דיני חוזים – אוניברסיטת תל אביב

אוניברסיטת ת”א- הפקולטה למשפטים- דיני חוזים

חסר שיעור מס’ 1

דיני חוזים- שעור 2

26/10/04

זכות חוזית הזכות המרכזית בה אנו עוסקים. הבחנה בין זכות חוזים לזכות קניינית.

טוב לו לאדם שתהיה לו זכות חוזית לגבי נכס ולא קניינית כי על ידי כך הוא יעביר את הסיכון לידיו של מישהו אחר.

ההבחנה בין זכות חוזית לקניינית – עדיפות- בפסקי הדין התקיים דיון שהתייחס לנושא העדיפות. בואו ניקח את דוגמת הבנק, קיימות שתי עסקאות, בעסקה אחת יש למפקדה זכות חוזית שמתבטאת בכך שאם היא תרצה למשוך סכום כספי הבנק יהיה חייב לתת לה את הכסף.

לעומת זאת במקרה הכספת המפקידה היא במשמעות אחרת, המפקידה כאן שמה את הנכסים שלה בכספת בבנק היא לא מעבירה לבנק את הבעלות, החוזה הינו חוזה שמירה. שאלת העדיפות מתעוררת במקרה שהבנק לא יכול לשלם את חובותיו- המצב הזה נקרא פשיטת רגל. לאדם יש חובות שאינו יכול לשלם, באופן משפטי פשיטת רגל היא של אדם פרטי, כאשר יש פשיטת רגל של תאגידים אנו מכנים זאת פירוק. איך נקבע את העיקרון של מעמד החייב בפשיטת רגל? הבנק הוא חייב ובמידה שנשאר לו משהו יש לחלק זאת בין הנושים. מה הם הכללים שנפעל על פיהם:

כשאדם  או חברה אינם מסוגלים לשלם את חובותיו יש פרוצדורה שממנים נאמן שתפקידו לאסוף את כל הנכסים של החייב, לכנס את נכסי החייב ובדמי המכירה צריך לשלם ולו חלקית בין הנושים.

במקרה שלנו יש לנו שני נושים, האם דינם שווה? נאמן צריך לכנס את כל נכסי החייב, ברור שמנכסי החייב יכולים ליהנות הנושים, אך מה לגבי הכספות , צריך לעשות חלוקה ולראות מה שייך לבנק ומה לא? מעצם ההסכם של הכספת ברור כי בנכסים אינם של הבנק אלא של בעלי הכספת. בעל הכספת אינו סתם נושה הוא בעל מעמד מיוחד, הוא נושה מובטח הוא בעלים של נכס שיש לחייב והוא יקבל את נכסיו ונכסיו יוצאים משאר כספי הבנק, בעל זכות קניינית. מוכרים את נכסי הבנק ומחלקים זאת בין מספר נושים, כל נושה יקבל את החלק היחסי שדלו בחוב, חל עקרון השוויון בין הנושים, יקבל את החלק היחסי שלו בחוב. יש לעיקרון של השוויון בין הנושים לא מעט חריגים, חריג אחד מתייחס לשכרם של העובדים, חריג מרכזי נוסף מתייחס לנושה שמחייב את החייב לתת את החוב בזמן- לדוגמא בנק נותן הלוואה לחייב, הבנק הינו הנושה, הבנק אינו סומך על החייב ועל מנת להבטיח את עצמו הוא מחייב את החייב לתת משהו כמו דירה על מנת שיהיה ביטחון לבנק שהחוב יחזור אליו. עסקה זאת נקראת עסקת משכון, עסקת שעבוד.

במקרה הזה לבנק יש זכות קדימה על הנכס לפני נושים אחרים. הדירה יוצאת מכלל הנכסים כי לבנק יש זכות קניינית אחרת שנקראת משכון והזכות עדיפה על פני זכויות אחרות.

לגבי ערבות, משכון היא זכות קניינית שנותנת עדיפות לבעל המשכון. משכון הוא אמצעי להבטחת חיוב אך אינו האמצעי היחיד. אמצעי נוסף הוא ערבות. ניקח את הדוגמא שבנק נותן הלוואה ללקוח והוא מעוניין בערבים והמשמעות היא שהחייב צריך לספק לבנק ערב שיערוב לחייב לתשלום ההלוואה. זאת אומרת שאם החייב לא ישלם בזמן את ההלוואה לבנק יש זכות לפנות אל הערב שישלם, כלומר גם הערב הוא חייב, אך הוא נקרא ערב ולא חייב כיון שהוא חייב משני. הערב הוא לשם בטחון, במידה והבנק חייב את הערב, הערב יוכל לתבוע את החייב מתוך שיקול של עשיית עושר שלא במשפט .

עסקה זו היא עסקה של חייב עיקרי וחייב משני- עסקת ערבות כדי להבטיח חוב גם משכון זו עסקה כדי להבטיח חוב. ישנו יתרון לזכות קניינית על זכות חוזית, הזכות החוזית עקרונית מעניקה לנושה מעמד שווה .

סיכון עדיפות עקיבה– אני רוצה לקנות מכונית, מישהו מפרסם את מכוניתו למכירה ואני מעוניינת לרכוש את המכונית, אנו מסכמים שהקניין עבר לקונה ועקרונית אני זכאית לקחת את המכונית,שילמתי את מלוא המחיר ומבקשת לקחת את הנכס למחרת. המוכר אינו ישר והוא מוכר את המכונית למישהו אחר שהציע לו סכום גבוה יותר. המוכר מחר את המכונית לצד שלישי אז יש לנו תחרות, תחרות בין זכות קניינית לבין זכות קניינית אחרת. אם למוכר אין זכות בנכס הוא מעביר אפס זכויות בנכס.

?לקונה יש זכות כלפי המוכר וברור שהמוכר לא רק פגע נואשות בקונה הראשון אלא הפר את ההתחייבות החוזית שלו מול הקונה השלישי.

אנו עוסקים בשאלת העקיבה, שאלה שעוסקת ביכולת של בעל הקניין לעקוב אחר הנכס גם אם הוא מתגלגל לצדדים שלישיים? לבעל הזכות הקניינית יש זכות לעקוב אחר  הנכס עד הצד השלישי? אנו מתארים מצב שבו הקונה קנאי לנכסו , הוא רוצה אותו, לקונה הראשון יש זכות לנכס. אך כמו בכל מקרה העיקרון כפוף לסייגים. לדוגמא תקנת השוק, סעיף 34 לחוק המכר.

על מנת שצד שלישי יגבור על אדם בעל זכות קניינית קודמת יש צורך להראות כי נגרם לו נזק.

אם אדם קיבל נכס במתנה אין הצדקה שיקבל את הנכס לידיו , אך אם אין לו אשמה והוא הוציא ממשאביו יש צידוק שהנכס יישאר אצלו.

תום לב= אשמה, תמורה= מאזן נזק, קניין= עוצמת הזכויות ,תנאי השוק-מוכר אשר עוסק ברגיל במכירת נכסים מסוג של הממכר , המכירה נעשתה במהלך הרגיל של עסקיו- מרכיבי תקנת השוק.

 תקנת השוק באת להגן על הזרימה השוטפת של המסחר.

כשאנו מדברים על מכירה פרטית של נכסים עקרונית הקניין ישמר בידיו של הבעלים המקורי. אם המוכר הפרטי איננו בעלים ואינו זכאי למכור את הרכב אינו זכאי להעביר את הבעלות למישהו אחר. מוכר פרטי של רכב אם מכר רכב לא שלו אז הקונה השני לא יוכל להנות מתקנת השוק כיון שמדובר במכירה פרטית. בתחרות שדובר על גזלן שהוא מוכר פרטי הבעלים המקוריים יגבר כי לא מתקיימת כאן תקנת השוק.

ברגע שהקונה נהנה מתקנת השוק הוא מקבל קניין מטוהר.

במצב שיש חוזים סותרים, החוזים עצמם תקפים, פרשת ורהיימר נגד הררי הדגימה מצב של שני חוזים תקפים אך יש רק נכס אחד.על פי כלל ההכרעה של המשפט אחד יקבל את הנכס והשני יוכל לתבוע את המוכר.

דיברנו על מצב איך לזכות הקניינית יש עוצמה, צד ג’ קונה לא בתנאי תקנת השוק , העביר לצד ד, ולקונה הראשון יש זכות לעקוב אחר הנכס, יש זכות לקונה הראשון לתבוע את הנכס מי בעלי הנכס הנוכחיים אלא אם כן קונה ד’ קנה לפי תקנת השוק ואז הנכס שייך לד’.

 ורטהיימר נגד הררי– במקרה דנן יש בעלים של דירה ויש סכסוך בין שני בעלי דירה, סכסוך שנובע ממכירה כפולה. במכירה הראשונה סוכם על תשלום של מיליון ל”י ושולם 3000 ל”י ויש זיכרון דברים. במכירה השנייה מדובר בחוזה , סוכם על 800,000 ל”י ושולמו 350,000 ל”י בעוד הקונה תם לב. לאחר שגילה על זיכרון הדברים עם הקונה הראשון שילם את יתרת הסכום כאשר אינו תם לב.

כשצדדים כותבים שיש בניהם זיכרון דברים, הם רוצים לומר משהו, הזיכרון אומר שהצדדים מזכירים מהם הסכימו בינתיים. זיכרון הדברים לא היה חתום. המוכר הבין שמה שיש לו זה לא מחייב, זה מקרה שאפשר להגיד שהמוכר טעה טעות משפטית, ניתן להגיד שהמוכר חשב שהוא לא מחייב. בבית המשפט המחוזי נקבע שאין חוזה, גם השופטת  של בית משפט העליון בן פורת חושבת שאין חוזה.

(כשקוראים פס”ד צריך לשים לב לעובדות)

מהי התחרות במקרה דנן? מדובר בתחרות בין זכות חוזית של קונה א’ לבין  זכות חוזית של קונה ב’ – הדירה אינו רשומה על שמו עקב כך אין לו זכות קניין.

דרך העברת מקרקעין היא על ידי לשכת רישום מקרקעין על ידי רישום, אם אדם יושב בדירה במשך שנים אבל הדירה אינו רשומה על שמו יש לו זכות חוזית ולא זכות קניינית.

הנושא שעומד על הפרק הינו סעיף 9 לחוק המקרקעין, כיון שעוסקים בסכסוך של מקרקעין.

יש פסיקה רבה מאוד לגבי סעיף 9 לחוק המקרקעין.

סעיף 9-עסקאות נוגדות– “התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגרמה העסקה ברישום, חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה.אך עם השני פעל בתום לב והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב, זכותו עדיפה”

זאת אומרת חוזה א’ שהוא הראשון מול חוזה ב’ שהוא השני הזכות הראשונה עדיפה, עדיפות לראשוניות, הזמן משחק תפקיד, יש עדיפות לראשוניות כדי לשמור על הסדר החברתי וכיון שהזכות הראשונה קיימת יותר זמן וזה מעיד על יותר השקעה.ישנו חריג שחל על תום לב-חוסר אשם, תמורה-נזק הסתמכות. תום לב צריך להמשך לאורך כל העסקה. מתי יש אינטרס למוכר שיהיה רישום, כאשר יש לו את מלוא סכום במכירה. התהליך לוקח זמן ורק עם השלמת התהליך יש רישום וסעיף 9 דורש שלאורך כל התהליך יתקיים תום לב. ישנה חפיפה חלקית עם תקנת השוק הסיבה שישנה חפיפה חלקית בלבד היא כיון שבסעיף 34 אנו מקשים מאוד, אנו נותנים ?הגנה יתרה לראשון , לבעל הנכס הראשון כי מדובר בפגיעה בזכות קניין, בעלות. כשמדובר בסעיף 9 מדובר בקונפליקט מקביל אך שונה, הזכאי המקורי הוא מי שיש לו זכות חוזית. זכות חוזית פחותה מזכות קניינית ולכן כדי להתגבר עליה אנחנו מציבים סייגים מצומצמים מאשר תקנת השוק.

החוזה הראשון עדיף על חוזה ב’ אם הסכם ב’ לא נעשה בתום לב.

בורטהיימר נגד הררי הקונה הראשון צריך לקבל את הנכס כי הם בעלי ראשוניות.

סעיף 9 מדבר על התחייבות, התחייב אדם לעשות עסקאות נוגדות, סעיף 9 קובע כללי הכרעה , הוא מבוסס שקיימת תחרות חוזית לגבי אותו נכס. יש תחרות חוזית לגבי אותו נכס, מבחינת הסעדים יש תחרות שישנה אכיפה,שבית המשפט נותן אכיפה לבצע סעד פיצויים. כיש חוזה וצד לא מקיים אותו לנפגע יש זכות בגין ההפרה והוא צריך לומר מה הוא רוצה לקבל- הוא יכול לתבוע סעד של אכיפה ואז יוכל ביהמ”ש להכריח את הפוגע לקיים את החוזה או שהוא יכול לבקש את ביטול החוזה. ההנחה של סעיף 9 היא שכל אחד מהחוזים רוצה את הנכס, אכיפה של החוזה, נקרא ביצוע בעין, specific performance .

דיני חוזים- שעור 3

2/11/04

 

השיקולים בין הזכות החוזית לזכות הקניינית הם:זמן, אשמה, נזק , עוצמת זכויות, חיי מסחר.

אנו עוסקים בהגנה על הזכות החוזית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 9 לחוק ובסעיף 12 לחוק המיטלטלין.אם הזכויות החוזיות הן כאלה שאינן ניתנות לאכיפה מסיבה זו או אחרת אז אין מה לדבר על זכויות נוגדות, הניגוד נובע מהסיבה שכל זכות רוצה להגשים את עצמה. בפס”ד ורטהיימר אנו עוסקים בניגוד של זכותו של קונה א’ לבין ב’. מהותו של סעיף 9 מורכבת על האכיפה. עקרון תום לב מחייב כל צד בקיום חוזה ובהפעלת חוזה לנהוג בתום לב לאורך כל ההתקשרות ועד חתימת החוזה. העמדה של אהרון ברק קבעה כי יש לקבוע עדיפות לקונה הראשון, אלא אם כן השני רכש קניין בתום לב בתמורה.

הערת אזהרה-מוסדרת בסעיפים 126-127 לחוק המקרקעין. אם אדם עושה חוזה לרכישת דירה, צד אחד יכול ללכת לטאבו וירשם שיש חוזה. הערת אזהרה נועדה להזהיר כי יש חוזה אך היא לא קובעת מה מצב הזכויות בשטח. בביטול החוזה ניתן לבטל אותה. הערת האזהרה יוצרת פומביות, היא רוצה למנוע תאונה משפטית, ניגוד עסקאות.  מהן ההשלכות המשפטיות? קונה שיש לו חוזה רשאי לרשום הערת אזהרה, אינו חייב לעשות זאת.

ע”א 839/90, רז נגד אירנשטיין– הייתה אישה שמכרה את דירתה לקונה ראשון והוא לא רשם הערת אזהרה. לאחר שש שנים המוכרת נפטרה. כשאדם נפטר במותו רכושו עובר ליורשיו. הרישום של הדירה עובר ליורש והיורש לא ידע שיש חוזה והוא הלך ומכר את הדירה לקונה שני וקונה שני רשם הערת אזהרה. (נניח כי הקונה הראשון לא יושב בדירה) . המקרה הזה מערער את הסדר של סעיף 9 – כיון שסעיף 9 מעדיף את הקונה הראשון. ביהמ”ש אומר כי הוא לא דן בשאלה האם נגרמה לקונה השני מצוקה, יש חריג ביחסים של המוכר והקונה, כיון שהקונה הראשון לא נתן פומביות דרך הערת אזהרה , הוא סלל פתח לקונפליקט עם הקונה השני, אך מעבר לכך הוא הטעה את היורש, כי אם היורש היה רואה שישנה הערה הוא לא היה מתקשר עם הקונה השני( פרשנות מעט מאולצת כי הערת אזהרה נועדה להגן על הקונה). לו רישום הערת אזהרה היה חובה, הכלל היה שמי שרושם ראשון הוא עדיף. ז”א שאם הקונה הראשון עשה רישום זה עדיף.

המקרה של רז  הוא מקרה מאוד מיוחד, מקרה סטנדרטי יותר הוא גנז נגד בריטיש קולוניאל, ע”א  2643/97

יש מוכר למכירת קרקע שמוכר לקונה הראשון והחוזה שריר וקיים במשך 16 שנים ולא נעשה שום דבר עם החוזה ואח”כ המוכר מוכר את זה לקונה השני. לקונה הראשון לא היה רישום בטאבו. ביהמ”ש אומר כי ברור לפי הכללים הראשונים כי הקונה הראשון צריך לגבור, אך ביהמ”ש אמר כי כיון שהקונה הראשון לא עשה דבר כדי להגן על זכותו, ולא רשם הערת אזהרה הוא פעל שלא בתום לב. ברור שהמוכר לא פעל בצורה הגונה, ואם יקבע שהקרקע שייכת לקונה השני, הקונה הראשון יכול לתבוע פיצויים מהמוכר. במקרה דנן הקונה השני קיבל את הנכס. המשמעות של דיני חוזים זה חופש.

מה תפקידם של דיני חוזים? ההנחה הבסיסית היא שאנחנו עוסקים בתחום המסחרי ולשקר אין זה עבירה.

ע”א 1249/03 חנא נגד ח’ אזן-נעשה חוזה למכירת קרקע לא’ ואח”כ לקונה ב’. קונה ב’ לא רשם הערת אזהרה אבל טען כי הוא עדיף כי הקונה הראשון לא רשם הערת אזהרה חמישים שנה. הקונה השני טען שאין הערת אזהרה ולפי גנז הוא זכאי לקבל את הקרקע, אבל מסתבר שהקונה השני ידע וזה אומר שיש פומביות ולכן לא היה צורך בהערת אזהרה.

יש שני מסלולים- המסלול שפועל על פי סעיף 9, מדבר על עקרונות העדיפות הסטנדרטיים סעיף 126-127 עוסקים בהערות אזהרה יש קשר ענייני בין שני ההסדרים, הפסיקה מנסה לעשות מיזוג בין שני ההסדרים. קונה ראשון שלא רשם הערת אזהרה צפוי לאבד את עדיפותו כלפי הקונה השני אפילו הקונה השני לא מילא, קיים את התנאים של סעיף 9 , כלומר לא רכש קניין. המצב הזה חל בין שהקונה השני רשם הערת אזהרה ובין אם לאו. במקרה אחד ישמור בכל זאת הקונה הראשון שלא רשם הערת אזהרה על עדיפותו וזאת כאשר הקונה השני פעל שלא בתום לב, כלומר ידע על הזכות הראשונה.

סיכום הדברים:

1. א’ לא רשם הערה- ב’ שאינו תם לב(סובייקטיבית) מנוע לטעון שא’ באי הרישום הפר עקרון תום לב אובייקטיבי.

2. א’ לא רשם הערה- הפר עקרון תום הלב האובייקטיבי כלפי ב’ שרשם הערה.

3. לא רשם הערה-אשמה כלפי המוכר

מבחן תום לב סובייקטיבי- מה הקונה חשב? האם ידע על עסקה נוגדת?

מבחן תום לב אובייקטיבי- המבחן הוא על פי הנורמה לא על פי מה שחשב הקונה. הקונה לא רשם הערת אזהרה הוא לא נהג בתום לב סובייקטיבי, מנוגד לנורמה.

בפס”ד אהרונוב יש שינוי בפסיקה בהתייחס לבעיה, אומר שזכותו של הקונה אינה זכות חוזית אלא הינה זכות שביושר. זכות שביושר היא זכות שהתפתחה במסגרת דיני היושר, equity .

דיני היושר הם דינים שהכניסו שיקול דעת ועקרונות של צדק למשפט המקובל. דיני היושר יצרו מוסד, שהוא מוסד משפטי האנגלי המאפיין את המשפט האנגלי ויש האומרים החשוב ביותר, זכות שקיימת רק במשפט האנגלי והזכות הזו היא נאמנות. נניח שלאב יש רכוש ובערוב ימיו הוא רוצה ליצור חוזה שיעביר את רכושו, הוא יעביר את הרכוש למישהו שנקרא נאמן. והנאמן הוא הבעלים של הרכוש על מנת שהנאמן יפעל לטובת הילדים. הילדים הם בעלי אינטרס ברכוש אך לא בעלים פורמאלי ברכוש. הבעלות של הנאמן נקראת בעלות שבדין. הילדים נקראים בעלים שביושר. מדוע זה מוסד מיוחד? כיון שהפיצול של הבעלות הוא ייחודי למערכת המשפט באנגליה.

אב -רכוש

     ↓

נאמן-בעלים בדין

     ↓

ילדים- נהנים-בעלים שביושר

המשפט האנגלי אמר כשמוכר מתחייב למכור נכס לקונה נוצרת בין השניים נאמנות מכוח דין או נאמנות קונסטרוקטיבית. נאמנות משתמעת שהדין מטיל על הצדדים. אם מכירת הקרקע המוכר הוא נאמן של הקונה והקונה הוא נהנה, בעלים שביושר. נאמנות קיימת כאשר החוזה מתקיים.

יש שני כללים עיקריים לגבי נאמנות- 1. אם נאמן תוך הפרת חובתו כנאמן מוכר את הנכס יש תחרות בין הנהנה לצד השלישי וכלל העדיפות הוא הראשון(הנהנה) אלא אם כן הצד השלישי רוכש בתום לב בתמורה. (מזכיר את סעיף 9 לחוק המקרקעין).

2. נניח שלנאמן עסקים עצמאים והוא כושל ובא נושה ורוצה שישלם את חובותיו. הנושה מחפש את נכסיו של הנאמן ורואה כי יש דירה. הנושה לא יכול לתפוס רכוש של הנאמנות, זה לא נכס אישי של הנאמן. המקרה השני דובר על תחרות עם קונה ,כעת מדובר בתחרות עם נושה. במקרה כזה הנהנה עדיף.

המשפט האנגלי והישראלי אמרו שאם יש לנו מוכר וקונה והקונה בעל זכות חוזית ולא קניינית, והמוכר מוכר לצד שלישי הקונה הא’ עדיף אלא אם הקונה השני רכש בתום לב ובתמורה.

מה קורה אם המוכר בעל חובות ונושה רוצה את הדירה שנמכרה לצד שלישי, בתחרות עם הנושה העדיפות היא כלפי הקונה .

עקרון מרכזי בחוק המקרקעין זה עקרון הפומביות. העיקרון אומר שאם אדם רוצה לדעת למי שייך נכס, הוא מגיע למשרד ממשלתי, משרד המקרקעין ובודק למי שייך הנכס. חוק המקרקעין חוקק לאחר מורשת ארוכה של המשפט האנגלי. בא חוק המקרקעין בא וקבע  בסעיפים 160-161 כי יש ניתוק מהמשפט האנגלי ובסעיף 161 קבע כי  מתחילת חוק זה אין זכויות במקרקעין אלא על פי חוק והכותרת של הסעיף שלילת זכויות שביושר. ישנה הצהרה לגבי החוק אך יש תוכן ומהות ובסעיף 9 מעגנים את הזכות שביושר. סעיף 9 מטפל בתחרות בין קונים.

בפס”ד בוקר, יש מוכר שמוכר את הדירה. המוכר בעל חובות, הנושה מעקל את הדירה אך הקונה אומר כי הדירה היא שלו אך הנושה אומר כי אין יותר זכויות שביושר. ביהמ”ש מקבל את טענת הנושה ומתעלם בכך מקיומו של סעיף 9. סעיף 9 מבטא את ההכרה של המשפט הישראלי בזכות שביושר.

פס”ד אהרונוב החזיר עטרה ליושנה כיון שהחזיר את התפיסה של הנאמנות, הזכויות שביושר. פס”ד ניתן על רקע חקיקתי יותר מינוח, חוק המקרקעין חוקק ב-69 , חוק שמנותק מדיני החוזים. ב-79 חוקק חוק הנאמנות והחוק החזיר בדלת הקדמית את חוק הנאמנות.

מדרג הזכויות:

זכות קניינית

זכות חוזית שביושר

זכות חוזית רגילה שאינה קשורה לנכס

היום במצב שקונה רושם הערת אזהרה הוא מונע עסקאות נוגדות ובתחרות עם הנושה של המוכר העדיפות היא לקונה. במידה ויש הערת אזהרה הקונה עדיף על הנושה.

על פי פס”ד אהרונוב מעמד של קונה שרשם הערת אזהרה וקונה שלא רשם שווה כיוון שיש את הזכות שביושר.

הגנת הזכויות מפני מזיקים– נניח שפלוני הוא בעלים של מכונית ובאישון לילה המכונית נגנבת. יש לבעל המכונית עילת תביעה בנזיקין כלפי הגנב. נניח שפלוני התחייב למכור את המכונית לקונה. האם הגנב חייב גם כלפי בעל הזכות החוזית? הגנב חייב פעם אחת.

למעשה אנו מציגים את השאלה- איך מגנים דיני בנזיקין על הזכות החוזית?

דיני חוזים- שעור 4

9/11/04

אסור לגרום ביודעין לצד בחוזה להפר חוזה עם הצד השני- סעיף 62 לפקודת הנזיקין.

הזכות החוזית היא זכות רכושית כלפי הצד שאיתו יצרת קשר וכלפי צדדים צד ג’ שגרמו ביודעין להפרת החוזה בין שני הצדדים. הזכות החוזית כובלת צדדים שלישים שמודעים לקיומה.

בפס”ד Lumley v guy  משנת 1853 – מדובר על זמרת אירופה מפורסמת, היא הוזמנה להופיע לסדרת הופעות בזמן מסוים עבור תשלום מסוים. לאחר מכן פנה לזמרת בעל תיאטרון אחר והוא ידע על החוזה הראשון אך ביקש ממנה להופיע אצלו. מתעוררת פה בעיה פנימית חוזית, ברגע שהיא מסכימה להופיע בתיאטרון השני היא מפירה את החוזה עם התיאטרון הראשון. התביעה היא בין הנפגע לבין צד שלישי שפגע בחוזה שלו, בין בעל התיאטרון השני לבין בעל התיאטרון השני. המשפט התפתח בדרך קזואיסטית, התקדים הוא שיטה מרכזית שפיתחה את השיטה האנגלית, תקדים הולכים לפיו ויש צורך לדעת מה לעשות ולאבחן במידת הצורך. תביעות קודמות שקדמו למקרה דנן עסקו בתביעה של מעביד כלפי צד שלישי ששידל את העובד להתפטר, אדם שצד שלישי שידל את אשתו לעזוב אותו. האם ביהמ”ש יכול בתקופה האמורה לקחת את התביעות ולומר כי התביעות זהות? במשפט האנגלי במאה ה-19 היו קונספציות קנייניות ולא חוזיות, ראו באשה כקניינו של הבעל, עובד כעניינו של מעביד. במקרה דנן אנו עוסקים בזכות חוזית, ביהמ”ש אומר כי לא מדובר באותם יחסים אך הם דומים אז ניתן להחיל את התביעות על המקרה דנן. ביהמ”ש עושה את זה במחצית המאה ה-19, תקופה שבה הזכות החוזית היא בשיאה.

סעיף 62 לפקודת הנזיקין היא בעלת שני חלקים, כותרתו “גרם הפרת חוזה שלא כדין”.

ישנה התפתחות היסטורית מרתקת, היחסים בין עובד למעביד, בין בעל ואישה הם יחסים פחות חזקים כיום כיון שכיום יש רק סעד פיצויים לא סעד אכיפה. היחסים האלו חלשים יותר היום כיון שכיום יש את החרות הרגשית.

בפס”ד יבין פלסט נגד ביה”ד לעבודה–  חוזה בין המעביד טכנו גומי לבין עובד בשם טוני טועמה. התביעה מתחילה בערכאה ראשונה-ביה”ד לעבודה, ערכאה שנייה -ביה”ד לעבודה ארצי ולאחר מכן בג”צ.

יש עובד ללא השכלה שהתקדם בעבודתו עקב כישוריו, היה בעל קשר עם הלקוחות והספקים. העובד קיבל הצעה מיבין בלסט לבוא לעבוד אצלם. ההצעה ניתנה כיון שהעובד עבד בטכנו גומי. טוני התחיל לעבוד אצל יבין פלסט. ביהמ”ש לקח חוזה שלא הייתה בו משום הגבלה או תקופת צינון, על חופש העיסוק ומתוך הגבלות על חופש העיסוק בחר להגביל את חופש העיסוק של העובד. המסר של ביהמ”ש הוא אנטיסוציאלי הכך שהוא לא נתן לעובד חופש עיסוק, לעבוד היכן שהוא מעוניין.

לפעמים ישנם הוראות מסוימות בחוזה שמגבילות את העובד וביהמ”ש יתערב ויגיד כי אין מידתיות.

יש הגורסים כי הפסיקה הינה מחמירה מדי כלפי העובד.

הזכות החוזית לא נידונה רק בין היחסים למעביד, הזכות החוזית מתפרשת ובעלת כוח ויכולה להטיל אחריות על צדדים שלישים, מוטלת עליהם אחריות כיון שהם פוגעים בזכות החוזית.

הפסיקה המאוחרת יותר איזנה את היחסים בין העובד והמעביד בצורה אחרת.

עקרונות חופש החוזים

חוזה הוא מנגנון לחלוקת העושר החברתי, יש משטר שבו חוזה יהיה מיותר, במשק אוטרקי שמייצר את כל העושר לעצמו. הצורך במנגנון של חלוקת אושר קיים במשטר חופשי, משק פתוח. האנשים מתמחים ויש צורך במנגנון שיחלק את האושר. יש משטרים שונים כמו משטר קומוניסטי שאומר מי יקבל מה, לעומת זאת המשטר החוזי מבוסס על חופש. אנשים שמתקשרים בחוזים הם אנשים ראציונאלים הם אנשים שיודעים יותר טוב מאדם אחר, אין צורך שמישהו יחליט עבורם, המשמעות היא חופש ,בעלת שני פנים, הפן השלילי והפן החיובי. הביטוי לחרות השלילית והחרות החיובית נמצא גם בדיני חוזים.

החופש השלילי– חופש לכרות חוזה משמעותו כלי שלא נכפה עליך, משוחרר מלחצים חיצונים.

פס”ד בנישתי נ’ ששון- קבוצה של מספר אנשים החליטה שהיא רוצה לנסוע ליוון ולטורקיה. הם רצו לנסוע ל-21 יום והם התקשרו עם חברת נסיעות. הובטח להם להתחיל ביון ולאחר מכן להמשיך לטורקיה. הם הגיעו ליוון ובשדה התעופה הם התבשרו כי הטיול שהובטח להם לא יוכל להתקיים, אך הם יקבלו טיול רק ליון במשך עשרה ימים אך ברמה הכי גבוהה שיש, יותר גבוהה ממה שהובטח להם. הם לא היו מעוניינים לעשות את הטיול , אך לא הייתה להם אפשרות לחזור הביתה. הם עשו את הטיול המפואר וכאשר חזרו ארצה הם לא הסכימו לשלם עבור הטיול. בפס”ד נקבע כי אין להם צורך לשלם על הטיול.

דעת הרוב אמרו כי הם לא יכלו לחזור ולא הייתה להם ברירה אלא לקבל את מה שכפו עליהם.

כפיית חוזה הוא מוסד שאמור לשקף את הרצון החופשי של שני הצדדים לחוזה. האם היה ראוי לשלם עבור הטיול ליוון כיוון שיש כאן “דיני עשיית עושר ולא במשפט”.

מה זה “ולא במשפט”? דיני עשיית עושר שלא במשפט קולט בתוכו את מושגי היסוד של דיני חוזים .

החופש החיובי- אני יחליט מה יהיה כולל בחוזה. החופש הזה הוא חופש שמחייב. כמו שהחופש הקודם הוא חופש משחרר.

פס”ד גנז נ’ כץ- ע”א 4839/92 מדובר באיש מהעדה החרדית אשר חשק באישה, יצר קשר עם שדכן ושילם לו 100,000$ על מנת  שימצא לו אישה. כץ השדכן שידך לו אישה בשם חניטה. גנז שילם 20,000$ ויותר לא רצה לשלם. גנז טען לעושק. כץ טען לחופש החוזים, כץ לא אולף לעשות את החוזה.

ביהמ”ש לא אומר שניתן לבטל את החוזה על בסיס עושק, אלא השדכן נהג שלא בתום לב במהלך החוזה.

החוזה תקף אך השדכן לא פעל בתום לב, לפי סעיף 12 לחוק החוזים, מי שפעל לא בתום לב יפצה, גנז ישלם 45,000$ במקום 100,000$.

על מנת לתת תוקף משמעותי לדיני החוזים צריך לתת משמעות מינימליסטית ולא הרחבה.

כשאנחנו מדברים על החופש החיובי אנו מתכוונים לכך שמושג הצדק בדיני חוזים הוא מושג סובייקטיבי , הצדק בדיני חוזים הוא מה שכתוב בחוזה זה מה שצודק, אין קנה מידה אובייקטיבי לצדק. אם צדדים הסכימו זה מה שצודק וזה מה שניתן לו תוקף. מכיוון שהצדק זה מה שהצדדים הסכימו עליו, לביהמ”ש אין מקום להתערב בחוזה. גם אם החוזה אינו שלם, ביהמ”ש לא יתערב כי אין לו כלי להכריע מהו הצדק של הצדדים. אם הצדדים לא קבעו ביהמ”ש לא יקבע זאת עבורם. גם בימי הזוהר של דיני החוזים, במחצית המאה ה-19 עד מחצית המאה ה-20, גם אז היו רעיונות העידו על כך שלא תמיד דיני החוזים מבוססים על תורת רצון טהורה.

לדוגמא: במשפט האנגלי, לא כל הבטחה נחשבה להבטחה מחייבת. לא מדובר על הבטחות במישור החברתי אלא הבטחות בעל תוקף משפטי מחייב. המשפט האנגלי היה ובמובן מסוים הינו משפט שמבוסס על הרעיון של החוזה  כעסקה, כלומר כדי שיהיה חוזה מחייב צריך שינועו תמורות משני הצדדים.

חוזה מכר אינו בעל זכות חרטה, אבל אם אומרים שחוזה מתנה לא מחייב, ניתן לבצע אותו אך יש חופש לא לבצע אותו.

תקנת הציבור עומדת בניגוד לצדק החוזי, כשצדק מדינתי גובר על הצדק החוזי- המדינה לא מכיר בחוזה בין שני שודדים. ברור שיש חוזים שלא מקבלים תוקף.

אנחנו מדברים על חוזה שמדבר על מפגש בין שתי רצונות, אבל רצון יכול להיות רק מצד אחד. דיני חוזים משקפים רעיון של סולידאריות חברתית, על העברת תועלות בין שנים, על תקשורת בין שניים.

החוזה הוא מכשיר חברתי והכלי להעברת המסרים צריך להיות כלי ברור, פשוט ושווה לכל נפש.

לא ניתן להשתמש בשפה סמויה.

 רעיון של חופש החוזים ירד מגדולתו, בעיקר ממחצית המאה ה-20, ביטוי חריף לירידה במעמדו של חופש החוזי. הירידה נובעת מאכזבה, אכזבה ממנגנון השוק לחלוקת טובות הנאה, לחלוקת העושר החברתי. מסתבר כי השוק נוטה להנציח פערים בין עשירים לעניים, צריך משהו שיתקן את הבעיות שמנגנון השוק יוצר. הדרך שבה יעשה האיזון הוא על ידי חקיקה מאסיבית וגם ע”י התערבות של בתי המשפט.

לדוגמא: אנו מעוניינים לפתוח חשבון בבנק, לקנות כרטיס טיסה, קונים מכונית אך שיקול הדעת שלנו מתבטא בהסכמה או אי הסכמה. התופעה המרכזית של דיני החוזים המודרניים, חוזים אחידים. יש יתרונות לתופעה הזו-חסכון בהוצאות עסקה.  במהלך ההיסטורי של הדברים כשהתחילו החוזים האחידים, ביהמ”ש אמר חופש החוזים. היום התופעה של חוזים אחידים הם תופעה שמטפלים בה, ב-1964 נחקק חוק החוזים האחידים שהיה החוק הראשון שחוקק במדינה מוכרת מערבית שטיפל בבעיה הזו ואפשר לביהמ”ש להתערב בתוכנו של חוזה אחיד. כדי לטפל בבעיה יש צורך בחוק מיוחד והמסר הוא שחוזה אחיד אינו חוזה רגיל.

ישנה התערבות גם בדיני עובדים: חוקים שמבטיחים זכויות מסוימות באמצעות חקיקה שתכפה על המעבידים שורה של זכויות לעובדים.

יש חוק שנקרא חוק פיקוח על מוצרים ושירותים והוא קובע כי לא יסרב אדם סירוב בלתי סביר למכור מוצר בסיסי לאדם אחר. החוק כופה כריית חוזה, מונע את החופש השלילי מאותו אדם שמוכר.

מה המניעים להתערבות בחופש החוזים? ערכים ציבורים של המדינה ופער בין הצדדים או פגיעה בערכי השיטה.

לשיעור הבא לקרוא גמירת דעת, מסוימות וחוזה מוקדם.

שיעור מס 5

16/11/04

 

התערבות בחופש החוזים

העדר רצון

צד חלש

פטרנליזם

ערכי יסוד

חוזה אחיד

עובד

קטין/ מתנה

שוויון

פטרנליזם- לא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של הקטין(פסול דין)

חוק המתנה- חוק שעוסק בכריתת חוזה מתנה. התחייבות למתנה טעונה מסמך בכתב. בלא מסמך החוזה אינו תקף. זו הגנה על שיקול דעתו של הנותן. מגנים עליו מפני עצמו, על ידי מסמך בכתב כדי שתהיה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות. חוזה מתנה בעל דרישות מיוחדות. ( צוואה- פעןלה משפטית חד צדדית, חוזה מתנה במקרה מוות)

ערכי היסוד– בדיני עבודה יש חוק שוויון הזדמנויות בעבודה שקובע שלמעביד אסור להפלות דורשי עבודה או עובדים ועילות האפליה קבועות בחוק, מחמת : מין, גיל, נטייה מינית וכדומה. איסור האפליה מכוון גם לטובתם של דורשי העבודה וגם לטובת העובדים. יש כאן פגיעה בחופש האם לכרות חוזה או לא, עקרונית חופש החוזה אומר עם מי ניתן לכרות, כאן האוטונומיה של כורת החוזה, החוק מגביל את חרות המעביד כדי לקדם ערכים של שוויון.

פס”ד שרון פלוטקין נגד אייזנברג- דב”ע- 3-129 – חברת ביוטכנולוגיה פרסמה הודעה בעיתון לאיש או אשת מכירות. שרון פלוטקין היתה בעלת הדרישות שהתבקשו. הגיעה לראיון ונאמר לה על ידי המנהל כי התפקיד אינו תפקיד לאישה, הציעה לה במקום עבודה משרדית. היא נשלחה לבדיקה גראפיולוגית ובבדיקה נאמר כי היא דינאמית אבל היא מנהלת תחרות עם גברים כדי להוכיח את עליונותה, והיא תוקפנית. הוחלט בבית דין לעבודה כי היא תפוצה בסה”כ 50,000 ₪. הסעד ניתן בשל הועבדה כי היא לא התקבלה לעבודה בשל טעמים מפלים.

יישום החוק הינו מורכב ועדין.

עקרונות היסוד הפנימים של דיני חוזים, הנחה שצדדים לחוזה מביא את הרצון שלו בצורה מאוזנת.

לעומת זאת כאשר ההתערבות נועדה לשמור על שלום הציבור, מפני פשיעה(בתלות חוזה בין פושעים), לא תמיד ההתערבות בחוזה הינה משקפת את חופש החוזים. ההתערבות בחוזה אינה התערבות שמונעת מעקרונות היסוד של דיני חוזים, זו התערבות שנובעת מעקרונות חיצונים של דיני חוזים.

ההתערבות המאסיבית לחופש החוזים נעשתה בחקיקה, יש הוראות רבות בחקיקה שמתערבות בחוזה, חוק שוויון הזדמנויות וכדומה , אך גם לפסיקה תפקיד מרכזי  בהתערבות בחופש החוזים. בפס”ד יבין פלסט ביהמ”ש לקח חוזה וקבע שבגלל שהעובד נטל סודות מקצועיים של המעביד, מכוח עקרון תום הלב לטובת המעביד. לפי פס”ד הזה העובד שמצא מקום אחר לא יכול לעבוד בו והמעסיק לא יכול להעסיק אותו. הצד החלש הינו העובד אך ההתערבות היא לטובת המעביד- הדגמה להתערבות מחוזה מכח עקרון תום הלב.

פס”ד לוין נ’ לוין– בני זוג שנמצאים בחוזה שמטיל תשלום מזונות על הבעל לאישה עד מתן הגט. החוזה אמר כי אין לו תוקף משפטי ולא יהיה ניתן להציג אותו בערכאות. השופט זמיר, סעיף 11  בחוזה בין בני הזוג  מנוסח רע כל כך שלא יכולה לצמוח ממנו פרשנות טובה, שנאמר בו דבר והיפוכו. סעיף 30 לחוק החוזים אומר כי יתכן שיהיה חוזה ללא תוקף משפטי. אם המחוקק אומר כך מדוע לצדדים אסור לעשות כך. הצדדים רצו לעשות בניהם חוזה לא מחייב, כפי שנאמר בסעיף 30. הם התכוונו שלקשר לא יהיה תוקף משפטי, כי זה חוזה פרטי שאינו בעל תוקף משפטי.  אם אומרים שלחוזה אין תוקף משפטי לא ניתן להציג אותו בערכאות.

כוונת הצדדים ברורה, ולא היה צריך לתת תוקף משפטי לחוזה, הסכסוך הוצא מתחום שליטתה של המדינה.   ביהמ”ש אומר כי להתניה תוקף מהותי, אך אי הצגת החוזה בביהמ”ש מנוגד לאינטרס הציבור. כוונת הצדדים היא לא לכרות חוזה במובן של חוזה משפטי, ביהמ”ש נתן תוקף לחוזה, הוא שלל את ההתניה בסעיף 11 לחוזה עקב אינטרס הציבור.

יש שיראו בהתערבות בחוזה זה כהתערבות לא ראויה.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו– הוא מסמך שקובע את הערכים הבסיסים של החברה, ביחסים בין המדינה לבין הפרט. החוק הזה מכוון כדי להגביל את הוכח השרירותי של המדינה כלפי הפרט. סעיף 11 בחוק שכותרתו: תכולה, אומר כי כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלי יסוד זה. יש סעיף של פגיעה בזכויות, ניתן לפגוע רק במקרה הולם ובמידתי. מה קורה כשמדובר ביחסים בין פרטים? עקרון השוויון אינו מזוכר ישירות בחוק, אך ביהמ”ש כלול בו באופן משתמע. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה מעורר באופן עיוני את בעיית ההתנגשות בין הערך של חופש החוזים לבין הערך של שוויון. נניח שלי יש דירה ואני מפרסמת הודעה למכירת הדירה ואני מסרבת למכור את הדירה בגלל שהאדם השני דתי, ערבי, חילוני. מה יהיה במקרה כזה?  ברור שהעובדה שאין חוק מפורש שמטפל בבעיה עדיין לא חוסך לנו את ההתמודדות עם הבעיה. חוק יסוד כבוד האדם חל על המדינה ולא על הפרטים, איך נחיל את החוק על פרטים? יש כלים כללים רחבים, למשל סעיף 30, מדבר על חוזה פסול . לא בכל חוזה צריכה להיות התערבות, שכל שהיסוד הציבורי של החוזה חזק יותר כך צריכה להיות ההתערבות בו חזקה יותר וככל שהחוזה הוא בתחום הספירה הפרטית של המתקשרים וצריך לתת לחופש הפרט, חופש החוזים דגש.

צריך להבחין במקרה שבו יש חוק לבין מקרה שאין חוק- כיש חוק שמטפל בבעיה אין בעיית איזון, לעומת זאת במקרים אחרים, הבעיה היא בעיה פתוחה והיא מחייבת איזון וזה נעשה דרך סעיף 30, סעיף 39.

פס”ד lochner, משנת 1901, מדובר בפס”ד מרכזי במשפט האמריקאי. חוק של מדינת ניו יורק אסר להעסיק עובדים יותר מ-60 שעות בשבוע. הנושא הגיע לביהמ”ש כיון שיש פגיעה בחופש החוזים. חופש החוזים הוא עקרון שמוגן בחוקה האמריקאית, ולכן הטענה של המעביד היא שהחוק פסול כי אינו עולה בקנה אחד עם העיקרון החוזי בחוקה. ביהמ”ש קבע ברוב דעות כי החוק מנוגד לחוקה וביטל את החוק, ניצחון של חופש החוזים. גישה זו שלטה במשך 30 שנה עד שבוטלה בתקופת הניו דיל על ידי הנשיא רווזוולט. ערעור האמונה בחופש החוזים מכשיר התערבות חקיקתית ופסיקתית בחוזה.

 

עקרונות כריתת חוזה

יש הרבה מאוד חוזים שנעשים בצורה מגוונת, על ידי מודעה בעיתון, ע”י התנהגות,  יש צורות מגוונות מאוד אבל הדפוס הבסיס משותף- מוגדר בסעיף 1 שמדבר על הצעה וקיבול. מוסד שבנוי על שותפות, על סולידאריות. פירוט היסודות של הצעה וקיבול מתבטא בסעיפים הבאים בפרק א’. היסוד המשותף להצעה וקיבול הוא יסוד גמירת הדעת, רצון להתקשר עם האדם הזה בחוזה. הרצון הוא רצון שצריך לאתר אותו. את הרצון ממגלים על ידי ביטוי חיצוני. החוזה המשולם הוא זה שבו המחשבות הפנימיות של שני הצדדים תואמות את בגילויים החיצוניים של שני הצדדים. זהות בין הרצון הפנימי לרצון החיצוני. האם נכרת חוזה כאשר ישנה אי התאמה בין הרצון הפנימי לרצון החיצוני.

פס”ד ש.ג.מ חניונים– השאלה הבסיסית היא האם המדינה צריכה שלם עבור השימוש שהיא עושה בחניון?

המדינה אומרת שהיא לא צריכה לשלם עבור הרכוש ואילו בעל הנכס אומר כי עליה לשלם עבור השימוש.

מורשה ללא תשלום

מורשה בתשלום

לא מורשה- פיצוי (“בתשלום”)

שימוש  על ידי המדינה

הפקעה

חוזה מתנה

חוזה

הסגת גבול

 דעת הרוב אומר כי הביסוס המרכזי לחובת התשלום הוא חוזה-השופט בך אומר כי המדינה החליטה לא לשלם לאחר שעשתה כבר שימוש. מתי נכרת חוזה?  השופט בך אומר כי הם קיבלו למראית עין את החוזה אף אם המחשבה הפנימית שונה.  יש חוזה שמחייב בתשלום, העובדה שיש הסתייגות מנטאלית זה לא משנה אם רק לאחר מכן החליטה המדינה לא לשלם. התנערות חד צדדית איננה יכולה לשנות את תוכן החוזה.

פרק א’ בנוי על סעיפים שמדברים על תקשורת בין שני הצדדים. החוק רואה שני צדדים, אחד מציע ואחד נענה. ואם נענה לאור התנאים של המציע אז יש חוזה. ברוב המקרים שמדובר בחוזים קשה לחלק את החוזה לניצע ומציע ולכן מסתכלים על החוזה כמקשה אחת, מסתכלים על החוזה בכללותו.

פס”ד the sanatina (1898) – עוסק במועדון שעסק בתחרות שיט, כאשר יאכטה אחת פגעה בשניה. בעל הסירה הניזוקה תבע את בעל הסירה המזיקה בעילה חוזית. הוא הסתמך על סעיף בחוזה שאומר כי שירה פוגעת עליה לפצות את הסירה הפגיעה. הסירה הניזוקה אמרה כי החוזה הוא מול המועדון ולא מולו וכן אין קיבול כלפי האדם שנפגע. החוזה אומר כי יש חוזה בין החברים לבין המועדון ובין החברים. פס”ד מוכיח כי די שחוזה יראה שיש הסכמה בין הצדדים הרלוונטיים.

כשאר אנו מדברים על סעיף 5 וסעיף 6 על הקיבול להיות ממשי- יש צורך בתגובה מילולית או תגובה התנהגותית.

תגובה מנטאלית זה משהוא  שלא ניתן לעמוד עליו, אם זאת יש חריג בסעיף 7.

סעיף 7 – הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע חזקה עליו שקיבל אותה זולת אם הודיע על התנהגותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה.

יש הצעה מזכה, מעבירה זיכוי לניצע והקיבול הוא בשתיקה, אלא אם לא היתה התנגדות.

לדוגמא: אגודת הסטודנטים של הפקולטה מפרסמת הודעה שהיא מחלקת ספר בדיני חוזים. ההודעה תלויה מספר ימים ולאחר כ-30 יום מפרסמת הודעה נוספת שאומרת כי מי שלא קיבל את הספר עד כה אינו יכול כי הספרים אזלו.

תמר לא היתה בארץ במשך התקופה, וטוענת כי היא לא התנגדה להצעה והיא מעוניינת בספר.

פרשנות תכליתית של הסעיף תומכים בכך שאנחנו נמצאים במסגרת הסדר חוזי. הפשרה היא בכך שסעיף 7 מוותר על קבלה אקטיבית, הוא מבטל את הביטוי החיצוני, אך אינו מוותר על הרצון עצמו, ולפיכך אינו מוותר על עצם הידיעה.

יש כאן התחייבות בכתב כי התפרסמה מודעה.

מתעוררת בעיה בהקשר הכללי- כשמדובר בהצעה מזכה מדובר בקונטקסט מסחרי או קרוב למסחרי, אין תמורה לאגודה, אך יש צל של תמורה. ההצעה מזכה כעת באופן קונקרטי אבל זו לא הצעה  שלא בתמורה. כי מתנה היא התחייבות לתת נכס ללא תמורה- סעיף 1 לחוק המתנה. במתנה אין תמורה אף לא ברקע. לעומת זאת כאן יש תמורה ברקע.

מדובר בהסכמים חוזים, אך הם נידונים בהקשרים משפטים שונים. הצעה מזכה כפופה לחוקים הרגילים. חוק המתנה יש הגנה כלפי נותן ההגנה.

דיני חוזים- שעור 6

                                                      23/11/04

סעיף 7 לחוק החוזים– לא ברור מהסעיף אם ישנו תנאי שהניצע ידע על ההצעה. הניתוח של פרק א אומר שסעיף 7 מתפשר על הגילוי החיצוני של הקיבול של הניצע.לא מתפשר על התנאי הבסיסי שהניצע ידי על ההצעה. כל זמן שההצעה תקפה וכל זמן שידעו עליה היא מחייבת. כל עוד ההצעה תקפה ויודעים עליה היא מחייבת. אמנון זכאי לקבל את הספר. על אגודת הסטודנטים לספק ספרים לכל. שתמר באה ההצעה לא היתה בתוקף, תמר לא ידעה על ההצעה המקורית, שתמר באה היתה חזרה מהתחייבות הראשונית, לכן תמר אינה יכולה להנות מההצעה שאיננה בתוקף יותר.

אנו מסיקים מסעיף 7 שמדבר על ההצעה המזכה וברגע שהניצע יודע על ההצעה המזכה הוא לא צריך שום דבר בכדי שייווצר חוזה  שאין ממנו חזרה.

מה ההבדל בין סעיף 7 לחוק החוזים-הצעה מזכה  לסעיף 5 לחוק המתנה-התחייבות למתנה.

סעיף 3 לחוק המתנה מחזיק חזקת הסכמה-“חזקה על מקבל המתנה שהסכים …..”

בשני המקרים שתיקה יוצרת התחייבות.

 השאלות שעולות הן:

האם מדובר באותה תכולה?

מה התוצאות הנובעות ממישורי התכולה השונים?

מתנה- הקניית נכס שלא בתמורה.

הצעה מזכה יוצרת התחייבות או חוזה שאין בו אלא כדי לזכות,כשאגודת הסטודנטים מתחייבת לתת את הספר אין בהצעה כדי לזכות.מדובר בהקניית נכס בתמורה. מוציא את זה מגדר מתנה והופך את זה להצעה מזכה. התמורה היא לדוגמא חברות באגודה, תשלום על מנת להיות חבר.

מה התוצאות הנובעות מהבדלי התכולה?

סעיף 7 נשלט על ידי הכללים הבסיסים של דיני חוזים, והכלל הבסיסי הוא שברגע שנכרת חוזה אין דרך חזרה. כלל נוסף עקרונית שצדדים כורתים חוזה הם יכולים לעשות את החוזה בדרך כלשהי, אין צורך בדרישה פורמאלית, אין צורך בדרישת כתב. ישנה מחויבות חוזית טוטאלית. המחויבות כפופה גם היא לחופש החוזים. ברירת המחדל הכלל שקיים בהיעדר קביעה אחרת, כאשר נכרת חוזה אין חופש לצאת מהחוזה.

הכללים האלה לא חלים שמדובר בחוזה מתנה.

ההסדר של סעיף 5 קובע כללים שונים לחלוטין, יש צורך בדרישת כתב, אין כוח מחייב להתחייבות בעל פה. הכלל השני תחנת יציאה, יש חופש יציאה , חופש יציאה מחוזה מתנה עד גבול מסוים, מי שהתחייב לתת מתנה יכול לחזור בו, י שלו זכות חזרה. כוח החזרה חל רק על חוזה מתנה.

ניתן לראות שכאשר מדובר בהצעה מזכה זה חוזה לכל דבר, אך אין זה מתנה מבחינת הכללים הבסיסים שחלים על ההצעה.

נניח שיש לי חתול, והחתול אבד ואני מפרסמת הודעה בשכונה, שמי שימצא את החתול יקבל פרס כספי של 1000 ₪. יש לי שכן שראה את החתול והביא אותו לדירתי בלי לדעת על ההודעה. בהבאת החתול הוא לא עשה קיבול, המעשה מנותק מן ההצעה, הוא לא ידע על ההצעה, הוא עשה מעשה עצמאי, הוא לא זכאי לקבל את הכסף. מדובר בהצעה לציבור שקוראת לקיבול בהתנהגות. ההצעה אינה מאפשרת לשכנים אנחנו מקבלים את ההצעה, יש צורך בקיבול במעשה. במקרה הזה אין חוזה והשכן הטוב אינו זכאי לסכות שהתחייבתי לתת לאדם שימצא את החתול.

יש חוק עשיית עושר ולא במשפט- החוק הזה מחיל סעיף שנקרא ” דין הפועל לשמירת עניין הזולת”, סעיף 5’א. ישנו פתח כלשהו ויתכן שבפרשנות מרחיבה אנחנו נגיד שהוצאות סבירות יכולות לכלול גם שכר ראוי בעבור הטרחה. יתכן שבעקבות זאת השכן יוכל לקבל תגמול.

העובדה שאיננו יכולים לאתר הצעה וקיבול איננו משנה, אנחנו צריכים לראות את גמירת הדעת הכללית בחוזה. הכללים אינם קוגנטיים, הם דיספוזיטיבים, אלו כללים שניתן להתנות עליהם.

כללי יצירה של חוזה שנוגדים את המוסד החוזי, הכללים האלה אינם יכולים לעמוד.

כללי הצעה וקיבול הם כללים שנועדו לשרת את הצדדים, שאלה מתי נכרת החוזה?

יש הצעה והיא של גברת רבינאי, ההצעה צופה קיבול, הקיבול הוא חתימה על זיכרון דברים על ידי הקונים. ההצעה מגולמת בזיכרון הדברים, הנושא את חתימתה של גברת רבינאי. על מנת שההצעה תקבל תוקף יש צורך בתוספת חתימה מצד הקונים. ביום חמישי נחתם זיכרון הדברים, ביום ראשון היא אמרה שהיא חוזרת בה מההצעה. הקונים חתמו לאחר יום ראשון ולכן היא אמרה כי אין חוזה. ביהמ”ש דחה את עמדתה של גברת רבינאי, כיון שהם הביעו הסכמה על זיכרון הדברים כיוון שהם שילמו מקדמה.

כללי ההצעה והקיבול בנויים על הגיון צרוף, גברת רבינאי היא מחויבת לחוזה שאינו מסכימה לו.

היא אומרת שהזיכרון דברים אינו מהווה חוזה פורמאלי. יש כללים שניתן להגמיש אותם.

הכללים הם קני מידה מנחים שניתן להגמיש כדי לתת תוצאה סבירה והוגנת מנקודת הראות של ביהמ”ש.

הנקודה הקריטית היא רגע איתור ההצעה. כאשר יש הצעה לא צריכים יותר מאשר הסכמה של הצד השני. חשוב לדעת מהו רגע ההצעה. רגע ההצעה אינו דבר שניתן להגיד שהוא מדויק, לעיתים הוא אף תלוי תוצאה.

לדוגמא,נניח שאני מעוניינת לקנות מחשב ואני רוצה לברר פרטים לגבי המחשב. החברה משיבה לי ונותנת לי את הפרטים שביקשתי. הלקוחה אומרת קניתי ומצד החברה יש שתיקה. יש מספר אפשרויות לפרש את התהליך.

 הזמנה להצעה- לקוחה- פניה לחברת מחשבים- מו”מ

 הצעה              – חברה-פירוט                            -מו”מ

 קיבול              – לקוחה-קניתי                          – הצעה

 הפרה             –  חברה-שתיקה

כאשר ישנה הצעת מוצר למכירה וכלול מחיר זה מהווה הצעה.

 

פס”ד טימוטי נגד סימפסון  משנת 1834 באנגליה– אדם שראה חליפה שמוצאת חן בעיניו בחלון ראווה, נכנס לחנות ונאמר לו על ידי המוכר כי זה אינו המחיר ואין רצון למכור לו כיון שהוא יהודי. ביהמ”ש אמר כי על פי עקרון של חופש החוזים המוכר רשאי להגיד למי הוא מעוניין למכור וראה בהצעת המחיר כהזמנה להציע הצעה, ביהמ”ש אמר כי ההצעה באה מצידו של הלקוח והמוכר זה שצריך לתת קיבול.

היום תפיסה זו אינה קיימת כיון שיש הגנת הצרכן ומטעם אפליה אסורה. את עניין האפליה האסורה ניתן היה לעקוף דרך הכללים של הצעה וקיבול. ביהמ”ש משאיר את הכוח המלא בידי המוכר, כיום הפרשנות הנוכחית מתייחסת לקונה כמי שבעל הכוח לעסקה.

פס”ד Pharmacentical society v boots משנת 1952- מדובר ברשת בתי מרקחת המציבה את המוצרים על מדפים פתוחים. היתה טענה כי פרקטיקה זו היא פרקטיקה לא ראויה. מכיוון שמי ששולט על רגע כריתת החוזה זה הקונה ולכן אין פיקוח על המוצרים.

מפס”ד זה הסיקו כי כאשר מדובר בצורת מכירה כזו, הצרכן מציע והצרכן מקבל. פס”ד זה צריך לצמצם למכירה של מוצרים ברי פיקוח.

צריך להיות כלל שאומר שמי ששולט זה לא המוכר אלא הקונה.   להשלים

מצד אחד אנו רוצים לשמור על זכות הקונה לרכוש את הסחורה שהוא נוטל ומצד שני לאפשר לו זכות חרטה ולכן המבנה המשפטי שיאפשר אפשרות חרטה לקונה אבל גם מחויבות למוכר:

המוכר מציע מוצר עליו מוטבע מחיר:

  1. נטילת המוצר ע”י הקונה- הצעה ללא חזרה של המוכר.
  2. התשלום עצמו ע”י הקונה- קיבול.

קיבול- קיבול צריך להיות בזיקה להצעה, אינו יכול להיות אקט אוטונומי. הקיבול צריך להיות תואם את ההצעה, כלל הראי, ההסכמה צריכה להשתרע על כלל המרכיבים של ההצעה.

הקיבול לפי  סעיף 5 הוא בהודעת הניצע שנמסרה למציע. לא די בהבעת רצון, הקיבול צריך להגיע למציע. לכלל הבסיסי חשיבות היא שהניצע מוסר את הודעת הקיבול למציע.

מציע- הצעה- 1.1 חיפה

ניצע- מתן הודעת הקיבול- 2.1 תל אביב

         מסירת הודעת קיבול- 3.1 חיפה- רגע כריתת החוזה, מבשר את מקום כריתת החוזה.

סעיף 60- דרך ומועד למסירת הודעה-א. הודעת קיבול תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין

ב. ההודעה רואים אותה שנמסרה במועד שהגיע לניצע.

יש שני דרכי קיבול, קיבול דרך הודעה וקיבול דרך התנהגות, מוגדר בסעיף 6.א.

פס”ד carlill v carbolic smoke ball – חברת תרופות פרסמה מודעה בעיתון ובמודעה נאמר שמי שישתמש בתרופה המיוחדת במשך תקופה מסוימת ובמינון מסוים ובכל זאת ילקה בשפעת יהיה זכאי לקבל סכום מסוים. גברת קארליל נענתה למודעה וחלתה בכל זאת בשפעת . הגישה נגד החברה תביעה כיון שהחברה סירבה לתת את הסכום שהובטח.  ביהמ”ש אומר כי המודעה אינו פרסומת גרידא, הלקוח פעל בהסתמך על הפרסומת ולכן צריך לחייב את החברה. פס”ד מסוף המאה ה-19.

יש הרבה מאוד חוזים נוצרים על ידי התנהגות. בחוזים אלה מתעוררת השאלה של מועד כריתת החוזה. למשל, בשפת הים אני מעוניינת להשכיר כסא. ישנה הצעה כללית שמופנת לציבור.

1.מפעיל- הצעה כללית לשכירת כסא

2.לקוח נוטל כסא

3.לקוח-משלם

4.מפעיל- מתן קבלה

כשהמפעיל מעניק קבלה זה אישור על קבלת תשלום, פעמים רבות הקבלה מכילה תנאים נוספים.

עפ”י הלקוח: האינטרס שלו הוא להוציא את הקבלה מחוץ לחוזה. ההצעה היא ההצעה לציבור והתשלום מהווה קיבול. הקבלה לא כלולה בחוזה.

עפ”י המפעיל: האינטרס שלו להכניס את הקבלה לחוזה. המפעיל יגיד שהקבלה היא הצעה נגדית ובהמשך השימוש ללא התנגדות יש משום הסכמה לקבל את התנאים שכלולים בקבלה.

יש אפשרות להגיד שהמפעיל קובע את תנאי השירות והקבלה מהווה את התנאים ובזה שאתה משלם וקיבלת את הקבלה קיבלת את התנאים.

הבעיה הזו היא בעיה של ניסיון להגניב תניות פטור לתוך החוזה, הכללים של הצעה וקיבול אינם מאפשרים התמודדות עם התופעה, ההתמודדות מופיעה בסעיף חוזה אחיד.

התנהגות שיוצרת זכויות חוזיות:

פס”ד פז גז ופס”ד תדמור- העסקה השגרתית שמגיעה לביהמ”ש היא נקודתית וחד פעמית.

הנושא של סוכניות מעוררת בעיה מסוג אחר, כדי שהעסקה תגיע לביהמ”ש יש צורך בכשל בעסקה. עסקת הסוכנות היא מיזם מסוים שמדבר על חלוקת כוח ורווחים.

Mcneil-many futeres of contract- עשה את ההבחנה בין חוזה עסקה תכנון חוזי קצר פשוט, משך ביצוע קצר, אין יחסים אישים, אין ציפייה לסולידאריות, אם יש סכסוך יש נטייה לפירוק מיידי של הקשר בפניה לביהמ”ש.

החוזה השני הוא חוזה יחס– חוזה שאמור להשתרע על תקופת זמן ארוכה,אימון הדדי, שמבוסס על יחסים אישים, נשיאת חלוקה  הוגנת של יתרונות והפסדים. במידה ויש סכסוך שמגיע לביהמ”ש לרוב הקשר ינותק, לדוגמא: יחסי עובד- מעביד, נישואין.

בפס”ד הנ”ל יש חוזה שקובע זכויות וחובות של הצדדים ובמהלך תקופה ארוכה מאוד הביצוע החוזי משתנה ואין קיום חוזי לפי מה שהחוזה קובע. השאלה היא איך לפרש את התנהגות הצדדים?

 אנו מדברים של חוזה קיים, אנחנו לא מדברים על כריתת חוזה. אנחנו דנים בגמירת דעתם של הצדיים להמשיך בחוזה הקיים ולא יצירת חוזה חדש.

ביהמ”ש מגיע לתוצאות דומות בשני המקרים, ביהמ”ש נדרש לפרש את התנהגות הצדדים בעבר ובעתיד. האם הצדדים שינו את החוזה? האם פז גז מחויבת להמשיך להחזיק מחסן משלה מכיוון שעשתה זאת תקופה ממושכת? לא, התנהגות העבר לא גרמה לשינוי החוזה.

גם בתדמור, ישפאר לא התחייב לקיים חוזה שיגרום לו נזק. תכליתו של חוזה סוכנות לא יתכן שהסוכן יוכל להתחרות עם היבואן בצורה כה בוטה.

שאלה נוספת האם פז גז וישפאר האם הן יכולות לתבוע את הסוכנים שפעלו בניגוד לחוזה?

לא, העבר, השינוי של ההתניות החוזיות בעבר נעשה בהסכמת פז גז וישפאר. ביהמ”ש יוצר חוזה שתנאיו מושעים. ביהמ”ש מכיר בכך שצד יוותר באופן זמני על הזכויות החוזיות שלו בלי שהויתור הזה יחייב אותו בעתיד. בפז גז יש ויתור של החובה של המפיץ באופן זמני אבל אין כאן ויתור על התנאים המקורים של החוזה.

 

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *