37 ציטוטים של השופט עם החכמה היהודית – מישאל חשין

"השופטת נאור הסבה תשומת-לבי להגדרת המושג "דג" בפקודת הדיג,1937, ולפיה "'דג' פירושו כל חית-מים בין שהיא דג ובין שאינה דג…". הנאמר–על דרך ההפלגה ואפשר שלא כל-כך על דרך ההפלגה–כי "תאונת דרכים" פירושה כל תאונה, בין שהיא תאונת דרכים ובין שאין היא תאונת דרכים?"
(השופט חשין ע"א 1109/00)

"הברבור אשר בצעירותו, בהיותו ברבורון, לא היה בחברת הברווזים אלא ברווזון מכוער, גדל והיה לברבור יפה, ברבור -בין-ברבורים. ואולם עצם העובדה שאותו ברבור גדל בין ברווזים היה בה, בדרך הטבע, כדי להשפיע על דרכיו, על מינהגותיו, על המנייריזמים שלו. רצונו המודע והלא-מודע של הברבור להידמות לסביבתו השפיע על התנהגותו, ועל-אף היותו ברבור, התנהגותו במובנים מסוימים הייתה התנהגות של מעין-ברווז". (רע"פ 2976/01).

"הסוגיה היא סוגיה קשה. קשה ביותר. וכדי כך קשה היא, עד ששופט יכול שישאל עצמו מה-טעם בחר בייעוד השפיטה ולא במקצוע אחר לענות בו. אוי לי מיוצרי אוי לי מייצרי. כל פיתרון שאבחר בו, יבואו ימים ואתחרט על בחירתי. אכן, אין כלל משפטי ברור שיורנו הדרך, ואנו – בדרכנו נכריע".  [בג"צ 3799/02 עדאללה נ' אלוף פיקוד מרכז בצה"ל (חוקיות "נוהל שכן"]

"הדג במים לא יראה אלא את אשר סביבותיו ואילו הנשר בשמים ידע מניין יבוא הנהר ולאן ילך. ואנו נבקש לנו כי נדע לשחות כדג אך גם כי נדאה כנשר".

"לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח. אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום. 'לא' הוא 'לא'". (פרשת האונס בשמרת)

"דגל ישראל איננו 'סך-הכל מקל עם סמרטוט של כחול-לבן עליו'. "דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הם והן, אנחנו וילדינו. וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו, ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט". (רע"פ 3904/96)

"'כשאני משתמש במלה', אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, 'מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר'. 'השאלה היא', אמרה אליס, 'אם אתה יכול לכפות על מלים מובנים כל-כך רבים ושונים'. 'השאלה היא', אמר המפטי דמפטי, 'מי כאן האדון – זה הכל'". "אשר לנו, בית המשפט איננו ממציא השפה, ולא אנו ה'אדון' בלשונו של המפטי דמפטי"

"על דרך ההפלגה נאמר שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר ומבטו מרקד עד שעינו צדה ידיעה פלונית, ומשמצא מה שמצא, קורא הוא אל חבריו: קומו נעלה ציון – אל בית המשפט העליון. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה".

"קול לבו של זה הקטן קורא אלי ועיניו נתלות בעיני. ישן הוא עתה במיטתו שלו בשקט ובשלווה. אכסה את גופו הקטון עד לסנטרו, אכבה את האור בחדרו, אסוב לאחור על בהונות רגלי, ואסגור את הדלת אחרי חרש-חרש".

"בית משפט אין הוא כמכונה שנועדה למיצוי מיץ גזר מגזר, שבצדה האחד יידחק הגזר ובצדה האחר ייזול מיץ גזר. בית משפט הוא רקמה חיה ונושמת, הרוויה במיצים של צדק ושל יושר, של תום לב ושל שכל ישר".

"הערה לשונית: ההלכה עושה שימוש תדיר בביטוי 'ודאות קרובה'", העיר בסוגריים פעם אחת, "וביטוי זה מוקשה מעט: אם זו 'ודאות' מה עניין ה'קרובה', והרי ודאות היא ודאות; ואם היא אך 'קרובה', כיצד זה שהיא 'ודאות'? אף אתה אמור: כוונת האומרים היא ל'קרבה לוודאות'".

"אם כך ייאמר, כי אז אפשר אותו טוען שלמעלה יוסיף ויטען אף הוא וישיב אמריו: הבדל זה, אין הוא אך הבדל דק: הבדל דק-דק הוא, דק-מכל-דק, דק-על-דק-עד-אין-נבדק. מי הוא זה ואיזה הוא שיבדיל בין תכלת לכרתי ובין כלב לזאב לפני עלות השחר? תכונת פלא זאת ניתנה למלאכים ולא לבני אדם, ואנו בני אדם אנו".

"חוות הדעת של חברי כולן פרושות לפני", כתב. "קראתי והפכתי והיפכתי. שקלתי ואיזנתי ואיפסתי. עשיתי כל אלה – ומדעתי לא שיניתי. על עומדי אני עומד ורגלי יציבות. האיש הקטן בתוכי, אותו אישון-מצפון השוכן בלבי, לא רגז ולא רטן; נהפוך הוא: הוא הורה אותי הדרך, הוא עודדני בדרכי. עתה, לעת הדיון הנוסף, נועצתי בו שוב, ותשובתו עתה היתה כתשובתו בתחילה".

"משבא שטן לשכון במעונם של בני זוג, אהבה הופכת שנאה ושמחה הופכת צער…וכך הפכו שני בני הזוג לבעלי דין…והרי הם מוצאים פסול בכל מעשה ובכל מחדל של הזולת.  ודי לו לבעל דין אחד שיאמר `יום`, וה`למד` של ה`לילה` תעלה על לשונו של בעל ריבו".

"חבריי הנשיא שמגר והנשיא ברק הניפו חרמש ומגל, ולא הניחום מידיהם עד רדת יום בקוצרם בשדה חוקי-היסוד. אך מעט לקט, שיכחה ופאה הותירו אחריהם. מתוכם אמרתי אאסוף אל חיקי שתיים-שלוש שיבולים, אותן אטחן ומהן אאפה את פיתי-שלי". (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221(

"משפט שלא יתאים עצמו לחיים כמוהו כמשפט נסוג לאחור. שיטת המשפט ביחסה לחיים נדמית היא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן כי אז יעלם מעיני הקהל אל מאחורי הבימה. חייב הוא לנוע למצער בקצב תנועתה של הבימה ולו כדי שישאר על מקומו, לא כל שכן אם ברצונו להתקדם". (בנק המזרחי נ' מגדל)

משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והינחתי לו להובילני בדרכו. כך הילכנו בדרכים שייצבון עיקרי-יסוד, עלינו הרים שבפיסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. לקראת סופו של המסע עלינו על אניה והיגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האניה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.

"ברוכים הבאים", ברכנו האיש במאור פנים. "ברוכים הנמצאים" השיבונו והוספנו: "אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?", שאלנו. "שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר. ויש המכנים אותי תומאס מוֹרוּס". "נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?", שאלנו. "אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה", השיב האיש, והוסיף: "מדינת אוטופיה הוקמה על-פי תוכנית שהיתוותי בספר שכתבתי ואשר שמו הוא כשם המדינה: אוּטוֹפְּיָה. דרך-אגב", הוסיף האיש, "המילה 'אוטופיה' היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא: 'שום מקום'". "מעניין, מעניין מאד", אמרנו, "וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?" (הנחתנו היתה, כמובן, שהאיש החכם ההוא מכיר את שיטת המשפט בישראל). מר מוֹר חייך והשיב: "צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוטופיה – במצבכם כהיום הזה – לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו", כך אמר האיש ולא יסף.
ואיקץ, והנה חלום. (עדאלה ואח' נגד שר הפנים ואח':)

"דברים שהנשר הדואה יראה משמיים לא תראה לטאה הזוחלת על ארץ , ואולם גם זו אמת כי יש דברים שלטאה הזוחלת על הארץ תראה והנשר הדואה משמים לא יראה"

"המוסר וציוויו נדמים הם לאגם מים טהורים והמשפט וציוויו נדמים הם לחבצלות מים (נימפיאות) הטובלות מים הפרושות על פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה…"

"לפירושו ולהבנתו (של חוק הכנסת) שומה עלינו להפוך בו להפך בו, שמאל וימין מעלה ומטה פנים ואחור ללוש אותו ללמוד היקש וגזירה שווה מן הישר להפוך ומן ההפוך לישר, כלל ופרט, עיקר וטפל…"

"הסוגיה היא סוגיה קשה. קשה ביותר. וכדי כך קשה היא, עד ששופט יכול שישאל עצמו מה-טעם בחר בייעוד השפיטה ולא במקצוע אחר לענות בו. אוי לי מיוצרי אוי לי מייצרי. כל פיתרון שאבחר בו, יבואו ימים ואתחרט על בחירתי. אכן, אין כלל משפטי ברור שיורנו הדרך, ואנו – בדרכנו נכריע". [בג"צ 3799/02 עדאללה נ' אלוף פיקוד מרכז בצה"ל (חוקיות "נוהל שכן"]

"'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח. אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום. 'לא' הוא 'לא'".

"בית המשפט אין הוא כמכונה שנועדה למיצוי מיץ גזר מגזר, מכונה שבצדה האחד יידחק הגזר ובצדה השני ייזל מיץ גזר. בית המשפט הוא כרקמה חיה ונושמת, רקמה רוויה במיצים, וביניהם מיצים של צדק ושל יושר, של תום לב ושל שכל ישר. אותם נתונים הבאים אליה מן החוץ, ולאחר אותו עיכול ועיבוד מייצרת היא את המוצר שהיא מייצרת"

"אם כך ייאמר, כי אז אפשר אותו טוען שלמעלה יוסיף ויטען אף הוא וישיב אמריו: הבדל זה, אין הוא אך הבדל דק: הבדל דק-דק הוא, דק-מכל-דק, דק-על-דק-עד-אין-נבדק. מי הוא זה ואיזה הוא שיבדיל בין תכלת לכרתי ובין כלב לזאב לפני עלות השחר? תכונת פלא זאת ניתנה למלאכים ולא לבני אדם, ואנו בני אדם אנו".

"כמו מאומה לא נשתנה לא אך מאז פרשת נבו אלא מאז ימי-קדם, שעה שהגבר היה השליט האחד והיחיד במשפחה ובחברה; האישה עשתה את רצונו, כנועה וממושמעת; כבודה של בת-מלך היתה פנימה וכבודו של בן-המלך הילך ורעם מקצה העולם ועד קצהו. אם גוף מכובד כסוכנות היהודית נהג כפי שנהג; ואם בדרך זה הלכה גם קופ"ח הכללית, אף היא גוף מכובד בקהילתה; כנראה שענייננו בצופן הגנטי של החברה, צופן גנטי המורה אותנו כי אישה נחותה מגבר. ואם זה הוא אמנם הצופן הגנטי של החברה, נדרשים אנו, כמסתבר, למוטַציה מעשה ידי-אדם. מוטציה זו נעשה אנו – בתי-המשפט – בעקביות ובעקשנות, עד אם ידעו הכל כי זכויותיה של אישה הן כזכויות הגבר, אף לא כחוט השערה פחותות מהן. כך נעשה, כך נמשיך ולא נרפה.

"אינני רואה עצמי כמי שיושב במגדל השן, בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב. אני בו והוא בי. גם על מקומי כיום באוהל של משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה"

"גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו, אך נודה על האמת: באותם מחוזות – קולו כקול הפיקולו, זך וטהור אך ייבלע בהמולה".

"בעל חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה, כמוה כילד – הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים".

"פסק דין – כמסכה הוא על פנים, ופניו של שופט לא ייראו. ואולם מבעד לסדקי העיניים יבקעו נבכי הנפש. קראת פסק דין וידעת מי השופט ומה אורחו. כן הוא השופט. כך הוא בשוכבו ובקומו. כך הוא בחייו"

"את הבית הזה בנה אבא, יאמר בנו של האדריכל. את הגשר הזה הקים סבא,
יאמר נכדו של המהנדס. ואת הגנים התלויים האלה שתל סבא־רבא, יאמר נינו
של איש הנוף והגנים. ומה אומר אני, ישאל בנו של השופט?

והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: את מקום הנשמה ידעת? והמצפון, אותו ראית?
המיששת צדק? ומה ריחה של אמת, טעמו של חסד? שופט לא ידע, לא לבנות בית לא להקים גשר לא לשתול גן פלא. שופט לא לימד עצמו כל אלה. זה דברו של שופט: טובל
בקסת עטו וכותב משפט וצדק וחסד. ואלה יהיו עמנו באשר נלך ונבוא, תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה."

"כל חיי הייתי לוחם. כך כפרקליט, כך כעורך דין, כך גם כשופט הגם שהמלחמה
שינתה מעט פניה. ואולם מתוך שלחמתי תמיד, ובסערת המלחמה, תוך כדי
נפנופי חרב, אפשר פגעתי במישהו שלא נתכוונתי לפגוע בו. כל פגיעות אלו
שפגעתי היו שלא בזדון. שכן אינני ומעולם לא הייתי איש־זדון. אבל אם
פגעתי במי אני מתנצל בפניו. אני כורע ברך ואני מתנצל אישית לפניו."