספקת התוכנות ועבוד שמעון- התשלום), אך בפס”ד שוחט נ’ לוביאנקר, נפסק כי מכוח עקרון תום הלב (ס’ 39), במקרה שיש לך חששות סבירים בנוגע לקיום החוזה, מותר לך לומר שתניות שהיו עצמאיות לגמרי, יהפכו להיות תניות שלובות. ראוי לציין, כי מדובר בעמדה יחסית חריגה, אשר פוגעת בחופש החוזים וברצון הצדדים. ברם, ניתן לטעון, כי מכיוון ששמעון חשש מההפרה הצפוי של החוזה (ס’ 17 לחוק החוזים-תרופות), אזי הוא הפך את התניות לשלובות ומכך עליו לשלם רק עם משלוח התוכנות. בפס”ד שוחט מבצעת השופטת בן-פורת שימוש בדוקטרינה אמריקאית, אשר גורסת כי כאשר יש בסיס סביר לנושה להאמין שהחייב יפר את החוזה, אזי יכול הוא לדרוש בטוחה מתאימה לביצוע החוזה לפני שהוא מבצע את חלקו. חיובים שלובים יוצרים תלות גדולה בין הצדדים. כמו כן, שמעון יכול לטעון כי ניתן לקרוא לתוך החוזה תנייה מכללא אשר גורסת כי במידה ויהיה איחור לא סביר בביצוע החוזה, אזי הוא לא יהיה חייב בתשלום. נראה, כי שימוש במבחן “הטרדן המתערב” [V] והפעלת פרשנות במובן הצר ע”י תניה מכללא עובדתית איננה מועילה במקרה דנן, שכן לא ברור האם בעת כריתת החוזה היה מסכים ראובן לתנייה שכזאת [V]. ברם, ניתן לטעון, כי יש לעשות במקרה דנן שימוש בפרשנות במובן הרחב ע”י קריאה של תנייה מכללא משפטית אל תוך החוזה. בבסיסם של תניות אלו עומדים שסתומים של מושגים כגון צדק, תום לב ורצון לחוזה צודק, הוגן ויעיל מבחינה כלכלית. ברם, ניתן לטעון, כי קיימת כאן סתירה גדולה מדי מרצון הצדדים ואף צד לא כפה על האחר להיכנס לחוזה ויש כאן פגיעה בחופש החוזים. וזאת, במידה ותיקרא תניה שכזאת אל תוך החוזה (אפרופים). במידה וראובן הינו צד כלכלי חזק הרבה יותר מאשר שמעון, ייתכן וניתן להשתמש בכלל הפרשנות כנגד המנסח כפי שנעשה בפס”ד ירשבסקי נ’ אסני. וזאת, במידה ולראובן יש “כיס עמוק” וייתכן שיהיה קושי להוכיח זאת. הרי שככל הנראה מדובר בצדדים יחסית שווים מבחינה כלכלית. אם כן, אמנם לצדדים במקרה דנן חופש לעצב את החוזה עפ”י סעיפים 23-24 לחוק החוזים, אך ייתכן כי בצורה של פרשנות תכלילת (ברק באפרופים) נתין יהיה לשנותו [V].  הפרת חוזה – עולה השלאה האם ראובן הפר את החוזה בכך שלא סיפק את כל התוכנות ובכך שאיחר בביצוע החוזה. (א) בנוגע למספר התוכנות שסופקו – נראה,כי אין עילה זאת יכולה להיות לשמעון, שכן הוא בעצמו ביקש אספקה של 80 תוכנות. ראובן יכול לטעון בפגם בכריתת החוזה בגין טעות לא ידועה עפ”י ס’ 14(ב). שכן, עד שראובן לא שלח לשמעון את המכתב השני בדבר הכוונה לספק תוכנות נוספות, שמעון לא ידע על טעותו של ראובן. ומכך, שביהמ”ש רשאי לבטל את החוזה או חלקים ממנו (אספקה של 20 תוכנות נוספות) אם הוא רואה שנכון לעשות בנסיבות העניין, מטעמים של צדק. הרי שמטרת שסתום זה הינה איזון בין האינטרסים של הצדדים. כמו כן, בנוגע לטענה כי ראובן לא סיפק את התוכנות, אזי ראובן יכול לטעון כי שמעון היה חסר תום לב (ס’ 39) בביצוע החוזה. זאת ועוד, נראה כי עפ”י נסיבות המקרה על שמעון לגלות לראובן על טעותו בנוגע לכמות התוכנות שעליו לספק לו ולא לנצל טעות זאת כעילה לביטול החוזה או טענה בדבר הפרת החוזה. (ב) בנוגע לאיחור בביצוע החוזה – עולה השאלה האם במקרה דנן מדובר בהפרה יסודית של החוזה: 1) הפרה יסודית מסתברת – עלינו לחזור לרגע כריתת החוזה ולשאול את האדם הסביר האם לאור ההפרה הוא היה מתקשר בחוזה. בפס”ד ביטון נ’ פרץ פירש ביהמ”ש את סוגיית ההפרה היסודית המסתברת רק לעובדות ששני הצדדים יודעים ומכך שיש כאן תמריץ לגילוי מידע (קרונן ותיאוריית בירורת המחדל העונשיות). מחד גיסא, שמעון יטען כי האדם הסביר לא היה מתקשר החוזה שבו יהיה איחור כה משמעותי באספקה. מנגד, ניתן לטעון, כי ראובן כבר הקצה בחוזה את הסיכון אודות האיחור באספקה. בכך גם עולה הסוגיה של טעות בכדאיות העסקה. לשיטתו של פרופ’ פרידמן, טעות בכדאיות העסקה הינה סוגייה שהצדדים לקחו עליה סיכון מסוים ולכן ראובן יכול לטעון כי מדובר בטעות בנוגע לכדאיות העסקה ולכן לא ניתן לבטל את החוזה. עולה השאלה מהי הסיבה לעיכוב בביצוע החוזה. הרי שאם העיכוב נבע מקשיי נזילות הרי שטענה אפשרית היא כי בכל מקרה הסחורה לא הייתה מגיעה בתוך 30 יום ואם ראובן ידע זאת, אזי ייתכן כי היה כאן חוסר תום לב במשא ומתן (ס’ 12 לחוק) אשר גרם לשכלולו של החוזה. הרי שעל המו”מ להיות פשוט, גלוי לב ושווה לכל נפש (עטיה). אמנם קיים לשמעון סעד של ביטול והשבה מכוח ס’ 9 לחוק החוזים – תרופות, אך ניתן לטעון כי עפ”י פס”ד גולן נ’ פרקש, ביטול החוזה במקרה דנן לא יהיה צודק, מכיוון ששמעון יודע שראובן מעוניין לקיים את החוזה. הרי שלפי ס’ 7(ב) לחוק החוזים-תרופות, בהנחה כי מדובר בהפרה לא יסודית של החוזה וכן כי מדובר בחוזה לאפסקת 100 תוכנות, אזי על שמעון לתת לראובן אורכה (ייתכן ששמעון יטען כי כבר נתן אורכת ביצוע) לביצוע החוזה והוא לא יכול לבטל את החוזה אם בנסיבות העניין הביטול איננו צודק. בהנחה כי ראובן אכן הפר את החוזה, אזי שמעון יכול לנסות לתבוע גם פיצויים מכוח חוק החוזים-תרופות. סעיף 2 לחוק התרופות, קובע כי תרופת הפיצויים אשר נובעת מהפרת חוזה יכולה להצטרף לתרופת היבטול או להינתן בנפרד. מטרת הפיצוי הינה להגן על אינטרס הציפייה ומהותו היא להביא את הנפגע למצב בו היה אילו קוים החוזה (מבט). הפיצויים הכלולים בהגנה על אינטרס זה הינם פיצויים בגין אבדן ערך, נזק תוצאתי ונזק שכרוך בהפרה. כאמור, עפ”י פס”ד מבט, אין סתירה בין פיצויים לבין זכות הביטול וההשבה. ברם, לא ייתכן שילוב של הפרה מלאה, בשווי או בעין ביחד עם פיצויי ציפייה מלאים. קרי, שמעון יכול לתבוע פיצוי וביטול החוזה גם יחד בתנאי שלא ידרוש פיצוי כפול בגין אותו נזק ושאין סתירה מהותית בין הסעדים הנתבעים. פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים תרופות – ראשית, עלינו לראות שאכן קרה נזק. (א) דרישת הנזק – תנאי מוקדם להיווצרות הזכות לפיצויים הוא קיומו של נזק. נראה, כי שמעון יטען כי נגרם לו נזק ממוני כתוצאה מהפגיעה במכירת מחשבים בשל האיחור בביצוע החוזה. (ב) סיבתיות – בהנחה כי האיחור בביצוע החוזה הינו הפרה של החוזה, אזי נדרש קשר סיבתי בין ההפרה לנזק. במקרה דנן, נראה כי אלמלא האיחור בביצוע לא היה נגרם הנזק לשמעון. (ג) צפיות – על הנזק להיות צפוי ברגע כריתת החוזה ע”י המפר (ליפשיץ’). ראובן יטען כי לא יכול היה לצפות לכך שייגרם לשמעון נזק בשל איחור בהספקה. שכן, הצדדים הגדירו כתנאיי בחוזה שאיחור שכזה עלול להתרחש. (ד) הקטנת הנזק – ס’ 14 לחוק החוזים-תרופות דורש שהנפגע יעשה ככל הניתן כדי להקטין את נזקו. אין נתונים במקרה דנן אודות דרישה זאת. נוסחת הפיצויים, לשיטתו של פרופ’ פורת, מורכבת מאינטרס הציפייה ברוטו בניכוי מה ששמעון עוד לא שילם (80,000 ₪) בתוספת נזקי הסתמכות ונזק תוצאתי. פיצויי הסתמכות – אליבא ד’שופט חשין בפס”ד מלון צוקים, ס’ 10 פורש את כנפיו גם על אינטרס ההסתמכות של הצד הנפגע. ייתכן כי לשמעון הייתה הסתמכות אגבית שלילית (אבדן הזדמנויות) ונזקים בשל הסתמכות על זמן האספקה בכך שלא מכר מחשבים. כאן, כאמור, תעלה השאלה האם בכלל שמעון יכול להסתמך על אספקה במועד. סביר להניח שסוגייה זאת תעלה לשמעון קשיים רבים בתיעתו כנד ראובן. פיצויים לפי ס’ 11 – עפ”י פס”ד תושיה, שיעור הפיצויים לפי ס’ 11 מהווה את ההפרש בין המחיר החוזי לבין מחיר השוק. ומכך, שאם יבוטל ההסכם ומחיר תהוכנות בשוק עלה, אזי ראבון יהיה חייב בפיצוי בגין הפרש זה. פיצויים בגין נזק לא ממוני – עפ”י ס’ 13 לחור החוזים-תרופות, נראה כי אין לפגע זכות מוקנית לפיצויים בגין נזק לא ממוני. עפ”י פס”ד Hawkins, פיצוי שכזה יעשה עפ”י שיקול דעתו של ביהמ”ש. יש לציין, כי שמעון יכול גם לתבוע פיצוייים מכוח סעיף 12 לחוק, עד עוד מדובר בראשי נזק שונים. [הערת המתרגלת: אשם תורם של שמעון?]. ראובן יכול לתבוע אכיפה של החוזה מכוח חוק החוזים-תרופות ולדרוש את הכסף שמגיע לו. וזאת, בהנחה כי שמעון הוא זה אשר הפר את החוזה. כמו כן, מכוח ס’ 4 לחוק החוזים-תרופות, יש להעביר את סכום הכסף לא בשווי נומינלי אלא בשווי משוערך (ליפשיץ’). בנוסף לאכיפת החוזה, יכול ראובן לתבוע פיצויים מכוח ס’ 10: נזק – לראבון נגרם נזק בשך 10,000 ₪, בשל אי תשלום הכסף במועד. קש”ס – קיים קשר סיבתי בין אי התשלום לנזק. צפיות – לא בטוח כלל כי שמעון יכול היה לצפות בעת כריתת החוזה כי למועד תשלומו יש השלכה כה מהותית על מועד האספקה. ברם, ייתכן כי ניתן לטעון שבעסקאות שכאלו זה דבר שגרתי ורגיל לממן את הייבוא בעזרת תשלום של לקוח [V]. כמו כן, ראובן יכול לתבוע פיצויי הסתמכות על החוזה בשל ההסתמכות שלו לקבל את התשלום בתוך 30 ימי עסקים. הרי שהוא הסתמך על השימוש בכסף בכדי לייבא את התוכנות ולשלם הוצאות נלוות [V]. בנוגע לפיצויים בנוגע לאבדן נפח עסקאות – עסקינן בנכס שאיננו ייחודי וכתוצאה מכריתת החוזה עם שמעון, ראבון לא כרת חוזה עם לקוח אחר וייתכן שניתן לטעון במקרה דנן לאבדן נפח עסקאות [V]. הטעיה – ייתכן ושמעון יכול לנסות לתבוע על הטעיה מכוח ס’ 15 לחוק החוזים –  בהנחה כי משלוח התוכנות והשגת הרישיון לייבואן היו תלויים בצורה כה מהותית בתשלום לראובן, אז ייתכן כי בנוסף לעובדה שקיים יסוד סביר להניח שראובן ידע שלא יוכל לספק את התוכנות במסגרת המזן הנקוב בחוזה, כי ראובן הטענה את שמעון וכך שמעון התקשר בחוזה. אנמק את דברי: הטעיה היא כל מצב שבו צד אחד גורם לצד האחר לחשוב משהו על העובדות או על הדין שאיננו נכון. יסודות עילת ההטעיה: (א) קיומו של חוזה – מתקיים במקרה דנן. (ב) טעות – ייתכן כי שמעון יטען שטעה בנוגע לסיבות שעלולות לגרום לעיכוב ביצוע החוזה. (ג) קש”ס בין הטעות להטעיה – הטעיה יכולה להיות באופן אקטיבי (באמצעות מצג שווא) או באופן פאסיבי (אי גילוי). במקרה דנן, אי הגילוי הוא הדבר שעשוי היה לגרום להטעיה. שכן, אם היה מגלה ראובן לשמעון עוד פרטים בנוגע למהות אספקת התוכנות, ייתכן כי שמעון לא היה מתקשר בחוזה. חובת הגילוי יכולה לנובע מכוח הדין, הנוהג או הנסיבות. חובת הגילוי במקרה דנן יכול לנובע מהדין (ס’ 12 לחוק החוזים) או מהנוהג שבין יחסי ספק-לקוח (לוין). שמעון יטען, כי עפ”י נסיבות המקרה היה חייב ראובן לגלות לו את מגבלות אספקת התכונות (צרפתי). ברם, אין להרחיב יתר על המידה את חובת הגילוי כדי לא לפגוע בחיי המסחר התקינים. עם זאת, ייתכן כי מדובר במידע שהיה צורך לגלותו בשל ציפיות סבירות ולגיטימיות של הצד השני. בהנחה כי במקרה דנן עילת ההטעיה תוכח, אזי זכאי שמעון לביטול החוזה [V]. [71/75. דיון מעמיק בעילת ההטעיה]

שאלה מספר 2 – לדידי, מטרת הפיצויים בדיני החוזים הינה הן לפצות את הצד הנפגע והן לתת לצדדים תמריצים יעילים לביצוע החוזה. מחד גיסא, אמנם תכליתם של הסעיפים המופיעים בסימן ג’ לחוק החוזים-תרופות הינה לפצות את הנפגע בשל הפרת החוזה עימו. ברם, ניתן לראות בסעיפים הרבה מאד הגבלות על מתן הפיצוי אשר מטרתם ותכליתם הינה תמריץ יעיל לצדדים לביצוע החוזה [V]. לדוגמא, בנוגע לסוגיית נטל הקטנת הנזק שבסעיף 14(א) לחוק התרפות. במצב שבו הופר החוזה, חייב הצד הנפגע לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת להקטין את נזקו. הרציונאל העומד בבסיסו של סעיף זה הינו שברגע שהופר החוזה כלפייך, אזי הצד הנפגע הופך להיות מונע הנזק הזול יותר [V]. יש בכך היגיון כלכלי רב. נטל הקטנת הנזק מפחית את פוטנציאל הפיצויים לצד הנפגע ומתמרץ אותו בכל לנסות לקיים את החוזה [הערת המתרגלת: לא תמיד]. דוגמא נוספת לתמריץ לצדדים לקיים את החוזה היה כאשר קיים הפרש לא פרופורציונאלי בין תוחלת הנזק לבין הפיצוי. במצב דברים זה אין צורך במתן פיצויים כפי שנפסק בפס”ד ג’ייקוב ויאנג. סממן נוסף של תמריץ יעיל לצדדים לקיים את החוזה הוא האפשרות שקיימת לצדדים לקבוע פיצויים מוסכמים בחוזה מכוח ס’ 15 לחוק. במצב דברים זה, הצדדים מגלים האחד לרעהו בזמן המו”מ את פוטנציאל הנזק שלהם ופוסקים בחוזה פיצוי, אשר הינו לרוב מדויק יותר. ומכך, שהפרת החוזה תעשה רק כאשר היא תיהיה יעילה מבחינה כלכלית. כמו כן, רשאי ביהמ”ש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים במידה והפיצוי לא עומד ביחס סביר שניתן היה לראותו כתוצאה מסתברת של הפרת החוזה במועד כריתת (חשל) ובכך מתמרץ את הצדדים לקיים את החוזה. עם זאת, ניתן לטעון, עפ”י פס”ד  Peevyhouse כי בכך שלעיתים ביהמ”ש פסוק פיצוי לצד הנפגע, הדבר יכול ולעול לגרום ex-ante לצדדים פוטנציאליים אחרים לא לקים חוזים. שכן, בפס”ד Peevyhouse פסק ביהמ”ש על מתן פיצוי בגין ירידת ערך, למרות שהחברה המחכירה התחייבה ליישר את הקרקע בעצמה בסוף תקופת ההחכרה. ניתן לטעון, כי בעצם מתן פיצוי לצד מסוים, יש בכך תמריץ עתידי לא לקיים חוזים. במצב דברים זה עלול להתעורר ניגוד מסוים. שכן, פיצויי קיום מלאים לצד הנפגע עשויים בהחלט להרתיע מפרי חוזה פוטנציאליים. ברם, פיצויים שכאלו עשויים גם לגרום למצב של התסמכות יתר על החוזה ולגרום ל-Moral Hazard. דהיינו, מצב שבו הצד הנפגע אף לא מנסה לעזור לקיים את החוזה. ולכן על הפיצויים יש מספר מגבלות, כפי שהן באות לידי ביטוי בסעיפים 10,11 ו-13 לחוק החוזים-תרופות. הטענה התומכת בתיאוריה כי הפיצויים מהווים תמריץ יעיל לקיום החוזה, עשויה להיות כי העובדה שהצד הנפגע זכאי לפיצויים רק עבור נזקים אשר הינם בגדר הצפיות האובייקטיבית בעת כריתת החוזה, גורמת לו לתמריץ באופן מקסימאלי על פוטנציאל הנזק שלו [V]. במצב דברים זה, כאשר יש גילוי מידע מלא בין הצדדים סביר להניח שכל הסיכונים כבר מוקצים בחוזה ומכך שיש לצדדים תמריץ יעיל לביצוע החוזה. תיאוריה נוספת שעולה בקנה אחד עם הטענה כי מטרת הפיצויים הינה מתן תמריץ יעיל לקיום חוזים, הינה התיאוריה של פרופ’ פורת בדבר מנגנון ה-Anti Insurance. הרי שבמצב זה מטרת הפיצוי שעתיד לשלם הצד המפר את החוזה, איננה לפצות את הצד הנפגע אלא להביטח כי לא יהיה לו אינטרס להפר את החוזה. הדוגמא שנותן פרופ’ פורת היא מצב שבו נמכרת מכונית משומשת ע”י דילר. למכונית יש הילוכים והקונה מעוניין לדעת בוודאות כי הוא רוכש סחורה איכותית ולא פגומה. מנגנון ה”אנטי ינשורנס”, לא נועד לפצות את הקונה אם יהיה פגם במכונית, אלא להבטיח לו אמון מסוים בסחורה אותה הוא רוכש. כלומר, ישנו חשש שנזק שעלול להיגרם להילוכים ייגרם בשל שימוש לא נאות ולא זהיר בהם. ולכן, מתפתח מנגנון שבו קיים “אנטי ינשורר”, אשר במידה ויש נזק להילוכים אזי הדילר (המוכר) משלם לו סכום כסף מסוים. במצב דברים זה מנגנון הפיצויים לא מפצה את הקונה על הנזק שהילוכים, אלא מבטיח לו שהוא רוכש סחורה איכותית. שכן, אם יש בעיה בהילוכים אזי המוכר ישלם פיצוי לצד ג’. לפיכך, האמור לעיל מביא לכך שיש תמריץ יעיל לביצוע החוזה ולא להפרתו. כמו כן, ישנו תמריץ לגילוי כמה שיותר מידע האחד לשני. תיאוריה נוספת שעולה בקנה אחד עם התמריץ היעיל לקיום חוזים הינה התיאוריה של איירס וגרטנר אודות כללי המחדל העונשיים (ברירות מחדל עונשיות). לשיטתם, אינפורמציה שהיא חיונית לקיום החוזה והייתה עלולה שלא לעלות לדיון במהמך המו”מ, היא ברירת מחדל עונישת. הדוגמא שמתארת זאת בצורה הטוב ביותר היהא כלל הצפיות של מתן פיצויים בגין הפרת חוזה. הרי שאם לא גילת בזמן המשא ומתן אודות פוטנצאיל הנזק של לצד השני, אזי סביר להניח שהוא לא יכול לצפות את הנזק הזה ולא יצטרך לשלם עליו. עניין זה מתקשר גם עם התיאוריה של קרונמן אודות גילוי מידע מלא. זאת ועוד, עניין נוסף אשר עולה בקנה אחד עם התמריץ היעיל לקיום חוזים הינו הגנת האשם התורם אשר התפתחה בפסיקה בעניין פס”ד Eximin [V]. כלי זה גורם לחלוקת הנזק על בסיס אשם הצדדים. מצב זה של Double liability, לפיו כל צד נושא בנזק שלו בגין ההפרה, נותן תמריצים לקיים את החוזה [V]. מנגנון נוסף אשר מעניק תמריץ לצדדים לקיום החוזה דרך מוסד הפיצויים הינו האופציה הכפולה. שכן, אם הצדדים הקצו בחוזה את שווי הנכס עבורם, ביהמ”ש בכל מקרה לא יחרוג מתקרת השווי או רצפת השווי עבור הצדדים. טענה בדבר התיאוריה כי מטרת הפיצויים הינה לפצות בלבד, יכולה להיות במצב של חוזה הפסד. שכן, במצב של חוזה הפסד, במידה וביהמ”ש פוסק פיצויי קיום ואף הסתמכות (פיצויי התסמכות הם לרוב גבוהים יותר במצב של חוזה הפסד כאשר המפר הוא לא האדם שנמצא בחוזה ההפסד) אין לצד המצוי בחוזה ההפסד אינטרס לקיים את החוזה (חשין במלון צוקים) [V]. לסיכום, נראה כי לעיתים מטרתם האמיתית של הפיצויים בדיני החוזים הינה לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו גרידא (פס”ד Hawkins, פס”ד Parker ופס”ד ליפשיץ’). ברם, לעיתים מתן פיצויים ע”י ביהמ”ש או אי מתן פיצויים ע”י ביהמ”ש בשל ההגבלות השונות שקיימות באקדמיה, בפסיקה (Eximin) ובחוק (כלל צפיות הנזק, נטל הקטנת הנזק, שיקול דעת לביהמ”ש בנזק לא ממוני עפ”י ס’ 13 ועוד) יוצרת מצב ex-ante  של תמריץ לצדדים עתידיים לקיים חוזים. נראה, כי הכל תלוי בנסיבות העניין ובנסיבות המקרה. לעיתים, ישאירו הפיצויים צד אחד כאשר ידו על העליונה ולעיתים יווצר מצב שיגרום לצדדים פוטנציאליים עתידיים תמריץ יעיל לקיום החוזה.  [25/25. יפה מאד!]

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *